עדים זוממין בעיר נדחת

בקושיית המנ"ח איך הורגין אנשי עיר הנדחת לשיטת הרמב"ם שהרוגים גם נשים וטף ונמצא דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה כמו מקרה שהעיד על אדם שהוא בן גרושה או בן חלוצה שתוספות הקשו שהרי עעשאי"ל שא"א לעשות בן העד ב"ג או ב"ח משום ועשיתם לו ולא לזרעו?

אבני חן – דין כאשר זמם הוא על עיקר העדות [כגון שהוא בן גרושה שכולל בנו] ולא על תוצאה של העדות [שגם הנשים והטף נהרגים].

ס' אז ישיר – לדעת הרמב"ם אין דין עיר הנדחת נחשב לעונש וא"כ חורג מהכללים הרגילים של עדים זוממים שהוא מדין עדות. [ועי' חבצלת השרון]

קה"י, להורות נתן – עדות שהאב הוא בן גרושה כולל גם בניו ואם לא נעשה בניו ב"ג וב"ח יהיה חסר בעדות על האב משא"כ עדות על עיר הנדחת שאם האב עבד ע"ז מגזירת הכתוב הורגין גם אשתו ובניו וכאילו העידו על ג' אנשים שונים שחייבים מיתה. בכה"ג מספיק להרוג את העד לבד שהרי חייב על כל אחד בפרט.

בדבר מלך [ח"ד בהתחלה] – עצם העדות הוא שחייבים סקילה על ע"ז של יחיד ואין שום דין על הנשים והטף רק מסתעף מזה שאם יש רוב ב"ד מחילים דין של סייף גם על הנשים והטף. ומכיון שעצם העדות אינו שייך לנשים וטף הוי עדות שאתה יכול להזימה.

האדרת – בעיר הנדחת מיירי בבניו הקטנים שהם בכלל לו משא"כ בבן גרושה שמיירי גם בבניו הגדולים שאינם בכלל לו אלא זרעו ודרשינן לו ולא לזרעו. 

ונאמרו תירוצים רבים נוספים פוק חזי!

א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע

הרב זצ"ל מסביר שנקמה במובנה הטהור והנקי האלוקי, מסיר את הסיבות המאפילות על החיים והטוב עיי"ש.

הרב לוי יצחק [אביו של האדמו"ר מחב"ד] הסביר שיש שתי נקמות, א-ל נקמות הוי"ה שם רחמים, דהיינו "נקמה" מבני ישראל להוכיח לנו שהוא קרוב אלינו ואנחנו בניו. והנקמה השניה מאומות העולם הקליפות הטמאות. [תורת מנחם תפארת לוי יצחק ח"ב עמ' צ"ט עיי"ש]

בפרק י"ח כתוב "האל הנותן נקמות לי וידבר עמים תחתי" כותב הגרי"מ זצ"ל: גם הנקמה שאחזה לא ארגיש בזה חוש נקמה טבעית בשרית כי אם מה שאני מרגיש שזו היא מתנה עליונה מאתו ית"ש וכמו דכתיכ תהלים צ"ד א' אל נקמות ד' אל נקמות הופיע, לא הרי הנקמה העליונה שהיא כולה קודש מהמדות העליונות כהנקמה התחתונה שהיא מהמדות הלא נכונות ורק צדיק שהוא כעמר נקי מכל הפניות הגופניות הוא אשר יכול לחזות נקם שהצדיק אינו חוזה בנקמתו אלא נפילתה של עצמיות הרשעה. ושעל כן "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע" [תהלים נח יא] שאצלו כולו סובב על עצם הרשעה בלי שום הנאה גשמית מצדו ח"ו ומפני זה רק הנקמות שהם נתונות מלמעלה הם הנקמות הנכונות ועל כן הוא חסד גדול הנמשך משם. אל הוא הנותן נקמות לי ואף העמים שהוא מדביר תחתי ח"ו לייחס זה לכוח אחר זולת שהוא בחסדו נתן לי עוז ואיל להדביר עמים תחתי. 

