האם גוף מת נחשב "טמא" בעצמותו?
נאמר בברכות [י"ט] "ת"ש דאמר ר'
אלעזר בר צדוק, מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל ולא לקראת
מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפי' לקראת מלכי עכו"ם, שאם יזכה [לעולם הבא לראות
משיח וכבודם של ישראל] יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם. אמאי [מותר לכהן
לטמא עצמו] לימא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'? כדרבא, דאמר רבא, דבר תורה
אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה,
ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא
גזרו בהו רבנן.
הגר"י
ענגל זצ"ל בגליוני הש"ס כאן הביא קושית הרוקח [סימן תס"ז] דאמאי
מהני רובא מה"ת, נימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכתב "ושמעתי מאברך
אחד לתרץ קושיא זאת עפ"י הילקוט [חוקת רמז תשס"א] עה"כ הנוגע במת
לכל נפש אדם וגו' הנוגע במת - נוגע טמא ואין מת עצמו טמא [ואין בנה של שונמית טמא
אמרו בנה של שונמית כשמת כל שהי' עמו בבית טמא טומאת שבעה וכשחי' הי' טהור לקודש וכו']
והוא מן הספרי זוטא [ספרֵי זוטא במדבר הוא מדרש הלכה על ספר במדבר, שרובו אבד, ושוחזר בעיקר מתוך ציטוטים במקורות
משניים. זהו מדרש מקביל למדרש הנפוץ יותר, ספרי
במדבר. בעוד שספרי במדבר הוא
מדבי רבי ישמעאל , הרי שספרי זוטא הוא מבית
מדרשו של רבי עקיבא] ע"ש. ולפי זה
אחרי שהמת עצמו אינו טמא, א"כ מה שהמת מטמא במגע ואהל, על כרחך לומר רק דבאה
ממנו טומאה מצד החיצונים המתדבקים בו, דבו בעצמו הרי אין טומאה, ובטומאה הבאה הרי
היא פירש ולא שייך קבוע, כך שמעתי ויפה אמר ע"כ. [ועי' אבני נזר יו"ד
תס"ו אות כ"ג].
ואגלה
סוד [כי כבר התגלה בכמה ספרים ואינו בגדר סוד...]- האברך ההוא שתירץ כן הוא הגאון
מקאזיגלוב ז"ל כמש"כ בשו"ת ארץ צבי סימן צ"ג שהוא אמר תירוץ
זה בבחרותו להגאון מהר"י ענגיל ז"ל והוטב בעיניו ע"ש. וראיתי לו שם
שכתב להביא ראיה לתירוץ זה מהא דאמרינן בכ"מ דבית הפרס דרבנן ולמה אינו
מה"ת דודאי יש כאן מקומות שיש בהן עצמות כשעורה, ודוחק לומר דע"י
המחרישה אפשר שנשחקו לגמרי ונתמעטו מכשעורה ואין בשום מקום עצם כשעורה זה דוחק
גדול דאין כח המחרישה לטחון עצמות כ"כ ואף דרובו של המקום טהור הא כל קבוע
כמע"מ. ולהנ"ל אתי שפיר דבטומאת מת לא שייך קבוע ע"ש.
ואמנם
מצאנו דוגמא לסברא זו במרדכי [פ"ק דחולין] בשם רבינו יקר, שהקשה האיך אזלינן
בסנהדרין אחרי רבים והרי הסנהדרין קבועין הן בלשכת הגזית וכן בכל מקום שהן יושבין
וכו' ותירץ דהסנהדרין אין עושין מעשה בגופן אלא בדבור הנבדל והנפרש מפיהם ודמיא
לבשר הנמצא, דאמרינן בי' כל דפריש מרובא פריש יעויי"ש. אולם חילק בס' עקבי
חיים [לג"ר יעקב חיים קלפהולץ זצ"ל] דשאני התם דאנו דנין עפ"י
דבורם והדבור נפרש ונבדל הוא משא"כ בנ"ד דמה בכך שהמת עצמו אינו טמא,
מ"מ הרי המת הוא המטמא, ומטמא בקביעותו הנוגע בו והמאהיל עליו, ומה לי אם הוא
מטמא משום שבעצמו טמא ומה לי שהוא מטמא משום שכך גזרה התורה שיטמא אף שבעצמו אינו
טמא. אולם זה אמת ויציב שעכ"פ מתבאר להדיא מדברי הילקוט דהמת עצמו אינו טמא.
ובקובץ
אוצרות הש"ס על מס' ברכות [שם] שהביא בשם רב גדול אחד דשדי בזה נרגא דאין
הכוונה על מת דעלמא שהוא אבי אבות הטומאה אלא דהוא דרך מליצה על התינוק שהחי'
אלישע יעויי"ש. ובעקבי חיים תמה על זה שהרי מבואר שם להדיא דתרתי מילי נאמרו
שם, דמת עצמו אינו טמא ובנה של שונמית טהור כשיחי'. ולאמיתה של דבר הכל הולך אל
מקום אחד, דעיקר דבר זה דבנה של שונמית טהור כשיחי' מסתעף ממה שנאמר מקודם דמת
עצמו אינו טמא, דהא בהא תליא. דבשלמא אם מת עצמו אינו טמא, שפיר איכא למימר דבנה
של שונמית טהור כשיחי', דאף כשהי' מת הי' אבי אבות הטומאה לטמא, מ"מ כיון
דבעצמותו אינו טמא, הרי בשעה שיחי' לא נגע במת דעברה וחלפה ממנו טומאת מת דהמיתה
והחיות א"א שיהי' להם ישיבה אחת בעולם בב"א ופשיטא דלא שייך למימר בזה
דהחיות והטומאה באים כאחד כסברת גיטו וידו באים כאחד כמובן. משא"כ אם נימא
דהמת בעצמותו טמא א"כ מפני מה כשיחי' טהור, וכי טומאה שבו להיכן הלך? הרי
פשיטא דהחיות אינו גורם רק שלא יטמא במשא ובאהל ושיועיל לו הזאת שלישי ושביעי אבל
בודאי דלא עדיף מחי דעלמא שנגע במת דנטמא כש"כ המת כשחי' דלא פרחה טומאה
מיני' אם החיות אינו מציל מלהטמא כש"כ דאינו גורם טהרה וזה פשוט וברור. [אלא
שיש מתווכחים ואומרים שאחרי שחי "פנים חדשות באו לכאן" וטהור. ולהעיר
מדיון האחרונים אם מת שקם לתחיה צריך לקדש אשתו מחדש].
