ראיית השכוי

"כי שמע קול תרנגולא לימא "ברוך וכו' אשר נתן לַשֶׂכְוִי בינה להבחין בין יום ובין לילה".
צ"ע מדוע חז"ל קראו לעוף זה בשם המשונה "שֶׂכְוִי" ולא הסתפקו במלה השגורה "תרנגול"? והרי מלת "תרנגול" מופיעה בגמרא 36 פעמים ובמשנה סדר טהרות עוד ב' פעמים, ומלת "תרנגולת" עוד 13 פעם. אבל מלת "שכוי" רק כאן, ועוד פעם במסכת ראש השנה דף כו ע"א שם העיד רבי שמעון בן לקיש "כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי, ולתרנגול שכוי" משמע שהיא מלה זרה. ובכן מדוע לא השתמשו חז"ל במלת "תרנגול"? ועוד צ"ע מדוע הקדימו "יום" לפני "לילה"? הרי בזמן קריאתו הוא עדיין מוחזק ובא להיות לילה, והוא מבחין בביאה הקרובה של היום. לפי ההגיון היה ראוי יותר לברך "בין לילה ובין יום", כי הקודם קודם תחילה.

ונראה שיש כאן סוד גנוז בענין גאולתנו הנוכחית הממשמשת ובאה לקראתנו.

ראשית כל יש לשים לב שקריאת התרנגול היא לא בנץ החמה, ואף לא בעליית כוכב השחר, אלא אפילו מחצות הלילה ואילך (כדברי ספר הזוהר ח"א י ע"ב). ויש לשאול, זהו הנקרא "בקר"? אלא כשרונו של התרנגול הוא במה שמבחין באיכות של אפילת החושך, וחש בחושיו היחודיים שהאור כבר מתנוצץ, אמנם במדה זעירה ביותר, בתוככי החושך.

זה נקרא "סכה" (לראות) כמו שבטא רש"י (בראשית יא, כט) על שרה אמנו הנקראת "יסכה" שֶׁסוֹכָה ברוח הקודש, כלומר רואה ברוח הקודש. וכך לשון חז"ל ("בתי מדרשות" ח"ב, בעריכת רש"א ורטהיימר, מדרש שלשה וארבעה, אות
נ"ה): "ולמה נקרא שמה 'יסכה'? שהכל סוכין בה שנאמר (בראשית יב, טו) 'ויהללו אותה אל פרעה'. דבר אחר, יסכה שהיתה סוֹכָה בנבואה. עכ"ל.

וכן העיר "מוסף הערוך" לר' בנימין מוספיא (דבריו מובאים ב"ערוך השלם", ערך "סכוי") כי מלה זו ענינה "צפיה" (ראיה). שהוא צופה ומבחין גם בלילה.
וכן מצאנו בקונקורדנצית מנדלקורן על הפסוק "שְׂכִיוֹת החמדה" (ישעיה ב,
טז) שהם אבני חן הנחמדים למראה העין.
ובזה נבוא אל הענין. לילה ויום הם משל לגלותנו ולגאולתנו.
אמרו חז"ל: "מאי דכתיב 'הוי המתאוים את יום ה'. למה זה לכם יום ה'? הוא חשך ולא אור' (עמוס ה, יח). משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור. אמר ליה תרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה, שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?"
(סנהדרין צח סוף ע"ב).

כתב שם מהרש"א "למה זה לכם יום כו'. 'יום' בכמה מקומות נאמר על הגאולה, ו'לילה' על הגלות" עכ"ל.
כחו של התרנגול שהוא תוך-כדי-חושך הלילה כבר חש את התקרבותו של היום, כלומר הגאולה. הוא "שכוי" רואה הנסתרות. ולכן יש להקדים מלת "יום" שהוא עיקר. הוא רואה "יום" למרות שיש גם עכשיו אפלת הלילה.

ובזה היה גדול כחו של מרן הרב אברהם קוק. תוך כל מאפלי צרותינו, הוא כבר עכשיו הבחין נצנוצי זהר של הגאולה, וראה בצרות הכנות לגאולה. כך לשונו:
"אחת מההופעות שהאורה העליונה השמיימית מופיע בהן על הארץ קשורה באורו של משיח, שהוא אור הגאולה. מראשית צמיחתה של אורה זו היתה לוּטָה מאפלים עד בלי להכיר איזה אור מתנוצץ ממנה. וכן הולכות התעלומות בכל המדריגות עד אשר ביסוד הבית השני שנבנה על ידי עזרתו של כורש הפרסי, אותו הגוי שהחמיץ (=הערת המעתיק: ראש השנה ג ע"ב) גם כן, גם בו אור המשיח התנוצץ במסתרים.
וכו' וכו'. ובימינו אלה אין שום ספק שעוד הפעם אורו של משיח, אור של גאולה בבחינת תעלומה מופיע ומתנוצץ לפנינו. ומרוב הזוהר המעולף בעיקרו בעובי החושך, עד כדי הסתרה נוראה, שהיא הולכת ונמשכת מאז..." (מאמרי הראי"ה, עמ' 171).

