'וישלח יעקב מלאכים
לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר
עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד
לאדני למצא חן בעיניך. וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך
לקראתך וארבע מאות איש עמו. ויירא יעקב מאד ויצר לו'(בראשית לב ד – ח). מסביר רש'י, שוירא – שמא יהרג, ויצר לו שמא
יהרוג את אחרים. 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' (שם
ט). אומר רש'י: 'והיה המחנה הנשאר לפליטה על
כרחו כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון – 'ותעבור המנחה על פניו'
(פס' כב),
לתפילה – 'אלקי אבי אברהם' (פס' י), למלחמה – 'והיה המחנה הנשאר לפליטה'
(פס' ט).'
למעשה, סדר הפסוקים המתארים כל אחד משלוש ההכנות – הוא הפוך מהסדר שתיאר רש'י:
דורון, תפילה ומלחמה! קודם בפסוק ט' הכין ללוחמה. ובפסוק י' הכין עצמו לתפילה ואח'כ
בפסוק כ'ב הכין עצמו לדורון. ורש'י כתב בספר הפוך
עוד לפני שנמשיך עם שאלותינו,
יש כאן כבר מקום לימוד מהנהגת יעקב אבינו – המתכונן מראש למלחמה, יחד עם אפשרות
הדורון. יעקב מלמד אותנו גישה: גם כאשר באים להתפייס או לשאת ולתת עם המלכות השלטת
– צריך חוט שדרה, תקיפות, מוכנות להלחם; להגיע מתוך עוצמה, לא מתוך התרפסות.
בתפילת ראש השנה אנו מבקשים: 'ובכן, תן כבוד
ד' לעמך'. אין תוכן הבקשה שהקב'ה ינסוך עלינו כבוד שיקרין כלפי חוץ – אלא כבוד
עצמי, בינינו לבין עצמנו. ומתוך גישה כזו של כבוד עצמי ובטחון, גם שליחת הדורון
תִּצלח; משום שהתנהלות שנובעת מתוך זקיפות קומה, מעוררת כבוד והערכה מצד הזולת. ואם
זה נכון ברמה הפרטית, בין אדם לחבירו – על אחת כמה וכמה, שבמישור הביןֿלאומי, זה גם נכון. וכן
הם גם דברי הרמב'ן בתחילת פרשתנו, המזכיר את הנהגתו של רבי, שלקראת פגישה עם מלך
מאומות העולם היה חוזר ולומד את פתיחת פרשתנו.
'מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי', ואומר רש'י: 'ומדרשו כתות של מלאכים
פגע, שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו, ואומרים להם של מי אתם, והם אומרים להם של עשו,
והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו בנו של יצחק הוא, ולא היו משגיחים עליו, בן
בנו של אברהם הוא, ולא היו משגיחים, אחיו של יעקב הוא, אומרים להם אם כן משלנו אתם'
(לג ח).
חסידיו של יעקב אבינו מבהירים לחסידיו של עשיו, שהם מיומנים בתכסיסים לא פחות מאשר
הם. 'אחיו אני ברמאות', ככתוב ברש'י בפרשה הקודמת (כט יב),
כלפי לבן – שייך גם מול גישתו של עשיו. ובאמת, כשרואה עשיו שיעקב לא מגיע לבד, הוא
מתחיל להתנהל בדרך ארץ; וכן עוד מצאנו אצל אבימלך ויצחק: 'ראה ראינו כי היה ד' עמך'
(כו כח),
דהיינו, שיש לך עוצמה, ואין לזלזל בך. הנעלבין ואינם עולבים עליהם הכתוב אומר
(שופטים ה לא): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שבת פח ע'ב). וביאר הרבי מגור שהוא אמנם שותק. אבל
אוהביו – ידידיו וכד' הם צריכים לדאוג ולצאת כצאת השמש בגברותו השמש היא סדר העולם.
והיא זו שריפאה את יעק, וסדר העולם הוא שאוהביו יוצאים 'כצאת השמש בגבורתו' להגן על
כבודו של רבם או מנהיגם הנוהג בעצמו בענווה.
בחנוכה אנו אומרים: 'על הנסים ועל הנפלאות... ועל הגבורות'. מה
הכוונה ב'גבורות' – מה הרבותא בכך, שעוד לא הודינו עליה?
יש מי שביאר, שבעצם נכונותם של בני
חשמונאי לצאת, להקהל ולעמוד על נפשם – זו גבורה גדולה; עצם ההעזה לצאת ולהלחם,
מעטים מול רבים.
