מטיל מום בקדשי עכו"ם

דן בס' מנ"ח [רפ"ז] אם המטיל מום בקדשי עכו"ם לוקה. והאחרונים [דברי מרדכי, יכהן פאר] ציינו לרש"י בסיפור קמצא ובר קמצא "יאמרו המטיל מום בקדשים יהרג" כותב רש"י שעובר על מום לא יהיה בו.

וזו מציאה. 

חוץ מצא מקמצא ובר קמצא

השפת אמת [פסחים פ"ו] כותב שהתקנה "כל מה שבעל הבית אומר עשה חוץ מצא", נתקנה כתוצאה ממעשה קמצא ובר קמצא. וזה חידוש.

ד' צומות מדין תשובה או מדין אבלות

ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד. ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר. השופר מקצר והחצוצרות מאריכות. שמצות היום בחצוצרות. ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחד אלא במקדש שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' [הל' תענית א' ד']:

לפי הרמב"ם [פ"ה ה"א] ד' תעניות הן מדיני תשובה ובתשעה באב בצום הוא מדיני תשובה ושאר העינויים הם מדיני אבילות. לפי הראב"ד [מובא בר"ן] דיני ד' התעניות הם מדיני אבלות. איפה מצאנו שאבל צם? שאני אבלות ישנה מאבלות חדשה שבישנה צמים. 

ראיות לראב"ד: 

א] מגילה ה' שמאחרים תשעה באב שחל בשבת שאקדומי פורענותא לא מקדמינן ואם מדין תשובה למה שלא נקדים? 

ב] תענית ל' "כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, אסור באכילה שתיה וכו'". לפי הראב"ד ההשוואה מובנת היטב. והרי"ף והר"ח לא גרסו אכילה ושתיה. 

לפי הראב"ד כמו שקבעו ימים טובים בימי שמחה כך קבעו ימי אבל לימי צער. 

[עי' בכ"ז בס' נחלת בנימין תשעה באב] 

ר' משה והאמשינובר זצ"ל

שמעתי מיהודי אחד שלמד הג"ר משה שפירא זצ"ל בחברותא עם האדמו"ר מאמשינוב רבי מאיר'ל זצ"ל, וקנה ממנו הרבה. כשנפטר הרבי, בשנת תשל"ו, נשא עליו מספד בישיבת תפרח (שם כנראה שימש כמשגיח באותה עת) והפליג עליו בהפלגות גדולות. שאלתיו, למה לא ידוע הקשר שלו עמו ואם כדבריך שקנה ממנו הרבה היה צריך שימלט ממנו משהו בשמו. השיב לי: הוא מצניע את זה מאותה סיבה שהרב הוטנר העלים כי את יסודות תורתו קנה מהרב קוק זצ"ל.

ענין המעפילים וחטאם

הגה"צ רבי יצחק מאיר שפירא ז"ל [אביו של הג"ר משה שפירא] ביאר כוונתם של המעפילים, דהנה בדברי משה אל ה' מצינו (יד,יג-טז): ושמעו מצרים כי העלית בכחך... והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ...וישחטם במדבר. ואמנם באמת טענת משה נתקבלה, ואף כי נענשו דור המדבר ובמדבר הזה יפלו פגריכם וכל מנאצי לא יראוה, מ"מ הועילה שלא היה כליה ח"ו, ובניהם יבאו לא"י וינחלו אותה.

ועל טענה זו של משה שיהא חילול ה' אם ימותו במדבר ע"י יושבי הארץ סמכו המעפילים במה שאמרו הננו ועלינו . ומ"מ אמר להם משה, למה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, שכיון שעוברים את פי ה' היא לא תצלח, ולא יעלה בידם בשום פנים. ואמנם לבסוף היה כמתואר בפר' דברים (א,מד): וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד החרמה.

ובביאור הענין מצינו בדברי רש"י שם: מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהם נוגעים בכם מיד מתים.

ובדעת זקנים מבעלי התוס' פירש, שזה היה כדבורים שעוקצין מכאן ומכאן ואין ממיתין כך ויכום ויכתום שרדפו אחריהם בהכה ופצוע אבל לא הרגום, כדי שלא יגדילו פיהם ונמצא שם שמים מתחלל, ותדע שלא מנה בכאן הנופלים במלחמה כדרך בשאר מלחמות.

והנה לדברי הדעת זקנים מבואר מאוד, דאמנם אף כי לא עלתה בידם לעלות, מ"מ חילול ה' לא נגרם עי"ז. וגם לדברי רש"י שהרגום, י"ל דכיון שגם הרודפים מתו מיד לא היה כאן טענה של מבלי יכולת ה' ולא נתחלל ש"ש. ונמצא שאין עצה ואין תבונה נגד ה', ולא עלתה בידם להצליח להמרות ציוויו של משה, והחילול ה' נמנע בדרך אחרת.

שני הסעיפים

לפני כעשור נכחתי בסעודה שלישית לסטודנטים מארגון נפש יהודי בשכונת בית וגן, כשהג"ר משה שפירא זצ"ל הוזמן לשאת דברים.
אחרי מספר מילים שנאמרו על ידו, ניתנה אפשרות לסטונדטים לשאול שאלות ככל העולה על רוחם.
נעמד סטודנט ושאל כך:
"ומה קורה אם אדם מחפש את האמת כל הזמן ולא מוצא? מה קורה אם אדם רוצה להגיע לאמת וכל חייו לא יודע מהי? "
ציפיתי שר' משה יעודד אותו, יגיד שעליו להמשיך ולחפש, ישבח על הרצון לחפש... כל המילים הרכות והמעודדות שאנחנו רגילים לומר לאנשים שרוצים לקרב אותם.
ואז ר' משה הביט בו במבט נוקב ואמר במשפט אחד: "על זה אמר הנביא: עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?"
אני זוכר שנדהמתי מהגישה, ומהאמת שבה.

עשרה בטבת

הג"ר משה שפירא זצ"ל 

עניינו של 'חינוך', זה הצעדים הראשונים שמכניסים את הדבר לתלם ואח"כ הדבר מתחנך. אם זה כלי בבית המקדש, אדם שמתחנך, חנוכת המזבח. כל החינוכים כולם עניינם נקודת ההתחלה, וההתחלה הזאת היא זו שנקראת 'חינוך'. "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". משתדלים שהחינוך הזה יכניס את המתחנך לתלם והוא ימשיך באותו תלם שבו הוא התחיל. כיון שהמועד של חנוכה, נקרא על שם החינוך, פירוש הדבר שזה חג של איזה שהוא חינוך. קריאת התורה גם היא עניינה חנוכת המשכן. אותה חנוכה שכתובה בתורה, חנוכת המשכן, זאת היתה נקודת ההתחלה, ואח"כ המשכן המשיך לעבוד כל משך הזמן שהמשכן היה קיים. "אין מחנכים את המזבח אלא בתמיד של בין הערביים", ואחרי שחינכו את המזבח הוא ממשיך לעולם. כהן כשנכנס לעבודה חייב בחינוך, הוא צריך להביא 'מנחת חינוך' ומכאן ואילך הוא ממשיך לעבוד. לאיזה המשך מצפים מאתנו? המועד של היום, זה מועד ההתחלה, של מה שנקרא בעברית של היום: ליישם את החינוך. חנוכה נגמר ועם מה שהתחנכנו בחנוכה אנו צריכים להמשיך. אנו לא ממשיכים להדליק נרות ולא ממשיכים להגיד הלל, אז מהו הדבר שהוא החינוך שאותו אנו צריכים להמשיך. מה המשך הדרך. באיזה עבודה התחנכנו שאותה אנו צריכים להמשיך, עד לחנוכה הבא שאז אנו שוב צריכים להתחנך. חזרנו הרבה פעמים על מה שכתוב ב"על הניסים", אנו יודעים שמלכות יון הרשעה עמדה עלינו להשכיחנו תורה, להעבירנו מחוקי רצונו יתברך וכביכול בורא העולם ריחם עלינו וברחמיו הרבים עמד לנו בעת צרתנו, רב את ריבנו, לחם את מלחמתנו, נקם את נקמתנו. זה מה שקרה. אחרי הניצחון, באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול. מה צריך להישאר אתנו מחנוכה, שעצם עניינו זה חינוך. איפה זה ממשיך. נראה.

אותו ניצחון על יון, האם הוא היה ניצחון שלם, סופי ואין לנו שום עסק יותר עם טומאת יון, או שזה לא בדיוק כך.הדבר הבא שקרה מיד אחרי חנוכה, קרה למעשה עוד בזמן שמלכות יון שלטה בארץ ישראל,כאשר אותו מלך ממלכי יון אילץ את הזקנים כמו שכתוב במסכת סופרים – לתרגם את התורה ליוונית. וזה הלשון במסכת סופרים פ"א ה"ז מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. הדמיון שאותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, נשמע כדבר שצריך ביאור. איך זה מצטרף לחטא העגל. כתוב בגמרא )סנהדרין ק"ב ע"א( שאין לך פורענות שאין עמה משהו מחטא העגל. זה השורש לכל הפורעניות שבאות עלינו, שלא תבאנה. שורשם בחטא העגל. מה האסון הגדול שקרה בתרגום התורה ליוונית, וכמו שכתוב בברייתא שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה. את האסון הזה אנו מצרפים לעשרה בטבת.

אני אקריא את הסליחה כמו שהיא כתובה, סליחה אשכנזית שאנו אומרים בעשרה בטבת: "אזכרה מצוק אשר קראני. בשלש מכות בחדש הזה הכני. גדעני הניאני הכאני. אך עתה הלאני. דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית. הלא שלשתן קבעתי תענית. ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית. על גבי חרשו חורשים האריכו מענית". אותו תלמי המלך, המלך היוני שישב אמנם במצרים, אבל מלך על ארץ ישראל, הוא המוזכר כאן "ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית". בח' בטבת מלך יון אנס את החכמים לכתוב את התורה ביוונית, וכתוב בסוף מגילת תענית שאז ירד לעולם חושך במשך שלושה ימים, אלה הם הימים ח', ט' וי' בטבת. תרגום התורה ליוונית היה הדבר האחרון. אז ירד לעולם חושך שלושה ימים משום ששלושת הימים האלה כולם ימי צרה ומפרטים את הצרה.

כאן בסליחה הזאת, כתוב גם מה קרה ביתר הימים. הדבר שקרה בעשרה בטבת, כתוב בפסוק בנבואת זכריה )ח', י"ט( "צום העשירי", והתענית היא בגלל שסמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. זה לשון הרמב"ם. מלך בבל הגיע, צר על ירושלים והכניס אותה במצור ובמצוק. אבל חושך של שלושה ימים ירד לעולם רק בזמן שתרגמו את התורה ליוונית. שלושת הימים האלה מכסים את שלושת הצרות שקרו הרבה קודם.

הצרה שהיתה בט' בטבת, זה לא ברור. כאן בסליחה הזאת כתוב: "זועמתי בתשעה בו בכלמה וחפר. חשך מעלי מעיל הוד וצפר. טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר. הוא עזרא הסופר". בט' בטבת נסתלק לבית עולמו עזרא הסופר. זה הדבר הנורא שקרה בט' בטבת.שלושת ימי החושך שכתובים במגילת תענית שירדו לעולם בעת תרגום התורה ארעו הרבה אחרי שנפטר עזרא הסופר. אחרי שנפטר עזרא נתכהן שמעון הצדיק ואז - כמו שכתוב ביומא )ט' ע"ב( - אלכסנדר כשהגיע, ירד ממרכבתו והשתחווה בפניו אפיים ארצה אמרו לו: מלך גדול כמוך ישתחווה בפני יהודי? ענה להם: דמות דיוקנו של זה הולכת ונוצחת לפני בבית מלחמתי. אלכסנדר היה הולך וכובש שלא כדרך הטבע. הוא כבש את כל העולם והוא גילה שהדמות שהולכת לפניו, מצליחה את דרכו וכאילו נותנת לו לנצח, זה דמות דיוקנו של זה. כשאני הולך במלחמה הוא הולך לפני והוא זה שפותח בפני את הדרכים ונותן לי לנצח. הרבה אח"כ היה תלמי המלך. תלמי היה הדור הרביעי מאלכסנדר. כאן בסליחה מפורט שהצרה של ט' בטבת היתה שאז נסתלק לבית עולמו עזרא הסופר.

