פ' מקץ - חנוכה לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
הקדמה
ב
|
פתח הדברים, אודה לאחד ומיוחד שבחבורה, ידיד נפשי, סיני ועוקר הרים, הגאון הרב י.ג. שליט"א שתמיד מאיר את עיני בבקיאותו המופלגת ובחריפותו המבהילה, שתרם תרומה הגונה ביותר להמשך הוצאת העלון. עידודו ועזרתו הם כמים קרים על נפש עייפה. יה"ר שה' ישלם לו כגמולו הטוב אלף פעמים ויותר, ויזכה לשפע אין-סופי בגשם וברוח, הוא, ביתו וכל אשר לו, וימשיך להרביץ תורה ולשבת על מדין עד ביאת גוא"צ. הפעם נשארנו בתחום האגדה והרעיון, עקב בקשת רבים. למדנים, אומרים לי, יש כאן מספיק.... רוצים יותר לב. כך, בדיוק, סבר אור-שבעת-הימים רבי ישראל בעל שם טוב. זיע"א. ועמו אור ישראל רבי ישראל מסלנט. זיע"א אף הוא.
המאמר הראשון הינו עיבוד של דברי הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל שנאמרו בחנוכה תשל"ט [ונדפסו בס' 'רשימות לב']. מטרתי היא להבהיר את הדברים שיצאו ברורים ומובנים לכל באי בית המדרש. תקוותי עזה להצליח במשימה. הרחבה של המאמר ניתן למצוא בס' דולה ומשקה [חנוכה עמ' רסז והלאה]. המאמר השני הוא תמצית דברי מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א שנאמרו אור ליום ה' פרשת מקץ התשס"ט. יאכלו ענוים וישבעו.
א] כל בוקר אנחנו מבקשים 'והערב נא' – שהתורה תהיה מתוקה בפינו. ובאותה תפילת שחרית כעבור מספר רגעים מבקשים 'ותרגילנו בתורתך' שהיא בקשה שלכאורה סותרת את הבקשה הראשונה. 'רגילות' משמעה בלי יגיעת מח [עי' ברכות כ"ב "שונה ברגילות" – משניות השגורות בפיו – רש"י, ובעל קרי מותר בלימוד זה שחסר בשם תורה] וממילא בלי מתיקות, בעוד ש"והערב נא" משמע ביגיעת המח.
ב] יישוב לסתירה נעוץ בהבנה שצריכים לבנות שלב-שלב. קודם לומדים מתוך רגילות ואח"כ מגיעים למתיקות [המעמיק יעיין בפחד יצחק שבועות י"ז]. וכן סדר החינוך התורני, להתחנך לעלות מדרגת "ותרגילנו בתורתך" לדרגת "והערב נא". בחג החינוך של חנוכה שומה עלינו להבין מהלך זה בלימוד התורה.
ג] ב'על הניסים' אומרים "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך" וכל לב הכוסף לקירבת ה' רוצה להבין כיצד על ידי נס חנוכה נעשה לרבש"ע 'שם גדול וקדוש'.
ד] בר"ה י"ח גרסינן: בטלה מגילת תענית [פירש"י: ימים טובים שקבעו חכמים ואסרום בתענית ויש מהן אף בהספד וכתבום במגילה אחת, אלין יומיא דלא להתענאה בהון וכו' עכשיו שחרב הבית בטלו ומותרים בהספד ובתענית וכו']. בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה [הצומות שנזכרו בס' זכריה, צום הרביעי וצום החמישי וכו'], אין שלום, צום [פירש"י ואע"ג דבזמן הבית קרינהו מועדים טובים] והנך [ימים טובים דמגילת תענית] נמי [צריכים להתבטל] כי הני [שצמים בהם אף שבזמן הבית היו הם לששון ולשמחה] וכו'. ומקשה הגמרא על הדעה שמגילת תענית בטלה ממה שחנוכה אסורה בתענית. ועונה הגמרא, שאני חנוכה דאיכא מצוה, ומקשה, ותיבטל איהי ותיבטל מצותה? ועונה, שאני חנוכה דמיפרסם ניסא [כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו – רש"י] ע"כ.