וכדברי
הילקוט האלו מפורש בדעת התוס' בנדה ע' ע"ב בד"ה מתים וכו' דפשיטא להו
דבן השונמית לא בעי הזאה ודלא כמו שמוכיח בהגהות הגרד"ל שם מדברי התוס' להיפך
דבבן השונמית פשיטא להו דאה"נ דהי' צריך הזאה יעויי"ש.
האמנם
בעיקר דברי ספרי זוטא הקשה ה'עקבי חיים', מדתניא בתוספתא דכלים [פ"א] ומייתי
לה בש"ס פסחים [ס"ז ע"א] ושאר דוכתי, דטמא מת מותר ליכנס למחנה
לוי' ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה וגו'. והשתא האיך
ילפינן טמא מת ממת הרי אדרבא מת עצמו קיל טפי שהרי אינו טמא כלל ומאי אפילו דקאמר.
ברם,
כדברי הספרי זוטא מוכח מקראי וכמש"כ הסדרי טהרות [כלים] ואעתיק מלשונו:
"וביאור הדברים, דבאמת בכל הטומאות חוץ מפרה ופרים מצינו טומאת עצמם כתיב בהו
בקרא, בנבלת בהמה טמאה כתיב [ויקרא יא ח] "טמאים הם לכם", ושרצים כתיב
[ויקרא יא לא] "אלה הטמאים לכם בכל השרץ". וגם נבלת בהמה טהורה כתיב
בסוף הפרשה [ויקרא יא מז] "להבדיל בין הטמא ובין הטהור". וזוב כתיב [ויקרא
ט"ו] "זובו טמא הוא". וכן שכב"ז דאיתקש לזיבה דראיי' ראשונה
של זב אינו אלא כבעל קרי. וכן במצורע כתיב [ויקרא יג מ] "יטמא טמא הוא".
וכן ביולדת כתיב [ויקרא יב] "וטמאה". ובזב כתיב [ויקרא טו] "טמא
הוא". ובנדה וזבה כתיב [ויקרא טו כה] "כימי נדתה תהיה טמאה היא".
וכן בבועל נדה כתיב [ויקרא טו כד] "וטמא שבעת ימים". וכן בעלי קרי כתיב
ביה [ויקרא טו טז] "וטמא". אבל במת לא כתיב בתורה לשון שהמת עצמו טמא רק
שהנוגע במת יטמא וכיון שלא פרטה בו התורה טומאה עצמיות אף דכתיב ביה הנוגע יטמא,
מ"מ לא נכלל ללמוד בו רק שיטמא לאחרים אבל לא שיהיה בעצמו טמא דהרבה מצינו
מטמאים והן עצמן טהורים כגון פרה ופרים ושעיר המשתלח והיינו דקאמר הספרי זוטא
הנוגע במת הנוגע במת טמא ואין המת עצמו טמא לפי שלא פרטה בו התורה טומאה לעצמו ולא
טמאתו אלא לטמא אחרים כשנוגעים או מאהילים או נושאים אותו שזה ההתעסקות גורם להם
אבל טומאה עצמיות אין בו וכו' עכ"ל.
והנה כתב הרמב"ם [טומאת מת ט' א'] "חלון
תשמיש שסתמה כולה, או סתמה עד שנשאר בה פחות מטפח--אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם,
הרי זה חוצץ". ובהלכה ג' "מיעט
את הטפח בפחות מכזית מבשר המת, או בפחות מכזית מבשר הנבילה, או בעצם פחות מכשעורה,
או בפחות מכעדשה מן השרץ - הרי אלו חוצצין: שכל אלו טהורין ואינן חשובין
אצלו לפיכך אין דעתו לפנותן וכו'.
וצ"ב
למה קורא לו טהור, והרי לכאורה הוא עצמו ודאי טמא והא דבעינן שיהא בו כזית הוא רק
לטמא אחרים ולמה כתב הרמב"ם שכל אלו טהורין?
