צדיקים יושבים

הרב חיים רפופורט

רב ומו"צ ושליח כ"ק אדמו"ר – לונדון, אנגלי'

כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ח ה"ב): "העוה"ב אין בו גוף וגוי' אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכו"ש ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעוה"ז, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעוה"ז, כגון ישיבה ועמידה כו'. כך אמרו חכמים הראשונים (ברכות יז, א): 'העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה' . . וזה שאמרו 'צדיקים יושבין' דרך חידה אמרו, כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה^".

והנה בספרו 'מורה נבוכים' הקדיש הרמב"ם פרק שלם (חלק ראשון פרק יא) לבאר משמעותו של הלשון 'ישיבה', וכתב בזה"ל: "ישיבה בראשונה נקבע שם זה בלשוננו לישיבה 'ועלי הכהן יושב על הכסא' (שמואל-א א, ח). ומכיון שאדם יושב נייח ויציב במצבי התנוחה והיציבות המושלמים ביותר, הושאל שם זה לכל מצב יציב ונייח שאינו משתנה. כך אומר הוא בהבטיחו לירושלים קיום מתמיד ויציבות כשהיא ברום המעלה 'וְרָאֲמָה וישבה תחתיה' (זכרי' יד, י). וכן הוא אומר (תהלים קיג, ט) 'מושיבי עקרת הבית', אשר משמעותו מניח אותה ומייצב אותה. על פי משמעות אחרונה זאת נאמר עליו יתעלה (איכה ה, יט) 'אתה ה' לעולם תשב'; 'היושבי בשמים' (תהלים קכג, א); 'יושב בשמים' (שם ב, ד): היציב אשר אינו משתנה בשום דרך מדרכי ההשתנות. אין הוא משתנה בעצם. ומצב כלשהו זולת עצמו, שישתנה, אין לו. גם יחסו לזולת לא ישתנה, כי אין יחס בינו לזולתו, שישתנה באותו יחס, כפי שנסביר. כך אי-השתנותו בשום אופן מן האופנים היא שלימה בתכלית, כפי שביאר ואמר (מלאכי ג, ו) 'כי אני ה' לא שניתי' שום השתנות כלל. משמעות זאת היא המכונה ישיבה בכל מקום שהמלה נזכרת לגביו יתעלה. . ואמר: 'ה' למבול ישב' (תהלים כט, י), ר"ל, שבשעת השתנות מצבי הארץ לא היתה אצלו יתעלה השתנות ביחס, אלא יחסו זה אל הדבר בהתהוותו או בכליונו הוא יחס אחד יציב וקבוע, מכיוון שיחס זה הוא אל מיני המתהווים ולא אל פרטיהם. התבונן בכל לשון ישיבה שתמצא אמורה על הא-ל, ותמצא שהיא במשמעות זאת".

והלא בנדו"ד כתב הרמב"ם (הל' תשובה שם ה"א) שהעוה"ב "היא החיים שאין מות עמהן . . 'עולם שכולו טוב' . . 'עולם שכולו ארוך'", ובפירוש המשנה (פרק חלק): "האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהמצא באותו המצב וקיום הנפש כו' עד בלי סוף בקיום הבורא ית' כו' ואיך ידמה הקיים שאין לו תכלית בדבר האבד. והוא אמרו יתעלה (דברים כב, ז) 'למען ייטב לך והארכת ימים' ובא בקבלה על ידיהם (ספרי עה"כ. חולין קמב, א) בפירושו 'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב 'והארכת ימים' לעולם שכולו ארוך". ובמורה נבוכים (ח"ג סוף פכ"ז): "הוא יתעלה אמר (דברים ו, כד) 'וַיְצַוֵּנוּ ה' אלקינו לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים' . . זהו שאמר 'לטוב לנו כל הימים' . . כלומר, השגת עולם שכולו טוב וארוך, והוא הקיום הנצחי". [ובתרגום קאפח "החיים המתמידים . . העמידה המתמדת"].

ולפי זה צע"ק למה לא פירש כן הרמב"ם (הל' תשובה שם) גם בלשון חכמים שמ"ש חז"ל "צדיקים יושבין" ה"ה בגלל שאופן המצאם בג"ע הוא ב"מצב יציב ונייח שאינו משתנה" [וע"ד מ"ש בדבר הכתובים 'וְרָאֲמָה וישבה תחתיה'; 'מושיבי עקרת הבית'], ולמה הוצרך הרמב"ם לבאר זה ש"הצדיקים יושבים" ולפרשו הכוונה ש"מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה" דוקא.

 ) לשון חז"ל בב"ר (פי"ב, י בסופו): "בלא עמל ובלא יגיעה ברא הקב"ה את עולמו".

 ) ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א הי"א: "כיון שנתברר שאינו גוף וגוי' יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות, לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מדה כו' ולא ישיבה ולא עמידה . . וכך אמרו חכמים (חגיגה טו, א) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי".

הדלקת ליל שמיני

ליל ח' זאת חנוכה - בקיצור נמרץ

זאת חנוכת המזבח "ביום" המשח אותו, אח"כ כתוב "אחרי" המשח אותו. צדיקים אמרו שהעיקר הוא מה נעשה אח"כ. צריכים ברכה בהמשך השנה בפרנסה בריאות וכו' וכו'. הכל הולך אחר החיתום.

נר אחרון כנגד חנוכה. אחרי שניתן כבוד לשאר ימים טובים מה"ת, נותנים כבוד לחנוכה עצמה, יו"ט מדרבנן.

כי טובים דודיך [דברי סופרים] מיין [יינה של תורה] – חביבים דברי סופרים מדברי תורה. האומר אין תפילין מה"ת לא נהיה זקן ממרא ואילו האומר שיש חמש פרשיות נהיה זק"מ ונהרג. אסור לסלף דברי סופרים יותר מאשר ד"ת. בעירובין אי' – העובר על ד"ת חייב מלקות ואילו העובר על ד"ס מיתה. חביבין ד"ס וכו'.

כל הנרות נתנו כבוד ליו"ט מה"ת ונר ח' עולה על כולנה. "א" רוכב על "ז”. כמה טוב למי שחי עפ"י החכמים.

מחר קוראים מ"נשה ב"נימין ד"ן א"שר נ"פתלי. ר"ת – ב"ן אד"ם.

מונח ברמז ברמה הפשוטה, שביום ח' – מוסיף והולך, סו"ס – צריך להיות בן אדם, א מענטש. אחרי המשח אותו. בחנוכה אולי התנהגנו לא בסדר, היינו ערים מאוחר ועשינו מסיבות והפרענו לשכנים וכו'. צריך לחזור לאנושיות הפשוטה.

ברמה עמוקה יותר: בנח הביא רש"י שכאשר עשו מגדל ראשו בשמים "לראות את המגדל אשר בנו בני האדם" – רש"י, בן אדם - כפוי טובה בן כפוי טובה - אדם אמר אחרי כל מה שנתן לו ה' כפר בטובה "האשה אשר נתת עמדי וכו'” - רש"י, כאן כפר בטובה. גם בני דור הפלגה כפרו בטובה. תיקון חטא אדם הראשון להיות בן אדם ולהכיר טובה.

בס' המדות אי' שיסוד הכרת הטוב הוא "ענוה שפלות ושמחה".

רואים ביטוי של מדות אלו אצל כל המקריבים ביום השמיני שהם ר”ת ב”ן אד”ם מכירי טובה, וכמו שיתבאר.

השפ"א מביא מחי' הרי"ם דמה דאי' בגמ' שתיקנו ימי הלל והודאה, הם "כנגד שמחה [אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה] והכנעה [הודאה]".

א] אפרים עקף את אחיו הגדול ממנו, "בך יברך ישראל ... כאפרים וכמנשה”. יוסף התנגד וניסה לתקן "לא כן אבי". יעקב אמר "ידעתי בני ידעתי … ואחיו הקטן יגדל ממנו”.

וכך בחנוכת המשכן התופעה חוזרת על עצמה. קודם אפרים [יום ז'] ואח"כ מנשה [יום ח']. איך הרגיש מנשה הבכור? בטח אמר שכך צווה סבי – זה תפקידי. הכנעה. הביא קרבן מתוך שמחה [א"א להביא קרבן שלא בשמחה – זוהר]. הכנעה ושמחה.

ב] בנימין – אחי וראש הלך לאיבוד. הכנעה. ימין של בנימין עפ"י הזוה"ק - מקום חדוותא דו ימינא שהיה בנימין בחדוותא עתיקא. היה בשמחה והכנעה.

ג] דן – לישועתך קויתי ה', רש"י - שמשון. ירושלמי ביכורים – כ"ב שנה שפט את ישראל. שופט הוא גדול הדור. ובכל זאת אמר שמשון זכרה לי אלקי לטובה שכ"ב שנה לא הטרחתי אף אחד לסחוב את המקל שלי. בטח היו רבים על הכבוד אבל מתוך הכנעתו לא הרשה לאף אחד לעזור לו.

ותחל רוח ה' לפעמו – שהיתה רוה"ק מקשקשת בו בגלל חדוותא שהיתה בו [זוה"ק].

שמחה והכנעה.