ה] המילים 'שאני חנוכה דאיכא מצוה' מתייחסות לכל מצוות החנוכה כגון הלל, הודאה והנרות. וכך מוכח מלשון רש"י [ד"ה דמיפרסם ניסא] שכתב "ונהגו בו המצוות". אבל ר"ח למד אחרת וכתב שהכוונה למצות נר חנוכה בלבד.
ו] ומפורסמים דברי הרמב"ן שכתב בריש פר' בהעלותך וז"ל: למה נסמכה פר' המנורה לחנוכת הנשיאים, לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם וכו' ל' רש"י :ממדרש אגדה וכו' אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני ע"י אהרן ובניו וכו' ע"כ. פי' דהדלקת המנורה נשארת ואפי' לאחר החורבן בבחינת נר חנוכה, והיינו בפנים התורה של רמז שהיא הפנים השניים בפרדס לאחר הפנים של פשט. ולמד רבינו חננאל שכוונת הגמ' 'שאני חנוכה דאיכא מצוה' היא להדלקה דוקא, דבפנים התורה של רמז מצות המנורה של ביהמ"ק מתקיימת במצות נר חנוכה. וא"כ כלפי חנוכה כאילו לא חרב הבית השני ונשארים איסורי הספד ותענית בחנוכה.
ז] ועי' ב"ק [ס: ס"א:] "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם וגו" מאי קמבעיא ליה [איזה שאלה התעוררה לדוד]? וכו', בשלמא למ"ד הני תרתי [אם מותר להציל עצמו בממון חבירו או אם מותר לקחת גדיש שעורים ולשלם במקומו עדשים] היינו דכתיב 'ולא אבה דוד לשתותם' אמר כיון דאיכא איסורא [אלמלי היה מלך ומלך פורץ גדר] לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קמיביעא ליה [ששאל אם היה חייב לשלם על הגדיש ששרפו אנשיו], מכדי גמרא הוא דשלחו ליה [הוא שאל אם הלכה כרבי יהודה המחייב או כחכמים הפוטרין], מאי [מה הטעם] לא אבה דוד לשתותם? דלא אמרינהו משמייהו [שלא אמרה משמם של אותם שחרפו נפשם לצאת בשדה הקרב לשאול את פי הסנהדרין, כנאמר ויבקעו שלשת הגיבורים בשדה פלישתים]. אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו וכו' מאי ויסך אותם לה'? דאמרינהו משמא דגמרא [מפי השמועה ולא משמו של מי שמסרו נפשם] ע"כ.
ח] ובמהרש"א שם הוטרד מהשאלה מדוע סירב דוד לומר בשמם וז"ל נראה בזה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ואלו שסמכו על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהן וכו' עכ"ד המהרש"א. אבל קבלה בידינו היא מגדולי עולם, דמ"מ צד מעלה יש כאן במה דמסרו נפשן על דברי תורה ויש מתן שכר יחד עם עונשן, ודברי התורה של הנפש הפרטית שלהן זכו להיכנס לתוך תורתו הכללית של כנסת ישראל. [הרב רבי בונם זצ"ל אמר 'דאמרינהו משמא דגמרא' פירושו שנעשה מזה כלל שנכנס בשורש כל נשמות ישראל – קול שמחה שמואל ב' ז'].
