אורות הגבעה בראשית

לע"נ ידידי האהוב ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל נלב"ע כ"ט תמוז ה'תשע"ג תנצב"ה

 

"וביום השביעי שבת וינפש"- מלאכת צידה בשבת

ב

פתח הדברים, רציתי לבשר לצבור היקר שלאחרונה יצאו שלשה ספרים חשובים, פרי עטם של תלמידי חכמים מופלגים ואהובים. אחי וראשי, הרב הגאון ר' דוד אהרמן שליט"א, מו"צ בשכונת רמת שלמה, הוציא ספר 'הידורי לולב' הכולל פסקי הלכה בעניני לולב ומשא ומתן בהלכותיו. ועוד ידו נטויה לכתוב ספרים על שאר המינים בעז"ה. הספר נמצא בחנויות ספרים רבות, וכדאי להביאו אל תוך ביתך. ידיד נפשי וידיד עליון, תושב שכונתנו, ומחשובי רבניה, הרב הגאון ר' אליקום דבורקס שליט"א הוסיף למספר המרשים של ספרים שכתב וערך, את הספר 'צפונות התורה' – דיונים מעמיקים בעניני הלכה עפ"י פרשיות השבוע, שהעיון בו הוא בהחלט קיום אמיתי של 'וקראת לשבת עונג'. ואחרון אחרון חביב, ידיד נפשי וידיד עליון בנן של קדושים, תושב שכונתנו, ומחשובי רבניה, הרב הגאון ר' אשר זוננפלד שליט"א הוציא ח"ב מספרו 'שערי אושר' זמן קצר לאחר הופעת הכרך הראשון. הספר הוא עצום בכמות ובאיכות ומשלב בין מערכות למדניות לבין דברי מחשבה ועבודת השם, והכל בשפה ברורה ונעימה, ובהיקף נרחב. לא נותר לי אלא לאחל לשלשת המחברים הגדולים והדגולים, שימשיכו להפיץ מעיינותיהם חוצה, עד אשר תימלא הארץ דעה, וישמעו רחוקים ויבואו, ויתנו לה' כתר מלוכה, בביאת גואל צדק, ועד בכלל...      

חיוב צידה בפריסת מצודה – שלש דעות

השבוע ננסה לנגוע בכמה נקודות בדיני צידה בשבת, הגדרתה, צידת חיות, וצידת אדם. וכדרכינו דברינו מבוססים עפ"י דברי רבותינו שמפיהם ומפי כתבם אנו חיים [ובעיקר דברי הגאון הקדוש בעל האבני נזר זי"ע]. הם מאירים את הדרך בהבנת נבכי הסוגיות, ואנן כננסים העומדים על גבי ענקים, המקבלים פרספקטיבה רחבה וצועדים אחר כך לאורם. וזה החלי בעזר צור ישועתי. כתבו התוס' בהא דאמרו בית שמאי [שבת י"ז] דאין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום "ואע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת, שאינו יודע אם יצוד אם לאו, מ"מ גזרו לדפרוס מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד", והנה משמע מדבריהם דמה שאינו חייב על פריסת מצודה בשבת, הוא משום שאין ידוע אם יצוד אם לאו אבל באופן שידוע שבודאי יצוד על ידי פריסת המצודה, כגון במים מלאים דגים, שברור שע"י פריסת הרשתות יצודו כמה מהם, חייב משום צידה אף כשלא נלכדו בשעת הפריסה, וכך הבינו כמה אחרונים הפמ"ג השפ"א ועוד. אך בשו"ת בית אפרים [בסי' כ'] ס"ל דאף בכה"ג אין איסור דאורייתא וכדמשמע מסוף דבריהם דרק אם ילכוד כשעת פריסה חייב, ולא באופן אחר, אך לא ביאר היטב מה שכתבו "כיון שאינו יודע אם יצוד אם לאו"' עי"ש. דרך שלישית בזה, כתב מרנא זצ"ל באבנ"ז [או"ח סי' קכ"א] דהמניח מצודה במקום שבודאי יצוד, חייב חטאת והוי דאורייתא, אף אם בסופו של דבר לא ניצוד מחמת סיבה כל שהיא, כגון שנסגרה המצודה או סיבה אחרת. וזה חידוש עצום מאוד, והאבנ"ז בנה יסודו על המבואר בריש פרק אין צדין, דיוני הדרסאות אין בהם איסור צידה דבאין לכלובן בערב, והוכיח מזה דכל העומד לצוד הוי כניצוד כבר, ולכן כיון שבאין לכלובן בערב, כבר נחשבין כנצודין, ואין בהם איסור צידה, וא"כ ה"ה והוא הטעם דהפורס מצודה במקום שבודאי יצוד כבר נחשב כאילו צד וחייב אף אם פתח או הסיר את המצודה לפני שנכנסה בו חיה.

קשיים באבני נזר

והעיר עליו הגאון המופלא רבי נתן געשטטנר זצ"ל [טל נתן – מלאכת צידה] שדבריו קשים מאד להבין, דהא כיון שאירע מקרה שלא נתפסה, א"כ איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא היה החיה נצודה ברשותו, דהרי כל עיקר סברתו ז"ל לומר דהחיה נמצאת ברשותו מיד בשעה ששיסה את הכלב היינו רק משום שעומדת להיות נצודת ולכן הוי כאילו כבר נמצאת החיה ברשותו אבל היכי שאירע מקרה שלא נצודת, א"כ איגלאי מילתא למפרע שמעולם לא היתה החיה ברשותו.

ובמשים חפשי ראיתי שהוסיף במנחת אשר [שבת סי' לא] טעם הפטור ביוני הדרסאות אינו כלל משום שעומד להיות ניצוד והוי כבר כניצוד, אלא משום דהגדרת מלאכת צידה היא צידת דבר חופשי ומשוחרר, דהיינו חית בר והכנסתו לרשות האדם (וכל מלאכות שבת הם שלבים בקירוב והכנת הדבר לשימוש האדם, כגון סדר הפת שתחילתה בחרישה עד אפיה וסדר העור שתחילתה בצידה נטי"נ הפשטה וכו' עד עיבוד וכו') ומכיון שמינים אלו באין לכלובן לערב, אינם בכלל חיות בר כלל, לא משום שהם עומדים להיות ניצודים אלא משום שהם חיות בית וחשובין ברשות האדם ואינם מחוסרין צידה, דבודאי אין צריך שתהיה החיה בבית כל רגע כדי שיחשב ניצוד, וצע"ג על הגאון בעל האבנ"ז זי"ע.

מאי שנא קירוב בישול שחייב מקירוב צידה שפטור?  

והנה אי' במשנה ריש פ"ג דביצה: זה הכלל, כל המחוסר צידה אסור, ושאינו מחוסר צידה מותר. שואלת הגמרא, היכי דמי מחוסר צידה? אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל, כל שאומר "הבא מצודה ונצודנו". אמר ליה אביי, והא אווזין ותרנגולין, שאומרים הבא מצודה ונצודנו, ותניא הצד אווזין ותרנגולין ויוני הדריסאות פטור [שהם כניצודין ועומדים, ולא עבר על מלאכת צידה]. אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל, הללו [אווזין ותרנגולין] באין לכלובן לערב, והללו [שאר בעלי חיים שבהם דיבר רב יוסף] אין באין לכלובן בערב.

ובשו"ת אבני נזר [או"ח סי' קצ"א אות ו'] הקשה מהא דכתב הרא"ש [שבת מ] בהא דמגיס חייב משום מבשל, אף על גב דבלאו הכי היה מתבשל מכח הראשון, דמ"מ חייב משום שמקרב בישולו, דקירוב מלאכה - מלאכה הוא. והכי נמי מה בכך שבאין לכלובן בערב הלא מקרב צידתן ויתחייב.

ותירץ, דבבישול אע"ג שהיה מתבשל מכח הראשון, מ"מ עדיין אינה חשובה מבושל עד שתתבשל שהרי אם נזכר קודם שנתבשל פטור מחטאת, ועל כן חייב המגיס משום קירוב בישול. אבל בצידה כיון שבאין לכלובן בערב, מעכשיו היא נצודה שמעכשיו הוא ברשותו עכ"ד.

ועפ"י הגדרת המנחת אשר [דהגדרת מלאכת צידה היא צידת דבר חופשי ומשוחרר, דהיינו חית בר והכנסתו לרשות האדם, ומכיון שמינים אלו באין לכלובן לערב אינם בכלל חיות בר כלל, לא משום שהם עומדים להיות ניצודים אלא משום שהם חיות בית וחשובין ברשות האדם ואינם מחוסרין צידה] שנא ושנא, דבמגיס הרי המאכל מחוסר בישול ושייך בו מלאכת מבשל אלא שאתה רוצה לפוטרו משום דבלאו הכי יתבשל, על זה אמרינן דכיון דעכ"פ מקרב בישולו, ה"ז חייב, כיון דעשה מעשה בישול. אבל הכא, כיון שהן באין מאליהן לכלובן, ממילא לא שייך בהו מלאכת צידה כלל, הואיל דבמין זה לא היה צידה, וכ"כ ב'טל נתן', וחילק עוד שצידה היא הכנסתו לרשות נגד רצון הבהמה, וכאן הבהמה הניצודה רוצה לחזור לכלוב משא"כ במגיס שמקרב בישולו של אוכל לא מבושל עיי"ש ב'טל נתן' כי קיצרנו.  

צידת אדם

כה כתב בספר קובץ על הרמב"ם [פ"י מהל' שבת הל' כ"ב] וז"ל "וגם לענ"ד, אם נפל תינוק או דבר אחר במים ופירס מצודה להעלותו דהוא תולדה דצידה" ע"כ.  

ובאבני נזר [או"ח סי' קפ"ט] כתב דמהתוס' במנחות [ס"ד ד"ה להעלות] משמע דבמעלה תינוק שטבע בים שייך צידה וכל פטורו הוא משום פיקוח נפש. וצידד דהסברא בזה דשייך ביה צידה להשיבו אל אביו ומ"מ באדם גדול שהוא איש לעצמו פשיטא דלא שייך ביה צידה, דלמי צד אותו ואינו אלא מצילו ממיתה לבד עכ"ד.  