'ותלבש
אסתר מלכות' (אסתר ה א), הסביר רש'י שם: 'לבשה רוח הקודש'. הסביר
אבי מורי זצ'ל, שהרמב'ם כותב במורה נבוכים, שכאשר אדם ניגש במסירות נפש לקראת דבר
מצווה – הקב'ה חושף בו כוחות חדשים שלא הכיר, ומשרה עליו רוח הקודש. ועל דרך זו:
'לך בכחך זה והושעת את ישראל' (שופטים ו
יד) משום שהסכים ללכת למשימה שהיתה – על פניו –
מעל לכוחותיו. וכן גם אצל אסתר, האומרת (אסתר ד
טז) 'וכאשר אבדתי – אבדתי'. אסתר מבינה שהצעד
שלה מסוכן מאוד, שהרי 'לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום' (שם ד יא). ובכל זאת הסכימה ללכת בלי חשבונות. זו
מתנתו של הקב'ה למי שניגש מתוך מסירות נפש. המסירות מקנה לאדם יכולות גבוהות
יותר.
רבנו אברהם בן הרמב'ם,
בספרו 'המספיק לעובדי ד'', שואל: מדוע 'וירא יעקב מאוד וייצר לו' – והרי הקב'ה
הבטיח לו מפורשות שיהיה בעזרו, ולא על ידי מלאך או שליח?! ועוד, הרי יעקב אמר ללבן:
'שלחני' (בראשית ל
כה) ופרש'י שם שנולד יוסף שטנו של עשו בטח יעקב
בהקב'ה ורצה לשוב. והרמב'ן מקשה, אם יעקב פחד, אם כן מה אומר אחר כך 'הצילני' הרי
שמא גורם החטא. ואמנם ייתכן כי כפי שאמרנו שתמה זכות אבות ובכל זאת תפילה מהני כפי
שכתב האור-זרוע, כי כשאדם מתפלל הרי הוא מביע הזדהות עם מעשי האבות ואז עומדת לו
זכות אבות, ועל כן כהאי גוונא אצל יעקב, אמנם שמא גרם החטא, אבל בכח התפילה אנו
ניוושע.
ובאמת, יישב השל'ה הקדוש,
שכאשר רואה יעקב אבינו בעצמו שהוא ירא מפני עשיו – 'וייצר לו', דהיינו: איך יתכן
שאני, יעקב, יָרֵא מפני עשיו, אחרי כל ההבטחות שקיבלתי מהקב'ה שיגן עלי?
'וישלח יעקב מלאכים' – אומר רש'י: כפשוטו
– 'מלאכים ממש'. ממה רש'י מבקש להוציא, כאשר הוא כותב שהכוונה כפשוטו?
מובא בתהלים: 'כי מלאכיו יצוה לך
לשמרך בכל דרכיך'(צא יא). כאשר הקב'ה מבטיח ליעקב 'ושמרתיך', אזי על
אותו 'ושמרתיך' להיות כדברי דוד המלך: 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך'. הוא היה מוקף
במלאכים, שיראה אחיו עשיו שהוא מוגן. אם כן, מדוע בכל זאת יעקב אבינו מפחד?
כאשר נערו של אלישע מגלה שהאויב ניצב
למולם, מתעורר אצלו פחד; ומתפלל אלישע אל הקב'ה, שיפתח את עיניו של הנער. ובאמת –
הקב'ה פוקח את עיניו, והוא רואה המון סוסי אש מסביב, ונרגע (מלכים ב פרק ו).
יעקב, לרום מדרגתו, רואה את אותם המלאכים גם בלא צורך להתפלל תפילה
מיוחדת. אם כן – שואל יעקב את עצמו – מדוע אני בכל זאת ירא? אף שלמעשה יש לנהוג
בדרכי הטבע, מדוע אני צריך לירא עד כדי כך?
[פעם התעורר סכסוך באחת הקהילות
בחוץ לארץ, רבה של אותה העיירה עם ראשי הקהל. באו להתייעץ עם ה'חפץ חיים', ואמר
להם: העצה הטובה ביותר היא, תמיד להצמד לבעל הכח הגדול ביותר. אמרו לו: אם כך, ודאי
אצל ראשי הקהל מרוכז הכח. ענה להם ה'חפץ חיים': נכון. אבל לימינו של מי ניצב הקב'ה?
לימינם של תלמידי חכמים. המאמין כך באמת, יודע לפעול למעשה בהתאם – 'ד' צלך על יד
ימינך'. אז ממה יש לפחד?] הפחד, הוא שורשם של החטאים.
