פרשת וארא
לזכות כ"ק
מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל
להארות וכן לתרומות
והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
מכירת חמץ במדינה אחרת
הצגת
השאלה
הפעם נדון בשאלה הלכתית מרתקת שהעסיקה
פוסקים רבים בדורות האחרונים. מה דינו של אדם הנמצא באמריקה [לא עלינו...] ומוכר
חמצו בארץ ישראל בבוקרו של י"ד, לפני שעת הביעור באמריקה אבל אחרי שעת הביעור
בא"י? האם הולכים אחר זמן המקום בו הוא נמצא [ומכירתו תקפה] או המקום בו החמץ
נמצא [ואיחר את השעה]? כמובן שהשאלה קיימת גם במקרה ההפוך, שהאדם נמצא בארץ ישראל
[המציאות המועדפת והמובחרת...] ורצה למכור את חמצו באמריקה. נקודת ההנחה של השאלה
היא שאחרי שעת הביעור, אי אפשר למכור את החמץ, כבפסחים [ו: דאינו ברשותו, אבל עי'
בשו"ת ארץ צבי סי' פ"ג].
ראיית
העונג יו"ט ודחייתה
ה'מרא דשמעתתא' של סוגיא זו, שרוב ככל
הספרים שדנו בשאילתא דנן הביאו מדבריו, הוא בעל השו"ת עונג יום טוב [באורח
חיים סימן לו] שמצדד לומר דבתר חמצו אזלינן, וכיון שחמצו הוא במקום שהוא אחר זמן
האיסור, נאסר בהנאה ולא משגחינן על זמן של המקום שהבעלים עומדים שם. והביא קצת
ראיה לזה מהגמרא פסחים [ל"א:] שבה נרחיב. כתוב במשנה "[זר] האוכל תרומת
חמץ בפסח משלם קרן וחומש [שהם חיוב כפרה], במזיד פטור מתשלומין [שהוא חיוב ממון
ואין לתרומת חמץ כל שווי ממוני]". שואלת הגמרא: כשהוא משלם, לפי מדה [כמות
הפירות שאכל] משלם [בלי כל קשר לשווי הפירות] או לפי דמים [פירות ששווים כשווי
התרומה שאכל] הוא משלם [בגזלן במזיד ברור שמשם לפי דמים, כי יש לו חיוב ממוני.
השאלה היא באוכל תרומה בשוגג, מאחר והקפידה התורה שישלם תרומה וחומש בחולין הראויים
להיעשות תרומה, ולא בכסף או שוה כסף, יש מקום להסתפק אם משלם לפי מדה – עפ"י
רש"י]. הגמרא מביאה את לשון המשנה, ואומרת "אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם,
שפיר, אלא אי אמרת לפי דמים משלם, חמץ בפסח בר דמים הוא" [הרי חמץ בפסח אסור
בהנאה ואינו שוה כלום. ולכן על האוכלו להיות פטור מן התשלומין ולמה כתוב במשנה
שחייב? אלא ודאי, האוכל תרומה משלם לפי מדה ולא לפי דמים, הלכך חייב קרן וחומש
לכהן לפי המדה שאכל, ואף על פי שאכל דבר שאין לו שווי]?! מתרצת הגמרא, הא מני? רב יוסי הגלילי דאמר
חמץ בפסח מותר בהנאה [ובכן יש לו שווי, ואפשר עדיין לומר שמשלם לפי דמים].
והקשה בשו"ת עונג יו"ט [שם], למה
הגמרא נדחקת לתרץ שהמשנה היא אליבא דר"י הגלילי, דאם איתא דבחמץ אזלינן בתר
מקום שהבעלים שם היכי שהוא במקום אחד וחמצו במקום אחר, א"כ אמאי לא משני
דמיירי שאכל תרומת חמץ בשביעי של פסח בסוף היום והבעלים עומדים במקום שכבר כלה
היום, והאי חמץ הוי שפיר לבעלים בר דמים, שהרי יכולים למוכרו שם במקום שהם,
ולהביאם אצלם, דכיון שביטלו ולא היה יכול לבער שהי' בריחוק מקום, אין החמץ נאסר
אחר הפסח ע"כ עיי"ש מה שהאריך. הרי שסובר העונג יו"ט שאין הולכים
אחר מקום הבעלים.
