כתובות ב. - חופת נדה

חופת נדה

א] שיטת הר"ן שחופה היא הכנסה לרשותו וגם אם נתיחד באיסור, חלה החופה

ב] שיטת הרמב"ם – חופה היינו יחוד 

ג] קושיות על הרמב"ם – יש חופה לפסולות – נישואי כה"ג  ביו"כ

ד] תירוץ הב"י – בקטנה ונערה סגי במסירה ולא צריך יחוד הראוי לביאה

ה] ביאור הגרנ"ט – חופת נדה פועלת בירושה וטומאה והפרת נדרים אבל לא להתיר ביאה.

ו] המהלך של הגרד"ש

הר"ן ריש כתובות הביא דיש המוכיחים ממה שאמרו בפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות משום שאינה ראויה לנישואין דחופה היא יחוד ולכך א"א לשאת נדה משום דאסור לו להתיחד עמה וכל חופה שאינה ראויה לביאה אינה חופה, ומכל מקום אם נתיחד עמה באיסור חלים הנישואין וכדמוכח מהא דאיתא ביבמות נ"ו דיש חופה לפסולות. ועוד הביא הר"ן דיש אומרים דחופה לאו היינו יחוד אלא הכנסה לביתו והוכיח כדבריהם מהא דאיתא לקמן "אלמנה מן הנישואין כתובתה מנה" אף דיש עדים שלא נתיחדה עם בעלה, וחזינן דשייך נישואין אפי' בלא יחוד והא דמבואר כאן בגמ' דנדה אינה ראויה לנישואין דמה"ט אין מעלה לה מזונות אינו משום דאסור לשאתה אלא משום דאי אפשר לחייב את הבעל לכנוס אשה שאסור לו להתיחד עמה.

הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ה"ב כתב "כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לבוא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין."

ומבואר בדברי הרמב"ם דאפי' בדיעבד ל"מ חופה באשה האסורה עליו משום דבעינן יחוד הראוי לביאה. וצ"ע הוכחת הר"ן מהא דיבמות דיש חופה לפסולות. וכן קשה קו' הר"ן מאלמנה מן הנישואין דבאו עדים שלא נתיחדה, ומוכח דל"ב יחוד לנישואין. ו'הבית יעקב' הקשה עוד ע"ד הרמב"ם מהא דאיתא ביומא י"ג דמעמידים לכה"ג ביוה"כ אשה אחרת שמא תמות אשתו ולעבודת כה"ג ביוה"כ צריך שתהא לו אשה נשואה וכדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, ולא סגי במאורסת לו ואם מתה אשתו נושא את האשה האחרת ביוה"כ כ"כ תוס' בשם הירושלמי. ולשיטת הר"מ היאך הועילו הנישואין ביוה"כ שהרי אסור לו לבא עליה והו"ל נישואין שאינם ראויים לביאה.

עוד הקשה הב"י מהמבואר לקמן מ"ח דאיכא מאן דאמר דאם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל נכנסת האשה לרשות הבעל וחשובה כנשואה לכל הדברים וא"כ חזינן דלא בעינן כלל יחוד לנישואין. ותירץ הב"י דהתם מיירי בקטנה ונערה שנשאת בע"כ מדעת אביה ולכך סגי במה שהאב מוסרה לשלוחי הבעל לנישואין דעי"ז יש כאן הכנסה לרשות הבעל משא"כ בבוגרת דאינה נישאת בע"כ לא תועיל מסירה לשלוחי הבעל משום דאין כאן כניסה לרשות הבעל ובזה מצריך הרמב"ם יחוד דוקא.

[והגרנ"ט ביאר החילוק בין נערה לבוגרת בסגנון אחר דנערה דהיא ברשות אביה ממילא בזה שהאב מוסרה לנישואין יש כאן מעשה של הכנסה לרשות הבעל משא"כ בבוגרת דהיא ברשות עצמה אין כאן מעשה של יציאה מרשותה וכניסה לרשות הבעל.]

ולפ"ז מיושבות כל הקושיות דהגמ' ביומא לגבי כה"ג ע"כ איירי בנערה, דבוגרת אסורה לכה"ג ובנערה סגי במסירה לרשות הבעל ול"ב יחוד. וכן במה שהקשה הר"ן מאלמנה מן הנישואין י"ל דהתם איירי בקטנה או נערה שנמסרה ע"י אביה ובזה משכח"ל נישואין בלא יחוד.

אולם עיקר חילוק הב"י צ"ע מלשון הר"מ דכתב בסתם דבעינן לנישואין יחוד הראוי לביאה ומשמע דבכל גווני הדין כן, ואין חילוק בין קטנה לגדולה.