במסכת סופרים מדברים רק על מה שקרה בח' טבת, "והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". על מה שאירע בט' בטבת, במגילת תענית כתוב שלא פירשו בו חכמים מה היה. קבעו את ט' בטבת לתענית, אבל הסיבה נעלמת. לא גילו את הסיבה. המפרשים אומרים שזה יום ההולדת של אותו האיש, ימח שמו וזכרו, שזה ראשי התיבות של שמו. היו כמה שעשו את החשבון הנכון. הנצרות חיה על שקר. השקר הוא בתאריך שבו לדידם אותו פגר מת. למעשה הוא מת הרבה קודם. הוא היה תלמיד של רבי יהושע בן פרחיה שהיה מאד סמוך לימי יוונים. רבי יהושע בן פרחיה הוא מהזוג שבא אחרי יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יועזר איש ירושלים. אז באו ניתאי הארבלי ורבי יהושע בן פרחיה. הם מאחרים את זה בשקר, בגלל ה"דת" שלהם. לצרכי הדת הם זקוקים לספר שהוא מת סמוך לחורבן. כאילו בורא העולם החריב את כלל ישראל ובחר כאילו בו, עפרא לפומייהו, וכאילו כרת עמו, בר מינן, ברית חדשה. אלה דברי הבל מעצם עניינם ודברי שקר מבחינה היסטורית. כך מרמים את העולם. אנו אין לנו אלא דברי חז"ל. ידוע, הצנזורה שלטה בכל דבר ודבר. בכל מקום יש את טביעות האצבעות של הצנזורה. הם מחקו את סיפורו של רבי יהושע בן פרחיא. היום זה חזר. היום כבר לא כל כך מפחדים מהצנזורה הנוצרית... היה חסר לקבוע תענית ביום שאותו איש נולד... זה היה עלול לסכן את כל כלל ישראל, לכן לא פירשו חכמים למה. היום כבר מותר. היה מי שחישב ומצא שבשנה האמתית שהוא נולד, כמו שיוצא מדברי הגמרא, זה היה בט' טבת. עכ"פ זה מה שכתוב כאן. שלושה דברים קרו. בגלל מה שהיה בח' טבת, תרגום התורה ליוונית - ירדו שלושה ימי חושך לעולם. שלושה, בגלל שכל שלושת הימים ח' ט' וי' כולם ימי צרה.מה שמתבאר שהצרות שבשלושת הימים אלה היו צרות שמצטרפות לצרה אחת גדולה במסכת סופרים כתוב שהיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. ביום שנעשה העגל נשתברו הלוחות וזה כל בר דעת מבין שהתורה במצב של הלוחות הראשונים שונה בעצם מהתורה שנשארה אתנו. הלוחות הראשונים

נשברו ונשארנו עם הלוחות השניים. הלוחות הראשונים היו כמו שכתוב: "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות". הלוחות עצמם היו "מעשה אלוקים" והמכתב "מכתב אלוקים". הלוחות השניים לא היו מעשה אלוקים, אלא: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשנים אשר שברת". בלוחות השניים, המכתב היה "מכתב אלוקים". "וכתבתי על הלוחות". מהלוחות שהם "מעשה אלוקים", נשארנו רק עם שברי לוחות, והם מונחים בארון.

הצד השווה שבכל הדברים שקרו, הקו שמחבר את כל האסונות שקרו בשלושת הימים האלה. לא מצאנו אף פעם תענית שנגזרה בגלל מותו של צדיק. לפנים בישראל חסידים ויראים היו מתענים שלושה ימים. יום מותו של עזרא הסופר נקבע תענית. "שלושתם קבעתי תענית". התעניות האחרות על מיתתן של צדיקים. אנשי ח"ק מתענים בז' אדר, יום פטירתו של משה רבינו. כלל ישראל לא מתענה. יש כמה תעניות צדיקים, אבל זה בגלל הקשר לחורבן שיש במותם. ר"ח ניסן הוא יום תענית בגלל מותם של נדב ואביהוא, שיש בזה משהו של חורבן. צום גדליה, גם בזה יש משהו של חורבן של שארית הפליטה. יום מותו של עזרא הסופר נקבע תענית. הגמרא אומרת מלאכי זה עזרא, היינו שבט' טבת מת הנביא האחרון. בברייתא במסכת סנהדרין )י"א ע"א( כתוב: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול. הנבואה נגמרה. אחרי שנפסקה הנבואה, הגמרא דורשת בגיטין )נ"ו ע"ב( בסוגיה של החורבן: דבי רבי ישמעאל תנא: "מי כמוכה בא-לים ה'" - מי כמוכה באלמים. בורא העולם משים עצמו כאלם. הוא לא מדבר יותר. נסתלקה נבואה מישראל זה אסון שבהחלט מן הראוי להתענות. פסקה הנבואה מהעולם ובורא העולם משים עצמו כאילם. הוא לא מדבר יותר.

הדבר השלישי, בעשרה בטבת סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. שלושת הדברים האלה הם כולם מיעוט הצורה,גם של התורה וגם של כלל

ישראל וגם של ירושלים. זה נקרא הניח עליו כפו ומיעטו. זה היה גדול, קשור לאין סוף, וזה נתקטן, התכווץ והצטמצם. בתרגום התורה ליוונית, כיון שאין התורה יכולה להתרגם כל צרכה הכוונה שהתורה נצטמצמה. היא ירדה בדרגה. כמו שהתורה ירדה מהלוחות הראשונים, שם כל התורה כולה היתה כתובה בהם, כמו שידוע. בתשובות בית הלוי בחלק הדרשות דרשה י"ח הוא מאריך להוכיח עד היכן הדברים מגיעים מה שהיה בלוחות הראשונים. כל מה שנקרא "תורה" - היה בהם. כתוב בcחז"ל שכל מי שהיתה לו שאלה היה ניגש ללוחות ומוצא את הפתרון. כל מה שנתחדש על ידי חכמים וכל מה שנתבאר על ידי חכמי התורה, הכל היה כתוב על הלוחות. כמובן, מכיון שגם הלוחות היו "מעשה אלוקים", בריאה בפני עצמה, זה דבר שהוא כולו נס. דבר שהוא לגמרי מחוץ לגדרי הטבע בכלל. כל מה שנקרא "תורה" היה על הלוחות. בחז"ל כתוב שבין כל דיבור ודבור היה כתוב כל דקדוקי תורה. הלוחות היו בסך הכל אמה על אמה מרובעים. אמה אורך אמה רוחב ואמה גובה. זה הכל. כל לוח היה כזה, שני לוחות היו וזה הכל. צמצום. הקטנה. מה שנקרא בלשון הגמרא הניח עליו כפו ומיעטו. אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו כיון שסרח הניח הקב"ה עליו כפו ומיעטו. העמידו על מאה אמה. זהו.

כשיש נבואה בכלל ישראל, אנו מחוברים למעמד הר סיני כמו שכתוב במפורש בתורה, מה שאומר משה רבינו לישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון ככל אשר שאלת מעם ה' אלקיך בחורב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול ה' אלקי ואת האש הגדולה הזאת לא אראה עוד ולא אמות ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו נביא אקים להם מקרב אחיהם

כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו". כל הנביאים שקמו לכלל ישראל היו המשך של משה רבינו. עדיין היה חיבור. הבקשה שיהיו אתנו נביאים, זאת מתנה שבורא העולם נתן לנו כדי שמעמד הר סיני ימשיך להיות אתנו. על ידי הנבואה לא עזבנו את מעמד הר סיני. אחרי שנסתלק הנביא האחרון, נסתלקה רוח הקודש מישראל ונתרחקנו ממעמד הר סיני. אין לנו חיבור למעמד הר סיני. במעמד הר סיני היינו כולנו נביאים כולנו שמענו את בורא העולם מדבר. זה נפסק.

בתרגום התורה ליוונית התורה התכווצה והתקטנה. היה כאן "הניח כפו עליה ומיעטה". הדבר הזה זו גלות שנגזרה על התורה. עוד מהתחלה מיד אחרי המבול היתה הבטחה "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". הגמרא מגילה ט' ע"ב לומדת מזה: יפיותו של יפת יהא באהלי שם. אותו יפיותו של יפת תהיה באוהלי שם. הדבר הזה מתבטא ביון.

לכן התירו שספרים ייכתבו ביוונית. ספר תורה, תפילין ומזוזות, יכולים להיכתב ביוונית והם קדושים בקדושת ספר תורה. היום זה לא למעשה כי

היוונית השתנתה. יש כאן דבר תימה. כאשר תרגמו את התורה ליוונית היה היום קשה כיום שנעשה העגל. כמו שביום חטא העגל התורה התכווצה וירדה ממעלת "לוחות הראשונים" למעלת "לוחות אחרונים", זאת ירידה. זה צמצום בעניינה של תורה. זאת תורה אחרת. הוא הדין בזמן שתרגמו את התורה ליוונית, זה אותו דבר. חז"ל שיערו שזאת היתה התפיסה. מי שרוצה לדעת עד כמה התרגום ליוונית הזיק לתורה, צא ולמד מה קרה לתורה אחרי שבירת הלוחות. מה שקרה אז מקביל לזה שנתרגמה התורה ליוונית. התורה ירדה ונהיתה קטנה יותר. התורה היתה דבר השם והיא נתפסה כדבר השם. יוונית לא שומעת דבר השם. יוונית יודעת ומכירה רק את עצמה. כמו שכתוב בלשון הרמב"ן בפרשת אחרי מות על אותו יווני ותלמידיו הרשעים: והגיס לבו לחשוב שכל מה שלא הגיע הוא אליו בסברתו אינו אמת. זאת גסות רוח לחשוב כך. מה שהוא לא הגיע בסברתו, איך זה יכול להיות נכון. אם זה אמת - אני הייתי תופס את זה לבד. זאת גסות רוח. הגיס לבו. זה נקרא שהתורה מצטמצמת.

אנו רוצים להבין למה ביום שתרגמו את התורה ליוונית ירד חושך לעולם שלושה ימים, כאילו זה הדבר שממנו קרו הדברים האחרים. עובדתית זה לא ייתכן, כי תרגום התורה ליוונית היה הדבר האחרון. קצת לפניו היה מה שקרה בט' טבת, והרבה לפניו זה מה שקרה בח' טבת. בגמרא במסכת שבת )קל"ח ע"ב( כתוב: "ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. רבי שמעון בן יוחי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר: "כי לא תשכח מפי זרעו". אלא מה אני מקיים "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. אי אפשר להקיף את הדברים ולהגיע למסקנה ברורה. אומר על זה המהר"ל: צורת כלל ישראל זה התורה, ומה שקורה לכלל ישראל, קורה לתורה. כשאנו בגלות - גם התורה בגלות. כשאנו מפוזרים - גם התורה מפוזרת. הפיזור של כלל ישראל הוא פיזור בעצם וכך גם התורה. אנו מתפללים: "וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ". "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". אנו מפוזרים. התורה גם היא התפזרה בכל מקום. כשהתורה התפזרה הכוונה שאי אפשר לרכז יחד, למצוא את הכל ולהגיע לסוף בירור שלם של ענין. כמו שכתוב כאן זה בלתי אפשרי. "ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. זאת גזירה שנגזרה על התורה.

כיון שכבר בפסוקים הראשונים הגזרת גזרת הגלות על כלל ישראל שדורשים חז"ל בראשית רבה ב', ד' "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום", "תהו" – זו גלות בבל. "בהו" – זה גלות פרס ומדי. "חושך" - זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן. "על פני תהום" - זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר. הגלות הרביעית, גלות אדום, שהיא כתהום שאין לה

חקר. שורש גזירת הגלות עלינו, נגזר עוד בזמן הבריאה. כשכתוב: "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם", זה נראה כמו הבטחה. כאן כתובה גזירת הגלות על התורה. התורה תכתב יוונית ותתכווץ. היא תהפוך להיות תורה שלא יכולה להתרגם כל צרכה ובכך היא נעשית מצומצמת וקטנה. זאת הגלות של התורה, ממש כמו הגלות של כלל ישראל.

במגילת תענית כתוב שבט' טבת אירע משהו אחר. לא ההסתלקות של עזרא הסופר. אחרי לבבכם - זו מינות, וכן הוא אומר: "אמר נבל בלבו אין אלקים". אומר על זה רש"י: אותם ]השמטת הצנזורה: תלמידי ישו הנוצרי[ ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל. מה הכוונה ברש"י מה זה "מדרש טעות ואליל". יצא לנו כבר לדבר על זה כמה פעמים. "אליל" זאת הקטנה של "א-ל", כמו ש"עציץ" זה הקטנה של "עץ", ו"אביב" זה הקטנה של "אב". "אליל" זה כיווץ וצמצום של תפיסת אלוקות. תפיסה של אין סוף. הכל התכווץ. זה נקרא "אליל". אחרי שלוקחים בני אדם ועושים אותם למין אלוהים אחרים, זה נקרא "אליל". זה "מדרש טעות ואליל". זה מה שהם עשו. התורה שמתורגמת ליוונית נעשית תורה, שאחרי שהיא הוקטנה אם נרצה להגיד לשון אז מ"עץ החיים" זה נהיה "עציץ החיים"... זה קטן. זה "מדרש טעות ואליל". זה מה שקרה. כל ההקטנות הללו - "הניח עליהם כפו ומיעטו" - שורש הדברים זה בתורה שהיא צורת כל הדברים כולם. התורה עצמה הפכה להיות מ"עץ" ל"עציץ". רק בגלל זה, היה שייך שיבוא אותו איש ויוציא את התורה למדרשי אליל, רחמנא ליצלן. "מדרש טעות ואליל". אלה הם שלושת הדברים שנעשו בשלושת הימים האלה. שלושת המכות. "בשלושה מכות הכני". שלושת המכות האלה שבצד מסויים זה קטליה פלגא. בשלוש מכות הוכנו בחודש הזה ונעשינו קטלא פלגא. למחצה שליש או לרביע. הדבר הזה נשאר. תרגום התורה ליוונית הקטין את הכל. נצחנו את יון, אבל כל הדברים האלה קרו בפועל. בגלות יון בזמן שיון שלטה, מלך יון שהיה פה בארץ אינס לכתוב דת יוונית.

מה התועלת שקבלנו מהניצחון הגדול על יון ניצחון בלתי אפשרי בדרך הטבע,ניצחון שהוא כולו נס. איך הניצחון הזה פתר את אותה הנחת כף שהיוונית הטילה עלינו, צמצמה והקטינה אותנו, עד שהיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. יש במעשה הזה חזרה על חטא העגל. פעמיים התורה התמעטה: בשבירת הלוחות, ובאותה מדה - בתרגום התורה ליוונית. נחזי אנן.

חז"ל אומרים וחושך זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל. אותו "להשכיחם תורתך", כמו שכתוב בשל"ה "להשכיחם" אותיות "להחשיכם". כאשר הדבר לא מואר, לא שמים אליו לב וכך הוא נאבד ומשתכח. כשבורא העולם עשה לנו נס בהדלקת המנורה, בורא העולם נתן בידינו אפשרות להאיר בדרך נס. האור של המנורה זה אורה של תורה. הרוצה להחכים, היינו שאור של תורה יאיר בו – ידרים. מנורה בדרום. צריך התפלל בכיון שהתורה נמצאת. כך הוא יחכים. ההארה של תורה נמצאת במנורה. זה בעצם כתוב בפסוק: "מחוץ לפרוכת העדות – זאת התורה – יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר". "פרוכת העדות" זה מה שמכסה ומסתיר את העדות, אז "מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר", ומשם זה מאיר.