תלוי
בשאלה אם חמץ הוא איסור גברא או איסור חפצא
וחזי הוית בשו"ת משנה הלכות [ח"ו
סי' צ"ג] שדחה ראייתו, שבאמת הולכים בתר מקום
הבעלים, אבל אכילת תרומה שאני ולא הולכים בתר מקום הבעלים, דהאוכל תרומת חמץ בפסח
שחייב לשלם היינו לפי שהוא גוזל השבט, והגוזל תרומה וכיוצא בו, גזל כל השבט
אף דאית ליה בעלים שנתנו לו, מ"מ גם גזל השבט איכא, וא"כ כיון דהוי גזל
השבט, פשוט דליכא ראיה כלל, והבן. ועוד נראה דמתני' דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח סתמא קתני, באופן שהבעלים
והחמץ הם במקום אחד, והמשנה דיברה באופן הפשוט ואין צורך להמציא אוקימתות דחוקות
עכ"ד. גם בס' משנת יעב"ץ [סי' י"ג] כתב שראיית העונג יו"ט
אינה משכנעת עיי"ש.
והנה בישראל
שהוא במקום שעדיין לא הגיע זמן חמץ, וחמצו במקום שכבר הגיע זמן איסור חמץ או
להיפוך, כתבו רבים לפשוט דדבר זה תלוי אי חמץ הוי איסור גברא או איסור חפצא,
דהכפ"ת [יומא ר"פ יו"כ] כתב דכל איסור התלוי בזמן מקרי רק איסור
גברא ולא איסור חפצא, ולפ"ז גם חמץ בפסח כיון דאיסור תלוי בזמן, לא הוי רק
איסור גברא. אמנם בשו"ת בית שערים [א"ח סי' קצ"ט] העלה דחמץ לדעת
הרמב"ם הוי איסור חפצא ודייק כן מדכתב הרמב"ם [פ"א מחו"מ
ה"ז] האוכל מחמץ בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל
עכ"ד. ותמהו נושאי כליו, דלמה צריך קרא דלא יאכל, והלא קיי"ל בכה"ת
ח"ש אסור מה"ת? ותי' הבית שערים, דהרמב"ם ס"ל כהכפ"ת
דח"ש אינו אסור אלא באיסור חפצא אבל באיסור גברא ח"ש מותר מה"ת,
וכדי שלא נטעה דחמץ נמי הוה איסור גברא כיון שהוא תלוי בזמן, כתב הרמב"ם שאילו
היה כתוב "לא תאכל חמץ" היה הפסוק מדבר עם הגברא אבל השתא דכתיב "לא
יאכל", קאי אחפצא שהוא דבר הנאכל ולא האוכל, א"כ גלתה התורה להדיא דחמץ
הוי איסור חפצא ע"ש.
ולפ"ז כתב
בשו"ת משנה הלכות [הנ"ל] די"ל, דלמ"ד דחמץ הוי איסור גברא אז
האיסור תלוי במקום שהבעלים שם, וכל זמן שהבעלים במקום היתר לא חל איסור חמץ על
החפץ וכל זמן שהבעלים במקום איסור אף שהחפץ במקום היתר, מ"מ חל על הבעלים
האיסור שהוא איסור גברא. אבל למ"ד דחמץ בפסח הוי איסור חפצא, א"כ נהפוך
הוא, דתלוי האיסור במקום שהחפץ שם, דכל שבא זמן איסור חמץ היינו משש שעות ולמעלה,
נאסר החמץ מיד באיסור חפצא, ואפילו הבעלים עדיין הם במקום היתר.
