א] קושיית התוס' -
איך מועילה זכייה לקטן ולעכו"ם שאין להם שליחות?
ב] תירוצים: קטן –
מדרבנן, עכו"ם – אתי לכלל שליחות, הזכייה חלה בבת אחת עם הפיכתו ליהודי
ג] חקירה – האם
התוצאה חלה כבר בשעת מעשה
ד] ס' המדות לחקר
ההלכה – התוצאה חלה רק כאשר היא מסירה מונע ולא כאשר היא דבר שבחיוב
ה] נחלקו שני תירוצי
תוספות אם גיור בב"ד הוי בחינה של נתינה או קנין
ו]
תירוץ רעק"א בקו' שאין שליחות לקטן וסברת תוספות
ז] מילה בגר קטן
ח] קבלת המצוות בגר
קטן – מהות הגרות
ט] תפקיד הב"ד
י] קושיית רעק"א היאך מגיירים עובר
למ"ד עובר לאו ירך אמו – גר שנתגייר כקטן שנולד במתן תורה
יא] בעלות האם על
העובר
א] קושיית התוס' -
איך מועילה זכייה לקטן ולעכו"ם שאין להם שליחות?
באופן
חלות הגרות בגר קטן נראה מפשטות דברי הגמ' דהוא מדין זכין לאדם שלא בפניו וכ"כ
התוס' בד"ה מטבילין. ויעויין שם בתוס' שהקשו היאך מועילה זכייה זו הנעשית עבור
הקטן הרי זכיה מטעם שליחות היא דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח, וכמבואר
מסוגית הגמ' [בב"מ יב ע"א] גבי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות
[עי' תוס' הרא"ש] וא"כ כיון שאין שליחות לקטן כמבואר בב"מ [עא ע"ב]
גם בתורת זכיה אינו. עוד הקשו דבשעת עשיית מעשה הגרות
עדיין נכרי הוא ואין שליחות לנכרי
ב] תירוץ: קטן – מדרבנן, עכו"ם – אתי לכלל שליחות, הזכייה חלה בבת אחת עם הפיכתו ליהודי
ותירצו
התוס' דאף שקטן לית ליה זכיה מדאורייתא מ"מ מדרבנן יש זכייה לקטן ואף גרות זו
אינה אלא מדרבנן. וקושייתם שהקשו דעדיין נכרי הוא שאינו בתורת זכייה כתבו ליישב דכיון
דאתי לכלל זכייה לכשיתגייר אף הוא בכלל תקנת חכמים זו ויש לו זכייה מדרבנן.
'א"נ כיון דבהך זכייה נעשה ישראל, הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה'. [ועי' במהר"ם
שי"ף ובקוב"ש שכתבו שמה"ט שפיר מהני מה"ת ואין את החסרון של
אין שליחות וזכייה לעכו"ם].
ג] חקירה – האם
התוצאה חלה כבר בשעת מעשה
תירוצו
השני של תוספות יואר ע"י חקירה יסודית וכללית שהסתעפויותיו ייראו במרחבי
הש"ס. בכל מעשה אשר תמשוך
בעקבותיו תולדות ותוצאות, האם התולדות והתוצאות חלות כבר בשעת מעשה או אינן חלות
אלא לאחר כלות המעשה. רואים כאן מתוס' כצד הראשון, שהתוצאה של הגרות, הפיכתו
ליהודי, כבר חלה בשעת הגירות, ומועילה עבורו זכייה. [ועי' בנתן פריו (ח"א
סוגיות סי' ב') שדן היאך מועילה המילה שקדמה לטבילה ואינה באה כאחד עם הגירות].
יסוד זה מופיע
במקומות נוספים. לדוגמה: נאמר בשבועות [טו.] שאין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה.
והקשו התוס': תימה, למ"ד [זבחים קיג.] דאין מנחה בבמה, היאך מתקדשת [העזרה
כשקידשוה מתחילה, שהרי קודם שנתדקשה העזרה אין המזבח קרוי מזבח אלא במה היאך תקדש
העזרה בשיירי מנחה]? ותירצו כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה, לא חשבינן
מנחה בבמה וכו'. א"נ [שבאמת כשבאים לקדש את העזרה בתחילה] כיון דלא אפשר [ע"י
מנחה כיון שאין מנחה קריבה בבמה], לא צריך, והא דקאמר הכא דאין מתקדשת [אלא בשיירי
מנחה] היינו היכא דאפשר [להקריב מנחה] כגון שבאין להוסיף על העזרה [שהרי המזבח כבר
קבוע, ובו תקרב המנחה, ובשייריה יקדשו את תוספת העזרה].
הרי מהתוספות בתירוצם
הראשון רואים שעל אף שלא הותר להקריב מנחה בבמה רק לאחר שנתחנך הבית ונעשה מקדש, מ"מ
כבר בשעת החינוך עצמו, כיון שעי"ז נעשה המקדש מותר כבר להקריב מנחה. נמצינו
למדים גם כאן שתוצאה הכרחית שעתידה להיות חל כבר לפני כן בשעת יצירת אותה תוצאה.
אך דא עקא, אין להיות
פזיזים לקבל את דברינו כפשוטם. כלל ברזל בהגיון הוא שהסיבה צריכה להיות קודמת
למסובב. מי שמעלה טיעון שהסיבה והמסובב חלים בו זמנית יתקשה להוכיח זאת עפ"י
ההיגיון הפשוט. אך מה שנעשה עם שני התוספותים שהבאנו.
הקצות [סי' ר'
סק"ה] שאל שאלה חמורה, איך יהיה הדין אם אם אחד יקנה את חצירו ללוקח ע"י
שטר מתנה, אבל שטר המתנה יתן לתוך חצירו. האם יקנה הלוקח את החצר בזה או לא? מושכל
ראשון קובע נחרצות שאי אפשר, כיצד יתכן לקנות את שטר המתנה ע"י החצר בשעה
שהחצר אינו שלו, נמצא שאין כאן סיבה לא לקניית השטר ולא לקניית החצר.
מה שעומד לנגד עינינו
הוא הכלל התלמודי המפורסם – גיטו וידו באים כאחד [גיטין עז]. הרי הסיבה והמסובב
חלים בו-זמנית, ועי' בקצות מה שכתב בזה לחלק בין קנין לנתינה, והדברים עתיקים.
בבא קמא [סז.] הגמרא
מקשה על רב יוסף שאמר שיאוש אינו קונה. 'מיתיבי הגנב והגזלן והאונס הקדישן הקדש
ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר [וטעם הדבר, משום שקנו את הגזילה ביאוש, והוא שלהם.
הרי לנו שיאוש קונה]. אמרי התם שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש'. והדברים קשים
להולמם, שהרי כל הענין סובב למ"ד דיאוש לא קנה בגזלן, וממילא אין שינוי השם
דאין הקדש חל בדבר שאינו שלו. ותירוצו של הרשב"א "משום דעל ידי הקדש הוי
שינוי השם והקדשו וקנינו באים כאחד", ושוב תמהים אנחנו מהכלל שהסיבה צריכה
להיות קודמת למסובב.
