אורות
הגבעה שביעי
של פסח
לזכות מו"ר ועט"ר הגה"צ האדמו"ר מטאלנא
שליט"א
ראיית פנים, קניית חמץ והארות בפסוקי
השירה
|
כ
|
תב הרמב"ם [חגיגה א' א']: שלש מצות
עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך וכו' ומי
שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר
'לא יראו פני ריקם' ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה עכ"ל. ובשאגת אריה
סי' [לב] כתב להוכיח מדברי הרמב"ם אלו כיסודו שהעלה שם ע"ד התוס' ביבמות
[ד"צ ד"ה כולהו] דלבישת בגד ד' כנפות בלא ציצית לא חשיבא עבירה בקום ועשה
אלא בשב ואל תעשה ומשום דלא כתוב בתורה בלשון איסור שלא ילבש בגד ד' כנפות בלא ציצית
דאז היה חשוב לאו בקום ועשה אלא כתוב בתורה שכשלובש בגד ד' כנפות צריך להטיל בו ציצית,
וממילא חשיבא עבירה בשוא"ת, דרק לאחר שלובש הבגד יש לו את העשה להטיל ציצית. וע"כ
באינו מטיל ציצית חשיבא שעובר בשוא"ת. והביא דכיוצא בזה אשכחן בדברי הרמב"ם
הנ"ל לגבי ראייה שכתב דבאינו מביא עולת ראייה חשיבא לאו שאין בו מעשה ולא אמרינן
דמיחשב לאו שיש בו מעשה שהרי עשה מעשה שבא לעזרה בלא קרבן ומשום דעיקר הדין הוא רק
לאחר שבא לעזרה צריך להביא קרבן וממילא כשבא לעזרה ולא הביא קרבן חשיבא לאו בשוא"ת.
וזה לשון השאג"א שם "ואי
סלקא דעתך דכל היכא דאמר רחמנא כשתעשה זאת - עשה זאת, כגון כשאתה לובש טלית בת ארבע
כנפות עשה ציצית, אם עבר ולא עשה מה שציותה התורה לעשות, אותה מעשה הגורם לקיום ציווי
של תורה היא נעשית כקום ועשה באיסור הואיל ועשה אותה במעשה בלתי קיום המצוה שחייבה
אותו תורה ע"י מעשה זו וכו'. א"כ ה"נ מי שבא לעזרה ולא הביא עולה ליחייב
מלקות שהרי אותו גורם ללא יראו פני ריקם דהיינו ראיית פנים ע"י ביאתו בעזרה היא
נעשית בקום ועשה בעבירה וביאתו וראיית פניו בעזרה שהיא מעשה הוא עיקר וגוף העבירה,
כמו שהלובש טלית בלא ציצית וכו'. אלא ודאי ש"מ דס"ל ז"ל דכל כה"ג
אין מעשה הראשון הגורם לחיוב ציווי של תורה היא העבירה אלא חסרון הציווי של תורה היא
העבירה שחיסר מצוה של תורה הילכך לא ה"ל קום ועשה אלא שב ואל תעשה לפיכך אין לוקין
עליו. וה"נ גבי סדין בציצית [בגד פשתן שפטרוהו מציצית גזירה משום כסות לילה
והלובשו עובר על איסור כלאים שלא במקום ציצית] הו"ל שב ואל תעשה עכ"ל. [והקהלות
יעקב כתב להשיג ע"ד השאג"א דלא דמי לציצית וז"ל ובמה שהביא השאג"א
ראי' וכו' בזה יש לפקפק דבשלמא בציצית לא כתיב לא תלבש בלא ציצית רק כתיב לעשות ציצית
ומשו"ה אין הלבישה בלא ציצית גוף העבירה אלא חיסור מצוה וכו' אבל גבי ראיית
פנים דכתיב בהדיא ולא יראו פני ריקם לכאורה הוי אזהרה על גוף מעשה הראיית פנים שלא
יהא כשהוא ריקם, ולכאורה הכא מקרי שפיר עבירה דקום ועשה עכ"ל יעו"ש עוד
מה שהביא בזה מספר יד אליהו לגר"א רוגלר להקשות על השאג"א].
והנה כתב הרמב"ם [בפ"ה מהלכות
מלכים ה"ח] וז"ל מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש ארצות אחרות
ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שעת הכניסה מותר הוא ואם יחשב לישב ולהשתקע
אין בו מעשה עכ"ל.
