לע"נ ר' אלכסנדר זושא ב"ר יוסף ז"ל
הרב משה צוריאל
דברי התנצלות
הנושא העומד לדיון כאן איננו פופולארי בימינו. האסון הנורא שבא על עם ישראל בימי השואה, וצרות אנטי-שמיות הרודפות אותנו עד היום הזה, אשר כמעט כל המדינות המיוצגות באו"מ מצביעות נגד טובת ישראל והגנתה, ולאחרונה תופעת שכנינו הערבים אשר גמרו אומר למחוק את היישות היהודית מארצנו, כל אלו גורמים תמיהה מול דברי מרן הראי"ה (בענין היחס לנכרים) שיובאו בהמשך. ודאי יהיו מגיבים שיאמרו שהרב נמצא בעולם עליון, אבל לא מעולמנו, ודבריו אינם רלוונטיים אלינו. ויהיו גם שימצאו "סתירה" בין יחסו החיובי לאומות, לבין דברי חז"ל בנושא זה.
כיון שאנו תלמידיו של מרן הרב, אין ראוי לנו להסתיר שום פרט מתורותיו ואין לנו להעלים עין משום אימרה שלו. אין לנהוג סלקטיביות ולבחור מדבריו מה שנוח לבריות. אלא יש לחקור בכל מה שהגה ולימד, אפילו בדברים הנראים תמוהים. "תורה היא, וללמוד אנו צריכים". בעז"ה נביא להלן גם מקורות סיוע מדברי קדמונינו, וגם דברי הסבר והנמקה להוכיח את צדקת עמדותיו.
הערה: כל מקום שהרב כותב "כל האדם", כוונתו לכל אומות העולם. וכך הוא רגיל לומר בסגנונו "על גוי ועל אדם יחד", כאשר מלת "גוי" הוא כינוי לישראל. וכך כתב ג"כ המלבי"ם (על איוב לד, כט). ואין להקשות, הרי חז"ל (יבמות סא ע"א) קבעו כי רק ישראל נקראו "אדם"? אבל התוספות (שם, ד"ה ואין העובדי כוכבים) מסבירים כי מלת "האדם" בתוספת ה"א הידיעה כוללת גם כל הנכרים. והמלבי"ם (תחילת פירושו על ויקרא, "תורה אור", עמ' 508) מבאר שהוא הדין אם מצרפים מלת "אדם" לקבוצה אחרת, אז "אדם" כולל הנכרי. וכן נקדים כאן כי ברוב המקומות שמשתמש הרב במלה "הבריות", כוונתו לכלל האנושות.
עוד נעיר כי אין כוונת הרב לשנות במשהו מן ההלכות שחז"ל התוו לנו כיצד להתרחק מהאומות. הרב מדבר כאן על יחס שבלב בלבד. וכן דבריו מכוונים בעיקר לחסידי עליון אשר לא יינזקו מהאהבה האצילית הזאת. אלא שמתוך לימוד הנושא, גם אנו מתרוממים במקצת. בצירוף כל הדברים הנשגבים דלהלן בנושא זה, יש לזכור "הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט) עיי"ש דברי פירוש "העמק דבר" לנצי"ב. וכך כתב תלמידו, מרן הראי"ה: "ההכרה הכללית באומה להישמר מהשפעות זרות, הוא יסוד התחייה" ("ערפלי טהר" עמ' סב; "קבצים", ח"ב פסקא קעד).
נגד הקיצוניות
זאת אומרת, קנאות לאומית קיצונית המכחישה שיש דברים טובים אצל האומות, זהו חסרון.
ובאמת כך חינכו חז"ל מפני הפסוק ביחזקאל: "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם" וכו' כמתוקנים שבהם לא עשיתם" (סנהדרין לט ע"ב). זאת אומרת, פעמים רבות יש אפשרות ללמוד מהם הנהגות טובות. וכך גם כתב "חובות הלבבות" בסוף הקדמתו.
מסורת עתיקה לנו לכבד את הכשרים שבאומות העולם. כך כתב "ספר חסידים" לפני שבע מאות שנה: "נכרי הזריז בשבע מצוות וכו' אל תזלזלהו אלא תכבדהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה" (פסקא שנ"ח).
מתוך שהרב הביט בעין טובה על כל הבריות, הוא נענה אפילו להעניק מכתב המלצה לערבי אחד שביקש ממנו מכתב כזה. המכתב צולם ופורסם בכתב עת "סיני" (מוסד הרב קוק, ניסן תשמ"ה, כרך צ"ז, עמ' רמב-רמג). התעודה היא מתאריך י"ח כסלו, תרצ"ה. וכך סגנונו: "לי היה העונג לשוחח עם האדון עבד אלעזיזי אלשרפי, בהכירי את שאיפותיו הטובות להרצות שלום בין כל יושבי הארץ, ולהודיע את האמת של הטובה הכללית שכל יושבי א"י קבלו, ושעתידים לקבל על ידי התאחדותם לעבוד עבודה הדדית וידידות עם היהודים שפעלו ושפועלים ועתידים לפעול כל כך להתקדמותה הכללית של ארץ הקודש. ובאתי עה"ח (חתימה).
דעתם של המקובלים על אהבת הנכרים
והדברים נכונים גם על פי המקובלים: כך כתב תלמיד האריז"ל, רבי חיים ויטאל: "ויאהב את כל הבריות, אפילו גויים" (שערי קדושה", חלק א שער חמישי). וכך כתב הגאון רבי משה קורדוברו: "צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם. שהרי החכמה העליונה (הערה: שליח הקב"ה) היא פרוסה על כל הנבראים, דומם וצומח וחי ומדבר וכו' וכו'. כן יהיו רחמי האדם על כל מעשיו יתברך" ("תומר דבורה", סוף פרק ג').
אחד מגדולי המקובלים בווילנא, בתקופת הגר"א, היה הרב פנחס אליהו (מחבר ספר הקבלה "טעם עצו", ביאור ל"משנת חסידים"). הוא חיבר ספר נודע לתהלה "ספר הברית". שם כותב כדלהלן: "מהות אהבת ריעים הוא שיהיה האדם אוהב כל המין האנושי, יהיה מאיזה עם שיהיה, ויהיה מאיזה לשון שיהיה, בעבור שהוא אדם בדמותו ובצלמו כמוהו, ועוסק ביישובו של עולם או בונה או חורש או סוחר או מוכר או חושב בחכמות ותחבולות (המצאות) לצרכי העולם" (ח"ב, מאמר יג, פרק א). אחר כך (שם, בפרק ה') הוסיף חידוש כי הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) מוסב גם על נכרים, היות שלא כתוב במקרא "לאחיך". כל האומות הן במשמעות זו של "רעך" (הערת המעתיק: וכן דברי רש"ר הירש לפסוק זה). הוא אף מביא ראיה לפירושו זה מדברי מדרש תנא דבי אליהו רבה (פרק ט"ו), שם מסופר על יהודי שהטעה לנכרי בחשבון כסף, וגער בו אליהו מפני הפסוק "לא תעשוק את רעך" והנכרי הוא בכלל "רעך". וכן פירש שם פי' "זקוקין דנורא" עיי"ש. ושם בפרק ו' פירש "ספר הברית" את המשנה (אבות, ב') "כל שהיא תפארת לו מן האדם" על כל בני תבל, אפילו הוא מעם אחר. וכך גם על המשנה "כל שרוח הבריות נוחה הימנו" (אבות, ג).
וכן מצאנו אצל הגאון ר' יעקב עמדין (אשר מתוך פירושו לסידור רואים כי היה לו יד ושם בקבלה, למרות שהכחיש קשר ספר הזוהר לרשב"י, עיין "שם הגדולים" לחיד"א, ספרים, ערך: זהר, נימוק משום מהעשה יעב"ץ כך). כך לשונו: "צריך המחזיק במדה חמודה זאת להיות אהבתו נאמנה לכל אדם, ואפילו עובדי אלילים יאהב בבחינה שהם יצורי ה', ולא ישנא אלא מעשיהם בלבד. כמ"ש רז"ל 'יתמו חטאים ולא חוטאים' (ברכות י'). אבל יתפלל עליהם שיחזירם השי"ת בתשובה, ויזכו אל הטובה. ואמרו (חז"ל, אבות, פרק א, ופרק ג) 'הוי מקבל כל האדם בשמחה ובסבר פנים יפות'. 'והוי מקדים בשלום כל אדם, אפילו עם עכו"ם בשוק (ברכות יז.). ובישראל חברו מצוה עליו מן התורה לאהוב אותו כנפשו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. והוא יסוד כל התורה, אם עושה כן מ(תוך) אהבת המקום" ("מגדל עוז", עליית אהבה, פרק י"ב).
וכן ברוח זו כתבו עוד מקובלים. וההסבר לזה הבאתי ב"אוצרות הראי"ה" (מהד' ב', ח"א עמ' 185-186) מדברי מרן הראי"ה שהעוסק בנגלות התורה עוסק במדת הדין. והעוסק בפנימיות התורה הוא מתחנך אל מדת החסד האלוהי. והזכיר זאת הרב בקצרה ב"אגרות" (ח"ב עמ' קפו) ובערפלי טהר (עמ' פד) וכן "קבצים", ח"ב פסקא רמ). שיש למזג שתי הגישות.
יש להצטער על צערם של הנכרים
כך כתב מגדולי האדמורי"ם, ר' צדוק הכהן, וז"ל: "ולכך ירמיה קונן על אבדן אומות עכו"ם 'לבי למואב כחלילים יהמה' (ירמיה מח, עיי"ש כל הפרק) כי בכל דבר יש גם כן טוב כידוע" ("צדקת הצדיק", פסקא ק"נ). וכמו שאמרו חז"ל במדרש (במד"ר כ, א) "שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים, שכן ירמיה אומר (ירמיה מח, לו) 'לבי למואב כחלילים יהמה' וכן יחזקאל (יחזקאל כז, ב) 'בן אדם שא על צור קינה'".
