יום שישי, 6 בנובמבר 2020

מצוה שחיובה פעם אחת וקיומה פעמים רבות האם יכול להקדים עשייתה בתורת קיום קודם לעשייתה בתורת חיוב

 


בס"ד 
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א 



בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה, "ומצות אפה ויאכלו" ואיתא במדרש [ב"ר נ יב] דפסח היה, ולאשר אנו קיימין בחודש מרחשון, ומתאמרא משמי' דזקיני הק' מרוזין זי"ע דמרחשון מל' מרחשין שפוותי' דעדיין מרחשין שפתותינו מתורת ותפילת ירח האיתנים, ע"כ נכתוב בעז"ה ענין כללי הנוגע למצות אכילת מצה ומצות אכילה בסוכה. 

נסתפקתי במצוות שחייב לעשותם פעם אחת אבל בכל פעם שחוזר ועושהו איכא מצוה קיומית, וכגון מצות אכילת מצה דכ' מהר"ל מפרג ז"ל בס' גבורות ה' דאיכא מצוה קיומית בכל כזית מצה שאוכל בליל הסדר, האם יכול אדם לעשות המצוה בתורת קיום קודם שיעשנה בתורת חיוב, או דילמא כיון דאכתי לא קיים חיובו לאו כל כמיני' לקיימה רק בתורת קיום. 

והנה הרבה יש להאריך בזה, אך לאשר קצר המצע מהשתרע לא אכתוב אלא ראי' אחת לזה. 

נלע"ד בעז"ה להביא ראי' נפלאה בדרך החידוד דא"א לקיים מצוה בתורת קיום קודם שיקיימנה בתורת חיוב. ובהקדם ה' הקדמות. 

א] הטור ז"ל בסי' תרל"ט כ' וז"ל "חוץ מלילי י"ט הראשון שהוא חובה לאכול בה ואף אם ירדו גשמים לא יעצרנו הגשם, ומיהו משאכל בה כזית דגן יצא אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא בכביצה שאני ליל ראשון שהוא חובה טפי ואפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה הלכך יוצא בו נמי ידי חובת סוכה". וביאר הב"ח ז"ל כונת הטור ז"ל, דאע"ג דבכל ימי הסוכות שרי לאכול כזית פת חוץ לסוכה דלא הוי אכילת קבע מ"מ בליל ראשון דסוכות כיון דאיכא מצוה מדאורייתא לאכול כזית מהקישא דט"ו ט"ו, ע"כ אסור לאכול אפי' כזית מחוץ לסוכה דהמצוה משוי לה קבע וממילא יוצא בזה נמי ידי מצות סוכה. 

ונראה בע"ה להוציא מדברי הב"ח ז"ל, דהיינו דוקא בפת שיוצא בה ידי"ח כזית דסוכה, אבל בפת שאינו יוצא בה ידי"ח, וכגון פת של מעשר שני דכ' המנח"ח ז"ל במצוה שכ"ה אות י"ג דלמאי דקיי"ל כר"מ דמעש"ש הוי ממון גבוה אין אדם יוצא בה ידי"ח כזית דסוכה, וכן פת עשירה שנילושה במי פירות דס"ל הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' תרל"ט א"א סקט"ו דאין יוצא בה ידי"ח דבעי' דומיא דמצה מהקישא דט"ו ט"ו, א"כ בזה ליכא איסור לאכול כזית חוץ לסוכה דכיון דאין יוצא בפת זה ידי"ח סוכה לא שייך בזה הסברא דהמצוה משוי לה קבע. 

ב] יש להסתפק האם אחד שרוצה לאכול כזית חוץ לסוכה ובדעתו לאכול אח"כ הכזית המחויב בסוכה האם מותר, או דילמא כיון דאכתי לא קיים המצוה, לאו כל כמיני' להקדים אכילה אחרת לאכילת המצוה. 

והנה מדברי הפמ"ג ז"ל בסי' תרל"ט משב"ז סקי"א וכן מדברי המנח"ח ז"ל במצוה שכ"ה אות י"ג נראה דנקטו כהצד השני דכל שעדיין לא קיים מצות אכילת הכזית בלילה הראשונה אסור לו לאכול כזית חוץ לסוכה, וכן נראה מדברי הבכורי יעקב ז"ל בסי' תרל"ט סק"כ, וכ"כ להדיא מהר"ש וינטורה ז"ל בס' נהר שלום סי' תרל"ט סק"ג. 

ומצאתי בשו"ת ברית יעקב לרבה של נאווארדאק הגרב"מ ליבשיץ ז"ל או"ח סי' ד' הביא בשם החות דעת ז"ל להוכיח דליכא חצי שיעור במצוה מהא דהטור ז"ל כ' דאסור לאכול כזית חוץ לסוכה בליל ראשון דסוכות ומשמע דפחות מכזית שרי, ואי נימא דאיכא מצוה בחצי שיעור ליתסר נמי לאכול פחות מכזית, והברית יעקב ז"ל דחה הראי' והוסיף וז"ל "ואפי' כזית נראה דשרי לאכול חוץ לסוכה אם דעתו לאכול אח"כ כזית בסוכה, כיון דהוי אכילת ארעי אלא בליל הראשון דלא מצי למפטרי מסוכה שלא לאכול כלל והוא מחוייב לאכול בסוכה א"כ אם דעתו לאכול כזית בסוכה אח"כ אמאי לא יהי' שרי לאכול כזית מתחלה חוץ לסוכה כמו אם כבר אכל בסוכה בלילה הראשון ברור דאח"כ יכול לאכול כזית חוץ לסוכה כיון דהוי פחות מביצה דהוי שיעור סוכה, ה"ה קודם שאכל כזית בסוכה אם דעתו לאכול בסוכה אח"כ שרי מקודם לאכול כזית חוץ לסוכה". 

וקשיא לי טובא אהך גיסא דאסור לאכול כזית חוץ לסוכה כל עוד שלא קיים המצוה, דהנה יש להביא ראי' גדולה מדברי הרמ"א ז"ל בסי' תרל"ט ס"ה וז"ל "אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין ויקדש בסוכה כדי לומר זמן על הסוכה", ומקורו מדברי התרוה"ד ז"ל בסי' צ"ה שביאר שם דאם יעשה הקידוש בביתו ויברך זמן על היו"ט ויאכל כל צרכו ושוב יכנס לסוכה לאכול הכזית הרי יצטרך לחזור ולברך זמן על הסוכה וכדי שלא להרבות בברכות מוטב שיקדש בסוכה ויאמר זמן על היו"ט ועל הסוכה ויאכל כזית. וכ"כ הגר"א ז"ל בביאורו שם אות כ"ג. 