ובמנחת חינוך [מצוה ת"ק] העיר למה
לא ילקה באופן שהולך לשם על מנת להשתקע דלמה לא יהיה נחשב למעשה שהולך ע"מ להשתקע
יעוי"ש. ובספר חק המלך פסחים [סי' ט"ו להגאון המנוח רבי חנוך העניך קרלנשטיין
זצ"ל] ביאר הקושיא עפי"ד הרמב"ם בפ"א חמץ ה"ג שכתב "אינו
לוקה משום ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו
חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אעפ"י שעבר על שני לאוין אינו
לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות ע"כ. ומבואר דסובר הרמב"ם
דאעפ"י שגוף הלאו דב"י וב"י הוא לאו שאין בו מעשה שהרי האיסור הוא שלא
יהיה לו, מ"מ אם נוצר מצב עבירת הלאו ע"י מעשה חשיבא נמי ללאו שיש בו מעשה
אף דבעצם הלאו ליכא מעשה, וא"כ צ"ע לכאורה על הרמב"ם דאמאי לא נימא
הכי נמי בהולך למצרים ע"מ להשתקע דבאה העבירה ע"י מעשה ויחשב ללאו שיש בו
מעשה וכמו שסובר כן בקונה חמץ בפסח. והביא לזה בספר חק המלך את המנ"ח [במצוה רנ"ח
סק"ג] שעמד על דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' גניבה ה"ג לגבי איסור מי
שמשהה בביתו או בחנותו מדה חסירה או משקל חסר דאין לוקין על לאו זה שהרי אין בו מעשה,
ומדלא חילק הרמב"ם דדוקא אם לא עשה מעשה להביאו לביתו אינו לוקה מבואר דס"ל
דאין חילוק בזה ואפי' אם באו מדה או משקל חסירין אלו לביתו ע"י מעשה וכגון כשקנו
אותם או עשה אותם ג"כ אינו לוקה על זה. וצ"ע, דמאי שנא קונה מדה חסירה מקונה
חמץ בפסח או חימצו דס"ל לרמב"ם דלוקה הואיל ובא לידי עבירת הלאו ע"י
מעשה וה"נ הרי אם קונה או עושה המדות והמשקלות האסורין הוא בא לידי הלאו ע"י
מעשה ולמה לא ילקה על זה. וכתב לחלק בין קונה חמץ שיש בו מעשה דחשיבא לאו שיש בו
מעשה לבין הליכה למצרים דלא חשיבא לאו שיש בו מעשה דשאני חמץ דהמעשה מכריח את הלאו
דע"י מעשה של קניית חמץ מוכרח תמיד לעבור על הלאו ולא יתכן שיקנה חמץ ולא יעבור
על הלאו דב"י וב"י ולכן סובר הרמב"ם דחשיב הקנייה למעשה איסור ולוקין
עליה משא"כ בהליכה למצרים דאין המעשה הליכה מכריח את האיסור דהרי שפיר יתכן דלא
יעבור ובאופן שלא יחשוב להשתקע במצרים בכה"ג לא חשיבא למעשה איסור לאשוויי ללאו
שיש בו מעשה שלוקין עליו ויעו"ש שכעי"ז מחלק גם לענין איסור שהיית משקלות
דאין מעשה הקנייה מכריח את האיסור דשפיר משכח"ל בגוונא דקונה משקלות ושלא יהיה
איסור שהיית משקלות ועפימש"כ בהגהות כסף הקדשים על שו"ע [חו"מ סי' רל"א
ס"ג] דהאיסור הוא רק במה שעשוי למדוד דרך מקח וממכר ומשא ומתן ולא כשמחזיק בביתו
לידע אם קנה ביוקר או בזול יעו"ש בדבריו הנכונים. ואפשר להוסיף עפ"י מה
שראיתי לדייק שבמשקולות האיסור הוא ה'שהייה' בביתו שמשמעותו משך זמן ואילו בחמץ
עוברים מיד. נמצא שאין קניית משקולות מכריחה את האיסור. נמצינו למדים שדומים
האיסורים של השתקעות במצרים והשהיית משקולות, ששניהם מותנים בזמן מתמשך ועל כן אין
המעשה הראשוני מהווה איסור משא"כ בקניית חמץ, שעוברים מיד.