ולכן נקרא הרב בראשי תיבות "הראי"ה" כי ראה, מאז בזמנו, מה שלא ראו רבים וטובים אחרים. ולכן גם שם משפחתו "קוק" (לשון אידיש של "ראיה"). הוא היה המבחין בין יום ובין לילה. תוך כדי צרותינו, והן רבות קשות ותקיפות, הוא הבחין שהם עצמם סימני הגאולה, הבא מתוך הנסיגות הללו שאנו עדים להם היום (וכמו שהוא עצמו כתב, מאמרי הראי"ה, עמ' 360). עוד עיין "דעת תבונות"
לרמח"ל, פסקא נד.

ולאלו שיש להם קצת ידיעה בעניני קבלה, אוסיף מה ששמעתי ממו"ר הרב שמואל טולדנו, כי "תרנגול" בחשבון של שבע שמות קודש. ארבעה מילואים של שמות קודש (ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן), ושלשה מילואים של שמות אהי"ה (קס"א, קמ"ג קנ"א) ועוד ב' כוללים של עצם השמות. דוק ותשכח. אותו תרנגול, שיש לו מוחין של חכמה ובינה, הוא המבחין תוך החושך את האור המוכרח להופיע. "להבחין בין יום ובין לילה".

"לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי"

תהילים פרק נ"א

פרק נ"א הינו מזמור התשובה הגדול שבספר תהילים, ואפשר שאף במקרא כולו.

מתוך פרק זה, הבה נציב כמה שאלות קשות וננסה לדלות מתוך ההתמודדות עמן את נקודות האור, הנותנות ממד חדש למזמור.

א. לאחר שמתחנן דוד על נפשו ומבקש:

"חָנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי" (ג').

הרי הוא מתוודה ואומר:

"כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (ה').

וכאן נשאלת השאלה: אם היה דוד מודע לפשעיו, מדוע המתין לתוכחתו של נתן הנביא שנשתהתה עד לאחר שנולד הבן שילדה לו בת שבע? האם ניסה דוד להסתיר עד כה את חטאו?

ואם כן, כיצד יכול היה לומר עכשיו בלא שפתי רמייה "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד"?

ב. בפסוק ו' ממשיך דוד ואומר:

"לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי".

וכאן זועקת שאלה כבדה מנשוא, האם חטאו של דוד היה רק כלפי שמים, ולא כלפי אוריה החִתי ובת שבע?!

וכי אין דוד יודע שחטאים שבין אדם לחברו אינם מתכפרים עד שיְרצה את חברו? כיצד יכול הוא לומר "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי"?

ג. מה פשר הביטוי הסתום החותם פסוק זה:

"לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ"?

וכי נועד החטא להראות שהקב"ה צודק יותר מדוד?

שאלות אלה מחייבות אותנו להעמיק בפסוקים ולגלות בהם תובנות חדשות, הן באשר לחטאו של דוד והן באשר למהלך תשובתו.

נקודת המוצא להבנת התהליכים הנפשיים שעובר דוד בחטא בת שבע נעוצה בשאלה האם היתה זו רק תאוות בשרים ירודה, שסחפה את דוד לחטא הנורא ואותה ניסה להסתיר, תוך שימוש באמצעים הגובלים בשפיכות דמים או שמא היתה זו רוח אחרת, שנבעה ממניעים גבוהים, גם אם הביאה למעשים שגויים וחמורים?

על שאלה זו עומד במסכת סנהדרין (ק"ז ע"א) רבא, גדול אמוראי בבל, וכה דבריו:

"ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב".

וברוח זו מצינו שם גם את דברי תנא דבי רבי ישמעאל:

"ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד אלא שאכלה פגה" (בהיותה עדין בוסר).

ופירש רש"י:

"אכלה פגה" – שקפץ את השעה להזקק לה על ידי עברה".

בדברים אלה ששורשם אמת צפונה תובנה נפשית עמוקה.

דוד המלך איננו יכול להצטייר לכל המתבונן במקרא כנואף חסר עכבות, שרק תוכחתו של נתן הנביא שינתה לפתע את מסלול חייו. כל הנהגתו של דוד שהכתוב מעיד עליו:

"וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב' ח', ט"ו).

וכל דבקותו בה' יתברך, המגיעה לשיאה בתפילתו:

"צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (תהילים ס"ג, ב').

כל אלה מחייבים אותנו לגלות ממד אחר לחטאו של דוד.

יתרה מזו הקשר בין דוד ובת שבע לא פסק גם לאחר תוכחתו של נתן הנביא, ולאחר מות הילד שנולד בחטא, דוד המלך נוטל את בת שבע לאחר תשובתו והופכה לאשתו,בהנחייתו של נתן הנביא, וממנה נולד שלמה המלך שהכתוב מעיד עליו "וַה' אֲהֵבוֹ" (שמואל ב' י"ב, כ"ד) והוא הוא מקים המקדש ובונה את מלכות ישראל.