ד] ס' המדות לחקר
ההלכה – התוצאה חלה רק כאשר היא מסירה מונע ולא כאשר היא דבר שבחיוב
וכתב בזה הגאון ר'
משה אביגדור עמיאל [המדות לחקר הלכה ח"א עמ' ד' אחרי שהשיג על חילוקו של
הקצות] שגדרם של דברים כך הם: יש הבדל בין סיבה הגורמת בחיוב את המסובב לבין הסרת
סיבה שמונעת את המסובב. באופן הראשון בודאי הסיבה צריכה להיות קודמת למסובב. אבל
באופן השני כיון שזוהי רק סיבה המונעת אין ביכלותה למנוע את המסובב רק באופן שגם
אחרי התהוותה של המסובב, אבל אם אחרי התהוות המסובב הסיבה המונעת תתבטל אז אין
מפריע הדבר להתהוות המסובב.
וזה ההבדל בין הציור
של הקצות כשמניח את השטר קנין בחצר שעוד צריך לקנותה ובין כשנתן השטר לתוך ידו של
עבדו. בציור הראשון חסרה הסיבה הגורמת שזוהי קבלת שטר המתנה וכאן אין קבלת שטר רק
ע"י קנין החצר, ובכן מתהווה כאן הסיבה מתוך המסובב וזה אי אפשר. אבל בציור
השני של נתינת השטר בתוך ידו של העבד, הרי סו"ס יש כאן קבלה ביד, שסוף סוף
א"א להכחיש את המציאות שיד העבד היא יד ממש, אלא שהדין של יד עבד כדי רבו היא
סיבה המונעת שלא יתהווה המסובב מהסיבה הגורמת הנ"ל. ובא המושג של גיטו וידו
באים כאחד כדי להסיר את הסיבה המונעת ושמתוך כך, ממילא מתהווה המסובב, שחרור העבד.
ואמנם שם בגיטין
מתרצת גם הקושיה על חצר 'חצרה מה שקנתה אשה קנתה בעלה?' גם כן את התירוץ 'גיטה
וידה באים כאחד'. ושם אנו באים להמציא את הסיבה הגורמת?
אך בתוס' ד"ה
ידה גופה מי קא קניא ליה כתבו: וא"ת חצרה נמי לא קניא ליה גופיה אלא פירי?
וי"ל כיון דקני ליה לפירי, הוי כאילו קני ליה גוף החצר". ובכן גם בזה
הסיבה הגורמת, גוף החצר, הרי הייתה מקודם, אלא שהסיבה המונעת היא מה שקנוי ליה
לפירי, ומועיל שוב המושג של באין כאחד כזה כדי להסיר את הסיבה המונעת.
וכך הוא הדבר לגבי
תירוצו של הרשב"א בנוגע להקדש של גנב או גזלן, דשינוי השם בודאי איננו סיבה
הגורמת של הקנין, ובודאי דעיקר הסיבה הוא הייאוש, ואע"פ שייאוש לחודיה לא
קני, הלא הוא רק משום הטעם דבאיסוריה אתי לידיה, ומועיל שינוי השם רק כדי להסיר את
הסיבה המונעת הנ"ל, כלומר דע"י שינוי השם נחשב כאילו הוא דבר חדש, וזה
כבר אתי לידיה בהיתרא, אחרי ייאוש, כמו שאמרו אותו הסבר בטעם שייאוש ושינוי הרשות
דקני.
ונמצא דגם בזה אנו
משתמשים במושג של באים כאחד לא כדי להוליד את הסיבה הגורמת אלא כדי להסיר את הסיבה
המונעת.
מעתה סלולה לנו הדרך
לדחות את הראייה מדברי התוס' בשבועות שאפשר להתחשב גם בתוצאת המעשה כבר בשעת מעשה
[ממה שאינו נחשב מנחה בבמה כי המזבח מתקדש בבת אחת עם עשיית המנחה].
'אין מנחה בבמה'
פירושו שיש איסור להקריב מנחה בבמה, וא"כ כל מה שמוטל עלינו לעשות הוא להסיר
את המונע דהיינו האיסור ואז יותר לנו להקריב. וכשאין איסור ממילא באה הקדושה של
המנחה המקדשת גם את העזרה.
עכשיו לא רחוקה הדרך
ליישב גם את דברי התוס' דידן. הסיבה הגורמת היא הזכות להתגייר והדין שאין זכייה
לעכו"ם היא סיבה המונעת, ולכן אין בעיה להסיר את אותה סיבה מונעת ע"י
סברת באין כאחת. עד כאן תמצית דברי ספר המדות לחקר ההלכה ועיי"ש עוד שהאריך
בזה מכמה וכמה מקומות. ולפי דבריו תשובה מוצאת למה שהאריך הגאון הקדוש ר' אהרן
לוין הי"ד באבני חפץ [סימן נו] עיי"ש ודוק היטב. ועיין עוד בספר בית
האוצר לגר"י ענגל זצ"ל [בח"ב כלל ט], ובחלקת יואב [או"ח סי'
יב, חו"מ סי' י"ח בהגה"ה], ובס' גינת אגוז לגר"צ שכטר
שליט"א [סי' נג].
דנו האחרונים אם
הקונה לולבו מחבירו בסוכות בבוקר ביום ראשון צריך להגביה פעמים, אחת לקנין ואחת
למצוה. לפ"ד הרב עמיאל אין צורך, שהדין 'שלך' הוא רק מונע את קיום המצוה
ואילו הגורם בחיוב לקיום המצוה הוא הלקיחה. ואם כן הקנין והמצוה יכולים להיות באין
כאחד. עיין בזה בספר היקר והחשוב 'תורת הקנינים' [ד' מינים עמ' כה], בשו"ת
ויען יוסף [ח"ג סי' שצא], הר צבי על הש"ס [גיטין פב:], ברכת שמעון על
המועדים [עמ' צז], אבני שהם [סי' עט].
ה] נחלקו שני תירוצי
תוספות אם גיור בב"ד הוי בחינה של נתינה או קנין
וחזי
הוית בס' אמרי גדליה [עמ' קעב] שכתב שהפירוש הראשון של תוס' לא רצה לקבל היסוד
שהזכייה והגירות באין כאחד עפ"י דברי הקצות החושן בסימן ר' שכתב דהא דבשטר שחרור
אמרינן גיטו וידו באין כאחד משום דאין צריך זכיה בשטר וסגי בקבלה בעלמא אבל היכא דבעינן
קנין כגון לקנות שטר מתנה על ידי קנין חצר כשהקנה האחד חצר ושטר כאחד לא אמרינן באין
כאחד. ואפשר דנחלקו הני שני פירושים של תוס'
אי הא דהעכו"ם נעשה גר ובית דין זוכים הגירות בעדו באין כאחד חשיב כבחינה של נתינה
או קנין עכ"ד. וכמובן לפי דברי ה'מדות' זה ליתא.