וכתב
הגרש"ר [חי' רבי שמואל ב"ב ט"ו אות ז'] בביאור דברי הרמב"ם,
דדבר טמא נקרא רק דבר שיש עליו חלות קבלת טומאה שצריך טבילה אבל גוף טמא אע"פ
שמטמא, לא נקרא טמא רק שיש דין שמטמא. ואע"פ שיש בו סיבה לטומאה, מ"מ
טמא נקרא רק דבר שיש עליו חלות טומאה ע"י קבלת טומאה, ולכן כלל שכל דבר טמא
אינו חוצץ זה רק בדבר שקבל טומאה שיש עליו חלות של קבלת טומאה אבל מת אין עליו
חלות קבלת טומאה [א.ה. ואם יש בו כזית אינו חוצץ כי מטמא אחרים]. וראיה לזה דהא מת
שקם לתחייה טהור לא צריך טבילה. ואין הכוונה דמת עצמו אין בו סיבה לטומאה ורק דגיזה"כ
הוא שהנוגע בו נטמא כמו בנוגע במי חטאת דהנוגע בהם טמא אעפ"י שהם עצמם
טהורים, דודאי יש בו סיבת טומאה. אלא דמת מופקע מתורת קבלת טומאה דרק אדם חי וכלים
ואוכלין ומשקין מקבלים טומאה ולא מת וממילא נמצא דכל דין טומאתו הוא רק לטמא
אחרים.
ודבר
זה מבואר בספרי זוטא וז"ל הנוגע במת - נוגע טמא ואין מת עצמו טמא אין בנה של
שונמית טמא אמרו בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה וכשחיה
היה טהור לקודש וכו' עכ"ל. כלומר ודאי דמת הוא גוף טומאה ולכן מטמא אחרים אלא
כוונתו כנ"ל דמת עצמו אין עליו חלות טומאה כמו הנוגע במת אשר חייל עליה חלות
טומאה ואינה פוקעת אלא ע"י טבילה אלא כל דין טומאתו הוא למטמא אחרים אבל לית
ליה חלות טומאה בגופו ולכן כשחיה פקע טומאה ואי"צ טבילה עכ"ד
הגרש"ר עיי"ש עוד באריכות.
[אלא
שהעירו מהרמב"ם שהבאנו שכתב שגם פחות מכזית נבילה ושרץ חוצצין, ולפי מה
שכתבנו לעיל הם בעצמם נקראים טמאים ולמה הרמב"ם קורא להם טהור?]
ואם
חומה היא נבנה עליה טירת כסף: הגרצ"פ פראנק זצ"ל [בס' הר צבי ויקרא טז
א] הביא בשם האמרי אמת בענין זה, שהקשו בעלי התוס' בדעת זקנים [ויקרא י'] דלפי דעת
ר"ע [תו"כ שם] שנדב ואביהוא מתו בפנים לפני ה' בתוך המשכן, תימה
דא"כ נטמא המשכן דהרי אהל הוא ונטמא בטומאת מת ותצטריך הזאה ג' וז' ולא מצינו
שפסקו מעבודתם לטהר המשכן אלא אדרבה כתיב [ויקרא י'] ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו'
והניחו בצ"ע. ובהר צבי מביא לתרץ ע"פ הנ"ל, דהמת עצמו אינו טמא ורק
מטמא מצד החיצונים המתדבקים בו וא"כ במשכן שהוא מקום שאין שליטה כלל לחיצונים
לא יטמא המת את להיכלו.
ואם
דלת היא נצור עליה לוח ארז: עפ"י הספרי זוטא כתב בס' מחנה יוסף [תפילין עמ'
ל"ד] ליישב קושיית שו"ת נודע ביהודה תנינא [יו"ד סי' ס"ד] על
מה שכתב הרא"ש [חולין י"ז] בהא דבעי ר' ירמיה אברי נחירה שהכניסו ישראל
עמהם לארץ, מהו. וכתב רש"י דאין בזה נפק"מ לזמן הזה דמאי דהוי הוי. אך
הרא"ש כתב דנפק"מ למי שנודר ממין מן המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע
הזמן נשאר לו מאותו המין מזמן ההיתר די"ל דכיון דאשתרי אשתרי עיי"ש.
והקשה הנו"ב דאם כן נימא בנזיר שמותר לטמא עצמו למת שמת קודם שנזר עצמו
עיי"ש. ברם לדברי הספרי זוטא יש ליישב דדוקא בדבר שחל הנדר על עצם החפצא, בזה
י"ל דכיון דאשתרי אשתרי כלומר דכיון שהחפצא הותרה מקודם על כן נשארה בהיתרה
גם עכשיו. אבל במת שאין בו טומאה בעצמותו אלא שהדין הוא שאסור לנזיר לנגוע בו, אין
לומר כיון שאשתרי אשתרי ודו"ק.
ולא
אכחד שברש"י מבואר בהדיא שהמת עצמו הוא טמא, שכתב בב"ק [דף ב ע"ב ד"ה
דטמא מת] דמת עצמו אבי אבות הטומאה. ובפירושו לחולין [ע"א:] "שהטומאה
יוצאת מגופו של מת". ויותר מזה מצאנו בריב"ש [כ"א סי' קכ"ד]
שדן מה טעם מותר לקבור כהן בבית קברות שקבורים בו מתים אחרים, והרי אסור לנו
לטמאותו. וכתב ב' טעמים א' כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות. ועוד, שהוא עצמו טמא
טומאה חמורה שאין למעלה ממנה עכ"ד. ומבואר
שהמת עצמו טמא, שאם לא היה טמא, אפשר היה להחיל עליו דין טומאה. החינוך [במצוה רס"ג]
כ' בזה"ל וגוף האדם פי' חז"ל שהוא אבי אבות הטומאה. כלומר שיש לו חזקה
עד למאד למעלה מכל טומאה וכו' עיי"ש.
[יש
לציין להערה בס' דרכי שמואל לגר"ש אויערבך שליט"א שכתב דד"ז שאמרו
מת אבי אבות הטומאה לא נמצא בשום מקור
קדום, לא בבבלי, לא בירושלמי, לא במדרשים, ולא ברמב"ם בפיה"מ וביד החזקה.