ט] ויש להבין יותר את מעלת אמירת דבר בשם כלליות כנסת ישראל. כתוב ב'אבות' [פ"א מ"ב] ששמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. והמהר"ל בדרך חיים פירש את משמעות השם 'אנשי כנסת הגדולה' וז"ל אנשי כנה"ג - כולם ביחד שהיו עדה קדושה ע"כ. והיינו דשמעון הצדיק היה בתקופת המעבר בין הדברי תורה של אנשי כנה"ג שנאמרו משמן סתמא בלי לפרט שמות של חכמים ובין דברי התורה של תקופת התנאים של 'שמאי אומר' ו'הלל אומר', וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ובשלשלת מסורת התורה, הייתה מעלת תקופת אנשי כנה"ג תקופה שתורתן היתה של כלל ישראל ובירידת הדורות נתייחסו דברי תורה לאומרן. 'דאמרינהו משמא דגמרא' צד מעלתה היא שדברי התורה שייכים בשרשם לכלל ישראל ולא רק לאומרם. נתבאר במהר"ל כי הגילוי החיצוני של המעבר בין אנשי כנסת הגדולה לתקופת התנאים ניכר הוא בחידוש פרטיותם של השמות של חכמי המסורה, פלוני אומר כך ופלוני אמר כך, זו היא מטבע המסורה בדברי תורה בתקופה של התנאים. ומפני כך קרויה היא הסנהדרין של עזרא 'אנשי כנסת הגדולה' על שם הכינוס שבה. ונמצא כי חידוש תקופת התנאים הוא העמקת הפיזור בדברי תורה עד שהוא נוגע בעצם שלשלת המסורה. מכיון שהשריש בנו המהר"ל כי מהלך הפיזור הוא שיתוף הגורל בין ישראל ואורייתא המתחייב מן היחס של 'ישראל ואורייתא חד הוא', הרי פשוט וברור כי פיזור זה של חידוש תקופת התנאים, יש לו קו מקביל בפיזורם של ישראל. וקושטא דמילתא הכי הוה, כי בין אנשי כנסת הגדולה ובין תקופת התנאים משתרעת היא גלות יון. בגלות זו נתעמקה מדרגת הפיזור בכנסת ישראל [א.ה. עי' בהקדמה לספר שערי חיים עמ"ס קידושין לגר"ח שמואלביץ זצ"ל שהתורה לא ניתנה ליחידים אלא לכלל. המצב האידאלי הוא תמיד כלליות והתורה שחנן הבורא ברוך הוא לנפש הפרטית צריכה תמיד להיכלל שוב באוצר הכלל].
י] מצד השני יש גם מעלת האומר דבר בשם אומרו. ע' נחל יצחק לר' יצחק אלחנן זצ"ל [פתח השער אות ט'] דכל האומר בשם אומרו מביא גאולה, מצינו כן אף במה שאמר מפי אחרים בלא שום הוספה משלו. ע"כ שמעלת האומר דבר בשם אומרו מתייחסת לכל אומר בשלשלת המסורה. וביאורו הוא, שכל האומר דברי תורה, חלק נפשו מתגלה בדברי התורה שאומר, וחלקו בתורה בא ממעמדו בהר סיני.
יא] יבמות צ"ו : "אגורה באהלך עולמים" וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז דאמר רבי יוחנן משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר ע"כ. והיינו בקשת דוד המלך שיאמרו דבר שמועה מפיו שיש במעלתה מתחיית המתים. כשאדם אומר דברי תורה בשמי הפרטי, הוא מחייה את נפשי.
יב] ושתי המעלות הנזכרות: א] של דברי התורה המתייחסים לכלל ישראל ב] ד"ת המתייחסים לנפש הפרטית של ישראל, כל אחת יש לה מקום ותקופה במסורת התורה.
יג] וע' רש"י ותוס' חגיגה ט"ו במשנה, יוסי בן יועזר וכו' מבואר שהמחלוקת הראשונה בישראל [ודברי תנאים בשמם לעומת התקופה הקודמת של אנשי כנה"ג שהכל נאמר בסתמא] הייתה בין תנאים שהיו בפולמוס של יון [עי' פ"י מאמר ג' אות ב' ובציוני מקורות שם ובמאמר י' אות ז'] תחת גזירת להשכיחם תורתך.