והביא שם ראי' דאזלינן
בתר גברא, מהא דתנן השוחט את הפסח על החמץ (פסחים ס"ג) ובגמ' נחלקו בו
ר"י ור"ל, דר"ל ס"ל דלעולם אינו חייב עד שיהא חמץ לשוחט או
לזורק או לאחד מבני חבורה ועד שיהא החמץ עמו בעזרה. ור"י אמר, אע"פ שאין
עמו בעזרה, ומסיק שם, דר"י ס"ל, דלא בעינן "על" בסמוך, משום
דאיסור [חמץ] הוא, וכל היכי דאיתיה איתיה [ולכן אף שהחמץ בביתו, חייב]. שואלת
הגמרא, בעא מיניה רב אושעיא מרב אמי, אין לו לשוחט [חמץ] ויש לו לאחד מבני החבורה,
מהו? אמר ליה, מי כתיב "לא תשחט על חמצך", "לא תשחט על חמץ"
כתיב [משמע כל חמץ שהוא]. ופריך רב אושעיא, אי הכי, אפילו הי' לאחד בסוף העולם נמי
ופרש"י ד"ה אפילו לאחד בסוף העולם - שאינו מבני חבורה נמי, אם ישנו עמו
בעזרה, יעבור השוחט הזה עליו אם התרו בו, ומשני ע"ש. מבואר, דסברת רבי אושעיא
היתה דאפילו אחד בעזרה וחמצו בסוף העולם עובר, [וגם רב אמי לא השיב לו אלא דאמר
קרא לא תשחט ולא תלין, ומי שאינו מבני חבורה אינו עובר בבל ילין]. ומינה מבואר,
דאם היה לו לאחד מבני חבורה או לשוחט או לזורק אפילו בסוף העולם עובר, ומעתה פשוט
דמי שהוא בעזרה וחמצו בסוף העולם ודאי איכא מקומות בסוף העולם שלא הגיע עדיין זמן
איסורו מ"מ עובר על לא תשחט, ונמצא דאיפשט לן ספיקן להאי גיסא דכל שהבעלים
במקום איסור, אזלינן בתרייהו ועובר.
ואם נימא שמקום הבעלים הוא הקובע בזה, מה
הדין באדם ששהה עם חמצו והגיע זמן איסור חמץ מדרבנן או מה"ת, וכיון שראה כן
שממונו עומד לאיבוד שם לדרך פעמיו ונסע במטוס מהר לארץ רחוקה והגיע לשם טרם הגיע
זמן איסור חמץ, האם חמצו שנאסר מה"ת הותר ויוכל למוכרו לגוי שהרי אם האיסור
תלוי בבעלים הרי שינה את מקומו או שמא כיון שנאסר החמץ שוב לא יהא לו היתר. הנה בפשוטו,
איסור חמץ הוא איסור חפצא וידועים בזה דברי הריטב"א בנדרים. ברם איסור חמץ
מדרבנן הוא איסור גברא וגם בזה ידועים דברי הגרי"ז הלוי בהל' חו"מ ומפורסמים
דברי הנתיבות המשפט דהשוגג באיסור דרבנן כמאן דלא עבר דמי. ונראה פשוט, דהנוסע אחר
שנאסר החמץ מדרבנן יהא מותר חמצו כיון שהאיסור תלוי בו והוא צריך להיזהר מהחמץ
כיון שנסע למקום שלא צריך להזהר בו והלך למקום של היתר שוב פרח האיסור ממנו. ברם,
אם החמץ נאסר מה"ת נראה ששוב לא יהא מותר וראיה מדין פת שעיפשה בתוך הפסח אף
שאינה ראויה לכלב שטעונה שריפה אף זו כפת שעיפשה דמי. ברם, נראה דאין דין פת דומה
להכא ומשום דכאן נחשב שאין פסח בעולם עכ"ד.
הולכים
תמיד לחומרא
וצפייה צפיתי שבשו"ת ארץ צבי [סי'
פ"ג] האריך בסוגיא זו מאד, ונביא מעט מדבריו הקדושים. המשנה בכלים דנה [בפ"ג מ"א ופ"ח מ"ח] בכלי
העשוי למשקה וגם לאוכלין וניקב ככונס משקה, מטילין אותו תמיד לחומרא [עיי"ש
ותבין], וא"כ ה"ה כאן, אולי נלך לחומרא, בין כשהגיע זמן האיסור במקום
הבעלים ובין במקום החמץ [ועי' בארץ צבי סי' נ"ה עוד דוגמאות לזה]. גם
י"ל דאם הוי זמן האיסור מצד האדם ולא מצד החמץ או מצד החמץ ולא מצד האדם, הוי
כעין חצי שיעור באיכות ואסור מה"ת כמו חצי שיעור בכמות דאסור מה"ת [עי'
בס' שיח השדה כמה ראיות שגם ח"ש אסור מה"ת].