ומפורסם בעולם הישיבות ביאור הגרנ"פ  בשיטת הר"מ דבנישואין איכללו תרי מילי א] מה שהבעל קונה אותה לדברים הכלליים, דהיינו ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה. ב] לענין דברים שבינו לבינה והיינו דמשתעבדים זה לזה שאינה יכולה לאסור עצמה עליו וכמו כן הוא אינו יוכל לאסור עצמו עליה ועוד דע"י הנישואין מותר לו לבוא עליה דבהיותה ארוסה הרי היתה אסורה לבעלה. ועפי"ז באר שמש"כ הר"מ דבעינן יחוד הראוי לביאה הוא רק לענין מה שהנישואין פועלים בדברים שבינו לבינה דבזה איירי הר"מ בריש פרק י' מהל' אישות אבל לגבי הקנינים שהבעל זוכה באשתו מודה הרמב"ם דסגי גם בהכנסה לביתו וכמו בכל הקנינים דאדם קונה ע"י חצר ונמצא שגם בלא יחוד יש עליה שם נשואה לגבי שיורשה ומיטמא לה, וממילא משכח"ל שפיר אלמנה מן הנישואין בלא יחוד, ולענין זה אמרו דיש חופה לפסולות. ולדברי הגרנ"ט אתי שפיר לשון הרמב"ם דכתב "אבל אם היתה נדה וכו' לא גמרו הנישואין" ומשמע מלשון זו דיש כאן נישואין אלא שאינם נישואין גמורים לכל הדברים. וכן ניחא מ"ש הרמב"ם בהלכה ו' דבדיעבד אם ברכו ברכת חתנים בחופת נדה א"צ לחזור לחזור ולברך והיינו דיש כאן חלות נישואין מסוימת דאם לא חלו הנישואין כלל אמאי א"צ לחזור ולברך.

אלא שכבר העירו דבמגיד משנה בהלכה ב' נוקט דלדעת הר"מ אין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וזה להדיא דלא כגרנ"ט. גם עצם הפירוש מוקשה מאוד דהנה כתב הרמב"ם דחופה היינו שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה 'והוא הנקרא נשואין בכל מקום', ומשמע להדיא דחופה היא בצירופא דתרווייהו, הכנסה לרשות וייחוד וא"כ איך נחלקה לחצאין לומר שיש מקצת חופה בהכנסה לרשותו בלבד. ועוד דברמב"ם שם בהל"ו פסק דאם עבר ובירך ברכת חתנים על הנדה דאינו חוזר ומברך ולפי הגרנ"ט וכי חיילא הברכה על הקנינים בלבד. ועי' עוד מה שהקשה בס' בכורי ראובן עמ"ס כתובות עמ' יב, וע"ע בקה"י [ח"א סי' י"ח] ובספר דגל ראובן [סי' כג].

בשיעורי הגאון ר' דב שוורצמן זצ"ל [בס' א'] כתב לחלק בדעת הרמב"ם היפך דבריו דאדרבה הדין דחופה שאינה ראויה לביאה פסולה הוא דוקא לגבי זכויות הבעל באשתו הנשואה שיורשה ומיטמא לה ומפר נדריה אבל לענין להתירה לבעלה מודה הרמב"ם דאי"צ חופה הראויה לביאה וסגי בכניסתה לחופה ולהלן נתבאר מילתא בטעמא. ובאמת משמעות לשון הרמב"ם כדבריו שכתב בסוף ה"ב "ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין" משמע שחופה הראויה לביאה מעכבת עצם דין הנשואה שעדיין נקראית ארוסה וזה כמש"נ דהדין חופה הראויה לביאה היא כדי שתקרא נשואה לכל דבר ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה. עיי"ש שהאריך בזה בטוב טעם ודעת וגם כתב סברא נפלאה להסביר פשר החילוק בין היתר ביאה לקניני נישואין. וע"ע על דרך זו בקובץ רשימות שיעורים [סי' ד'], בס' גבורת יצחק על הרמב"ם [עמ' לח והלאה], בס' ביכורי ראובן [עמ"ס כתובות ב.], בס' שיעורי כתובות [להרה"ג ר' אלחנן מילר] סי' ג' שנעזרתי בו לכתיבת הנ"ל.

וע"ע בס' שיעורי עיון התלמוד [לגאון רבי אבא ברמן זצ"ל] שהסביר את המח' בין הרמב"ם לר"ן עפ"י מה שיסד בהתבסס על הרמב"ם שנישואין אחרי מתן תורה הוא המשך של הדין נישואין לפני מתן תורה אלא שנתווסף הקדמת קנין קידושין אבל מצב האישות שקיימת אח"כ הוא בדומה למה שהיה נהוג לפני מתן תורה. הר"ן סובר שסגי בהכנסה לביתו ואילו הרמב"ם מצריך שיהיה גם יחוד ליצור את מצב האישות. ועפ"ז יישב כמה וכמה דקדוקים וקושיות עיי"ש וינעם לך.