ובספר חמדת ישראל [קונטרס נר מצוה דף ע"ב] כתב "דלא שייך מלאכת צידה בתינוק כיון דאדם אין במינו ניצוד ומ"מ אין אני מחליט בזה בענין שבויי מלחמה אם בשבת לא יתחייב משום צידה וכן בעבד כנעני שמרד וברח ותפסו אם אינו מחוייב משום צידה וצ"ע בכל זה".   ואנוכי הרואה בס' 'יסודי ישורון' [לג"ר גדליה פעלדער מלאכת הצד] שדן אם יש חיוב צידה באדם לענין לעצור ולאסור הנאשם בשבת, וכתב בזה"ל לפענ"ד אין בזה משום איסור צידה, שהרי כל מה שאין במינו ניצוד אין חייבין עליו משום צידה ואדם אין במינו ניצוד מיקרי [וכדברי החמדת ישראל], ובזה ששמים אותו בבית הסוהר אין זה ענין של צידה אלא שמירה. ועוד, דשונה הענין של מאסר מצידה, דגבי מאסר מאסרו רק עד שישפוט אותו או על משך הזמן שנתחייב להיות בבית אסורים ודרך צידה אינו כן אלא שיהא הדבר מעכשיו בידו וכטוב בעיניו יעשה והצד אדם ומאסרו אין כאן שום תועלת למאסרו ולכן פטור [א.ה. ויש מה להתווכח עם סברתו זו...]. ומה שנסתפק בחמדת ישראל שם בשבויי מלחמה ובעבד כנעני, מהאמור נראה דאין דין צידה אף באלו עכ"ל.

ובשמירת שבת כהלכתה [ח"א פל"ז הערה קי"ב] הביא בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [לענין הכנסת אדם למאסר שטען בעל היסודי ישורון דאינו ענין לצידה כנ"ל] "דאף במי שנגמר דינו למיתה וצדין אותו להורגו, אפשר דג"כ ליכא שום איסור, אפילו למאן דמחייב במשאצל"ג, דדוקא בשוטה הבורח מבנ"א ומתבודד ביערות ובמדברות, אז יש מקום לדון שכיון שדרכו להשמט מתחת יד אדם אולי חשיב נמי כדבר שבמינו ניצוד ... אבל במי שנמצא כל הזמן בחברת אנשים ואינו מעלה על דעתו לברוח מן האנשים אלא הוא בורח רק משופטים ושוטרים אע"ג שעדיין יש לו חירות בזה שהברירה בידו להיות רק בין אנשים שהוא רוצה, מ"מ אפשר דמכיון שנמצא עכ"פ בין אנשים אין זה חשיב צידה. וכן בכה"ג שצד אדם וניחא ליה לניצוד בכך ג"כ אין בו משום צידה, ולכן הטובע בים והיהודי מוציאו ומצילו אינו קרוי צידה שהרי הטובע רוצה בהצלתו וגם בלא"ה פקע מיניה החירות, דאינו שולט על עצמו, ולטעם זה אפשר דאין איסור צידה מה"ת גם בחיה ועוף הטובעים בים ודינו כצד דג מת מהים". הרי עין רואה ואוזן שומעת חידוש גדול, שמשכחת לה גוונא שגם בחיה ועוף לא יהיה חיוב צידה, והיינו שטובעים בים.

ואשקוטה ואביטה בשו"ת יבקש תורה [קויפמן סי' כ']  שכתב שדברי הששכ"ה אכן תואמים להגדרת צידה שהינו נטילת חירות הבע"ח בלבד אבל באם ננקוט דכל צידה הינו הכשרת הניצוד לצד אותו, כל זה ששייך בדבר שמינו ניצוד, ועל כן באין במינו ניצוד אע"פ שדרך העולם לצודו בכדי להרחיק המזיק ופעולת ההכלאה נעשתה, בכ"ז אין זה אלא כזומר וא"צ לעצים, דש וא"צ למימיו, וא"כ בנ"א פשיטא שהם בגדר של אין במינו ניצוד, וכן לא שייך בזה תחבולות 'והבא מצודה ונצודנו' אלא 'הבא אמצעי הצלה ונצילנו', וכן בכל שאר תנאי צידה מופקע מלשייכו לבנ"א, דהרי רק בעלי חיים צדים אותם ולא בני אדם. וכן בשוטה מה שכולאים אותו אין זה צידה אלא שמירה עליו מנזק ואף במלחמה אין צדים שבויים אלא תופסים ולוקחים שבויים וזהו התגברות כוחות ולא צידתם. ושוב יש להזכיר כאן את יסוד מרן והגרשז"א זצ"ל במנח"ש [סימן י"א עמ' ק"ב] לענין הדחת כלים ומכבס כסותו וסוחט ממנו את המים או מפלה כליו וראשו אינו חשוב כבורר דאין זה אלא כמנקה כליו ובגדיו וכן השובר עץ או חרס לא חשיב כקורע כיון שהוא נקרא שובר ולא קורע, הרי חזינן שאף במלאכות דאורייתא אזלינן נמי בתר שמא עכ"ל המנח"ש וא"כ מוכרע מיניה לעניננו דודאי פשוט בעיני בנ"א דצידה הוא בבהמות וחיות שאינם בני תרבות. ובתקונים ומילואים שם ציטט את האג"ט [במלאכת בורר הלכה ו' בהגה] שמסתפק דאפשר שחייב גם במתים, מפני שעכ"פ צד אותם מהים העומד לשוטפם, ולפ"ז גם אפשר שאפילו בחפצים ג"כ חייב עכ"ד. ולא זכיתי לרדת לעומק דעתם היאך בכלל שייך לייחס מלאכת צידה לדומם, וכי צריך תחבולות קבלת מרות וכי נשמטים הם מעצמם?! עכ"ד ה'יבקש תורה'.

וראה בציץ אליעזר [חט"ו סי' מ"א] שנשאל אם אסור להורים לסגור בשבת בבית את הילדים במנעול כשהולכים לביקורים וכדו' כדי שיהיו בטוחים שלא יצאו החוצה, מי איכא בזה צידה או לא [א.ה. אני לא ממליץ לעשות זאת מטעמים אחרים וד"ל]? והביא את הספר שמירת שבת כהלכתה שאוסר, והשיב שלא מוזכר בשום פוסק קדמון לאיסור, ועוד די"ל דלא שייך צידה באדם ובפרט במאסר ונעילת תינוק ע"י ההורים אינה ענין צידה בכלל אלא ענין של שמירה. ועוד דהדבר ברור דילדים קטנים בבית דינם לכל היותר כאותו עוף שאין נשמט מן היד [שכתב במשנה ברורה סי' שט"ז ס"ק נ"ז בשם החיי"א דלית ביה איסור צידה כלל לכו"ע אפילו מדרבנן אם כבר הורגל בבית]. ולמעשה עוד הרבה יותר מזה כי מרות ואימת ההורים עליהם ובנקל נכנעים ואין צריכים לרדוף אחריהם. וגם מכח זיקתם העצמית ותלותם בהוריהם לא ישתמטו ולא יברחו מן הבית ולכן בודאי לא חל עליהם שם של צידה כלל כאשר סוגרים אותם בבית במנעול לשם שמירה עליהם ומותר לעשות זאת בפשיטות מבלי כל חשש כלל לאיסור צידה בזה עכ"ד עיי"ש.

אדם אין במינו ניצוד

והנה בענין הטענה החוזרת ונשנית, דפטור כי אין במינו ניצוד, כתב ב'טל נתן', דהתינח לדעת התוס' [שבת קז ד"ה שלא לצורך] דבאין במינו ניצוד פטור אף בצדו לצורך, וא"כ באדם בכל גוונא פטור. אבל למאי דנראה דעת רש"י [שם קו ד"ה שאין ובמשנה שם ק"ז] דהא דאין במינו ניצוד פטור היינו רק כשהוא שלא לצורך עיי"ש, א"כ כשצד אדם לצורך אפשר שיש בו צידה. ועיין ירושלמי [שבת פ"ז ה"ב] או כיני אפילו בני נש מן גיא בני נש ופי' קה"ע דלחזקיה איכא בורר בבני אדם עיי"ש. [אבל יש להעיר, דאדרבה, בבורר מוזכר איסור באדם, משא"כ בצידה].

ובאשר לדברי האבני נזר [שמשמע בתוס' מנחות שהפטור בתינוק משום פקוח נפש, הא אילולא כן היה חייב משום צידה] כתב 'בטל נתן' שאין הכרח לומר דהא דפטור אתינוק היינו משום פקוח נפש, ואמאי לא נימא דפטור אתינוק בלא"ה משום דלית ביה צידה? ולפ"ז אף בתנוק עכו"ם, פטור. גם מה שכתב דבאדם גדול לא שייך צידה דלמי צד אותו, הנה משכחת שצד אדם כדי שיהא לו לעבד. ברם, בעיקר הדבר אם במציל תינוק מן הטביעה בים שייך צידה, הנה נראה, דעד כאן לא מצינו צידה אלא כשהנצוד אינו רוצה בצידתו כדרך חלזון ואילים שבמשכן וזוהי מלאכת צידה, אבל כשמוציא תינוק מן הים ומצילו מן הטביעה, אין זה בגדר מלאכת צידה כלל כי אדרבה התנוק הניצוד חפץ בצידתו להצלתו, ורק בדגים שייך צידה כי הם בורחים מן הצייד אבל אם הוא צד אפילו אדם גדול הבורח ממנו והוא רוצה לתופסו לאנגריא או לעבדות אפשר דאיכא בזה משום צידה, וכל זה לדעת רש"י דבאין במינו נצוד חייב כשצד לצורכו אבל למאי דקיי"ל במג"א [סי' שט"ז סק"ו] דבאין במינו נצוד פטור אף לצורך לא משכחת צידה באדם שאין במינו נצוד עכ"ד. [וע"ע בס' חבצלת השרון (במדבר עמ' תע"ו) שכתב שעפ"י הגדרת החזו"א שצידה היא הגבלת חירותו של הבעל חי, יתכן שבאדם יש איסור צידה, לולא דברי החמדת ישראל שאין במינו ניצוד ע"כ. וראיתי למחבר אחד שטען שסברא זו אינה שייכת באדם שאינו מסתובב חפשי כמו עופות וחיות, ותמוה. וע"ע שלמי ניסן עמ' רה שבילדים קטנים מאד אין איסור שנחשב ניצוד ועומד ואף אם הוא גדול יותר, הוא בגדר חוזר לביתו שלמדנו שלעיל שאין איסור].  