תהילים פרק ד' פסוק ג'

פסוק ג' - בני איש עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק, תבקשו כזב

סלה

א]   אם אמנם כל ישועתי תמיד במה שאני מודה ומבין בהצדק האלקי, בכל זאת אתם בני איש לא תכוונו בבדותכם אשר הנכם בודים עלי כי ריק וכזב המה. יש צדק אבל הוא אלקי, לא מה שאתם חושבים ואתם לא תוכלו לעמוד על סוד אלקים ובכן אתם בני איש עד מה תתאמצון לתת כבודי לכלימה ותאהבון רק לדבר תהו וריק ותחפשו רק כזב סלה. [מי מרום]

    ב]    ברד"ק פי' תאהבון ריק דבר שלא יתקיים והוא מלכות אבשלום וזהו כזב דבר שאין לו קימה. והוא עפ"י הרבמ"ם [פרק חלק עיקר י"ב וסה"מ מצוה שס"ב] שמלכות דוד נמשכת מזרע שלמה עיי"ש וע"כ מלכות אבשלום לא יתקיים והיא כזב. [העיר ברינת יצחק]

   

   ג]   עי' עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ג עמ' קמ"ו בשם הגר"ח שדוד תמה על כך שיש אנשים שלא זו בלבד שעוסקים בשטויות אלא גם מחפשים שטויות. דומני שאין כדור שלנו המתאפיין ע"י אוהבי ריק ומבקשי כזב.... וד"ל.  

תהילים פרק ד' - רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה

לרפואת יצחק ברוך בן רות

ור' יצחק בן ברכה 

אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר "רגזו ואל תחטאו" אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר "אמרו בלבבכם" אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה ע"כ [ברכות ה'].

א] יש להבין, אם העצה האחרונה המוודא שינצח את יצרו הרע הוא "יזכיר לו יום המיתה", למה לא מתחילים עם עצה זו?

ב] יש גם להבין מה פשר ה"הרגזה" של היצר הטוב?

ג] בנוסף צריכים להבין, איזה עצה היא ללמוד תורה או לקרוא קריאת שמע, הרי בין כה אדם מצווה בכך? במה שונה תורה זו של מלחמת היצר מהתורה שבין כה לומד?

ד] עוד שאלה – איך באמת מועילים לימוד התורה וקריאת שמע שדרכם האדם ינצח את יצרו הרע?

ה] יש לכאורה עצה הגונה ביותר – פשוט לחסל את יצרו הרע. משמעות הגמרא היא שהיצר צריך להישאר במקומו, אלא שבמקרה הספיציפי הזה צריך לנצחו.

בלי לשאול את השאלות בפירוש [כדרכו], הרב נותן להן מענה:

"הכוחות שבאדם הטובים והרעים, תכליתם להשתמש בהם בדרך הטובה, ע"כ כוחות הרעים שמצד היצה"ר אין זה עצה טובה להחלישם ולמעטם, כי לפעמים יהיו נצרכים לתכלית טוב ולא יוכל להנות מטובם. ע"כ הטוב שבהדרכות הוא שיהיו הכוחות כולם במילואם וטובם, רק שהכוחות הטובים יהיו השליטים בנפש והרעים יהיו כפופים תחת ידם. כי באמת גם הרעות טובות הנה, בשמרם את גבולם [ומתורצת קושיא ה'].

והנה מצד טבע האדם הכוחות הרעים המה נעורים ומוכנים לפעולה יותר מהכוחות הטובים. ע"כ ירגיז אדם יצה"ט לעורר הכוחות הטובים שיהיו מוכנים לפעולה ושליטים על הכוחות הרעים [ומתורצת קושיא ב'].

וכ"ז יתכן באדם שההרגש המוסרי יפה בו, ומרגיש מעצמו כל הדרכים הטובים. אבל מי שנפשו לא נטהרה כ"כ, אינו מרגיש יופי הדרכים הטובים, עד שיקבלם מהתורה והלימוד, ע"כ יעסוק בתורה, פירוש בתורת אותם הדרכים הטובים שצריך להגבירם בנפשו. דעל עסק התורה בכללה א"צ לאזהרה זו, שהוא מוזהר ועומד ע"ז. והנה ע"י הידיעה יקנה כח ההתעוררות לכסוף אל הדרכים הטובים. אבל אם נפשו עופלה כ"כ, שאין הידיעה מספקת לעורר כוחות הטובים שבנפשו, אז צריך לעורר את כח ההרגש, שהוא עושה בנפש רושם יותר מן הידיעה. וכבר ביארתי במקום אחר בעה"י, ויתבאר בס"ד במאמרי, "תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב אחד לא קרא דומה לו כמי שלא קרא ק"ש מעולם", שסגולת ק"ש היא לעורר את ההרגש הטוב, שהוא מוסיף אומץ להשכל הטוב [ומתורצות קושיות ג' וד'].