ו]
תירוץ רעק"א בקו' שאין שליחות לקטן וסברת תוספות נגדו
והנה
תירצו תוס' דאע"ג דזכיה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה"מ בדבר
שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה
להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ל. וצ"ב להבין מה בין
זכות שיש בה קצת חובה לזכות גמורה.
והנה,
כתב רעק"א וז"ל מה דקיי"ל אין שליחות לקטן לא משום דקליש כחו דקטן אלא
משום דמעשה קטן אינו כלום והעשיה שעשה שליח לית ביה ממשא ומיהו זה דוקא במקום דצריך
דעתו ועשייתו כגון בתרומה דמאיזה טעם שהוא או משום דדלמא רוצה לפטור במועט או במרובה
או משום טעם אחר, עכ"פ הדין מוסד דצריך לעשותו שליח אמרינן דקטן אין לו מעשה אבל
היכא דא"צ דעתו שיעשהו לשליח גם לקטן יש שליחות והתוס' לא נחתו לכך וכתבו לחלק
בין תרומה לזה וא"א לומר דטעמא בעו לאשמועינן מה דבתרומה צריך שיעשנו שליח דזה
אינו ענין לכאן דהא זה ברור דגם גדול צריך שיעשנו שליח בתרומה ומה לנו בטעמא להכא,
יהיה הטעם איזה שיהיה מ"מ כיון דצריך שיעשנו שליח, מעשה קטן אינו כלום משו"ה
אין לו שליחות עכ"ל, הרי דנקט רעק"א שאין שליחות לקטן מטעם חסרון
במינוי. אבל כבר חלקו עליו האחרונים דהא דאין שליחות לקטן אינו חסרון במינוי אלא חסרון
בגוף ענין השליחות. [ותוספות שלא נחתו לחלק כרעק"א ס"ל שקטן מופקע מעצם
דין שליחות ולא משום חסרון דעת כדהוכיח הקהלות יעקב בסי' יב]. ועי' בס' וזאת ליעקב [סי' כז], דברי שר [סי'
יב], שיעורי כתובות [מילר סי' כג], תפארת אירופה [ג עמ' קכט], תפארת ישראל [דרוק
סי' ז], פני דמשק [גיבער סי' ה], מאור למלך [מילר בב"מ סי' עח], אשר לשלמה [ברמן, סנהדרין עמ' קנו] ועוד ועוד.
ולבאר
דעת התוס' כתב בבית ישי [סי' סו] דבקצה"ח ס"ס קפ"ח הביא לשונות רש"י
בטעם הדין שאין שליחות לקטן מהיכא ילפינן ליה, ונראה בדעת תוס' בסוגיין דס"ל דלאו
מקרא ילפינן ליה אלא סברא היא והיינו דגדר שליח הוא שהוא מבטל דעתו אל דעת משלחו ועביד
אדעתא דידיה (והיינו טעמא דאמרינן קידושין מ"ה ב' לא חציף אינש לשווי לאבוה שליח).
וד"ז לא שייך כשהמשלח קטן דדעתו קלישתא ושקול דעתו אינו כלום ואין אדם מבטל דעתו
אל דעתו של קטן וכשהשליח עושה אדעתא דנפשיה קא עביד ואין לשליחות זו צביון של שליחות.
ותפסו התוס' הפרשת תרומה כדוגמא הואיל ואיירינן בה אבל ה"ה לכל דבר וע"ז
מסקו דה"מ בדבר ששייך בו שקול והכרעת הדעת משום שיש בו קצת חובה משא"כ בזכות
גמורה שלא שייך בה שקול והכרעת הדעת שפיר יש שליחות לקטן ודו"ק היטב.
ז] מילה בגר קטן
בגמרא
כתוב שקטן מטבילין אותו ע"ד בית דין, ובולט כאן השמטת ענין המילה, שהרי אין גירות
בלא מילה וטבילה ויעוין בשטמ"ק כמה פירושים, חדא דלאו דוקא ונקט מילתא דשייך גם
בנקיבות ועיי' רשב"א, עוד כ' בשטמ"ק דלא נקט מילה דהוי חוב ולא עבדין ליה ואיירי דבא
כבר נימול, ואינו מבואר איך הוא נימול לשם גירות בלי דעת ב"ד.
ועיין
בחתם סופר דכתב לחדש דחלוק מילה וטבילה דמילה לא בעי דעת הנימול שיהא לשם גירות אלא
דעת המוהל שמוהל לשם יהדות ולא לשם גבעונים. ומשמע מכל דבריו דמילה אינו מעיקר מעשה
הגירות אלא הטבילה שהיא קבלת מצוות היא עיקר הגירות. ועיין רמב"ם פ"א מילה
וז"ל גר שנכנס לקהל ישראל חייב למול תחילה וביום שנתגייר ע"כ ומשמע דמילה
הוא דבר הראשון שגר צריך לעשות ולא שזה חלק מטכס הגירות וגם הביא זה בהלכות מילה ולא
בהלכות איסורי ביאה עם דיני גירות וגם כתב ביום שנתגייר ונראה דבא לאפוקי דאין צריך
להמתין שמנה ימים כבכל מילה ומשמע הכל דהוא מדיני מילה. ובזה כתב החת"ס שפיר דאין
צריך אלא מילה לשם יהדות ולא לשם דבר אחר ובזה מובן כאן דבא להתגייר כשהוא כבר נימול
ע"י אחר לשם יהדות וזה לא בעי דעת ב"ד במקום דעתו כדין גר קטן בטבילה.
אולם
ברשב"א כתב בזה אחרת דנקט הש"ס מילה דשוה באנשים ונשים אי נמי משום שהוא
גמר מלאכתו אי נמי נ"ל וז"ל דרבותא נקט משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל
ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם
אימא לא כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדיל קמ"ל ע"כ.
ומתבאר
מתירוציו הראשונים דמילה בעי דעת ב"ד כמו טבילה ואח"כ כתב תירוץ שלישי דבמילה
יהי' דעת הגר אח"כ כשיגדיל ונראה דהיינו כמש"כ הבית הלוי ח"ב דהמילה נמשכת לעולם ותירץ בזה דברמ"א איתא דהמל
בלילה צריך אח"כ הטפת דם ברית והמל ביום תוך ח' אינו צריך וביאר דלילה הוי פסול
בהמעשה מילה וזה לא יהני אח"כ אבל תוך ח' אינו פסול בהמעשה מילה אלא דאין חיוב
מילה תוך ח' ומל בלי חיוב ומצוה ולא חשיב זו מילה של מצוה וזה יכול לחול אח"כ
כיון דעדיין מילתו קיימת וזה נראה מבואר מהרשב"א נמי שאפשר לצרף דעתו להתגייר
להמילה אח"כ כיון שהיא עדיין קיימת משא"כ בטבילה.