מוסיף רבנו אברהם בן הרמב'ם, שרוח
ד' – ככתוב אצל שמשון: 'ותחל רוח ד' לפעמו' (שופטים יג כה) – היא מדרגה של השראת
שכינה, שמרוממת את כוחותיו של האדם. 'ותשאני רוח' (יחזקאל ג יב). וממילא, מתוך כך: 'החלש יאמר: גיבור אני'
(יואל ד י) . את זה – אומר רבנו אברהם בן הרמב'ם – לא
הצליח יעקב אבינו להרגיש. זה חָסַר לו – המוכנות לנצחון בהתמודדות, שדורשת את אותה
רוח ד'.
מדוע ליעקב זה
חסר? לא בגלל חולשה. יעקב אבינו לא היה פחדן. ב'חובות הלבבות', שער עבודת אלקים,
פרק ו', כותב שככל שהקב'ה מטיב עם האדם – גְּדֵלָה חובתו של האדם כלפי המקום.
ומוסיף שם עוד, שזו היתה מעלתם של החסידים הקדמונים: שכפי הטבת הקב'ה עמם – טרחו
להוסיף ולהתעלות עוד ועוד בעבודת ד'.
משום כך יעקב פחד: 'ואתה אמרת, היטב איטיב עמך'. כל כך הרבה טובות קיים
הקב'ה ליעקב, ועוד הוסיף להבטיח – וממילא אותן הבטחות כמקויימות ועומדות דמו
(וכפי שהדבר מתבטא בבריאת העולם, שאמירתו של
הקב'ה מוחשית כקיום ממשי), שהרי הקב'ה הוא
המבטיחן – וכי איך יתכן לי לעמוד באותם חיובים גדולים, הנובעים משפע הטובות הנוראות
שהשפעתָ עלי?
[בזמנו, הרב
אברמסקי זצ'ל, אמר, שכאשר הוא מתלבט בדבר מה, ההתלבטות קיימת עד שלב קבלת ההחלטה;
אבל אחרי קבלת ההחלטה – זה כמו אחרי המעשה. הוא היה עקבי – ועל אחת כמה וכמה אצל
הקב'ה, שאין הפרש בין קבלת החלטה לבין קיום המעשה.]
אומר בעל 'חובות
הלבבות', ש'היטב איטיב' – לאו היינו סתם טובה. מה הכוונה ב'היטב איטיב'?
ישנו הסבר לכך, בשם אביו של האדמו'ר
הנוכחי מבעלז – הוא ר' מרדכי רוקח מִבִּילְגוֹרַיי – שהשאיר אחריו כתבי יד, ואף כתב
דברים ששמע דברים מפי הרב זצ'ל. [פעם שאלתי את האדמו'ר הנוכחי, האם ישנה כוונה
להוציא לאור את כתבי היד? וענה לי, שלכשייצאו – שום דבר לא יצונזר. אז הבנתי, שאין
כל כך כוונה להוציא.]
כתוב
ב'פתחי תשובה' (חו'מ סי'
רמה*) שמי שנתחייב בשטר לתת לחבירו 'בגדים טובים'
– יכול לתת לו בינוניים, שגם בינוני הוא טוב. לא צריך לתת לו את היותר טוב בהכרח.
והיינו דווקא – אומר האדמו'ר – ביחסים שבין בני אדם. אבל כשהקב'ה מבטיח טוב לבריות,
הוא טוב מוחלט. ולא כדברי הסוגיא בב'ק (דף ז
ע'ב), שהזיבורית של פלוני טובה מהמיטב של אלמוני
– אלא הטוב הוא טוב מוחלט.
'ותקננו
בעצה טובה מלפניך' – היינו העצה היותר טובה על פי אמות המידה המוחלטות,
האלוקיות. 'ואתה אמרת היטב איטיב עמך', היינו מהמובחר ביותר באמת, כמו בקרבנות –
'נותן, בעין יפה נותן' (בבא בתרא ירושלמי פ'ד ה'ח). וממילא, חובתו של יעקב אבינו כלפי הקב'ה
גְּדֵלָה יותר ויותר. יעקב אבינו שואף אל השלמות, וגם משאו ומתנו עם עשיו לא היה
למחצה, לשליש ולרביע. ללא חנפנות, וסליחה על הביטוי – גם לא 'הקפאה'. בנביא כתוב:
'והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון' (זכריה יד ו), והגמרא דורשת
(פסחים נ ע'א) שבאותו יום, אותם דברי תורה המכוסים מאיתנו
– עתידים להיות גלויים לעתיד לבא. בעוה'ז יש מציאות של דברים קפואים, נסתרים
ונעלמים. הגמרא מביאה כדוגמא את פרשת נגעים: לבן הוא כתם של צרעת, אבל: 'כלו הפך
לבן – טהור הוא' (ויקרא יג
יג). ביחס לר' עקיבא נאמר (סנהדרין לח ע'ב ועוד): מה לך אצל אגדה? כלך לך אצל נגעים ואהלות!