והשתא לדברי הפמ"ג והמנח"ח והבכור"י ז"ל דקודם שאכל כזית ראשון אסור לאכול כזית חוץ לסוכה אפי' אם בדעתו לקיים המצוה לאחר זמן, צ"ע למאי הוצרך התרוה"ד ז"ל להא דאם יקדש בביתו ויאכל פת ירבה בברכות, תיפו"ל דקודם שאכל כזית בסוכה אסור לאכול כזית חוץ לסוכה, אלא בע"כ דס"ל להתרוה"ד ז"ל דכל שבדעתו לאכול אח"כ כזית בסוכה מותר לו השתא לאכול כזית חוץ לסוכה. והיא תימה רבתא היאך נעלם דברי התרוה"ד ז"ל מעיניהם הבדולחות של רבנן בתראי ז"ל ובשגם דהרמ"א ז"ל פסק כן להלכה. 

ונראה בע"ה לתרץ, דהתרוה"ד ז"ל נקט בדייקא טעמא דלא ירבה בברכות, דכולל בזה גם היכא דרוצה לקדש בביתו ולאכול רק מיני תרגימא דחיוב סוכה ליכא אלא אם קובע סעודה ע"ז וכדכ' המשנה ברורה ז"ל בסי' תרל"ט סקט"ז, ומ"מ ידי קידוש במקום סעודה יוצא גם בלא קבע סעודה ע"ז וכדכ' המג"א ז"ל בסי' רע"ג סקי"א, ובזה הוצרך התרוה"ד ז"ל לטעמא דלא ירבה בברכות. 

ג] הנה דברי האחרונים ז"ל הנ"ל דאפי' ברוצה לאכול אח"כ כזית בסוכה אסור לו לאכול עתה כזית חוץ לסוכה, לכאו' צ"ע טעמא מאי, הא אינו רוצה עתה לקיים מצות אכילת כזית דסוכה ואמאי יתחייב לאכול בסוכה. 

ונלע"ד בעז"ה ליתן טעם נכון בזה. 

הנה באו"ח סי' תע"ה ס"ד פסק מרן המחבר ז"ל דאע"ג דמצוות צריכות כונה מ"מ אם אכל מצה בלא כונה יצא, ומקורו מדברי הר"ן ז"ל בר"ה [ח א מדפי הרי"ף] דבמידי דאכילה שבעל כרחו נהנה דינו כמתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה ה"ה לענין מצוה דיוצא ידי"ח גם בלא כונה, והנה הפמ"ג ז"ל שם בא"א סקי"ד דייק מדברי המג"א ז"ל שם דבמידי דאכילה אפי' במתכוין להדיא שלא לצאת יצא ידי"ח דהא גם בזה שייך טעמא ד'שכן נהנה', וכ"כ הבית מאיר ז"ל שם בדעת המג"א ז"ל, אמנם הבית מאיר ז"ל גופי' ס"ל דבמתכוין להדיא שלא לצאת לא יצא ידי"ח, יעו"ש. 

ומעתה לפי"ז נראה, דיסוד האיסור לאכול כזית חוץ לסוכה אין זה משום דאכתי לא קיים מצותו, אלא יסודו הוא בהא דכיון דאם הי' אוכל פת בסוכה הי' יוצא ידי חובת סוכה, מה"ט גופא אסור לאכול כזית חוץ לסוכה כל שלא קיים מצותו, [וכדהוצאנו לעיל מדברי הב"ח ז"ל] וא"כ להסוברים דאפי' בכיון להדיא שלא לצאת יצא ידי"ח, א"כ בכל ענין שיאכל כזית פת בסוכה יצא ידי"ח אפי' אם יכוין שלא לצאת, א"כ מה"ט גופא חייב לאכלו בסוכה. אבל להך גיסא דבכונה הפכית אינו יוצא ידי"ח אפי' במידי דאכילה, א"כ הרי משכח"ל שיאכל כזית פת בסוכה ולא יצא ידי"ח, א"כ שוב א"א לאסור עליו לאכול כזית פת חוץ לסוכה. 

ד] דעת מהר"ל מפראג ז"ל בגבורות ה' פמ"ח דבליל ראשון של פסח איכא מצוה קיומית בכל כזית מצה שאוכל, ונלמד מהא דכתיב בערב תאכלו מצות, ויעו"ש היטב בלשונו ז"ל, דאין כונתו רק אם לא הפסיק אכילת כזית הראשון דמקיים מצוה בכל התוספת, אלא כונתו ז"ל דבכל כזית מצה שאוכל מקיים מצוה. 

אלא דראיתי בדברי האבני נזר ז"ל ביור"ד סי' של"ח אות י"ג ומדבריו ז"ל נראה דהבין בכונת מהר"ל ז"ל דהיינו דוקא אם לא הפסיק בין אכילה ואכילה אבל אם אכל כזית מצה והפסיק ושוב אכל כזית ליכא מצוה קיומית, אמנם מדברי האבני נזר ז"ל גופי' באו"ח סי' תמ"ח אות ז' יש להוכיח דס"ל דגם בהפסיק בין אכילה לאכילה מקיים מצוה בכל כזית [אלא דהתם לא כ' כן בשם מהר"ל ז"ל], ובשגם דלישנא דמהר"ל ז"ל מורה יותר דגם בהפסיק בין אכילה לאכילה מקיים מצוה בכל כזית, וכבר מצינו דוגמתו בדברי הלבוש ז"ל באו"ח סי' תקפ"ה ס"ג, דמדכתיב יום תרועה יהיה לכם ילפינן דבכל תקיעה ותקיעה איכא מצוה קיומית. וכ"כ הנצי"ב ז"ל במרומי שדה ר"ה ט"ז ב' ובתשו' משיב דבר ח"ב סי"א לגבי כל המצוות דחיובה פעם אחת וקיומה פעמים רבות, והתם מיירי להדיא בהפסיק בין מצוה למצוה. 

ונלע"ד בעז"ה לחדש, דלפי"ז כיון דאיתקש ט"ו ט"ו וכדאמרי' בסוכה כ"ז א' מה לילה ראשון דפסח חובה אף לילה ראשון דסוכות חובה לאכול כזית, והנה חיובא דלילה ראשון דפסח נלמד התם מדכתיב בערב תאכלו מצות, והשתא, כיון דבלילה ראשון דפסח ילפי' מהא דכתיב בערב תאכלו מצות דאיכא מצוה קיומית בכל כזית וכזית, ה"ה בלילה ראשון דסוכות דאיתקש למצה, איכא מצוה קיומית בכל כזית וכזית, ולא בעי' כביצה ועוד. 

