קדושת ארץ ישראל

לע"נ מרת אסתר בת ר' שמואל

לזכות אבי מורי ואמי מורתי שיחיו

ולרפואת הרב יצחק חיים יחיאל בן אסתר

הרב מרדכי בן שרה

הרב אלכסנדר ישראל בן חיה מרתא

בתוך שח"י

הכותב: חננאל יצחקי

קדושת ארץ ישראל לענין ביכורים עומר שתי הלחם תרומות ומעשרות

הקדמה

מה אומר ומה אספר – חביבות מיוחדת רוחש אני לעיסוק במצוות התלויות בארץ ובאמצעותו אני מרגיש וחי יותר את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לחונן עפרה הקדוש. 'ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש', כל הקרוב לארץ מוקדם לברכה – 'מי שיש לו יותר אהבה לארץ הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות'. וכאשר התורה היא כה מתוקה לחיך כמו זו המונחת לפניכם בס"ד – עאכו"כ.  

למה הגר"א מחק תיבת בכורים

נתחיל ונאמר בעזר אדון הארץ: בפ"ק דכלים משנה ו' "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו' שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם ובכורים". כך היא גרסתנו וכך גרסו הרמב"ם והר"ש אבל הגר"א מחק תיבת 'בכורים'. ורבים ראו כן תמהו לפשר מחיקה זו, ובמה נחלקו שתי הגירסאות. ויש להקדים את דברי הר"ן המפורסמים [נדרים כ"ב ד"ה ההיא שעתא], דעבר הירדן לא נתקדש למקצת דברים, דאין מביאין משם עומר ושתי הלחם. וצ"ע מנליה זה החידוש. וצריך להבין גם הטעם שהזכירה המשנה רק עומר ושתי הלחם ובכורים ולא כל מצוות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ.

חילוק בין מצוות התלויות בקדושת א"י ומצוות התלויות במקום ארץ ישראל

והאריך בביאור הדברים הגר"א קוטלר זצ"ל [באוסף חידושי תורה דילי'] שהקושיה האחרונה שהקשינו בנויה על בסיס ההנחה שהמשנה מדברת על מצות התלויות בארץ, ולא היא, שהמשנה לא הזכירה קדושת א"י לגבי מצוות התלויות בארץ רק אלו דאין כלל תלויות בארץ. אך יש דין מיוחד בהכשרן, דכשרים רק במקום זה, וזוהי קדושת המקום. וההבדל בין מצות התלויות בארץ ומצות התלויות בקדושת המקום הוא, דכל הדינים לגבי מצוות התלויות בארץ הם מצד שייכות הארץ לישראל [אחרי שנתקדשה] או מדין מוחזקת דניתנה לישראל ולגבי כמה דינים בכבוש וחלוק אבל הדינים התלויים במקום עצמו אין זה מצד קדושת הארץ לגבי מצוות הנ"ל. והנה עומר ושתי הלחם אינן תלויות בארץ וחיובן כחיוב שאר מנחות, אך יש בהן דין מיוחד דמביאין רק ממקום זה ושאר המקומות פסולין.

ראיה מסוגיית חיטים שירדו בעבים

ומלבד הסברא ישנן ראיות מפורשות ליסוד זה: אי' במנחות [ס"ט ע"ב] בעי ר"ז, חיטים שירדו בעבים מהו לשתי הלחם? ממושבותיכם למעוטי חו"ל וכו' או למעוטי דעבים נמי. ועיין תוס' [ד"ה חטים] בשם ר"ת דמיירי שירדו בדרך נס ואינן לא מא"י ולא מחו"ל. ואם נאמר דתלי בדין מצוות התלויות בארץ, בודאי בעבים ל"ש כלל דין תלויות בארץ, כמובן. זאת ועוד, הרי לא שואלת הגמרא מה יהיה הדין לענין תרו"מ ועוד אלא לענין שתי הלחם בלבד. ומפורש דזהו דין רק לענין שתי הלחם. וברור כשמש דזהו דין מסויים במקום, ונסתפקה הגמרא אי המיעוט מתייחס לחו"ל אבל כשאינו חו"ל [כמו העבים] כשר או למעוטי דעבים נמי ובעינן דוקא מקום זה.

איך בא שתי הלחם מא"י לפני שנתקדשה? ראיה שהוא דין במקום

עוד ראיה מרש"י ותוס' ממנחות [מ"ה] במשנה שם, דהוכיח בן ננס דלחם אין מעכב את הכבשים, דבמדבר קרבו כבשים בלא לחם, וחתרו למצוא הכרח דלא קרב לחם במדבר. וקשה, למה לא נאמר כפשוטו דהא שתי הלחם לדברי הכל אין באין מחו"ל וקודם כניסתן לארץ הרי לא הי' דין קדושת א"י לר"ע [בירושלמי פ"ב דחלה]. ומוכח דאין תלוי כלל בדין מצוות התלויות בארץ מצד שהם של ישראל אך זהו דין מסויים במקום עצמו ולכן אף קודם שנכנסו לארץ שפיר אפשר להביא שתי הלחם משם.