וכל אלה הדרכים יכונו רק להחזיק את הכוחות הטובים, אבל לא להחליש שום כח מכוחות הנפש. אלא שאם עכ"פ לא אזיל, אז ההכרח להשתמש במדה שהיא מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם ע"י התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העוה"ז יותר מהראוי, ע"כ יזכיר לו יום המיתה, אבל אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים, היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש הכוחות הרעים, כי בהחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהי' זה הפסד גם לדברים הטובים [ומתורצת קושיא א'].

ולמדנו מכאן אורחות חיים, שלא לדכא כוחות, אפילו כוחות שנראים רעים, כי עת לכל חפץ תחת השמים ויבוא יום ואולי אפשר יהיה לנצל כח זה לטובה.

ב] עי' במהר"ל בדרך חיים תחילת פרק שלישי שביאר את שלשת הדרכים של ביטול היצר. לימוד תורה מביא אותנו למצב של חרות, כמו שנאמר חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות [מיצר הרע]. קריאת שמע מדגישה את היסוד של אחדות ה' המבטלת את היצר. וזכירת יום המיתה מובילה את האדם למצב של "העדר", כי כך טיבו של המוות. ובמצב של העדר אין יצר הרע שולט עיי"ש.

ג] עי' בס' מי מרום [חי"ז הספדים עמ' קע"ט] שעמד על הסיבות שאין אנשים מתפעלים מהמות ולא חוזרים בתשובה בזכרם אותו. א] מרוב הפרסום. ב] חושבים [בטעות] שא"א לנצחו. עיי"ש וינעם לך.

ד] פרק ד' בתהילים [שבו מופיע פסוק זה] פותח במילים "למנצח בנגינות". רש"י [פסחים קי"ז עפ"י דברי הגמרא שם] אומר שכל פתיח כזה מסמן לנו שמדבר הפרק "מלעתיד לבוא". בס' מרבה ברכה [עמ' ל"ח] ביאר בדעת רש"י, שלא פירש שדוד המלך מדבר לעתיד לבא במזמורים אלו אלא "מלעתיד לבא", דהיינו שבודאי הרי מזמור זה קיים בהוה בדיוק כמו כולם [אם לא נאמר בהדיא שהוא מנבא עתידות], אלא אע"ג שדוד המלך הוא מדבר על ההוה הוא מתלבש ברוח הקודש ומעמיד עצמו במצב של לעתיד לבא ומשם הוא מסתכל אחורה על המצב של היום הזה. מדבר על ההוה ומתאר אותו כפי שהוא נראה במבט אחורה ממי שהוא עומד לעתיד לבא [עיי"ש ראיה לדבר].

ולפי זה ביאר למה העצה של יזכיר לו יום המיתה [לכאורה החזקה ביותר כי אין אחריה עצה מה לעשות אם לא נצחו] באה לאחרונה. שהרי לעתיד לבוא [שבו עומדים בקריאת מזמור זה] אין בו מיתה. וא"כ רק בדיעבד שבבדיעבד יש להשתמש בעצה זו [אבל היא מועילה, כי סוף סוף, אנחנו אומרים מזמור זה היום] עיי"ש.   

ה] הגר"ח הקשה מהגמרא על הזאת על הגמרא בקידושין [ל,א] בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, משמע שתורה לבד מספיקה נגד היצר. ותירץ שכאן מדובר שכבר בא עליו היצר הרע ואילו בקידושין מדובר לפני שחטא והתסיס את היצר. ועי' ברינת יצחק [חמש מגילות עמ' רצ"ב] מה שהוסיף. ואולי יש לחלק [ואולי ראיתי חילוק זה באיזה ספר] בין תורה כתבלין הממתיק את היצר ותורה ככוח נגד.   

ו] לומדים עסק התורה מהמילים "אמרו בלבבכם" – מכאן אפשר להוכיח שיוצאים ידי חובת תלמוד תורה בהרהור הלב. ויש להאריך בזה. עי' מהרש"ם ח"ח סי' י"ט ובס' עבודה ברורה על מס' ברכות במילואים אות ה' ועוד ועוד.