מכאן, שנגעים ואהלות הם דברים קשים, חמורים ומתאגרים, שלא כל אחד יכול לרדת לשורש
דיניהם.
כשנכנסים לארץ ישראל: 'כי
תבואו אל ארץ כנען אשר אני נתן לכם לאחזה ונתתי נגע בבית ארץ אחוזתכם' (ויקרא יד לד), ואומר רש'י, שזו בשורה טובה לישראל – שעם
הצרעת ונתיצת הבית – יגלו את האוצרות הטמונים שם. ונשאלת השאלה: וכי הקב'ה צריך את
הדרך של צרעת הבתים בשביל להשפיע טובה לישראל? בברכת המזון אנחנו אומרים: 'הזן את
העולם כולו בטובו בחן, בחסד וברחמים' – זו היא דרך גילוי השפע. האם כך ראוי לשפע
המוכן לישראל, הנכנסים לארץ, להתגלות אליהם?
באמת, הקב'ה נותן סימן
לנכנסים לארץ, שגם הדבר הנראה על פניו כנגע צרעת – הסתכלות לעומק חושפת אוצרות.
בָּעומק – כל הנעשה בארץ ישראל הוא אוצר.
זה הסוד שמגלה לנו יעקב אבינו. לקראת השיבה לארץ, מבין יעקב אבינו שיש
להתמלא בגבורה, לקראת הנהגת ארץ ישראל. המלאכים מתחלפים. 'ויחן את פני העיר'
(בראשית לג יח) – ביאר ה'שפת אמת', שלשון 'ויחן' היינו
חן, שכאשר יצא יעקב מארץ ישראל יצא הודה וזיווהּ, וכשחזר – השיב את חִנּוֹ
של המקום, חִנָּהּ של ארץ ישראל – 'חן מקום על יושביו' (סוטה מז ע'א).
זה הלימוד הראשון שנלמד מפגישת יעקב אבינו עם
עשיו.
בהמשך, אנו נפגשים עם
מהלך שונה מעט.
יעקב אבינו שולח
מתנות לעשיו, ומחכה שהוא יברך אותו כפי שרש'י
כותב פעמים: כשנאבק יעקב עם שרו של עשיו – 'ויאמר לא
אשלחך כי אם ברכתני' (לב כז), ואומר רש'י: 'הודה לי על הברכות שברכני
אבי, שעשיו מערער עליהן'. כלומר, יעקב לא היה שלם! יצחק אבינו מברך אותו, ולאחר מכן
אומר לו יצחק: 'יתן לך את ברכת אברהם' (כח
ד), ובכל זאת יעקב אבינו לא רגוע, ולא מניח
לשרו של עשיו, עד שיברכהו. אין הכוונה לברכה חדשה, אלא – 'הודה לי על הברכות
שברכני אבי', מפני שזה שרו של עשיו.
לאחר מכן, בפגישה עם עשיו – 'ויאמר עשיו יש לי רב, אחי יהי לך אשר לך'
(לג ט),
ואומר רש'י: 'כאן הודה לו על הברכות'. יעקב חיכה לגושפנקא של עשיו! וכי לא די לו
בברכת יצחק, בדברי הקב'ה, ובמכירת הבכורה? ולא עוד, שעשיו רואה שארץ ישראל היא לא
בשבילו (כדברי רש'י), משום שלא רצה לרדת לגלות מצרים כדי לזכות
בארץ. ממילא, מוותר כבר עשיו על הכל!
שאלה נוספת: אומר שרו של עשיו ליעקב: 'שלחני כי עלה השחר', 'וצריך אני
לומר שירה' (רש'י); ועונה לו יעקב, שאם יודה לו על הברכות, יוכל לומר שירה. הוא
שינה לו את שמו ל'ישראל'. מדוע התורה אומרת שיעקב ניצח, וכי זה נקרא נצחון? הוא
נשאר צולע. [בגלות היו אומרים, שכאשר יהודי רב עם גוי ונשאר רק צולע – זה נצחון –
אבל אנו מבינים שהדברים לא אמורים להראות כך.]