אמנם מופיע לשון אבי אבות בלשון הקליר ביוצרות לפר' פרה ואפרה מעשה אב הטומאה
'והיא מטהרת אבי אבות'. ולדעת התוספות בחגיגה י"ג א' היה תנא וכן הוא
במהרח"ו שער הכוונות בשם מורו האריז"ל. ואולי בחינוך הכותב שפי'
בחז"ל שהוא אבי אבות, כוונתו לדעה שהקליר היה אמורא].
ברם,
בקובץ שמחת תורה [תשע"ג עמ' שמ"ג] הוכיח ממקרא מלא שהמת עצמו טמא, שאמרה
תורה בפר' ויקרא בפר טומאת עולה ויורד [ויקרא ה' ב'] "או נפש אשר תגע בכל דבר
טמא או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת כו' או כי יגע בטומאת אדם" ופרש"י
טומאת אדם זוהי טומאת מת. ולכאורה מקרא
מלא דיבר הכתוב דבמת עצמו יש טומאה, ודוחק לומר דהכונה לטומאת נוגע במת, דהא פשטי
דבחדא מחתיה מיירי בנבלת בהמה ונבלת חיה וטומאת אדם, משמע דמיירי על המת עצמו.
ובקובץ
הנ"ל כתב ביאור חדש בספרי זוטא, דוודאי פשיטא דמת עצמו טמא ומה שכתב בספרי
זוטא שאין המת עצמו טמא, הכונה דזה דאין ביחס למת עצמו דיני טומאה וטהרה דאע"פ
שטומאה וטהרה הוא מציאות של טומאה וטהרה, יסודו ומהותו ככל ההלכות ודינים שנצטוו
ישראל וכמו שמצינו בדעת תוספות יבמות [ס"א.] שכיון שבפרשת טהרה נאמר
"אדם כי ימות באהל", א"כ מבואר בתורה כשכל דיני טומאת אהל שייך רק
באדם שימות לאחר הדיבור שלישנא דקרא אדם "כי ימות" אבל כל מי שמת קודם
הדיבור לא שייך בו טומאת אהל, ומבואר שאע"פ שהמת הוא טמא בטומאת מת לפני הדיבור
ולאחר הדיבור, דיני הטומאה הוא הלכות שנמסרו לנו מסיני בכללי הדינים וההלכות
שנאמרו בסיני, והוא דינים והלכות כמו כל שאר הדינים וההלכות שבכל התורה כולה.
ומעתה
י"ל דכמו דקי"ל למתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, והיינו
שאין למת דינים והלכות כלל, והוא מופקע מכל המצוות והדינים שנאמרו בעולם המעשה,
כמו"כ גם דיני טומאה וטהרה לא שייך כלל גבי המת, וכל דיני הטומאה וטהרה שבמת
הוא דין כלפי האנשים החיים בעולם המעשה, וזה מש"כ הספרי "הנוגע במת"
- הנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא [והיינו שכלפי המת ל"ש פר' טומאה], הנוגע
במת טמא ואין בנה של שונמית טמא, ומבאר הספרי דהנפק"מ בדבר זה הוא אמרו בנה
של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה. אבל המת עצמו כשחיה היה טהור
אפילו קדוש, כלומר דכיון דביחס למת עצמו לא היה שייך דין טומאה כלל, לכן כשחיה היה
טהור אפילו לקדוש. אמנם ביחס לשאר האנשים
שחיים בעולם המעשה פשוט שהמת עצמו הוא הוא דבר טמא והוא אבי אבות הטומאה בטומאה
חמורה שאין למעלה ממנה, ופשוט שאסור להכניסו למקדש, כמו כל דבר טמא. נמצא שיש בו
פיצול – כלפי עצמו אינו טמא [מחמת היותו מת וחופשי מן המצות] אבל כלפי החיים בעולם
הקונקרטי – המת טמא בעצמותה. ועיי"ש עוד בקובץ הנ"ל שביאר שכוונת הספרי
שמת אינו מטמא ב"טומאת נוגע" שיש הו"א שאחרי שיחי' יהיה טמא מדין
נוגע במת, קמ"ל שאינו טמא אבל בודאי בהיותו מת, הגוף בעצמותו טמא. וכ"כ
במנחת אשר [פ' חוקת]. ועי' עוד בחידושי הגאון רבי מנחם זמבא [עמ' קפ"ו], משנת
רבי אהרן [טהרות סוף סי' כ"ז בהג"ה], שלמי שמחה ח"ב [סי' י"ז],
מצות המלך [מצוה ק"ז], שו"ת יחל ישראל [ח"ב סי' ע"ה] קובץ עץ
חיים [י"ט מעמ' צ"ב], פרדס יוסף [פר' חוקת] ועוד ועוד. ויש להאריך בזה
מאד ואני הצב"י אספתי מקורות כדי להעיר לב המעיינים הגדולים ממני בתורה
ובחכמה.
ולעניין
עצם קושיית הרוקח, היאך אזלינן בתר רוב, הא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והכא נמי
הארונות קבועים במקומם.
הגר"א
גנחובסקי זצ"ל דן ליישב בכמה דרכים:
א.
הרוקח שם תירץ דלא ידעינן דודאי איכא במקום זה ארון שאינו פותח טפח, אלא דמספקינן,
והלכך ליכא קבוע. וצריך עיון דהא מכל מקום יודעין דיש בעולם ארונות דאין בהם פותח
טפח, ומספקינן דלמא איכא הכא מהמיעוט, [ועיין לקמן באות ה'].