ועיין גם ביביע אומר אבה"ע ח"ה סי' י' שהתיר לחתן לקדש כלה שפירסה נדה ע"י נתינת טבעת על אצבעה בצירוף כמה סברות לקולא [זמן מועט, בפני רבים, שכינה שורה] עיי"ש. ובסוגיא זו יש אריכות גדולה במפרשי תלמודנו הקדוש ואני הצעיר קיצרתי ורק פתחתי את הסוגיא טיפה לגרות את הלומד להכנס לעיון מעמיק.

ח' באב ירושלים העתיקה תובב"א 

כתובות ב.: נישואין בעל כרחה

בריש כתובות אי' בתוס' שיש הוא אמינא שאפשר לשאת אשה בעל כרחה ולשון המשנה מורה שאין לעשות כן. והאריכו למעניתם האחרונים לבין את ההו"א של תוס' דאיך נעלה על דעתנו שאפשר לעשות קנין בע"כ כאשר ידוע לנו שקנינים צריכים דעת. רווחת גישה אחת הנוקטת שאין נישואין קנין אלא "מצב" ולכן הו"א שאין צורך בדעת האשה. גישה אחרת אומרת שלאור העובדה שמוכח מכמה מקומות שקידושין הם מין התחייבות להנשא, הייתי מעלה על דעתי שברגע שהיתה הסכמה לקידושין כבר אין צורך בהסכמת אשה לנישואין. 

אציין כמה מהספרים שעסקו בדברי תוס' הנ"ל, ויש בנושא הזה משנה חשיבות כי לא רק הבנת דברי התוס' במקום יש כאן אלא הגדרות יסודיות לנישואין -עי' דביר הקודש סי' א, שיעורי מרן הגר"א שפירא סי' א, ספר זכרון למרן בעל האבי עזרי עמ' תקמב, שיעורי עיון התלמוד סי' א,  דבר משה עמ' כ, חבצלת השרון [ע"ס בראשית עמ' שמו] קובץ חכמי לב ח"ג עמ' 183, תפארת ישראל סי' א ועוד ועוד  

עיונים בשמעתתא ש"א פכ"ג - כתובות ט: ספק ספיקא להוציא ממון

הגמרא מבררת לגבי מה חששו חכמים שמא תתקרר דעתו של הבעל ולא יבוא להעיד ולכן תקנו שבתולה תינשא ביום רביעי. 'אי למיתב לה כתובה' [שבאופן שלא ימצא בתולים יפטר מלתת לה כתובה] ניתיב לה [כרצונו]? וכו'. אומרים תוס' "משמע אם היה בא לבי"ד היה נאמן להפסידה כתובתה אע"פ שלאוסרה עליו לא היה נאמן, משום דאית לן למימר שמא איננו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר, אבל מ"מ כתובתה הפסידה אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח, דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה. והקשו תוס': וקשה, דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ספק ספיקא ספק אי הוה בקי בפתח פתוח אם לאו ואת"ל פתח פתוח הוה ספק באונס ספק ברצון וכו' ואין לומר דאפילו בספק ספיקא מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה, דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן [יא:] מקח טעות [פוטר] ממאתים אבל מנה אית לה [שהרי מנה זו ניתנת לכל אשה אפילו בעולה, ואומרים זאת על אף שאותו מנה ספק אם מגיע לה כלל, שהרי יש להסתפק שמא לאחר אירוסין זינתה ברצון דאז לא מגיע אפי' מנה שהרי בת סקילה היא], אלמא [כשטענתו הוא ס"ס אינו נאמן] משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה, דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה [ולא מגיע לה אפילו מנה] ואת"ל אחר שנתארסה אימור באונס [ומגיע לה מאתיים] דאי אמרת אפילו בספק ספיקא מפסדה [מכח חזקת ממון כמו שרצינו לומר בקושיה] אמאי אית לה אפילו מנה". 

ובש"ש ש"א פכ"ג הביא דברי הש"ך בספר תקפו כהן, שכתב בדעת תוס' דאף דבספק ספיקא לא מהני להוציא ממון ולא עדיף מרוב, אבל הכא הרי רוצה להפסידה כתובתה משום שהיא אסורה לו וכיון דלענין איסור מהני ס"ס להתירה לבעלה, שוב אינה מפסדת כתובתה שכבר הוכרע הדין ע"י ס"ס שמותרת היא לו.