[הרב סולובייצ'יק זצ'ל מארה'ב, בעת שנתן שיעור בהלכות תפילה, סיפר על
יהודי שהתקשר לחברו, ואשתו של החבר אמרה: הוא לא יכול לגשת כעת, אנא המתן על הקו
כמה דקות. ואכן כך עשה. לאחר מכן ניגש חבירו אל הטלפון, ושואל אותו חברו הממתין:
כבר גמרתָ להתפלל? מיד תמה החבר: איך ידעת שהתפללתי? וענה לו: מפני שאם היית אוכל,
זה היה לוקח לך יותר זמן. כולנו מתווכחים, אבל אי אפשר להכחיש את זה. לפעמים
הגשמיות לוקחת לנו יותר זמן.]
באמת – המאבק כאן הוא מאבק רוחני, ולא גשמי. ה'בית הלוי' ועוד, מבארים
ש'הצילני נא מיד אחי מיד עשיו' – שבכל צורה שיבוא עליי עשיו להלחם איתי, בין בצורה
של 'עשיו', ובין בצורה של 'אחי' – וכפי שאומרים חז'ל: 'כתלמיד חכם נדמה לו'
(ילק'ש פרשת וישלח רמז קלג). לעתים אנשים באים בשם התורה למאבק עם יעקב,
מסלפים קצת – שהרי כל שקר שאין בו מעט מן האמת לא מצליח; ויתר על כן כתוב בהקדמת
'יערות דבש' – הרשעה לעתים רוצה להתחבר ללימוד כדי שיהיה לה קיום בעולם.
'כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל'
(לב כט) –
מפני שכשיש מאבק רוחני, אידאולוגי, ורואים שהמתווכחים איתנו מעבירים אותו לפסים
זולים ופשוטים – במישור האידאולוגי ניצחנו; אז כדי שהצד הנגדי יוכל להמשיך ולקיים
את הוויכוח, הוא מוריד אותו לפסים יותר נמוכים וזולים.
ברגע שהמלאך נאלץ להתרכז ברגלו של
יעקב – 'ותֵקַע כף ירך יעקב' (שם
כו) – ולא בצד הרוחני שלו, מבין המלאך שאָפַס לו
כל סיכוי. 'וירא כי לא יכול לו'. יעקב ניצח. הגיע זמנו לומר שירה. דווקא שעה זו של
התגברות כוחו של יעקב כיוון שעל ידי כך פעל המלאך יצירה טובה בעולם, ועל זה יש לומר
שירה. שירה באה על השלמות שבבריאה ולא על חסרונותיה ח'ו. ועל כן נקרא שמו ישראל.
ובכלל צריך להתרגל לכך שהמאבקים עם אומות העולם הם גם רוחחניים. כשהומצא הטלפון אמר
החפץ חיים: 'זאת כדי שנוכל יותר להבין שיש עין רואה ואוזן שומעת גם מרחוק. והיום
שהכל מתנהל באמצעות לויינים גם כן אנו מפנימים כי מאבקים הם לא רק כאן בארץ, אלא
כמו שכתוב בשירת דבורה 'נלחמו הכוכבים ממסילותם' (שופטים ה כ) ועד למאבקים רוחניים עליונים שהם הם
המשפיעים על מהלכים פה בארץ.
אומרים חז'ל, שבמאבק זה
של יעקב ועשיו – המלאך אמר לו שנשתנה השם, ולאחר מכן אומר לו הקב'ה אותו הדבר: 'לא
יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל'. ולאחר מכן: 'אני א-ל
ש-די, פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו' (לה י – יא). הפסוקים האלה נאמרו כשיעקב חוזר לארץ. 'גוי
וקהל גויים יצא ממך' – רש'י אומר, 'גוים' – עתידים בניו להעשות כמנין שבעים אומות;
פירוש נוסף: שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות כגויים בימי אליהו. מה הברכה
כאן? אומר הקב'ה, שכעת שנשתנה שמך – וממילא גם מהותך מתחדשת, שהרי המהות טמונה בשם
– ומגיע לפסגות חדשות, איך זה מתבטא? שעתידים בניך להקריב בבמות כמו גוים, בזמן
אליהו?!