נביא כאן פנינה יקרה שסיפר מרן הרב אברהם קוק בשם הגאון הנודע, ר' מנשה מאיליה, שהיה מבאי ביתו של הגר"א. כך מביא הרי"ל מיימון בספרו "מדי חודש בחודשו" (חלק ז', עמ' 51, חודש אב): "ר' מנשה היה מצטער בצערה של כל בריה וכל בעל חי. כפי שמסר הגאון הצדיק רא"י קוק מה ששמע בילדותו מפי אחד מזקני סמרגון (מקום מושבו של ר' מנשה), היה ר' מנשה רגיל לומר: 'כל זמן שישנה עוד תולעת אחת סגורה בתוך נקיק סלע, והיא לחוצה ודחוקה ומתפתלת להמשיך בדרכה ואינה יכולה, אי אפשר למי שהוא לחיות חיי נחת ולראות בטובה" עכ"ל בספר הנ"ל. ואנו נוסיף, אם על צער בעלי חיים מהסידרה הנמוכה כך אנו צריכים להשתתף, קל וחומר על צערם של בני אדם אע"פ שאינם מעדת ישראל. ולכן על אסון רעידת אדמה או כל אסון טבע נוסף בכל מקום אחר בעולם, כמה ראוי הוא לכל בעל נפש להצטער על צער הבריות.
ועוד מצאנו כי חז"ל הסבירו ששבעים פרים שאנו מקריבים בימי חג הסוכות, הם להגנתם והצלתם של שבעים האומות. ובכל זאת, מתאוננים חז"ל, הם משיבים לנו גמול רע. וז"ל במדרש (במד"ר כא, כד) "ביום השמיני עצרת וכו' זה שאמר הכתוב (תהלים קט, ד) 'תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה'. אתה מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל, 'רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, והם שונאין אותנו שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני' עכ"ל חז"ל. הרי שחז"ל קבעו עמדה שאנו אוהבים אותם.
חז"ל הכלילו ב"כבוד הבריות" כבודם של כל אומות העולם. כאשר חיילי ישראל היו מפחמים את פניהן של אותן פרוצות שהתלוו לצבא מדין, וזאת במטרה שלא ייכשלו החיילים בזימה, התלוננו הנשים "אין אנו מבריותיו של הקב"ה, שתעשו לנו כן?" (מדרש שיר השירים רבה, ד, ג, "שגלשו מהר גלעד"). כלומר שאין לכער מה שהקב"ה ברא. וחז"ל העתיקו דבריהן הללו כצודקות. וכן במדרש קהלת רבה (י"א, "שלח לחמך על פני המים") עוררו חז"ל על כבוד הבריות מהאומות. מעשה באניה שטבעה, ורוב נוסעיה מתו בים. רק אחד מהם (מבני עשו) ניצול, הגיע לחוף אחרי שהגלים תלשו ממנו כמעט כל בגדיו. כאשר בקש מיהודים עוברי אורח שם שיחוננו אותו, קיבל מענה "כן יאבדו כל בני אומתך!". עבר שם ר' אלעזר בן שמוע. אמר לו אותו נכרי "אני רואה שאתה זקן ומכיר בכבוד הבריות. אנא תזכה ותעזור לי". ואז העניק לו ר"א בן שמוע סיוע. עיי"ש. הרי מעשה רב.
ומצאנו כי ציינו חז"ל ממעלותיו של נשיא הסנהדרין ר' יוחנן בן זכאי שמעולם לא היה אדם שלא הקדים לו ריב"ז בברכת "שלום", אפילו נכרי (מן ההדיוטות) בשוק (ברכות יז ע"א). וכך הנהיג אביי כהנהגה קבועה עבור כולנו: "לעולם יהא אדם וכו' ומדבר שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם אפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות" (שם).
אהבת כל הבריות, מפני שאנו אוהבים לה' שברא אותם
עלינו לחקור, לפי מגבלות מצומצמות של מאמר זה, מה הן הסיבות המחשבתיות לאהבה אוניברסלית זו?
בספר "תקוני זהר" (תיקון כ"א, דף נא ע"ב) מוזכר המושג של שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. אמנם מדובר שם על גילויי אור שם ההוי"ה ב"ה על כל היצור, בארבעה אופנים. אבל הרב ביאר כאן רעיון לפי גישתו האוניברסלית, כדלהלן:
"יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלוא הסיפוק הרוחני במלואו. ויש שהוא שר שירת האומה וכו'. הוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מיצר בצרותיה ומשתעשע בתקוותיה, הוגה דיעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה וכו'. ויש אשר עוד תתרחב נפשו, עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם (כלומר, יחד עם כל האומות), רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו וכו'. וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו. ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא,עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרקי שירה בכל יום. וכו' שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תמד-תמה; "קבצים", קובץ ז' פסקא קיב).
וע"י זה מובנים דברי הרב במקום אחר:
"אבל כל אלה אינם רק (כי אם) בתור שלבים לסולם אשר ראשו מגיע השמימה, אשר עליו יעלו מלאכי אלוקים, (שהם) גדולי הנשמה, שהם נושאים במרחב אישיותם את נשמת כל היצורים, שיש להם עמם זיקוק של אחוה ואחדות, באיזה צד ואופן שיהיה" ("אורות הקודש" ח"ד, עמ' תסז; "קבצים", קובץ ג, פסקא לד).
כך כתב הרב:
"גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה. כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלוא רחבו גבהו ועומקו. וכו' וכו'. הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ה' העליונה. וכו' וכו'
"משוקי (הערה: לשון השקה ודיבוק) אהבה הללו, כשהם רואים העולם, ביחוד החי, מלא קנטוריות, אֵיבות רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם בשאיפות המביאות את הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלוותם וכו'. כשהם באים לשדרות האדם (המין האנושי), ומוצאים פלוגות שלמים, דתות, כיתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כוחם להכליל את הכל, לאַחֵה (לשון חיבור) ולאַחֵד" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תמב, תמג; "קבצים", ח"א פסקא קא).
צדיק עליון אינו מצטמצם לאהבת אומתו בלבד, אלא אוהב לכל האנושות
הרב החשיב את אהבת כל האנושות למדרגה שהיא גבוהה יותר מן מדרגה מצומצמת לאהוב רק את אומתו. כך הם דבריו:
"ישנם צדיקים כאלה שהם גדולים ועצומים מאד, שאינם יכולים לצמצם עצמם בכנסת ישראל לבדה, והם תמיד דואגים ושוחרים את הטוב בעד כל העולם כולו. ומכל מקום גם הם קשורים בנקודתם הפנימית דוקא בכנסת ישראל, מפני שכנסת ישראל היא תמצית כל הטוב והמעולה שבכל העולם כולו, ובאהבה וטובה שתבוא לכנסת ישראל חוזרת היא ומקפת את כל היצור. צדיקים הללו אינם יכולים להיות 'לאומיים' על פי התוכן החיצוני של המלה, שהרי אינם יכולים לסבול שום שנאה ושום עוולה, שום הצטמצמות ושום התכווצות של הטוב והחסד. והם טובים לכל, כמדותיו של הקב"ה (עיין תהלים קמה, ט) שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו וכו' וכו'. ולעולם יחזיקו צדיקים עליונים הללו, חסידי עליון הקשורים בעבותות החסד ואור אהבה העליונה באמת, במדתם הגדולה, מדת הטוב הנשגב, ודורשים הם תמיד טובת כל האדם (גם מאומות העולם) וכל היצור. ומתוך דרישה זו הם מתעסקים בעסק נמרץ ובקשר נשמתי נפלא בצרכיהם של ישראל, בכל הדורות, ובכל הזמנים, בכל הדרכים, בכל הערכים ובכל האופנים" ("אורות הקודש", ח"ג עמ' שמט; "קבצים", ח"ג פסקא ד).
גם מהר"ל כתב שכאשר הקב"ה מביא פורענות על האומות, לא היתה כוונתו להרע להם אלא היה בזה משום הבאת התועלת לבריות ("חידושי אגדות", יבמות דף סג, עמ' קלז בנדפס). וכן כתב על חורבן בית המקדש, שאין כוונת ה' להרע אלא להיטיב ("נצח ישראל", סוף פרק כ"ו, עמ' קלג-קלד). ואנו צריכים ללכת בדרכי ה', "מה הוא, אף אתה". יש לחפש להיטיב, ולא להרע.
האם יש לנכרים "צלם אלוהים"?
כך כתב הרב:
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרישעה והזוהמא שבעולם. וכו' וכו'. עלינו לדעת כי נקודת החיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו. וגרעין קודש זה ירומם את הכל" ("מוסר אביך", אהבה, פסקא ה'; "קבצים", חא פסקא תת"ז).
מה שהרב אמר כי יש "צלם אלוהי" גם אצל אומות העולם, נחלקו בזה גדולי הדורות (עיין מפרש "מדרש שמואל" בשם ר"ח ויטאל, על אבות, פ"ג, "חביב אדם שנברא בצלם"). וכן מהר"ל בביאורו שם (עמ' קמ"ו) סבור "ואף שאמר 'חביב אדם', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו חז"ל כי אתם קרויים אדם ואין האומות קרויים אדם וכו' וכו' מכל מקום יש צורת אדם באומות ג"כ, רק שעיקר צורת אדם לא נמצא באומות" עכ"ל. כלומר יש להם כינוי כבוד זה במקצת מצד שנלווים אל ישראל. וכאשר נדייק, נמצא כי גם הראי"ה סבור כך, כי לשונו כאן מדוייקת: "וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (!). (אבל לנגדו פירושי תוספות יו"ט ו"תפארת ישראל" ועוד, פירשו כפשוטו).
ויש שהרב זצ"ל עוד מפרט את הנקודות החיוביות שיש למצוא באומות העולם, וזו לשונו:
"צריכים לייסר (הערת המעתיק: לקחת מוסר) את עצמו לאהבת הבריות, וביחוד לאהבת המעולים שבבני אדם, החכמים, הגיבורים, המשוררים והאמנים, העסקנים. צריכים להכיר את אור הטוב שבמצויינים שבבני אדם, שעל ידם אור ה' מתפשט בעולם" ("קבצים", ח"א פסקא תתפ"ט. ע"ע קובץ ג' פסקא כ').