ראיה מהקרבת העומר בכניסתן לארץ

עוד ראיה מר"ה [י"ג.] ששאלה הגמרא מהיכן הקריבו העומר בכניסתן לארץ, אם תאמר דעייל [שנשלם גידולם] ביד נכרי, 'קצירכם' אמר רחמנא ולא קציר נכרי ע"כ. וקשה, למה לגמרא לחדש טעם זה? הא משנה מפורשת דאין העומר בא מחו"ל ומקודם כניסתם הי' לארץ ישראל דין חו"ל לדעת תוס' רא"ש והגר"א. ומוכח ג"כ דלא תלי בדין הנ"ל אך בהמקום עצמו.

כיבוש מועיל אם הוא דין בקדושת א"י ולא אם הוא דין במקום א"י – טעם השמטת ביכורים

ההלכה היא, שכל מקום שכבש מלך ישראל מדעת בי"ד הגדול, שיש לזה דין מלחמת הרשות, נתקדש וחלו עליו כל דיני א"י [ובספרי דברים סוף פ' עקב הביאו תוס' גיטין ח' א' ד"ה כיבוש יחיד, יליף מקרא דכל מקום אשר תדרוך וכו' ובסוגיא נחלקו מצד כבוש יחיד אי שמי' כבוש]. ולפי"ז מובן הטעם שהמשנה הזכירה רק עומר ושתי הלחם, דכל מצוות התלויות בארץ הרי אפשר שיחולו בכל מקום בעולם שיכבשו ישראל, אבל זהו רק לגבי מצוות התלויות בארץ דחלות מצד חזקתן דישראל אבל בנוגע לדיני המקום עצמו, הרי כבוש ישראל לא מעלה ולא מוריד כלל, דהא אין צורך לחזקתן דישראל והוא דין מסויים בהמקום עצמו, דהוכשר לזה גם קודם דנעשה א"י. אבל שאר מקומות לא יועיל כלל הכבוש, לזה גם אינו שייך כלל להקרא ד'כל מקום'. ומה"ט מובן דהזכירה המשנה רק הני [עומר ושתי הלחם], משום דמקום זה מקודש מכל הארצות משא"כ הדינים של מצוות התלויות בארץ, אפשר דיחולו בכל העולם. וז"ב בטעם המשנה, בלי ספק כלל. ומה"ט מחק הגר"א בכורים, דהוי ככל מצוות התלויות בארץ, והרי לא חשבה המשנה תרו"מ ויתר הדינים.

מחלוקת אי עבר הירדן מתחייב בביכורים – טעם שאין עומר בא מעבר הירדן

בפ"א דבכורים משנה י' נחלקו ת"ק וריוה"ג אי עבר הירדן מתחייב בבכורים, דלת"ק מביאין וריוה"ג אומר אין מביאין דאינה ארץ זבת חלב ודבש. והרמב"ם פוסק [בפ"ב ה"א] דבכורים דעבר הירדן מתחייב מדבריהם. ובפשטות חכמים מחייבים מה"ת [אם כי המפרשים – כולל הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות - כתבו שלכו"ע פטורים מה"ת ולא נחלקו אלא מדרבנן, נמצא שהרמב"ם חזר בו בספר הי"ד] וא"כ הרמב"ם פסק כרבי יוסי הגלילי דדעתו כמו ה'סתם משנה' דכלים שמנתה עומר שתי הלחם וביכורים כדינים התלויים במקום דייקא [ולמעט עבר הירדן]. ומבואר בטוב טעם, טעמו של הגר"א דמחק בכורים, דמפרש בת"ק דמחייב בבכורים בעבר הירדן דאורייתא [כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ] וסובר דהלכה כת"ק, וא"כ ביכורים הוא ממצות התלויות בארץ כמו תרו"מ [דלא כעומר ושתי הלחם], וכל יסודו דהרמב"ם לפסוק כריוה"ג הוא מכח המשנה דכלים שמנתה ביכורים יחד עם עומר ושתי הלחם כדינים התלויים במקום אבל הגר"א הגיה ומחק בכורים, וצדקו יחד דברי איתני עולם. וניחא מ"ש הר"ן בנדרים דאין עומר בא מעבר הירדן, שהרי מפורש במתניתין דכלים דחשיב עומר, ונתבאר דכל דין א"י דאפשר בשאר ארצות ע"י כבוש לא קחשיב, ומוכח דעומר הוא רק בא"י דז' ארצות ובודאי אינו בא מעבר הירדן דהוא א"י ע"י כבוש מדין כל מקום אשר תדרוך וכו' עכת"ד הגרא"ק ודפח"ח וכתב עוד בזה וקיצרנו עיי"ש.