ספק פסיק רישיה

הרמ"א באו"ח סי' שט"ז ס"ג כתב 'יש ליזהר שלא לסגור תיבה או לסתום כלים שזבובים בו בשבת דהוי פסיק רישיה שיצודו בו'. וכתב הטו"ז [שם סק"ג] דאם ספק הוא אם יש שם זבובים, יש להתיר, דבזה ליכא פסיק רישיה כי זה הוה ספק פסיק רישיה והוי דבר שלא מתכוין ומותר דכיון דאפשר שאין שם זבובים הוי ליה כבמקום דלא הוי פסיק רישיה דמותר שלא במתכוין עיי"ש. והעיר בביאור הלכה [ד"ה ולכן] דיש לומר הסברא להיפוך דאם האיסור יעשה בודאי על ידי המעשה דהיינו על ידי נעילת התיבה אלא שהספק הוא אם יש כאן איסור דהיינו דבר הניצוד הוי ליה ספיקא דאורייתא ואסור, ובגרירה שאני דמספקא לן על דבר אחר, היינו החריץ המסובב על ידי פעולתו ולכן מותר בדבר שאינו מתכוין דאפשר שלא יעשה חריץ משא"כ בעניננו דספק הוא על עצם הנעילה אם יש בזה מעשה צידה הוי כשאר ספיקא דאורייתא. והביא שכיוצא בזה כתב בהגהות הגרע"א ז"ל [ביו"ד סי' פ"ז ס"ו] על מה שכתב הרמ"א שם דאסור לחתות אש תחת קדרה של עכו"ם לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב ופעמים בשר, והמחתה תחת הקדרה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב. וכתב עליו הגרע"א, קשה לי, הא אינו מכוין לבשל, רק לחתות באש, ופסיק רישיה לא הוי, דשמא לא בישל העכו"ם בהקדרה בשר וגם חלב. וצריך לומר, דדוקא בספק דלהבא שמא לא יהיה נעשה כן במעשה שלו כמו גורר כסא וספסל דהוי ספק שמא בגרירתו לא יעשה גומא אבל בספק דעבר כמו הכא, דאם יש בקדרה בלוע בשר וחלב דחיתוי זה ודאי יתבשל אלא דהספק הוא שמא אין בו בליעת בשר וחלב, זה מקרי פסיק רישיה. ושוב כתב הגרע"א דמדברי הטו"ז הנ"ל מוכח דגם בכהאי גוונא לא הוי פסיק רישיה עיי"ש.

והעולם מפרש זאת עפ"י מה שחקר הג"ר אלחנן זצ"ל בגדר פסיק רישיה [בקו"ש כתובות ו' ע"א אות י"ט], די"ל דדינא דפס"ר הוא דין בכוונה, שמתוך שהפעולה בודאי תיעשה, נחשב כמכוון לזה באמת, וא"כ הרי בודאי תלוי זה בידיעתו שיש כאן פסיק רישיה [וכ"כ שם בקו"ש להדיא בתוך לשונו ע"ש] – וזו שיטת הט"ז. אולם להצד השני שבקו"ש [וכן הוא בחי' רבי שמעון כתובות סי' ד' עיי"ש], שהוא דין במעשה, שכל ששני התוצאות תלויין זו בזו, ויש פס"ר שכל שיעשה תוצאה אחת, ממילא יעשה התוצאה השניה, עד שלכן דיינינן שכוונתו לעשות התוצאה האחת, נדונה ככוונה לעשות גם התוצאה השניה אף דאיהו לא כוון לה, כבר יש לומר דגם כשלא ידע שיש כאן פס"ר, כל שכלפי שמיא גליא שיש כאן פס"ר נחשב כמכוון – וזו שיטת רעק"א [עי' חי' רבי שמואל כתובות סי' ז', ספר היובל אהלי יעקב עמ' שט"ז, קובץ מקבציאל לב עמ' תס"ח, קובץ מתוך האהל עמ' תכ"ו, ישורון ט"ו עמ' תקצ"ט, חדות מרדכי אפוליון עמ' נ', יד אשר גליק כריתות עמ' קפ"ט].

והנה, רעק"א דימה בין המקרה של סגירת התיבה שאולי זבובים נמצאים בו לבין בישול קדירה שאולי יש בה בשר וחלב, וכתב שלדעת הט"ז שהתיר סגירת התיבה גם הבישול יהיה מותר, משום ספק פס"ר על לשעבר. והקשה בשיעורי רבי גרשון [כתובות עמ' מה וכן בס' משנת רעק"א עמ' רמ"ג], שאינו ברור מה השייכות של דברי הט"ז בסגירת תיבה למקרה של בישול בשר בחלב, דהא דבר שאינו מתכוין היינו לא שהוא אינו מתכוין לאיסור אלא שאינו מתכוין למעשה. וא"כ בשלמא התם בדברי הט"ז דהוי ספק אם זה מעשה צידה בכלל, כה"ג אפ"ל דליכא כוונה על המעשה משא"כ הכא דהוי מעשה בישול ודאי, דבודאי יש בו משהו בלוע, אלא הוי ספק מהו, אי הוי בשר בחלב, דכה"ג הוי כמו אדם המבשל להדיא חלב עם דבר שהוא ספק בשר, דבודאי איכא כוונה על המעשה וצ"ע עכ"ד. אלא שרעק"א נקט לדבר פשוט דאינו מחתה לצורך בישול הקדירה וכדכתב רע"א "הא אינו מתכוין לבשל רק לחתות באש". ועי' עוד בס' משנת רעק"א דברים נפלאים בנד"ד ותרווה נחת. 

ובטל נתן הסביר החילוק בין ספק אלהבא לספק אלשעבר, דבספק אלהבא מוקמינן אחזקתיה ואמרינן דכשם דעד השתא לא נעשה איסור גם להבא לא ייעשה איסור וכגון בגורר כסא וספסל אמרינן דכמו דעד השתא לא נעשה חריץ גם להבא לא ייעשה חריץ, אבל בנדון חשש בישול בשר בחלב הנ"ל שהספק הוא על לשעבר ליכא כלל חזקה שלא היה בשר וחלב דשמא כבר איכא שם בליעת בשר וחלב והוי ליה כשאר ספק דאורייתא דאזלינן לחומרא עכ"ד. ועי' עוד בשו"ת יביע אומר [ח"ג סי' כ' אות י'], ח"ד [סי' ל"ד אות ט"ז], ובס' איילת השחר [כתובות ה:].

"ועץ הדעת טוב ורע" [בראשית ב,ט]

כתב הספורנו - טוב ורע, לבחור הערב אף על פי שיזיק, ולמאוס הבלתי ערב אף על פי שיועיל עכ"ד. וכאן הבן שואל, מדוע בר דעת יבחר בערב אף על פי שמזיק? אלא מכאן רואים את הכח הגדול של התאוה. דוגמה קלאסית – הסיגריה. אדם מכניסה לפה מתוך ידיעה ברורה שסופה מר מאד. המוות הנגרמת על ידה היא רק הבעיה האחרונה והתחנה הסופית, אבל בדרך שהיא סוללת לקראתה יש אין-ספור תחנות מכאיבות ומצערות. ואעפ"כ האדם משלשל מכיסו דמים רבים כדי להשיג הנאה רגעית שתוצאתה היא ... דמים רבים. אין זה אלא שאדם מדחיק מתודעתו את המציאות הברורה על מנת למצות את מיטב העונג מהסם הממית הכל-כך נפוץ במחננו. השם ישמרנו מתאוות וממחלות וממחלת התאוות.

שבת שלום ואורות אין סוף!!!   

 

 

האם משה רבינו הגיע לארץ ישראל בסוף?

במדרשים מבואר [עי' דברים רבה ואתחנן ב' ח'] דמשה רבינו אף במותו לא זכה לקבורה בארץ ישראל אף שהקבורה בא"י מסוגלת מאוד [וכמבואר בגמ' בשילהי כתובות]. והנה מקום קבורת משה היה בגיא מול בית פעור, ובגמ' סוטה יג מבואר דהיה בנחלת גד. והנה דעת הרבה מגדולי האחרונים דמצות התלויות בארץ נוהגים בעבר הירדן, ולדעת כמה ראשונים עבר הירדן הוא מז' אומות שהובטחו לאברהם אבינו, וא"כ צ"ע מ"ט נחשב שמשה רבינו לא זכה להקבר בארץ ישראל?

עי' בס' היקר פנינים מבי מדרשא פ' וזאת הברכה

לרפואת ר' שלמה בן פייגא דינה ואביגיל בהמון בת דבורה מרים בתוך שח"י

למה הגויים נרתעו מלקבל תורה מחמת איסורי עריות ורציחה וכו' כאשר כבר נצטוו בין כה בז' מצוותם?

בגמ' ע"ז ב: איתא - .... א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה [את התורה] עד שבא אצל ישראל וקבלוה. ובספרי [באות שמ"ג] איתא בתחילה הלך אצל  בני עשו, ואמר להם מקבלים את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם "לא תרצח". אמרו לפניו, רבש"ע, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא וכו' הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם, לא תנאף. אמרו לפניו רבש"ע כל עצמה של
ערוה שלהם היא וכו'. הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם מקבלים אתם את התורה? אמרו לו, מה כתוב בה? אמר להם, לא תגנוב. אמרו לפניו, רבש"ע כל עצמו של אביהם לסטים היה וכו'. והנה גניבה וגזילה ועריות הוא מז' מצוות שנצטוו בהם בני נח ולפי"ז צ"ב מ"ט לא רצו אומות העולם לקבל את התורה, משום שכתוב בה איסור גזל ועריות והרי באיסורים אלו בלא"ה הם מצווים אף בלא שיקבלו התורה?

 

לרפואת ר' שלמה בן פייגע דינה בתוך שח"י 

לע"נ ידידי האהוב ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל נלב"ע כ"ט תמוז ה'תשע"ג תנצב"ה

אורות הגבעה                                                              סוכות                                                                                                לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                       לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה                                                                                                                                                                                            בחסות:  מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264

מגו וראוי לשבעה

ב

גמרא סוכה [דף ז'] נאמר: "סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי, כשר". ופירש"י בשבת ולא בחול, דמגו דהוה דופן לשבת למיהוי רשות היחיד, הוה דופן לענין סוכה. וכתב ע"ז הרש"ש וז"ל בס' ברכת אברהם רצה לומר דלר"א ולר"י דבעו סוכה הראויה לשבעה ימים לקמן [כ"ג. כ"ז:] פסול בזה אף בשבת [דאינו ראויה לשבעה, ובהכרח שלדעתם סוכה כזו שמוכשרת רק בשבת פסולה כל שבעה]. ואני אומר, קו"ח, מה מחיצות הפסולות מחמת עצמן, מהני מגו לאכשרינהו, שאינן פסולות רק מחמת אינן ראויה לשבעה, לא כש"כ עכ"ל [וכך הקשו בערוך לנר, משיב דבר, בקהלות יעקב מקרלין ועוד ועוד. ויש ראשונים שנקטו שהסוכה כשרה לכל החג, וממילא אין כאן התחלת קושיא].

המורם מדברי קדשו, דמגו דשבת מכשיר את הסוכה לאו דוקא בחד פסול בעצם המחיצה, כי אם אף בעוד פסול שאינה ראויה לשבעה.