וצפייה צפיתי שבחידושי בתרא [תנינא ע' מ"ח ס"ק צ"א] ביאר שם כוונת הש"ך וז"ל דכוונת הש"ך כמש"כ דכיון דשרינן לה ממילא אית לה כתובה הוא משום דלא עצם מעשה הזנות הוא הגורם שתפסיד כתובה רק שמעשה הזנות גורם שתיאסר על בעלה וחלות האיסור שבא בפשיעתה הוא הגורם שתפסיד כתובה משום דמאחר שהיא הפסידתו את זכות האישות שיש לו בה שכבר אי אפשר לו ידור עמה משו"ה אין לה כתובה וסובר הש"ך ז"ל שזהו דוקא היכא דבפועל ובמציאות כבר אין הבעל יכול לדור עמה אבל כל זמן שלא נודע לבעלה שזינתה ומדינא שריא ליה עדיין לא הפסידה כתובתה גם להצד שבאמת זינתה כיון דעכ"פ הבעל לא הפסיד זכויותיו שהרי רשאי לדור עמה כל כמה דלא נודע לו הזנות ומשו"ה אינו יכול לטעון שמא באמת היא זינתה תחתיו מרצון כיון דלמעשה שרינן לה לדידיה וראויה היא לו לאישות וכן הוא משמעות לשונו בתקפו כהן סי' ק"כ וכו' יעו"ש.

והקשה בס' בד קודש [כתובות סי' יב], שהרי לעיל כתבו התוס' דכיון דהוי ספק אם בקי הוא או לא אף שמותרת לבעלה דמוקמינן לה אחזקתה מ"מ מפסידה כתובתה, והרי שאין הפסד כתובה תלוי במה שבפועל היא מותרת לו. ותירץ דצ"ל דדעת הש"ך היא שיש לחלק בין רוב לחזקה וכל שמתירין אותה לבעלה משום חזקת היתר הרי אין זה בירור שכלי, אלא דין חזקה להוראת היתר, ובזה עדיין י"ל דמתחלק הדין ואף דלענין היתר לבעלה מוקמינן אחזקתה מ"מ לענין הפסד כתובה לא מהני חזקה ועדיין ספק הוא להפסידה כתובתה ועליה להביא ראיה משא"כ במקום ס"ס שהוא כדין רוב וכמש"כ הרשב"א י"ל דהכרעת רוב עדיפא וכל שהוכרע הדין ע"י רוב שמותרת הוחזק הדבר ומועיל אף לגבי הפסד כתובה שהוא בתולדה מהאיסור וההיתר עכ"ד.

ומקשה הש"ש על עיקר סברת הש"ך שהרי התם בדף ט' ע"ב כתבו התוס' דבספק ספיקא אינה מפסדת כתובה מיירי בבא להפסיד כתובתה באחד משני צדדים דהיינו שאם זינתה לאחר אירוסין הרי זו מפסדת כתובתה מטעם האיסור שנאסרת עליו ואם כבר היתה בעולה קודם אירוסין הרי היה מקחו מקח טעות ולחד מאן דאמר מפסדת מנה ולאידך מ"ד מפסדת כל המאתיים וא"כ אע"ג דלפי הטעם הראשון דבא להפסידה משום האיסור היה לנו לחייבו כתובה כיון דמתירים אותה לבעל, כמו שכתב הש"ך.  מ"מ אכתי לפי הטעם השני דרוצה להפסידה כתובתה משום מקח טעות, בזה לא שייך סברת הש"ך כלל, דהא לאו משום שנאסרה עליו רוצה לפטור עצמו דהא בנבעלה קודם אירוסין אינה נאסרת עליו אלא מדין מקח טעות הוא רוצה להפסידה וא"כ הו"ל כשאר טענות ממון דלדברי הש"ך מודים התוס' דאין מוציאין ממון בספק ספיקא. ועי' באחיעזר [הובא בקה"י] שזה גופא תירוץ התוס'.

ומסיק הש"ש  דודאי נראה מדברי התוס' דלאו דוקא בכתובה אמרו אלא גם בשאר טענות ממון מהני ספק ספיקא להוציא ממון מן המוחזק.