קדושת א"י מכוח בית המקדש

עוד אפשר להעמיד את גירסתנו במשנה ולא למחוק את המלה "ביכורים" עפ"י דברי הגרי"ד [הובא בס' הזכרון לגר"א שפירא זצ"ל] כי עשר קדושות האלו הנמנות במשנה, משתייכות לקדושת בית המקדש [שהיא הקדושה העליונה הנמנית במשנה] כמקום הנבחר, שקדושת בהמ"ק שורה בכל מקום שבא"י, ועולה מעלה מעלה עד שמגיעה לקדושה הכי עליונה שבק"ק. ויסוד הנ"ל מדויק ברמב"ם שם [הלי"ב] שכתב וז"ל כל א"י מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה? שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והביכורים, מה שאין מביאין כן משאר הארצות עכ"ל. וצ"ע למה לא כתב הרמב"ם שרק בא"י חייבין לתת תרומות ומעשרות ולא בשאר הארצות. והביאור בזה הוא שקדושת ארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות מהוה חלות קדושת הארץ נפרדת, בלי קשר לקדושת בית המקדש ולפיכך לא נמנית בתוך עשר הקדושות כי רק קדושת א"י ששייכת לקדושת המקדש נמנית במנין של עשר קדושות, וכל א"י קדושה בקדושת בהמ"ק לענין מצוות העומר שתי הלחם והביכורים דהויין ממצוות המקדש ובאין דוקא מא"י ולא משאר ארצות מכיון שאין בהן חלות קדושת בית המקדש כמו שיש לארץ ישראל עכ"ד ועי' הרחבת הענין בס' שיעורים לזכר אבי מארי [ח"א עמ' קס"ט-קע"ה] ובשו"ת באהלה של תורה [ח"ד עמ' 35] ויתקיים בך "והערב נא".

חילוק בין ביכורים לבין עומר ושתי הלחם

ולדעת הגר"א אפשר לומר שהוא מודה שרק מצות הנובעות מקדושת המקדש נמנות במשנה אבל רק שתי הלחם ועומר הם כאלו, בעוד שמצות ביכורים [ותרו"מ] איננה מסווגת כמצוה המשתייכת לבית המקדש. וחילי דידי ממש"כ הגר"א עצמו, וזו לשונו בביאורו לסדר טהרות [כלים פ"א מ"ו נדפס בש"ס וילנא בסוף מסכת נידה] "תיבת 'והביכורים' מיותר ... דהא הני לאו משום קדושת ארץ ישראל היא, שהרי יש כמה דברים שאינם נוהגים אלא בארץ דהיינו כל המצוות התלויות בארץ אלא דהכא חשב האי שהחיוב הוא על הציבור והביא [נראה שיש לגרוס להביא] ואין מביאין אותן אלא מן הארץ".

ביכורים - חובת יחיד

הגר"א מחלק, לכאורה, בין מצוה המוטלת על הציבור לעשות כגון עומר ושתי הלחם, לבין מצוות המוטלות על היחיד כגון תרו"מ. ועדיין הדברים טעונים הסבר, מה ההבדל בין מצוה אישית למצוה ציבורית? וראיתי שיתכן לומר שמצוות ציבוריות כגון עומר ושתי הלחם הן מצוות חפצא בעוד שמצות ביכורים היא מצות גברא. מצוה ציבורית שמעצם אופיה אינה חובה אישית בהכרח היא מצוה חפצית, בעוד שמצוה אישית מוטלת על הגברא. כלומר מצות ביכורים היא מצוה המוטלת על האדם להביאם למקדש, סיבת חיובם היא האדם ולא המקדש. לעומת זאת, העומר ושתי הלחם מקור החובה להביאם הוא המקדש, מכיון שיש צורך להניף עומר ושתי הלחם לפני ה', לכן יש להביאם. החובה להביאם מארץ ישראל דוקא היא בגלל קדושת המקדש ע"כ. נמצא שהשאלה אם לגרוס 'ביכורים' תלויה בשאלה אם מצותו נובעת מקדושת המקדש כעומר ושתה"ל או שהיא מצוה אישית.

ביאור התוספות שביכורים תלויים בא"י מדין מחודש ולא מדין מצוות התלויות בארץ

נמצינו למדים, שלדעת הגר"א ביכורים נחשבים למצוה התלויה בארץ [ולא מדין קדושת הארץ, מ"מ החובה היא אישית] והחובה כשאר מצוות התלויות בארץ. ויש להעיר מתוס' בב"ב [פ"א.], וז"ל 'מארצך' למעוטי חו"ל, ותימה, אמאי איצטריך למעוטי, הא אמר בסוף פ"א דקדושין כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ וכו' ולרשב"א נראה דלא חשיבי ביכורים מצוה התלויה בארץ, דל"ד לתרומה ומעשר וחלה, דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלויין בארץ אבל ביכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן ביכורים. ועוד מדלא חייב בתרו"מ עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות, לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן אבל ביכורים ודאי חובת הגוף נינהו וכו'. הרי מבואר בדברי התוס' חידוש גדול, דזה דביכורים אין נוהג אלא בארץ אי"ז מטעם הדין דחובת קרקע כלל דהיא חובה על גוף הפירות אלא משום דכתיב מארצך והוא דין מיוחד ומחודש שנאמר גבי ביכורים שאין נוהגים אלא בארץ והחיוב הוא על האדם ולא הפירות. ולפ"ז יישב הגר"ח את קושית הגר"א, דבאמת משונה מצות ביכורים משארי מצוות התלויות בארץ וזה שאינו נוהג אלא בארץ הוא מדין מיוחד שנאמר בהלכות ביכורים. וכן מבואר ברמב"ם הל' ביכורים [פ"ב ה"א] וז"ל מ"ע להביא בכורים למקדש ואינם נוהגים אלא בפני הבית ובא"י בלבד שנא' ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה'. הרי שדין מיוחד הוא גבי ביכורים מן הדין דאדמתך שאינם נוהגים אלא בארץ, ולא מטעם הדין דחובת קרקע משום דלא הוי חובת קרקע כמבואר בדברי התוס' שהבאנו למעלה אלא הוי דין מיוחד שנא' בהלכות ביכורים שאינן באין אלא מן הארץ והוי כמו עומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן הארץ, והכל מטעם קדושת הארץ עכ"ד דברי הגר"ח [הובאו בהרבה מקומות]. שו"ר ראיתי שבבד קודש [שבועות עמ' קע"ה] הביא הגרב"ד פוברסקי שליט"א את דברי הגר"א והעיר עליו מתוספות בב"ב [פ"א] וככל החזיון שנגלה בפנינו זה עתה. וע"ע בד קודש ח"ג סי' ד' וח"ד סי' ה'.