אני רוצה להקריא קטע משערי תשובה בשער השני, שם הוא מדבר על הדרכים שיתעורר האדם בהם לשוב אל השם. הדרך הראשונה, כאשר תמצאנה את האיש צרות, ישיב אל לבו ויאמר: אין זה כי אם דרכיו ומעלליו אשר עשו אלה לו, וחטאיו עוללו לנפשו. רבינו יונה מאריך הרבה בדברי מוסר וקרוב לסוף הוא אומר: ויש על הבוטח בשם להוחיל במעוף צוקתו - היינו המצוקות שמתעופפות סביבו - כי יהיה החושך סיבת האורה, כמו שכתוב מיכה ז', ח' "אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך ה' אור לי", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה מדרש תהלים מזמור כ"ב אלמלא נפלתי - לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך - לא היה אור לי. זה לא שהיה יותר טוב לא ליפול, אלא אחרי שנפלתי וקמתי, אני יותר 'קמתי' מאשר מקודם. אלמלא ישבתי בחושך - לא היה אור לי. המילים שרבינו יונה משתמש: כי יהיה החושך סיבת האורה. זה לא שאדם יכול להאיר באיזה אופן את החושך. זה לא פירוש המילים שהחושך הוא סיבת האור.

האור בה מכח החושך.אילמלא הייתי יושב בחושך -לא היה אור לי. אילמלא נפלתי - לא קמתי. כתוב כאן משהו חדש וזה מפורש בתנחומא הגדול לפרשת נח: "העם ההולכים בחושך" אלה יגיעי תורה שהקב"ה מאיר את עיניהם באסור ומותר, חייב ופטור, כשר ופסול, כל הדברים שהתורה שבע"פ דנה ומתעסקת בהם. כתוב כאן: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול". את האור הגדול רואים רק מתוך החושך. החושך הוא סיבה לאור. התנאי היחידי הוא שהאדם ידע שהוא בחושך. את זה הוא חייב לדעת. אם החושך נראה לו כמו אור, אז הוא לעולם לא יצא מזה. "העם ההולכים בחושך" היינו שהם מתאמצים למצוא דרך. מי שמגשש בחושך ובאפילה, פה הוא נחבל ופה הוא שובר עצם אבל כך מוצאים דרך. האור מגיע רק מתוך החושך. החושך סיבת האורה. אלמלא נפלתי - לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך - לא היה אור לי! צריך לשבת בחושך וקמים - ונהיה אור. כשרואים חושך מעובה מאד, מה צריך לעשות? זה מה שבני חשמונאי כהניך הקדושים עשו. הם ראו חושך ואז הם התנפלו עליו כדי לחסל אותו. זה נגד הטבע. הם הצליחו. הם הביאו לנו את הכח הזה להוציא את האור מתוך החושך. הם השאירו לנו את הדבר הזה. זה מה שנשאר בידינו מחנוכה. האפשרות להילחם באותה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל. זה לא בשבילנו לצאת למלחמה נגד יון. מה שכן בשבילנו זה להילחם בחושך. אדם נכנס לענין ורואה שזה חושך, אז הוא מתנפל עליו ובכל הכח הוא משתדל לגרש אותו. את זה השאירו לנו בני חשמונאי וזה מה שנשאר לנו מחנוכה. זה לא פחות 'נגד הטבע' מאשר שלוש עשרה אנשים, בני חשמונאי ואלעזר כנגד כל חיילות יון. כמו שרש"י אומר על הפסוק: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון". ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות, לכך נאמר "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה". משה רבינו התפלל עליהם בברכה של "וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידיך". "ברך ה' חילו", להצליח דרכם של בני חשמונאי. זאת תפילה שבורא העולם יצליח דרכם. שלוש עשרה בני חשמונאי, כנגד המון כח של מלכות יון. המון גיבורים. הכח הגדול של שלוש עשרה בני חשמונאי, היה בזה שהם חלשים. בזה שהם היו מעטים. בזה שהם היו טהורים. שם היה הכח שלהם. יון השאירה בעולם חושך. חושך שיש להתנפל עליו ובכל הכח להשתדל לגרש אותו.

אני רוצה להקריא את דברי המהרש״א על דברי הגמרא בשבת ע״ז רבי זירא אשכח לרב יהודה – האמורא תלמידם של רב ושמואל - דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה. אמר ליה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי? מדוע העיזים הולכות בראש העדר ואחריהן הכבשים. שאלה גדולה. את זה הוא בחר

לשאול. אמר ליה: כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא. קודם "ויהי ערב" ואח"כ "יהי אור". סתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות. אומר על זה המרש"א, דבר מאד מחודש: נראה דנתכוונו בכל זה לדברים המגיעים לתורה בדרך משל גם בכתוב וז"ש מ"ט עיזי מסגן כו' ע"פ מ"ש דמלכות יון נמשל לעז כמו"ש בדניאל: "וצפיר העזים הגדיל עצומיו" גו', וישראל נמשלו לשה כמ"ש "שה פזורה ישראל" גו', ולפי שבבית שני לא עמדו מלכים לישראל מלכי חשמונאי עד שמלכו בזמן הבית מקודם מלכות יון אלכסנדר מוקדן ואחריו מלכים אחרים מיון, אמר ע"ז מ"ט עיזי שהוא מלכות יון אזלן ברישא למלוך בבית שני ואחר כך אמרי שהוא מלכות ישראל. אותו צפיר עזים שהיה בחזון של דניאל, למה הם מלכו קודם? וא"ל שכבר נרמז זה בברייתו של עולם דברישא חשיכה כו' שנאמר "וחושך על פני תהום" גו' והדר נהורא, כדכתיב: "יהי אור". ואמרו בב"ר "וחושך על פני תהום" זו יון שהחשיכה עיניהם כו' ואח"כ מלכות חשמונאי שהוא אור שמלכו בנס נרות של חנוכה. ע"כ. נמצא שיש כאן דין ודברים נפלא מאד. מ"ט עיזי מסגן ברישא. הנקודה של החידוש שהוא אמר, זה דבר שקשה מאד לבני אדם להבין. מלכתחילה לא מובן איך ייתכן שהחושך יהיה סיבה לאור. זה לא ייתכן. החושך הוא כנגד האור. הוא עונה לו שכך ברייתו של עולם. הלשון בזוהר ח"ג פ' ע"ב לית נהורא אלא דאתי מגו חשוכא. אין אור אמתי, אלא אותו אור שבא מתוך החושך. דווקא מתוך החושך. כתוב בתחילת התורה: "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", ראה שאין כדאי להשתמש בו רשעים. זהו האור הגנוז. ראה שאין כדאי שבאור הזה ישתמשו הרשעים, עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. איפה הוא גנוז? באיזה מקום? איפה גונזים דבר? גונזים דבר במקום שהוא נהיה גנוז. במקום שלא רואים אותו. האור נגנז בחושך. כל מי שרוצה להגיע אליו, צריך לנצח את החושך. צריך להתנפל על החושך כמו בני חשמונאי. לנצח אותו, וכך מתגלה האור הגנוז. זה מה שמלמדים אותנו כאן. זה נפלא מאד מה שהמהרש"א מגלה כאן. מלכות חשמונאי מלכו מכח הנס נרות של חנוכה.

ברוקח כתוב שהסכום הכללי של הנרות שמדליקים בחנוכה זה ח״ו נרות שמדליקים כנגד ל"ו שעות ששימש האור הגנוז במעשה בראשית. מיד ביום הראשון נברא האור והקב"ה גנז אותו לצדיקים, אבל כל זמן שלא היה אדם הוא לא הביא תועלת לאף אחד. מתחילת בריאת האדם ביום שישי מיד בבוקר, שימש האור הגנוז

והאיר. היתה צורת אדם בעולם. שתים עשרה שעות של יום שישי ועשרים וארבע שעות של שבת. בשני הימים האלה האיר האור הגנוז ל"ו שעות. הרוקח מגלה פה שנרות חנוכה הם מהאור הגנוז. זהו אור שנתגלה ונשלף מתוך החושך. נרות חנוכה הם אור שיצא והאיר מתוך החושך. אלו הם הדברים.

אם אנו רוצים לדעת מה החינוך, על מה נתחנכנו בחנוכה ומה אנו צריכים להמשיך לעשות אחרי החינוך, "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", מה עלינו לעשות. עלינו להמשיך את מה שהתחנכנו על ידי בני חשמונאי ועל ידי נרות חנוכה, להתנפל על החושך להילחם בו ולהפיק ממנו את האור. זה מה שרבי יהודה גילה לרבי זירא.מאי טעמא עיזי מסגן ברישא. עוד לא היה "ויהי ערב", אז לא היה "ויהי בוקר". זה אותו נהורא דאתי מגו חשוכא. "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור וגו' ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ענייני דיומא של היום הזה זה מה לעשות אחרי החינוך. מה להמשיך. כפי הנראה זאת הכוונה. זה עומק הכוונה של מה שכתוב בגמרא ביומא )דף כ"ט( "למנצח על אילת השחר" אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה? ניתנה לכתוב קא אמרינן. הנס של פורים ניתן להיכתב. היו נביאים והנס נכתב ומגילת אסתר היא חלק מתורה שבכתב. הנס של חנוכה לא ניתן להיכתב. כבר אין נבואה בעולם ובורא העולם לא מדבר אתנו, גם לא דרך המעשים. כאילם. לכן זה לא ניתן להיכתב. הנס של חנוכה לא ניתן להיכתב, אבל למה שחר הוא הסוף וגם אסתר זה סוף. התירוץ שאסתר זה סוף של 'לילה', הנס של חנוכה זה 'יום'. הנס של חנוכה זה לא שמאירים את הלילה, אלא מוציאים מהלילה את היום. זה כבר לא לילה. כשאני לוקח מן הלילה ועושה ממנו אור, זה נקרא שעשיתי 'יום'. כך שהנס של חנוכה זה גדר אחר של נס. גילוי של האור שגנוז בתוך החושך. כשהופכים את החושך לאור, זה נקרא שכבר אין לילה. זה אחרי הלילה. כשמאירים לילה, מאירים לילה. המצב הוא לילה ומאירים אותו. אבל כשמוציאים מהחושך את האור, זה נקרא שהגיע כבר היום. זה יום. זה מה שרצינו לבאר.

כיום שנעשה בו עגל

זכין לאדם שלא בפניו

כאשר בתו של הגרמ"ש זצ"ל היתה חולה, העיד שכנו הרב א.ש. שראהו עומד בתפילת שמו"ע כמה שעות, וכאשר נפטרה ל"ע אמר בהלויתה "שלושה שותפים לאדם, איך הקב"ה לקח אותה בלי לשאול את שאר השותפים? בעל כרחך זה לטובה וזכין לו לאדם שלא בפניו. אבל לא אומרים כלל זה כשיש גם חוב? ע"כ שזו זכות גמורה....

עשרת הדברות

יש טעות נפוצה בענין של בי"א לחבירו ובי"א למקום. למה לא נגיד שהלובש שעטנז זה 'בין אדם לבגד'. נכון שחבירו זה ההיכי תמצי שמחייב אותו, אבל למה זה נקרא בין אדם לחבירו. המושג של בי"א לחבירו הוא שחבירו הוא 'מחייב' כמו שהמקום מחייב. מציאות של חבירי מחייבת אותי כמו שמציאות המקום מחייבת אותי. המלכת קונך, המלכת חבירך.

שני הלוחות: לוח אחד בי"א למקום. לוח ב' בי"א לחבירו. יש ענין אלוקי באדם – צלם אלוקים. וזה מחייב אותי. צלם אלוקים זו מציאותו מחייבת. 'אלוקים' מעצם הגדרת המושג הוא מציאות מחייבת (דיינים – אלוקים).

צלם אלוקים – ה' מתגלה דרך הצורת אדם, לכן תתייחס אליו כמו שמתייחסים למשהו אלוקי.

אנכי ה' מקביל ללא תרצח (רש"י ומהר"ל). מציאותו ית' כנגד מציאות האדם. אל תפגע בה.

לא יהיה לך כנגד לא תנאף, אל תצרף עוד מישהו למשהו שהוא ענין שלי בלבד. לא תנאף, כמו מי שמתערב בין איש ואשתו, אתה מערב בענין העבודה ענין אחר.
לא תשא, אתה לוקח ומשתמש בשמו. כנגד לא תגנוב.

זכור את יום השבת לקדשו, שבת סהדותא אקרי, כנגד לא תענה ברעך עד שקר.

כבד את אביך ואת אמך כנגד לא תחמוד. מבו' היטב במהר"ל, אין במציאות שום דבר שאין לו משורש מציאותו. החומד משהו ששייך למישהו אחר מבזה את אביו ואמו, מה שהוריו נטעו בו והעבירו אליו זה מה שיש לו. לכן הם נמצאים בלוח הא' של בי"א למקום. החלק של בי"א לחבירו הוא לא תחמוד, אשר לרעך, הוא לא נמצא בשורש שלך. אתה לוקח דבר ולא מודה שכל מציאותך מה שיש בך הוא משורש אבא ואמא. מבזה אותם שהם רק היכ"ת ולא מקור. החומד אומר שהוא אדם שנמצא וחי ויכול לרצות כל מיני דברים.

באופן, שההנהגה של בי"א לחבירו היא שחברו זה מציאות מחייבת.

[הגרמ"ש זצ"ל] 

בין המצרים - בין חטאי העגל והמרגלים

בין המצרים. מקום צר, שכאן ומכאן דחוק וצר. ע"ז נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים, כי שם ניתן לתפוס את הנמלט. מי שמעוניין לתפוס את עם ישראל, אלו הימים. הרבה אסונות קרו בימים האלו המועדים לפורענות. י"ז בתמוז מכאן וט' באב מכאן יוצרים שני מצרים שביניהם ניתן לתפוס בקלות.