ומפורסם תירוץ הגרי"ז והאבן האזל לחלק
בין הקונה חמץ למשקולות דבאיסור בל יראה האיסור הוא החזקת החמץ ומה שהחמץ הוא "שלו",
ומשו"ה אם ה"שלו" נהיה ע"י מעשה, חשיב שמחזיק חמץ ע"י מעשה
ולוקה אבל במדות ומשקולות האיסור אינו בבעלות של המשקלות אלא עיקר האיסור הוא השהייה
ומה שנמצא אצלו משקל חסר שיכול לרמות בו בני אדם וא"כ גם באופן שמשהה ע"י
מעשה לא חשיב לאו שיש בו מעשה כיון דעיקר האיסור הוא בשיהוי והשיהוי לא נהיה ע"י
מעשה ורק דע"י המעשה נגרם שיהיה שיהוי ודוקא באיסור שתלוי בבעלות, אם הבעלות נעשית
ע"י מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה. וע"ע בס' עטרת צבי [לגר"צ דקבקין
ח"א סי' ט"ז].
והנה, ביבמות [צ:] מבואר שמי שלובש
טלית ללא ציצית אינו עובר בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה, וכתבו התוס' [ד"ה
כולהו] שהטעם בזה, שאע"פ שהעיטוף הוי מעשה, מ"מ בשעת העיטוף עדיין אינו
מחוייב בציצית, ולאחר שנתעטף ומחויב בציצית אין זה אלא שב ואל תעשה, והקשו על זה,
והרי כלאים משמע בברכות [כ.] שאינו נחשב שב ואל תעשה כשהוא לבוש בהם ואינו פושטם,
אלא נחשב כקום ועשה. ותירצו שכלאים הוא עובר על האיסור בשעת לבישה, אך בציצית אינו
מתחייב עד שנתעטף. וביאר בקובץ הערות [ס"ט אות י"ט] את דבריהם, שדוקא אם
תחילת המעשה היה באיסור אומרים שהשהייה נחשבת כמעשה, אך אם המעשה היה בהיתר לא
אומרים כן.
ובשאגת אריה [שם] הקשה על דברי התוס'
שמהסוגיא בנזיר [י"ז.] מוכח שאף אם המעשה שבתחלה היה בהיתר מ"מ מועיל
להחשיב את המעשה שלאחר מכן למעשה, שהרי אמרו שם שנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה
תיבה ומגדל ופרע חבירו את המעזיבה, חייב מלקות על השהייה, וע"כ משום שכניסתו
היתה ע"י מעשה. וא"כ גם לגבי המתעטף בטלית בלי ציצית יש לומר כן, שכיון
שתחילתו היתה ע"י מעשה, אע"פ שאין שום איסור במעשה הזה, מכל מקום יש
להחשיב את השהייה בטלית בלא ציצית שלאחר מכן כמעשה בידיים, ולא כמו שכתבו התוספות
שנחשב לשב ואל תעשה.
בארצות החיים [למלבי"ם סי' ח' אות
ב'] כתב שיש ליישב עפ"י דברי הריטב"א במכות [כ"א:] שכתב בביאור
דברי רב אשי שמחייב על שהייה בכלאים, שכיון שיכול לפשוט ואינו פושט נחשב כאילו
עושה מעשה 'ולובשו עתה מחדש', מכיון שתחילתו היתה ע"י מעשה. ומבואר מדבריו,
שאין הכוונה בשהייה כמעשה שהשהייה מקבלת תוקף של מעשה אלא שרואים בשהייה זו כאילו
הוא עושה בכל רגע מחדש את המעשה שהביא אותו למצב בו הוא נמצא, כלומר רואים כל רגע
מחדש את מעשה ההתלבשות. ולפ"ז אשכחנא פתרי לקושיית השאג"א, שאף אם נחשיב
שבכל שעה כאילו הוא לובש הטלית מחדש, אין בזה שום איסור, שהרי אין האיסור אלא אחר
הלבישה, וא"כ לא שייכת בזה הסברא של תחילתו ע"י מעשה. [ובנזיר רואים
כאילו נכנס עכשיו בשידה בלי מעזיבה]. וסברא זו הוזכרה גם באגלי טל [קוצר ס"ק
סא] ואמרי בינה [או"ח א] ועוד.