האם עבר הירדן הוא מכלל ארץ ישראל              

והנה אם עבר הירדן נכלל בגבולות ארץ ישראל, לכאורה נראה דעבר הירדן אינו מכלל ארץ ישראל דגבול ארץ ישראל ממזרח הירדן כדכתיב בקרא פרשה מסעי פרק ל"ד פסוק י"ב. ובירושלמי פרק ד' דחלה פליגי אמוראי אם ירדן עצמו הוא מארץ ישראל עיי"ש. וקדושת עבר הירדן דאשכחן בכל דוכתי שחייב בכל מצות התלויות בארץ הוא מדין הוספה על ארץ ישראל, שכל מקום שכובש מלך או נביא מדעת רוב ישראל הוי כארץ ישראל [ויש גדרים שונים בראשונים ואכ"מ] וילפינן מ'כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם לכם יהיה' בספרי סוף פרשה עקב וברמב"ם ריש הל' תרומות, וכבר האריך בזה הרבה בברכי יוסף [או"ח סי' תפ"ט], ובתשב"ץ [ח"ג סי' קצ"ח] הוכיח דעבר הירדן נכלל בארץ ישראל ממש. והביא ראיה מהא דסנהדרין [י"א] דעל שלש ארצות מעברין את השנה יהודה עבר הירדן והגליל, וברש"י מפרש שם משום דמביאין עומר מעבר הירדן משום הכי מעברין אבל הר"ן בנדרים כ"ב בהא דאמרינן ההוא שעתא לא עברינן ירדנא כתב דעבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות ע"כ. משמע שסובר דאין עבר הירדן בכלל קדושת ארץ ישראל. והאחרונים הביאו ראיה מפורשת מתוספתא דעבר הירדן אינו ארץ ישראל ממש אלא מדין הוספה על ארץ ישראל, דאיתא בתוספתא פרק ו' דמנחות: נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש כו' כשכבשו וחלקו נתחייבו במעשרות עיי"ש ובערלה ובחדש נתחייבו קודם שכבשו את כל ארץ ישראל רק תיכף כשעברו את הירדן דחשיב אז ביאה לארץ ישראל. ולפי זה קודם שעברו את הירדן למה לא נחחייבו בכל הנך, הרי היו בעבר הירדן ונכנסו לארץ ישראל והעברת הירדן מאי אהני. ובתורת כהנים פרשת קדושים אמרינן גבי ערלה 'כי תבואו, יכול משבאו לעבר הירדן? ת"ל את הארץ, הארץ המיוחדת'. מוכח מזה דעבר הירדן אינה מארץ ישראל.

והנה הגאון ר' יוסף דובער סולובייצ'יק [בספרו בית הלוי חלק ב' סי' נ'] מחדש בזה כמה דברים נפלאים, וגם הוא סובר שעבר הירדן יש לה דין ארצות הנכבשות ואינו מכלל ארץ ישראל ורק מדין הוספה על ארץ ישראל. וזה תוכן דבריו, דהנה הרמב"ם [פרק ב' מהל' בכורים] כתב ומביאין בכורים של דבריהם מערי סיחון ועוג ומסוריה, ובכסף משנה מביא משם המהרי"ק שהקשה דלמה כתב דחייב רק מדרבנן והרי ערי סיחון חייבין במעשר מדאורייתא? ותירץ דבמסכת בכורים [פרק א' משנה י'] איתא ואלו מביאין בכורים וקוראין וכו' ומעבר הירדן. ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינו ארץ זבת חלב ודבש, וס"ל להרמב"ם דגם ת"ק מודה לר' יוסי הגלילי דמן התורה פטורין מהאי טעמא ורק מדרבנן לחוד קמחייב ליה ת"ק, וריה"ג גם מדרבנן פוטרו, ופוסק הרמב"ם כת"ק. ותירוץ זה דחוק טובא, דודאי משמע שלדעת הת"ק מביא מן התורה.

ולפיכך מחדש בדעת הרמב"ם דבכורים אינו תלוי כלל בחיוב תרומות ומעשרות ובביכורים יש דין מיוחד לגמרי. דהנה בירושלמי בכורים על הך משנה שהביאה מחלוקת דת"ק וריה"ג איתא וז"ל תני 'אשר נתת לי' - ולא מה שנטלתי מעצמי. ופירש הפני משה, דקאי על ר' יוסי הגלילי וחולק על המשנה דאמרה טעמא דריה"ג משום דאינו חלב ודבש, והברייתא אמרה דטעמא משום דנטלתי מעצמי ומשו"ה פטור עבר הירדן מבכורים. מאי ביניהון? אמר ר' אבין חצי שבט מנשה ביניהון, פירוש, דהם לא בקשו חלקם ממשה רבנו כמו שבקשו בני גד ובני ראובן, רק משה נתן להם, מ"ד אשר נתתי לי ולא שנטלתי מעצמי, חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמם. מ"ד ארץ זבת חלב ודבש, אף על פי כן אינו זבת חלב ודבש ע"כ הירושלמי.