וכבר נסתפק המשנה ברורה ז"ל בסי' תרל"ט סקכ"ד לדעת הגר"א ז"ל דבפסח איכא מצוה קיומית באכילת מצה בכל הז' ימים האם גם בסוכה איכא מצוה קיומית בכל הז' ימים, אלא דעל ספיקתו ז"ל יש להעיר דלא מצינו דאיתקש ח' ימים דסוכות לז' ימים דפסח, ותו דהרי ספיקת המ"ב ז"ל היינו דוקא באוכל כביצה ועוד דזהו שיעור אכילת קבע להתחייב בסוכה וא"כ לכו"ע אם יאכל יותר מכביצה בכל ימי הסוכות מקיים מצוה מדמברך ע"ז, [עי' בדברי הברכי יוסף ז"ל באו"ח סי' תע"ה סק"ו], אבל בדברינו לגבי הלילה הראשון בזה נראה דכו"ע יודו דאיכא מצוה קיומית בכל כזית שאוכל, וכנ"ל. 

ונפק"מ רבתא איכא בדברינו, למאי דכ' הטור ז"ל הנ"ל דכיון דחיוב ליל ראשון דסוכות הוי בכזית יוצא בזה ידי"ח סוכה, מעתה לפי"ז אפי' לאחר שכבר אכל כזית אחד וקיים המצוה, מ"מ בכל כזית וכזית שאוכל בליל ראשון דסוכות מקיים מצות אכילה בסוכה ואם יצא מהסוכה וחזר ואכל כזית בסוכה יכול לברך ע"ז לישב בסוכה וא"צ לאכול יותר מכביצה. [אמנם מדברי הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע שם סעיף ה' בביאור דברי הצל"ח ז"ל, יש להוכיח דס"ל דלהשיטות דגם ביורדים גשמים חייב לאכול כזית בסוכה, אם כבר אכל כזית, אינו יכול לברך אלא אם אוכל יותר מכביצה וזה דלא כדברינו, מיהו י"ל דהצל"ח ז"ל אתיא כהסוברים דליכא מצוה קיומית בכל כזית וכזית]. 

מיהו מסתברא דהדין השני שכ' הטור ז"ל דכיון דיוצא בכזית ידי חובת סוכה אסור לאכול כזית חוץ לסוכה לא נימא בזה, אע"ג דמקיים באכילתו מצוה קיומית דסוכה, דע"כ לא קאמר הטור ז"ל אלא היכא דאיכא עליו מצוה חיובית לאכול אמרי' דחיובא משוי לי' קבע, אבל מה שמקיים מצוה קיומית, כיון דאי בעי לא אכיל, אין זה סיבה מספקת לחייבו לאכול הכזית בסוכה. דהוי כשאר ימי הסוכות דאע"ג דכשאוכל מקיים מצוה מ"מ כיון דאי בעי לא אכיל, מותר לו לאכול עד שיעור כביצה ועוד חוץ לסוכה. 

ה] נלע"ד בעז"ה סברא נכונה דגם לדעת המג"א ז"ל דבמידי דאכילה גם בכונה הפכית יצא יד"ח, כ"ז שייך באוכל אכילה דרשות דבזה אמרי' כיון דלמעשה נהנה גרונו יצא ידי"ח, אבל היכא דבאכילתו מקיים מצוה אחרת, וכגון בנשבע לאכול כזית פת בליל סוכות, בזה ליכא למימר דמקיים בזה נמי מצות אכילת כזית דסוכה, דהרי עתה באכילתו מקיים מצוה אחרת לצאת ידי חובת השבועה, ומה שנהנה גרונו לא סגי בזה דההנאת גרון הוי לצורך מצוה אחרת. 

וכעין זה מצינו בדברי הר"ן ז"ל בר"ה [ט ב מדפי הרי"ף] וז"ל "מוכח בגמ' דאפי' למ"ד תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמילתא וכו' עוד י"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ"ד מצות אין צריכות כוונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כוונה מעכבת מצוה אחרת שלא תחול דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים [דף ג א] דבת מינה מחריב דלאו בת מינה לא מחריב לה". 

והמעיין בדברי הר"ן ז"ל יראה דאין כונתו ז"ל דכשמכוין לקיים מצוה אחרת הוי ככונה הפוכה, דזה אינו, דא"כ מה ענין זה להא דבת מינה מחריב לה, אלא כונתו ז"ל דלמ"ד מצוות אין צריכות כונה היינו משום דסגי במעשה המצוה וכעין הסברא דסתמא לשמה קאי, אבל כל שכוונתו למצוה אחרת ליכא למימר סתמא לשמה קאי, דבת מינה מחריב לה. 

ומעתה אף אנו נאמר דגם במידי דאכילה דאפי' בכונה הפכית יוצא יד"ח היינו דוקא היכא דאינו מכוין לשם מצוה אחרת דהמצוה הוא ההנאה וסו"ס נהנה, אבל אם מכוין לצאת מצוה אחרת, כונה זו מעכבת המצוה דבת מינה מחריב בה, וההנאה הוי לשם מצוה אחרת. 

ולאחר כל ההקדמות הנ"ל, נראה בעז"ה להוכיח מכל זה דא"א לקיים המצוה בתורת קיום קודם שיקיימנה בתורת חיוב. 

ובואו חשבון, הנה אם נימא כדברינו דבכל כזית וכזית בליל ראשון דסוכות מקיים מצוה קיומית, ונימא כהצד הראשון בספקתינו דאדם יכול לקיים מצוה קיומית קודם שיקיים החיוב. א"כ הי' מן הדין דמותר לאכול כזית בליל ראשון חוץ לסוכה אם בדעתו לאכול אח"כ כזית בסוכה, דהרי אם יאכל כזית בסוכה ויכוון בזה למצוה קיומית שוב לא יצא בזה כלל ידי חובת המצוה החיובית שעליו, ומכיוון שישנה אפשרות לאכול כזית בסוכה מבלי לצאת יד"ח, שוב ליכא שום איסור באכילת הכזית חוץ לסוכה, וכמ"ש לעיל דהאיסור דאכילת כזית חוץ לסוכה מתלא תליא במה שבאכילה כזו יוצא יד"ח בסוכה. ואין לומר הרי סו"ס מקיים בכה"ג מצוה קיומית, דהרי הקיום דמצוה קיומית אינו מחייב לאכול בסוכה, וכמשנ"ת לעיל דבשאר ימים אע"פ שמקיים מצוה קיומית כשאוכל בסוכה, מ"מ שרי ליה למיכל פחות מבכיצה חוץ לסוכה. 

ומעתה מדברי רבנן בתראי ז"ל הנ"ל דס"ל דאסור לאכול כזית חוץ לסוכה גם אם בדעתו לאכול אח"כ כזית בסוכה, הרי מוכח דמצוה שחיובה פעם אחת וקיומה לאין שיעור, לאו כל כמיני' לקיים המצוה בתחילה רק בתורת קיום ולא בתורת חיוב. 