ובעצם דברי תוס' דע"פ ס"ס מוציא ממון, והקשו שע"פ רוב לא מוציאים ממון ממון וס"ס אינו עדיף מרוב, כתב בס' אוצרות יהושע [סי' י"ג] דבאמת נראה דלק"מ דלהדיא כתב שם הרשב"א דספ"ס עדיף מרוב וסייע לזה מהגמ' לק' ט"ו דמבואר שם דלגבי יוחסין לא סגי ברוב אחד אלא בעינן תרי רובא ואפ"ה ספ"ס מהני אפילו ליוחסין  ועל כן אף דס"ל דאי אפשר להוציא ממון ע"י רוב אפ"ה בספ"ס שפיר אפשר להוציא ממון וכ"נ בפמ"ג בגינת ורדים כלל ל"ט וכן מוכח ברע"א לקמן י"ב בד"ה אלא עד שלא ארסתיך וכ"כ להדיא במהר"י בן לב סי' מ"ב והובא בתקפו כהן ע' ק"ח יעו"ש.

וביאור הדברים נראה דהנה כל הטעם דלא אזלינן בתר רובא בממונא מבואר בתוס' בב"ק כ"ז בד"ה קמ"ל משום דאיכא מיעוט וחזקה נגד הרוב וכוונת התוס' דמצרפים את המיעוט למוחזק והרי זה מחליש את כח הרוב ועפי"ז יש לומר דכיון דספ"ס עדיף מרוב נמצא דהמיעוט שנשאר הרי הוא חלש טפי והוי כמיעוטא דמיעוטא דלא שכיח ובמיעוט דלא שכיח י"ל דמוציאים ממון ע"י הרוב וכעין מש"כ התוס' בגיטין ב' בד"ה סתם ספרי דאף לר' מאיר דחייש למיעוטא אפ"ה במיעוטא דמיעוטא לא חייש יעו"ש. 

ראיה לזה נראה ממש"כ השדי חמד ח"ה ע' ק"ז שאף לדעת רוב הפוסקים דאין מוציאין ממון ע"י ספ"ס אפ"ה בתלתא ספקי שפיר מהני להוציא ממון מיד המוחזק כמו באיסורים יעו"ש והביאור י"ל כנ"ל דהספק הג' מוריד חלק נוסף מהמיעוט ולא נשאר כאן דבר חשוב לצרף למוחזק ומשו"ה מוציאים ממון ע"י הרוב בכה"ג. ע"ע באוצרות יהושע, ובקהלות יעקב [כתובות סי' יא] ובס' פרי משה [על עניני רוב], ובס' זכרון צבי [עמ' צג, שתי ראיות שספק ספיקא אינו מוציא ממון], אשר לשלמה [ח"ג סי' כט].

ושוב האיר ה' עיני ומצאתי כעין זה בשו"ת הלכות קטנות שחילק בין רוב לס"ס: ".... דרובא לא הוי גריעותא לאידך גיסא דספיקא אלא אלימותא להך גיסא טפי מאידך, אבל ס"ס ספיקא בתרא הוי גריעותא לאידך גיסא דספק קמייתא, וגרע ההיא גיסא בנפשיה, משא"כ רובא דלא גרע ההוא גיסא בנפשיה."

ועינא דשפיר חזי בס' אהל אברהם [עמ"ס כתובות עמ' ר"ט] שביאר הג"ר נחום פרצוביץ זצ"ל דבכתובה אין דין להביא ראיה שהוא חייב, דכיון דבפשוט אשה שנשאת הוי בתולה הרי ליכא כלל ספק שמא אינה בתולה ואין בה דיני המוציא מחבירו עליו הראי' להביא ראי' דהיא בתולה והוא חייב אלא רק ע"י הפתח פתוח נולד ספק לפטור מכתובה וא"כ לזה מהני ס"ס, דע"י הס"ס אין כאן ספק לפוטרו מכתובה ושוב חייב גם בלי ראי'. וא"כ שאני זה מכ"מ דבעינן דהרוב יעשה החיוב ובזה אמרי' דרוב ל"מ להוציא ממון. אך הכא אדרבה אין ענינו של הס"ס ליצור החיוב אלא לסלק הספק [ויעוי' בתוס' רי"ד מתני' יב ב] ושאני מכ"מ דהתם הא איכא דין המוציא מחבירו עליו הראי' והכא ליכא דין עליו הראי' עכ"ד.

ויש שהסבירו שספק ספיקא עדיף מרוב שכאשר יש ספק בעצם הספק אין מקום כלל להסתפק משא"כ רוב שאינו מדין ודאי [לפי הרבה מפרשים, והארכנו בזה במקום אחר] יש עדיןן מקום לספק אפילו אחרי דאזלינן בתריה.

 והאריכו בסוגיא זו מאד ואנחנו הטעמנו טעימה קלה. וע"ע בס' אורח מישרים [לג"ר משה אהרן פולייאו זצ"ל סי' רמט], ובס' באר ציון [כתובות ט:].    

כ"ז תמוז תשע"ב ירושלים העתיקה תובב"א

כתובות ט': טען פתח פתוח מצאתי ומצא דם

א] מה פירוש ה'קמ"ל' בגמרא?