ולפי פירוש זה בירושלמי מוכרח דת"ק דמחייב עבר הירדן בבכורים חולק על הני שתי דרשות של ריה"ג וסובר דלא בעינן חלב ודבש וגם לא דרש ולא שנטלתי מעצמי. אמנם פירושו של הפני משה דחוק טובא דנימא דשבט מנשה דלא בקשו ממשה יהיה חלוק דינו משבט ראובן וגד שבשביל שבקשו חלקם ממשה בעבר הירדן ישתנה דין ארצם לענין בכורים. וגם עצם הדבר קשה דברייתא חולקת על המשנה בטעם פטור בכורים לריה"ג ויש הבדל לפי הטעמים בחצי שבט מנשה. וכן בהרמב"ם בפירוש המשנה שם שכתב על דברי ת"ק וז"ל ועבר הירדן אף על פי שאינו ארץ זבת חלב ודבש השי"ת נתן לנו ואפשר לומר אשר נתת לי ע"כ. הרי מדבריו למדנו דגם ת"ק ס"ל אשר נתת ולא נטלתי מעצמי רק דעבר הירדן מקרי אשר נתת דלא נלחמו, דהרמב"ם מפרש דהך דרשה אשר נתת ולא נטלתי מעצמי סתמא אמרה ולא אליבא דריה"ג, רק כ"ע ס"ל להך דרשה ואם יכבשו ישראל עוד מדינה אחרת ויקדשנה בקדושת ארץ ישראל ע"י כיבוש רבים דלכ"ע שמיה כיבוש ונתחייב בתרומות ומעשרות מדאורייתא כארץ ישראל, מכל מקום בבכורים אינו חייב מהך דרשה דלא שנטלתי גם לת"ק דלא מצריך שיהיה זבת חלב ודבש. והא דקאמר בירושלמי מה ביניהון, פירוש, מאי איכא בין דרשה דריה"ג דממעט שאר מדינות מזבת חלב ודבש בין הך דרשה דלא נטלתי מעצמי, ומשני חצי שבט מנשה פירוש עבר הירדן ולאו דוקא נקט חצי שבט מנשה והוא הדין לראובן וגד, ומ"ד ולא נטלתי מעצמי, אלו לא נטלו מעצמן, דלפי הדיבור נלחמו ולריה"ג פטור גם אלו דאינו חלב ודבש והוא ברור דהרמב"ם מפרש כן בירושלמי. ולפי זה הא דמחייב ת"ק לעבר הירדן, הוא רק דנלחמו על פי הדיבור, הא בלאו הכי אפילו היה כיבוש רבים ונתקדשו בקדושת ארץ ישראל ממש לענין חיוב תרומות ומעשרות ושביעית, מכל מקום פטור מבכורים. ולפי זה יוצא חידוש, דזה ניחא בזמן בית ראשון וגם בזמן בית שני למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ואם כן גם עתה נמשך בה החיוב בכורים מאותו זמן שקדשה משה רבנו ונלחם בה על פי הדיבור, אבל למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא וכשנחרב בית ראשון בטלה קדושת הארץ ואח"כ כשעלה עזרא נתקדשה שנית, נהי דקידש עזרא גם לעבר הירדן, מכל מקום הרי השתא הם בכלל אשר נטלתי מעצמי ואין לנו לחייב עתה בבכורים רק ארץ ישראל עצמו דהרי כתיב מארצך מעצמי ואין עתה בבכורים רק ארץ ישראל עצמו דהרי כתיב מארצך. אבל מה שקדשו עוד שארי מדינות חוץ לארץ ישראל אע"ג דחייבין מן התורה בתרומות ומעשרות, מכל מקום מביכורים פטורין גם למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש. וצריכים לומר, דת"ק דמחייב עבר הירדן במשנה בבכורים ס"ל דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא אבל הרמב"ם הרי פסק דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא משו"ה כתב דעבר הירדן פטור מן התורה ורק מדרבנן פשיטא דחייב דלא גרע מסוריה דמבואר בסוף מסכת חלה דחייבת בביכורים וזה בירור נכון בדברי הרמב"ם ע"כ תוכן דבריו. יוצא מדבריו שני חידושים, דבר אחד, שבזמן בית ראשון כיון שעבר הירדן היה ע"צ כיבוש של משה רבנו על פי הדיבור אף שעבר הירדן לא נכלל בגבולי ארץ ישראל אבל לענין בכורים נחשב אשר נטלתי מעצמי. ועוד דבר שאין אצלו ספק דעבר הירדן לא נכלל בגבולי ארץ ישראל ולפיכך בזמן עזרא שהוא קידש את עבר הירדן זה נכלל בכלל אשר נטלתי מעצמי כיון שאין זה מגבולי התורה ורק דין של ארצות הנכבשות יש לו, ואין עליהם חיוב בכורים מן התורה בזמן בית שני.