יש לרחם על נכרים שמעשיהם מרושעים
וכך שואף הרב:
"מתנשאים אנחנו בחפץ פנימי לעולם המלא אהבה וכו'. אוהבים אנו את הכל, ומִשנֵה אהבה אנו אוהבים כל נשמה זכה בכל מקום שהיא, בכל אומה ולשון, בכל פינה ואמונה. את אהבת האמת והטוב, את החסד והתפארת אנו אוהבים; וכל משטמה, כיעור, הגבלה גופנית קצופה, אנו שונאים. מרחמים אנו על הבריות כולם. רואים אנו כל הנפשות עורגות אל הטוב, אל האמת והזוך, עורגים בעומק פנימיותם. אבל רגליהם ברשת נתונים הם, ולפדות (ו' שרוקה) הם מחכים" ("קבצים", קובץ ו', פסקא רסג. וכך ממשיך שם בפסקא רס"ד: "להיוודע אל כל חכמי לב, טהורי רוח, בכל דור ודור, בכל עם ולשון").
זאת אומרת, הרב הבין שהרוע שהאומות מפיצות בעולם הוא מפני מכשול חיצוני, כלשונו: "רגליהם ברשת נתונים, ולפדות הם מחכים" (בציטט הנ"ל). הרי הרב הקדים שם "מרחמים אנו על הבריות כולם". גם ה"חזון איש", בן דורו של הרב, ראה את רשעותם של האומות כסטיה של מחלה, אבל אין זאת מפני טבעם הבסיסי. כאשר התעוררה בעיה בדורו כיצד יהיה מותר לחקלאים לחלוב את פרותיהם בשבת, ועדיין לא הומצאו מכונות אוטומטיות לחליבה, הציע ה"חזון איש" שישתמשו ב"גוי של שבת". החקלאים בדורו התנגדו להעסיק עובדים זרים, כי ידעו כמה הערבים פצעו והרגו בישראל. ענה להם ה"חזון איש" נשגבות:
"ומדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם (הערה: לעניננו, הערבים) ולהעביר על המדה וכמ"ש הרמב"ם פ"י בהל' מלכים הי"ב. וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי הרוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע (לו) מתוך חולי הנפש המשכלת וחוסר משקל המדות. ואין (הבדל) בין בליעל ל(בין) מטורף הדעת ולא כלום. וכל העונשים הוא (להיות) (מפני ש)חכמת החכמים מוגבלה מאד ובלתי מספקת ליתן לפתאים ערמה, (לכן) ההכרח להשתמש בעונשים (כדי) להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טֶרף (ט' מנוקדת סגול) לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל. אבל העונש צריך להֵעָשות מתוך יגון עמוק, נקי מרגש צרות עין בשל אחרים" ("חזון איש" על או"ח, עמ' 163, ד"ה ומ"מ).
ויש לשים לב שמדובר בהענשת ערבים! ושם בהמשך דבריו הוסיף ה"חזון איש" הסבר מפני מה נטע ה' באדם טבע לבקש נקמה, כדי שמתוך חמלתו היתרה לא יחדל מלעשות דין בפושעים, כראוי.
גם הרב קוק ערר כי לפעמים יש צורך לבקש מאת הקב"ה לנקום נקמתנו בערבים הפורעים. אחרי מעשה רצח אכזרי (בשנת תרפ"ה) פנה הרב בעצה לחבורת מתפללים שהלכו לקבר רחל, וזו לשונו:
"בדבר תפילת היום, לרומם כבוד שם שמים, ולהשפיל קרנות זדים (הערה: הערבים הרצחנים), שראוי ונכון בהיותו עם חבורתא קדישתא על קבר רחל ע"ה לומר מזמור של יום רביעי בשבת (הערת המעתיק: כלומר תהלים צ"ד, "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע וכו' עד מתי רשעים ה', עד מתי רשעים יעלוזו") בכוונה ז' פעמים. ואולי גם כן בצירוף תקיעת שופר וי"ג מדות בין פעם לפעם. וכו' וכו' בכל זאת נקמה (במילתא) (במילתיה) גדולה היא, כבברכות לג ע"א. עכ"ל לעניננו ("אגרות הראי"ה", חלק ד, מהד' שנת תשד"מ, עמ' רנ"ב).
הצדקת המלחמות נגד צוררי ישראל
על שנאת הכיעור והרע שכתב מרן הראי"ה בציטט הנ"ל "וכל משטמה, כיעור, הגבלה גופנית קצופה, אנו שונאים" (קובץ ו, פסקא רס"ג), עוד עיין "קבצים" (קובץ ג' פסקא קפז, קפט) וכן "אורות הקודש" (ח"ג דף שלד). וכאן עלינו לשאול, כיצד תתיישב אהבה גדולה זו שתיארנו לעיל עם עניני המלחמות שאנו נלחמים נגד צוררינו שבאומות? על זה ענה הרב:
"הרע הגמור והמוחלט שאין בו ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו ואיבודו ואפיסתו. וכו' וכו'. וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב, במה שנכלהו. וכל הרישעה כעשן תכלה" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תצא; "קבצים", חלק ו', קמט).
כלומר גם המלחמות הם כהטבה, למנוע מהרעים ביצוע רשעותם.
ועל אכזריות משובחת של ישראל נגד עמלק ושאר צוררינו, כתב הרב: "אתה שואל למה התייחסנו אליהן באכזריות? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 508). ופירט יותר ב"אגרות" (ח"א עמ' ק').
ההבדל שבין ישראל לנכרי
נציע כאן הסבר כללי על מה מבוססת אהבה עילאית זו אפילו לאומות העולם. המכיר כתבי הרב יודע עד כמה היה חדור ההכרה שאין שום רע יוצא מתחת ידי הקב"ה. כל הדברים הרעים הם רעים רק לפי מבט ההוה, לפי המצב הנוכחי. אבל במבט אל העתיד, כל הרעות ייהפכו לטובה. וכבר כתבנו על כך כמה וכמה פעמים במאמרנו הקודמים בסריה חינוכית זו. עיין מאמר רביעי בסריה זו, "היחס הראוי לתופעת הרע שיש בעולם". הבאנו שם הוכחות.
נציין כאן שתי דוגמאות:
א. הרשעים הנמצאים בעולם, משמשים כמו שמרים ליין. הם מתסיסים, והם אף גורמים לצדקותם של הצדיקים ("אורות", עמ' פ"ה).
ב. הכפירה המתפשטת בעולם נגד האמונה, עם כל נזקיה יש ממנה בכל זאת כמה מיני תועלת. ליקטנו מקורות לכך בדברי הרב (ב"אוצרות הראי"ה", חלק חמישי, עמ' 70 סוף טור ימין). לכן עם כל התנגדות שיש לנו לתרבות האומות ומנהגיהן, אין זה סותר את האמיתה העקרונית שכל אשר ברא ה', הכל הוא לטובה. ולכן אמנם עלינו קיים בפועל את כל ההלכות שחז"ל התוו לנו לשמור על זהירות וריחוק מהם, ובכל זאת במחשבותינו נשמור על בסיס איתן של אהבה כללית לכל אשר ה' ברא. כלומר בפועל המעשה אנו צריכים לשמור כל ההלכות הפרטיות של התרחקות מהנכרים (ע"ע ספרנו "אוצרות המוסר", ח"ב עמ' 866-880). אבל מדובר במאמרנו הנוכחי על יחס שבלב. ואמנם קשה לאדם שאיננו תלמיד חכם לנהוג מורכבות כזו. אבל דברי הרב מכוונים לגדולי הנשמה.
שמא יאמר הקורא כיצד אפשר לחשוב בלב ככה, ולנהוג אחרת? נביא כאן שתי דוגמאות שאמנם כך דרכה של תורה. ידענו שחורבן בית המקדש היה לטובתנו, שהקב"ה ישפוך חמתו על עצים ואבנים ולא יחסל את כלל ישראל (רש"י לקידושין לא ע"ב ד"ה אסתייעא מילתא). ואעפ"כ אנו נוהגים אבלות מרה על החורבן. וכן נוהגים אבלות על מות קרוב משפחה, אפילו אם היה מיוסר ביסורין וגם הגיע כבר לגיל מופלג. אבלות במעשה הוא מדין "כבוד" ולא תמיד מתאים להרגשה שבלב. ושני המישורים אמת, זה שבלב וזה שבפועל. אין סתירה ביניהם.
במיוחד כאשר בנוסף לאמור לעיל ידענו ע"פ נביאינו כי בעתיד ישובו האומות לטובה. ויש אשר האדם נידון על שם סופו. ונרחיב בזה בסוף המאמר.
דברי הסתייגות
אבל עלינו להבהיר כאן כי למרות אהבה מופלגת זו לכל יצורי ה', אי אפשר לתת אותו יחס אליהם כמו לישראל, עם סגולה של הקב"ה. וכך אותו הרב שאמר דברים עליונים ונשגבים הנ"ל, ממשיך לכתוב:
"ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה וכו' וכו' ובין נשמת הגויים כולם לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה. שבין האחרונים (הנ"ל) רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים (הנ"ל) שורר הבדל עצמיי איכותי" ("אורות", עמ' קנ"ו. והאריך בזה עוד ב"אורות הקודש", ח"ג עמ' סח).
מקור יש לדברי הרב ב"כוזרי" (א, לט), וכן ב"עץ חיים" לאריז"ל (שער מ"ח, פ"ב), למי שמבין מה ההבדל בין נשמה, רוח ונפש. ע"ע מהר"ל ("גבורות השם", פ"ד) והמלבי"ם (יחזקאל לד, פסוק אחרון).