ויש
לעיין אם לפי הרשב"א הגירות חלה למפרע או רק לכאן ולהבא. וכתב בס' משנת טוביה
[לגר"ז רוטברג זצ"ל סי' נב אות ו'] שבקושתו ודאי נראה שהי' ס"ל להרשב"א
שגירותו חלה ונתפסת רק מעת שגדל ולא מיחה ואשר על כן היה מקום לדון ששוב לא יועיל הטבילה
שבעת שנתרצה כבר אינה בעולם. והצ"ע מה כונת הרשב"א בקמ"ל, האם בקמ"ל
הוא שאף שאינה בעולם בשעה שגדל ובכ"ז היא עוד מועילה האי טבילה ושלפי"ז גם
בקמ"ל שיטת הרשב"א שהגירות תחול רק מעת שגדל ולא מיחה. או שהקמ"ל הוא
שכשלא מיחה שוב הגירות חלו מלמפרע. ולכאורה אם זהו כונת היה להרשב"א להוסיף ולבאר
שה משום שזה חל מלמפרע. אבל הרי ברשב"א שמובא בשיטה לקמן הרי מבואר להדיא שהגירות
אף חלין מעת המילה והטבילה שנעשתה על פי בי"ד ודנין בו כבר כדין ישראל גמור.
ומהכרח דברים אלו שהפירוש דהקמ"ל הוא שע"כ לא אמרינן שכלתה הטבילה הוא משום
דהגירות כבר חלו מעת הטבילה וכאמור הדוחק של האי פירוש דנראה כאילו שהעיקר עוד חסר
בקמ"ל של הרשב"א וצ"ע. ועיין עוד למן שנדון בשאלה אם הגרות חלה
למפרע או מכאן ולהבא.
ח] קבלת
המצוות בגר קטן – מהי מהות הגרות
התבאר
לפנינו דגירות הוא גדר של זכי' וקנין והבי"ד הם שזוכים וקונים עבורו. וקשה דהרי
גירות הוא של קבלת מצוות וא"כ צ"ב מהו הקנין והזכי' של הגר. ולכאורה איפכא
מסתברא דאין הוא זוכה אלא מתחייב והבי"ד שמקבלים את התחייבותו על קיום המצוות.
וכבר הקשה הגר"ח מטעלז זצ"ל דהא מצינו להרשב"א בנדרים שכתב דלא אמרינן אלא זכין לאדם אבל לא זכין מאדם וא"כ קשה
איך תלתה הגמ' הענין של גירות דגר קטן בהא דזכין לאדם שלא בפניו וצ"ע.
ועוד
קשה דהנה כבר הקשו התוס' בסוגייתנו וז"ל
וא"ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן לי' בבת ישראל וקידושיו קידושין הא מה"ת
עובד כוכבים הוא וכו' דמצי למימר דאית לי זכי' מה"ת, ועכו"ם שבא להתגייר
חשבינן לי' כישראל קטן וכו' עכ"ל מבואר דהגירות דגר קטן הוא מה"ת. וכן מבואר
בהתוס' סנהדרין ס"ח. וקשה דהא בגירות
צריכים קבלת מצוות וקטן לאו בר קבלת מצווח הוא, אלא כתבו התוס' שם בסנהדרין בסוה"ד
וז"ל אע"ג בכתובות הגדילו יכולין למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו
שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסרים אלא
קבלת מצוות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה עכ"ל.
מתבאר
דהקבלת מצוות היא בזה שגדלו ולא מיחו, והנה ענין זה מתברר רק לאחר שגדלו שעה אחת ולא
מיחו. וקשה מה על הגירות שלפני הגדלות שהיתה בלי קבלת מצוות. ואמנם כבר כתב בס' ברכת
שמואל קידושין סי' ט"ו דקבלת מצוות הוא תנאי במעשה הגירות וכשגדלו ולא מיחו נתקיים
התנאי ואם מיחו לא נתקיים התנאי ובטלה הגירות עכ"ד. ומבואר דקבלת מצוות הוא תנאי
ולכאורה אין זה תנאי אלא עצם הגירות וצ"ב.
והעמידנו
בקרן אורה בסוגיא עמומה זו הגר"ח מטעלז [בשיעורו הנדפס בתבונה ירושלים תש"ז]:
"אלא דנראה דהזכי' היא על מה שזכין לו את מהות היהדות שהוא כעין חפץ רוחני אשר
ע"ז שייך הזכיה דנחשב כאילו הוא מקבל איזה דבר והבי"ד שם אינם רק לקיום הגירות
משום דמשפט בי' כדאיתא ביבמות אלא שהוא דין בשעה שגר נתגייר כל עם ישראל צריכים לקדשו
ולמסור לו את מהות וקדושת ישראל אלא שהבי"ד הם האנשים המרכזיים של העם יש להם
הכח בעצמם למסור את מהות וכו' ובטבילה ומילה הוא קונה את ענין היהדות שהוא כעין חפץ
רוחני עכ"ל.
מבואר
דענין גירות הוא שינוי הגוף וכמו דאי' גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וע"כ דין הוא
שגם בניו זוכים מכוחו [וזה מייחד אותו מגר
תושב שאין בגירותו אלא התחייבות על מעשים בלבד וע"כ דין הוא שרק הוא נתחייב ולא
בניו – עי' ברמב"ם הל' מלכים ח' י' ובמשך חכמה].
ועל
בסיס דבריו המזהירים כתב בס' אמרי דוד [עמ' לד] דגדר גירות הוא שהגר זוכה במהות היהדות,
ומאי דכלול בזה התתייבות על קיום המצוות י"ל דהוא ענין דממילא דכיון שנעשה לבר
ישראל כבר נתחייב במצוות אבל אין זו עצם הגירות. לפ"ז מובן היטב כיצד גר קטן מתגייר בלי קבלת המצוות, שכאמור
אינה מהות הגרות.
ומעתה
הרי הקטן הפטור מן המצוות מ"מ גירותו היא גרות גמורה בלי קבלת מצוות וכל זמן קטנותו
הוא גר גמור וההורגו נהרג עליו ובזה מבואר היטב מש"כ התוס' כאן בסוה"ד ונכרי
קטן כיון שבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן וכו'. וצ"ב מהו הלשון כישראל קטן.
ולפ"ד ניחא דכיון שישראל קטן פטור מן המצוות ע"כ בגר קטן לא בעינן קבלת מצוות
ואעפ"כ חשבינן ליה כגר גמור מה"ת ואפי' בגדלותו א"צ קבלת מצוות ואין
הוא כמו גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל שלא נגמרה גירותו ואם לא מיחה הוי ממילא גר בגירותו
ואם מיחה נתבטלה גירותו וכמו שנתבאר,
ע"כ תמצית דברי האמרי דוד עיי"ש שהאריך.