לפי"ד ביאר הג"ר ירוחם ווארהפטיג זצ"ל [אמרי ירוחם עמ' ל'] הא דאיתא באו"ח סימן תרל"ה ברמ"א שם וז"ל ואין לעשות הסכך קודם שעשה הדפנות. ופירש שם הט"ז, הטעם הוא, דכתיב חג הסוכות תעשה היינו הסכך בשעה שאתה עושה, יהיה נעשה לשם צל, דהיינו אהל. וכל שאין מחיצות אלא גג לחוד, אין קרוי אהל, כדאיתא לענין שבת בסימן שט"ו. ואם יעשה אח"כ המחיצות הוה משום תעשה ולא מן העשוי, והילכך המקדים סכך לדפנות הסוכה, פסולה. וכתב ע"ז העמודי אור [סימן לט] וז"ל לענ"ד נ"ל להביא ראיה ברורה דבקדם דפנות כשרה בדיעבד, מההיא סכך על גבי מבוי לו לחי דכשרה לשבת שבתוך החג ופסולה לשאר ימי החג, דמגו דהוה דופן לשבת הוה דופן לסוכה, והא מגו זה בא בשבת דהסכך קדם, ומ"מ מתכשרה הסוכה בהכי, ודוק היטב עכ"ל. והנה לפי דברי הרש"ש הרי ליכא שום ראיה, דאמנם המקדים סכך לדפנות בכל מקום פסולה הסוכה, משא"כ כאן בנדון זה, הרי כמו שהמגו דשבת מכשיר את הפסול דעצם המחיצה ואת הפסול דאינה ראויה לשבעה, כמו כן מכשיר המגו את הפסול של קדימת סכך לדפנות. אלא שרבים וכן שלימים [אורח מישרים עמ' של"א, הסטייפלער בקובץ 'אותיות למשה' סי' א', גור אריה יהודה זעמבא סי' י"ח, מועדים וזמנים ח"א סי' צ"ז   ] הקשו על הרש"ש דהרי רק לענין אם יש כאן שיעור דופן או לא, ע"ז אמרינן מיגו דנחשב דופן לענין שבת, נחשב נמי לענין סוכה אבל לא לענין שאר פסולים.

וקושית העמודי אור תירץ [שם באמרי ירוחם] דלכאורה אמאי הקשה רק זאת שהקדים סכך לדפנות, הרי עד שבת הסוכה לגמרי לאו סוכה ע"י שתי מחיצות גרידא אף עם הלחי ובא יום השבת נעשה סוכה כשרה ע"י דין המגו, הרי מלבד הפסול של תעשה ולא מן העשוי, הרי איכא עוד פסול של סוכה הנעשה מאליה. בעל כרחך לומר, דהא במציאות ממש עשה הדפנות קודם לסכך ובשעת עשייתו ידע מעיקרא שעל יום השבת תהא הסוכה כשרה לשבת שבתוך החג, והוה כמו כל סוכות בעלמא שעושה הסוכה לחג הסוכות, אלא כל הסוכה דעלמא עושה על כל ימי החג, וסוכה זו עושה רק ליום השבת שבתוך החג אבל עשייתו בעצם היו הדפנות קודם לסכך, ואין שום דמיון לדינא של הט"ז של המקדים ממש סכך קודם לדפנות ודו"ק. [וה'עמודי אור' יענה שאין כאן דפנות במציאות ממש, כי הם אינם כשרים בשאר הימים, ולא יועיל מה שבדעתו להשתמש בהם רק לשבת].

ובקושיית הרש"ש תירץ המרחשת [סי' ט"ו וכיוונו לדבריו בעל הציץ אליעזר זצ"ל בספרו הלכות מדינה עמ' רמ"ד, וב'הפרדס' ח"א חוברת ו'-ז' עמ' ח' ] דהא דבעינן סוכה הראויה לז', הוי דוקא לענין הסכך, שכל סוכה הנזכר בכתוב, סכך משמע, ודוקא בעושה סוכה ע"ג בהמה שאינו יכול לעלות עליה ביו"ט, גם סכך הסוכה הוא בפסול, שכל הסוכה והסכך עומדת בפסול משא"כ כאן בשבת יש כאן מחיצות שלמות אלא שאינן ראויות לאחר השבת אבל הסכך ראוי וכשר לכל שבעה, ובמחיצות לא בעינן כלל שיהיו ראויים לכל שבעה, דחג הסוכות בסכך הוא דכתיב ולא במחיצות עכ"ד. אבל רבות דנו בחידושו זה, ובין היתר העירו מדברי הרמ"א [תר"ל א'] שסובר שדין ראויה לשבעה מתייחס גם לדפנות. 

ועינא דשפיר חזי בס' ברכת מרדכי [סוגיות סי' פ"ט וכ"כ ב'נתן פריו' עמ' מ"ה] שתירץ, דרגילים ללמוד שהמיגו מעתיק את הכשרן של המחיצות, היינו שמתוך שהתחדשו 'מחיצות' לענין שבת, מהני הדבר להיות מחיצות אף לענין סוכה.  

אך זה כידוע צ"ע, דהלא בסוכות 'דפנות' הוא דבעינן, ומאי שיאטיה 'מחיצות' של רשויות ל'דפנות' של סוכה. ונראה, דיתכן שהמיגו הוא דין שנאמר בסוכה ולא במחיצות, היינו שמצד המחיצות לא התחדש מאומה, אך אדרבא, זהו שהתחדש, שכשם שמחיצות אלו כמות שהן מתירות את המבוי או את הביראות, היתר והכשר זה עצמו יחול ויתיר את הסוכה. אבל הא מיהת, שאף לאחר המיגו, לא התחדש מידי במחיצות כשלעצמן לענין הסוכה, אלא אך בסוכה הוא שהתחדש שהיא ניתרת ומתכשרת על ידי מחיצות אלו [שמצד עצמן נשארו כמות שהן מחיצות של שבת].  

אשר לפי זה, הלא מובן היטב, דשפיר שייך להתיר ולהכשיר מכח מיגו זה גם את הסוכה שאינה ראויה לשבעה, שהרי כאמור הך דינא דראויה לשבעה הוא דין שנאמר בסוכה, ועל זה הוא דשפיר קאמרינן, דמיגו שחייל במבוי ובביראות היתר והכשר על ידי הלחי והפסין, הוא הדין שהסוכה הקיימת במבוי ובביראות אלו אף היא ניתרת ומתכשרת על ידי הלחי והפסין, גם אם אינה ראויה לשבעה, שהרי היתר והכשר זה עצמו פועל במבוי ובפסין ללא תנאי איזה שהוא אף לא זה של ראוי לשבעה, והם הם הדברים בביאור דברי הרש"ש.

והוסיף שם לתרץ את קושיית העמודי אור [שע"י המיגו, הקדים את הסכך לדפנות והוו"ל פסול דתעשה ולא מן העשוי]. ונראה שהסכך לא קדם לדפנות, שכן בשלמא כדנימא שהדין מיגו פועל במחיצות, שפיר מובן שרק לאחר שחלה בהן תורת מחיצות, רק לאחר מיכן הוא דהוכשרה גם הסוכה, מה שאין כן כדנימא שהדין מיגו פועל הוא ישירות בסוכה, הלא מעולם לא קדמה הסוכה [או הסכך] למחיצותיה עכ"ד עיי"ש.

עוד תירצו קושיית הרש"ש [בברכת משה דרוק עמ' שצ"א, שו"ת תורת חסד או"ח סי' מ"ג אות ה', בס' זית רענן הלכות הכשר ד' מינים ז,ט, בס' נתן פריו עמ' מ"ה, הגרנ"צ פינקל זצ"ל בקובץ יד אליעזר ח"ה עמ' קי"ג, מועדים לישראל שכטר עמ' כ', מנחת רפאל פרצוביץ סי' י"ג], משל למה הדבר דומה, שאומר לחבירו שיחריב לו את סוכתו אחרי שיבנהו, אטו נחשיבה לאינה ראויה לשבעה? הרי ראויה היא ורק ריעותא מן הצד היא דאיכא, וה"נ הרי מה שהוא דופן לשבת הוא משום דבא השבת ונותן עליו חשיבות של דופן ואילו היה שבת בכל ימי השבוע היה כשר בכל ימי השבוע, ובכגון דא, ליכא חיסרון שאינה ראויה לשבעה, דאין כאן חסרון בעצם החפצא של הסוכה, משא"כ העושה סוכתו ע"ג בהמה, שביו"ט הסוכה פסולה, ויש כאן חסרון בעצם החפצא ודוק.

ובמשים חפשי ראיתי להג"ר צבי יהודה אדלשטיין זצ"ל [אסיפת שמועות עמ' קס"ד] שתירץ, דהדין מחיצה שעושה הלחי על כל הדופן הוא גם בחול, רק היא ההלכה דלחי הוי מחיצה ברוח ג', והויא מחיצה בין בשבת בין בחול, אלא דבסוכה יש הלכה מיוחדת דצריך טפח דוקא, וזה נוגע לקיום המצוה דסוכה אבל בגוף הדפנות לא נתחדש שום דבר בחול, ואין זה כמו שנפלה המחיצה. והפירוש של המיגו הוא, דכמו דהוי דופן לענין שבת ונקרא שם ג' מחיצות לענין דיני רשה"י, הוי דופן ושם ג' מחיצות לענין קיום מצות סוכה אבל גם בחול יש ע"ז שם ג' מחיצות ורק בסוכה לא מהני ג' מחיצות כאלו מחמת ההלכה דבעינן דוקא טפח ואינו נקרא מחמת זה אינה ראוי' לז', דאין זה חסרון מציאותי רק חסרון משפטי עכ"ד.

ואנכי חזון הרביתי בשו"ת בנין שלמה [סי' מ"ו] שתירץ דסוכה שאינה ראויה לז' מקרי שאינו יכול להכנס בה כל ימות החג כגון אם עשה הסוכה ע"ג בהמה או שעשה אותה עראי כ"כ שידוע שתפול בתוך החג, וכה"ג פסולה משום דאפילו דירת עראי לא מקריא, דלכל הפחות בעינן שיהא יכול לדור בה ז' ימים אבל בסיכך ע"ג מבוי, דהסוכה בעצמה ראויה לז', רק שאינה כשרה וזה לא אמרו חכמים כלל דלא אמרו רק סוכה שאינה ראויה לז' פסולה אבל סוכה שאינה כשרה לז' לא אמרו כלל, וזה נ"ל פשוט וא"צ לפנים.