יד] הנס שעליו מסופר בתענית [כ"ה ע"ש] שהחומץ שימש חומר בעירה לנר שבת ואמר רבי חנינא בן דוסא, 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' אינו זהה לנס שהתרחש בחנוכה. בחנוכה אין סוף ענינו של הנס דליקת המנורה מעבר לזמן שהשמן היה מאפשר בדרך הטבע. אלא שסוף ענינו של נס המנורה הוא גילוי כח התורה מלבד ההצלה מגזירת יון [שאסרו לקיים תורה ומצות]. ובנפש החיים [שער ד' פ"ל] מבוארים דברי חז"ל על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", מה נר אינה מאירה אלא לפי לשעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי לשעה וכו' מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם [סוטה כ"א]. ודברי חז"ל במקום אחר: תשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין [מגילה כ"ו]. כח התורה הוא לעולם ואף שנר לשעה נתקיימה, אורה של תורה טמון במנורה לעולם ואפילו מעל ומעבר למה שהייתה ראויה להתקיים. וזכינו בנס המנורה של כח התורה במצותה שהאירה לאחר זמנה הראויה למצותה שכח התורה לעולם. וע' מהר"ל נר מצוה לענין חכמת יון שכנגדה זכינו בתורה, שהמנורה מרמזת לחכמה [וע' פ"י חנוכה מא' ד']. התורה הנצחית שלנו התגברה על החכמה החיצונית-הזמנית של יון.
טו] "זכרו תורת משה עבד" [מלאכי ג']. וכן משה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו [תנחומא בשלח פ"י במד"ר י"ב ט'] ובתקופת אנשי כנה"ג התחדשה ההנהגה ונשתנו מעלתן של דברי תורה שיהיו נקראים על שמם של אומרם וביחס פרופורציונאלי למידת נתינת נפשם עליהם והיא דרגא בדברי תורה של עליית נפש הפרטית של ישראל.
טז] וכי נר קדושה יש בה [שבת כ"ב]. ובר"ן [על הרי"ף ריש הל' חנוכה] אסור להשתמש לאורה פי' כל תשמישין ואפי' תשמיש מצוה דכיון שע"י נס שנעשה במנורה תקנוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל וכו' דומיא דמנורה. ובמצות נר חנוכה דולקת מנורת בית המקדש בביתו של כל אחד ואחד מישראל. ומעתה מבינים למה תיקנו חז"ל יו"ט לזכר נס חנוכה דווקא, כאשר התרחשו הרבה ניסים בבית המקדש, ולהם אין יו"ט. נס זה מתייחד בכך שלא היה חד-פעמי אלא נמשך לכל הדורות בבתינו פנימה.
יז] ובעומק הענין, מנורת ביהמ"ק היתה משל ציבור ומצות נר חנוכה שהיא דוגמתה מתקיימת בבית ישראל הפרטי שהיינו אותו המעבר מאנשי כנה"ג שייצגו את כללות כנס"י לתקופת התנאים של 'שמאי אומר הלל אומר'. ועד היום בכל מחלוקת הפוסקים של הקצות והנתיבות יש זכר לחנוכה. שמנורת ביהמ"ק טומנת בחובה כח התורה המאיר לעולם ואף בעידנא דלא עסיק ביה וזכינו על ידה במצות נר חנוכה בפתח בתינו.
יח] וביהמ"ק רשות גבוה ועוה"ז רשות הדיוט וממצות המנורה נעשית רשות גבוה בכל בית ישראל. ולך עשית שם גדול וקדוש ב ע ל מ ך פי' רשות הדיוט. אפילו בעולם שאתה נעלם בו – אנחנו עושים לך שם.