והביאו האגלי טל והאמרי בינה ראיה
נוספת לכך מהגמרא [ס"ה.] שנאמר שם שיש חילוק בין אוב לידעוני, שבידעוני לא
שייך קרבן כיון שאין בו מעשה, ופירש רש"י שבהכנת העצם עדיין אינו מדבר ואין
כאן איסור אלא לאחר מכן שהוא מדבר מתוך פיו, וכיון שהעצם מדבר מאליו אין כאן מעשה.
וקשה, שהרי מכל מקום תחילת שימת העצם בפיו היה ע"י מעשה, אם כן יש להחשיב את
שהיית עצם בפיו בשעת הדיבור כמעשה, אלא ודאי שסברא זו אינה שייכת במקום שלא שייך
שיהיה איסור בתחילת הפעולה, והטעם משום שאנו מחשיבים את השהייה כאילו עכשיו הוא
מניח את העצם בפיו, ואין לחייב על כך משום שבשעת ההנחה אין העצם מדברת.
עוד כתבו האגלי טל [קוצר ס"א ז]
והארצות חיים [סי' ח' אות ב'] שלפי זה יש לבאר את דברי הרמב"ם שלא נאסר אלא
להשתקע במצרים ואין לוקין על לאו זה משום שאין בו מעשה. והוכיח מזה הגרע"א
[שבועות יז.] שכיון שתחילת פעולת הכניסה היתה בהיתר, לא מחשיבים את השהייה כמעשה.
וכתבו הנ"ל, שאף אם תחילת הפעולה היתה בהיתר מ"מ מחשיבים את השהייה
כמעשה, אך כל זה לענין כלאים או כניסת נזיר לבית הקברות, שכאשר נאמר שכאשר לובש את
הבגד מחדש נמצא שיש כאן איסור, אולם לגבי האיסור של ארץ מצרים, אף אם נאמר שהרי
הוא כנכנס לשם מחדש, מכל מקום אין בזה איסור, שלא נאסרה הכניסה אלא רק להשתקע שם
אסור. נושא זה הוא רחב ועמוק ואפשר להאריך בו עד בלי די אבל קנצי למילין אשים לעת
עתה.
הארות בפסוקי השירה
אז ישיר - וברש"י "עלה בלבו שישיר". מכאן יש חידוש גדול. שירה היא לכאורה פעולה ספונטאנית הבוקעת ממעמקי
הלב ופורצת באופן פתאומי מתוכיות הנפש. רש"י מלמדנו שגם השירה הספונטאנית
דורשת הכנה ומחשבה מראש. אדם צריך למצוא את האיזון העדין בין שתי הקצוות, ודוק.
[שוב מצאתי כעין זה בשם המהרי"ל בלוך זצ"ל ר"י טעלז].
אז ישיר - וברש"י "עלה בלבו שישיר". אין מספיק שהאדם מרגיש את השירה בלב אלא צריך לתת לו ביטוי מילולי.
אין מספיק להרגיש הכרת הטוב אלא צריך גם לומר תודה. לא מספיק להאמין אלא גם
צריך לדבר דיבורי אמונה. 'האמנתי כי אדבר'. ישמע חכם ויסף לקח.
אז ישיר – וברש"י דייק ממש"כ ישיר בלשון עתיד "מכאן
רמז לתחיית המתים מן התורה". למה
דוקא כאן רמזה התורה לתחיית המתים ולא במקום אחר? נראה לפרש עפ"י דברי
הגר"א (מובא בשמו בהקדמה לפאת השולחן) שכאשר שיבח את
חכמת המוסיקה אמר: "כי רוב טעמי תורה, וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני
הזהר, אי אפשר לידע בלעדיה. ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים
להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה... כמה ניגונים וכמה מידות הביא
משה רבנו עליו השלום מהר סיני, והשאר מורכבים בתורה שבעל פה המצויה בידינו". הרי שלשירה יש כוח להחיות מתים. אז ישיר משה – מכאן רמז לתחיית המתים
מן התורה. [ואם כך אמר הגאון – מה היה הבעל שם טוב אומר?!]
אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים – מה הקשר בין שני חלקי הפסוק? כתוב הספורנו "לו לבדו הגאות ליחס
אליו על הטוב הנמצא וכו'". לה' לבד ראוי לייחס את כל הטוב והשפע שיש בעולם
ומי שמתגאה ולא מבין זאת טועה טעות חמורה ובסיסית. אנחנו – ביחס להקב"ה, אינם
יותר טובים מסוס וכל בהמה אחרת. "ומותר אדם מן הבהמה אין". כדי להדגים
זאת השם זרק ה' את הסוס יחד עם רוכבו לים, לאמור, אם אין אתם מכירים במלכותי אתם
שווים לפני כסוסים שלכם. ואולי השוויון הזה הוא גם פשר דברי רש"י בד"ה
סוס ורוכבו "שניהם קשורים זה בזה והמים מעלים אותם לרום ומורידין אותם
לעומק ואינם נפרדים". ומותר אדם מן הבהמה הוא רק כאשר הוא מודע לכך
שהוא אין...
אשירה לה' כי גאה גאה, וברש"י כי גאה גאה, על כל השירות ועל כל
מה שאקלס בו, עוד יש לו תוספת, ולא כמדת בשר ודם, שמקלסין אותו ואין בו ע"כ. - הוטרדתי מהשאלה, איך אפשר
לשיר בפני הקב"ה, הרי כתוב בגמרא שיש טענה של "סיימתינהו לכולהו שבחי
דמרך" [עי' ברכות ל"ג:] שיש גנאי לשבח את הקב"ה [מחוץ לנוסח הקבוע
של התפילה], כי מה שנשבח אותו לעולם לא יספיק ולא ימצה את גדלותו, וכל המוסיף –
גורע [ע"ע מגילה י"ח. "למי נאה למלל גבורות השם – למי שישמיע כל
תהלתו"]. ומצאתי את אשר אהבה נפשי בספר אור אברהם [עמ' 11 והלאה] שעמד בזה
וכתב שעל זה באו דברי רש"י, שכאן מותר כי לפני כן מוסרים מודעה שהשבח הוא
חלקי בלבד. 'כל מה שאקלס בו, עוד יש לו תוספת'. ואפשר שזו כוונת רש"י על
המילים "אז ישיר" - "מכאן
לתחיית המתים מן התורה", כלומר, השירה לא תיפסק כאן אלא תימשך לנצח נצחים
עכ"ד. ואפשר להביא סימוכין לדבריו עפ"י המהר"ל שכתב "שר לא נאמר וכו' כבר בארנו כי אין הפירוש
שהכתוב בא לומר שתהיה השירה הזאת לעתיד לבא רק רוצה לומר שהשירה הזאת אינה עתה בלבד
רק לעתיד גם כן לתחיית המתים ורמז דבר זה דוקא בשירה הזאת כי ראוי מצד השירה בפרט שתהיה
לעתיד לבא .... כי השירה היא כאשר היה בעולם שלימות והיו נותנין שירה והודאה לשי"ת
וכל אדם שהוא משורר הוא כשלימות כאשר לבו בשמחה ומתוך השמחה שהיא שלמות לאדם בא האדם
לידי שירה ומפני שאין עתה העולם בשלימות לכך אמר אז ישיר כי השירה שהיא בשלימות היא
לעולם הבא שאז יהיה העולם בשלימות לא בעולם הזה" [חידושי אגדות סנהדרין צא א].
הרי שהשירה עכשיו היא רק ההתחלה אבל ההמשך עוד יבוא....
והנה, כל התורה כולה נקראת שירה, כמו שנאמר במצות כתיבת ספר תורה
"כתבו לכם את השירה הזאת". ואולי טעם הדבר הוא שגם שלימות התורה תתגלה
רק לעתיד לבוא כמו שנאמר [ישעיהו נ"א ד] "תורה מאתי תצא" ואמרו
חז"ל שלעתיד לבוא "תורה חדשה מאתי תצא" [ויקרא רבה י"ג ג'].
אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים – המסר
העיקרי של מלכות מצרים היה 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כ"ט] מעצמת על בלתי
תלויה במי שהוא, ארסנל הנשק הגדול בעולם נאגר שם. 'סוס פרעה רכבו ופרשיו' זה היה סמל
העוצמה במונחי הימים ההם, וכאשר התורה מזהירה את מלכי ישראל לבל ירבו להם סוסים נאמרה
הסיבה 'ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס' שהסוסים באים משם. מפרש רש"י,
כמו שנאמר בשלמה 'ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה'. מצרים היתה
הספקית הגדולה של הנשק המתקדם בעולם.