איברא, מטו בשם הגר"ח מבריסק ז"ל דחלוק כזית ראשון דסוכה מכזית מצה, דכזית ראשון דסוכה לא הוי מצות אכילה כאכילת מצה, אלא גדר המצוה הוא ישיבת סוכה והישיבה מתקיימת ע"י האכילה, והאכילה הוי רק היכי תימצי לקיום המצוה, ועי' בחידושי ושיעורי מרן הגרב"ב ז"ל בח"ג בענינים שבסוף הספר ס"א שחקר בזה וכ' נפק"מ דלהצד השני דהאכילה הוי רק היכי תימצי לקיום המצוה יוצא ידי"ח גם בפת גזולה דליכא פסולא דמהבב"ע בהכשר מצוה. וראיתי שכתבו דלדעת הגר"ח ז"ל האוכל כזית ראשון דסוכה בלא כונה לא יצא, דלא שייך בזה סברת הר"ן ז"ל שכ' גבי מצה דבלא כונה יצא דהוי כדינא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה דאכילת הפת בסוכה אינה המצוה אלא הכשר מצוה, ולפי"ז ליתא לכל דברינו הנ"ל. 

מיהו לא הועלנו בזה, דהרי דעת המנח"ח ז"ל דגם בכזית דסוכה איכא פסולא דמהבב"ע ובהכרח דהאכילה עצמה היא המצוה, והמנח"ח ז"ל איהו דכ' דאסור לאכול כזית חוץ לסוכה אע"ג דבדעתו לאכול אח"כ כזית בסוכה ולדידי' ז"ל הדק"ל והדרינן למה שהוכחנו דלא שייך לקיים המצה בתורת קיום קודם שיקיימנה בתורת חיוב. 

ועתה ניתנה ראש ונשובה לדברי מהר"ל מפראג ז"ל הנ"ל דבליל הסדר איכא מצוה קיומית בכל כזית מצה שאוכל, והנה דעת רש"י והרשב"ם ז"ל בפסחים קי"ט ב' ד"ה אין מפטירין, דמצות אכילת כזית מצה דאורייתא אנו מקיימין באכילת האפיקומן, אלא דאנו מברכין עליו בתחילה דא"א לברך עליו באכילת אפיקומן כיון שכבר מילא כריסו בהם בראשונה יעו"ש, והב"ח ז"ל באו"ח סי' תע"ז ד"ה ומנהגינו כ' דהא דאוכלים באפיקומן ב' כזיתים היינו משום דחיישינן נמי לדעת הרשב"ם ז"ל, יעו"ש. 

והשתא אי כנים אנו במה שהוכחנו דא"א לקיים מצוה בתורת קיום קודם לחיוב, ונימא כדעת הרשב"ם ז"ל, א"כ הא דכ' מהר"ל מפראג ז"ל דבכל כזית מצה שאוכל בליל הסדר מקיים מצוה קיומית, ממ"נ לא ייתי שפיר, דכיון דחובת אכילת מצה מקיים רק בכזית האחרון שאוכלים בליל הסדר לאפיקומן, א"כ כל מה שאכל מצה עד עתה אינו יכול לקיים בזה מצוה קיומית, ולאחר אפיקומן נמי אינו יכול לאכול מצה דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן. [אבל לדעת הגר"א ז"ל דבכל ימי הפסח איכא מצוה קיומית בכל כזית מצה, לפי"ז שפיר י"ל דמקיים מצוה בכל כזית שאכל קודם אפיקומן, דהקיום והחיוב לאו בני חדא ביקתא נינהו, דהמצוה הקיומית אינה נגזרת מחיוב אכילת כזית מצה בליל הסדר אלא נוהג בכל ימי הפסח ונלמד מפסוק אחר ודו"ק]. 

ולפי"ז צ"ע, דהנה הב"ח ז"ל בסי' תע"ב אות ה' העתיק דברי מהר"ל ז"ל הנ"ל דבכל כזית מצה איכא מצוה קיומית, ובסי' תע"ז כ' דאנו מחמירין כדעת הרשב"ם ז"ל דחובת כזית מצה הוי רק באחרונה, ולהנ"ל צ"ע דא"כ היאך מקיים מצוה קיומית בכל כזית הא אכתי לא קיים חיובו, אלא אם נימא דכיון דלדידן הוי ספק אם קיי"ל כדעת הרשב"ם ז"ל, וא"כ הא דמקיים מצוה בכל כזית מצה היינו רק להך גיסא דלא קיי"ל כדעת הרשב""ם ז"ל אלא כדעת התוס' והרא"ש ז"ל דבכזית מצה הראשון שאוכל מקיים מצות אכילת מצה דאורייתא, ואכתי צע"ק. 

תמצית העולה מהדברים. 

א] יש להסתפק במצוה שחיובה פעם אחת אבל בכל פעם שעושהו איכא מצוה קיומית האם יכול לעשותה בתחילה בתורת קיום ואח"כ יעשנה בתורת חיוב. 

ב] יש להביא בע"ה ראי' נפלאה, ובהקדם ה' הקדמות, ההקדמה הא', דעת הטור ז"ל כפי שביארו הב"ח ז"ל דאע"ג דבשאר הימים מותר לאכול כביצה פת חוץ לסוכה דהוי אכילת עראי, מ"מ בליל ראשון דסוכות דחייב לאכול כזית משום הקישא דט"ו ט"ו, יוצא ידי"ח סוכה בכזית, וממילא אסור לאכול כזית חוץ לסוכה. 

ג] ההקדמה הב', נחלקו רבנן בתראי ז"ל, כשעדיין לא אכל כזית בסוכה האם מותר לו לאכול כזית חוץ לסוכה ואח"כ יאכל כזית בסוכה, או דילמא עד שלא יקיים מצות אכילת כזית בסוכה, אסור לו לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה. 

ד] ויש לתמוה על הסוברים לאסור, מדברי התרוה"ד והרמ"א ז"ל דבירידת גשמים בלילה הראשונה יקדש בסוכה ויברך שהחיינו ויאכל כזית, ולא יניח הכזית לסוף הסעודה דא"כ יצטרך לברך שנית זמן על הסוכה, ותיקשי למאי הוצרכו לטעם זה, תיפו"ל דכיון דחייב לאכול כזית בסוכה אסור לו לאכול כזית חוץ לסוכה. 

ה] ויש ליישב דקאתי לאסור אפי' בשאוכל מיני תרגימא דיוצא בזה סעודת יו"ט ומ"מ אינו חייב לאכלו בסוכה. 

ו] ההקדמה הג', הנה בביאור הפלוגתא הנ"ל בהקדמה הב' נראה דתליא בפלוגתת המג"א ז"ל והבית מאיר ז"ל באכילת מצה דקיי"ל דלכו"ע לא בעי' כונה, האם כונה הפכית מגרע או לא, דאם נימא דאינו מגרע א"ש הא דאסור לאכול כזית חוץ לסוכה אע"ג דדעתו לאכול אח"כ בסוכה, משום דאם הי' אוכל כזית בסוכה לא הי' מועיל דעתו שלא לצאת בזה מצות סוכה. 