איך זה נוצר? במה גורמים י"ז בתמוז וט"ב למיצרים שמי שעובר בהם מסכן את עצמו מפני האורבים?
י"ז בתמוז הוא חטא העגל וט"ב הוא חטא המרגלים. שם אנחנו נלכדים. בין שניהם. י"ז בתמוז יום שבירת הלוחות, ואילו ט"ב יום הבכיה של חינם שבגללה יש בכייה לדורות. מה פשר המקום הצר בין שני החטאים האלו?

שני החטאים האלו הם אבות החטאים של עם ישראל. אין פורענות שבאה על ישראל שאין בה מחטא העגל. המשמעות שיש בכל חטא מחטא העגל. וכלפי חטא המרגלים נאמר וביום פוקדי ופקדתי עליהם חטאתם, כלומר ביום פקדי במרגלים אפקוד גם על חטא העגל. א"כ זה המשך של חטא העגל במידת מה.

הרמב"ם בתחילת מו"נ מביא קו' שהק' לו איש אחד זה שנים, ומביא הקושיה ותשובתו. הלא אדם אכל מעץ הדעת. ועל ידי כך ונפקחו עיניכם לדעת טוב ורע. הקשה השואל, איך ע"י מעשה רע נהיה דבר טוב, שנהיו כאלקים יודעי טוב ורע? איך מעשה רע כזה מביא תועלת כזו?
הרמב"ם עונה שה"נפקחו עיניכם" הוא כולו נזק. אדה"ר עיקר תולדתו בכל היקף השגותיו לא היה מושג של טוב ורע. היה אמת ושקר. כל מעשה שמתאים לרצון הבורא הוא מוגדר אמת, יש לו קיום ומציאות. וכל מעשה הסותר את הרצון העליון הוא שקר, ללא קיום. במצב כזה אין בחירה, כי האמת היא הבחירה היחידה. הבחירה מתחילה רק כששני הדברים קיימים, אלא שאחד טוב ואחד רע. אני בוחר האם קיומי יהיה בצד הטוב או בצד הרע, אבל שניהם קיימים, ואני יכול לבטא את קיומי כך או כך.
ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע ובחרת בחיים. זו הבחירה ועלינו לחשבן לאן ללכת.
אדה"ר נברא במערכת שונה, של אמת ושקר בלבד. א"כ היכן הייתה נקודת הבחירה שלו? הרי טוב ורע לא היו במושגיו? אלא הבחירה שלו הייתה האם לתת קיום למציאות שעדיין לא קיים, להביא לעולם מושג חדש של רע. אין רע יורד מלמעלה. על כל פרט בבריאה נאמר וירא אלקים כי טוב, ואח"כ טוב מאוד. אין מציאות של דבר שקיים והוא רע. רע זה העדר. האם לשנות מצב זה - זו הייתה הבחירה של אדה"ר.
הקב"ה ברא אדם בצלם אלוקים, זה השם של הבריאה, היינו בצלם של בורא. בשבעת ימי בראשית כתוב 35 פעמים אלקים. האדם יכול אף הוא לברוא בריאה. צלם אלקים, כתוב בגר"א ובספורנו ועוד ראשונים, זה סוד הבחירה. רק האדם יכול לבחור אם לעשות משהו או לא, כאלקים. הבחירה אם לחדש מציאות שלא הייתה קיימת קודם.
א"כ שורש החטא הוא בנתינת מציאות לדבר שאיננו. א"כ על דבר זה לא נאמר כי טוב. זה מציאות חדשה של רע. אדה"ר בחר להשתמש באותו צלם אלקים לברוא מציאות של אפשרות קיום לרע. אחרי שהאפשרות נבראה היא הולכת ומתממשת ע"י בני האדם, ומאז העולם מלא רוע.

שני החטאים, חטא העגל וחטא המרגלים. העגל זה לתת מציאות לדבר שאיננו. המרגלים זה מימוש של רע.
עיקר חטא העגל, אם הייתה שם ע"ז היא הייתה זניחה. עיקר החטא היה היצירה החדשה. חז"ל: במעמד ה"ס כשאמר הקב"ה אנכי נתקעו ד"ת בלבבם, וכשאמר לא יהיה לך נעקר יצה"ר מלבבם. הדיברות בנתינתן ניתנו כמציאויות, מקביל למעשה בראשית אין זה ציווי אלא קביעה - לא יהיה לך כזה דבר. הדיברות הם המאמרות של הבריאה חדשה של הצורה של אדה"ר לפני החטא, היינו שיש קיום ואי קיום. בחטא העגל נעקרה המציאות הזו, ומאז יש אפשרות של קיום לרע. זה שורש כל החטאים כולם.

החטא השני היה תוצאה מהחטא הראשון. אחרי שקיימת האפשרות של הרע באופן של קיום, זה קרה בחטא המרגלים שהיה המימוש של הרע. בפסוק נאמר מוציאי דיבת הארץ רעה, והחולקים עליהם אמרו טובה הארץ מאד מאד. הוויכוח אם הדבר טוב או רע.

לכן, בטבע הדברים חטא העגל הוא הראשון וחטא המרגלים הוא האחרון.

דברנו כבר על אותם חמשה דברים שאירעו את אבתינו בי"ז בתמוז. העולם נברא בה', המהר"ל והגר"א מפרשים שהאות ה' היא נקודה באמצע והתפשטות לארבעה צדדים. זו הבריאה - נקודת קיום, המתפרסת למזרח מערב צפון ודרום. כשכתוב ה' דברים אירעו וכו' הכוונה שנצרה כאן מציאות חדשה. בריאה שלא הייתה קודם. צורת קיום חדשה לעולם. במתן תורה נתגלה המציאות האמיתית של העולם, ובחטא העגל נברא עולם השקר, עולם שלא היה לו קיום קודם.
עיקר נקודת השקר היא שבירת הלוחות. לוח משמש ללוחות וללב. כותבם על לוח לבך. בשבירת הלוחות ניטל הכתב החקוק בלב. הלב הוא נקודת החיים של האדם. מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. לפני שהלוחות נשתברו הכתב היה חקוק בלב. חרות על הלוחות. זהות מלאה בין החומר ובין הכתב. זה היה עצם החיים. כשנשתברו הלוחות פרח הכתב. נקודת הבריאה החדשה. נבראו כאן חיים שייתכן שיכחישו את הכתב הזה. חיים שיכולים להתממש בכתב אחר לגמרי. הזהות של הכתב עם עצם החיים בטלה. מכאן ואילך ישנן כמה אפשרויות חיים.
בטל התמיד - הקו הישר בוטל.
הועמד צלם בהיכל - בהיכלו כולו אומר כבוד, וכעת הישוו צלם לכבודו ית'.
נוצרה אפשרות שריפת ס"ת. ניתן לשרוף את דבר ה' רח"ל.
ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו, עיר מלוכה, שם הצירוף והחיבור האמיתי בין בני אדם - הובקעה והפכה להיות נחלת גוים.
כל זה נוצר ע"י מציאות שבירת הלוחות, שיצרה מציאות שלא הייתה קודם לכן. עד אז זה היה איננו.

בט' באב קרו כל החורבנות בפועל. מימוש של רע בתוך מציאות העולם. נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, כלומר אנו בלי מקום.
רע בלה"ק זה דבר שבור, קטוע, רעוע. תרועם בשבט ברזל. רועה התרועעה הארץ. דבר שנשבר באמצע לא יביא לתכלית. לא אגיע לשום מקום. חז"ל בחרו לקרוא למועד - יום טוב. בתורה זה לשון יעד ותכלית, וחכמים קוראים לזה יום טוב, שעל ידו אני נוגע באותו עניין שאליו אני אמור להגיע. כל המועדים מכוונים אל סוף הדרך, ולמדנו לפי דרכנו שלזה שייך המושג טוב.
מה קטוע ברע? שאינו מגיע ומביא ליעד ולתכלית.

י"ז בתמוז התבטלה בו האמת, כי השקר קיבל מעמד של קיום, אבל רק כאפשרות. מכאן ואילך כל אחד יכול לממש עצמו גם בזה וגם בזה. המימוש הגרוע ביותר של הרע זה אי הכניסה לארץ. משמעות הגזירה הזו כך: אנו צאצאיו של אברהם אבינו, שנבחר עם הציווי לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. כאן הבחירה באברהם - הוצאתו מאור כשדים. אתה תצא ממקומך ותגיע לאותה תכלית שעבורה נברא העולם.
הרמב"ם מאריך לבאר את ההתגלות של אאע"ה בעולם. העולם התגלגל באותה טעות שנתנה קיום לע"ז, ואאע"ה הפקיע את עצמו וזרעו מטעות זו. יצ"מ הייתה בגלל שכלל ישראל במצרים נכשלו בע"ז וכמעט נעקר העיקר ששתל אאע"ה. א"כ יצ"מ הייתה בשביל לעקור את המציאות הרעה. חטא העגל החזיר אותה. נוצרה מציאות רעה, שלא תביא את העולם אל הארץ אשר אראך. מי שיצא ממצרים לא הגיע לארץ. לך לך נקטע ונשבר. אין רע יותר גדול מזה, כי זה סתירה להגעה לתכלית שעבורה נברא העולם. בהבראם - באברהם. הוא נקודת העיקר של הבריאה.
בשבר הזה כלולים כל השבירות. לכן גם כאשר הגענו אל הארץ חזרנו וגלינו, ושוב גלינו ועדיין אנו באותה גלות. לא נמצאים בארץ אשר אראך. המהלך שהתחיל ע"י אאע"ה נקטע ע"י חטא העגל וחטא המרגלים.
המרגלים נשלחו לראות את הארץ אם טובה היא אם רעה. כאן היה נסיון, האם יקלטו שכאן זו הארץ אשר אראך.
סנהדרין קד - איכה כתובה בסדר א"ב אך פ' קודם לע'. (בפ"א מסודר כסדרו, והמהר"ל אומר שזה כדי ללמד שאין כאן דבר אחר, אלא סדר שהתקלקל). מפני מה? מפני המרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. הקדימו פה לעין. וכי זה החטא? אלא כאן זה העיקר של הקלקול. העין הגיעה אחרי הפה, היינו ראתה את מה שהחליטו לדבר בפה. זו לא הארץ שהקב"ה מראה, אלא ארץ אחרת, שרואים בה את מה שהחליטו לראות בזדון. בחטא המרגלים הפסיקו ללכת אל הארץ אשר אראך.

בחורבן ביתר נחרבה התקווה לגאולה. דימו כל ישראל וגדולי החכמים - ר"ע - שמלך ביתר הוא המשיח, ונהרג. זו לא הייתה טעות, חלילה להעלות על הדעת, אלא שהדבר הזה נחרב. ומאז בא אסון אחרי אסון. נחרבה המציאות של עיר גדולה עם מלך גדול, של מלכות ישראל. לא נראה את הארץ עד שנראה את הארץ אשר אראך. אזי ותחזינה עינינו וכו' - אז נראה.

נקודת ההתחלה נמצאת בי"ז בתמוז. בריאת מציאות של שקר.
מכח זה כל רע יכול להתממש, וזה חטא המרגלים שהביא לעולם כל מימוש של רע שיש בעולם. ניטל המועד - היעד והתכלית. ניטלה הארץ אשר אראך. העולם הולך ונעשה רע מיום ליום, בכל מיני רע שאפשר להעלות על הדעת.

אנחנו היינו צריכים להיות אלו שהולכים אל הלך לך אל הארץ אשר אראך, אבל נתקענו בין המצרים. מכח שני החטאים האלו, ולכן כאן משיגים אותנו. בין המצרים היינו שכאן אי אפשר להמשיך וללכת אל הארץ. פה נוחתות עלינו כל המכות. כל מה שנמצא היום בעולם, אין בו משהו מן הארץ אשר אראך. לא בזה אנו חפצים.

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. מי שכואבת לו העובדה שנלקחה מאיתנו האפשרות שיאיר בו משהו מן הארץ אשר אראך, אותה ירושלים שהייתה צריכה להיות הארץ אשר אראך, עליו מובטח זוכה ורואה בשמחתה בלשון הווה. כשברור לו שכל הצעות העולם לא קשורות לארץ אשר אראך, הוא כבר תופס משהו. לא כתוב זוכה ושמח, אלא זוכה ורואה בשמחתה. רואים משהו מן הארץ אשר אראך. יה"ר שנזכה לזה בב"א.

(תומלל מהקלטה. טל"ח)

בין המצרים - חורבן התורה והמלכות

כל רודפיה השיגוה בין המצרים. גדר מזה וגדר מזה אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל.
משמעות בין המצרים, מובא ברש"י, בין י"ז בתמוז לט"ב. כשמנותבים לבין ימים אלו אנו נמצאים במצב הנמוך שלנו. קיומנו רופף, חסר, לא איתן. אנו חלשים.
במהר"ל מבואר שיש כאן התחלה וסוף. ואחריתה כיום מר, אותו יום מר זה היום האחרון של בין המצרים. ט"ב.
יש כ"ב ימים טובים: ז' דפסח, ח' דסוכות, שבועות ור"ה, יום כיפור ועיו"כ (שנחשב יו"ט וחייב בסעודה), א"כ 19 יו"ט. פורים ג"כ בתנ"ך, וכן ר"ח ושבת - ס"ה 22.
כנגדם 22 ימים רעים - ההיפך מהמועדים. מועד = תכלית - יעד. בכל מועד מתגלה המקום אליו אנו שואפים להגיע. הימים האלו הם כנגד מועד. אנטי מועד. יעד רע. קרא עלי מועד לשבור בחורי. מועד לא טוב.
כמו"כ ימים אלו הם ימי הקלקול. בסופם שיא האבלות. כנגדם ימי התיקון - מר"ה עד שע"צ. בו שיא השמחה.