אולם
כבר כתבו תוס' בסנהדרין ס"ח ע"ב דגדר הזכיה בגר שנתגייר אינו דבי"ד
זוכין עבורו אלא הוא זוכה בעצמו והא דבעי לדין זכיה משום דבלא"ה אין לבי"ד
להתמצע להכניס גופו בדבר שיש בו חובה וכו' ואע"ג דאמרינן בכתובות הגדילו יכולין
למחות הא אמרינן דכשגדלו שעה אחת ולא מיחו שוב אין יכולין למחות דמועיל להו מילה וטבילה
שהיחה בגופם ואין חסרים אלא קבלת מצוות ומתוך שגדלו ולא מיחו היינו קבלה. ומבואר דבאמת
אין המחאה משום ביטול הדין זכין אלא דכיון דכשגדלו בעינן קבלת מצוות והיינו דכל שלא
קיבלו מצוות לא הוי גירות ולכן מהני מחאה דכיון שמיחו הרי ליכא קבלת מצוות ובטלה הגרות.
אך צ"ע דאי נימא דקבלת מצוות מעכבת היאך שייך לגייר קטן ע"ד בי"ד הלא
ליכא קבלת מצוות ותוס' שם הלא ס"ל דהוי גירות מהתורה ויקשה הלא ליכא קבלת מצוות,
והוכיח מכאן בס' דביר קודש דבאמת אין הקבלת מצוות חלק ממעשה הגירות אלא כל דליכא קבלת
מצוות ליכא כלל רצון להתגייר וא"כ בקטן דל"ש ביה מצוות שייך
ביה גירות בלא קבלת מצוות אבל כשנעשה לגדול שוב צריך לקבל דאל"ה לא מהני ולכן
כשלא קיבל בטלה הגירות, ולהדיא כן בש"מ בסוגין שכתב מרשב"א דא"צ שהמחאה
תהא מיד בשעת גדלות דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצות אינה
גירות גמורה והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה עונשן של מצות קאמר ולפי דבריהם
צריך להודיעו לאחר שיגדיל והיינו דכל שלא קיבל מצוות חסר בגמר הגירות וכן בריטב"א
שם דאינם גרים גמורים עד שמודיעין אותם מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו וכו' אך תמוה
הלא אי נימא דמעכב א"כ היאך הוי גר מה"ת כשהוא קטן וע"כ דאין הקבלת
מצוות מעצם הגירות אלא דל"ש גר בלא קבלה זו וא"כ כ"ז באחד דכשהוא ישראל
אית ביה החיוב ולכן כל שלא קיבל ל"ש גירות אבל בקטן דל"ש ביה קבלה אין דין
זה מעכב ולכן הוי גר גמור כשהוא קטן אבל כשגדל ושייך ביה קבלת מצווח צריך לקבלם וכל
שלא קיבל לא נגמרה גרותו והיינו דין המחאה דכיון שלא קיבל לא נגמרה הגירות ובטל למפרע
כל גרותו [והיינו דבאמת לכו"ע ל"ש גרות בלא מצווח ורק בקטן משום דעכשיו
ל"ש ביה אבל אי לא קיבל אח"כ מתברר דלא היה ביה תחילת גרות ובטל הכל למפרע].
ועי' ברש"ש
ב"ק ק"ט שכתב כעין סברא זו בנידון מעוברת שנתגיירה, העובר נתגייר עמה,
וקשה למ"ד עובר לאו ירך אמו היכן המילה? ותירץ שמכיון שא"א סגי בטבילה,
עיי"ש ובס' אוצרות יהושע סי' לח. וברמב"ן יבמות מז,ב כתב שצריך מילה
אחרי שנולד.
תוס'
בסנהדרין [סח] כתבו בסוף דבריהם וז"ל
דמועיל להו מילה וטבילה של קטנות שהיתה בגופם ואין חסרים אלא קבלת מצוות ומתוך שגדלו
ולא מיחו היינו קבלה עכ"ל. והנה לכאורה הי' אפשר לומר דכיון דכל זמן שהוא קטן
א"צ קבלת מצוות א"כ הו"ל גר בלא קבלת מצוות וממילא חייב במצוות כשיגדיל.
אולם הוכיח בס' אשר לשלמה [ע"מ סנהדרין ס"ח] דמל' התוס' שכתב 'ואין חסרים
אלא קבלת מצוות' משמע דבאמת חסר כאן קבלת מצות והיינו דבעי קבלת מצוות גם בקטנים ורק
דזה עושים כשיגדילו וצ"ב בזה מה הם עדיין בקטנותם דהרי כל שלא הגדילו ולא קיבלו
מצוות לא נשלם הגירות ובסוגיא דכתובות וכן כ' התוס' בסוגיא בסנהדרין לענין ירושה דיש
להם כבר עכשיו דין ישראל וצ"ע, עכ"ד.
אם הגיור הושלם
ע"י קבלת המצוות צ"ע למה לא מצאנו שצריכים ב"ד של ג' בשעת הקבלה.
והנה,
בגמ' שבת [לא א] ת"ר מעשה בנכרי א' שבא לפני שמאי א"ל כמה תורות יש לכם א"ל שתים תורה שבכתב ותורה שבע"פ א"ל
שבכתב אני מאמינך ושבע"פ איני מאמינך גיירני ע"מ שתלמדני תורה שבכתב גער
בו והוציאו בנזיפה, בא לפני הלל גייריה יומא קמא א"ל א"ב ג"ד למחר אפיך
ליה א"ל והא אתמול לא אמרת לי הכי א"ל לאו עלי דידי קסמכת, דעל פה נמי סמוך
עלי ע"כ. וקשה היאך קבלו וגיירו קודם שיקבל עליו תורה שבע"פ והלא אפי' חוץ
מד"א אסור לקבלו? וכתב הגר"ע יוסף שליט"א דלפי פשט ד' תוס' סנהדרין
דמהני קבלת מצוות שלאח"כ למפרע ה"נ א"ש. אך בעל ערוך לנר לסנהדרין שם
' פי' דמהני רק בגדלו וצ"ע – ע"כ דברי הגר"ע יוסף שליט"א.
ודומני שטעה בהבנת דברי התוספות דעד כאן לא וויתרו על קבלת המצוות מיד אלא בקטן
דאי אפשר, אבל בגדול שמסוגל לקבל מצוות לכאורה צריך לקבל מיד. ועי' בדברי הגר"מ
שטרנבוך שליט"א בקובץ מוריה [תשכ"ט] ובקובץ כתלנו [חי"ד עמ' 107].
וראיתי
מקשים דלפי דעת הערוך לנר שהגיור הושלם ע"י קבלת המצוות בגדלותו למה לא מצאנו
בפוסקים שצריך ב"ד של שלשה?
ואנכי
הרואה שבספר משנת הגר [סי' יז עמ' שמא] שכתב ליישב זאת ע"פ דברי התוס' ביבמות
[דף מה] שכתבו דאשה שבקשה להתגייר אין צורך שהבי"ד יראו את עצם הטבילה דכיון דידוע
לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי ולפי"ז י"ל דאף בקטן כיון שהכל רואים שקיבל
ע"ע עול מצוות כאילו עשה כן בפני הבי"ד. אלא שאף הוא כתב שם דהרמב"ם
[פי"ד מאיסו"ב ה"ו] והשו"ע פליגי עלה בזה ולפי"ז אכתי לא
מצאנו מנוח לכף רגלינו. וע"ע בס' שלמי תבונה [עמ' ז' והלאה במאמרו של
הג"ר חנוך העניך קלנרשטיין זצ"ל].