יט] ואמר מרן זצוק"ל שזכינו בבית ישראל לבחינת המנורה דביהמ"ק וקדושת התורה בשלשלת מסורתה. "אגורה באהלך עולמים" אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. והיא גם בקשת סדר השכמת הבוקר "קדש את שמך על מקדישי שמך" פי' על ישראל האומרים 'אתה קדוש'. 'וקדש את שמך ב ע ל מ ך' פי' להביא קדושת מעלה ורשות גבוה לתוך עולמך ורשות הדיוט. ע' פ"י חנוכה [מאמר א' אות ב'] בו מבוארים דברי הגר"א שברכת 'אתה בחרתנו מכל העמים' מתייחסת לפסוק 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' [יתרו י"ט ו'] הנאמרה בב' סיון ולפני 'ונתן לנו את תורתו' שמתייחס למתן תורה בו' סיון.
כ] וע' רמב"ן עה"כ "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם וגו" [ואתחנן ז' ז'] וז"ל ואמר הטעם כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם רק הבחירה כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראויים לכך מכל עם כמו שאמרו שלשה עזים הם, ישראל באומות כי יעמדו לו בנסיונות או יהודאי או צלוב וכו' ע"כ. והיינו בחירת עם ישראל היתה מטעם עמידתם בשעת השמד כאשר ניתנה להם שתי אפשרויות - או יהודאי או צלוב. וגזירת השמד הראשונה בישראל הייתה של פולמוס יונים או יהודאי או צלוב [ע' פ"י חנוכה מאמר ה' אות ו'] ומזה זכינו ל'אתה בחרתנו'. והיינו כמו שמשה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו, כן בדור החשמונאים שמסרו נפשם תחת גזירת להשכיחם תורתך נתבררה בחירתן של ישראל ונקראת על שמם, ומכיון שכן, עם ישראל שנכלל מחדש ב'אתה בחרתנו מכל העמים', לפי שמותיהם הפרטיים נכנסים גם כן באופן אישי תחת הכותרת 'ונתן לנו את תורתו'. בפולמוס של יונים נעשית התורה שייכת לנפש הפרטית של ישראל. [והנתבאר נכלל במש"כ הרמב"ן בלק כ"ד כ' שגלות יון שימשה כהקדמה והכנה לגלות רומי, שבגלות רומי כסדר נפלה עלינו גזירות שמד של 'או יהודאי או צלוב'].
כא] ומעתה נכונים אנו להבין את השם 'חנוכה' בסדר החינוך של 'ותרגילנו בתורתך' שנתחנכו בו ישראל ב'או יהודאי או צלוב' ותוצאתה היא בדרגא שלמעלה ממנה של 'והערב נא' שנעשית התורה על שמן של ישראל. בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה וכו' אליעזר בני כך אומר פרה בת שתים [במדב"ר י"ט ז' וע' מהר"ל דרך חיים פ"ו מ"ז]. הרי שגם הקב"ה אומר תורה משמו של בניו. נמצינו למדים ש'ותרגילנו בתורתך' מסמל את המסירות נפש להיות דבוק בתורה ויהי מה, ו'והערב נא' מסמל את עריבות ומתיקות התורה הנקראת על שמו של כל אחד בפרט. 'ותורתו של משיח' [קה"ר י"א ח' וע' פ"י שבועות מא' מ"ג] מדרגותיה שתהא הרגילות בדברי תורה והעריבות בה בבת אחת מה שבעוה"ז אין לנו בה תפיסה.
כב] וכמו שבפורים 'וקבל היהודים את אשר החלו לעשות' [אסתר ט' כ"ג] פי' מה שהתחילו במעמד הר סיני ע"פ דברי חז"ל קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר [שבת פ"ח], כן בחנוכה, אלא שבחנוכה הייתה הפולמוס של יונים ההתחלה של חינוך של 'ותרגילנו בתורתך' כדי שנזכה ל'והערב נא'.
והגמר שלו עוד יתקיים...
"אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".