הגמ' בסנהדרין: מדוע איכה בא"ב? שעברו על התורה שניתנה בא"ב. מה הכוונה בזה? הרי ברור שמילים מורכבות בא"ב. אין אפשרות אחרת. אלא הא"ב הוא בסיס של סדר. סדר כל הצירופים האינסופי. העובדה שיש כזה סדר מתכוון לגלות לנו שזה הבסיס של כל סדר בעולם. כל מציאות בעולם נובעת מסדר זה. התורה ניתנה בא"ב היינו שהתורה היא הצירוף הנכון ביותר לסדר הא"ב. זה הסדר הנכון של כל העולם כולו, וכל הדברים כולם. הסדר הראוי של הדברים נמצא בתורה. זה שהא"ב מסודר בסדר הנוכחי, בא ללמד אותנו איך לצרף את כל המילים שאנו מוציאים מהא"ב. יש תורה שלמה בעובדה שהא"ב מסודר בצורה כזו. מי שמבין היטב את סוד סדר הא"ב מבין את סוד כל התורה כולה. כל מה שאנו תופסים אנו מלבישים במילים, המצטרפות יחד לסדר מסוים. ונגולו כספר השמים. הבריאה היא ספר. צירוף דברים. הסדר של הא"ב מלמד את סדרם של כל הדברים כולם. כל הסודות רמוזים באותיות ובסדר שלהם. יש מדרש סתום וחתום שנקרא אותיות דר"ע. אין לנו כל הבנה בו. הוא מדבר על סדר האותיות. הכל מלמד על כל המערכת על המילים היוצאות מתוך הא"ב, איך צריך להצטרף. מה הספר שצריך לצאת מזה.

אבל יש שינוי בא"ב של איכה. שינוי שמרמז על שינוי כל סדרי העולם. שלושת הפרקים האמצעיים קודם פ' לע'. מדוע? שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. לא שיקרו, אלא הקדימו פה לעין, כלומר, הדבר כבר היה ברור להם בטרם אמרוהו. אדם רואה את מה שהוא מתכונן לראות. מעשים בכל יום. שני בני אדם רואים דבר אחד וכל אחד רואה משהו אחר.
העיניים קשורות לשכל. לבי ראה הרבה חכמה ודעת. הן עשויות לקלוט את המציאות האמיתית. בד"א כשאדם מסודר לפי הסדר הנכון - קודם עין ואח"כ פה. אבל אם כבר החליט ואח"כ מתבונן, יראה מה שהחליט. זה העיוות הגדול של העולם. אילו לא הייתה אפשרות כזו, בני אדם היו רואים המציאות כפי שהיא, והיו יודעים לבטא אותה כראוי. זו הייתה הגדת עדות של אמת.
זו הקינה והבכי של איכה. על המציאות כולה שהתעוותה. הבוכה הגדול הוא הא"ב. הגר"א בכי מלשון מבוכה. כשאין המשך. אין לאן לפנות ולהמשיך. בכי שיוצא מעומק לבו של אדם, כי אינו רואה איך אפשר להמשיך. מבוכה זה אובדן דרך. נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר.
מפני מה לקו בא"ב מפני שעברו על התורה שניתנה בא"ב. לא מדובר על עצם החטא, אלא על עיוות התורה. הם פגמו בסדר התורה. כל עבירה היא על חלק מהתורה. התורה עצמה מכירה באפשרות של עבירה. אך זה כל עוד סדר הדברים לא מעוות. שוגג או מזיד, שייצרו מתגבר עליו. אך כאן התעוות הסדר. העולם השתבש. חיים במציאות שאליבא דאמת היא איננה. עולם של דמיון. אנחנו רואים דברים שהחלטנו עליהם מראש. דמיונות שהלעיטו אותנו בהם, או שגרמנו לעצמנו. חיים במציאות של הקדמת פה לעין.

אותם כ"ב ימים רעים, מכוונים כנגד כ"ב אותיות הא"ב שהשתבש. הסדר הנכון שעבר מהעולם ובמקומו בא סדר שהשתבש. זה מוביל אותנו לאחריתה כיום מר.
השיבוש מתחיל בי"ז בתמוז. והאחרית בט"ב.
ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וה' בט"ב.
השם שבו ברא הבורא את עולמנו הוא הוי"ה. יש שני ה'. הזכרנו פעמים רבות שהאות ה' עניינה המיוחד שהיא מגישה לפנינו דבר ברור. הא לכם זרע. הילך. ה' מידעת את הדבר. הופכת אותנו לגלוי וידוע. י' היא ע"ש מחשבה, כמו שאומר רש"י באז ישיר - עלה במחשבתו שיאמר שירה. י' הופכת פועל לעתיד.
שני הה' של שם הוי"ה: הראשונה שהגיש לנו את המציאות, את חכמתו שנתגלתה בעולם, כולם בחכמה עשית. נתן לנו את החכמה הזו. את מה שבמחשבתו, היא הי' הראשונה שע"ש המחשבה. הה' השניה האחרונה שבשם זו הנתינה שהקב"ה נתן לנו רשות להוציא הכל לפועל כרצוננו. בראשונה הא לכם את חכמתי וכוונתי - את עומק המציאות. השניה מגישה לנו את אותה מציאות כבעלים, ליישם בה את רצונותינו, אם לטוב ואם למוטב חלילה. להמליך את האמת, או חלילה את המלך זקן וכסיל. הה' הראשונה המשך לי'. השניה המשך לו' שבשם. ו' עניינה חיבור לקודם והמשכיות. מה שניתן קודם, אנו ממשיכים אותו למעשה, לחיינו. במילים אחרות הה' השניה היא כח המלכות שניתן לנו, אנו הממליכים ברצונינו החופשי, ומקבלים עול של מלכות - או של המלכות האמיתית, או חלילה את השטן.

אם נתבונן בחמשת הדברים שאיבדנו בי"ז בתמוז ובט"ב, נמצא כי בי"ז בתמוז איבדנו את התורה, ובט"ב את המלכות.
י"ז בתמוז
א. נשתברו הלוחות - איבדנו את התורה. מתן תורה עצמו נשבר בשבירת הלוחות (כמפורש בגמרא שעל ידי כך אינם מומרים). מתן תורה התחדש בלוחות השניות ביום הכיפורים, כמפורש במשנה בתענית, יום חתונתו זה מתן תורה, ומפורש ברש"י ע"פ הגמרא שזה יום כיפור, וזה תיקון לחטא העגל. יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבב"א, וזה התיקון לחטא המרגלים. לעתיד לבוא ט"ב יהיה חג בן שבעה ימים שייגמר בט"ו באב, שיהיה יום חג.
ב. בטל התמיד - עולת תמיד העשויה בהר סיני, התחיל בסיני ושוב לא פסק. קרבן התמיד הוא המשך עניין הר סיני. בטל התמיד היינו ביטול עולמי, כי גם בבית שני זה כבר היה אחרי הקטיעה.
ג. שרף אפוסטמוס את התורה. כמובן פגיעה בתורה. התורה כפי שניתנה אינה ניתנת לשריפה. הרמב"ם בפ"י מס"ת. צריך לכבד אותה מאוד כי הדברים שבלוחות הברית הם בכל ס"ת. בגלל חורבן התורה ניתנה אפשרות לשריפה.
ד. הועמד צלם בהיכל. מציון תצא תורה, מן ההיכל שבו המנורה והארון, ושם הועמד צלם. זה ביטל את מציון תצא תורה
ה. הובקעה העיר. זה ביטל את ודבר ה' מירושלים. העיר פרוצה וכל אחד יכול להכנס. פתח לזרים. מרשות יחיד של כלל ישראל שדלתותיה נסגרות על ס"ר כלל ישראל, הפכה העיר לרה"ר. התורה מתגלה ממקום שהשכינה שורה בו. מתחילה לא היו מלמדי תינוקות, ואח"כ התקינו שיהיו מלמדי תינוקות רק בירושלים. המשך מסירת התורה רק מירושלים. כשהובקעה העיר זה כעין העמדת צלם בירושלים. שוב אין זה מקומה הבלעדי של השכינה.

כל הדברים האלו הם הפגיעה בה' הראשונה, בה נתן לנו הבורא את חכמתו - היא התורה. התורה נשארה בדרגה פחותה ביותר.
הה' השניה נתנה לנו מלכות, היינו להעמיד את המציאות על בסיס אמת או שקר. או חכמת הבורא או טיפשותנו שלנו.

בט' באב - מלכות.
שלא יכנסו לארץ.
חורבן שני בתי המקדש.
חורבן ביתר - המלכות שנתגלתה בביתר כל' הרמב"ם שהיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח וכו', כלומר הייתה כאן התחלה של משיח וזה נחרב. ר"ע וחכמי דורו לא טעו בו! חלילה וחלילה! אחרי שר"ע קרא עליו את הפסוק דרך כוכב מיעקב קראו לו בר כוכבא. היה כאן חורבן ולא טעות. זה מפורש בדברי הרמב"ם, למי שיודע לקרוא. אנו בוכים על חורבן ולא על טעות, והרמב"ם מבאר שהחורבן זה שהמלך הגדול שדימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המשיח נהרג בעוונות.
בו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל וסביביו, לקיים מה שנאמר ציון שדה תיחרש. זה חורבן נוסף. אברהם קראו הר. יצחק שדה. יעקב בית. אף שלא היה שם שום בית. א"כ גם אחרי החורבן היה שייך שיישאר שם בית. אך הקראו בית גם הוא נחרב. חזר להיות שדה.

בתי המקדש נקראים כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. לפאר מקום מקדשי ומקום רגיל אכבד. שם נתגלה המלכות, מלכות ה'. א"כ בט"ב הפסדנו הה' האחרונה. כל מה שניתן לנו נלקח מאיתנו. נשארנו חסרי כל. מכל השפע הנפלא שהבורא השפיע עלינו במתן תורה ובבתי המקדשות, לא נשאר לנו.
מאז החורבנות אנו הוכלים מדחי אל דחי, אין לך וים שאין קללתו מרובה משל חברו. אנו הולכים וירדים, הולכים ומתמעטים. חיים במציאות נוראה. שורש כל זה בעיוות שהקדמנו פה לעין. על עיוות זו בוכה מגילת קינות.

העולם כולו תופס אותנו כיצורים בלתי אפשריים. אנו הגורמים לכך, כי שמנו עצמנו במקום בלתי אפשרי. כל הקינות מתמצות במילה אחת - איכה?! איך ייתכן? זה הרי בלתי אפשרי.

יה"ר שבמהרה נראה את האמת ונראה עד כמה הכל ברור ופשוט, ואנו אלו שערבבנו וטשטשנו הכל.


(תומלל מהקלטה. טל"ח)

אורות הגבעה – תשעה באב [האחרון לפני ביאת גואל!] תשע"ז

                  אורות הגבעה – תשעה באב [האחרון לפני ביאת גואל!] תשע"ז

לע"נ הבחורה האצילה שרה בת מו"ר הרה"ג ר' אפרים זאב קליין

נ.ל.ב.ע. ב' אב תש"ע ת.נ.צ.ב.ה. ונזכה בקרוב לתחיית כל מתי ישראל

שני היבטים על המציאות

יש גמרא שמתארת לנו באופן ציורי מה מתרחש בגלות המרה בה אנחנו שרויים.

"ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים. ר' שמואל בר נחמני אמר, מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה, והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקב"ה שנאמר 'הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו'? לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי". [חגיגה ה']  

יש כאן מחלוקת בין רש"י ורבינו חננאל בהבנת תירוץ הגמרא. רש"י אומר שהקב"ה בוכה במסתרים, בבתי גואי, בפנימיות. ואילו בבתי בראי, בחיצוניות, הקב"ה שמח ואין בכיה. עז וחדוה במקומו. רבינו חננאל אומר הפוך. בפנימיות יש עז וחדוה ואילו בחיצונית הקב"ה בוכה עיי"ש. ולפי דבריו "המסתרים" הם בבתי בראי. [יש להעיר, שלכאורה פשטות דברי הגמרא מורה כדעת רש"י. ובמיוחד לאור המשך דברי הגמרא  "ובבתי בראי לא [אין בכיה], והא כתיב ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק? שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו  שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון"].

רזי עולם נאמרו פה, ואין איתנו יודע עד מה. אבל לפי ערכי הפעוט אנסה לבאר את שתי הדעות.

לדעת רש"י שבחיצוניות יש חדוה, אולי הכוונה היא שיש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם. צא לרחובה של עיר. תראה שכל יום יש חתונות, בר מצוות, בריתות, קידושא רבא לאחר התפילה עם שני סוגי קוגל וצ'ולנט מהביל, ערבי שירה עם מיטב הזמרים, דיסקים בכל רכב כמעט, המשאיות של נ-נא-חים שמהן בוקעת מוסיקה רועשת ורודקים ברחובות [אני לא מבקר אותם – אני דווקא אוהב להצטרף...]. הולכים ברחובות מלכי ישראל ורבי עקיבא, מרכז השופינג העולמי לציבור החרדי, ורואים כל טוב מצרים העולם. מסעדות הפיצה ופלאפל מלאות, חנויות הביגוד הן לגברים והן לנשים עסוקות ומשגשגות. תרבות הטיולים והנופש התפשטה לכל עבר ולכל חוג עד שהפכה לנורמה. העולם שמח!!

בחיצוניות.