ט] תפקיד הב"ד
בגירות
והנה
ידוע דבעינן בי"ד, דמשפט כתיב ביה [יבמות מ"ו ע"ב] ויש להסתפק האם בי"ד
הם המגיירים ועשייתם היא העושה חלות שם ישראל על זה שבא להתגייר או דבאמת הגירות ע"י
המתגייר בעצמו רק איכא דין דהגירות תהא בפני בי"ד והיינו דאין הגירות מעשה בי"ד
אלא הוי דין עשיה בפני בי"ד. ולכאורה הנפק"מ בזה אם בי"ד לא מסכימים
לגירות ונתגייר בפניהם אם הוי גר דאי נימא דבי"ד הם המגיירים א"כ הוי הגרות
מעשה בי"ד וכל שאינם מסכימים לא הוי גר אבל אי נימא דהגירות מעשה דמתגייר ורק
איכא דין דיעשה כן בפני בי"ד א"כ י"ל דגם אי בי"ד לא יסכימו לגירות
כל שעשה בפניהם הוי גר.
וחזי
הוית בס' דביר הקודש [עמ' עג] שהביא ראיה מתוס' ביבמות כ"ד ע"ב הקשו בהא
דאמרינן במעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל והלא איתא דאין מקבלין גרים
לא בימי דוד וכו' וכתבו תוס' 'וי"ל דמעצמן נתגיירו' ולכאורה מבואר מתוס' הנ"ל
דשייך גירות מעצמו דהלא לכאורה קשה היאך מהני מעצמן הלא גר צריך בי"ד דמשפט כתיב
ביה וכיון דאין מקבלין גרים א"כ לא גיירום בי"ד א"כ היאך נתגיירו. ומוכח
מתוס' דגם היכא דאין מקבלין גרים היינו דין על בי"ד אבל אי יתגיירו בפני בי"ד
יהני והיינו דאין בי"ד המגיירים אלא הוי דין גירות בפני בי"ד. [ועי' בס' מבשר טוב-משפט הגרות [סי' ב'] שהאריך בחקירה זו והראה
שהיא בעצם מח' ראשונים ובס' מנחת אשר על קידושין סי' נה הביא ראיה דאין הב"ד
מחילים את הגירות מכך שאין צריכים ב"ד אלא בשעת קבלת מצות ולא בשעת טבילה
כשנעשה יהודי, ואם הב"ד מחילים את החלות כיצד נרשה להם לא להיות נוכחים בשעת
הפיכתו ליהודי ע"י טבילה עיי"ש.]
ומכיון
שנתבאר דאין בי"ד המגיירים אלא כל דין בי"ד בגירות היינו דהגירות תיעשה בפניהם
א"כ י"ל דעצם הגירות הוי מעשה של המתגייר עצמו ואינו דין זכיה דמאן מקנה
ליה דליזכי' אלא כך אמרה תורה דכל שעושה מעשה דגירות נהפך לישראל ואינו מדיני זכיה
כלל.
י] קושיית רעק"א
היאך מגיירים עובר למ"ד עובר לאו ירך אמו – גר שנתגייר כקטן שנולד במתן תורה
והנה
ראינו כבר שבתוס' ד"ה מטבילין הקשו דזכיה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ותירצו
דזכין לו מדרבנן, ושוב הקשו מהא דאמר בסנהדרין [ס"ח ע"ב] גבי גזל הגר דקטן
אי אתה צריך לחזר אחריו דאין לו יורשין אלמא משכחת לה גר קטן
מן התורה, משכחת לה במעוברת שנתגיירה דבנה אי"צ טבילה כדאמרי' ביבמות ע"ח
ע"א עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אי"צ טבילה והו"ל גר מן התורה.
ובחידושי
הגרע"א תמה על דבריהם בשלמא למ"ד עובר ירך אמו מהניא גירות האם לולד מדאורייתא
אלא בענין גר קטן למ"ד עובר לאו ירך אמו אע"פ
שעלתה לו טבילה משום דאין אמו חוצצת דהיינו רביתיה כדאמרי' ביבמות שם היינו דוקא לענין
מעשה הטבילה דטבילת אמו מתיחסת גם אליו אבל איך הבי"ד זוכין לו הגירות אי לאו
משום דאית לי' זכיה מדאורייתא.
והנה
שיטת תוס' בסנהדרין [סח ד"ה קטן] דבגר קטן הוי גירות מדאורייתא שכתבו 'דזכיה דגירות
לא דמי לשאר זכיות דמה שבי"ד מטבילין אותו אינם זוכין בעבורו אלא הוא זוכה בעצמו
ובגופו שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה'. והוסיפו עוד 'והא דפריך בכתובות תנינא זכין
וכו' היינו משום דאם היתה חובתו לא הי' לבי"ד להתמצע להכניס גופו בדבר שיש בו
חובה וכו' וגם מצינו שאבותינו נכנסו לברית וכו' וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה.
ובביאור
החילוק בין תוס' דידן דלא מהניא הגירות מדאורייתא לתוס' בסנהדרין כתבו האחרונים
[עי' קוב"ש כתבות אות לג, גרנ"ט סי' כ"ז, שיעורי הגר"ד
שוורצמן סי' י"ד] דתלוי במה שיש לחקור בהא דנעשית כל גירות על פי בי"ד כדאמרי'
ביבמות [מ"ו ע"ב] גר צריך שלושה משפט כתיב בי' אי הביאור הוא דעצם מעשה הגירות
הוא מעשה בי"ד היינו דמעשה הגירות מלבד המילה והטבילה צריך פסק בי"ד להכניסו
תחת כנפי השכינה ולפ"ז חלות הגירות נעשה ע"י בי"ד והבי"ד הם הבעלים
על הגירות והא דבעינן נמי דעת הגר כדאמר ביבמות מ"ח ע"א דאי אתה מל בן איש
בעל כרחו היינו משום דמעשה המילה והטבילה בלי דעתו לא הוי מעשה גירות אבל עצם חלות
הגירות נעשה ע"י בי"ד או דבאמת דעת הגר הוא על עיקר הגירות שהוא נחשב בעלים
להקדיש את עצמו ודעתו עושה את עיקר חלות הגירות והדין בי"ד בגירות הוא רק דין
שיעשה לפני בי"ד דומיא דעדי קיום בגיטין וקידושין שצריך שייעשו הקידושין בפניהם
אבל באמת עצם חלות הגירות נעשה ע"י עצמו ומשפט דכתיב בגירות אינו אלא היקש למשפט
שכמו שמשפט צריך ג' הכא נמי מעשה הגירות צריך שייעשה בפני בי"ד.