ובמשנת רעק"א [לורנץ סי' כ"ג] הרחיב באר עפ"י הסוגיא בדף כ"א בדין הסומך סוכתו בכרעי המיטה דר' יהודה פוסל. ושיטת רש"י דס"ל לר' יהודה, דסוכה דירת קבע בעינן וסוכה שע"ג המיטה כיון דמטלטלת עם המיטה ל"ה כה"ג שם דירת קבע. ומבואר שם, דבאופן שהסכך נסמך ע"ג יתידות ורק חיבר דפנות הסוכה למיטה, דהסוכה כשירה. וכתב רש"י "משום דיש קבע לסכוך", והיינו דהגם דדפנות הסוכה ל"ה קבע דהרי מטלטלות ע"י המטה, מ"מ כיון דהסכך קבוע ע"ג יתידות ויש קבע לסכוך הסוכה כשירה. ולכאורה הדברים צריכים פירוש וביאור, דהרי סוכה צריכה גם דפנות וכיון דר' יהודה ס"ל דסוכה דירת קבע בעינן היאך סגי בזה שהסכך קבע והרי סו"ס הדפנות עראי, ואין לפנינו דירת קבע. והפשוט בזה דיש לחלק בין עיקר הסוכה לבין תנאי הכשר הסוכה, והיינו דיסוד ענין סוכה הוא "דירה" קבע או עראי. ובאמת שבסכך לחודא ג"כ הוה עלה שם דירה, דהא דפנות ילפינן לה מיתורא דקראי דבסוכות ולולא האי דרשא היתה הסוכה כשירה ע"י הסכך לחודא, ושפיר י"ל דגם לאחר המילף דבעינן בסוכה דפנות, עיקר שם הסוכה הוה הסכך, והדפנות הוו רק תנאי ודין מסוים בהכשר הסוכה. והנה לר' יהודה דס"ל דסוכה דירת קבע בעינן לא מצאנו לזה מילף מקראי או מהלממ"ס אלא קים ליה לר' יהודה מסברא דבעינן שיהא בסוכה שם דירה גמורה, [ואפשר דהוא מדרשא דתשבו כעין תדורו ודרך לדור בדירת קבע] וממילא כל שהסכך יש לו קבע, שפיר הוה עליה שם דירת קבע ומה שהדפנות הוו רק עראי לא אכפת לן דשם דירה שייכא גם זולת הדפנות. ועיין ברש"י ריש סוכה "ועל שם הסכך קרויה סוכה". וכן ברש"י י"ב א' במשנה "דכל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי".

ולפ"ז נראה דגם לענין הא דבעינן סוכה הראויה לשבעה, יסוד הדבר הוא בשם "דירה" דכל דלא ראויה לשבעה ל"ה שם דירה לענין סוכה, והתורה הצריכה שיהא לו דירה של סוכה לכל החג, והכרח לזה, דצ"ע מ"ט סוכה ע"ג בהמה חשיבא דאינה ראויה לשבעה, והרי הסוכה בעצמותה כשירה גם בשבת ורק דאיסור שבת גורם שאסור לעלות לה. אולם לענין הכשר הסוכה, וקיום מצותה גם בשבת הסוכה כשירה וכדכתב רש"י במשנה [כ"ב ב'] "ואף ביו"ט אם עבר ועלה יצא ידי חובתו" - אלא ביאור הדבר, דדירה היינו שראויה לדור בה ולעלות אליה, וע"ג בהמה דא"א לעלות לה בשבת, ל"ה עליה בשבת שם דירה, ולכן ס"ל לר' יהודה דפסולה, דהוה דירה שאין ראויה לשבעה דבשבת ל"ה עליה שם דירה.

ומעתה יש לומר, דבדפנות שאין ראויות לשבעה ל"ש כלל פסול סוכה שאין ראויה לשבעה דכיון שהסכך ראוי לשבעה, נמצא דכשאנו דנים על שם הדירה של הסוכה הוה סוכה הראויה לשבעה, דהרי הסכך קיים וראוי לדור בו כל שבעה ומה שהדפנות יהיו בטלים תוך שבעה ותהא הסוכה פסולה לא אכפת לן, דבדין סוכה הראויה לשבעה לא נתתדש דבעינן שתהא ראויה "לקיום" מצותה לשבעה אלא רק בעינן שתהא עליה שם "דירה" לשבעה, וכל שהסכך קיים לשבעה, שפיר הוה עליה שם דירה לשבעה, וכשם דלר' יהודה דבעינן בסוכה דירת קבע, סגי בזה שהסכך קבע ולא אכפת לן שהדפנות עראי, ה"נ הא דבעינן סוכה הראויה לשבעה יסוד הדין שתהא עליה שם דירה לשבעה וסגי בזה שהסכך ראוי לשבעה, ולפמשנ"ת הא דכתב הריטב"א דסוכה שנופלת ברות מצויה דל"ה סוכה הראויה לשבעה היינו דנופלת הסוכה כולה ול"ה דירה הראויה לשבעה אבל אם רק דפנות הסוכה נופלות ברוח מצויה ליכא למיפסל משום שאינה ראויה לשבעה אלא דיהא בזה פסולא אחרינא דכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה ל"ה מחיצה, וכאמור בסוגיא בסוכה כ"ד ב', ולפ"ז ל"ק ממיגו דלחי ובפסי ביראות דכשירה הסוכה רק בשבת ולא אמרינן דפסולה משום סוכה שאינה ראויה לשבעה עכ"ד.

אולם עדיין יש לדון בתירוץ זה עפ"י מש"כ בס' שערי יצחק [לגר"י פלקסר סוכה סי'  ט"ז] דהרי שיטת הרמב"ם [בפ"ו מהל' סוכה הט"ו] דגם עצי סוכה [כולל הדפנות] אסורים בהנאה אע"ג דילפינן מקרא דחג הסוכות וכן בעוד מקומות כתבו ראשונים כן, וא"כ אין זה מוסכם דלא בעינן דפנות הראויות לשבעה. [א.ה. הגר"א עוזר שליט"א העיר מדברי הגר"ח שביאר ברמב"ם שהאיסור הנאה שייך לתורת 'מצוה' שבסוכה ולא לתורת 'סוכה' שבה. כלומר, דודאי הדפנות אינם מעיקר שם 'סוכה' שבסוכה אבל ודאי הדפנות בכלל החפצא דסוכה, והך דינא דחל שם שמים על הסוכה, מישך שייך לחפצא דמצוה ולאו דוקא לעיקר שם סוכה עכ"ד. וא"כ אולי לא בעינן דפנות הראויות לשבעה גם לדעת הרמב"ם]. עוד העיר שם מהסוגיא בדף ב. - ורבא אמר מהכא 'בסוכות תשבו שבעת ימים' אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי וכו' ופירש"י שבעת ימים סוכה של שבעה ותו לא דהיינו עראי ודייה במחיצות קלות עכ"ל רש"י. אתה הראית לדעת, דילפינן מקרא דסוכות, ובכל זאת דרשינן קרא על הדפנות עכ"ד השערי יצחק. ועי' שהציע פירוש חסידי-מקורי לקושיא, עפ"י האבני נזר, ששבת היא בעצם יום נצחי ['מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי', כדברי רש"י] אלא שבמוצאי שבת נפסקת, וא"כ סוכה הראויה לשבת בלבד, נחשבת ראויה לשבעה [וגם לנצח] עכ"ד ודפח"ח. ובאמת יסוד התירוץ של הס' משנת רעק"א נמצא במרחשת שהבאנו לעיל ורבים ירו בו חיצי השגותיהם. ותירוץ ה'בנין שלמה' נראה לי להסביר יותר על דרך מה שהבאתי לעיל בשם הספר אסיפת שמועות שהחיסרון הוא משפטי ולא מציאותי שגם בחול יש שם דירה על הסוכה אלא שאינה כשרה משום שאין בדופן השלישי טפח, כנלע"ד הנטושה ורטושה.       

ועוד כתבו רבים בקושיא זו, עי' בקובץ אור תורה [לונדון תרצ"ד עמ' כ"ד], בינת ציון [רוזנטל סי' ח'], ברכת אברהם [סוכה עמ' ל"ב], דובב מישרים [ח"ג סי' י"ג] ועוד ועוד ועוד וחדל לספור כי אין מספר.

ומענין לענין באותו הענין: כתוב בגמרא שם [סוכה ז], אמר רבא, וכן לשבת, מגו דהוי דופן לענין סוכה, הויא דופן לענין שבת. פירש"י אע"פ שצריך לשבת, שלש מחיצות ליעשות רשות היחיד, שבת של סוכות מותר לסמוך על מחיצות הסוכה אם עשה ברשות הרבים סמוך לפתחו סוכה דאין בה אלא שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, מכניס ומוציא הימנה לביתו, ואע"ג דבשאר שבתות לא משתרי, אי נמי בשאר מחיצות שאינן של סוכה לא משתרו בהכי, לשבת דסוכה שריא, דמגו דההוא טפח אגמריה רחמנא למשה במחיצות סוכה דליהוי ליה דופן שלימה לסוכה, הוי דופן נמי בשבת דסוכה לענין שבת עכ"ל.

והקשה הר"ן, דנימא איפכא, מגו לחומרא, דמגו דלא הויא דופן לגבי שבת, לא הויא דופן לענין סוכה.  ותירץ בס' ציונים לתורה [להג"ר יוסף ענגל ז"ל כלל א'], דמגו שייך רק בחיוב לומר דמגו שיש לו שם דופן לסוכה, יש לו שם דופן לשבת אבל בשלילה לא שייך מגו, לומר דמגו דאין לו שם דופן לשבת יסתלק ממנו שם זה גם לסוכה, דמה שהוא נעדר שם דופן אין בכחו לגרור אחריו שום דבר שרק מציאות השם יכול לגרור אחריו ולעשות מגו אבל לא השלילה וההעדר שהרי ההעדר הוא דבר שאיננו נמצא כלל ומה יהיה הגורר והעושה את המגו עכ"ד.

ותבט עיני ב'נתן פריו' [סוכה עמ' מ"ג] שהוסיף שסברא זו מבוארת בשיטה מקובצת בבא מציעא ח, אהא דאמרו שם בחרש ופיקח שהגביהו מציאה, 'מתוך שלא קנה פקח - לא קנה חרש'. והקשה בשטמ"ק, דבשלמא מגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני שייך שפיר אבל מתוך שלא זכה הוא לא יזכה גם חבירו לא שייך שפיר עיי"ש. ובס' ציונים לתורה ציין שם לגמרא ב"מ הנ"ל אבל לא הביא מדברי השטמ"ק.  