נגד אלו שבזמננו הרוצים להשוות אחידות בין כבוד האומות לכבוד ישראל, הזהיר הרב:
"רחבות הלב שבאה לפעמים להכניס את העולם כולו, כל האנושות כולה, בכלל החיבה המיוחדה המתגלה לישראל, היא צריכה בדיקה. כשההכרה של הקודש המצויין אשר לסגולת ישראל עומדת בצביונו, ומתוך בהירותו מתפשטת החיבה בעין טובה על כל גוי ואדם יחד, זוהי מדתו של אברהם אבינו, אב המון גויים. וכו'. אבל יש שיסוד התרחבותה של חיבה זו באה מתוך כהות הרגש והאפלת אור הקודש של הכרת הסגולה הישראלית העליונה, ואז היא ארסית, ותוכן פעולתה הוא מלא הירוס נורא, שצריך להתרחק ממנו כמפני שור המועד" ("אורות", עמ' קסט).
וכמו כן כתב עוד:
"הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרֶשע (ר' מנוקדת סגול) והבערות, בתהומות חושך היותר מחרידות: 'הנכם כולכם קדושים, כולכם בנים להקב"ה, אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש נבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה', זאת היא הקרחות (הערה: מלשון קרח ועדתו) האנושית, שהיא הקינות (לשון קין שהרג להבל) החדשה שממנה סובל האדם" ("אורות", עמ' לג).
כיצד להתמודד מול ה"סתירה" שישנן הלכות מחז"ל שיש להתרחק מהנכרים
אמנם חייבים אנו ליישב כאן סתירה בולטת, לכאורה. והרי חז"ל גזרו י"ח גזירות כיצד להתרחק מהאומות (עיין מסכת שבת עמ' יג-יז ובעוד הרבה ענינים מפוזרים בתלמוד). וחז"ל גזרו שיש לקנות ביטול רשות מהנכרי, כדי להקשות על היהודי לדור יחד עם הנכרי בחצר אחד (עירובין סב ע"א, עיי"ש רש"י ד"ה אלא דכו"ע; וכן רמב"ם, עירובין פ"ב ה"ט). וכן אסרו לאכול מתבשיליו אפילו אם ידענו שאין פגם בכשרות, וגם גזרו על טבילת כלים שרוכשים ממנו, אפילו לא נתקלקלו בשימושו. ובכן, מה המקום ל"אהבה" המתוארת כאן?
נענה כי כוונת האהבה היא לשמור אותה בלב, בלי לשנות "כי הוא זה" מן אותן ההלכות המעשיות. ראיה להנהגה זו היא דברי רמ"ק בענין אהבת הרשעים, וזו לשונו: "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם. ואפילו הרשעים, יאהב אותם בלבו, ויאמר "מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה" וכו' ("תומר דבורה", סוף פרק שני). הרי שיש כאן ענינים שבלב בלבד. ואמנם רמ"ק דיבר על רשעי ישראל, אבל באמת הוא הדין לענין רשעי אומות העולם.
מניין לנו זאת? זאת ידענו מפני ארחותיו של הקב"ה, אשר גם הוא מצטער על אבדן הרשעים כמו שמפורש בסנהדרין (לט ע"ב) "הוא אינו שש, אבל אחרים משיש". ונצטוינו ללכת בדרכיו, "הוי דומה לו. מה הוא וכו' אף אתה" (שבת קלג ע"ב). דבר יפה כתב הגאון ר' יעקב עמדין בסידורו (בסוף ברכת "ולמלשינים"): "והוא שאמרו האלוהיים (כלומר המקובלים, או חז"ל) הקב"ה אוהב את הרשעים" עכ"ל. והרי מדובר באותה ברכה גם על שנאת רשעי אומות העולם?! וצ"ע היכן ראה זאת? ונלע"ד ממה שאמרו חז"ל שכאשר בית דין הורג לעובדי ע"ז וכיו"ב, מתאונן הקב"ה "קלני מראשי, קלני מזרועי" (סנהדרין מו ע"ב). יתרה מזאת, כאשר בית דין מבצע עונש מיתה בפושע, עליהם לבחור מיתה קלה, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה (סנהדרין מה ע"א). וצ"ע, מצד אחד הורגים אותו, ומצד שני אוהבים אותו? ועוד למדו זאת מהפסוק שם כתוב "כמוך"? אלא כאן מונח היסוד, שגם כאשר מתאכזרים עליו להוציא אותו מן העולם, אנו עושים זאת מתוך אהבה עמוקה כדי להציל אותו מהחטא. וכך הרי נוהג הקב"ה, גם כאשר הוא מעניש לרשעים איננו עושה זאת מתוך התרגשות של שנאה ח"ו. וכבר דיבר על כך הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"א סוף פרק נד, עמ' פ"ו) על הדיין המעניש: "והוא בלתי כעוס ולא רגוז ולא שונא לו אלא כפי שייראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים" עכ"ל.
ובכן ודאי שמרן הראי"ה זצ"ל לא שינה מאומה מכל ההלכות הרבות שציוו חז"ל בענין ההתרחקות מהנכרים, אלא לימד כאן על ארחות המחשבה (שגם הם הלכות אמיתיות בתורה!). ועל תלמידי חכמים אמתיים להשתדל ולהתרומם ולקיים מורכבות אמתית זו. ואלו שנראים הדבר כ"סתירה", אינם מבינים במעשיו של הקב"ה עצמו, ואינם מקיימים כאן "מה הוא, אף אתה!"
אהבת האומות מפני שעתידים הם להכיר בעבודת הקב"ה
נסכם, מה הן נקודות אחיזה לדברי הראי"ה על אהבה לבבית ועצומה לכל בריות העולם, גם מאומות העולם? נ"ל שהם נעוצים בשתי נקודות. ראשית, להכיר את המוצָא ממנו נבראו האומות. כולם נוצרו ע"י הקב"ה, ומפני כבודו הוענק גם להם מדת כבוד (וכמו שהבאנו לעיל בשם מהר"ל, רמ"ק ועוד). ושנית, מפני העתיד הנהדר הצפוי להם. "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט). וכך ניבא ישעיה (יט, כד-כה) "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור, ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבאות לאמר, ברוך עמי מצרים, ומעשה ידי אשור, ונחלתי ישראל". עיי"ש בפירוש רד"ק ור"י אברבנאל. במהרה בימינו אמן. יראו עינינו, וישמח ליבנו. מפני גדולת נפשו של הרב, הוא התרומם מעל לעניני ההווה, וכבר עכשיו ראה את היעד הסופי. ואז הכל הרי יחזור לטובה!
בעז"ה ביררנו כאן במקצת סוגיא חשובה זו בהילך מחשבותיו של הרב. לפי דברינו יש בקדמונינו מקורות רבים לדעותיו, וגם נימוקים יפים ומשכנעים.
הרב משה צוריאל
דברי התנצלות
הנושא העומד לדיון כאן איננו פופולארי בימינו. האסון הנורא שבא על עם ישראל בימי השואה, וצרות אנטי-שמיות הרודפות אותנו עד היום הזה, אשר כמעט כל המדינות המיוצגות באו"מ מצביעות נגד טובת ישראל והגנתה, ולאחרונה תופעת שכנינו הערבים אשר גמרו אומר למחוק את היישות היהודית מארצנו, כל אלו גורמים תמיהה מול דברי מרן הראי"ה (בענין היחס לנכרים) שיובאו בהמשך. ודאי יהיו מגיבים שיאמרו שהרב נמצא בעולם עליון, אבל לא מעולמנו, ודבריו אינם רלוונטיים אלינו. ויהיו גם שימצאו "סתירה" בין יחסו החיובי לאומות, לבין דברי חז"ל בנושא זה.
כיון שאנו תלמידיו של מרן הרב, אין ראוי לנו להסתיר שום פרט מתורותיו ואין לנו להעלים עין משום אימרה שלו. אין לנהוג סלקטיביות ולבחור מדבריו מה שנוח לבריות. אלא יש לחקור בכל מה שהגה ולימד, אפילו בדברים הנראים תמוהים. "תורה היא, וללמוד אנו צריכים". בעז"ה נביא להלן גם מקורות סיוע מדברי קדמונינו, וגם דברי הסבר והנמקה להוכיח את צדקת עמדותיו.
הערה: כל מקום שהרב כותב "כל האדם", כוונתו לכל אומות העולם. וכך הוא רגיל לומר בסגנונו "על גוי ועל אדם יחד", כאשר מלת "גוי" הוא כינוי לישראל. וכך כתב ג"כ המלבי"ם (על איוב לד, כט). ואין להקשות, הרי חז"ל (יבמות סא ע"א) קבעו כי רק ישראל נקראו "אדם"? אבל התוספות (שם, ד"ה ואין העובדי כוכבים) מסבירים כי מלת "האדם" בתוספת ה"א הידיעה כוללת גם כל הנכרים. והמלבי"ם (תחילת פירושו על ויקרא, "תורה אור", עמ' 508) מבאר שהוא הדין אם מצרפים מלת "אדם" לקבוצה אחרת, אז "אדם" כולל הנכרי. וכן נקדים כאן כי ברוב המקומות שמשתמש הרב במלה "הבריות", כוונתו לכלל האנושות.
עוד נעיר כי אין כוונת הרב לשנות במשהו מן ההלכות שחז"ל התוו לנו כיצד להתרחק מהאומות. הרב מדבר כאן על יחס שבלב בלבד. וכן דבריו מכוונים בעיקר לחסידי עליון אשר לא יינזקו מהאהבה האצילית הזאת. אלא שמתוך לימוד הנושא, גם אנו מתרוממים במקצת. בצירוף כל הדברים הנשגבים דלהלן בנושא זה, יש לזכור "הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט) עיי"ש דברי פירוש "העמק דבר" לנצי"ב. וכך כתב תלמידו, מרן הראי"ה: "ההכרה הכללית באומה להישמר מהשפעות זרות, הוא יסוד התחייה" ("ערפלי טהר" עמ' סב; "קבצים", ח"ב פסקא קעד).