רש'י, בשני מקומות לפחות,
חוזר על עניין זה. בדברים, כאשר בפרשת שופטים 'אליו תשמעו' (דברים ח כב) – אם הנביא מוחזק לך כמהימן כאליהו בהר
הכרמל – תשמע אליו. וממילא הכוונה של רש'י לעיל היא, שיתנהגו כמעין גוים בימי
אליהו, שהקריב בשעת איסור הבמות בהר הכרמל.על הפסוק (שם יב יג) 'השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה'
– דווקא על פי דעתך, אבל מקריבים על פי
אליהו בהר הכרמל.
למה צריך
את שני הלימודים כדי להתיר לשמוע לאליהו הנביא? גם הלימוד מ'אליו תשמעו' וגם הלימוד
מ'כל מקום אשר תראה'.
את
התירוץ לזה אינני זוכר אם שמעתי, או שכך למדתי. ישנן שתי דעות בטעם הקרבת הקרבנות:
האם להרחיק את ישראל מעבודה זרה, או אמצעי להתקרב אל הקב'ה – לעשות נחת רוח לפניו?
מחלוקת הרמב'ם והרמב'ן.
אומר ה'משך
חכמה' בריש ויקרא, שהקרבנות שמקריבים בבמה – הם ע'מ להסיר עבודה זרה. הקרבנות
שמקריבים בבית המקדש – הם קרבנות לרצון, להתקרב לקב'ה.
כשמשה רבינו התפלל 'ברך ד' חילו, ופועל
ידיו תרצה' (דברים לג
יא), מבאר התרגום יהונתן שיש כאן תפילה שהקרבן
הלכאורה לא כשר של אליהו בהר הכרמל, יתקבל לרצון לפני הקב'ה. זה היה צורך שעה.
אם כן – מה היישוב בקושייתנו? מפני
שהחידוש בהקרבת קרבנו של אליהו בהר הכרמל, הוא גם שקרבנו זה, מה שנראה כלפי חוץ
כבמה – לגביך יהיה כמעין 'המקום אשר יבחר ד''. לכן צריך שני פסוקים: גם עצם התרת
ההקרבה בבמה, אלא שגם בעת צורך: זה 'המקום אשר יבחר ד''. לכן, הקרבן שהקריב בעת
איסור הבמות, היה כמעין הקרבת הקרבנות בבית המקדש, לקרב באמצעות הקרבן את ישראל
לאביהן שבשמיים. 'גוי וקהל גויים יהיה ממך' ופרש'י: גוי הכוונה לבנימין וקהל גויים
שעתידים בניו להקריב בשעת איסור הבמות בימי אליהו. וצריך בירור מהי השייכות בין שני
אלו. ונראה לומר, בנימין זכה להיות אושפזין לשכינה, שקודש הקדשים בחלקו, ואצל אליהו
כתוב (מלכים א יח לא) שלקח י'ב אבנים כמספר י'ב השבטים אשר היה דבר
ד' אליו לאמר ישראל יהיה שמך. דהיינו יש שייכות פנימית בקריאת השם ישראל להבטחות
הנ'ל. חלקו של בנימין הוא המקום אשר יבחר ד', וההוראות שעה לאליהו אמרה לא רק את
ההיתר להקריב בבמה אלא שבאותה שעה היה זה המקום אשר בחר ד' להקרבה, שנעשה מקום שחוץ
למקומו – כמקומו (עיין מנחת אברהם ח'א בזה
העניין) וחשוב כהקרבה במקומה.
ביתר פירוט:
ויש להבין את הנאמר
בברכות ליעקב 'לא יאמר שמך יעקב כי אם ישראל' (בראשית לה י) והברכה על כך ש'מלכים
מחלציך יצאו' (שם יא) כפרוש רש'י שהכוונה על בנימין, שממנו יצא שאול המלך. 'וגוי
קהל גויים יהיה ממך' (שם) ופירש רש'י שבניך יקריבו בזמן איסור הבמות כמו שכתוב אצל
אליהו בהר הכרמל. ומה השייכות של ברכות אלו למעשיו של יעקב? והקשר בין הברכות האלו
זו לזו?
הנה בספר מלכים א נאמר
שאליהו לקח י'ב כמספר י'ב שבטים 'אשר היה דבר ד' אליו לאמר ישראל יהיה שמך' (יח לא)
דהיינו ישנה שייכות בקריאת השם ישראל להבטחות הנ'ל, ושם פירש רש'י: באותו יום שנקרא
שמו ישראל נאמר לו העניין הזה של ההקרבה בשעת איסור הבמות.