ונראה
דלדעת תוס' בסנהדרין [שהגירות מה"ת] חלות הגירות נעשה ע"י הבי"ד ודעת
הגר בעינן רק למעשה הגירות דגירות בע"כ לא מיקרי מעשה גירות וכיון דהוי זכות מיקרי
דנעשה לדעתו ולגבי האי דין דעת לא בעינן שליחות ומהני מדאורייתא משא"כ לדעת תוס'
בכתובות [שהגירות מדרבנן] עצם חלות מעשה הגירות
נעשה על ידו ובקטן מדין זכין הבי"ד כאילו זוכין בו והם הבעלים עליו כדי לעשות
הגירות בשבילו ומשו"ה בעינן זכיה מדין שליחות וכיון שזכיה רק מדרבנן אינו גר מדאורייתא.
והנה
תוס' בסנהדרין הוסיפו ראיה דגר קטן מטבילין מן התורה מדור המדבר שנכנסו לברית במילה
וטבילה כדאיתא בפ' החולץ והרי היו בהם כמה קטנים שנתגיירו. וצ"ע ליישב זה לדעת
התוס' בסוגיין.
אולם,
השטמ"ק ד"ה עור כתב הריטב"א נתקשה בשם הריטב"א מאי קמ"ל רב
הונא דגר קטן מטבילין אותו לגירות הא חזינן במתן תורה דקטן אית ליה גירות מן התורה?
ותירץ דשאני זרע אברהם דכבר נצטוו על המילה ולהכניסם מקטנם בבריתו של אברהם אבינו וגירותם
אינה אלא גמר גירות.
והגרד"ש
כתב [שם] ביאור דבריו דבמתן תורה חשיב רק גמר גירות דכיון שהם כבר זרעו של א"א
לא בעינן בהו דעת על הגירות אלא רק על מעשה הגירות וזה בודאי אפשר לעשות לקטן ודוקא
לחלות גירות בעינן זכיה ואין זכיה לקטן אבל במתן תורה דאין חלות הגירות נעשה על ידם
ואין צריך דעתם רק על המעשה לזה ודאי מהני מאי דהוי זכות ואי"ז בעל כרחן.
וזה
נראה גם כן סברת המהר"ל בגור אריה פר' ויגש שהביא הש"ש בהקדמתו אות ט' שכתב
דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו איסור קרובות אלא בגר שנתגייר מדעתו
וחפצו אבל במתן תורה שהוכרחו לקבלה בזה לא הוי כקטן שנולד ונאסרו בקרובותיהם, וצריך
ביאור מאי שנא אם נתגייר ברצון או בעל כרחו לענין זה.
ונראה
דהנה עיקר הענין שנתגיירו בעל כרחן אף דכל גירות בעינן מדעת הגר הוא כמש"כ הריטב"א
דשאני זרע אברהם דכבר נצטוו על המילה להכניסם מקטנם בבריתו של א"א וגירותם אינה
אלא גמר גירות ואף דגם לגמר גירות בעינן דעתו של גר על מעשה המילה והטבילה דבלי דעתו
אין זה מעשה גירות י"ל שאני ישראל שהם עבדי הקב"ה בלאו הכי כמו שכתוב כי
לי בני ישראל עבדים והוי כמילה וטבילה דעבד דמהניא בע"כ משום שהוא ממון דאדונו
ונתגיירו ע"י משרע"ה ע"פ ה'.
ונראה
דיש לבאר ביותר הא דהתם הועילה הגירות בעל כרחם משום דחלות היהדות הי' להם כבר קודם
מצד שהם זרע אברהם יצחק ויעקב ולא הוצרכו רק גמר מעשה הגירות ע"י מילה וטבילה
והרצאת דמים. ולפ"ז מובן מש"כ מהר"ל שנשאר להם היחוס לאחר שנתגיירו
משום שנתגיירו בעל כרחם דכל הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הוא דכשנתגייר כאילו נפסק
כל העבר שלו ואין לו שייכות עמו והוא בריה חדשה אבל הכא דהוי גירות בע"כ, על כרחך
שחלות היהדות שלהם הי' כבר קודם ויש כאן המשך מהעבר והואיל והיה יחס לישראל בודאי לא
מפסיד היחס הזה ונשאר ביחוסו הקודם ורק מעשה גירות הוא דבעי ודו"ק [עי' גם
פחד יצחק שבועות מאמר כ ומאמר נפלא בקובץ מוריה חשון כסלו תשל"א עמ' כו,
בקובץ מישרים עמ' לב].
אמנם
התוס' בסנהדרין הביאו שפיר ראיה מקטנים דהוו בשעת מתן תורה דהתוס' אזלי לשיטתם שם דהגירות
בקטן מהניא מדאורייתא וכפי שנתבאר דלשיטתם גם כל חלות גירות גם בגדול נעשית ע"י
בי"ד כנ"ל ורק מעשה הגירות נעשה על ידו כנ"ל וא"כ כל הדין זכיה
בקטן הוא שלא יהיה בעל כרחו ושפיר מהני לזה זכיה בקטן אבל לדעת תוס' בכתובות דכל גירות
נעשית על ידי עצמו ולא מהניא בקטן שאני גירות דמתן תורה דבזה הי' רק גמר גירות ושפיר
נעשה ע"י עצמו וכמש"נ בכונת הריטב"א ודו"ק.
וע"פ
מש"נ תתיישב גם קושית הגרע"א נ"ל בתחילת דברינו לס"ד עובר לאו
ירך אמו היכי זכינן לי' הגירות. ונראה דהנה הא דפשיטא להו לתוס' דבאופן שנתגיירה מעוברת
בנה יורשה מדאורייתא, ביאר הרש"ש דהוכחת תוס' לזה הוא מיבמות צ"ז ע"ב
דאמרי' שני אחים תאומים שהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה שנתגיירה אמן קודם שנולדו
חייבין משום אשת האח חזינן דיש להם קורבה מצד האם ולכן ממילא יורשין את אמן מדאורייתא
היינו דבכה"ג דלידתן בקדושה אינם כקטן שנולד וחשיבי אחים ומשו"ה יורשים את
אמם ע"ש.
ולפי
הנ"ל בנתגיירה כשהיא מעוברת דיש לבנה דין ישראל מצד הקרבה לאמו ואינו כקטן שנולד
אי"צ בו דעת לחלות הגירות דיש לו כבר את היהדות מצד אמו ואין צריך דעתו בגירות
אלא על עצם מעשה הגירות ולזה ודאי לא בעי דין שליחות ומהני לזכות לקטן כנ"ל
עכת"ד הגרד"ש.