ב. והנה
איתא בקרא [דברים כ"א ה'] דנחל איתן [מקום שעורפים העגלה ערופה] אסור בעבודה
ובזריעה, והקשה הר"ש בספר הכריתות [סימן ר' הובא בפלתי סימן ק"י
ס"ק י"ב] דליתסר כל דוכתי מפאת נחל איתן משום שהקרקע קבוע, ומיישב דעל
כרחך מוכח דבקבוע דלא מינכר לא אמרינן דינא דקבוע, ולא דמי לחנויות קבועות, והכי
נמי נימא הכא, דהארונות דאין בהם פותח טפח אינם ניכרים, ומשום הכי לא חשיבי קבוע.
ג.
תו יש לדון דכיון שהנידון על הטומאה שפורשת מהמת, על זה שייך לדון כל דפריש, דאין
זה קבוע במקומו, וכדברי המגן אברהם ]סימן רח"צ
ס"ק י"ג] לגבי אור של גויים להבדלה, דלא חשיבי קבוע, מכיון דהאור פירש,
אך לכאורה בדידן, עיקר הנידון על הארון המת ולא על הטומאה הפורשת.
ד.
תו יש ליישב קושיית הרוקח, למאי דדן הגרעק"א [תניינא סימן ק"ג סעיף
י"א-י"ב] איך לוקחים בהמה מבית המוכר, וסומכים על הא דרוב בהמות כשירות
ולא טריפות, והא הוי קבוע. ותירץ דדוקא היכי דהרוב מכח התערובות, ואנו דנין דכל
דפריש מרובא פריש, בזה יש דין קבוע, אבל רוב בהמות כשירות, לאו מדין תערובות דנין
דהבהמה הזו פירשה מהרוב כשירות, דהא גם בנולדה לפנינו מותרת, ולא שייך בזה ענין
פריש, אלא דשדינן לה בתר רובא דעלמא, דהוייתה ובריאתה כדרך הרוב, ובזה ליכא דין קבוע,
ואם כן הכי נמי בדינא דרוב דארונות, סתמא דמילתא דהארונות נעשים באופן שיש טפח,
ולא שייך לדון בזה קבוע.
ה.
עוד כתב הגרע"א [שם] דיש לומר דדינא דקבוע הוי רק היכי דודאי יש מיעוט בקבוע,
אבל בגוונא דספק טריפות וכדומה, אותם שידוע לנו שהם טריפות אינם בכלל הספיקות
דדנינן עליהם, ועל אותן שאינם ידועים, אין בהם ודאי טריפות, והכי נמי נימא בארונות.
ביסוד דינא דקבוע
ולכאורה
נפקא מינה בין שתי התירוצים דהגרע"א, באופן דיש ודאי איסור בקבוע, דלתירוץ
הראשון גם בכהאי גוונא, מכיון דהוי רובא דליתא קמן לא אמרינן קבוע, אך לתירוץ
השני, מכיון דיש ודאי איסור אמרינן קבוע. ויש לדון בכמה אופנים
דמצינן למימר האי נפקותא.
א.
באופן דידעינן דיש כאן טריפה, אלא דלא ידעינן היכא, אבל אחרים יודעים, לכאורה לדרך
הראשון יהא מותר, דהא אזלינן בתר רוב גם בלא התערובת, אך לדרך השני יהא אסור, דהא
הוי ודאי מיעוט בקבוע. אך אינו מוכרח, דהא יש לומר דגם לדרך הראשון יהא אסור, מפאת דזולת הספק שאינו מכח התערובת, הא יש גם ספק מכח התערובת, דהא איכא
כאן טריפה, ולא ידעינן אם הוא זה. אך מכל מקום נראה דאינו כן, שהרי לא הוי תוספת
בספק, דהא גם בלא זה, אמרינן דאף דאיכא בעולם ודאי טריפות, ומספקינן אם היא טריפה,
מכל מקום שרינן מפאת רובא, ומה לי בתוספת טריפה אחת.
ב.
הנה בעיר שרובה ישראל ופרש אחת מהם ובעל היא כשרה, ובעיר שרובה עכו"ם פסולה,
ויש לעיין בגוונא דעיר שרובה עכו"ם, וישראל ועכו"ם פורשים, והם
ידועים, ואחד מהם בעל ולא ידוע מי הוא, מי אמרינן דאזלינן בתר רוב העיר ופסולה, או
דלמא אינו כן, דהא ידעינן שאינו מרוב העיר, שהרי פירשו שני אנשים ידועים, וביניהם ליכא רובא.
ג. ולכאורה תליא בספק החזון
איש [עיין אהע"ז סימן ל"א ס"ק ו'] בב' גוססים שיש להם נשים,
וידעינן דאחד מהגוססים הבריא וקיים, האם שייך לדון דשתי הנשים יהיו מותרות, דכלפי
כל אחד דיינינן שהוא מהרוב, ורוב גוססין למיתה, ומה לי בכך שאחד הבריא. והנה לצד
דהכא [בגוונא דהחזון איש] אסירא, פשיטא דהתם [בגוונא דאות ב'] נמי אסירא, אך לצד
דהכא מותרת משום דאזלינן בתר רוב, אפשר דהכא גרע, דהוי רובא דאיתא קמן, דידעינן
דלא פירש אלא שנים, ועיין.
ד.