ז] ההקדמה הד', לדעת מהר"ל מפראג ז"ל דבכל כזית מצה בליל הסדר איכא מצוה קיומית ונלמד מדכתיב בערב תאכלו מצות, א"כ בליל ראשון דסוכות דאיתקש למצה נמי מקיים מצוה בכל כזית שאוכל, ונפק"מ גדולה בזה, למש"כ הטור ז"ל דבליל ראשון דסוכה סגי בכזית ולא בעינן כביצה, כך יהי' הדין אפי' אחר שאכל כזית, בכל כזית שאוכל, ויכול לברך ע"ז. 

ט] אמנם אידך דינא דהטור ז"ל דממילא חייב לאכול הכזית בסוכה, לא שייך במצוה הקיומית, דסו"ס אי בעי לא אכיל. 

י] ההקדמה הה', גם לדעת המג"א ז"ל דבמצוה דאכילה כונה הפכית אינו מגרע, מ"מ אם כונתו לקיים בזה מצוה אחרת לכו"ע מגרע ואינו יוצא ידי מצות מצה. 

י"א] ולאחר כל ההקדמות הנ"ל, הנה אם נימא דשייך לקיים מצוה בתורת קיום קודם שיקיימנה בתורת חיוב, א"כ צ"ע אמאי כ' האחרונים ז"ל דאסור לאכול כזית חוץ לסוכה קודם שאכל כזית בסוכה, הרי כיון דמשכח"ל לאכול כזית בסוכה ולא לצאת בזה ידי"ח והיינו במכוין למצוה קיומית שוב א"א לאסור לאכול כזית חוץ לסוכה. 

י"ב] דעת הרשב"ם ז"ל דאנו מקיימין מצות אכילת כזית מצה דאורייתא בכזית האחרון שאנו אוכלין לאפיקומן, והשתא להצד דא"א לקיים מצוה בתורת קיום קודם לחיוב, א"כ דברי מהר"ל ז"ל הנ"ל דאיכא מצוה קיומית בכל כזית, לא ייתי שפיר לדברי הרשב"ם ז"ל, דממ"נ קודם אפיקומן הרי אכתי לא קיים החיוב ולאחר אפיקומן הרי אסור לאכול מצה. 



יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

מי שמחמת סכנה אסור לו לאכול מצה וגם ללא הסכנה לא הי' אוכל מצה האם נחשב כמבטל מצות מצה

 


בס"ד 
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה, "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה". וביבמות ס"ד א' אמרינן, "ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין". 

והנה בהא דאמרינן דאין ישיבת חו"ל מן המנין, נחלקו הראשונים ז"ל האם הלכה זו נוגעת גם לאלו הדרים בחו"ל, דדעת רוב הראשונים ז"ל דהדר בחו"ל ונשא אשה ולא ילדה עשר שנים כופין אותו להוציא, והא דאמרי' אין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין היינו רק למי שרגיל לישב בא"י וירד לחו"ל ושוב חזר לא"י אין עולה לו ישיבת חו"ל מן המנין דזה הוי דומיא דאאע"ה, כן הביא הרמב"ן ז"ל שם בשם הרב אב בי"ד ז"ל. ודעת הרמב"ן ז"ל גופי' דקאי אמי שישב בחו"ל ועלה לא"י, דמתחילין למנות לו י' שנים מישיבתו בא"י דשמא זכות א"י תעמוד לו שיזכה ליפקד, יעו"ש. 

אמנם ההגהות מיימוניות ז"ל בפט"ו מאישות אות ד' הביא בשם הראב"ן ז"ל בחידושי יבמות סי' תק"י והראבי"ה ז"ל וכ"כ האור זרוע ז"ל בסי' תרנ"ג, דהדר בחו"ל גם האידנא אין כופין אותו להוציא לאחר עשר שנים, ובפשוטו נראה, דהיינו טעמא דכיון דיש לתלות דעון חו"ל גורמת, אין תועלת שיגרשה דגם אם ישא אחרת מאן יימר שיזכה ליבנות ממנה. 

אלא דצ"ע למש"כ המנח"ח ז"ל במצוה כ"ג אות ו' דלהרשב"א ז"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא כופין נמי על ספק מצוה וא"כ גם בחו"ל אמאי לא נכפנו להוציא משום ספק שמא יבנה מאשה אחרת, ואם נימא דבספק מצוה אין כופין, תיקשי לאידך גיסא א"כ אמאי בא"י כופין, מאן יימר דיזכה ליפקד מהשניה, וי"ל דהיינו טעמא משום דרוב אנשים אינם עקרים ורוב נשים מתעברות ויולדות, ויותר נראה דכיון דבודאי חייב אלא ספק אם יצליח לקיים, בזה לכו"ע כופין, וסימוכין לזה מדברי הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' תקצ"ה מ"ז אות א' לענין ב' עירות באחת תוקעין ובאחת מברכין יעו"ש. 

והנה הנודע ביהודה ז"ל קמא אהע"ז סי' א' נשאל באחד שגר בחו"ל ונשא אשה ועברו עשר שנים ולא ילדה והבעל רוצה לעלות לא"י והאשה מעכבת עליו האם יכול לכופה לקבל גט, וכתב הנוב"י ז"ל דאי באנו לחייבו לגרשה משום שמסרבת לעלות לא"י, ואמרינן בכתובות ק"י ב' דיוציא ויתן כתובה, מ"מ הא מרן המחבר ז"ל באהע"ז סי' ע"ה ס"ה הביא יש מי שאומר והוא דעת הרשב"ש ז"ל דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה אבל בזה"ז דאיכא חשש סכנה אין כופין את האשה לעלות. וגם רבינו חיים ז"ל בכתובות שם תוד"ה הוא, כתב דעכשיו אין מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם, וא"כ משום טעם זה א"א לכופה לעלות וא"י לגרשה. 

ואי משום דכבר שהתה עשר שנים ולא ילדה נמי א"א לכופו לגרשה, דהא לדעת כמה ראשונים ז"ל הנ"ל אין נוהג דין זה בחו"ל. אמנם כ' הנוב"י ז"ל דיש לכופה לקבל גט ע"ד ממ"נ, דהנה הא דאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין היינו משום דתלינן בעון חו"ל, אבל היכא דליכא חיוב או מצוה לעלות לא"י, שוב ליכא עון בישיבת חו"ל וליכא לתלות דעון חו"ל גורם. וא"כ ממ"נ, אי מעכבת לעלות לא"י משום סכנה א"כ ליכא עון בישיבת חו"ל ושוב יכול לגרשה משום דלא ילדה לו, ואי ליכא סכנה בישיבת א"י, א"כ יכול לגרשה משום דמעכבת עליו לעלות לא"י. 