י"א]
בעלות האם על העובר
והוסיף
שם לתרץ באופן אחר עפ"י רש"י שכתב דאמו הביאתו להתגייר, משמע דכשאביו הביאו
אי"צ לדעת בי"ד וגם מה שמטבילין אותו ע"ד בי"ד פרש"י שהם
נעשים לו אב, ונראה ביאורו ע"פ המבואר ברמב"ם דהעכו"ם יכול למכור בניו
הקטנים לעבדים והם כממונו ושיטת רש"י ביבמות דכשנתגייר מילת בניו הקטנים מעכבתו
מלעשות הפסח והוא משום דגם כשנתגייר ונעשה כקטן שנולד מ"מ נשאר בעלים על בניו
וכמילת עבדיו דמעכבתו. ולפ"ז ס"ל לרש"י דכשאביו הביאו להתגייר עיקר
חלות הגירות הוא ע"פ אביו ואי"צ דעתו אלא שהמעשה גירות לא יהא בע"כ
ולזה מהני זכייה. לפ"ז י"ל דזהו שפרש"י שבי"ד נעשים לו אב דכשמתגייר
ע"ד בי"ד הזכין הוא במה שנעשים לו אב וממילא שוב גירותו הוא ע"י הבי"ד
שהם נחשבים כבעלים עליו ולכן מהני מדאורייתא דאי"צ כאן שליחותו [נמצא
שרש"י במתק לשונו תירץ קושיית תוספות] ועד"ז מתורצת קו' הגרע"א דכשנתגיירה מעוברת אף שעובר לאו ירך אמו מ"מ
נחשבת היא בעלים עליו כמו על שאר אבריה וגירותו נעשית על דעתה ודו"ק.
וכ"כ בעל האבי עזרי זצ"ל בקובץ ישורון [יא עמ' שי].
עוד
מצאתי שתירץ הגר"א וסרמן [בס' אהלי תורה תרפ"ד הובא בס' ליקוטי תורה
בהוצאת ישיבת נר ישראל תש"ך] דמשכחת לה גר קטן לכו"ע אפילו למ"ד עובר
לאו ירך אמו כגון שנתגיירה קודם מ' יום משנקלט הזרע שאין כאן זכיה לעובר שאינו אלא
מיא בעלמא. ועוד אפשר שנתגיירה תיכף לאחר שנבעלה
ועדיין לא נקלט הזרע כלל וכגון שכבדה את ביתה עיין פ"ז דמקואות.
ובקהילות
יעקב כתובות [ס' יג] כ' לחלק ע"פ הר"ן פ' אלו טריפות בין חלות לפעולה דאפי'
למ"ר עובר לאו ירך אמו הוא ותרי גופי נינהו היינו לענין אם שיירו משוייר דחלות
ההקדש שחל על האם אינו חל ממילא על הולד וכיו"ב אבל מ"מ יד אמו כידו לענין
פעולות האם ומעשי' שמתייחס גם להולד מעשה ופעולת האם מכיון שחד חיות לתרוייהו הולד
מישך שייך בכל מעשה האם ופעולותיה והו"ל ידה כידו ומשו"ה שפיר מהני קבלת
הגט שחרור שהאם מקבלת להיות נחשב כקבלת העובר מדין יד. דהר"ן סובר דאע"פ
דמדין שליחות אי אפשר לעבד לקבל ג"ש לחבירו מיד רבו שלו מ"מ מדין יד עדיף
דהו"ל כקבלת עצמו ממש ושפיר זכתה לו אפי' אי עובר לאו ירך אמו.
ומוסיף
הקהילות יעקב דבזה ניחא הא דכתבו התוס' דאע"פ דאין זכייה מדאורייתא לקטן מ"מ
גירות אמו מהני מדאורייתא לשווייה גר דלדברי הר"ן הרי מעשה האם וכוונתה לשם גירות
העובר הו"ל כמעשה הקטן מדין יד ונהי דזכייה לית ליה לקטן משום דזכיה מטעם שליחות
ואין שליחות לקטן יד מיהא הא אית ליה רק כשהקטן עצמו מתגייר חסר לו דעת וקבלת מצות
משום שאין לו דעת אבל כאן דאמו נחשבת ידו וה"נ כוונת האם ככוונתו מדין יד ומשו"ה
הוי שפיר גר מהתורה ע"י מעשה האם, ע"כ תורף דבריו.
כעין
זה אמר הגר"ש רוזובסקי זצ"ל [הובאו דבריו בקובץ אסיא מא עמ' 30
ושו"מ שכך כתב בקה"י שם] לתרץ את קושית הגרעק"א ע"פ דברי התוס'
בב"ק [מז ד"ה מ"ט] דכתבו דאין להוכיח דלרבא עובר ירך אמו מהא דאמר רבא
'ולד הנרבעת והנוגחת אסור, היא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו' משום 'דהתם היינו טעמא
שהולד עצמו נהנה מרביעה והיא וולדה נגחו ונרבעו' ותמהו כולם דמאי איכפת לן דנהנה מהרביעה
סוף סוף לא נרבעה, וכן לגבי נגיחה אף אם משתתף בנגיחה סו"ס לא מכוון ואנוס הוא
והוי כשור האיצטדיון דפטור אלא נראה מדברי התוס' שלמ"ד עובר לאו ירך אמו אמנם
הוי מהות עצמית ולכן צריך שישתתף בנגיחה ויהנה מהרביעה כדי להתחייב. בכל זאת יש דברים
אשר לגביהם אין לעובר קיום עצמי ולגביהם לכ"ע הוי ירך אמו לגבי כוונה אין לעובר
מחשבה משלו לכן לגבי כוונה לנגוח נחשב העובר כירך אמו וא"כ מועילה מחשבת האם עבורו
לכל הדעות. אמנם אם לא משתתף ממש בנגיחה פטור למרות הכוונה הקיימת אבל מאחר שהוא משתתף
בנגיחה עקב הכלל היא וודלה נגחו ולגבי כוונת הנגיחה נחשב כירך אמו וא"כ
מועילה מחשבת האם עבורו לכל הדעות, וא"כ ה"ה הכא למ"ד עובר לאו ירך
אמו לא רק שיש לעובר מעשה גרות עצמי אלא יש לו אף חלות גרות עצמית אבל לגבי הדעת לגרות
נחשב לכ"ע כירך אמו ולכן תועיל דעת האם לגרות הוולד עכ"ד [ועיי"ש
באסיא מה שדן מכאן לסוגיית אם פונדקאית]. וע"ע בקובץ מוריה שנה א-א עמ' מא.
ובחי'
הגרנ"ט תירץ שמכח אמו הישראלית הוא כבר נחשב ישראל לענין יחוס רק שחסרה לו
קדושת ישראל ולזה לא בעינן דעתו כטבילת כלים. ובס' יקר תפארת [לג"ר עקיבא
קיסטר עמ' עח] מצא גדר מחודש של ישראל בלי קדושת ישראל בספר האשכול שגבי מצוות
למומר יש דין גוי אבל לגבי דיני עריות וקידושין נחשב ישראל ולכאורה הביאור הוא שיש
לו דין ישראל בלי קדושת ישראל. וביאר בזה שיטת הרשב"א בשם תוספות דהוי מקצת
גירות גם בלי קבלת המצוות ופי' שבשלב הזה הוי ישראל בלי קדושת ישראל שחלה כשמקבל
מצוות בגדלות.
סיימתי
בין כסה לעשור תשע"ג
עיר
התורה גבעת זאב החדשה