נגד הקיצוניות
מחמת הצרות שאנו סבלנו מאומות העולם במאה שנה האחרונות (במיוחד השואה), ועדיין מציקים לנו שכינינו הערבים ורוצים באבדוננו, קשה לנו לשמוע על אומות העולם מלה טובה. תגובה טבעית של הנרדף היא לשנוא את אויבו. אמנם מדברי הרב קוק למדנו שיש תמיד לראות את המכלול, לא להעלים עין מכל ההיבטים. "כל מדה שבעולם, הקיצוניות מזיקה לה" ("אגרות", ח"א עמ' יט). ועוד אמר "דרך ה' הישרה היא דרך המיצוע" (שם, עמ' רצד). לכן דוקא בימינו עלינו לשנן פרק זה של אהבה רוחנית לכל יצורי ה'. ולמרות שזה לא יהיה ניכר במעשים שעלינו לעשות, אלא היא פעולה נפשית בלבד, אבל זאת היא חלק מקיום תורתנו, וגם חלק מן שלימות הנפש שלנו.
זאת היא תכונה של צדיקים עליונים. כך לשון הרב: "הצדיקים העליונים, גבורי אל, מתנשאת אהבת המשפחה הטבעית שלהם עד שהיא מתפשטת על כלל ישראל, האומה, כנסת ישראל, ומאורה מתמלאים הם אהבה בהירה לכל היצור כולו" (קבצים, א, פסקא לז).
וכן כתב "להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם" (להביא לחייהם אושר) ("מדות הראי"ה", שבסוף "מוסר אביך", אהבה, ס"ק ה').
אהבת כל האדם, אפילו נכרים
מצאנו בדברי מהר"ל: "מי שהוא אוהב את הש"י (הוא) אוהב את הבריות שהם ברואיו ית'" (על אבות, דף לח). "כי בשביל שהוא אוהב את השי"ת, אוהב את בריותיו" (שם, דף מז).
וכך כתב גם הרב משה קורדוברו (רמ"ק) "לכבד הבריות כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר את האדם בחכמה. ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאד, שנטפל יוצר הכל החכם הנעלה על כל (הקב"ה) בבריאתם. ואילו יבזה אותם, ח"ו נוגע בכבוד יוצרם" ("תומר דבורה", סוף פ"ב).
אמנם אין לו לישראלי להתעלם מהחסרונות שיש באומות העולם, מליקוייהם המוסריים וארחותיהם הנפסדות; ובכל זאת עליו להכיר גם את נקודות הטוב שבהם. כלשון הרב: "ומשכיל על דבר ימצא טוב, איך להזהר מהתכנים הזרים שכל נפש המונית לקויה בה, קל וחומר (נפש) נכריה, וישאר האור הפנימי בצביונו השלם" ("קבצים", חלק ו', פסקא רמג).
"אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה. וכו'. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם (כלומר ישראל) והיא ג"כ צריכה להתפשט על כל האדם כולו (כלומר, אומות העולם), למרות שינויי דיעות בדתות ואמונות, ולמרות החילוקים של גזעים והאקלימים. נכון הדבר לרדת לסוף דעתן של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר, ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם וכו'. וצרות עין הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא אחת המחשכים היותר נוראים, שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו" ("קבצים", ח"א פסקא תקצ"ג).
זאת היא תכונה של צדיקים עליונים. כך לשון הרב: "הצדיקים העליונים, גבורי אל, מתנשאת אהבת המשפחה הטבעית שלהם עד שהיא מתפשטת על כלל ישראל, האומה, כנסת ישראל, ומאורה מתמלאים הם אהבה בהירה לכל היצור כולו" (קבצים, א, פסקא לז).
וכן כתב "להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם" (להביא לחייהם אושר) ("מדות הראי"ה", שבסוף "מוסר אביך", אהבה, ס"ק ה').
אהבת כל האדם, אפילו נכרים
מצאנו בדברי מהר"ל: "מי שהוא אוהב את הש"י (הוא) אוהב את הבריות שהם ברואיו ית'" (על אבות, דף לח). "כי בשביל שהוא אוהב את השי"ת, אוהב את בריותיו" (שם, דף מז).
וכך כתב גם הרב משה קורדוברו (רמ"ק) "לכבד הבריות כולם, אחר שיכיר בהם מעלת הבורא אשר יצר את האדם בחכמה. ויראה בעצמו שהרי הם נכבדים מאד, שנטפל יוצר הכל החכם הנעלה על כל (הקב"ה) בבריאתם. ואילו יבזה אותם, ח"ו נוגע בכבוד יוצרם" ("תומר דבורה", סוף פ"ב).
אמנם אין לו לישראלי להתעלם מהחסרונות שיש באומות העולם, מליקוייהם המוסריים וארחותיהם הנפסדות; ובכל זאת עליו להכיר גם את נקודות הטוב שבהם. כלשון הרב: "ומשכיל על דבר ימצא טוב, איך להזהר מהתכנים הזרים שכל נפש המונית לקויה בה, קל וחומר (נפש) נכריה, וישאר האור הפנימי בצביונו השלם" ("קבצים", חלק ו', פסקא רמג).
"אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה. וכו'. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם (כלומר ישראל) והיא ג"כ צריכה להתפשט על כל האדם כולו (כלומר, אומות העולם), למרות שינויי דיעות בדתות ואמונות, ולמרות החילוקים של גזעים והאקלימים. נכון הדבר לרדת לסוף דעתן של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר, ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם וכו'. וצרות עין הגורמת לראות בכל מה שמחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא אחת המחשכים היותר נוראים, שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו" ("קבצים", ח"א פסקא תקצ"ג).
ושוב כתב: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם (כלומר, אומות העולם). וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה, ועל כן אינה יכולה להתיחד בעדן האהבה העליונה" ("אורות", עמ' קמט, פסקא ה).
זאת אומרת, קנאות לאומית קיצונית המכחישה שיש דברים טובים אצל האומות, זהו חסרון.
ובאמת כך חינכו חז"ל מפני הפסוק ביחזקאל: "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם" וכו' כמתוקנים שבהם לא עשיתם" (סנהדרין לט ע"ב). זאת אומרת, פעמים רבות יש אפשרות ללמוד מהם הנהגות טובות. וכך גם כתב "חובות הלבבות" בסוף הקדמתו.
מסורת עתיקה לנו לכבד את הכשרים שבאומות העולם. כך כתב "ספר חסידים" לפני שבע מאות שנה: "נכרי הזריז בשבע מצוות וכו' אל תזלזלהו אלא תכבדהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה" (פסקא שנ"ח).
מתוך שהרב הביט בעין טובה על כל הבריות, הוא נענה אפילו להעניק מכתב המלצה לערבי אחד שביקש ממנו מכתב כזה. המכתב צולם ופורסם בכתב עת "סיני" (מוסד הרב קוק, ניסן תשמ"ה, כרך צ"ז, עמ' רמב-רמג). התעודה היא מתאריך י"ח כסלו, תרצ"ה. וכך סגנונו: "לי היה העונג לשוחח עם האדון עבד אלעזיזי אלשרפי, בהכירי את שאיפותיו הטובות להרצות שלום בין כל יושבי הארץ, ולהודיע את האמת של הטובה הכללית שכל יושבי א"י קבלו, ושעתידים לקבל על ידי התאחדותם לעבוד עבודה הדדית וידידות עם היהודים שפעלו ושפועלים ועתידים לפעול כל כך להתקדמותה הכללית של ארץ הקודש. ובאתי עה"ח (חתימה).
דעתם של המקובלים על אהבת הנכרים
והדברים נכונים גם על פי המקובלים: כך כתב תלמיד האריז"ל, רבי חיים ויטאל: "ויאהב את כל הבריות, אפילו גויים" (שערי קדושה", חלק א שער חמישי). וכך כתב הגאון רבי משה קורדוברו: "צריך להיות רחמיו פרוסים על כל הנבראים, לא יבזם ולא יאבדם. שהרי החכמה העליונה (הערה: שליח הקב"ה) היא פרוסה על כל הנבראים, דומם וצומח וחי ומדבר וכו' וכו'. כן יהיו רחמי האדם על כל מעשיו יתברך" ("תומר דבורה", סוף פרק ג').
אחד מגדולי המקובלים בווילנא, בתקופת הגר"א, היה הרב פנחס אליהו (מחבר ספר הקבלה "טעם עצו", ביאור ל"משנת חסידים"). הוא חיבר ספר נודע לתהלה "ספר הברית". שם כותב כדלהלן: "מהות אהבת ריעים הוא שיהיה האדם אוהב כל המין האנושי, יהיה מאיזה עם שיהיה, ויהיה מאיזה לשון שיהיה, בעבור שהוא אדם בדמותו ובצלמו כמוהו, ועוסק ביישובו של עולם או בונה או חורש או סוחר או מוכר או חושב בחכמות ותחבולות (המצאות) לצרכי העולם" (ח"ב, מאמר יג, פרק א). אחר כך (שם, בפרק ה') הוסיף חידוש כי הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) מוסב גם על נכרים, היות שלא כתוב במקרא "לאחיך". כל האומות הן במשמעות זו של "רעך" (הערת המעתיק: וכן דברי רש"ר הירש לפסוק זה). הוא אף מביא ראיה לפירושו זה מדברי מדרש תנא דבי אליהו רבה (פרק ט"ו), שם מסופר על יהודי שהטעה לנכרי בחשבון כסף, וגער בו אליהו מפני הפסוק "לא תעשוק את רעך" והנכרי הוא בכלל "רעך". וכן פירש שם פי' "זקוקין דנורא" עיי"ש. ושם בפרק ו' פירש "ספר הברית" את המשנה (אבות, ב') "כל שהיא תפארת לו מן האדם" על כל בני תבל, אפילו הוא מעם אחר. וכך גם על המשנה "כל שרוח הבריות נוחה הימנו" (אבות, ג).