הקב"ה מנהיג את עולמו שבחיצוניות המצב נראה די טוב. אבל בפנימיות, במסתרים, תבכה נפשו [כביכול]. המצב נורא ועלוב. החומריות חוגגת. הנהירה אחרי תאוות חושיות עברה כל גבול. הבחור "חייב" את הכובע החדש עם מותג [בלי מותג זה כמעט איסור דאורייתא של בל תגרע]. מוציאים המוןןןן כסף על כל מיני מותרות - בגדים, אביזרי דירה, פאר חיצוני וכו' וכו'. נכון מאד שחז"ל אמרו ש"דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים מרחיבים את דעתו של האדם" אבל איפה הקב"ה בכל הסיפור הזה?. איפה מלכות שמים [כדברי הגמרא שצוטטה לעיל]?? איפה הגאווה הרוחנית של עם ישראל? מרוב שיחות בפלאפון שוכחים שהבורא נמצא כאן איתנו ברגע הזה ורוצה שנתקרב אליו באהבה. מרוב עישון סיגריות, האוויר מזדהם [וגם הריאות] ומתערפל, הראייה נהיה מטושטשת ולא שמים לב לפנימיות הבריאה. במסתרים יש בכייה נוראית שהחליפו עולם קיים, אמתי, נצחי, בעולם עובר. מתעסקים בפוליטיקות קטנוניות ובמריבות שטותיות וילדותיות על כבוד מדומה, על "מי ימלוך", כסף-כסף-כסף [שלושת הדברים שעליהם העולם עומד], וכהנה וכהנה, כאשר באותו זמן אפשר להשיג את התענוג האמיתי של "להתענג על ה'". כך אליבא דרש"י.

ולפי רבינו חננאל להיפך: תראה את העולם. אין יום שלא שומעים או קוראים על צרות נוראיות. כמה חולים, כמה עניים, כמה בתים מתפרקים מחמת גירושין, ילדים שנשרו מדרך התורה והתדרדרו, כמה סובלים מבעיות נפשיות, הלוויות כל יום, גם של צדיקים יראים ושלמים, והצרות חדלו לספור כי אין מספר. בבתי בראי יש בכי אדיר. אולי לא רואים את זה ברחוב, אבל כל זה קיים בבתי בראי, כאן בעולם. במסתרים. אתה לא יודע על הצרות של השכן אבל תאמינו לי – יש לו. אינך יודע כמה חובות רובצים עליו, הקשיים שיש לו עם הבריאות, שלום בית, הילדים וכו' וכו'. בבתי בראי אבל במסתרים יש בכי וכאב.

אהההה – אבל בבתי גואי, בפנימיות נשמתנו שהיא חלק אלו-ה ממעל, יש שמחה עצומה. עז וחדוה במקומו. אליבא דאמת, על פי מבט אובייקטיבי, הקב"ה מוביל את העולם לתכליתו וכל הצרות אינן אלא תהליך ארוך שיעדו ביאת המשיח והתיקון השלם. תיקון הכלל ותיקון הפרט. הקב"ה "מחבש לעצבותם" וכל העצבות, המצוקות, הצער, הצרות, הכאב וכו' וכו' יסתיימו בשמחה הבלתי ניתנת לתיאור כאשר נבין שכל מה שקרה היה לטובתנו והרע לא הייתה מציאות אלא כחלום יעוף.

"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". מה סוד ה"שחוק"? מתי אדם צוחק [חקרתי את הנושא לעומק....]? אדם צוחק כאשר קורה דבר בלתי צפוי [תבדוק שכל בדיחה מצחיקה בנויה על העיקרון של ההפתעה]. לעתיד לבוא נצחק כאשר נהיה מופתעים לראות שכל מה שעברנו היה ההיפך הגמור ממה שהיה נראה לעין גלויה. וכבר עכשיו, בפנימיות, הכל שש ושמח. עז וחדוה במקומו.

לפי שני הפירושים נבין כמה צריך לתקן וגם כמה צריך לשמוח ולהודות על כל הטוב שהקב"ה השפיע וישפיע עלינו. אני רואה מדה גדולה של כפיות טובה באנשים שמתלוננים כל הזמן כמה נורא המצב, ממש מדינה של שמד, אי אפשר לחיות כאן כיהודי חרדי, לא נותנים לנו ללמוד תורה, אין כסף ואין כלום.

חלילה וחס, חס וחלילה. הודו לה' כי טוב. כולנו מתפללים שלש פעמים ביום ואף אחד לא מפריע לנו. יש אלפי מנינים המתקיימים בכל מקום בארץ. יש אין ספור ישיבות וכוללים, שוטנשטיין ומתיבתא, אוצר החכמה, ספרים בכל מקצוע בתורה שרק תרצה, בתי מדרש ממוזגים עם פינת קפה ושירותים לעת הצורך. אוכל עם ההכשרים המהודרים ביותר ברמת שפע שלא הייתה מאז בריאת העולם.

ועל זה אנחנו מודים "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ואם מודים לו שהוא טוב – זה יגרום ל"כי לעולם חסדו" – השפע רק ימשיך ביתר שאת ויתר עז לעולם כדי שנוכל לעבוד את ה' באין מפריע עדי ביאת הגואל. ו"לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח--לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא" [רמב"ם הל' מלכים פי"ב].       

 
המקור ההלכתי לאמונה בביאת המשיח

"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ".

כותב הכהן הגדול מלובלין [ספר הזכרונות עמ' 74. ההוספות בסוגריים הן לא ממנו]: ומצאתי בפסיקתא זוטרתי [פרשת ואתחנן דף ס"ז ע"ד] על פסוק זה ["כי שאל" וכו'] שכתב שהיא מצוה על ישראל להבין ולהשכיל שהקדוש ברוך הוא יכול להושיעם ולקבצם מן האומות כשם שעשה לאבותינו במצרים כו' עיין שם....  אבל אנו אין לנו בפירוש המקראות בציווי התורה אלא המקובל בידינו מפי חז"ל ואפילו יהיה נגד המשמעות הפשוט. וכבר זכרנו מדברי חז"ל בחגיגה [י"א:] שפירשו משמעות המקרא על החקירה במעשה בראשית [לא לחקור מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור עיי"ש] והמצוה שזכר אם עיקר כונתה על האמונה בביאת משיח וגאולה העתידה שעשאו רמב"ם מעיקרי התורה [עי' הלכות מלכים פרק י"א] אבל לא מנה בו מצוה מיוחדת, הנה במקרא לא נמצא זכר מזה ואין טעם לסמכו על מקרא זה כלל.

ואם יהיה אמונה זו מצוה מיוחדת, נראה לי שיש למנותה מלשון הכתוב סוף פרשת האזינו אחר השירה איתא [דברים ל"ב מ"ו]: "שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת", וזה מצות עשה לשום לב לעדות השירה. ושימת לב זה הוא מה שהעיד לנו ה' יתברך מכל ענייני הגליות והצרות העוברות עלינו ושסוף הכל, "דם עבדיו יקום ונקם ישוב לצריו" והוא בביאת המשיח וזה מצוה מבוארת על אמונה זו. ומיהו יראה שאין עיקרה על דבר זה לבד רק על כל ענייני השירה כולה [ועל כן לא מנאוה הרמב"ם והרמב"ן למצוה מיוחדת] וזה טעם לשון שימת לב שיתבונן איך כל הכתוב בשירה מתקיים והולך והוא ההתבוננות גם כן בענייני הצרות והגליות איך דבר ה' יקום ובזה יתחזק באמונתו ועשיית מצותיו [ואולי זה כולל לימוד ההיסטוריה כדי לראות איך יד ה' מכוונת את כל המאורעות לתכלית הגאולה, ושכל הנסיגות וההתקדמויות הן חלק מהתהליך. וכך יוצא מהפסוקים שיובאו בהמשך].

וכן מבוארת ענין מצוה זו על הדרך הזה למעלה בפרשת וילך שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו וגו". והנה מאמר "כתבו" נמנה אצל מוני המצות מצות עשה מיוחדת על כתיבת ספר תורה [עי' חינוך מצוה תרי"ג ורמב"ם מצוה י"ח]. אבל מה שכתוב "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" הוא ציווי מיוחד לא נמנה אצלם, לא ידעתי לו טעם. וכפי הנראה היה ראוי למנות זה מצוה מיוחדת על לימוד שירה זו לכל אחד מישראל אלא לפי שלא נקבע לו זמן אפשר שיהיה די בפעם אחד כל ימי חייו ועל כל פנים די בקריאת הפרשה פעם אחת בשנה כתיקון חכמים אבל על כל פנים יהיה קריאת פרשה זו מצות עשה דאורייתא. והנה בה מבואר שיהיה לעד בעת הצרות שכבר ידע ה' יתברך הכל קודם ושהכל בהשגחתו ויתחזק בזה באמונת ה' יתברך והמצוה דשם הוא על הלימוד בפה ולשום בפיהם וחזר וציוה על השימה בלב וההתבוננות בענין השירה איך כל ענייניה נתקיימו הכל, אבל מכל מקום בכלל המצוה גם כן האמונה בקיום כולה ויהיה המצוה על דבר שימת לב וההבנה מתוך מה שכבר נתקיים ממנה שכך עתידה להתקיים כולה [על דרך דברי רבי עקיבא במכות כ"ד: שאם נתקיימה נבואת "ציון שדה תחרש" מובטחני שתתקיים גם נבואת "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"], והוא על הדרך שביאר בעל הפסיקתא להאמין בזה על דרך ההשכל וההבנה.

ושם זכר גם כן "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך, זקניו ויאמרו לך. ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאשון עינו". מן הישועות הקודמות והשגחתו יתברך מאז, שמזה נאמין גם כן בישועה העתידה ויראה שמאמר "זכור ימות עולם וגו'" שבא בלשון ציווי יהיה מצוה מיוחדת על הענין הזה להתבונן בחסדי ה' יתברך עמנו וימות עולם ובכל דור ודור. וגם המצוה הזו אי אפשר לכללה במאמר כי שאל נא וגו' שהרי לא זכר שם אלא מתן תורה ויציאת מצרים ועל זכירת שני עניינים הללו באו שתי מצוות מיוחדות יתבארו במקומם. ובשערי תשובה לרבינו יונה [שער ג' סי' י"ז] כתב שזכרון חסדיו וההתבונן בהם הוא מצות עשה שנאמר [דברים ח' ב'] "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר ואמר וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך". והנה נתגלגלו בהמשך הדברים כאן זכרון כמה מצות שלא מנאם הרמב"ם ובא זכרונם כאן אגב גררא. ונראה ששתי מצות הללו של זכירת חסדיו יתברך עמנו ואמונה בלב לגאולה העתידה אנו יוצאים במה שאנו מזכירים דברים הללו בברכת קריאת שמע שאלחריה ביום ובלילה ובתפלת שמונה עשרה ואנשי כנסת הגדולה שתקנו לנו תפלות וברכות בחכמה ותבונה סדרו מעשיהם להזכיר בכל דבריהם כל עיקרי האמונה והידיעות שציותה תורה על האדם לדעת ולהאמין ולזכרם ובזה יצא ידי חובת הרבה מצות דאורייתא ובלבד שיהיו פיו ולבו שוין בכונת מה שהוא אומר עכ"ל. [ועי' בס' מועדים וזמנים (ח"ה סי' שנ"ב) אריכות נפלאה בענין.]

בקשר למה שכתב שיוצאים ידי חובה בברכת קריאת שמע, יש לציין ראיה לדבריו בדברי רש"י על הגמרא [ברכות י"ב ע"א] "כל שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". וברש"י - ברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו עכ"ל.

ובקשר למה שכתב שבלימוד מאורעות ימינו צריכים להתחזק באמונה בביאת המשיח ולראות שיד ה' עשתה כל זאת, כתב בס' בית השואבה [על עקבתא דמשיחא לרב שמעון שוואב ז"ל בעמ' 46] כתב "... לכן בעת ובעונה הזאת ודאי תפקידנו הוא על פי תורתנו הק' להבין היטב נוראות הזמן ולהתבונן בכונת האותות והפלאות בתקופתנו שהפלא ה' את מכותינו [בשואה וכו'] וגם את תחלואי כל בני דורנו באופן מבהיל היוצא מן הגדר הטבעי למעלה למשכיל ולהכיר חיובנו בשעת הרת עולם זו ששלוחי בית דין של מעלה מתהלכים בקרב מחננו ברצא ושוב ונפרעים ממנו ומיסרים אותנו, והכל בהשגחתו העליונה ית' בכדי לכוף את יצרנו להשתעבד לו ב"ה לשמור ולעשות את כל דברי התורה מעתה ועד עולם בלי הרף, ובאם נדקדק בפרשת התשובה הנזכרת נמצא כתוב שבתחלה נתברך מכל ההבטחות האמורות בספר, ואחרי כן כשישמן ישורון ויבעט בעול מלכות שמים תתקיים תקופת הקללות ואחרי ככלות כל אלה בסדר הזה דוקא תהיה אחרית הימים כדכתיב "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה" ואז יעורר ה' את רוחנו ותצמיח התעוררות של תשובה בקרב עם ישראל וצמאון לאל חי ורעב לשמוע את דבר ה' ורבים מבני עמנו יתיהדו ויחזרו בתשובה אמיתית לפני המקום ב"ה והוא ית' ימהר בזכות זאת גאולתנו ופדות נפשנו ויחזיר שכינתו בתוכם כאשר הבטיחנו, כך היא הבנת הפרשה בלתי ספק עכ"ד.

ויש אומרים שבכלל "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" לצפות ולקוות לגאולה העתידה וכמו שכתב בספר מצוות קטן לר"י מקורביל מצוה א' וז"ל מה שאמרו חכמים ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו "צפית לישועה" והיכן כתיב מצוה זו? אלא שמע מינה בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים דכתיב אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך וכו' ועל כרחך מאחר שהוא דבור [ר"ל מאחר שהוא אחד מעשרת הדברות וכל הדברות צוויים], הכי קאמר, כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלוקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם וכן יושיענו ברחמיו שנית כדכתיב ושב וקבצך מכל העמים עכ"ל.

ובאמת יש להאריך הרבה בדברי הסמ"ק ואין כאן מקומו. ונסתפק בהערה אחת, מה המקור של הסמ"ק שיש מצוה לצפות לביאת המשיח? הוא הביא מקור לאמונה בביאת המשיח אבל לא גילה מה מקורו שחייבים לצפות לו? והערה זו קיימת גם על דברי הרמב"ם שכתב "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו". הרמב"ם הביא שם מקורות לאמונה בביאת המשיח אבל לא חשף זרוע קדשו בהבאת מקור לחיוב לחכות לו.