והנה הברכה למלכות באה
בעקבות הנאמר ליעקב. 'ויוותר יעקב לבדו' (לב כה) ובמדרש 'הדה הוא דכתיב ונשגב ה'
לבדו ביום ההוא' (ישעיה ב יא). יעקב לא נשאר בודד, אלא לבדו. ללא תלות בגורם אחר
מלבד הקב'ה. וזה גדרו של מלך – 'אין על גביו אלא ד' אלוקיו' כמבואר בהוריות (דף י
ע'א). ועל כן זכה כאן למלוכה, והתבטאה הקיום מלכותו של שאול, ובמאירי בהקדמה
לתהילים כותב כי הייתה זו מלכות לשעה ולא לדורות (עיין שם). ואכן, בשעה שאמר שאול
לשמואל 'כי יראתי את העם'(שמואל א טו כד) הרי כבר אינו בגדר שאין על גביו אלא ד'
אלוקיו. ועל כן איבד מלכותו, וכמו שכתוב בירושלמי לגבי דוד המלך, שבאותם הימים שברח
משונאיו לא הייתה לו הגדרה כמלך (לגבי הכפרה בשעיר).
יעקב אבינו אמר 'קטנתי
מכל החסדים' ובמד'ר (פרשה ע'ו אות ה):'א'ר אבא בר כהנא – איני כדאי, ר' לוי אמר
כדאי אני' (עיין שפ'א כאן) דהיינו יש צד להבין כי ה'קטונתי' היא הסיבה והטעם לכך
שהקב'ה יושיעו, מצד התבטלותו המוחלטת כלפי שמיא, כי בכך הרי הוא בטל כליל לפני
הקב'ה, אינו תולה כלל בזכות עצמו. וביטול שכזה מביא לאדם שפע של ברכה ושפע של
רוחניות. ובמידות הראי'ה כותב (מידת גאווה אות ב): 'אין בכל המדות הרעות מדה המגשמת
את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאוה'. וראה במהר'ל
בנתיב התורה פרק ב, שהתורה שהיא שכלית – צריך שיהיה לאדם הכנה לקבל התורה, ועיקר
המדה השכלית היא הענווה, ואין לה שייכות למי שהוא גס רוח שהוא בעל מידה גשמית 'וזהו
מדת גס רוח שהוא מגביל עצמו בגדלות'! (ע'ש). דהיינו שכל התורה, ורוחניות, לא תשרנה
במקום מוגבל, והגסות והגשמיות מגבילות גם את גדלותו. גדלות היא אין סופית, וכך היא
התורה, ואי אפשר לה בגבולות הגשם. ואם כן מפני זה ראוי הוא יעקב שמדתו היא 'קטונתי'
לקבל שפע רוחניות וברכה שמיימית. וכך מדתו של בנימין, שלא כרע בפני עשו, שביטל כל
כולו אל יעקב. כמו שכתוב בספרי בספר דברים על הפסוק 'ובין כתפיו שכן'(דברים לג יב).
והארון אשר בחלקו, גם הוא אינו מן המניין, ועל כן זכה בנימין שקודש הקדשים יהיה
בחלקו.
וכיוצא בו ההקרבה בזמן
אליהו הנביא, הרי היא כהקרבה במקום אשר יבחר, וכל אלו הדברים זכה בהם יעקב אבינו
כשהעידה עליו התורה כי מדתו היא: 'קטנתי'. 'ויוותר יעקב לבדו' - שאין על גביו על ד' אלוקיו.
בעת שיעקב אבינו משנה
שמו לישראל, בעת שמגיע יעקב למדרגת 'כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל' – כשיעקב
אבינו הגיע לשיא גדולתו ומדרגתו, אומר לו הקב'ה: הכל יהיה אצלך בשלמות. לא סתם היתר
לצורך שעה, על מנת להרחיק את ישראל מעבודה זרה, אלא כמדרגת ההקרבה בבית המקדש.
אומר ה'שפת אמת', בפרשת ואתחנן,
שאותה הבחינה שנמצאה אצל יעקב אבינו – 'וירא יעקב מאוד, וייצר לו', וכפי שמבאר רש'י
שחשש שנתמעטו זכויותיו, והקטין את עצמו – איננה דווקא ביעקב הפרטי. יעקב אומר:
'קטנתי מכל החסדים', מעין מה שאומר הקב'ה לישראל: 'כי אתם המעט מכל העמים'
(דברים ז ז). הקב'ה אוהב את שפלי הרוח והענווים,
שממעיטים עצמם לפניו'. חז'ל אומרים, ביחס לבעל גאווה, 'אין אני והוא יכולין לדור
בעולם' (סוטה ה ע'א). לעומת זאת: 'ישראל עם קרובו', משום שהם
ממעטים את עצמם. יעקב אבינו, בגלל שדעתו שפלה, ויכול להעיד על עצמו 'קטונתי',
ו'מעשה אבות – סימן לבנים', הרי שזה מעיד על מהות כלל האומה הישראלית. ורק המיעוט
שאנו ממעטים עצמנו לפניו, הוא הופך אותנו לראוים ל'לא יעקב יקרא עוד שמך, כי אם
ישראל' (עין עולות ראי'ה ח'א עמוד ק'ז ישראל
וישורון).