ד] אשר. באשר כי אשרוני בנות. צרור המור - עסק בלשמח אחרים. כתוב במדרש שבזכות זה חיתן בתו לכה"ג. כה"ג היה חייב להיות בהכנעה, אחרת נפסל מלהיות כה"ג. דמאן דאיהו רב איהו זעיר וכן להיפך [זוה"ק]. שוב וראים שמחה והכנעה.

ה] נפתלי שבע רצון מלא ברכת ה'. הוא היה אחרון אבל לא התמרמר. היה מרוצה. שבע רצון. שמח.

הנותן אמרי שפר. רבינו אפרים - שהיה משבח לכל אחד הנותן אמרי שפר. פירגן.

הכנעה ושמחה.

צריכים ישועות. המצב רעוע. ישמעאלים צמאי דם. חסר להם מדת האנושיות. כבר הלכו השנה לעולמם כ"ב יהודים רובם יהודים שלמים. קשה מבחינה רפואית וכלכלית.

נקח מיום השמיני להיות בני אדם. אדם בריא ושלם. שנהיה עם אשה וילדים. לא טוב היות האדם לבדו. מי שקשה לו עם אשתו שהיא לא עזר אלא כנגדו – יזכה לאשה כזו. מי שצריך זש"ק – שיזכה. שיהיה כסף בהרחבה. וכאן האריך אד"ש להרעיף ברכות בכל התחומין.

וסיים ג"פ "אך טוב לישראל"!

---------------

סבא קדישא שאל במוצאי חנוכה אם אומרים אתה חוננתנו. פי' – אין הבדלה כי צריך לקחת חנוכה לכל השנה. 

נר שביעי

ליל ז' מוצאי שבת ר"ח - בקיצור נמרץ

"ז" של א"ז. עד שמגיעים ל"א" רוכב על "ז”. נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד. הבן יקיר לי אפרים וכו' רחם ארחמנו. ענין האהבה.

שמיני עצרת כנגד נר שביעי. אחרי יו"כ יש לנו ז' ימים להיות עם שבעת הרועים, לקחת את ארבעת המינים, להיות תחת צלו של ה' שכינתא כמו אמא שלוקחת את הילדים תחת חסותה [זוהר].

שמיני עצרת מסמן שלב חדש. חוזרים לבית. עשה עמי סעודה אחת קטנה. הפעם בלי המדרגות הגדולות של ארבעת המינים וישיבה בצלו וכו'. סוכות מתייחדת בריבוי קרבנות. שבעים פרים כנגד ע' אומות. הפעם רק פר אחד, איל אחד וכו'. ויחד עם זאת - שמחת תורה האומרת שאין לנו שיור רק התורה הזאת.

התנהל ויכוח בין יוסף ליעקב. יעקב בחיר האבות. יוסף שמור בקדושה. נולדו לו שני ילדים: מנשה - כי נשני אלקים את כל עמלי וכו', אפרים - כי הפרני וכו'. יוסף מביא בניו ליעקב תוך הבנה שיד ימינו של יעקב צריכה להיות מונחת על ראש מנשה. יעקב משכל את ידיו, ויוסף אומר לא כן וכו'. יעקב אומר ידעתי בני ידעתי וכו'. מה הפירוש?

שפ"א – מנשה בבחינת סור מרע. כי נשני אלקים. אפרים בחי' עשה טוב. הפרני. יוסף הבין שקודם סור מרע [מנשה] ואח"כ עשה טוב [אפרים]. יוסף היה טהור לגמרי. לפני שניגשים לטוב סרים מרע.

יעקב אמר "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים" – צריכים להסתכל לדורות מאוחרים כאשר צריכים להקדים את העשה טוב, עת לעשות לה' הפרו. לא כל אחד מסוגל קודם לדחות את הרע.

סוכות - ד' מינים גירא בעינא דשיטנא. אלול, ר"ה, יו"כ, סוכות. מחיצות הסוכה - להתנתק מהרחוב. שמיני עצרת חוזרים הביתה. כבר אין ד' מינים וסוכה וכו', מרגישים חלש, הלואי שנמשיך בסוכות באופן של לתתך עליון. ה' אומר שזה לא נכון. צריכים להתקדם הלאה, גם בימים רגילים צריכים להתעלות. לסחוב את הסוכה פנימה - זה שמיני עצרת וזה אפרים לפני מנשה. חסר כח של סור מרע, של טהרה, אבל בכל זאת מתאמצים בעשה טוב.

שמיני עצרת - יום הגשמים גדול כיום שנבראו שמים וארץ. טבא לשתא טבת מנוולתא – טוב לשנה כאשר הרחובות מלאים בוץ מרוב גשם. טבת זה זמן של הרבה בוץ אבל מאותו בוץ צומחים אח"כ עצים. טבת ירחא דעשו. אפשר לבנות על הבוץ.