ובדבריו תירץ בס' קול צופיך [עמ' קל"ד] את דברי הר"ן דסתרי אהדדי ובספר טהרת הקודש העיר על זה, דבנדרים דף כ' ע"א ההיא שעתא לא עברינן ירדנא כתב הר"ן הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות ע"כ ובחידושי הר"ן לר"ה [דף י"ג ע"ב] מהיכן הקריבו: ואם תאמר מעבר הירדן מחלק בני גד ובני ראובן שנטלו בראש? יש לומר שעומר מצותו להביא מיהודה, ואינו נראה לומר שעומר הראשון היה שלא כמצותו עכ"ל. מפורש כאן בדבריו דגם עבר הירדן נתקדש להבאת העומר דלא כר"ן בנדרים. אבל לפי דברי בית הלוי ניחא, שהגמ' בר"ה מיירי בזמן כיבוש יהושע שנתקדש עבר הירדן בקדושת ארץ ישראל ממש ולא נטלו מעצמם דהכיבוש ע"י משה רבנו היה על פי הדיבור ויכולים להביא עומר מהם אבל בגמ' נדרים מיירי שם דתמה ר' יוחנן מכדי ונתן ה' לך לב רגז בבבל הוא דכתיב, ואיך קרה מקרה שאחד שחט השני, ועל זה אמר לו ההיא שעתא לא עברינן ירדנא וזה קרה בזמן ר' יוחנן אחרי חורבן בית שני והקדושה באה רק ע"י עזרא וחל על עבר הירדן דין ארצות הנכבשות ולא נתקדש לא לענין בכורים ולא לענין הבאת העומר עכ"ד. עי' ברכת יצחק [ח"ט סי' כ"ד].

אנשים חמורים ומה שביניהם

לע"נ שני אודים מוצלים מאש התופת של השואה האיומה

הגאון והצדיק המופלג והמופלא רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנברג זצוק"ל נ.ל.ב.ע. ט' תמוז תשנ"ד

הגאון האדיר רבי בן ציון הכהן קהאן זצ"ל בעל ה"אבני ציון" נ.ל.ב.ע. י"ד תמוז תשנ"ט




"ויצמד ישראל לבעל פעור" [כ"ה ג'] – רש"י "על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין ראי, זו היא עבודתו". צריך להבין פשר עבודה זרה משונה זו. אנשים לא עובדים עבודה זרה סתם. כל עבודה זרה קיפלה מאחוריה פילוסופיות והשקפות עולם פסולות שהניעו עובדיהם למעשים מגונים מעבר לעבודה עצמה. דעות פסולות מובילות למעשים פסולים. [ודוק שהרמב"ם קורא להלכות הדנות במידות ובמעשים נעלים "הלכות דעות".]



מבואר בדברי הרש"ר הירש ז"ל שהיו כמה ״בעלים״, כוחות אליליים. היה ״בעל צפן״, אֵל חצות־הלילה של המדבר )שמות יד, ב). לעומתו היה ״בעל מעון״ )להלן לב, לח( אֵל מקומות המגורים; ו״בַּעַל בְּרִית״ )שופטים ח, לג ,( אֵל איחוד בני האדם. היה גם ״בַּעַל זְבוּב״ )מלכים ב׳ א, ב ( כנראה אֵל הריקבון (השווה ״זְבוּבי מָוֶת״ (קהלת י, א ( שאליו היו פונים בעתות חולי ושואלים בו על אודות חיים ומוות. והיה גם ״בעל פעור״, אֵל חוסר הבושה, שאותו עבדו על ידי נתינת חשיבות מחוצפת לבחינות הבהמיות ביותר של החיים האנושיים. לפיכך אומר הנביא הושע: ״בָּאוּ בַעַל־פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת״ )הושע ט, י) הם באו לבעל פעור והקדישו את עצמם לבושה וחרפה.

עבודת פעור היא דוגמה חיה לסוג של דרוויניזם המתפאר בירידת האדם לדרגת הבהמה, שבה הוא פושט מעליו את האצילות האלוקית שניתנה לו, ובא לראות את עצמו רק כמין גבוה יותר של בעל חיים.

ומי נתן עצה זו להכשיל את עם ישראל בפעור ולהורידם למדרגה פחותה ובהמית? לא היה זה אלא בלעם הרשע [סנהדרין ק"ז], אותו בלעם שהגיע בעצמו לשפל העמוק ביותר של אישות עם בהמתו [סנהדרין ק"ה:]:

בעידנא דחזו ליה, [כשראוהו שרי מואב] דהוה רכיב אחמריה, [שהנו רוכב על אתונו], אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא? [למה לא מיהרת לבוא על גבי סוס?]. ואמר להו [בשקר]: ברטיבא [באחו מקום המרעה], שדאי ליה, [השארתי את סוסי, וסוסי לא היה מוכן לרכיבה]. מיד - "ותאמר האתון אל בלעם: הלוא אנכי אתונך, אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה. ההסכן הסכנתי לעשות לך כה!? " [ואם כן, למה אתה משקר?]. אמר לה: את שימשת אותי רק לטעינא בעלמא, [לישא משאות, ולא לרכיבה]. אמרה ליה: [שקר!] "אשר רכבת עלי! " אמר לה: [את שימשת לי לרכיבה רק] באקראי בעלמא, [במקרה ואין לי סוס מזומן]. אמרה ליה: [שקר הדבר! הלא רכבת עלי תמיד] "מעודך עד היום הזה". ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, [שאתה בועל אותי]. כתיב הכא "ההסכן הסכנתי", וכתיב התם [מלכים א א]: "ותהי לו סוכנת". [שים לב – בלעם מנהל ויכוח ענייני עם אתון והאתון שמה אותו בכיסה הקטן...]. עבודה זרה של השפלת צלם אלקים שבו מתייחד בני האדם מכל יצורי תבל עד ליצירת שוויון מוסרי, התנהגותי, וחברתי עם בעלי חיים.