תוספת העורך
כג] וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. העבודה בחנוכה היא למסור את הנפש על התורה, להתגבר על כל הקשיים ולהתחבר ל'אות המיוחדת שלי' בספר תורה. כאשר אדם מחדש מדיליה, העריבות היא פורצת גבול. יש צורך אנושי-בסיסי שאדם ירגיש שהוא אינו כמו כולם, שאינו נבלל ונכלל בכלל, עד לאין היכר, כעין ביטול ברוב. האדם שואף להרגיש את פרטיותו-וייחודו. יש שעושים זאת ע"י שפורקים עול ועושים [להתבטא בשפת הרחוב הכל-כך רחוק מכל שמץ של ריח תורני] מה ש"בא להם". "זה אני" טוענים [הדבר מצוי מאד היום בין בני הנוער]. והם ביודעין ובלא יודעין, החליפו והתבלבלו בין ה"אני" לבין היצר הרע. שאיפת האני האמיתי היא למצוא את חלקו המיוחד בתורה ואז ירגיש מתיקות-עילאית. חתימת התהליך תהיה בימות המשיח כאשר תורתו-האינדיווידואלית תיכלל שוב באוצר הגדול של כלליות כנסת ישראל והאדם יטעם מתיקות-כפולה-ומכופלת.
כד] זכינו גם לדין, שבחנוכה, בתינו הופכים להיות בתי מקדש בזעיר אנפין. ראוי לתת את הדעת מה היא ההתנהגות הראויה באותו מקום מקודש, ולהתנהג בהתאם.
מאמר שני – דברי אלקים חיים מכ"ק מרן עט"ר שליט"א
בפ' מקץ, על המילים "ויכמרו רחמיו", כתב רש"י :"שאלו [יוסף לבנימין] יש לך אח מאם? אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים? א"ל יש לי עשרה. א"ל ומה שמם? אמר לו, בלע ובכר וגו' אמר לו מה טיבן של שמות הללו א"ל כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו. בלע - שנבלע בין האומות. בכר - שהיה בכור לאמי. אשבל - ששבאו אל. גרא - שנתגייר באכסניא. ונעמן - שהיה נעים ביותר. אחי וראש - אחי היה וראשי היה. מפים - מפי אבי למד. וחפים - שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד שירד לבין האומות כדאיתא במס' סוטה מיד נכמרו רחמיו."
השם מסמל מהות [כמפורסם מתשובת הרשב"א ח"ד סי' ל']. אם בנימין קרא לבנו החמישי "נעמן" על שם יוסף, סימן שמידת הנעימות מאפיינת ביותר את יוסף הצדיק. אלא שצריך להבין למה המתין עד לבן החמישי לקרוא לו נעמן, הרי יוסף היה נעים גם לפני ש"נבלע בין האומות" [בלע], ולפני "שבאו אל" [אשבאל], ולפני שהיה גר בין האומות [גרא].
המבחן האמיתי של המידות, ובמיוחד מידת הנעימות היא בשעת לחץ, צער, צרה ומצוקה. אדם היושב בארמונו האישי בסביון או בהרצליה פיתוח, ואוכל ארוחה דשנה המוגשת ע"י משרתים ומשרתות, יכול בנקל להיות נעים ונחמד. טוב לו ונעים לו וכתוצאה מכך יכול להיות גם טוב ונעים לאחרים. ע' מלבי"ם משלי טז כד.