ב] מחלוקת רש"י ושאר ראשונים אם מצא דם. לפי רש"י אינו נאמן ואילו לפי שא"ר נאמן

ג] לפ"ז הקמ"ל אומר דקים ליה אבל אם אינו קים ליה אינו יכוך לאוסרה עליו.

ד] אם שאחד"א הוא מדין נדר כשמצא דם אומרים שנדר בטעות. [ואם מדין נאמנות יותר פשוט שאינו נאמן אם מצא דם שהרי יש הכחשה לטענה שלו].

ה] עוד ביאור במחלוקת: לפי רש"י מציאת דם נחשב שגלוי לכל שטעה ואילו לפי שא"ר אפשר לתלות בדם ציפור וע"כ אינו נחשב שגלוי לכל שטעה.

ו] הרמב"ם סובר שאם מצא דם מ"מ נאמן. לדידיה ה'קמ"ל' בגמרא מתכוון לומר שגם אם לא קי"ל אסורה עליו. סברתו שאין בכחנו לתת אמתלא לדבריו ולומר שלא התכוון לאסור על עצמו.

ז] שטמ"ק – רש"י סובר שגם בדלא קי"ל אמרינן שאחד"א ולפ"ז ה'קמ"ל' אומר שאע"פ דלא קי"ל נאמן. אכן מלשון רש"י מוכח שלא כדבריו ורק באופן דקי"ל נאמן.

האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו וברש"י שם "וטענת דמים אין לו כגון שהיא ממשפחת דורקטי וכו' או שנאבדה המפה וכו' עיי"ש. ובהמשך הסוגיא שואלת הגמרא "מאי קמ"ל [ר' אלעזר בדין זה] תנינא האומר לאשה קדשתיך [והלכו העדים ואינם נמצאים] והיא אומרת לא קדשתני, היא מותרת בקרוביו [כיון שלדבריה מעולם לא נתקדשה לו ולא נאסרה על קרוביו] והוא אסור בקרובותיה [מדין שויא, וא"כ מה חידש ר' אליעזר, הרי כבר מצינו שאדם יכול לאסור אשה על עצמו]? מתרצת הגמרא, מהו דתימא התם ודאי קים ליה [שיודע בודאות שקידשה], אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה [משום היותו רווק, כסבור שמצא פ"פ ואינו כן, לכן היית מעלה על דעתי שאינו נאמן] קמ"ל [ר' אלעזר שמ"מ אסורה עליו מדין שויא]. ויש לעיין מה בדיוק ה"קמ"ל" כאן. האם הכוונה קמ"ל דבאמת קים ליה והיא זינתה תחתיו [אבל אם היינו אומרים דלא קים לי' לא היה נאמן] או שמא קמ"ל דעל אף שאולי לא קים ליה, מ"מ אסורה עליו מדין שויא. ונחזור לזה בהמשך אבל קודם נעיין בהשגת הר"ן על רש"י בתחילת הסוגיא ש"טענת דמים אין לו".    

וכתב הר"ן "נראה מדבריו דאי איכא דמים לא מתסרא, ואחרים כתבו שאין הדמים ראי' דהא אפשר דדם צפור הכניסה ואפי' במשמש נמי אפשר דדם הצדדין הוא דמ"מ איהו קים לי' דפ"פ מצא והכי מוכח בירושלמי עלה דברייתא דתניא בגמרא כל שלא נהג במנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים דמה אנן קיימין בשלא פשפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם ציפור הוא הורע כחו וכו' ואמרינן עלה הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה הוא אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה דאמר ר' הילא בשם ר' אלעי מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה אלמא אע"פ שמצא דם אסורה עליו ותולה אותו בדם צפור ואפי' משמש נמי נראה דאסורה דהא שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ותולה אותו בדם הצדדין יעויי"ש בר"ן וכ"ה בחי' הרמב"ן ובשאה"ר ז"ל יעויי"ש בדבריהם.

ומבואר דנחלקו רש"י ושאה"ר היכא דמצא דם אי מהימן לאוסרה עליו דשאה"ר ס"ל דמ"מ נאמן ומה שמצא דם תלינן בדם צפור וכו' ורש"י ס"ל דאינו נאמן דכיון דמצא דם אמרינן דבודאי בתולה היא, וצ"ב דעת רש"י ז"ל דלכאורה הרי הוא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא דעל עצמו הוא נאמן כמאה עדים ואיך תהני ההוכחה מדם לבטל הדין דשואחד"א?