וכעין סברא זו מצינו בשו"ת חתם סופר [או"ח סי' קט"ז] שהביא מהגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל ליישב קושיית התוס' [גיטין כ"ג], שהקשו דאמאי נכרי אינו נעשה שליח להביא גט משום דלא הוי בר היתרא, ותיפוק ליה משום דאינו בר שליחות. ותירץ הגרע"א על פי מה שכתב המג"א [סי' תמ"ח סק"ד בשם משאת בנימין סי' צ"ו] דנכרי לנכרי נעשה שליח מן התורה משום דקרינן ביה 'גם אתם' שיהיה המשלח והשליח שוין. והנה בס' אבן העוזר [או"ח סי' קפ"ט] השריש דלענין שליחות בעינן רק דומיא בחד צד או שיהיה ישראל ואע"פ שאינו בן ברית כמו מומר או שיהיה בן ברית אף שאינו ישראל וכגון עבד כנעני דסגי שיהיו דומים בחד צד, א"כ לפי זה נכרי נעשה שליח למומר דהא שוה ליה בחד צד, שהרי שניהם אינן בני ברית והיה ראוי שייעשה נכרי שליח לגט מומר, ומשום הכי הוצרך הש"ס לומר טעם אחר דלאו בר היתרא הוא וא"כ נכרי פסול לשליחות בגט גם למומר עכ"ד הגרע"א ז"ל. והשיב על זה החתם סופר ז"ל דאע"ג דנכרי לנכרי נעשה שליח לדעת משאת בנימין, היינו משום שהם שוים ממש אבל נכרי למומר ולעבד לא נעשה שליח כי הם חלוקים זה מזה בישות הדבר ושוים רק בהעדר ר"ל דזה ישראל והנכרי אינו ישראל, ושיווים אינו אלא בהעדר ששניהם נעדר מהם שם בני ברית ואין שיווי ההעדר משווה את החילוק שביניהם בישות והויה עיי"ש, והרי זה כסברת ספר ציונים לתורה דההעדר אינו גורר אחריו דבר שני כיון שאין שוויות לשני דברים שהן העדר עכ"ד הנתן פריו.

ומצאנו סברא זו גם במקומות אחרים, וכפי שהביא הגרמ"א עמיאל בס' 'המדות לחקר ההלכה' [ח"ב עמ' קנ"ז מדת 'שלילה והעדר'], למשל קי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל כשיש לו שותפות בגויה יכול לאסור כמבואר בחולין [מ"א ע"א]. ועיין ברש"י שם שדעתו דהוא אוסר גם את חלקו של השני [ולא כתוס' שפירשו שהאיסור הוא רק משום מדומע] וע"כ משום דחלק האיסור גורר גם את ההיתר ומדוע אין אומרים את ההיפך? אלא משום דאיסור והיתר המה בבחינת דבר והעדר הדבר, כי דין ההיתר אינו דבר אלא העדר הדבר, זאת אומרת שההיתר הוא רק העדר האיסור, שכל מושג ההיתר הוא שאין בזה שום דין מיוחד, וממילא הוא מותר, אבל האיסור הוא מציאות חיובית ולכן הוא תופס את ההיתר ולא להיפך.

וככה ג"כ קדשים וחולין הם בבחינת דבר והעדר הדבר, דין הקדשים, זהו הדבר, והחולין העדר הדבר, וכשאין דין הקדשים, ממילא הוא חולין. באופן שגם את החולין אנו תופסים במושג של העדר דין מיוחד אבל כמובן שלא נתפוס את הקדשים במושג של העדר חולין. ובשביל כך יש דין של "פשטה קדושה בכולה", ואם אמר "רגלה של זו עולה, כולה עולה". ואפילו מי שחולק על זה, מודה כשמקדיש אבר שהנשמה תלויה בה שפשטה קדושה בכולה כמבואר בקדושין [ז ע"א], ומדוע לא נאמר להיפך שפשטו חולין בכולה? אלא ג"כ כנ"ל שאין העדר הדבר יכול לגרור את הדבר, מפני שזהו תרתי דסתרי, כי ההעדר לא יכול לגרור.

וזהו ג"כ המושג של 'אקבע איסורא' שאף למ"ד שעל חתיכה אחת לא מחייבים אשם תלוי, בכ"ז חייבים על חתיכה אחת משתי חתיכות מטעם דאיקבע איסורא. וככה פשיטא להו להאחרונים שאף להרמב"ם ושאר ראשונים שסוברים שספיקא דאירייתא מה"ת לקולא, בכ"ז מודים בחתיכה אחת משום איקבע איסורא, ולכאורה מכיון שאיקבע איסורא, ג"כ איקבע היתירא? אלא מפני שאיקבע נאמר על דבר ולא על העדר הדבר כמובן עכ"ד ועיין מה שהאריך שם מאד במדת העדר ושלילה על הרבה היבטיה וגווניה. [ואולי זה גם סוד הדבר שדבר טמא הנוגע בדבר טהור מטמא אותו ולא אומרים שהטהור יטהר את הטמא, ש'טומאה' היא ישות ואילו הטהרה היא העדר טומאה, ואין בכח העדר לגרור אחריו.]

חג שמח ואורות אין סוף!!!

 

	בשם הגה"צ דחוסט בעל ערוגת הבושם ז"ל, שמעתי לפרש דברי התפלה בכניסה לסוכה בליל א' "ותחסיני מזר"ם וממט"ר", דהיינו שלא יסיתו יצה"ר לפחות א' מהמצוות שהם רמ"ח ויעשה רק רמ"ז מצוות, ושלא יוסיף א' על המצוות ויעשה רמ"ט מצות וזה ותחסיני מזר"ם וממט"ר ודו"ק. הג"ר יצחק וייס זצ"ל.

 

איך אנחנו מונים קידוש השם כמצוה נפרדת?

בסנהדרין [ע"ד] אביי מוכיח שאין מצות קידוש השם בבני נח מכך שיש להם רק שבע מצוות ולא שמונה.  דוחה רבא "אינהו וכל אביזרייהו". רש"י מבאר שלפיכך אין למנות למצוה בפני עצמה דנכלל במצוה גופא, וז"ל כל מילי דשייך בהו קדושת השם שייכא בהו, דאם אומר לו לעבור על אותן מצות או יהרג ואם לא יקדש את השם יעבור עליהם, הלכך האי נמי בכללן הוא".

 

וקשה דאם כן, איך אנן מונין בתרי"ג מצוות שלנו מצוה נפרדת של קידוש השם, הרי גם כן יש לומר אינהו וכל אבזרייהו וצ"ע.

לע"נ ידידי האהוב ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל נלב"ע כ"ט תמוז ה'תשע"ג תנצב"ה

אורות הגבעה                                                              יום כפור                                                                                   לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                       לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה                                                                                                                                                                         בחסות:  מכון "אהבת נצח" ייעוץ זוגי יעיל ורגיש. מחירים מסובסדים. חינם למעוטי יכולת. עברית ואנגלית. 0527175264

עניני תשובה

כתב הרמב"ם [תשובה א א] "כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להם במיתתם או בלקייתם עד שיעשו תשובה ויתודו", הרי שלא מספיק לקבל מלקות ונדרשת גם תשובה כדי להתכפר. אלא שבהלכות עדות [ב ה] מבואר שמלקות מועילה גם בלא תשובה. "כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו אבל שאר פסולי עדות שהן פסולין משום ממון שחמסו או שגזלו אעפ"י ששלמו צריכין תשובה והרי הן פסולין עד שיודע שחזרו בהן מדרכן הרע. מאימתי חזרת מלוין ברבית? משיקרעו שטרותיהן מעצמן ויחזרו בהן חזרה גמורה שלא ילוו ברבית אפילו לעכו"ם. מאימתי חזרת משחקין בקוביא? משישברו את פספיסיהם ויחזרו בהן חזרה גמורה שלא יעשו אפילו בחנם וכו'". הרי מבואר להדיא דלא בעינן וידוי עם חרטה על העבר ככל דינו בהלכות תשובה אלא אם רואים שמקבל ע"ע להבא סגי. וכן בחייבי מלקות חזינן דאם לקה סגי אעפ"י שבהדיא פסק הרמב"ם בריש הלכות תשובה דאין מלקות מכפרות בלי וידוי, וא"כ הול"ל בהל' עדות שצריך גם להתוודות. ומיהו בדין המלקות יש גזה"כ דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, ומובן שבמלקות בלבד חוזר לכשרותו, כדבריו בהל' עדות. ומ"מ חזינן מזה, דגם בלי כפרה שייך שמ"מ לא יקרא רשע, שהרי בהל' תשובה מבואר שאין כפרה בלי תשובה ווידוי. וצריך להבין יסוד הדברים, מאי שנא חזרה לכשרות בדיני עדות דסגי במלקות מדיני חזרה בתשובה המחייבת תשובה ווידוי.

וברמ"א שו"ע חו"מ [ל"ד סכ"ט] איתא "וי"א וכו' אבל מי שגנב וגזל באקראי בעלמא, מיד שהחזיר מה שגנב וגזל הוי תשובה, ודוקא אם לא החזיר רק ע"י כפיית ב"ד לא מהני חזרה עד שיעשה תשובה". והב"ח חלק גם ע"ז וס"ל דאפי' אם החזיר בכפיית ביד נמי סגי. וע' קצוה"ח [סק"ב] דמוכיח מתוס' ב"מ [ה' ע"ב] כדברי הרמ"א. עכ"פ חזינן דאם החזיר מעצמו סגי בלי וידוי ובלי קבלה מפורשת כיון דבסתמא חזינן מזה דשוב אינו גוזל, ולב"ח אפי' בכפיה גמורה מדמה למלקות דעי"ז שוב הוה בכלל אחיך אעפ"י שרק בכפיית ב"ד נלקה. וקשה דהרי פסק הרמב"ם דוידוי מעכב בתשובה.