יוסף נמכר ע"י אחיו-בשריו, הורד מצרימה, נמכר לעבד והורחק מהחממה-הרוחנית-הנעימה-ביותר תחת חסותו של אביו הגאון הגדול והצדיק מרן רבינו יעקב אבינו זצוק"ל זצלה"הההההה. כמה קשה להיות נעים במצב עגום זה. אולם, יוסף התמיד בנעימות שלו גם שהיה נתון בניסיונות הקשים ביותר. כבר בלידתו נקרא יוסף על שם "יוסף השם לי בן אחר", כלומר, מהותו של יוסף היא לדאוג לזולת ולא רק לעצמו. רחל ביטאה את הרצון הפנימי של התינוק שלא יתמקדו אך ורק בו אלא הופעתו בעולם תביא בעקבותיו עוד שפע אלקי, בדמות בן אחר. הוא עבד אצל פוטיפר "וימצא יוסף חן בעיניו... ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" [ל"ט, ד'] עקב הנעימות שלו. כאשר הושלך על לא עוול בכפו לבית הסוהר, גילה גם אז את מידת הנעימות וה' נתן את חינו בעיני שר בית הסוהר. וכמה מאלף הסיפור על חלומותיו של שר המשקים ושר האופים. הרי כל אחד חלם גם את פתרון חלומו של עמיתו [רש"י], ובכל זאת לא דאגו לספר לזולתו או אפילו להתעניין בשלומו. ואילו יוסף הצדיק, בן אחר בן לאברהם אבינו, בחור ישיבה בכל רמ"ח ושס"ה שלו, שמטבעו רחוק מאנשים כאלו, התעלה מעל צרתו האישית, והתעניין "מדוע פניכם רעים היום" [מ' ז']. דאגה ואכפתיות אלו לצער הזולת [אפילו שה'זולת' באותו מקרה היו, סליחה, ערבים], היה הקטליזאטור והזרז להוצאתו מן הבור, מינויו למשנה למלך, ובסופו של דבר, יציאת מצרים וכל הניסים והמופתים להם זכינו. מידת הנעימות לא פסקה ממנו גם אחרי שנבלע בין האומות ושבאו א-ל. ומעתה מובן כמין חומר, פשר המתנת בנימין לבן החמישי, אחרי בלע אשבאל וגרא [המסמלים גלות וצער], לקריאת שם "נעמן". נעימות בכל מצב, גם הקשה ביותר. [ומכל השבחים שיכל דוד המלך לומר על חברו הטוב יהונתן, שנפלאה אהבתו לו מאהבת נשים, ומסר עליו את נפשו, אמר "נעמת לי מאד". נעימות היא השיא].
גם בחנוכה מוצאים אנו מידת הנעימות. "נר חנוכה מצוה להניחה בפתח סמוך לרשות הרבים, שתהא מזוזה בימין, ונר חנוכה בשמאל, לקיים מה שנאמר 'מה יפית' – במזוזה, 'ומה נעמת' בנר חנוכה" [מסכת סופרים פ"כ ה"ג]. הרי קשר בין נעימות לנר חנוכה. "יופי" המזוזה מתבטא בכך ששומר על הבית מבפנים. נר חנוכה עושה מעבר לכך, ומאיר פניה לכולם ב"חוץ" [המסמל כוחות החיצוניים]. אלו שהם "בשמאל", "למטה מעשרה טפחים", והולכים ב"חושך". נר חנוכה מרננת בקולה הנעים ואומרת: 'תצא מהאגואיסטיות שלך, מהשקיעה במילוי רצונותיך הדמיוניים, ותחשוב על הזולת, על האומללים שהעולם חושך בעדם, על הנושרים הרבים במחננו [לרבות גם שכונתנו], על היתומים והאלמנות, על החולים והחולות במחלות הגוף, הרוח והנשמה. תהיה נעים לכולם, תאיר להם!' "ומה נעמת" – בנר חנוכה.
"אמר רבא, היה תפוש נר חנוכה ועומד לא עשה כלום" - מי שתופש את האור לעצמו בלבד, לא עשה כלווווום. "לא יצא ידי חובתו" לא נאמר כאן אלא "לא עשה כלום" כי לא רק בתחום ההלכתי הצרוף דיבר רבא אלא גם על החובה האנושית-יהודית להתרחב מעבר לתחום המצומצם של האנוכיות הגסה, לתפוס את מקל הנועם של בני ארץ ישראל, ולמצוא מסילות ללב אנשים דרך בניית אישיותם [עי' סנהדרין כ"א.]. יש להדליק על פתח ביתו מבחוץ, לקחת את כל הערכים הנשגבים שהושרשו בבית, ולהפציע אורם לעולם כולו [עפ"י דברי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א – האחריות לסגנון ופרטי והבנת דברי קדשו עלי בלבד].
חנוכה שמח ונעים וממש ממש...
אורות אין סוף!!