וכן לפי"ז הרי בכל תערובת של שתי בהמות, והריאות עומדים בצד, ולא ידעינן איזה
של כל אחת, ונמצאה אחת מהם נקובה, לכאורה כלפי הבהמות שייך לדון דכל אחת מהם מותרת
מכח הרוב דאינם טריפות, והוה לן להתירה, אך לכאורה בפוסקים אין נראה כן, ודוחק
לאוקמינהו דוקא במקום דאתו לישאל בבת אחת דלא אזלינן בתר תרתי דסתרי מדרבנן. אך לכאורה כל הנ"ל תליא בשתי התירוצים שבתשובות הגרע"א, דלתירוץ
השני מוכח דבכהאי גוונא אסור, דהרי יש ודאי מיעוט, ואמרינן כל קבוע, אך להצד
הראשון, מוכח דבכהאי גוונא דשרי, [והוא הדין לחזון איש דהרוב מכריע גם בכהאי גוונא
דידעינן דיש מקום שאינו[.
העושה
מלאכה בפרת חטאת הוי היזק שאינו ניכר
א] איתא בקרא דפרה אדומה כשרה רק כשלא עלה עליה
עול, ואיתא בגמרא גיטין [נ"ג א'] דהעושה מלאכה בפרת חטאת, ובכך פסלה
מלהיות פרה אדומה, פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואמרינן בגמרא דהטעם שפטור מדיני
אדם, מפאת דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. ויש לשאול, דאיתא בגמרא בבא בתרא [ב'
ב'] דמחיצת הכרם שנפרצה, ובעל הכרם נתייאש מלגודרה, אוסר הכרם את תבואת חבירו מדין
כלאים, וחייב בעל הכרם לשלם מדינא דגרמי, וכתבו התוספות [שם ד"ה וחייב] דמקרי
היזק ניכר, שהרי ניכר הכלאים , דרואים
שהגפנים הם ביחד עם התבואה, והשתא תיקשי אמאי במניח עליה עול, או ברוכב עליה, חשיב
היזק שאינו ניכר, הרי רואים שיש עליה עול או שרכב עליה, ודמי לכלאים שרואים את הגפן
ביחד עם התבואה .
ויש
לדון בהאי קושיה מכמה אנפי
א.
והנה איתא בגמרא בבא מציעא [ל' א'] דמלאכה פוסלת בפרה אדומה רק כשיש ניחותא, [והיינו
דניחא ליה במלאכה], ולפי"ז יש ליישב דחשיב היזק שאינו ניכר, דהא אין רואים
הניחותא. אך הנה פליגי קמאי אם בעינן ניחותא דהעושה המלאכה, או ניחותא דהבעלים,
דהתוספות בבבא קמא [שם ד"ה הא] ובגיטין ]שם
ד"ה העושה] סוברים דסגי בניחותא של עושה המלאכה, אך יש צד בתוספות בבבא מציעא
דבעינן דוקא ניחותא דהבעלים [עיי"ש בתוספות ל' א' ד"ה 'אף עובד' בתירוץ
הראשון אמאי עושה המלאכה יכול לפסול פרת חבירו, וע"ע באור שמח הלכות כלים פרק
כ"ה הלכה י"א דסבירא ליה כך בדעת הרמב"ם שם[. ולהצד דבעינן ניחותא דעושה המלאכה, פשיטא דאי אפשר ליישב
כהנ"ל, דהרי מהא דעושה המלאכה ניכר דניחא ליה, ואפילו להצד דבעינן ניחותא
דהבעלים, הרי תיקשי דגם אי היזק שאינו ניכר הוי היזק, אפילו הכי הרי הבעלים הפסידו
אנפשיהו, שהם גרמו ההיזק בניחותא שלהם, [ואלא על כרחך צריך לומר כדכתבו התוספות
בבא מציעא דהיה לעושה המלאכה שותפות בהפרה, ואם כן אין הכי נמי הרי רואים
ההיזק, ועוד עיין בתורת האהל למהרי"ל דיסקין עמוד כ"ב ב' ד"ה שם
בתוס'].
שמא
כבר נעשתה מלאכה בהפרה
ב.
עוד יש ליישב דחשיב אינו ניכר, דדלמא כבר עשו בה מלאכה, ואם כן הא דהשתא עושה בה מלאכה
אינו מזיק כלום. אך נראה דיש לחלק בזה, דדוקא כשיש ספק אם המעשה הנראה הוא מעשה מזיק, חשיב
אינו ניכר, אבל כשהמעשה הוא ודאי, אלא דיש ספק על החפץ אם הוא כבר מוזק, בזה
אמרינן דחשיב היזק ניכר. ויש להוכיח כך, דהרי כתבו התוספות בבבא בתרא [שם] דהמניח שרץ על טהרותיו
של חבירו, הוה היזק שאינו ניכר, דמי יודע אם הוכשרו, אך לא כתבו בפשיטות דמי יודע
אם לא נטמאו כבר קודם, והביאור הוא כהנ"ל, דכאשר מסתפקינן אם הוכשר, הספק הוי
דלמא לא נטמא כלל, ולא הוי שום היזק, אך כשמסתפקינן אם כבר נטמא הספק הוי אם כבר
הוזק. וכן חזינן בתוספות [בבא קמא שם] דצורם פרת חבירו הוה היזק שאינו ניכר דלאו
למזבח קיימי, אבל צורם קרבן שכבר הקדישו הוה היזק ניכר, ולא אמרינן דמנלן שהוא
קרבן.
ג.