ומכבר ראיתי קדוש אחד מדבר, שפעור, כולל הוא כל יסוד עבודה זרה, וכל העבודה זרה שבעולם היא רק ענף של פעור אלא שזוהמתה מכוסה קצת, וביטול טומאת עבודה זרה בא על ידי זה שמתגלה שכל עבודה זרה וסעיפיה היא פעור ממש. ויצר של פעור נפסק לגמרי בדור המדבר אחרי ביעור הנצמדים לבעל פעור. וגמר ביעורו יהיה לעתיד לבא בכחו של משה, שהוא נקבר מול בית פעור. וראשית טומאת כל בחינת המקום שבעולם היא בית פעור ולעומתו ראשית קדושת המקום הוא קברו של משה שעומד למעלה מכל המקום הטבעי ונברא בערב שבת בין השמשות, "ולא ידע איש את קבורתו" - שהוא למעלה מהידיעה. ובדברי קדשו של המהר"ל [חי' אגדות סוטה י"ד.]: "מפני מה נקבר משה מול בית פעור? ... כי אין ע"ז בעולם שכל כך גנאי לאדם כמו פעור, שהיו מתריזים לפניה, ולא היו ע"ז שהיו ישראל להוטים אחריה כמו פעור, וכדכתיב (במדבר כ"ה) הנצמדים לבעל פעור וכדאיתא במסכת סנהדרין (ס"ד א'), ואף כי הע"ז רחוקה בתכלית מן ישראל, אדרבא היא הנותנת, מפני כי ישראל מצד עצמם בקדושה ובטהרה בתכלית, והיצר הרע הוא שולט בישראל יותר מכל האומת כדאיתא במסכת סוכה (נ"ב א'), ולעולם היצר מגרה את האדם לדבר שהוא הפך לו, שהרי אתה רואה שהיה היצר מסית את ישראל לע"ז ביותר מכל האומות ... ומפני כי משה רבינו ע"ה היה איש אלקים, ובפרט במיתתו היה יותר מתעלה בקדושה עליונה, היה מסלק מישראל עון פעור שהוא הטומאה והתעוב, כי המיתה של הצדיק והקבורה היא מכפרת על הדור ... ולפיכך מרע"ה כאשר נסתלק והיה שב אל מדריגת הפשיטות יותר זהו כפרת והסרת חטא פעור. וראוי היה שנקבר משה מול פעור, כי כנגד הקדושה הוא הטומאה והתעוב, שאם ימצא קדושה עליונה כך ימצא כנגד זה התעוב, ולפיכך נקבר מרע"ה מול פעור ודבר זה שהיה משה נגד פעור והפך שלו מסלק חטא פעור מישראל".

והנה, ביטול עבודה זרה תלוי בהתגלותה של הזוהמא שלה שלא תכוסה עוד. "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה - ועלה באשו ותעל צחנתו".

וביטול עבודה זרה בימי אליהו היה בפעולת אליהו שהקדים "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ד' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו". מכאן ישאל השואל ויתמה התמיה – איך אליהו הנביא מעלה בפני העם אפשרות ללכת אחרי הבעל? "ואם הבעל לכו אחריו" [דוק – הוא לא אמר "ואם הבעל האלהים" כמו שאמר "אם ה' האלהים" אלא "ואם הבעל" לבד. אולי התקשה לבטא את האפשרות הכל-כך מופרך של אלהות הבעל]. מחריד! איזה מקום יש ל"הוה אמינא" כזו ללכת אחרי הבעל? אלא, אליהו בא לחנך את העם, שבאמת, יסוד הבעל הוא בעל פעור אלא מפני שכבר נזדקק ונטהר העולם עד שבטל יצרא דפעור, והיו בושים להימשך אחריו, על כן לקחו להם את הבעל בהסתרת הכיעור הפעורי שבו אבל באמת העבודה זרה הגמורה היא פעור ואם הבעל הוא אלהים לדעתם, הרי הם צריכים ללכת אחריו למקום יסודו - כלומר לפעור ומתוך השיקוץ שנמצא בפעור. כיון שהבינו שבאמת כל עבודה זרה באיזה צורה שתהיה היא פעור ממש, ואין להנצל מזוהמת הפעור אלא על ידי הדבקות בד' אמת בלא נדנוד עבודה זרה כלל, על כן ענו כל העם יחדו ד' הוא האלהים ד' הוא האלהים. [בעל בגימט׳ צואה ובגימטריא ההבל ויהבלו – טור] .

לא יהיה בך אל זר – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע. חייבים להפנים שכל מערומי ופיתויי היצר אינם מובילים אלא לפעור, למקום המסריח והמגעיל ביותר שקיים. וד"ל.

"וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם". בשם הרב מבריסק: בהתחלה רואים את העבודה זרה למה שהיא באמת "שקצים וגללים", דהיינו צואה מסריחה. עובר קצת זמן ו...לא נורא. "עץ ואבן". כבר שודרג, ברוך השם! ואחר כך ההידרדרות המוסרית וההשקפתית מתפתחת ומגיעים למצב שרואים אותה כ"כסף וזהב". היא הופכת להיות דבר אטרקטיבי ומושך. אותם שקצים וגללים כבר מזהירים כזוהר הרקיע ונוצצים כמו כסף [מלשון כיסופים] וזהב. נורא!



ויש להוסיף מש"כ בספרים הקדושים שיסוד עבודתה של פעור היה להפר יראה ולהפיג רגשי כבוד מה'ענין האלקי' ולזאת מצאו לעבוד ע"ז בבזיון כדי שעי"ז יוקל הכבוד האלקי בעולם ויהיה כל היחס לאלקות אך ורק מצד התרגלות ריעות ואהבה כבן המטנף את אביו ששניהם שמחים בזה. ומכיון שעיקר פעור היה להסיר את היראה, היה צורך שמשה רבנו יקבר מול בית פעור שכן עיקר מגמתו של משה היא היראה 'ועתה ישראל מה ד' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה' – 'אטו יראה מילתא זוטרתא היא? אין, לגבי משה מילתא זוטרתא. כי משה ידע שבלי יראה, אין כלום. ומכיון שיש הכרח להשיגה. לכן היא מלתא זוטרתא ועל כן אין מכניעים את הפעור אלא ע"י משה רבינו. ועי' בשיחות מוסר [לגרח"ש זצ"ל עמ' קכ"ו] שענינו של בעל פעור היה בפריצת כל הגדרים [ולא בעצם עבודתו], ואין מתאים יותר ממשה רבינו לגדור את הרצון לפרוץ כל מחסום וגדר ואכמ"ל.

עיקר התרופה – ענוה. "ומותר האדם מן הבהמה – אין". כשעושה עצמו לאין. בלעם בעל נפש הרחבה ורוח הגבוהה היה ההיפך הגמור מעניו ולכן ירד למדרגת בהמה. לעומתו – משה העניו מכל אדם. וגם לנו יש חלק בענוה זו – אם רק נשאף לכך ונעבוד על עצמינו. וכדברי בעל המאור עינים [פ' תרומה]:

דאיתא בזוה"ק אתפשטות' דמשה בכל דרא ודרא עד שיתין רבוא דרי, וזהו ענין בחינת הדעת שיש לכל או"א מישראל להשיג בתורה והכל על ידי הדעת בחינת משה שהוא היה הדעת של כל ישראל ויש לכל או"א ניצוץ דבר מה חלק מהדעת של משה רבינו עליו השלום בכדי שידע ויבין וישיג כל או"א בתורה כל חד וחד כפום שיעורא דיליה כפי' בחינת משה שיש אצלו כך הוא מבין ומשיג בתורתו. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם והאיך יצוו ע"ז חכמינו זכרונם לברכה לכל אדם שעל כל אדם אמרו משנה זו לקיימה והאיך יוכל כל אדם לקיים זה הדבר הלא זה הוא אשר נשתבח משה רבינו עליו השלום במדה זו בתורה כמו שאמר הכתוב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם גו', ואיך יזכה ילוד אשה אחר זולתו לבא למדרגה זו? אך הענין הוא כמ"ש שיש לכל או"א מישראל בחינת משה והוא הדעת שלו וע"כ ציוו חכמינו זכרונם לברכה מאוד מאוד הוי שפל רוח, כי מאחר שיש לך בחינת משה שהרי יש לך דעת ואפילו אם הוא מעט מן המעט אף על פי כן הלא זה הוא בחינת משה שיש לך, א"כ איפוא זאת עשו גם אתה כמו משה רבינו עליו השלום להיות שפל רוח בחינת משה ... והנה נאמר במשה רבינו ע"ה ולא ידע איש את קבורתו (דברים לד, ו) והוא ע"פ האמור שאתפשטותא דמשה בכל דרא ולזה ענין בחינת משה הוא גנוז באדם הישראלי ולא ידע איש את קבורתו פירוש שלא ידעו היכן משה קבור וגנוז. כי באמת הוא נגנז ונקבר בדעת של כל או"א מישראל כאמור וזהו ויקבור אותו בגיא פירוש שנגנז בחינת משה שהוא הדעת אצל מי שהוא שפל בעיניו כגיא ואינו מתגאה שהמתגאה הוא כאלו עובד ע"ז ואין בו דעת בחינת משה וזהו מול בית פעור רצה לומר שהדעת גנוז אצל מי שהוא שפל בעיניו והוא מנגד והיפוך בית פעור שהוא ע"ז שכל המתגאה כאלו עובד ע"ז אכן העניו והשפל הוא מנגד לדבר זה והפכו ממש שם הדעת האמיתי גנוז וטמון".

הרי בתוך כל אחד ואחד גנוז אותה דעת ואותו כח המנוגדים בתכלית לבעל פעור. כל מה שמוטל עלינו לעשות הוא לחשוף את אותם מעמקים מקרב נשמותינו. כמה לימודים אלו נחוצים לנו בדור שכ"כ הרבה אנשים מתנהגים כבהמות, ועוד מתפארים בכך, ויוצרים השקפות עולם הבנויות על בסיס שוויון בין אדם לבהמה. ה' יצילנו!