פת בתנור
סמוך לחשיכה
ואולי יש לדמות זאת למחלוקת המפורסמת בדין
מי שהניח פת בשבת בתנור סמוך לחשיכה ונאפה במוצ"ש, אם עבר על מלאכת אפיה [עי'
חלק"י סי' י' אגלי טל הל' זורע סק"ח והארכנו בזה מאד בס"ד במקום
אחר]. הרי האדם בתוך השבת ועושה מלאכה מחוץ לשבת ואסור [לדעות המחמירים] שנחשב
שעשה מלאכה, ה"נ בנד"ד, האדם עומד בתוך הפסח ומוכר חמצו באמריקה שהוא
עדיין מחוץ לפסח, ויש ללמוד משם דאזלינן בתר האדם [וגם האגלי טל שמיקל שם ס"ל
דעכ"פ איסור מדרבנן איכא]. ויש לחלק דשאני שבת, דעיקר רצון התורה למען ינוח
והאדם נח בשבת [ולכן אע"פ שיש שליחות לנכרי לחומרא מה"ת, אמירה לנכרי
אינה אלא שבות, שהעיקר בשבת הוא שהגוף שובת. ועל דרך העבודה, שבת הוא "יומא
דנשמתא" (לשון הזוה"ק) וכדי להפעיל את הנשמה צריך להשתיק ולהשבית את
הגוף ודוק] ואם הגוף שלו אינו שובת, חייב, וא"כ אינו ענין לנד"ד.
בפדיון
מעשר שני הולכים אחר מקום הפרי
במסכת מעשר שני [פ"ד מ"א] נאמר,
המוליך פירות מעשר שני המקום היוקר למקום הזול או ממקום זול למקום היוקר פודהו
כשער מקומו. ומכאן, שאם הבעלים במקום אחד והפירות במקום אחר הולכים אחר מקום
הפרי. והטעם שם הוא שפודה כשער מקומו משום
שאין לך בהקדש אלא מקומו ושעתו [ע' ערכין כ"ד ע"א]. ועי' רא"ש
קידושין [פ"א סי' י"ז] שהקשה מהגמ' בערכין על הדין שנאמר בקידושין
י"ב ע"א שהמקדש בתמרה שאינה שווה פרוטה חוששין לקידושין שמא שווה פרוטה
במדי, ושם הרי מדובר כשהאיש והאשה ואף התמרה עצמה נמצאים כולם כאן ולא במדי. ולכן
כתב הרא"ש שחשש זה שנאמר במקדש בפרוטה אינו אלא מדרבנן. ומתוך דיון זה יוצא
שכאשר הפרי במקום אחד והבעלים במקום אחר אכן הולכים לפי מקום הפרי. ועפ"י זה
כתב בארץ צבי שהוא הדין בחמץ שהולכים אחר מקומו של החמץ ולא אחר מקומם של הבעלים.
אך, בשו"ת באהלה של תורה [א'
יו"ד ס"ה] כתב לדחות, שהרי גם אדם אחר יכול לפדות מע"ש וא"כ
זהו דין בחפצא, אמנם הבעלים מוסיפים חומש אך בכך לא מופקע חיוב החפצא מהפרי [ועיין
אתוון דאורייתא סי' ג' דף ס' ע"ב ועי' כובע ישועה מובא באוצר מפרשי התלמוד
ב"ק מ"ח ע"ב]. אך החמץ יתכן שהוא חיוב גברא עכ"ד עיי"ש.
ובשו"ת תשובות והנהגות [ח"ה סי'
ק"ה] כתב דבר חדש, דחלוק האיסוה"נ של החמץ מהאיסור של בל יראה, דאין הכי
נמי דלענין איסור בל יראה הדבר תלוי בבעלים עצמם שזהו איסור גברא, ואם אצל הבעלים
חל כבר זמן פסח, מחויבים בביעור החמץ שלהם. אבל לענין אם החמץ עצמו אסור באכילה
והנאה הרי זה תלוי במקום החמץ וכל זמן שבמקום שהחמץ שם לא הגיע זמן שעה שישית, לא
נאסר החמץ באכילה ובהנאה, שיסוד איסור אכילה והנאה הוא מצד החפצא והיינו שמפני
שחמץ בפסח הוא מתועב אסרתו תורה באכילה והנאה [ולכן יש בחמץ איסור של "רוצה
בקיומו" שיסוד האיסוה"נ הוא מפני שהחמץ מתועב] וכשהחמץ עצמו קיים במקום
שאינו פסח שאינו חמץ בפסח אינו מתועב ול"ש עליו איסור אכילה והנאה, ומ"מ
אף שהחמץ מותר בהנאה עובר עליו בבל יראה כיון שאין איסור בל יראה תלוי באיסור הנאה
וכדחזינן דלדעת רבי יוסי הגלילי [פסחים כ"ג] חמץ בפסח עובר עליו בבל יראה
ומותר בהנאה.