וכן מצאנו אצל הגאון ר' יעקב עמדין (אשר מתוך פירושו לסידור רואים כי היה לו יד ושם בקבלה, למרות שהכחיש קשר ספר הזוהר לרשב"י, עיין "שם הגדולים" לחיד"א, ספרים, ערך: זהר, נימוק משום מהעשה יעב"ץ כך). כך לשונו: "צריך המחזיק במדה חמודה זאת להיות אהבתו נאמנה לכל אדם, ואפילו עובדי אלילים יאהב בבחינה שהם יצורי ה', ולא ישנא אלא מעשיהם בלבד. כמ"ש רז"ל 'יתמו חטאים ולא חוטאים' (ברכות י'). אבל יתפלל עליהם שיחזירם השי"ת בתשובה, ויזכו אל הטובה. ואמרו (חז"ל, אבות, פרק א, ופרק ג) 'הוי מקבל כל האדם בשמחה ובסבר פנים יפות'. 'והוי מקדים בשלום כל אדם, אפילו עם עכו"ם בשוק (ברכות יז.). ובישראל חברו מצוה עליו מן התורה לאהוב אותו כנפשו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. והוא יסוד כל התורה, אם עושה כן מ(תוך) אהבת המקום" ("מגדל עוז", עליית אהבה, פרק י"ב).
וכן ברוח זו כתבו עוד מקובלים. וההסבר לזה הבאתי ב"אוצרות הראי"ה" (מהד' ב', ח"א עמ' 185-186) מדברי מרן הראי"ה שהעוסק בנגלות התורה עוסק במדת הדין. והעוסק בפנימיות התורה הוא מתחנך אל מדת החסד האלוהי. והזכיר זאת הרב בקצרה ב"אגרות" (ח"ב עמ' קפו) ובערפלי טהר (עמ' פד) וכן "קבצים", ח"ב פסקא רמ). שיש למזג שתי הגישות.
יש להצטער על צערם של הנכרים
כך כתב מגדולי האדמורי"ם, ר' צדוק הכהן, וז"ל: "ולכך ירמיה קונן על אבדן אומות עכו"ם 'לבי למואב כחלילים יהמה' (ירמיה מח, עיי"ש כל הפרק) כי בכל דבר יש גם כן טוב כידוע" ("צדקת הצדיק", פסקא ק"נ). וכמו שאמרו חז"ל במדרש (במד"ר כ, א) "שכל הנביאים היו במדת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים, שכן ירמיה אומר (ירמיה מח, לו) 'לבי למואב כחלילים יהמה' וכן יחזקאל (יחזקאל כז, ב) 'בן אדם שא על צור קינה'".
נביא כאן פנינה יקרה שסיפר מרן הרב אברהם קוק בשם הגאון הנודע, ר' מנשה מאיליה, שהיה מבאי ביתו של הגר"א. כך מביא הרי"ל מיימון בספרו "מדי חודש בחודשו" (חלק ז', עמ' 51, חודש אב): "ר' מנשה היה מצטער בצערה של כל בריה וכל בעל חי. כפי שמסר הגאון הצדיק רא"י קוק מה ששמע בילדותו מפי אחד מזקני סמרגון (מקום מושבו של ר' מנשה), היה ר' מנשה רגיל לומר: 'כל זמן שישנה עוד תולעת אחת סגורה בתוך נקיק סלע, והיא לחוצה ודחוקה ומתפתלת להמשיך בדרכה ואינה יכולה, אי אפשר למי שהוא לחיות חיי נחת ולראות בטובה" עכ"ל בספר הנ"ל. ואנו נוסיף, אם על צער בעלי חיים מהסידרה הנמוכה כך אנו צריכים להשתתף, קל וחומר על צערם של בני אדם אע"פ שאינם מעדת ישראל. ולכן על אסון רעידת אדמה או כל אסון טבע נוסף בכל מקום אחר בעולם, כמה ראוי הוא לכל בעל נפש להצטער על צער הבריות.
ועוד מצאנו כי חז"ל הסבירו ששבעים פרים שאנו מקריבים בימי חג הסוכות, הם להגנתם והצלתם של שבעים האומות. ובכל זאת, מתאוננים חז"ל, הם משיבים לנו גמול רע. וז"ל במדרש (במד"ר כא, כד) "ביום השמיני עצרת וכו' זה שאמר הכתוב (תהלים קט, ד) 'תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה'. אתה מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל, 'רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, והם שונאין אותנו שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני' עכ"ל חז"ל. הרי שחז"ל קבעו עמדה שאנו אוהבים אותם.
חז"ל הכלילו ב"כבוד הבריות" כבודם של כל אומות העולם. כאשר חיילי ישראל היו מפחמים את פניהן של אותן פרוצות שהתלוו לצבא מדין, וזאת במטרה שלא ייכשלו החיילים בזימה, התלוננו הנשים "אין אנו מבריותיו של הקב"ה, שתעשו לנו כן?" (מדרש שיר השירים רבה, ד, ג, "שגלשו מהר גלעד"). כלומר שאין לכער מה שהקב"ה ברא. וחז"ל העתיקו דבריהן הללו כצודקות. וכן במדרש קהלת רבה (י"א, "שלח לחמך על פני המים") עוררו חז"ל על כבוד הבריות מהאומות. מעשה באניה שטבעה, ורוב נוסעיה מתו בים. רק אחד מהם (מבני עשו) ניצול, הגיע לחוף אחרי שהגלים תלשו ממנו כמעט כל בגדיו. כאשר בקש מיהודים עוברי אורח שם שיחוננו אותו, קיבל מענה "כן יאבדו כל בני אומתך!". עבר שם ר' אלעזר בן שמוע. אמר לו אותו נכרי "אני רואה שאתה זקן ומכיר בכבוד הבריות. אנא תזכה ותעזור לי". ואז העניק לו ר"א בן שמוע סיוע. עיי"ש. הרי מעשה רב.
ומצאנו כי ציינו חז"ל ממעלותיו של נשיא הסנהדרין ר' יוחנן בן זכאי שמעולם לא היה אדם שלא הקדים לו ריב"ז בברכת "שלום", אפילו נכרי (מן ההדיוטות) בשוק (ברכות יז ע"א). וכך הנהיג אביי כהנהגה קבועה עבור כולנו: "לעולם יהא אדם וכו' ומדבר שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם אפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ויהא מקובל על הבריות" (שם).
אהבת כל הבריות, מפני שאנו אוהבים לה' שברא אותם
עלינו לחקור, לפי מגבלות מצומצמות של מאמר זה, מה הן הסיבות המחשבתיות לאהבה אוניברסלית זו?
בספר "תקוני זהר" (תיקון כ"א, דף נא ע"ב) מוזכר המושג של שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. אמנם מדובר שם על גילויי אור שם ההוי"ה ב"ה על כל היצור, בארבעה אופנים. אבל הרב ביאר כאן רעיון לפי גישתו האוניברסלית, כדלהלן:
"יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכל, את מלוא הסיפוק הרוחני במלואו. ויש שהוא שר שירת האומה וכו'. הוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מיצר בצרותיה ומשתעשע בתקוותיה, הוגה דיעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה וכו'. ויש אשר עוד תתרחב נפשו, עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם (כלומר, יחד עם כל האומות), רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו וכו'. וממקור חיים זה הוא שואב את כללות הגיונותיו ומחקריו, שאיפותיו וחזיונותיו. ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא,עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה, זה הוא העוסק בפרקי שירה בכל יום. וכו' שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תמד-תמה; "קבצים", קובץ ז' פסקא קיב).
וע"י זה מובנים דברי הרב במקום אחר:
"אבל כל אלה אינם רק (כי אם) בתור שלבים לסולם אשר ראשו מגיע השמימה, אשר עליו יעלו מלאכי אלוקים, (שהם) גדולי הנשמה, שהם נושאים במרחב אישיותם את נשמת כל היצורים, שיש להם עמם זיקוק של אחוה ואחדות, באיזה צד ואופן שיהיה" ("אורות הקודש" ח"ד, עמ' תסז; "קבצים", קובץ ג, פסקא לד).
כך כתב הרב:
"גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה. כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו, הכלל במלוא רחבו גבהו ועומקו. וכו' וכו'. הם שואבים את אהבת כל ההויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ה' העליונה. וכו' וכו'
"משוקי (הערה: לשון השקה ודיבוק) אהבה הללו, כשהם רואים העולם, ביחוד החי, מלא קנטוריות, אֵיבות רדיפות וניגודים, מיד הם עורגים להיות משתתפים בכל חייהם בשאיפות המביאות את הכללת החיים ואיחודם, שלומם ושלוותם וכו'. כשהם באים לשדרות האדם (המין האנושי), ומוצאים פלוגות שלמים, דתות, כיתות ושאיפות מנוגדות, הם מתאמצים בכל כוחם להכליל את הכל, לאַחֵה (לשון חיבור) ולאַחֵד" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תמב, תמג; "קבצים", ח"א פסקא קא).
צדיק עליון אינו מצטמצם לאהבת אומתו בלבד, אלא אוהב לכל האנושות
הרב החשיב את אהבת כל האנושות למדרגה שהיא גבוהה יותר מן מדרגה מצומצמת לאהוב רק את אומתו. כך הם דבריו:
"ישנם צדיקים כאלה שהם גדולים ועצומים מאד, שאינם יכולים לצמצם עצמם בכנסת ישראל לבדה, והם תמיד דואגים ושוחרים את הטוב בעד כל העולם כולו. ומכל מקום גם הם קשורים בנקודתם הפנימית דוקא בכנסת ישראל, מפני שכנסת ישראל היא תמצית כל הטוב והמעולה שבכל העולם כולו, ובאהבה וטובה שתבוא לכנסת ישראל חוזרת היא ומקפת את כל היצור. צדיקים הללו אינם יכולים להיות 'לאומיים' על פי התוכן החיצוני של המלה, שהרי אינם יכולים לסבול שום שנאה ושום עוולה, שום הצטמצמות ושום התכווצות של הטוב והחסד. והם טובים לכל, כמדותיו של הקב"ה (עיין תהלים קמה, ט) שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו וכו' וכו'. ולעולם יחזיקו צדיקים עליונים הללו, חסידי עליון הקשורים בעבותות החסד ואור אהבה העליונה באמת, במדתם הגדולה, מדת הטוב הנשגב, ודורשים הם תמיד טובת כל האדם (גם מאומות העולם) וכל היצור. ומתוך דרישה זו הם מתעסקים בעסק נמרץ ובקשר נשמתי נפלא בצרכיהם של ישראל, בכל הדורות, ובכל הזמנים, בכל הדרכים, בכל הערכים ובכל האופנים" ("אורות הקודש", ח"ג עמ' שמט; "קבצים", ח"ג פסקא ד).