ולדבריו ז"ל נמצא, דמי שירד לחו"ל בהיתר וכגון ללמוד תורה וכדאמרי' בע"ז י"ג א' וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה ממלכים ה"ט, ונשא אשה שם ושהתה י' שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש, דבזה ליכא למימר דעון חו"ל בידו, ולא עוד, אלא דאם ירד לחו"ל לישא אשה דאמרי' התם דשרי לירד מא"י לחו"ל לצורך זה, ושהה שם י' שנים כופין אותו לגרש, ונמצא דהסיבה שהתיר לו לירד לחו"ל הוא הגורמת לחיובו לגרש. 

אבל ההפלאה ז"ל בתשו' גבעת פינחס ס"ב כ' לחלוק וז"ל, בענין מ"ש בספר נודע ביהודא בשהה עשר שנים ורוצה לעלות לארץ ישראל דכופין ממ"נ, דאם אין מצוה מפני סכנת הדרכים אין לתלות בחטא חוץ לארץ ע"ש, ולענ"ד פשוט דמה שאדם עושה מרצונו ממש, אף דמוכרח ואנוס גם כן מכל מקום מיקרי רצון". ויליף לה ההפלאה ז"ל מהא דס"ל לאבוה דשמואל בכתובות נ"א ב' דהנבעלת באונס לאחר נאסרת על בעלה דתחילתו באונס וסופה רצון, ואע"ג דגם לולי הרצון הרי אנוסה לכך, יעו"ש. 

והנה ההפלאה ז"ל קיצר מאד, ולא ביאר מסקנת ההלכה לדעתו ז"ל ובמה חלוק עם דברי הנוב"י ז"ל, ונבוך אני מאד בכונת דבריו ז"ל. דהי' מקום לומר דכונתו ז"ל דכיון דמה שהאשה מעכבת לעלות לא"י הוי עבירה ברצון ולא באונס א"כ אין צורך לממ"נ, אלא יכול לגרשה משום שמעכבת לעלות לא"י, אלא דזה אינו, דסו"ס היאך יכול לכופה לעלות אם ליכא מצוה בזה"ז לעלות לא"י, ומה איכפת לן במה שהעיכוב שלה הוי עבירה, דאין הכפיה באה כעונש על העבירה אלא דכופין על מצות ישוב א"י ובזה"ז דליכא מצוה א"א לכוף ע"ז. 

והי' מקום לומר דכונת ההפלאה ז"ל לחלוק דליכא ממ"נ, והיינו דמש"כ הנוב"י ז"ל דכיון דליכא מצוה לעלות לא"י, לכו"ע ישיבת חו"ל עולה מן המנין, ועלה פליג ההפלאה ז"ל, דכיון דגם בלא הסכנה אין ברצונה לעלות לא"י, שוב איכא עבירה בישיבת חו"ל ושוב נימא דאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין וא"א לגרשה משום ששהתה י' שנים ולא ילדה [וקצת נראה שם מהמשך הדברים דזאת כונתו ז"ל], הא נמי ליתא, דאדרבא כיון דהבעל רוצה לעלות והאשה מעכבת ועבירה בידה ולא בידו, יותר יש לכופה להתגרש, דהוא הגורמת שממנה לא יוכל ליבנות מחמת עון חו"ל שבידה, וצ"ע. 

והנה בגוף דברי ההפלאה ז"ל דאונס ורצון כאחד נחשב רצון כבר דשו בזה רבנן בתראי ז"ל ונלע"ד בעז"ה להעיר בדבר החדש בתרי אנפי. 

א] יש לחלק באופן נכון, בין אונס בביטול מצות עשה לבין אונס בעשיית עבירה, ואפרש שיחתי. הנה באחד שאנוס משום שאין לו לולב או שמחמת סכנה אינו יכול לאכול מצה, הגדרת פטור אונס הוי בעצם החיוב, והיינו דהתורה לא חייבתו לקיים המצוה כשהוא אנוס, אבל באחד שעבר עבירה אלא דהי' אנוס לעבור, אין פטור אונס נוגע לעצם העבירה, דודאי העבירה הוי מעשה עבירה, אלא דילפי' מקרא ד'ולנערה לא תעשה דבר' דהתורה פטרתו מעונש דמאי הוי לי' למעבד. [ואין זה ענין לפלוגתת האחרונים ז"ל בגדר פטור אונס האם הוי כמאן דלא עביד או דהוי רק פטור מעונש, דעכ"פ לב' הסברות אין זה מיעוט בגוף העבירה, דעבירה באונס נמי הוי מעשה עבירה, אלא דעכ"פ אין העבירה מתייחסת לעושה]. 

וחילא דידי מהא דיש להוציא מדברי המרדכי ז"ל בהל' ציצית רמז תתקמ"ד דמדאורייתא מותר ללבוש בגד בלא ציצית היכא דאינו יכול להטיל בו ציצית ולפיכך בשבת דאסור להטיל בו ציצית מותר ללבוש הבגד יעו"ש, ומדבריו ז"ל למדנו דאין חיוב לאדם מן התורה להוציא עצמו מביטול מצות עשה. דאל"כ תיקשי, נהי דליכא איסור ללכת בלא ציצית, מ"מ אמאי לא יתחייב לפשוט הבגד דהרי מבטל מצות עשה בכל רגע שלובש הבגד, אלא בע"כ דלא מצינו חיוב להוציא עצמו מביטול מצות עשה, אבל בעבירה פשיטא דאדם הנמצא במצב של אונס המכרחתו לעבור עבירה חייב למיעבד כל טצדקי שבעולם להוציא עצמו מהאונס כדי שלא יעבור. 

וגדולה מזו כתב הרמ"א ז"ל בסי' י"ג ס"ג, דלא רק דאינו חייב להוציא עצמו מביטול מ"ע היכא דבלא"ה לא יוכל לקיים המצוה, אלא מותר נמי מדאורייתא להכניס עצמו לביטול מצות עשה. דהא כתב דאם אין לו בגד ללבוש אלא טלית שנפסקה אחת מציציותיה, שרי ללובשו במקום דאיכא כבוד הבריות. 

ובע"כ כחילוק הנ"ל, דבמצוה הוי אונס פטור מעצם החיוב וכיון שהוא אנוס אינו חייב להוציא עצמו מהאונס, אבל בעבירה אע"ג דהוא אנוס, האונס לא הוי פטור בעצם החיוב אלא דהתורה פטרתו מעונש או שאין העבירה מתייחסת אליו. 