תשובה אחת שניתנה לשאלה זו היא שהציפייה מתחייבת מהאמונה. מי שמאמין באמת - יצפה. אם אינו מצפה, סימן שאינו מאמין. משל למה הדבר דומה – אומרים לאדם שמחר בשעה עשר בבוקר מביאים לך צ'ק בסך ארבעים מיליון דולר. אמריקאי. צ'ק מכוסה, בנקאי חתום ע"י נשיא ארה"ב וכל פמליא לא קדישא דיליה. אם אדם מאמין באמת, הרבה לא יישן באותו לילה מרוב התרגשות. הנה, החובות יימחקו,  המשכנתא תשולם, וגם מסודרות כבר מראש כל החתונות של כל  הילדים כולל דירות פאר בירושלים [או גבעת זאב למי שמעדיף]. אין דאגות כספיות עד המוות ועד בכלל. הוא כבר מתכנן תוכניות רבות ומגוונות מה יעשה עם הכסף. אם מאמין באמת – הוא סופר את הדקות עד למועד הגעתו של אותו צ'ק. כך גם בענין חיוב הציפייה לביאת המשיח. אם אדם מאמין באמת ויבוא משיח ונחיה בעולם מתוקן, בוודאי ובוודאי שיצפה לבואו בכל עת.   

וכדברי הסמ"ק שהאמונה בביאת המשיח מבוססת על יציאת מצרים כתוב בדברי הגר"י חבר בפתיחה להגדה של פסח: ותראה היאך שורש הכל הוא ענין יציאת מצרים שהיה ראשית תיקון האומה הנבחרת בכל מדרגות העליונות שירשו אז לזרעם אחריהם ואפילו בזמן הגלות נשאר רשימו מכל אלו והוא יתברך חופף עליהם בכל עת לשמרם ולהביאם אל השלימות הגדול באחרונה. ומזה הטעם נצטוינו לזכור יציאת מצרים בכל יום ואפילו לע"ל לא תעקר יציאת מצרים ממקומה ואמרו 'כל ימי חייך לרבות ימות המשיח' מאחר שכל המעלות שנקבל אז הכל בא מהתחלה זאת ע"י יציאת מצרים שהוא השורש לכולם עכ"ד. ויש מבארים את הפסוק בכיוון זה את הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים [וגם לעתיד לבוא] אני ה' א-להיכם", ובכך מוסבר כפילות הזכרת "אני ה' א-להיכם".  

הערות ברמב"ם הלכות תענית פרק ה' הלכה א'

יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'. [רמב"ם הל' תענית פ"ה ה"א]

א]  "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם" - הפמ"ג כתב בשם האליהו רבה [סי' תק"נ] שבן י"ג ובת י"ב שלא הביאו שתי שערות חייבים בתענית. מה פשר הדברים? אם לא הביאו סימנים אינם גדולים. בס' שיעורי ר' משולם דוד על תמורה ב' ב' הוכיח שמופלא הסמוך לאיש נחשב גדול לענין נדרים [ולא שיש דין מיוחד שבקטן נדרו נדר]. ועי' בס' גבורת יצחק [בין המצרים עמ' קנ"ה] שרצה להקיש שגם כאן לענין תענית נחשבים לגדולים גם לפני הבאת שערות וחייבים בתענית. ועדיין צ"ע מנין לו לפמ"ג לחדש כך. או שכוונתו שזה מדין חינוך אבל למה דווקא בגיל י"ג וי"ב? 

ב] יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם - בשו"ע כתוב שגם נשים מעברות ומיניקות מתענות, ולמה, הרי זו מצ"ע שהזמן גרמא? והנה, מובן לפי רש"י [ברכות כ'] במצוות דרבנן, גם נשים חייבות במצות עשה שהז"ג. לפי תוספות שם שפטורות גם בזה, אפשר לומר עפ"י דעת הרמב"ם שהצום הוא כדי לעורר את הלבבות בתשובה וכמו שנשים חייבות להתפלל מדין רחמי, כך חייבות בצום מדין תשובה [עפ"י גבורת יצחק שם]. 

ג]  "ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות" - מבואר ברמב"ם דבר נורא ומבהיל. אנחנו ע"י מעשינו כאילו גורמים לחורבן בית המקדש. כתוצאה ממעשי אבותינו נחרב מלכתחילה וכתוצאה ממעשינו הרעים אנחנו ממשיכים את החורבן ולכן נדרש מאיתנו לחזור בתשובה. ומקורו מירושלמי ביומא פ"א ה"א דאמרי' "כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו ה"ז כאילו נחרב בימיו" ודוק - כאילו נחרב. ולמה נחרב?? בוודאי לא משום מעשינו הטובים. והתביעה היא נוראית. [עי' בזהב שבא עמ' ק"ט]  

ד] כבר העיר החת"ס [או"ח ר"ח] שמדברי הרמב"ם מבואר שאין התעניות מדין אבילות אלא מדין תשובה ע"כ. והנה, ידוע מה שאמרו חז"ל שע"י תשובה מאהבה זדונות נהפכות לזכויות. כך ע"י תשובה מאהבה הימים האלו יהפכו לימי ששון ושמחה. כֹּה אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. [אלא שיש להעיר שהרמב"ם בספר הי"ד השמיט הבחנה זו שתשובה מאהבה מהפכת זדונות לזכיות ותשובה מיראה מהפכת זדונות לשגגות וכבר נלאו חכמי לב להבין זאת]. ויש שחלקו על הרמב"ם וסוברים שהצומות נקבעו משום אבל [עי' ר"ן תענית ז. ריטב"א תענית י. ועוד עי' במפתח על הרמב"ם].  

ה] "והתודו את עונם ואת עון אבותם". "אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". זה ממש לא נשמע מכובד להזכיר את החטאים של האבות. ולמה א"כ עושים זאת? כדי לעקור חטא משורשו צריך להתבונן בשורשו, מאיפה התחיל וממילא נוכל לתכנן דרכי תיקון. אין אף אחד שפועל מתוך חלל ריק. כל אחד באופן אישי סוחב על גבו ובעיקר בתוך נפשו אלפי חוויות, רשמים, צלקות, אירועים, שיחות, מצבים, חרדות וכו' וכו' שמשפיעים עליו. אנחנו כעם, נושאים בתוכנו גם את כל הטוב שיש באבותינו דוגמת מסירות נפש שהיא כאילו חקוק בגנים שלנו מאז אברהם אבינו [רוח חיים לגר"ח מוואלאז'ין] וגם את התכונות הפחות טובות. אם נדע את עצמינו נדע את תיקוננו. היום זה נקרא "פסיכולגיית העמים" - לכל עם מנטליות ותכונות משלו. העם הנבחר מקפל בתוכו את תמצית הטוב של כל האנושות אבל כפי הנראה איננו מושלם. התורה מלאה בסיפורים על כישלונות אבותינו כדי שנפיק לקחים ונתקן. "והתודו את עונם ואת עון אבותם".  

והנה, כתוב בפסוק "חטא חטאה ירושלים", וראיתי מבארים על פי מש"כ במגילת איכה [ה' ז'] "אבתינו חטאו ואינם ואנחנו עונתיהם סבלנו", ולכאו' איזה יושר יש בזה? ועוד צריך להבין הלא חטא הוא לשון שוגג ועוון הוא מזיד, ומאחר שהם היו רק שוגגים וכי יש יושר בזה שאנחנו נחשבים כמזידים על חטאתם והם שעשו העבירות נחשבים רק כשוגגים? וביאר ה'שפת אמת' ששורש עוונותינו הוא מזה שאבותינו חטאו ואפילו חטאו בדבר קל ואפילו בשגגה אבל עדיין לחטא נחשב וז"ל על ידי השוגג של אבותינו נצמח אחר כך בדורות האחרונים זדונות דכמו שעבירה גוררת עבירה ומתחיל כחוט השערה ומסיים כעבות העגלה, כן בכלל אם יש בדורות ראשונים שגגות ועבירות קלות נמשך אח"כ חטאים גדולים עכ"ל. ולכן, אותו החטא שהם חטאו בו הוא מעשה זריעה לחטאי בניהם בדורות הבאים. וזהו הביאור בכפילות הלשון שבחטאם שלהם הם גרמו לדורות הבאים ג"כ שיחטאו שהם בעשיית החטאים ואף בשוגג גרמו לדורות אחריהם שיחטאו אף במזיד. ועי' עוד בס' המפתח מקורות שדנים בנושא זה.  

ו] בפ"א ה"א כותב הרמב"ם - מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור. שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו". ובהלכה ב' "ודבר זה מדרכי התשובה הוא". ובהלכה ד' "ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים. ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות ומתחננים ומריעין בחצוצרות בלבד". 

ויש לעיין, למה בשאר תעניות צבור מצות זעקה לפני ה' והתענית ענין אחד הם ושניהם מדרכי תשובה ממש ואילו לענין ד' התעניות מדברי קבלה הן רק "כדי לפתוח דרכי תשובה"? וכתב בס' הררי קדם [עמ' קל"ד] דחלוק תענית ציבור משאר תעניות שגוזרים על הציבור על כל צרה וצרה, דהנך ד' תעניות ציבור שמדברי קבלה הלא באים על הצרות הישנות וע"כ אין החפצא של התענית באה על הצרה בתורת מעשה תשובה וזעקה כדי שירחמו מן השמים אלא עיקרה באה כדי לעורר הלבבות ולזכור מעשינו הרעים ומעשה אבותינו וע"י זה לפתוח בדרכי התשובה ולהתעורר להיטיב את דרכינו, וכלשון הרמב"ם "ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ולמעשה אבותינו" וע"י הזכרון נתעורר להיטיב את דרכינו וכש"כ הרמב"ם שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב. ומשא"כ בתענית שיש צרה לפנינו, שם התענית לא באה כדי לעורר את הלבבות דהא בודאי יש לו התעוררות מצרותיו אלא התענית באה כחלק מעצם מעשה התשובה דהחיוב תענית בשעת צרה של עכשיו הוא חיוב של תשובה, שהרי הזעקה וממילא התענית היא הוא חלק ממעשה התשובה כבר חלק ממעשה התשובה וכמו בנינוה שהיה צרה לפניהם ושבו כל העם בתשובה מקטנם ועד גדולם כך בזמן של צרה יש חיוב של קרעו לבבכם אל בגדיכם והתענית היא חפצא של תשובה. 

ויסוד לזה מש"כ הרמב"ם בפ"א הי"ז "בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות. בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצות היום. ומסירין המכשולות של עבירות. ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן. ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן. וכיוצא בדברים אלו. ומחצי היום ולערב רביע היום קוראין בברכות וקללות שבתורה שנאמר מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו ומפטירין בנביא בתוכחות מענין הצרה. ורביע היום האחרון מתפללים מנחה ומתחננים וזועקים ומתוודים כפי כחם". ומבואר דכל סדרו של יום תענית שגוזרים על הציבור הוא תשובה לעומת זאת בד' תעניות שמדברי קבלה אף שהם לעורר לפתוח בדרכי תשובה לא נאמר בהם חיוב מיוחד של תשובה ביום התענית. וזה מדויק מהפתיחה של ההלכה ברמב"ם הנ"ל שהקדים שכל סדר זה הוא בכל יום תענית שגוזרים על הצבור מפני הצרות אבל ד' תעניות שמדברי קבלה הם באים לזכרון הצרות אבל הם אינם באים כחפצא של יום של תשובה עכ"ד עיי"ש מה שהאריך עוד. 

העבודה בבין המצרים

סדר העבודה בין המצרים להכניס עונג גדול בלב באופן שהעונג יביא לידי געגועים רבים עד שמרוב הגעגועים בא לידי בכי ושיהיה ערך המרירות לפי ערך העונג. מרירות היוצאת מתוך עונג וגעגוע לעולם אינה נכנסת לעולם לגבול עצבות. תמיד היא באמת המידה של גודל העונג שלה וע"כ צריך לזכור תמיד מקור מרירותו ולשמוח במדרגתו זאת שעונג שלו גדול כל כך עד שמביא אתו לידי בכי. וד' ירחם שיהיה העונג במלואו. בזמן שאין האדם כל כך במעלה, לא יתאוה לעבוד את ד' ברגשות האיברים, כי רגשות האיברים יוכלו להביא אותו גם לידי אפיסות המחשבה ואין הנפילה אחוזה כל כך במחשבה כי אם במעשה, ע"כ אין לגשם אז המחשבה במעשה, שגישום מחשבה במעשה, לבד שאיננה מועילה, לבד שאיננה מוסיפה עוז ועצמה, גורמת עוד למחשבה שתסתלק למעלה ושתתעלם. [רזי לי עמ' מ"ו]

אסון החורבן

האסון של החורבן, שאי אפשר להגן על כל מעלה שלא תפוג ותסור כ"א כשמתרחקים מכל פתחים רחבים ומתאחזים דרך הצינורות והמעברים הדחוקים, שמתוך זה נדמה שכל עליזות החיים הם ההיפך של כל חלקה טובה ושרק על ידי לחץ הרוח והתכווצות הלב יכולים להיות בטוחים. ואמנם כל זה מיסורי הגלות וכשבאה הגאולה תהיה הגאולה לזה, והצדיקים שהם מסוד הגאולה, אין כל הרחבה מפרעת בעדם ויסוד עבודתם עבודת הקודש להתקרב יותר אל שרשם שורש הגאולה. וזהו עומק תפלתם ולהנצל מכל צורך באיזה מיזוג של לחץ מועקה וצער. "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה זה השער לד' צדיקים יבואו בו" [תהלים קי"ח יט-כ]. [שם]

בית המקדש – מקור השמחה

 איתא במדרש על הפסוק "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים" [ישעיה כה ח] אפילו דמעות הבאות מחמת שמחה ע"כ. וצ"ב בדברי המדרש ופירש הג' רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל שהטעם שבוכים בשעת שמחה גדולה אף על פי שהבכייה מיוחד לצער ומכאוב והשחוק מיוחד לשמחה, הוא משום שכשנבנה ביהמ"ק ובחר לו הקב"ה דירה בתחתונים ירדה שמחה לכל העולם שהרי ביהמ"ק הוא מקור השמחה כדכתיב [תהלים מח ג] "יפה נוף משוש כל הארץ". [ועיין תענית כו ע"ב וביום שמחת לבו שה"ש ג יא זה בנין ביהמ"ק]. וכשחרב ביהמ"ק ניטל מקור השמחה מן הארץ וירד צער לכל העולם כולו ונעשו זמני השמחה בחיי האדם כמו איי הים באוקיינוס של צער ודמעה וכשמגיע עת שמחה גדולה מתרבה השמחה על גדותיה והיא פוגעת בגבוליה אשר בים הצער והיגון ונכנס הצער לתוך השמחה ובא האדם לידי בכייה נמצא שהבכיות של שמחה הן תוצאה מהעדר ביהמ"ק.