והתשובה היא, שאנחנו תופסים שאין הוא בקי ומבין בדבר ולכן אינו יכול לאוסרה עליו, וא"כ ה'קמ"ל' אומר דקים ליה אבל כשיש הוכחה דלא קים ליה – אינו יכול לאוסרה עליו. וכך מתבאר מדברי השיטה להר"ן עמ"ס כתובות דף ט' דכתב "... ונראה  מדבריו [מדברי רש"י] דהיכא דאיכא דם לא מהימן דכיון דאיכא דם לא קים לי' ופתח סתום מצא ומשום דלא קים לי' אמר הכי" יעויי"ש דמתבאר דטעמא דאינה נאסרת הוא משום דאמרינן דלא קי"ל ולא שואחד"א בזה.

וכן מתבאר ג"כ בחי' הרשב"א דכתב  "וי"א דדוקא כשלא מצא, הא מצא דמים לא וכו' ואע"ג דאיהו קאמר דמצא פ"פ לאו אדעתי' איהו סבר דקי"ל ולא קי"ל דמילתא דלא קי"ל לאינשי שפיר הוא והיינו נמי דאיצטריך לי' לר"א לאשמועינן בהא משום דלא קי"ל שפיר ומיטעא טעי ולא מהימני אפי' לגבי נפשי' וכדאמרינן בסמוך מאי קמ"ל פשיטא ופרקינן מהו דתימא מיקם הוא דלא קי"ל קמ"ל ודי לנו אם נאמר דקים לי' היכא דליכא מאן דמכחיש לי' לטענתי' אבל במקום הכחשה לא. ולקמן נמי אמרינן מאי לאו דטעין פ"פ ודחינן לא דקא טעין טענת דמים דאלמא מילתא דלא קי"ל לאינשי שפיר היא אע"ג דאיהו טעין דקי"ל וכו' יעויי"ש. והן הן הדברים, שלפי אותה שיטה, אין הכונה דקי"ל בודאות גמורה אלא דבד"כ קי"ל וזהו רק היכא דליכא הכחשה משא"כ כמצא דם אמרינן דהוי הוכחה דלא קי"ל, ולכן אינה נאסרת.

ודעת שאה"ר דפליגי בזה על רש"י הוא משום דמפרשי דהא דאמרינן דקי"ל הוא בודאות גמורה דנקטינן דכו"ע קי"ל ולכן ס"ל דנאסרת גם כשמצא דם דהא קי"ל אלימא מההוכחה דדם דההוכחה מדם לא סגי להוכיח לנו דהוא לא קי"ל דאמרינן דהוא דם צפור וכו', והיינו דיסוד פלוגתת רש"י ושאה"ר הוא במדת הקי"ל וההוכחה מדם דרש"י מפרש דהקי"ל אינו בוודאות גמורה וממילא דההוכחה מדם אלימא להוכיח לנו דלא קי"ל, ושאה"ר מפרשי דהקי"ל הוא בוודאות גמורה וההוכחה מדם אין בכחה להוכיח לנו דלא קי"ל דאמרינן דהוא דם צפור וכו' וגם לדבריהם אילו לא הי' במה לתלות הדם והי' הוכחה גמורה לא היתה נאסרת מטעמא דהוי אמרינן דהוא לא קי"ל דמש"ה הוא דהוצרכו הראשונים למצוא במה לתלות הדם דבלא"ה כשישנה הוכחה ברורה גם לדעתם היינו אומרים דלא קי"ל דלכו"ע שייך דלא קי"ל וכמוש"נ. עי' בהסבר זה בחי' הרי"ם אהע"ז סי' ס"ח סקי"ב, ובקובץ רשימות שיעורים סי' י"ז.

והנה יש להעיר, דאם שאד"א הוא מדין נאמנות, מובן שבאופן דלא קי"ל (לפי רש"י) או שאין לו במה לתלות (לפי שאר ראשונים), אינו יכול לאוסרה עליו. אמנם, אם שאחד"א הוא מדין נדר למה לא יוכל לאסור אותה עליו אפי' בגוונא דלא קי"ל או שאין לו במה לתלות? ולכאורה ההסבר הוא שאנחנו נותנים פרשנות לדבריו שלא התכוון לאיסור באופן דלא קים ליה או שנמצא דם דמוכח דלא קים ליה (לדעת רש"י) שהרי טעה, ונדר בטעות לא הוי נדר. ודומה לאומרת טמאה אני וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת [כתובות כב.], וה"נ הוי כעין אמתלא שאנחנו נותנים לדבריו [וחידוש הוא שיש בכחנו לתת אמתלא ופרשנות לדבריו].

[ובבאר ציון [עמ' קצב] ביאר אחרת שרש"י סובר שבראיית דם נחשב גלוי לכל שהיא בתולה ואילו שא"ר סברי שמכיון שיש לתלות בדם צדדין או דם ציפור אינו נחשב גלוי לכל.]