אשר נראה מוכח מזה, דדין תשובה לגבי כפרת העון וקיום מצות תשובה אינו אותו דין כמו לגבי לחזור להיות אדם כשר ולבטל ממנו פסול עדות דרשע. וצ"ב בטעם הדבר וגדרו. ואשקוטה ואביטה בס' ברכת אברהם [לגר"א ארלגנגר שליט"א מאמרים עמ' ק"ס] שכתב, דמצינו שם רשע מתחלק לכמה דינים שונים, דבפ"ג מהלכות תשובה ה"א, כתב הרמב"ם דמי שיש לו רוב עונות הוא רשע, ורוב זכיות הוא צדיק. ובהלכות עדות [פ"י] חזינן דמי שעבר פעם אחת על לאו שיש בו מלקות כבר נקרא רשע ונפסל לעדות. עוד מצינו בחז"ל דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו נקרא רשע [קידושין נ"ט ע"א אישות ט' י"ז], ועד"ז המרים יד על חבירו נקרא רשע [סנהדרין נ"ח הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"ב] וכן בנדרים [ט' ע"א] כנדרי רשעים וכו', ומ"מ כל אלו אינם פוסלין לעדות. נמצא דאיכא רשע בדינו דהיינו רוב עונות, רשע בהנהגתו לגבי הלכות עדות, ורשע בלשון חז"ל דג"כ נקרא רשע ומי שקורא לו רשע אינו יורד לחייו. ולפ"ז נראה דהתשובה להפוך רשע לצדיק ואדם כשר אינה אותה תשובה כמו לכפרת עונות. דבהלכות תשובה הנדון לגבי כפרת העון, ובזה מעכב דיתודה ויתחרט משא"כ לגבי הלכות עדות הכל תולה בהנהגתו באשר הוא שם וכל מי שמראה שהנהגתו מעכשיו כהנהגת אדם כשר, כבר נעקר שם רשע ממנו אעפ"י שאת העבר לא תיקן, דרק לגבי עקירת החטא למפרע או כפרת החטא הוא דבעינן וידוי אבל לגבי להיות נמנה בין הכשרים תולה בהנהגה שמכאן ולהבא. ואם אין מדובר בעבירה ממונית, מספיק שילקה כדי להפקיע שם רשע. וגם בהרהור תשובה בלבד אינו מכפר על העבר אבל הוריד מעצמו שם רשע ולכן המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק, אפילו רשע, מקודשת מספק, דחוששים שמא הרהר בתשובה [קידושין מ"ט].

וראיה לדבר דבע"כ גדר של עדות צריך להיות אחרת מגדר כפרת החטא, דהא לגבי כפרה ס"ל לרמב"ם [פ"א ה"ב] דשעיר המשתלח מכפר גם בלי תשובה, ומ"מ להכשיר לעדות בעינן דוקא שישוב דלא סגי בכפרה אלא תלוי בהנהגה. וכן איפכא כמשנ"ת, דאי"צ וידוי לגבי זה אלא לגבי כפרה וקיום המצוה דתשובה אבל לענין להקרא אדם כשר ולבטל ממנו שם רשע בהנהגתו סגי בקבלה דהיינו הנהגתו עכשיו. ולפי הב"ח, סגי בכל תיקון דמכאן ולהבא דהיינו החזרת גזלה או מלקות עכ"ד הברכת אברהם עיי"ש מה שהאריך ועי' עוד בקובץ ישורון [א' עמ' רמ"ח והלאה] ובס' יד כהן [פ"א ה"א].

והרבה הצטערתי להבין דבריו. אם לגבי עדות תלוי בהנהגתו מכאן ולהבא, למה סגי במלקות? לפי הגמרא והרמב"ם, "ונקלה אחיך לעיניך" - כיון שלקה, הרי הוא כאחיך", משמע שבלי שום גורם אחר חוזר לכשרותו לעדות. ואולי כדברי הכס"מ [שנביא לקמן] שבסתמא ע"י מלקות נכנע לבבו ולא ישנה באיוולתו.    

וחמותי ראיתי אור, בפחד יצחק [יו"כ מאמר י"ב] שכתב עפ"י מה מה דקיי"ל שאבן של מצות הנסקלין והסייף של מצות הנהרגין טעונין קבורה. ויש לה אב בהנהגת עולמות של הקב"ה, שהוא מנהיג עולמו במדת "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", כלומר מדת הדין שולטת בשלוחי הדין לאחר שעשו שליחותן. אותם שלוחי הדין שנשתלחו להעניש את המחויבים, כל מטרת קיומם איננה אלא לשם שליחות זו להעניש. וממילא אחרי שהם מפעילים את העונש, נפסקת זכות קיומם והם מתבערים ונידונים לכליה. וקבלנו מחז"ל, שמקור כחם של שלוחי הדין הוא-הוא אותו המקור עצמו של שלוחי הפיתוי וההסתה. הוא שטן, הוא יצר הרע הוא מלאך המוות. יורד ומפתה, עולה ומקטרג, יורד ונוטל נשמה. וכך ביסורים שהוא עונש, כח המעניש נידון לכליה, ויחד עם העונש נאבד מן העולם כח הרע, באותו תהליך שראינו אצל כלי ההמתה של בי"ד. נמצא דהיסורין מצמיחים פירות של מיעוט הרע והסובל את היסורין קורא על עצמו את הפסוק "על גבי חרשו חורשים". ומכיון דעל גבי היתה החרישה של מיעוט הרע, ממילא דגם הפירות של מיעוט הרע על גבי צמחו, וההנהגה הכללית עונה לו: כיון שנלקה הרי הוא כאחיך. עד כדי כך שאפילו לעדות ולשבועה הוא מתכשר על ידי חרישה זו שעברה על גבו. שאני יסורין שהן במערכת התשובה, שצריכין כוונה מיוחדת לכפרה עכת"ד עיי"ש מה שהאריך וינעם לך מאד. ומעתה בהיר ונהיר כיצד סגי במלקות בלבד, שבזכות המעטת כח הרע בעולם, הפסול לעדות חוזר לכשרותו. לעומת זאת, מערכת התשובה דורשת שיעבור החוטא תהליך התשובה בנוסף למלקות, וכדברי הרמב"ם בהל' תשובה [ועי' בס' נזר אברהם קריזר יומא סי' ז', שחילק אף הוא בין כשרות לעדות, שבמלקות סגי, לבין כפרת עון, שזוקקת תשובה. וכ"כ בס' פני מלך גוטליב עמ' ס"א].   

והנה בהלכות עדות משמע בפשטות שבמלקות סגי אף בלא תשובה כנ"ל, וכ"כ בלח"מ [טו"נ פ"ב ה"י] וכ"מ בפשיטות באחיעזר [ח"א סי' כ' ס"ק ו' בתוך דבריו עיי"ש בד"ה אולם]. ואילו בהלכות בהלכות טוען ונטען כתב "אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה, יחזור לכשרותו". ומשמע לכאורה דבעינן דוקא תשובה עם המלקות כדי שיחזור לכשרותו וכך נקט באמת בפשט דברי הר"מ הכס"מ בהלכות עדות [פי"ב ה"ד] ועיי"ש שרימז בדבריו תירוץ, דהא דכתב הר"מ בהלכות עדות הנ"ל דא"צ תשובה לחזור לכשרותו היינו משום דבסתמא נקטינן שע"י המלקות גם נכנע לבבו לשוב משא"כ הר"מ בהלכות טוען ונטען הנ"ל איירי שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות עכ"ל. ויעוין בשו"ת מהרלב"ח [קונטרס הסמיכה עמוד ג' וד' בדפוס לעמברג] שהאריך בענין זה והביא ג"כ את הרמב"ם בהלכות עדות הנז' [פי"ב ה"ג ה"ד] וביאר דלעולם ודאי בעינן תשובה עם המלקות לענין לחזור לכשרותו אלא כיון שהוא בינו לבריות כיון שקיבל עליו העונש הנגזר עליו ע"י הבריות שהם הב"ד חוזר לכשרותו כל זמן שלא ראינו שחזר לסורו עכ"ל והיינו כדרך הכס"מ הנ"ל ממש, דבסתמא נקטינן דעביד תשובה בקבלת המלקות עד שנראה להדיא דעומד במריו. ונמצא דלשיטת הכס"מ והמהרלב"ח אין חוזר לכשרותו במלקות אלא משום דתשובתו בצדו דמסתמא שב משא"כ בלח"מ [פ"ב מהלכות טו"נ] משמע בפשטות דבמלקות סגי בלא תשובה. וע"ש שכתב דצ"ל דמש"כ הר"מ שם בהלכ' טו"נ שלקה ועשה תשובה רצה לומר או שעשה תשובה עכ"ל. וכן דעת האחיעזר בפשטות.

בס' היקר מפז 'לתשובת השנה' [עמ' ל"ז] הביא הנ"ל והוכיח מדברי המדרש למש"כ הלח"מ והאחיעזר וכ"ה המשמעות הפשוטה בלשון הר"מ בהלכות עדות, דבמלקות לחודיה חוזר לכשרותו אעפ"י שלא עשה תשובה. דהכי איתא במדרש תהילים מזמור ע"ט עה"כ 'נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחייתו ארץ' וכי חסידים היו והלא כתיב 'סוסים מזוינים משכים היו איש אל רעהו יצהלו', אמר אסף כיון שנעשה בהם דין, חסידים היו. וכן הוא אומר 'והיה אם בן הכות הרשע', בתחילה נקרא 'רשע' ואחר שנקלה נקרא 'אחיך' שנאמר ונקלה אחיך לעיניך עכ"ל.

ויל"ע בסיום דברי המדרש שדימו דין נהרג ע"י עכו"ם לחייבי מלקות דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, והלא בנהרג ע"י עכו"ם מבואר בגמ' סנהדרין [מז.] דאפילו שמת מתוך רשעו מ"מ הו"ל מיתתו כפרה ואילו בחייבי מלקות מפורש כאן בר"מ בהלכות תשובה דאינו מתכפר להם עונם עד שיעשו תשובה ווידוי וצ"ב.  וביותר תקשי דלכאורה זהו כל החידוש דאתא לאשמועינן במדרש דאעפ"י שהיו רשעים [כדמייתי מהפסוק מירמיהו] מ"מ כיון שנעשה בהם דין נתכפר להם וחסידים איקרו, וא"כ מה כוונת הדימוי לחייבי מלקות וצ"ע. ואמנם לפי"ד האחרונים הנ"ל בדעת הר"מ דבמלקות לחודיה חוזר לכשרותו וכן מדויק מלשון הר"מ בהלכות סנהדרין 'כל כי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא כאחיך', מיושבים שפיר דברי המדרש דדימו לחייבי מלקות, דאף אמנם דבלא תשובה ווידוי אין המלקות מועילים לו לכפר עוונו מ"מ העבריינות שבו הופקעה ע"י המלקות בלחודיה דאעפ"י שלא עשה עדיין תשובה אמרינן כיון שלקה הרי הוא כאחיך כמבואר בר"מ בהלכות סנהדרין הנ"ל וזהו שדימו חז"ל לנהרג ע"י עכו"ם דנקרא חסידך אף אם לא עשה תשובה, ה"נ הכא נקרא אחיך לענין עדות ושבועה ע"י שלקה ואפילו שלא עשה תשובה ואה"נ דחלוקים בדינם דבמלקות לחודיה לא סגי לכפרת העוון עד שעשה תשובה ואילו בנהרג ע"י עכו"ם אפילו בלא תשובה הו"ל מיתתו כפרה וא"ש עכ"ד ה'לתשובת השנה'.