שבע יפול צדיק. יום השביעי. מלחמה כבדה. יוסף התנסה בניסיון קשה. יעקב נפגע בירכו – פי' דורות. יש מאבקים ומלחמות. "אנכי תרגלתי אפרים על זרועותי". הוא צעיר, נופל אבל זה השעשועים של ה', כי אח"כ מתרומם. ע"כ המו מעי לו. המעיים מפרידים בין פסולת ואוכל. העולם מלא פסולת. ה' אוהב אותנו כשנאבקים. להאיר מתוך החשכה. זה הנר השביעי. היצר הרע בעיקר רוצה להפיל אותנו לתוך מרה שחורה ולאו דוקא בעבירה פרטית. שמיני עצרת. גם כשאין סוכה אפשר להתעלות.

אפרים ב' פעמים אפר. נמוך. אבל מזה מתרוממים. כי שחה לעפר נפשנו. נעבוד את ה' בשמחה למרות הנפילות.

----

בסוף אמר כ"ק מרן אד"ש דאי' שמלכי אפרים צריכים להתבטל למלכי בית דוד [חז"ל]. לכן צריכים לאכול עכשיו מלוה מלכה [לכב' דוד המלך].

סיכום שיחת קודש מקץ תשע"ו - בקיצור נמרץ

מ"ד ז' – ויאמרו אליו למה ידבר אדני כדברים האלה חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה.

רש"י - חולין הוא לנו לשון גנאי.

קושיא' א' – מנין שחולין גנאי?

קושיא ב' – "חלילה לעבדיך לעשות כדבר הזה" – אין לזה שום משמעות לאדם זר החושד אותם בגניבה?

קושיא ג' – צרור המור: למה ציער יוסף את אחיו בענין הגביע? [וענה שמצאתי כתוב במדרש שרצה לראות עד כמה ימסרו נפשו על אחיהם בנימין.]

קושיא ד' - חגיגה ט"ו: - אחר מאי? פירש"י - מפני מה התורה לא הגינה עליו? זמר יווני לא פסק מפומיה. ואחרי החורבן אסור לשיר. הק' המהרש"א – מה שייך יון לפה? האיסור הוא עצם הזמר? מה התכוון רש"י??

קושיא ה' - מה מונח בשם "אחר"?

יסוד של הבית ישראל שאמר שהוא יסוד בחינוך. הפסוק אומר -"יתייצב על דרך לא טוב, רע לא ימאס”. צריך למאוס ברע. יכול להיות אדם שאינו עושה שום רע והוא נחשב מתייצב על דרך לא טוב, ואילו חברו שעושה רע אינו מתייצב על דרך לא טוב. ההבדל – הנכשל מואס במעשיו הרעים, יצרו התגבר. ואילו מי שאינו מואס ברע אפי' אם אינו עושה רע בפועל, הוא מתייצב על דרך לא טוב.

צריך אינסטינקט למאוס ברע.

יש אנשים שהם חסרי רגישות מינימלית. אם הם כאלו מושחתים אין ליוסף מה לדבר אתם. אבל אם דנו אותו כרודף זה סיפור אחר. טעות שכלית. יתכן שקנאה הביאה לשנאה ששרפה את ההרגשה הבסיסית של אחוה. ולאידך גיסא אולי טעו אבל נשארו מתייצבים על דרך טוב.

בחן אותם – איך יגיבו כשמאשים אותם בגניבה?

הם צעקו – חלילה לעבדיך וכו' – כלומר באינסטינקט אמרו "מה פתאום, לא יכול להיות שגנבנו". זה מגלה צפונות לבם ומדותיהם. הם אינם מושחתים.

אברהם לא לקח מן הגזל וכן ראובן. הם שמרו על המסורת המוסרית של המשפחה. "חלילה לעבדיך" – איננו אנשי חולין. לא יעלה על הדעת שנעשה דבר כזה. אצלנו חולין זה גנאי.

גנאי אינו הפירוש המלולי של המלה חולין אלא אצלם זה כך. חלילה היא "לנו"! [לשון רש"י]

אחר – זר. שם מבטא מהות [רשב"א]. מה קרה לאלישע? זה התחיל עם "זמר" והסתיים עם "יוני”.

קודם עבר על התקנה לא לשיר אחרי החורבן ואח"כ התדרדר לזמר יוני. הוא חשב שהוא מחוסן. התקנה לא שייכת אליו. זמר יוני לא פסק מפיו ויש גורסים "מביתו".חדר לאשתו וילדיו. הוא גילה זרות והתנכרות לתקנת חכמים. לא מאס ברע. זה פשר שם "אחר”.

הוי זהירים ברשות – מדברי רשות [קדושת לוי].