ולכן כשנמצא בא"י ויש לו חמץ באמריקה
עובר בבל יראה אבל החמץ מותר בהנאה אלא דלכאורה כיון שהבעלים עובר בבל יראה פקע
בעלותו ותו אינו יכול למכור החמץ שכבר ביארתי במק"א [עיין מוע"ז
ח"ז סי' קס"ה] שמה שחמץ בפסח נחשב אינו שלו אינו מפני האיסור הנאה שהרי
בשור הנסקל כתב רש"י [בב"ק מה.] שנחשב אינו ברשותו, ואילו גבי חמץ כתוב
בפסחים [ו'] שהוא אינו שלו, וביארנו דשאני חמץ משור הנסקל שבחמץ החיוב לבערו
מחשיבו לאינו שלו שהתורה אסרה את הבעלות גופא. וא"כ לכאורה אף בנידוננו אפילו
שאינו אסור בהנאה יחשב לאינו שלו מטעם שמחויב לבערו. מיהו לכאורה נראה שרק בזמן
ביעור חמץ שהכל מחויבין לבער חמצם אז פקעה הבעלות על החמץ אבל אם אינו זמן ביעור
חמץ שאין מחויבין כלל לבער חמץ ורק הוא נתחייב לבער כיון שהוא במדינה אחרת לא פקעה
הבעלות [דלא כל היכא שמזדמן לאדם מצוה לבער חפץ, פקע החפץ מבעלותו ורק כשהוא זמן
ביעור שהכל מבערים אז מפקיעה התורה בעלות ועדיין צ"ע].
ומעתה, אף שמחויב למכור את החמץ הנמצא באמריקה קודם שמגיע הזמן
בא"י, מ"מ אם עבר ולא מכר קודם הזמן צריך למכור קודם שמגיע הזמן באמריקה
כדי שלא לעבור מכאן ואילך על בל יראה ושפיר מהני המכירה כיון שאינו אסור בהנאה עכ"ד
עיי"ש עוד מה שכתב בזה. ויש להאריך הרבה בסוגיא זו ולציין מראי מקומות אבל
אין כאן יותר מקום להאריך, ותן לחכם ויחכם עוד!
"ואלה
שמות"
האם גלות מצרים הייתה עונש ותוצאה של חטא
או שמא היא הייתה תוכנית אלקית המונחת ביסוד המציאות? ההבנה המקובלת היא שהגלות
הייתה תוצאה של חטא, כעונש על שאלת אברהם "במה אדע" ועוד טעמים [עי'
נדרים ל"ב]. אבל, אנו חונכנו ע"י רבותנו הקדושים לא להסתכל על העולם
בצורה חד-ממדית, כי עמוקה היא התורה ועמוקים הם החיים [והתורה נקראת
"שירה" על שם ריבוי כלי הנגינה המנעימים את חוויית השמיעה - כך זכורני
שראיתי בערוך השלחן ואינני זוכר איה מקום כבודו]. ובודאי היה חטא אבל בנוסף יש
עומק לפנים מעומק.
בהגדה של פסח נאמר "ברוך שומר
הבטחתו לישראל ברוך הוא, שהקב"ה חישב את הקץ לעשות כמה שאמר לאברהם אבינו
בברית בין הבתרים, שנאמר 'ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם,
ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו
ברכוש גדול'". ומבעיר השפת אמת [פסח תרל"א ד"ה ברוך] "פירוש,
להיות בכל דבר מעשה גשמיי גם כן בחינת הגאולה שלא להיות נטבע בגשמיות הדבר וזה
המשכת המחשבה בהמעשה להיות קץ לבחינת עשיה כנ"ל" השפ"א מדייק
שהמילה "לעשות" משמעותה פעולה גשמית, והקב"ה חישב את הקץ
לעשות, כלומר המשיך את כח המחשבה [הרוחנית] שלו [שהוא יותר גבוה מעשיה]
כביכול, לשים קץ לבחינת עשייה, לאפשר לנו לחדור לעמקים יותר פנימיים של הבריאה ע"י
היציאה ממצרים. וממשיך "וזה שהבטיח לאברהם אבינו ע"ה בברית בין
הבתרים כו' ומה הבטחה הוא זה להיות בניו בשעבוד ת' שנים ואז היה עיקר האהבה לאברהם
מהשם יתברך שכרת עמו הברית". איזה מקום יש לקללה כזאת של שיעבוד נורא
בתוך ביטוי האהבה של הברית? "אך, כי הוא הבטחה גדולה שעל ידי הגלות יהיה
לבני ישראל כח זה למצוא בחינת הפנימיות בכל הסתר. וזהו שנקרא 'גלות' על שם לעורר
התגלות הפנימיות שבתוך ההסתר. וזה שכתוב [בראשית טו יג]
'ידוע תדע' כי היה נצרך לזה המשכת כחו, וידיעה הוא דביקות וחיבור כנודע".