ויתכן דזה נמי החילוק בהא דבמצות עשה אינו חייב להוציא יותר מחומש מממונו ובאיסורים חייב להוציא כל ממונו, והיינו דבמצות עשה יותר מחומש הרי הוא כעין אונס וממילא ליכא מצוה, אבל באיסורים גם באונס הוי עבירה וכדי לינצל מהעבירה חייב להוציא כל ממונו. 

וממוצא הדברים נראה בע"ה להוציא ב' הלכות, א] מי שנדר מן הככר ומחמת אונס נאלץ לאכלו, חייב אח"כ לישאל על הנדר כדי לעקור הנדר ולבטל העבירה, ב] תו יש להוציא הלכה, דאחד שהי' פטור ממצוה מחמת אונס, וכגון אחד שאסור לו לברך בהמ"ז מחמת סכנה, ועבר וסיכן עצמו ובירך בהמ"ז ונתכוין בזה לפטור את חבירו, דינא הוי דחבירו לא נפטר מחיובו בזה, דהו"ל כשומע ברהמ"ז מאחד שאינו בר חיובא. [והרבה יש להאריך בגדר אונס במצוה ואכ"מ]. 

והנה המג"א ז"ל בסי' רצ"ז סק"ה כ' דאם אינו יכול להריח אינו יכול להוציא אחרים בברכת בשמים דעיקרו להנאה הוא בא אבל אם נחשיב ברכת הבשמים כברכת המצוות יכול להוציא אחרים משום 'ערבות' דיצא מוציא, והק' הגרעק"א ז"ל דגם אם הוי ברכת המצוות מ"מ כיון שאינו יכול להריח הו"ל כאינו מחויב בדבר דליכא 'ערבות', ונראה קצת דנחלקו בגדר פטור אונס במצוות דהמג"א ז"ל דגדר אונס אינו בעצם החיוב והגרעק"א ז"ל ס"ל דהוי פטור מעצם החיוב, ומצינו דוגמתו בדברי המג"א ז"ל בסי' ל"ט סק"ה דגידם שאין לו יד שמאל יכול לכתוב תפילין ולא נחשב כאינו בקשירה דבר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב לי', ואזלא לטעמי' למש"כ גבי ברכת בשמים. 

ומ"מ נראה דדברינו הנ"ל א"ש לב' הצדדים, דגם לדעת המג"א ז"ל דמיקרי בר חיובא, מ"מ גדר האונס הוא פטור מעצם החיוב, אלא דס"ל להמג"א ז"ל דעכ"פ שייך במצוה זו ולא נחשב כאינו בתורת המצוה. 

ושוב הראוני לדברי החלקת יואב ז"ל בדיני אונס ענף ד' ושם האריך בגדר פטור אונס במצוה, והביא לדברי המג"א ז"ל הנ"ל, והביא קושית הגרעק"א ז"ל, ואסיק שם דהיכא דיכול לקיים המצוה אלא דחז"ל פטרוהו לכו"ע מיקרי אינו בר חיובא יעו"ש, ולפי"ז בנד"ד דיכול לעלות לארץ ישראל אלא דמשום סכנה פטרוהו מיקרי אינו בר חיובא. 

והשתא אי כנים אנו בעז"ה ביסוד שכתבנו, נראה דנדון דההפלאה ז"ל באונס ורצון כאחד אי הוי אונס או רצון, שייך רק בעבירה, דכיון דגם באונס הוי מעשה עבירה אלא דקאתי' לפוטרו מעונש כיון דעשה כן באונס, בזה י"ל דכיון דעשה העבירה ברצון וגם לולי האונס הי' עושה העבירה, אינו יכול ליפטר בטענת אונס שעשה כן רק מחמת שהי' אנוס. 

אבל בביטל מצות עשה מחמת אונס, נהי דגם בלי האונס הי' מבטלה, מ"מ כיון דאמת הוא דהשתא אנוס ואינו יכול לקיימה דאין לו אפשרות להשיג לולב א"כ לא חייבתו התורה השתא במצוה זו ומה יתן הא דגם בלי האונס הי' מבטלה. 

והגע עצמך אחד שכדי להשיג לולב צריך להוציא יותר כל ממונו, וגם אם הי' לו בעל ממון יותר מזה לא הי' מוציא מממונו לקנות לולב, אטו נימא דנכפנו לקיים המצוה ויוציא כל ממונו, או גידם שאינו יכול ליטול לולב וגם קודם שהי' גידם לא נטל לולב אטו נימא דנחשב עתה כמבטל מצוה במזיד. 

והשתא לפי"ז האשה שאינה רוצה לעלות לא"י מפני הסכנה, וגם לולי הסכנה לא היתה עוקרת לא"י, מ"מ כיון דליכא האידנא מצות ישוב א"י, או משום הסכנה או משום דא"א להיות זהירים במצוות התלויות בה, א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שגם לולי הסכנה לא היתה עוקרת לא"י סו"ס כיון דאיכא אונס ליכא מצות ישוב א"י. 

ב] נלע"ד בעז"ה לחלק בסברא נכונה בין היכא דהוי אונס ורצון לבין פיקו"נ ורצון, ואפרש שיחתי. הנה יש להסתפק באחד שהוא חולה מסוכן וחייב לאכול בשר נבילה אמנם גם בלא הסכנה הי' אוכל בשר נבילה, האם נימא דעבר עבירה דאינו נדון כאונס אלא כרצון. ומסברא נראה ברור דלא עבר עבירה, דאכילתו השתא הוי מצוה והתורה חייבתו לעשות כן והיאך נאמר דעבר עבירה, ולא דמיא להך דאבוה דשמואל דהתם הוי עבירה אלא דנעשה באונס, אבל בפיקו"נ דהוי היתר גמור ולא עוד אלא דמצוה איכא בזה לא יתכן לומר דיענש ע"ז. 

וגדולה מזו מצינו בדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שהביא השיטמ"ק ז"ל במנחות ס"ד א' והמתבאר מדבריו ז"ל דאחד שפרש מצודה והי' בדעתו לצוד דג ולא ידע כלל דתינוק נפל למים, ולבסוף ע"י המצודה העלה רק תינוק פטור גם לדעת רבא דס"ל התם דנתכוין להעלות דג והעלה דג ותינוק חייב דבתר מחשבתו אזלי', והיינו טעמא כיון דהעלה רק תינוק ונתברר דפעולתו היתה מעשה הצלת נפשות לכו"ע לא אזלי' בתר מחשבתו יעו"ש, וא"כ כ"ש היכא דקודם המעשה יודע הוא שחייב לעשות המעשה לצורך הצלת נפשות דלא איכפת לן ברצונו. 