ואנכי חזון הרביתי בס' ואתה ברחמיך הרבים [עמ' ט"ז] שהעיר בלשון הרמב"ם, שהזכיר הרמב"ם מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות ולא הזכיר מחוייבי כריתות. ובפשטות מפני שמחוייבי כריתות בכלל מחוייבי מלקות הן וכדאיתא בגמ' מכות [דף כג] כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתתם שנאמר ונקלה אחיך לעיניך – כיון שלקה הרי הוא כאחיך. וכן פסק הרמב"ם [בפי"ד מהל' סנהדרין הל' ז'] כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו שנאמר ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא אחיך, אף כל מחוייבי כרת שלקו נפטרו מידי כריתתן ע"ש. ומעתה נראה לדקדק בלשון הרמב"ם דשאני מי שמחויב מלקות שלקה ממי שמחויב כריתות שלקה, דבמחויב מלקות שלקה כתב הרמב"ם חוזר לכשרותו אבל מי שמחוייב כרת שלקה נפטר מכריתתו אבל אינו חוזר לכשרותו עד שישוב ויחזור בתשובה.

והוסיף שם עפ"י מה  שכתב שם הרמב"ם בפ"א הל"א מתשובה 'כל מחייבי מיתות בי"ד אין מתכפר להן במיתתן עד שיעשו תשובה ויתודו'. אבל אצל חייבי מלקות כתב ומחוייבי מלקות ולא כתב כל מחוייבי מלקות דרק אלו שמחוייבי מלקות מחמת שעברו על לאוים שיש בהם כרת אין מתכפר בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. אבל אלו שעברו על לאוים שאין בהם כרת שפיר פסק הרמב"ם בהלכות עדות כיון שלקה בבי"ד חוזר לכשרותו אף בלי תשובה במלקות לחוד דכתיב ונקלה אחיך לעיניך - כיון שלקה נעשה אחיך. ומקור נאמן דשאני מלקות דחייבי כריתות דבעינן תשובה עם המלקות אבל שאר לאוין גרידא מלקות לחוד מכפרות הוי מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות פ"ג דמכות שכתב שם בתחילת הפרק ואלו הן הלוקין וז"ל ראוי לך שתדע אלה העקרים הרבים שאזכרם בזה המקום, והם כי כל מחוייבי כרת בלבד או מיתה בידי  שמים ויהיה אותו חיוב בלא תעשה כשיהיה זה בעדים והתראה לוקה ואחר שנלקה ועשה תשובה נפטר מן הכרת וכו' ע"ש. וכן כתב סוף הפרק על המשנה כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן וז"ל כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת ע"ש אבל בשאר לאוים שמוזכרים שם שעונשם מלקות לא מזכיר שם הרמב"ם דבעינן תשובה.

ויש לציין מה שהק' הגרי"ז זצ"ל, למה צריך מקרא לחדש דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, נילף מעצם הצווי לא יוסיף להכותו וכבר כ' הר"מ דכל המכה אדם כשר מישראל עובר בלאו, ואם צותה התורה לא יוסיף ש"מ דכשר הוא וקרינן ביה אחיך דאל"כ לא היה אסור להכותו? ביאר בנו הג"ר משולם דוד שליט"א דכיון דלקה אעפ"י שלא עשה תשובה מ"מ קרינן ביה אחיך, וזה למדנו מקרא דכיון שלקה הרי הוא כאחיך, אע"ג דלא עשה תשובה. אבל מקרא דלא יוסיף להכותו אפש"ל דמיירי במי שלקה ועשה תשובה דרק בו יהיה איסור להוסיף בהכאתו וקמ"ל דהאיסור הוא אעפ"י שלא עשה תשובה כיון שלקה הרי הוא אחיך ודו"ק.

וידוי על קרבן עולה

הנה הרמב"ם בהלכות תשובה פ"א ה"א השמיט "עולה" מרשימת הקרבנות שצריכים וידוי, וצ"ע מה שהשמיט הרמב"ם בהלכה זו וידוי גבי עולה, ובגמ' יומא [ל"ו ע"א] אמרו כיצד סומך כו' ומתוודה על חטאת עוון חטאת ועל אשם כו' ועל עולה עוון לקט שכחה ופאה ומע"ש. הרי דגם בעולה מתודה, וכ"כ הר"מ [במעשה"ק פ"ג הי"ד] וא"כ למה השמיטו כאן. ונראה דבגמ' זבחים [ז ע"ב] אמר רבא עולה דורון היא [ופירש"י שאינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכיפרה התשובה על העשה היא באה להקבלת פנים לרצות את המלך וכו' עיי"ש]. היכי דמי? אי דליכא תשובה, זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא תשובה, ל"ל עולה? והתניא עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלים לו? אלא ש"מ דורון היא ע"כ. מתבאר דחלוקה עולה מחטאות ואשמות, דיסוד קרבנם הוא קרבן כפרה על חטא וזהו יסוד חובת הבאתם משא"כ עולה אף שבפועל היא מכפרת על עשה [ומקבעא כמש"כ שם התוס' ד"ה עולה ועי' תוס' ב"ב מ"ח ע"א שמכפרת מקופיא] מ"מ יסודה לאו לכפרה באה אלא לדורון, וכפרה דידה ממילא קאתיא.  וכתבו עפי"ז אחרונים רבים [עבודת משא (לגרא"ש מאיר שליט"א עמ' נ'), קובץ שלחן מלכים (עמ' לד במאמרו של הג"ר יהושע גרודזיצקי), בס' לתשובת השנה (לגרי"י רפפורט שליט"א) עמ' כ"ה, ב'משנת יעקב' (לגר"י רוזנטל זצ"ל עמ' קח), בבית מתתיהו עמ"ס זבחים (לג"ר מתתיהו הירשמן עמ' נט) עי' בכל הספרים הנ"ל כל אחד ונוסח דיליה] דהנה כבר התבאר במנ"ח מצווה שס"ד דב' גדרים איכא, גדר ראשון "צדיק" וזה חל ע"י הרהור תשובה בלב. וגדר שני של "כפרה" וזה חל ע"י תשובה עם וידוי בפה דוקא. ומעתה נמצינו למידים, דחטאות ואשמות שיסוד הבאתם לכפרה וכל שלא התכפר בהם הבעלים צריך להביא קרבן אחר לחטאו, הרי הוידוי נצרך לעצם חיוב קרבנם, דבלי זה לא יכפר עליהם ואילו בעולה שאין יסוד דינה לכפר הרי אין נצרך בה הוידוי לכפרה ואף שיש גם בהבאת עולה דין להתוודות כד' הגמ' ביומא הנ"ל, מ"מ אי"ז משום דין הכפרה שיש בהקרבן, דגם בלא הכפרה מרצה משום שהיא דורון, רק הוא דין מ"ע בלבד להתוודות בזמן הקרבת הקרבן וכמו שכ' שם הר"ם במעה"ק דין וידוי בשלמים דהוא רק מ"ע דוידוי בהבאת הקרבן ולא כדי שהשלמים יכפרו בזה, וכמ"ש הר"ם דוידוי דשלמים הוא דברי שבח, ורק בעינן שהבעלים יעשו תשובה מקמי הבאת העולה. ואמנם כדי להפקיע מיניה שם רשע סגי בהרהור תשובה גם בלא וידוי וכדברי המנ"ח הנזכר. וזהו מה שדייק הרמב"ם הכא בהל' תשובה כשאיירי בדין הוידוי שתכליתו לכפרה וכתב דין הוידוי בקרבנות חטאות ואשמות שאין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו, דבהני קרבנות שיסוד דינם לכפרה, הוידוי נצרך לכפרתם ומשא"כ בעולה ושלמים שיסוד קרבנם דורון אין דין הוידוי בהם לצורך הכפרה דהקרבן אלא דמ"מ יש מ"ע להתוודות בהבאת כל קרבן, וזהו מש"כ הר"ם בהל' מעשה"ק הנ"ל דמ"ע זו ישנה גם בעולה ושלמים, אך גם בלא וידוי בעולה ושלמים דורון נמי הוי ואינו מעכב.

על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון

הקשה השפת אמת [ליקוטים על יו"כ] וכן רבים אחרים, מה פשר הוידוי על אונס? אם היה אונס גמור, הרי אונס רחמנא פטריה, ואם לאו, מה מקום יש לוידוי זה, וכי בדעתו לרמות ח"ו, והרי לפני הקב"ה שהוא בוחן לבבות אומר כן? (ויש המפרשים שאונס הוא גם קצת חטא ויש בזה אריכות גדולה). אלא שהוידוי הוא על אותם פעמים שמדמה בדעתו לומר שאנוס הוא ובאמת אינו כן. וכן מצינו בדין נערה המאורסה, שאמרה תורה, שאם בשדה מצאה, אינה נהרגת, כי צעקה ואין מושיע לה אבל בעיר חייבת מיתה על דבר אשר לא צעקה. ויש להבין, למה מתחייבת מיתה רק על אשר לא צעקה והרי המעשה הוא אונס גמור. ואי' בשפת אמת [תצא תרל"ד] רעיון עמוק, שכשאפשר להוושע על ידי צעקה אין זה נחשב לאונס אלא למזיד. הקב"ה הוא היודע מהו אונס גמור אך האדם אינו יכול לדעת אם היה בגדר אונס או שהיה עליו להתחזק ולהיטיב רצונותיו, ועל זה יש להתוודות על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון [אוצר דרשות הפני מנחם עמ' ע"ג ועי' דרשות רבי יוסף נחמיה קורניצר עמ' ס"ה]. ויש שהסבירו שהכניס עצמו לאונס שאינו נחשב אונס [עי' גבורת יצחק על עניני אלול ר"ה ויו"כ עמ' רכ"ד]. ויש מפרשים שמדובר שנאנס אבל גם בלעדי האונס היה עושה ברצון ועל זה צריך כפרה [עי' דברות אריאל על מס' יומא עמ' שנ"ז]. ויש מפרשים שבידי שמים צריך כפרה על אונס [עי' דברי יוסף לגר"י כהן זצ"ל עמ' קמ"א]. ויש מפרשים שזה דין מיוחד ביום כיפור שצריך להגיע למצב של "תטהרו", ובדרגה עליונה זו, אפילו אונס נחשב לחטא [עי' בפחד יצחק יו"כ מאמר א' ובס' ואתה ברחמיך הרבים עמ' י' ובס' חבצלת השרון ויקרא עמ' רכ"ז] ועוד הרבה נאמר בזה ואין כאן מקום להאריך בזה.

שבת שבתון שלום ואורות אין סוף ביום הנשגב הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה. גמר חתימה טובה ושפע ברכות ממרום בכל הנצרך בגשם וברוח לנו ולכל בית ישראל ושנת גאולת עולמים אכי"ר!!!