כֹּה אָמַר יְ-ה-וָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ!!!

הבריאה והחורבן באות ה'

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - בה' בראם. באות ה'. באתא קלילא דלית בה מששותא. הוגים אותה ע"י נשימה בעלמא. מדוע היה צריך לומר ה'? כי באות זו מונח כל מציאותו של העולם. כל המאמרות כלולות באותה זו. כיצד? המאמרות מראות את מציאות העולם, אבל עצם יציאת הבריאה לגילוי היא באות ה'. זה הפשט בה' בראם.

הבריאה נבראה גם בצורת האות, גם בהיגוי שלה וגם בערך המספרי שלה, יש כאן נקודה חשובה:
כל מציאות באשר היא יש בה בעצם חמשה דברים: עצם מציאות הדבר. מה תכליתו ומה סותר את תכליתו. מה הדברים שבכוחו לפעול. ומה נקודת התורפה שלו.
האות ה' - בתוכה י' ושני קוים אחד מימין לשמאל, ואחד קדימה ואחורה. עצם מציאות הדבר בפנים. קדימה ואחורה זה לאן ללכת וממה לברוח. ימין ושמאל היינו באיזה חלק כוחו גדול ובאיזה חלק מקום תורפתו. כך כל דבר ודבר בעולם.
זו המציאות הכללית בעולם. לכן הגילוי של האות ה' מגלה את נקודת העיקר. מציאות שמתפשטת לארבעת הפנים האלה. לאן אתה הולך וממה מתרחק, והפעולה עצמה - מה הצד החזק ומה הצד החלש שבה.

הבריאה כולה היא צירוף של בניין. אבן על אבן, נדבך על נדבך. בלה"ק החורבן ששורשו חרב, קרוב לשורש חבר. מה שמתחבר נחרב ומה שנחרב מתחבר. אלו הפעולות ההופכיות זל"ז. חיבור אבנים יוצר בנין וחורבנם מחזיר לאבנים. חיבור פרטים לכלל מחבר לבנין וחורבן הכלל מחזיר הפרטים לפרטיהם.

במשנה: חמשה דברים ארעו את אבותינו בי"ז בתמוז וה' בט"ב. אלו הימים שכלל ישראל נחרב בהם. כשאומרים חמשה דברים, א"כ כנגד הה' של הבריאה יש ה' של חורבן. ה' וי' זה חורבן. קינים והגה והי. הי זה קול חורבן.
נתבונן בחמשת הדברים שארעו את אבותינו בי"ז תמוז.
שני חורבנות עבר עם ישראל. שני חטאים ושני חורבנות.

קיבלנו תורה, הבסיס למציאותנו. התורה ניתנה בחמשה ספרים, והיא המבנה הבסיסי של כל הקיום כולו. הסתכל באורייתא וברא עלמא. כל העולם תלוי בתורה.
זה נחרב בי"ז בתמוז.
נשתברו הלוחות. התורה גם היא פנים ואחור, ימין ושמאל. שבירת הלוחות החריבה את מתן תורה.

חז"ל בילקוט סוף פר' פנחס: ביקש הקב"ה ליתן מועד בכל חודש בחדשי הקיץ. מה המשמעות?
הבריאה נבראה כדי שנזרע, נעבוד ונעשה פירות והם יהיו שכרנו. לעובדה ולשומרה. בחורף עובדים ובקיץ אוכלים הפירות. בניסן קציר שעורים. זמני הביכורים בקיץ. תאנים, ענבים, ועוד. הזריעה וההשקעה וההשקיה בחורף. ימי היגיעה הם ימי חורפי. ימי הגילוי הם בקיץ. הקב"ה ביקש ליתן חג בכל חודש בקיץ. ניסן - פסח, אייר פסח קטן, סיון עצרת, תמוז ביקש ליתן בו חג גדול אך נעשה בו העגל. החטא ביטל אותו חג גדול. איזה חג היה אמור להיות? מתוך ההמשך שם מבואר שהחגים הושלמו בתשרי. א"כ י"ז בתמוז צריך היה להיות מקביל לראש השנה. זה חייב להיות כך, שהרי ר"ה הוא יום בריאת האדם. זה היום תחילת מעשיך. וייצר ה"א וכו' בשני יודי"ן. יצירה בעוה"ז ויצירה בעוה"ב. שמו אותו במקום שיוצר בעוה"ז ובעוה"ב. אחרי שחטא ביטל את היצירה לעוה"ב. ע"י התורה חזרה ובאה לעולם אותה יצירה - וחיי עולם נטע בתוכנו. אלמלא חטא העגל היה בי"ז בתמוז השלמת בריאת האדם, שהיה מקבל את כח היצירה לעוה"ב בשלמות.

גם באב ביקש לתת לנו חג גדול. בליל ט"ב היו המרגלים אמורים לחזור ולספר כמה הארץ טובה, ואז היו נכנסים לארץ בשמחה, ואז הייתה מתגלה קדושת יוה"כ, קדושת יובל. יובל עניינו ושבתם איש אל אחוזתו. כל דבר חוזר לנקודת העיקר של עצמו. למה שהוא באמת. זה קורה ביובל, ובזעיר אנפין ביוה"כ. כשהיה היובל נוהג היה במשך שנה שלמה יום הכיפורים. זו אותה קדושה. ביוה"כ מתגלה האני האמיתי שלנו ולכן עוונותינו נושרים ונופלים מאיתנו. ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם - אז חלה קדושת יובל. אילולי חטא המרגלים היו מגיעים לנקודה האמיתית בליל ט"ב. זה היה היובל.
כשם שעבורנו נדחו החגים האלו לתשרי, גם היום ר"ה ויוה"כ הם שני צדדים של דבר אחד. לנו נשאר בין המצרים, וזה מקביל לעשרת ימי תשובה. ר"ה ויה"כ הם התחלה וסוף של סליחה, ואילו ט"ב ויו"כ הם התחלה וסוף של קלקול.

בורא העולם נתן לנו את התורה, כביכול גם בדיבור וגם בידיו. בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. גם התורה ניתנה בדיבור ובידיים - הלוחות. אותם ידיים גם החריבו את החורבן. שתי ידיים, שבכל אחת חמש אצבעות. היד הראשונה זה החמש של י"ז בתמוז, והשניה החמש של ט"ב. נתבונן לפי ערכנו.

מה מתחייב ממתן תורה?
הלוחות נושאות בתוכן את מתן תורה. מתן תורה נשבר בשבירת הלוחות. מתן תורה מחייב לימוד בלא הפסקה. ביום ובלילה. בקביעות ללא כל הפסקה. כשאין ברירה נפטרים בק"ש, אך זו דרגה נמוכה מאוד. 

תמיד זה כל יום וכל לילה, כדמוכח ממנחות צט:. לא שייך בלי הפסק כלל, ומוכח שבכל זמן, יום ולילה, צריך להיות לימוד. מקביל לזה עולת תמיד העשויה בהר סיני. הגמ' בחגיגה אומרת ששם התחילה ושוב לא פסקה. רק בזמן החורבן. אבל ממעמד הר סיני בכל שנות המשכן והמקדש לא פסק אפילו פעם אחת! א"כ בבביטול התמיד נחרב קו ההמשכיות המתחייבת מהתורה, לימוד תמידי, קרבן תמידי.

למה נקרא "בטל", הרי רק פסק וחזר בבית שני? אלא הכוונה שזה לא חזר, כי גם כשחזר בבית שני כבר לא היה תמיד, כי לאחר הקטיעה לא שייך תמיד.
הקו הזה התבטל בי"ז בתמוז. התורה היא נצח, חיי עולם. וזה בטל כשבטל התמיד.

מה הדבר שמבטל את התורה? שממנו היא צריכה לברוח? שתי הדברות הראשונות הם שורש התורה כולה. כשאמר הקב"ה אנכי נתקעו ד"ת בלבם, כשאמר לא יהיה לך נעקר יצה"ר מלבם. כל חלות התורה בכלל ישראל היא ע"י שתי הדברות האלו, שנחקקו בעומק לבם של כלל ישראל. אלוהים אחרים מבטלים את כל התורה.
התורה מתגלית בהיכל - כי מציון תצא תורה.
העמידו צלם בהיכל זו עקירת התורה.
זה מבטל את הקו של פנים ואחור. המשכיות בלתי פוסקת. חיים הם תמידיים, וכן התורה. בטל התמיד והועמד צלם בהיכל זה ביטול התורה.

הלא כה דברי כאש. לא שייך לשרוף ס"ת. אש לא יכולה לשרוף אש. רק מפני שביום זה נשתברו הלוחות והתורה כבר לא אש, שייך שתשלוט בה אשו של אפוסטמוס. קדושת ס"ת באה מקדושת הדברות הכלולה בו, אך מכיון שנשתברו חלה גם שבירה בתורה. מאז התורה נשרפת מעשים שבכל יום. כמה קינות נכתבו על שריפת התורה. עשרים ארבעה קרונות של ספרים, שעליהם כתב רבינו יחיאל את קינתו שאלי שרופה באש.

ימין פועלת ושמאל שומרת - שמאל דוחה. שומר על הקיים ולא מוסיף. שמאל של התורה דוחה, כל מי שלא שייך לתורה. כל זר. הובקעה העיר שדבר ה' יוצא מירושלים. אזי התפרצו פנימה כל הזרים. השמאל לא יכלה לדחותם. לא יכלה לשמור. כאן התורפה. אלו החמשה דברים שארעו את אבותינו בי"ז בתמוז.

כנגד בה' בראם היה ה' של חורבן.

בט"ב ג"כ אירעו ה' דברים.
בט"ב צריכה הייתה להתגלות קדושת יובל האמיתית. ההיות אני עצמי בלבד, בלא שום תוספת, בלא שום חיבור. זו הקדושה מכוחה מתכפרים העוונות ביום הכיפורים.
בט"ב נחרב האני האמיתי של כלל ישראל. נתגלה שכלל ישראל הוא לא הוא באמת. מתגלה כמישהו אחר בכלל. אין לך דבר שאין לו מקום. המקום האמיתי של כלל ישראל זה בא"י. כאשר מאסו בארץ חמדה הם הפסיקו להיות הדבר שכאן זה המקום שלו. המקום של כלל ישראל זה המקום שבו נמצאת השכינה וכל העשר קדושות. אין כשר לבית שכינה רק ארץ ישראל. רק פה אנחנו יכולים להיות אנחנו. כלל ישראל איבד זאת כשנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, היינו שימותו במדבר. שיישארו לא הם באמת. נטולי מקומם.

האני העצמי של עם ישראל יש לו נבואה, בני שיח עם הבורא. פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו. (חטא המרגלים ביטל את הדיבור למשה ארבעים שנה). נחרב הבית בראשונה, ואז פסקה רוח הקודש מישראל. גם נביאיה לא מצאו חזון מה'.

נחרב הבית השני. הכח הכביר של תורה שבע"פ שעיקרו היה בבית שני. בית ראשון חרב בגלל ע"ז ג"ע ש"ד. בית שני שהיו עוסקין בתורה ובגמ"ח מפני מה חרב? מפני שנאת חינם. מאי כולי האי? העומק של שנאת חינם הוא שהזהות של כלל ישראל התבטלה. כשחלק אחד דוחה חלק אחר היינו שהמציאות הזו כבר לא מזוהה עם עצמה. הצירוף יחד של כל הכוחות שיוצר את האני, בטל. אם האני שונא את האני זה בטל. בית המקדש השני הוא של האני של כלל ישראל, שכן לא היה בו שכינה בגילויה, אבל בתוכם של כל אחד ואחד מישראל כן היה. כשאמרו אני התכוונו לקב"ה. אם אני כאן הכל כאן, כהלל. אזי היו בבחינת אינם נביאים אבל בני נביאים, כמאמר הלל. ליל ט"ב היה צ"ל ליל היובל, כולהו תייבין לאתרייהו, באופן מלא.

כח המלכות של כלל ישראל נחרב. המלכות מחברת ומחזירה את כל חלקי העולם לתיקונם. והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. הכל יחזור מכח המלכות. אך בחורבן נחרבה המלכות. חורבן ביתר עיקרו שהיה בה מלך גדול ודימו חכמי ישראל שהוא משיח ונהרג בעוונות. חלילה להעלות על הדעת שהם טעו, אלא שהיה כאן חורבן מלכות.

באותו יום חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו. יעקב קרא למקום בית עוד לפני שנבנה, וזה היה אמור להשאר. אך גם זה נחרב. זה גמר חורבן הבית, שעדיין היה לו שם בית עד שנהפך לחפצא של שדה. הקיום של זה היה בשועלים הלכו בו - חיית השדה, כפי שראה ר"ע בשועל שיצא מבית קה"ק.

אלו הם ה' החורבנות של ט"ב.


[עפ"י דברי הגרמ"ש זצ"ל]