גם מהר"ל כתב שכאשר הקב"ה מביא פורענות על האומות, לא היתה כוונתו להרע להם אלא היה בזה משום הבאת התועלת לבריות ("חידושי אגדות", יבמות דף סג, עמ' קלז בנדפס). וכן כתב על חורבן בית המקדש, שאין כוונת ה' להרע אלא להיטיב ("נצח ישראל", סוף פרק כ"ו, עמ' קלג-קלד). ואנו צריכים ללכת בדרכי ה', "מה הוא, אף אתה". יש לחפש להיטיב, ולא להרע.
האם יש לנכרים "צלם אלוהים"?
כך כתב הרב:
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרישעה והזוהמא שבעולם. וכו' וכו'. עלינו לדעת כי נקודת החיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו. וגרעין קודש זה ירומם את הכל" ("מוסר אביך", אהבה, פסקא ה'; "קבצים", חא פסקא תת"ז).
מה שהרב אמר כי יש "צלם אלוהי" גם אצל אומות העולם, נחלקו בזה גדולי הדורות (עיין מפרש "מדרש שמואל" בשם ר"ח ויטאל, על אבות, פ"ג, "חביב אדם שנברא בצלם"). וכן מהר"ל בביאורו שם (עמ' קמ"ו) סבור "ואף שאמר 'חביב אדם', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו חז"ל כי אתם קרויים אדם ואין האומות קרויים אדם וכו' וכו' מכל מקום יש צורת אדם באומות ג"כ, רק שעיקר צורת אדם לא נמצא באומות" עכ"ל. כלומר יש להם כינוי כבוד זה במקצת מצד שנלווים אל ישראל. וכאשר נדייק, נמצא כי גם הראי"ה סבור כך, כי לשונו כאן מדוייקת: "וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (!). (אבל לנגדו פירושי תוספות יו"ט ו"תפארת ישראל" ועוד, פירשו כפשוטו).
ויש שהרב זצ"ל עוד מפרט את הנקודות החיוביות שיש למצוא באומות העולם, וזו לשונו:
"צריכים לייסר (הערת המעתיק: לקחת מוסר) את עצמו לאהבת הבריות, וביחוד לאהבת המעולים שבבני אדם, החכמים, הגיבורים, המשוררים והאמנים, העסקנים. צריכים להכיר את אור הטוב שבמצויינים שבבני אדם, שעל ידם אור ה' מתפשט בעולם" ("קבצים", ח"א פסקא תתפ"ט. ע"ע קובץ ג' פסקא כ').
יש לרחם על נכרים שמעשיהם מרושעים
וכך שואף הרב:
"מתנשאים אנחנו בחפץ פנימי לעולם המלא אהבה וכו'. אוהבים אנו את הכל, ומִשנֵה אהבה אנו אוהבים כל נשמה זכה בכל מקום שהיא, בכל אומה ולשון, בכל פינה ואמונה. את אהבת האמת והטוב, את החסד והתפארת אנו אוהבים; וכל משטמה, כיעור, הגבלה גופנית קצופה, אנו שונאים. מרחמים אנו על הבריות כולם. רואים אנו כל הנפשות עורגות אל הטוב, אל האמת והזוך, עורגים בעומק פנימיותם. אבל רגליהם ברשת נתונים הם, ולפדות (ו' שרוקה) הם מחכים" ("קבצים", קובץ ו', פסקא רסג. וכך ממשיך שם בפסקא רס"ד: "להיוודע אל כל חכמי לב, טהורי רוח, בכל דור ודור, בכל עם ולשון").
זאת אומרת, הרב הבין שהרוע שהאומות מפיצות בעולם הוא מפני מכשול חיצוני, כלשונו: "רגליהם ברשת נתונים, ולפדות הם מחכים" (בציטט הנ"ל). הרי הרב הקדים שם "מרחמים אנו על הבריות כולם". גם ה"חזון איש", בן דורו של הרב, ראה את רשעותם של האומות כסטיה של מחלה, אבל אין זאת מפני טבעם הבסיסי. כאשר התעוררה בעיה בדורו כיצד יהיה מותר לחקלאים לחלוב את פרותיהם בשבת, ועדיין לא הומצאו מכונות אוטומטיות לחליבה, הציע ה"חזון איש" שישתמשו ב"גוי של שבת". החקלאים בדורו התנגדו להעסיק עובדים זרים, כי ידעו כמה הערבים פצעו והרגו בישראל. ענה להם ה"חזון איש" נשגבות:
"ומדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם (הערה: לעניננו, הערבים) ולהעביר על המדה וכמ"ש הרמב"ם פ"י בהל' מלכים הי"ב. וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי הרוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע (לו) מתוך חולי הנפש המשכלת וחוסר משקל המדות. ואין (הבדל) בין בליעל ל(בין) מטורף הדעת ולא כלום. וכל העונשים הוא (להיות) (מפני ש)חכמת החכמים מוגבלה מאד ובלתי מספקת ליתן לפתאים ערמה, (לכן) ההכרח להשתמש בעונשים (כדי) להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טֶרף (ט' מנוקדת סגול) לשיני בריאי הגוף וחלושי השכל. אבל העונש צריך להֵעָשות מתוך יגון עמוק, נקי מרגש צרות עין בשל אחרים" ("חזון איש" על או"ח, עמ' 163, ד"ה ומ"מ).
ויש לשים לב שמדובר בהענשת ערבים! ושם בהמשך דבריו הוסיף ה"חזון איש" הסבר מפני מה נטע ה' באדם טבע לבקש נקמה, כדי שמתוך חמלתו היתרה לא יחדל מלעשות דין בפושעים, כראוי.
גם הרב קוק ערר כי לפעמים יש צורך לבקש מאת הקב"ה לנקום נקמתנו בערבים הפורעים. אחרי מעשה רצח אכזרי (בשנת תרפ"ה) פנה הרב בעצה לחבורת מתפללים שהלכו לקבר רחל, וזו לשונו:
"בדבר תפילת היום, לרומם כבוד שם שמים, ולהשפיל קרנות זדים (הערה: הערבים הרצחנים), שראוי ונכון בהיותו עם חבורתא קדישתא על קבר רחל ע"ה לומר מזמור של יום רביעי בשבת (הערת המעתיק: כלומר תהלים צ"ד, "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע וכו' עד מתי רשעים ה', עד מתי רשעים יעלוזו") בכוונה ז' פעמים. ואולי גם כן בצירוף תקיעת שופר וי"ג מדות בין פעם לפעם. וכו' וכו' בכל זאת נקמה (במילתא) (במילתיה) גדולה היא, כבברכות לג ע"א. עכ"ל לעניננו ("אגרות הראי"ה", חלק ד, מהד' שנת תשד"מ, עמ' רנ"ב).
הצדקת המלחמות נגד צוררי ישראל
על שנאת הכיעור והרע שכתב מרן הראי"ה בציטט הנ"ל "וכל משטמה, כיעור, הגבלה גופנית קצופה, אנו שונאים" (קובץ ו, פסקא רס"ג), עוד עיין "קבצים" (קובץ ג' פסקא קפז, קפט) וכן "אורות הקודש" (ח"ג דף שלד). וכאן עלינו לשאול, כיצד תתיישב אהבה גדולה זו שתיארנו לעיל עם עניני המלחמות שאנו נלחמים נגד צוררינו שבאומות? על זה ענה הרב:
"הרע הגמור והמוחלט שאין בו ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו ואיבודו ואפיסתו. וכו' וכו'. וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב, במה שנכלהו. וכל הרישעה כעשן תכלה" ("אורות הקודש", ח"ב עמ' תצא; "קבצים", חלק ו', קמט).
כלומר גם המלחמות הם כהטבה, למנוע מהרעים ביצוע רשעותם.
ועל אכזריות משובחת של ישראל נגד עמלק ושאר צוררינו, כתב הרב: "אתה שואל למה התייחסנו אליהן באכזריות? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 508). ופירט יותר ב"אגרות" (ח"א עמ' ק').
ההבדל שבין ישראל לנכרי
נציע כאן הסבר כללי על מה מבוססת אהבה עילאית זו אפילו לאומות העולם. המכיר כתבי הרב יודע עד כמה היה חדור ההכרה שאין שום רע יוצא מתחת ידי הקב"ה. כל הדברים הרעים הם רעים רק לפי מבט ההוה, לפי המצב הנוכחי. אבל במבט אל העתיד, כל הרעות ייהפכו לטובה. וכבר כתבנו על כך כמה וכמה פעמים במאמרנו הקודמים בסריה חינוכית זו. עיין מאמר רביעי בסריה זו, "היחס הראוי לתופעת הרע שיש בעולם". הבאנו שם הוכחות.
נציין כאן שתי דוגמאות:
א. הרשעים הנמצאים בעולם, משמשים כמו שמרים ליין. הם מתסיסים, והם אף גורמים לצדקותם של הצדיקים ("אורות", עמ' פ"ה).