הרי שתפקיד הגלות הוא לגלות את ההסתר והפנימיות-הרוחנית שבתוך הבריאה-הגסה-והגשמית
[ועי' בהמשך דבריו היקרים שם וינעם לך מאד]. וראה לקוטים פסח [ו ב ד"ה מה
נשתנה]: פירוש אני יוצא בתוך מצרים [שמות יא ד] כתרגומו אנא מתגלי, שנגלה
הקדושה תוך ההסתר שזה כל הגלות כדי לברר בתוך החושך וההסתר. ונראה לי שזה פירוש 'גלות'
שהמכוון לגלות מה שהוא נסתר. ועי' שמות תרל"ה [ד"ה במדרש]: ונקרא
'גלות' על שם גילוי כבוד מלכותו יתברך גם בתוך הטבע. וע"ע שם תרנ"ז [ד"ה
ובמדרש] שזה מכוון הגלות שיבררו בני ישראל מלכותו ית"ש שהוא בכל מקום כמו
שכתבנו לעיל שורש שם גלות על שם 'התגלות', שיתגלה כבוד מלכותו ית"ש בכל מקום.
לדרכינו למדנו, שאין בגלות הזאת עונש בלבד
אלא שהיא הכרחית כדי לגלות את הפנימיות-האלקית הטמונה בבריאה. ורעיון זה חוזר
ונשנה במשנת השפת אמת כמו שראינו, ונראה עוד. במדרש [שמו"ר א, ה על הפסוק
ואלה שמות] נאמר שכל שמות השבטים שהוזכרו, מרמזים על גאולת ישראל העתידית. אחר כך
מונה המדרש אחד אחד את כל השמות ומבאר כיצד מרמזים על הגאולה [לדוגמה, ראובן –
"ראה ראיתי את עני עמי"]. ולכאורה הדבר מתמיה, כאן אנחנו בתחילת פרשת
שמות, בפתח הגלות, ומה לנו להקדים את המאוחר, ולדלג כבר לגאולה. על כך עונה
השפ"א "והוא להראות כי אין הגלות במקרה ולעונש בלבד אבל בני ישראל
נבראו לתקן כל אלה המקומות ולכן שבטי עליון יש שורש בשמותם בענין הגלות ובענין
הגאולה" [וכמובן שהשפת אמת היה מודע וער לדברי חז"ל שהזכרנו לעיל
שהגלות הייתה עונש אלא שסובר שלא היה עונש בלבד. ואין כאן שני דברים נפרדים ללא כל
זיקה ביניהם אלא הם משלימים אחד את השני. כל עונשי שמים הם תיקונים ולא נקמה
ח"ו. התיקון לשאלת במה אדע היא התחזקות באמונה בפנימיות הבריאה ותכליתה
הרוחנית, ודוק]. השם מורה על מהות. בשורשם העליון, במקום גבוה מאד, השבטים
ע"י שמותם היו שייכים לתיקוני הגלות והגאולה. ובכך מוסבר תמיהה גדולה. למה
הספר נקרא "שמות"? שם הוא לכאורה תואר טכני שנותנים לאדם כדי לייחד
ולזהות אותו מתוך שאר כל היצורים. במקרה, הספר מתחיל "ואלה שמות בני
ישראל" אבל זה רק בתור סיפור השתלשלות הגלות אבל לא משהו מהותי. בתרגום
השבעים ובאנגלית הספר נקרא Exodus - שפירושו "יציאה". זה נשמע יותר מתאים
כי כל מהלך הספר הוא להגיע סוף סוף ליציאה. הרמב"ן בהקדמתו קורא לו "ספר
הגלות והגאולה". הגיוני מאד. למה "שמות"? ברור ששאלה זו הטרידה את
מנוחתו של השפ"א ועל כן הוא מסביר שהשורש של הגלות והגאולה היה טמון בשמות של
השבטים. התורה מגלה לנו את פנימיות תהליך הגאולה. הכל מתחיל בשורש העליון של שמות
בני ישראל. בגלות מגלים את הבורא ומכניסים את האל"ף שהוא אלופו של
עולם לגילוי. מגלות לגאולה.