ועוד יש לדחות התירוץ הקודם, דאין לומר דאולי כבר עשו בה מלאכה, דהרי אם עשו בה
מלאכה היתה ניכרת המלאכה מהסימנים שיש בה אחר שנעשית בה מלאכה, וכדאיתא במדרש פסיקתא
רבתי [פיסקא י"ד פרה ד"ה ילמדנו רבינו] וז"ל 'וזה היא סימנה של פרה
שלא עלה עליה עול, שתי שערות יש בצוארה במקום שעול נתון, וכל זמן שלא עלה עליה עול
שתי שערות זקופות הם, ניתן עליה עול מיד שתי השערות נכפפים, ועוד סימן אחר יש בה,
עד שלא עלה עליה עול עיניה שוות, עלה עליה עול עיניה שורות והיא מתחלפת פוזלת
ומסתכלת בעולה', ובמדרש תנחומא [פרשת חקת סימן ג'] וז"ל 'כשראו אותה ידעו
שעלה עליה עול, שראו עיניה מפלבלות'.
אך
יש לומר דהסימנים הם ענין מציאותי, וגם בדקעביד מלאכה דלא ניחא ליה בה, אע"פ
שאינה פוסלת הפרה, אפילו הכי עושה הסימנים, ואם כן איכא גוונא דהוי היזק דאינו
ניכר, והיינו באופן דבאמת היה כבר סימן בפרה שעשו בה מלאכה, אלא דלא היה ניחא ליה,
ואתי שפיר הברייתא דאיירי בכהאי גוונא, ומשום הכי חשיב היזק שאינו ניכר. ויש להעיר לפי"ז דגם לולא דברי התוספות יש להוכיח דאיירי רק באופן
דכבר היה בה סימנים, דאי לאו הכי יחשב היזק ניכר מכח הסימנים, דכיון דמקודם לא היו
הסימנים, וכשעשה בה מלאכה היו בה הסימנים, הוה ליה היזק דניכר מפאת הסימנים. ואפילו אי נימא דהסימנים אינם ראיה מוכחת, אך עדיין תיקשי דהרי מכל מקום
לא יקנו פרה זו. ובאמת לדינא אם יש פרה שיש הוכחה שהיתה בה מלאכה, אך לא ידעינן אם
היה על ידי צפור שלא ניחא ליה או על ידי מלאכה, בפשוטו לא יקנו אותה, [וכההיא עובדא
דהמדרש שם, ודוחק לומר דכבר חשדו הנכרי ההוא] ואם כן שפיר הפסידו בודאי. ואלא על
כרחך איירי באופן שכבר היו בה סימנים, אלא שנעשו ממלאכה שלא היה בה ניחותא. [עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי זצ"ל]
ניחותא
בטעות אי חשיב ניחותא
איתא
בגמרא בבא מציעא [ל' א'] דמלאכה פוסלת בפרה אדומה רק כשיש ניחותא [והיינו דנעשה
מרצון]. והנה מצאנו דחלות הנעשה בטעות בטל, ויש לעיין מהו הדין בניחותא וייחוד בטעות,
מי אמרינן דכיון דהיה בטעות הרי זה בטל, או דלמא אמרינן דהא סוף סוף היה ניחותא או
יחוד. ולכאורה מצאנו בזה כמה
נפקותות.
א.
יש
לעיין ברכב על פרה אדומה, ולא ידע שהיא פרה אדומה, אי חשיב ניחא ליה. לכאורה יש לדון
כהנ"ל, האם בטל הניחותא מכח הטעות, וממילא תהא הפרה כשרה . אך הא חזינן דבטעות מחמת עצם
האיסור לא חשיב טעות, דהא איתא בגמרא בבא מציעא [ל' א'] דעלה עליה זכר פסולה,
והקשה התוספות [שם ד"ה אף עובד] הרי בכך מפסיד השווי דהפרה אדומה דדמיה
יקרים, וודאי אינו רוצה שיעלה עליה זכר ולא ניחא ליה, ותירצו דאם לא היתה נפסלת
היה ניחא ליה, [ובביאור דבריהם או דהוה כגלגל החוזר שהרי אם נכשיר שוב ניחא ליה,
או דניחא ליה דיינינן מפאת דרך העולם ולא מפאת הנידון דידן, עיין בשיטה מקובצת בבא
מציעא ל' א'], ולפי זה בנידון דידן נפסול את הפרה. [ולכאורה גם במחיצת הכרם צריך ביאור
היאך נימא דניחא ליה, וצריך ליישב כדברי התוספות, ולא משמע הכי, ואולי איירי באופן
שרוצה לאכול באיסור
ב.
וכן נפקא מינה ביחוד לשכיבה לענין קבלת טומאה, כגון מי שהיה לו סכך יקר, וטעה
ויחדו לשכיבה שמקבל טומאת מדרס, ולא ידע שזה סכך אלא חשב שזה ענפים אחרים, מי אמרינן דמחמת הטעות בטל
היחוד, וממילא אינו טמא טומאת מדרס, או דלמא סוף סוף הרי ייחד.
ג.
וכן לענין כירה ששרי להחזיר על גבה דוקא בגרופה וקטומה, וכן בהיה דעתו להחזיר. אם לקח
בטעות שלא על דעת להחזיר, כגון סיר שסבר שאוכלים ממנו בלילה, ובאמת אוכלים ממנו רק בבוקר, מי אמרינן
דמחמת הטעות בטל הרצון שלא להחזיר, או דלמא סוף סוף לקח שלא על מנת להחזיר.
ד.