והשתא דאתינן להכי, יש לבאר הא דמיאן הנוב"י ז"ל בסברת ההפלאה ז"ל, די"ל דבנדון דהנוב"י ז"ל שא"א לעלות לא"י מפני חשש סכנה, א"כ אע"ג דגם ללא הסכנה היתה מסרבת לעלות לא"י, מ"מ השתא מה שאינה עולה הוי משום חשש פיקו"נ לא משגחינן ברצונה, מיהו לטעמא דכתב רבינו חיים ז"ל בתוס' כתובות הנ"ל דהא דאין כופין לעלות לא"י משום דקשה לקיים מצותיה, הנה לפי"ז שפיר איכא סברת ההפלאה ז"ל [ועי' בדברי הבית הלוי ז"ל עה"ת בפר' שמות בפסוק וירא אלקים ומדבריו ז"ל נראה דנקט כדעת ההפלאה ז"ל דגם בפקו"נ ורצון ה"ז נחשב כעבירה ברצון]. 

ובזה יש ליישב נמי הא דרמז ההפלאה ז"ל להק' מהא דאמרי' בשבת פ"ח א' "אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא" ופרש"י ז"ל וז"ל "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס", ותיקשי הא כלל ישראל רצו לקבל התורה ומה שייך טענת אונס בזה. 

ולדברינו ניחא מאד, דהתם מה שקיבלו עליהם המצוות הוי מחמת סכנה ובזה לא איכפת לן דהוי נמי רצון. 

שו"ר דיש לגמגם בדברינו, דהנה הא דס"ל להרשב"ש ז"ל דכיון דאיכא חשש סכנה ליכא מצוה לעלות, לא יתכן לפרשו דהוי חשש מצוי של סכנה, דא"כ מ"ט דמאן דס"ל דגם בזה"ז כופין לעלות יעוי' בדברי הבית שמואל ז"ל סי' ע"ה סק"כ, ותו, דא"כ לא רק דליכא מצוה אלא עבירה איכא דאסור לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי לקיים מצוה, אלא בע"כ דהוי חשש רחוק של סכנה, אלא דס"ל להרשב"ש ז"ל דבחובת השתדלות לקיים מצות א"י אין אדם צריך להכניס עצמו אפי' לספק רחוק של סכנה. 

והשתא לפי"ז ליכא למימר כסברתינו דמה שנמנע מלעלות לארץ ישראל הוי מעשה הצלת נפשות, דאין הפטור לעלות משום סכנת נפשות אלא פטור בחובת השתדלות לקיים המצוה. 

אבל מה נעשה דלישנא דהרשב"ש ז"ל מורה להדיא דהוי גדר סכנה, דכ' שם בתשו' ב' וז"ל "מיהו זהו לענין דינא דגמרא, אבל עכשיו בארצות הללו [אין] אנכי דן לכפות לעלות, לפי שהנך רואה כל עם ועם יודעים בזה הטעם כי הדרכים בחזקת סכנה גדולה בין בים בין ביבשה שבים בימות הגשמים חשש טביעה ובימות החום חשש השבי ח"ו", ומרן הב"י ז"ל באהע"ז סוסי' ע"ה העתיק דברי הרשב"ש ז"ל וז"ל "דדבר פשוט הוא דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאיפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו הילכך בזמן הזה בארצות הללו כל שהוא מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות", וצ"ת. 

תמצית העולה מהדברים. 

א] אמרי' ביבמות דנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש, תו אמרי' התם דישיבת חו"ל אינה עולה לו מן המנין, ולדעת הרבה ראשונים ז"ל קאי רק אמי שהי' דר בחו"ל ועלה לא"י דמונין לו י' שנים מביאתו לא"י, אבל הדר בחו"ל חייב לגרש לאחר י' שנים. 

ב] אמנם הראב"ן והראבי"ה והאו"ז וההג"מ ז"ל ס"ל דגם האידנא הדר בחו"ל אין כופין אותו לגרש דתלינן שמא עון חו"ל גורם. 

ג] הנוב"י ז"ל דן באחד שדר בחו"ל ושהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה והבעל רוצה לעלות לא"י ואשתו מעכבת, וכ' הנוב"י ז"ל דכופין אותה להתגרש ממ"נ, דאי נמנעת לעלות משום דאיכא סכנה א"כ ליכא עון במה שדר בחו"ל וא"כ גם להראשונים ז"ל הנ"ל כיפינן לה להתגרש דא"א למיתלי בעון חו"ל. 

ד] אבל ההפלאה ז"ל פליג וכ' דכיון דמה שמסרבת לעלות לא"י אין זה משום סכנה אלא מרצונה, א"כ אונס ורצון כאחד נידון כרצון. 

ה] ולא נתבאר במה חלק על דברי הנוב"י ז"ל, דאי כונת ההפלאה ז"ל דכיון דנידון כרצון שוב אמרי' דעון חו"ל גורם, הא ליתא, דאדרבא א"כ עון חו"ל בידה ולא בידו דברצונו לעלות, ויותר יש לכופה לקבל גט. 

ו] ובגוף היסוד שכ' ההפלאה ז"ל דאונס ורצון כאחד מיקרי רצון יש להעיר בדבר החדש, דהנה נראה דחלוק אונס בביטול מצוה מאונס בעבירה, דבמצוה הוי אונס פטור בעצם החיוב דלא חייבתו תורה במקום אונס אבל בעבירה גם באונס הוי מעשה עבירה אלא דאונס הוי פטור מעונש או משום דאין העבירה מתייחסת אליו. 

ז] ויש להכריח חילוק זה, מהא דיש להוציא מדברי המרדכי ז"ל דאדם שבאונס אינו יכול לקיים מצוה אינו חייב להוציא עצמו מהאונס, אבל בעבירה ודאי חייב למיעבד כל טצדק להוציא עצמו מהאונס כדי שלא יעבור. 

ח] והשתא לפי"ז נראה דאונס ורצון כאחד דהוי רצון שייך רק בעבירה דבעינן לפוטרו משום אונס דמאי הו"ל למעבד, אבל בביטול מצוה כיון דאנוס הוא אינו חייב במצוה ומה לי שגם בלא האונס לא הי' מקיים המצוה. 

ט] תו יש להעיר, דגם אם אונס ורצון נידון כאונס מ"מ פיקו"נ ורצון כיון דבמקום סכנה התורה מחייבתו לאכול נבילה גם אם הי' אוכל נבילה בלא"ה מ"מ השתא קעביד מצוה באכילת הנבילה. 

י] ויש להוכיח כן מדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל דבנתכוין להעלות דג והעלה תינוק לכו"ע פטור דלא אזלי' בתר מחשבתו. 

י"א] והשתא לפי"ז כיון דהוי סכנה לעלות לא"י א"כ מה שהאשה נמנעת הוי מעשה הצלת נפשות ולא איכפת לן במה שגם לולי הסכנה לא היתה עולה לא"י.