ב. הכפירה המתפשטת בעולם נגד האמונה, עם כל נזקיה יש ממנה בכל זאת כמה מיני תועלת. ליקטנו מקורות לכך בדברי הרב (ב"אוצרות הראי"ה", חלק חמישי, עמ' 70 סוף טור ימין). לכן עם כל התנגדות שיש לנו לתרבות האומות ומנהגיהן, אין זה סותר את האמיתה העקרונית שכל אשר ברא ה', הכל הוא לטובה. ולכן אמנם עלינו קיים בפועל את כל ההלכות שחז"ל התוו לנו לשמור על זהירות וריחוק מהם, ובכל זאת במחשבותינו נשמור על בסיס איתן של אהבה כללית לכל אשר ה' ברא. כלומר בפועל המעשה אנו צריכים לשמור כל ההלכות הפרטיות של התרחקות מהנכרים (ע"ע ספרנו "אוצרות המוסר", ח"ב עמ' 866-880). אבל מדובר במאמרנו הנוכחי על יחס שבלב. ואמנם קשה לאדם שאיננו תלמיד חכם לנהוג מורכבות כזו. אבל דברי הרב מכוונים לגדולי הנשמה.
שמא יאמר הקורא כיצד אפשר לחשוב בלב ככה, ולנהוג אחרת? נביא כאן שתי דוגמאות שאמנם כך דרכה של תורה. ידענו שחורבן בית המקדש היה לטובתנו, שהקב"ה ישפוך חמתו על עצים ואבנים ולא יחסל את כלל ישראל (רש"י לקידושין לא ע"ב ד"ה אסתייעא מילתא). ואעפ"כ אנו נוהגים אבלות מרה על החורבן. וכן נוהגים אבלות על מות קרוב משפחה, אפילו אם היה מיוסר ביסורין וגם הגיע כבר לגיל מופלג. אבלות במעשה הוא מדין "כבוד" ולא תמיד מתאים להרגשה שבלב. ושני המישורים אמת, זה שבלב וזה שבפועל. אין סתירה ביניהם.
במיוחד כאשר בנוסף לאמור לעיל ידענו ע"פ נביאינו כי בעתיד ישובו האומות לטובה. ויש אשר האדם נידון על שם סופו. ונרחיב בזה בסוף המאמר.
דברי הסתייגות
אבל עלינו להבהיר כאן כי למרות אהבה מופלגת זו לכל יצורי ה', אי אפשר לתת אותו יחס אליהם כמו לישראל, עם סגולה של הקב"ה. וכך אותו הרב שאמר דברים עליונים ונשגבים הנ"ל, ממשיך לכתוב:
"ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה וכו' וכו' ובין נשמת הגויים כולם לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה. שבין האחרונים (הנ"ל) רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים (הנ"ל) שורר הבדל עצמיי איכותי" ("אורות", עמ' קנ"ו. והאריך בזה עוד ב"אורות הקודש", ח"ג עמ' סח).
מקור יש לדברי הרב ב"כוזרי" (א, לט), וכן ב"עץ חיים" לאריז"ל (שער מ"ח, פ"ב), למי שמבין מה ההבדל בין נשמה, רוח ונפש. ע"ע מהר"ל ("גבורות השם", פ"ד) והמלבי"ם (יחזקאל לד, פסוק אחרון).
נגד אלו שבזמננו הרוצים להשוות אחידות בין כבוד האומות לכבוד ישראל, הזהיר הרב:
"רחבות הלב שבאה לפעמים להכניס את העולם כולו, כל האנושות כולה, בכלל החיבה המיוחדה המתגלה לישראל, היא צריכה בדיקה. כשההכרה של הקודש המצויין אשר לסגולת ישראל עומדת בצביונו, ומתוך בהירותו מתפשטת החיבה בעין טובה על כל גוי ואדם יחד, זוהי מדתו של אברהם אבינו, אב המון גויים. וכו'. אבל יש שיסוד התרחבותה של חיבה זו באה מתוך כהות הרגש והאפלת אור הקודש של הכרת הסגולה הישראלית העליונה, ואז היא ארסית, ותוכן פעולתה הוא מלא הירוס נורא, שצריך להתרחק ממנו כמפני שור המועד" ("אורות", עמ' קסט).
וכמו כן כתב עוד:
"הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרֶשע (ר' מנוקדת סגול) והבערות, בתהומות חושך היותר מחרידות: 'הנכם כולכם קדושים, כולכם בנים להקב"ה, אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש נבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה', זאת היא הקרחות (הערה: מלשון קרח ועדתו) האנושית, שהיא הקינות (לשון קין שהרג להבל) החדשה שממנה סובל האדם" ("אורות", עמ' לג).
כיצד להתמודד מול ה"סתירה" שישנן הלכות מחז"ל שיש להתרחק מהנכרים
אמנם חייבים אנו ליישב כאן סתירה בולטת, לכאורה. והרי חז"ל גזרו י"ח גזירות כיצד להתרחק מהאומות (עיין מסכת שבת עמ' יג-יז ובעוד הרבה ענינים מפוזרים בתלמוד). וחז"ל גזרו שיש לקנות ביטול רשות מהנכרי, כדי להקשות על היהודי לדור יחד עם הנכרי בחצר אחד (עירובין סב ע"א, עיי"ש רש"י ד"ה אלא דכו"ע; וכן רמב"ם, עירובין פ"ב ה"ט). וכן אסרו לאכול מתבשיליו אפילו אם ידענו שאין פגם בכשרות, וגם גזרו על טבילת כלים שרוכשים ממנו, אפילו לא נתקלקלו בשימושו. ובכן, מה המקום ל"אהבה" המתוארת כאן?
נענה כי כוונת האהבה היא לשמור אותה בלב, בלי לשנות "כי הוא זה" מן אותן ההלכות המעשיות. ראיה להנהגה זו היא דברי רמ"ק בענין אהבת הרשעים, וזו לשונו: "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בלבו, ואפילו הרשעים, כאילו היו אחיו ויותר מזה, עד שיקבע בלבו אהבת בני אדם כולם. ואפילו הרשעים, יאהב אותם בלבו, ויאמר "מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה" וכו' ("תומר דבורה", סוף פרק שני). הרי שיש כאן ענינים שבלב בלבד. ואמנם רמ"ק דיבר על רשעי ישראל, אבל באמת הוא הדין לענין רשעי אומות העולם.
מניין לנו זאת? זאת ידענו מפני ארחותיו של הקב"ה, אשר גם הוא מצטער על אבדן הרשעים כמו שמפורש בסנהדרין (לט ע"ב) "הוא אינו שש, אבל אחרים משיש". ונצטוינו ללכת בדרכיו, "הוי דומה לו. מה הוא וכו' אף אתה" (שבת קלג ע"ב). דבר יפה כתב הגאון ר' יעקב עמדין בסידורו (בסוף ברכת "ולמלשינים"): "והוא שאמרו האלוהיים (כלומר המקובלים, או חז"ל) הקב"ה אוהב את הרשעים" עכ"ל. והרי מדובר באותה ברכה גם על שנאת רשעי אומות העולם?! וצ"ע היכן ראה זאת? ונלע"ד ממה שאמרו חז"ל שכאשר בית דין הורג לעובדי ע"ז וכיו"ב, מתאונן הקב"ה "קלני מראשי, קלני מזרועי" (סנהדרין מו ע"ב). יתרה מזאת, כאשר בית דין מבצע עונש מיתה בפושע, עליהם לבחור מיתה קלה, כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה (סנהדרין מה ע"א). וצ"ע, מצד אחד הורגים אותו, ומצד שני אוהבים אותו? ועוד למדו זאת מהפסוק שם כתוב "כמוך"? אלא כאן מונח היסוד, שגם כאשר מתאכזרים עליו להוציא אותו מן העולם, אנו עושים זאת מתוך אהבה עמוקה כדי להציל אותו מהחטא. וכך הרי נוהג הקב"ה, גם כאשר הוא מעניש לרשעים איננו עושה זאת מתוך התרגשות של שנאה ח"ו. וכבר דיבר על כך הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"א סוף פרק נד, עמ' פ"ו) על הדיין המעניש: "והוא בלתי כעוס ולא רגוז ולא שונא לו אלא כפי שייראה לו שהוא חייב, ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים" עכ"ל.
ובכן ודאי שמרן הראי"ה זצ"ל לא שינה מאומה מכל ההלכות הרבות שציוו חז"ל בענין ההתרחקות מהנכרים, אלא לימד כאן על ארחות המחשבה (שגם הם הלכות אמיתיות בתורה!). ועל תלמידי חכמים אמתיים להשתדל ולהתרומם ולקיים מורכבות אמתית זו. ואלו שנראים הדבר כ"סתירה", אינם מבינים במעשיו של הקב"ה עצמו, ואינם מקיימים כאן "מה הוא, אף אתה!"
אהבת האומות מפני שעתידים הם להכיר בעבודת הקב"ה
נסכם, מה הן נקודות אחיזה לדברי הראי"ה על אהבה לבבית ועצומה לכל בריות העולם, גם מאומות העולם? נ"ל שהם נעוצים בשתי נקודות. ראשית, להכיר את המוצָא ממנו נבראו האומות. כולם נוצרו ע"י הקב"ה, ומפני כבודו הוענק גם להם מדת כבוד (וכמו שהבאנו לעיל בשם מהר"ל, רמ"ק ועוד). ושנית, מפני העתיד הנהדר הצפוי להם. "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעובדו שכם אחד" (צפניה ג, ט). וכך ניבא ישעיה (יט, כד-כה) "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור, ברכה בקרב הארץ. אשר ברכו ה' צבאות לאמר, ברוך עמי מצרים, ומעשה ידי אשור, ונחלתי ישראל". עיי"ש בפירוש רד"ק ור"י אברבנאל. במהרה בימינו אמן. יראו עינינו, וישמח ליבנו. מפני גדולת נפשו של הרב, הוא התרומם מעל לעניני ההווה, וכבר עכשיו ראה את היעד הסופי. ואז הכל הרי יחזור לטובה!
בעז"ה ביררנו כאן במקצת סוגיא חשובה זו בהילך מחשבותיו של הרב. לפי דברינו יש בקדמונינו מקורות רבים לדעותיו, וגם נימוקים יפים ומשכנעים.