כאשר ישנה מציאות שנדמה כאילו אנו
ממועטים לפני אומות העולם, 'כי אתם המעט מכל העמים' – ממעטים את עצמכם, אז מגיע קול
התור להושיע את ישראל.
וכפי
שניתן לראות בהרבה מקומות בחז'ל, למשל: ביחס לראש השנה, מובא בגמרא ש'כמה דכייף
איניש דעתיה – טפי מעלי' (ראש השנה כו
ע'ב). כאשר יעקב אבינו לא תולה בזכות עצמו, אלא
רק בזכות אחרים – 'אלקי אבי אברהם', ומנמיך את עצמו, זוכה למדרגת 'כי שרית עם אלהים
ועם אנשים ותוכל'.
זו גם
הסיבה שעשיו הודה בברכותיו של יעקב. עשיו שׂטם את יעקב עמוקות. ואמנם היה מאמין
גדול בברכותיו של אביו יצחק, כפי שאמר: 'הברכה אחת היא לך אבי?!' (כז לח).
ידע שיצחק בירך את יעקב. אז על מה חשב עשיו? יעקב הראה לו, שכל מתנותיו של הקב'ה –
אינן בשביל צרכי העולם הזה. בפרשיות הבאות כתוב, שיעקב נתן לו את כל הרכוש לו זכה
בפדן ארם – בשביל חלקו במערת המכפלה. יעקב אבינו לא היה צריך יותר מאשר לחם לאכול
ובגד ללבוש. הרמב'ם בהל' תשובה (פ'ט
ה'א) כותב שכל ההבטחות ויעודי התורה לחיים של
עולם הזה – הם על מנת להסיר את המניעות לעבודת ד', ולא כתכלית בפני עצמה. ובנקודה
זו היה הבחנה בין יעקב לעשו.
כשעשו נפגש עם יעקב
ורואה שיעקב מתבטא על כל מה שיש לו 'הילידים אשר חנן אלוקים את עבדך' וכל דבר שאמר
היה שם שם ה'; הוא הבין שהברכות של יצחק לעולם הזה יעקב מממש גם לעולם הבא.כאן הוא
הבין, שאין הברכות ריבוי כמותי כפשוטו, אלא הוא הבין שהכל כלי לעבודת ה', לכן כאן
הודה לו על הברכות, זה לא היה סתם איזה מאבק שהוא שכנע את המלאך תודה לי על הברכות
שברכני אבי. הרי המאבק היה רוחני, עם שרו של עשו, ברגע ששרו של עשו ראה שלא יוכל לו
ושדרך האידלויגיה של יעקב אבינו מתגברת, הוא היה חייב להודות לו על הברכות, אין
הכוונה סתם שמכאן ואילך הברכות יהיו ברכות, אלא ההודה לו על טיב הברכות היות
והברכות העיקר שלהם זה לעבוד את ה'. ובעוד יעקב עובר במעי אמו: 'שני גויים
בבטנך' (כה כג)
ופרש'י: רבי ואנטונינוס, רבי שלא חסר כלום על שולחנו ובכל זאת בסוף ימיו אומר
(כתובות קד ע'א) שלא נהנה בעולם הזה אפילו באצבע קטנה. וזה
שאמר יעקב 'לא נעשיתי שר וחשוב' (רש'י על פסוק
ה).
מספרים על יהודי שבא
לגאון ר' אהרון קוטלר ואמר לו 'כתוב שיש מושג של הסכם יששכר וזבולון, כתוב שזבולון
לעתיד לבוא יהיה לו שכר כמו ישככר שלומד. אז מה ההבדל בין יששכר לזבולון?' ענה לו:
ההבדל הוא למי יש עולם הזה! עולם הבא יש גם לזבולון, עולם הזה יש לנו, לך אין.
תשובה אמיתית נכונה שחבל להוסיף עליה כל פירוש שהו.
שבת
שלום.