דברים אלה מלמדים אותנו שנקודת אמת עמוקה עמדה בשורש אהבת דוד ובת שבע, ודווקא היא הביאה לכישלונו של דוד.

בשעה שרואה דוד את בת שבע חש הוא, בכל נימי נפשו, שהיא האשה ה"ראויה לו מששת ימי בראשית", וממנה תיבנה מלכותו לעדי עד. דווקא השגה נפשית זו מסמאת את עיניו ומביאה אותו לכישלון מתמשך כה נורא, מבלי שיחוש בכך, עד שלאחר הולדת הילד בחטא, לא היה עוד מנוס מבוא נתן הנביא אליו להוכיחו על חטאו, ולומר לו במילים נוקבות שאין כמותן:

"מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי" (שמואל ב' י"ב, ט').

א. אם כנים דברינו, אפשר שנוכל לפענח את הפסוק "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד":

אין הכוונה לומר שדוד היה מודע לפשעיו וניסה להסתירם, אלא אדרבה לומר שחטאו, שאליו לא היה מודע עד כה, מחמת אהבתו העמוקה לבת שבע, מתייצב עתה לנגד עיניו במלוא חומרתו, ומכאן ואילך לא יסור ממנו לעולם.

בלשון זו כותב הרמב"ם בהלכות תשובה (ב', ח'), שיש להוסיף ולהתוודות על חטאו, אף על פי שעומד בתשובתו, שנאמר: "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד". וברוח זו ניתן לומר שידיעתו של דוד קיבלה ממד חדש בעקבות תוכחתו של נתן וכלפיה הוא אומר "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע" – מכאן ואילך – "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" – בעתיד.

דוד מגלה באחת שכל מחשבתו לפיה "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י', י"ב) הינה שגויה מן היסוד, וכי תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, אין הן מחפות על שום עוולה מוסרית. דוד מבין שאותה שעה בעומק נפשו ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה' " (משלי כ"א, ל') ולא יועילו כל ההשגות הרוחניות הגבוהות, כדי לעקור ולו איסור תורה אחד.

נקודה זו גנוזה בדברי חז"ל "ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד, אלא שאכלה פגה", דהיינו שהיתה בוסרית ובלתי ראויה ולפיכך הביאה עליו מכשול ומכאוב כה רב.

ב. על רקע זה יאיר באור חדש הפסוק "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי":

אין כוונת דוד לומר שלא חטא כלפי אוריה, ואין הוא ראוי לעונש על כך. ודאי שחטא כבד חטא, וחטאו לנגדו תמיד, ברם כוונת דוד לומר שמגמת חטאו לא היתה תאוות בשרים כלפי בת שבע ולא קנאה באוריה, אלא לשם שמים ודווקא בנקודה זו עצמה מונח חטאו הכבד, שעליו הכתוב אומר: "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי".

ג. ברוח זו נבין את סיום הכתוב "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ":

דוד מתכוון לומר שכל מחשבתו לעשות את רצון קונו תוך התחכמות כנגד מצוותיו הפשוטות והברורות, הינה פשע כלפי שמים, ועליה יש להצדיק את הדין ולומר:

"לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ".

המילה "לְמַעַן" בהקשר זה, אין משמעותה שכוונת דוד היתה לחטוא כדי להוכיח שהקב"ה צודק יותר ממנו, או כדי להוכיח שניתן לחטוא כדי לחזור בתשובה (כדרך שנדחק רש"י לפרש), אלא משמעותה שכתוצאה מחטאו של דוד, נתרומם ונתגלה בפרספקטיבה א-לוהית מהו רצון ה' העולה על כל מחשבות השווא לפיהם היה דוד סבור שניתן לעשות רצונו תוך הפניית עורף למצוותיו.

ד. ולסיום הארת נקודות האור, הבה נשוב לאותה תפילה גדולה, העומדת בלב המזמור:

"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (י"ג).

אין דוד המלך מסתפק בתיקון חלקי ואפילו לא בתפילה היקרה "וטהר לבנו לעבדך באמת". דוד המלך חותר לבריאת לב חדש מן היסוד, שבו מתחיל הכל יש מאין, והכל יכול להתעלות מתהומות ארץ ועד שמי שמים.

לפיכך תפילה זו אינה יכולה להסתפק בבקשת הצלה ממוות לחיים, כדרך שהיו אולי נוהגים חוטאים ופושעים המבקשים סליחה ומחילה מתוך חרדה מפני המיתה. דוד המלך הזועק "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי" (י"ג) מבקש לומר כי גם אם יאפשר לו ריבון העולמים להמשיך לחיות, אבל יטול ממנו את רוח קודשו וימנע ממנו את קרבת א-לוהים, אין חייו חיים, והריהו חשוב כמת, לפיכך לא די לו בביטוי "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי...", ומוסיף הוא מילים שאין יקרות מהן:

"הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ

וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי" (י"ד).

[עלון מעט מן האור]