וכן יהא נמי תלוי בתלה אתרוג יקר לנוי סוכה, שבתלייתו מקצה אותו לנוי סוכה, ואי
אפשר ליהנות ממנו לקיים מצוות ארבע מינים, אם שכח דצריך האתרוג לקיום מצוותו, מי
אמרינן דמחמת הטעות בטלה הקצאתו, או דלמא סוף סוף הא יחדו לנוי סוכה. [עפ"י דברי הגרא"ג זצ"ל]
גאווה
– שורש כל החטאים
רש"י
הביא [במדבר י"ט כ"ב] משמו של רבי משה הדרשן, ארז הוא הגבוה מכל האילנות
ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא ישפיל את עצמו כאזוב וכתולעת ויתכפר
לו. וצריך להבין, הלא החוטא חטא בחטא מסוים ולא מדובר כאן במי שחטא בחטא הגאווה
דווקא והלא כידוע מעיקרי התשובה שהיא תהיה בגוף החטא עצמו באותו מקום ובאותו נסיון
ולהימנע מלחטא מתוך חרטה על העבר וקבלה על העתיד באותו ענין גופו. מהיכי תיתי
שהשפלה עצמית והימנעות מגאווה תשמש תשובה וכפרה אף לחטאים אחרים? זאת ועוד,
"ישפיל עצמו ויתכפר לו" וכי בהשפלה בלבד סגי ומה עם שאר חלקי התשובה,
מדוע אין הוא מתחייב במצוות והשיב את הגזלה שהרי כל חוטא נחשב כגזלן הלוקח לעצמו
ומשתמש בכוח שנתן לו הבורא על מנת שייטיב באמצעותו והוא נקט בו לרוע.
עונה
השפת אמת ש"אם כל חטאת" היא באמת הגאווה: "אך כי ודאי עיקר החטא
מגיאות שמסלק מלכות שמים ממנו שאם הי' ברור לאדם שכל החיות מהשי"ת וכגרזן ביד
החוצב לא הי' מציאות לחטוא ולכך המתגאה כעע"ז. וע"י שבא לבחי' השפלות
כנ"ל שמכיר האמת ממילא נמחק החטא כי בלי תשובה כראוי לא יוכל להשפיל עצמו
כנ"ל. והכנעה זו היא היראה שקודמת לכל".
הגמרא
שבת [לא א] פוסקת הלכה למעשה, מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש. וכתב
רש"י - אינו חושש למכרה בדמי חיטין דלאו אונאה היא שהרי שמירתן בכך ע"כ.
כשמוכר אדם כור של חיטים מותר לו לכתחילה לערב בתוך הכור קב של חומר משמר על אף
שלמעשה הקונה לא מקבל כור שלם אלא כור חסר קב הגם ששילם דמי כור. ולכאורה הונו
אותו היות והחומטין משמרים את החיטים שלא ירקבו על אף שהחומטין כשלעצמם אינם שווים
מאומה מכל מקום מותר ואף ראוי לערב קב חומטין עם החיטים.
מעשה
המצוה כפי שמצווה אותו התורה על כל פרטיו ודקדוקיו הוא כור החיטים. אמנם המעשה
צריך חומר כנשמר הלא לעתים ניתן לעשות מצוה וכביכול היא נעשית עם פרטיה ודקדוקיה
אך יכולים להיכשל תוך כדי העשייה במחשבות זרות ונגיעות וכדו'. משמתיישב האדם בעצמו
לפני העשייה ומכניס יראת שמים קודם שהוא ניגש לעשיית המצוה מתוך יראה ופחד ומתוך
אימת המקום ולא די בכך אלא שגם תוך כדי עשיית המצוה הוא מתיישב בדעתו ומוודא שהכל
נעשה מתוך יראת שמים, אזי אפילו אם יישוב הדעת מבטל ונוטל ממעשה המצוה עצמה, מובטח
הוא שיצליח במעשה המצוה ולא יכשל. לעתים כרוכה ההכנה והכנסת היראת שמים לתוך מעשה
המצוה בויתור מסוים על חלק מהמצוה עצמה שההכנה באה על חשבון המצוה. אך דינה של
ההכנה מתוך יראה כדין קב שראוי ואף מן החובה לערבה עם המצוה. בכל עשייה מעשיותינו
יש לערב חיות הקדוש ברוך הוא שנטועה בנו ועל ידי זה יעשנו כראוי. וזו לשון קדשו "שאין אונאה מה שחסר
תבואה במקום הקב שעל ידי זה מעמיד החיטים. כן בכל מעשה מצוה אף שעל ידי הישוב הדעת
תוך המעשה ממש שיהיה ביראה אף שיתבטל מעט מגוף המעשה, אינו חושש כי היראה מקיים כל
המעשה".
על
פי יסוד זה מסביר השפת אמת את מאמר חז"ל ברכות ה' א' אחד המרבה ואחד הממעיט
ובלבד שיכוון לבו לשמים. וידועה שאלת הט"ז אורח חיים [סימן א'] שאם שניהם
מכוונים ליבם כראוי לשמים מדוע משווים את המרבה והממעיט הרי הוא ריבה יותר. אך
שיטת השפת אמת במאמר זה היא שהממעיט לא המעיט בלבד אלא שהיה המיעוט במעשה עצמו על
מנת להרבות את היראת שמים המוקדמת שהיא המעמידה ומקיימת את המעשה מפאת כן המיעוט
אינו חיסרון והוא שווה למרבה ודוק והבן היטב. [עפ"י שפת אמת תרל"א וס'
שפתי דעת].
שבת שלום ואורות אין סוף!!!