ומהכלל לפרט. כל אחד עובר באופן אישי גלויות
רבות בחייו. אין סוף עניינם ותכליתם אלא לגלות כוחות נסתרים הטמונים באדם להוציאם
לפועל ולגאול אותם מתהום הנשייה. אין שום ייאוש בעולם כלל, והעבודה היא להתחבר עם
השם-הפנימיות-המהות-האלקית שלי, ולהיגאל. עבודה זו לפעמים מייגעת ומתישה אבל מובטחים
אנו שבסופה, יוצאים "ברכוש גדול" עם קניינים-רוחניים-נצחיים ביד.
בתהילים [מ"ו ט'] כתוב "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ"
ומשמעות המילה "שמות" היא מלשון שממה וחורבן. הגמרא [ברכות ז'] דורשת
מפסוק זה ד"שמא גרים" עיי"ש. כדי להגיע ל"שם", לשורש
העליון, צריך לעבור קודם שממה וחורבן ורק דרכם מגיעים לגאולה. פלאי פלאות!
ולא המדרש העיקר אלא המעשה
איך
מחזירים יהודי בתשובה
גם אלו הרחוקים מתורה הרגישו שהם קרובים
לרב חרל"פ, והוא התבטא בנושא בהקדמה לספרו בית זבול (חלק ב') ואמר שכולם באמת
קרובים לבורא, ואנו צריכים להבין שצריך ללחוץ על הכפתור החלוד להסיר את הלכלוך
וממילא האור יאיר בתוכם. הוא המשיל זאת לנכנס לבית אפל ויודע שיש חשמל בבית וצריך
ללחוץ על הכפתור ולהדליק את האור.
פעם עבר
הרב שמואל אפרים פפרמן לרנר בשכונת רחביה וראה יהודי עודר בגינתו בשבת. הלך וסיפר
זאת בצער לרבו וחברו, הרב חרל"פ, רב השכונה.
סיפר חתנו
של הרב, הרב שמואל ברוך ורנר:
כאשר שמע
זאת הרב חרל"פ, יצא מיד בבגדי השבת המיוחדים והמרשימים שלו, וצעד במראהו
המעורר קדושה יחד עם חתנו הרב מרדכי לייב זק"ש אל אותו המקום. כשראה הרב
חרל"פ את אותו אדם עובד בגינתו לא הצליח לעצור את עצמו ופרץ בבכי. זרק האיש
את המעדר מידו ורץ אל הרב. "האם הרב אינו חש בטוב?" שאל בדאגה. ענה לו
הרב: "אני חש ברע, מכיוון שזו לי הפעם הראשונה בה אני רואה שבעיצומה של שבת
קודש עובדים את אדמת הקודש כאן בארץ הקודש". משפט כן זה שיצא מלבו של הרב חדר
ללב האיש שהאזין קשב רב לרב חרל"פ. תוך כדי דיבור, שילב הרב חרל"פ בחיבה
בזרועו של אותו אדם והוליך אותו לביתו לסעודה שלישית. לאחר הסעודה ותפילת ערבית
אמר הרב חרל"פ את ההבדלה בניגון כמנהגו, וכששמע אותו אדם את הרב אומר:
"המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים", אחזה
אותו בהלה. לאחר ההבדלה, התיישב לדבר עם הרב והבטיח לו שלא יעבוד עוד את אדמת
הקודש בימי הקודש.
לאחר זמן מה הפך אותו יהודי לבעל תשובה.
הגרי"מ סידר עבורו מקום חקלאי של שומרי תורה בעמק חפר, ומידי שנה, באותה שבת
בה זכה לשוב לדרך הישר, היה עולה לירושלים ומבקר את הרב חרל"פ בביתו שבשכונת
שערי חסד.
שבת שלום ואורות אין סוף!!