הרמב"ם [פי"א הי"ב] פוסק דאף במצא דם אם טען פ"פ מצאתי אסורה עליו, ולדעתו הביאור ב'קמ"ל' הוא דאע"ג דלא קים להו אסורה מדין שאחד"א.

ובס' פשט ועיון כתב דנחלקו בזה דלדעת רש"י יש כח בידינו לתת אמתלא לדבריו ולבטל דבריו ונימא דלא קים להו ולא התכוון לאסור, ולרמב"ם רק הבע"ד יכול לתת אמתלא לדבריו ואחרים לא, ולכן אסורה מדין שאחד"א.  

בשטמ"ק בד"ה נאמן לאוסרה עליו דכתב שם "ודע דלהכי ס"ל לרש"י דאינו נאמן להפסידה כתובתה לר' אלעזר משום דכיון דאתי לאשמועינן דנאמן לאוסרה עליו אלמא דלא קים לי' וכדפריך תלמודא מאי קמ"ל תנינא וכו' ומשני מהו דתימא התם דודאי קי"ל אבל הכא מיקם הוא דלא קי"ל וס"ל לרש"י דבשלמא לאוסרה עליו אע"ג דלא קי"ל מהימן לשוויי לי' חתיכה דאיסורא אבל להפסידה כתובתה לא מהימן אלא בטענה ברורה לו ושמואל [דס"ל שנאמן גם להפסידה כתובתה] ס"ל דטענת פ"פ טענה ברורה היא וקים לי' שפיר ולהכי מהימן אפי' להפסידה כתובתה וכו' יעויי"ש בשטמ"ק.

ומבואר בדברי השטמ"ק דמפרש בדעת רש"י דס"ל דחידושי' דר' אלעזר הוא דנאמן לאוסרה עליו אע"ג דלא קי"ל וזהו פי' הקמ"ל דנאסרת עליו אע"ג דלא קי"ל [והבנתו בקמ"ל זהה להבנת הרמב"ם דלעיל. ובביאור הדבר י"ל ע"פ דעת האחרונים דענין שואחד"א הוא מדין נדר דאדם יכול לאסור עליו דבר המותר מדין נדר ולכן נאסרת עליו אפי' אי לא קי"ל [ולא אמרינן דהוי נדר בטעות]. ועכ"פ מבואר בדברי השטמ"ק דמפרש בדעת רש"י דס"ל דנאסרת עליו מדין שואחד"א אפי' אי אמרינן דלא קי"ל. ואולי שמואל סובר לפי רש"י דשאחד"א הוא מדין נאמנות וכאן יש לו נאמנות מלאה שאנו תופסים דקים ליה ולכן נאמן גם להפסידה כתובתה.

ובעיקר דברי השטמ"ק בדעת רש"י הנה מהסוגיא להלן בדף ט' ע"ב ומדברי רש"י שם לא משמע כן דקאמר שם אביי אף אנן נמי חנינא וכו' ופירש"י שם "דטוען פ"פ מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קי"ל". דמתבאר דטעמא דתיאסר עליו הוא משום דאמרינן דקי"ל ואילו היינו אומרים דלא קי"ל לא היתה נאסרת עליו. וכן מתבאר מדברי רש"י שם בדחיית הגמרא לא דקטעין טענת דמים דכתב דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים לי' אבל בפ"פ אימא לך לא קים לי" יעויי"ש דמתבאר להדיא דהא דתיאסר עליו תלוי הוא בהענין דקי"ל דגם רש"י מפרש כשיטת שאה"ר דהקמ"ל הוא דאמרינן דקי"ל והיינו משום דאי לא קי"ל אין כאן כלל הענין דשואחד"א וכדמפורש להדיא בדברי הראשונים ז"ל דזהו הקמ"ל.

דלפי"ז שפיר י"ל דטעמא דרש"י דס"ל דבמצא דם אינה נאסרת עליו הוא משם דבזה אמרינן דבודאי לא קי"ל וממילא דהיכא דלא קי"ל אי"כ דינא דשואחד"א. [חלק הארי מהדברים מבוססים על הספר קובץ רשימות שיעורים סי' יז וע"ע בס' דביר הקודש סי' יד ובסוכת דוד כתובות ט' ובחי' העילוי ממיצ'אט סי' נא].

הארכתי כאן בשאלה אם יש קיום מצוה בעשייה יותר מעיקר החיוב כגון ליטול לולב במשך היום או לשמוע יותר תקיעות בראש השנה

כעת ראיתי שדן בזה הגר"א וייס במנחת אשר על ר"ה יו"כ וסוכות עיי"ש