אך הסוס סימלה של מצרים מסמל הרבה מעבר
לכך. הוא סמל הבטחון העצמי, סמל הכפירה, כי כאשר הנביא קורא לעם את הקריאה הנוקבת 'שובה
ישראל עד ה' אלוקיך' הוא מדגיש בראש ובראשונה 'על סוס לא נרכב' ההכרה הזו היא הפתח
לשיבה לתשובה 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר' זה לעומת זה. מי שברכב ובסוסים
איננו בשם השם והם ישבו על הסוס. היתה זו ארץ שאיננה זקוקה למטר מן השמים, הנילוס עולה
ומשקה אותה לא היה להם צורך לשאת עיניים אל על. הכלכלה גם היא שגשגה בכח עצמה. לדעתם
בארץ ישראל זה לא היה יכול לקרות מפני שהיא למטר השמים תשתה מים' ובשביל מטר צריך להתפלל
להסתכל כלפי מעלה. אפשר לשבת על הסוס רק בארץ מצרים. בשם התואר הזה קורא הנביא ישעיהו
[פרק ז'] למצרים 'לכן קראתי לזאת רהב' הם' מסביר רש"י - גסי רוח. השם אומר את
הכל גסות רוח, יהירות, לי יאורי אני עשיתינו, אני ואפסי עוד. התאוות ששטפו את הארץ
היו כבר תוצאה כשאין עליהם רסן מתירנות.
גם המרכז העולמי לכשפים מצא את מקומו שם.
למה נקרא שמם כשפים? שמכחישים פמליא של מעלה [חולין דף ו']. ומי כמוהם מכחישים פמליא
של מעלה, שם לא מביטים כלל כלפי מעלה.
עד שהגיע הקץ.
ואז ברגע השיא של המפלה בקריעת ים סוף 'סוס
ורוכבו רמה בים' זה היה השלב המכריע של קריסת מצרים, ניפוץ המיתוס, שקעו האלים סוס
ורוכבו רמה בים. ונתתי פגריכם על פגרי גילוליכם, איה אלוהימו צור חסיו בו, יקומו ויעזרוכם.
והתוצאה מידית 'אשירה לה' כי גאה גאה' כשטבע הסוס, גואה מלכות שמים. 'ראו עתה כי אני
אני הוא'. כי זוהי תמצית השירה כותב הנצי"ב בהעמק דבר. גם הנשים שיצאו במחולות
שרו רק את הפסוק הזה 'שירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ואז נסללה הדרך למתן
תורה.
בעוד ארבעים יום יעמוד העם אשר חווה בעיניו
כי לא לגיבורים כח ולא בגבורת הסוס יחפץ וישמע מתוך האש 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך
מארץ מצרים' על הבסיס הזה תיבנה ותיכונן כל התורה כולה. 'כל המצוות הם זכר ליציאת מצרים
כי מצרים הוא ממש היפך התורה והמצוות כולם' מסביר רב צדוק הכהן זצ"ל.
'נכון כסאך מאז ומעולם אתה' דורשים חז"ל
ואע"פ שמעולם היית לא נתכונן כסאך עד ששרו בניך אז ישיר [מדרש רבה]. מסביר רבי
לייב בלוך זצ"ל בשיעורי דעת כל עוד שהתיזה השלטת היא 'כוחי ועוצם ידי' אין ישיבה
כביכול למלכות ה', מלכות שמים כביכול איננה מבוססת מפני שהמתגאה דוחק רגלי השכינה,
אין אני והוא יכולים לגור בכפיפה אחת אם הוא אז לא אני כביכול. אולם אז באותו רגע נאדר
בקודש שהסוס ורוכבו שקעו במצולות, כאשר התמוטטה בין רגע פירמידת היהירות ושח גבהות
האדם ונשגב ה' לבדו. אז נכון כסאך נתיישבה
מלכותך. ואז, ישיר משה ובני ישראל. [עפ"י רבי צדוק הכהן בספר מחשבת חרוץ וס'
אז שמח להרב הגאון ר' אברהם איצקוביץ עמ' רל"ג והלאה].
