בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
האם מותר מדאורייתא לבטל פרי שביעית ברוב פירות חולין
בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש על מצות שביעית, ולאשר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, אכתוב בעז"ה ענין הנוגע לקדושת פירות שביעית.
בפסחים נ"ב ב' ילפי' מדכתיב בפירות שביעית והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, "לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד", דאסור להפסיד פירות שביעית, והוא לאו הבא מכלל עשה.
ונסתפקתי האם איסור הפסד פירות שביעית היינו רק במפסיד גוף הפרי וכגון ששורפה או מאבדה, או דילמא איסור הפסד שביעית כולל נמי הפסד הקדושה, והיינו אפי' היכא דגוף הפרי קיים ואינו נפסד, מ"מ אסור להפסיד קדושת הפרי ולגרום שיפקע קדושת שביעית מהפרי.
ונלע"ד בעז"ה להביא ג' ראיות לפשוט הספק.
א] האבני מילואים ז"ל בתשו' סי' י"ח חידש יסוד גדול, וז"ל "איברא למ"ד דאין מבטלין איסור אינו אלא דרבנן, יראה לענ"ד דהכא מן התורה אסור, משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה, כדכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי וכדתנן פ"ח דתרומות [מ"ח] ע"ש, ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה וכו', וכשמבטל תרומה בתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין דאחרי רבים להטות וכמבואר, וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין, דתו ליכא כאן תרומה והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומתי".
והשתא אי נימא כהצד השני הנ"ל דגם בשביעית איכא איסור להפסיד קדושתה אע"ג דגוף הפרי אינו נפסד, א"כ דינא הוי דאסור לבטל פרי דשביעית ברוב פירות שאינם של שביעית, דע"י שמבטלה הרי מפסיד קדושתה.
ונלע"ד בעז"ה להביא ראי' נפלאה דמותר לבטל פירות שביעית ברוב.
בתוספתא פ"ד דדמאי ה"י איתא, "מצרפין מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ כדי שירבו על פירות הארץ לפוטרן מן המעשרות וכו', מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור". ובדברי התוספתא מצינו ב' ביאורים. הרדב"ז ז"ל בפי"ג ממעשר הי"ב כ' וז"ל, "ולא נתבאר בדברי רבינו אם מותר להרבות מפירות חו"ל כדי לפוטרם, אבל בתוספתא [פ"ד דדמאי ה"י] היא שנויה, מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות הארץ כדי שירבו על פירות הארץ לפוטרם מן המעשר. ונראה שסמך רבינו על הכלל אין מבטלין איסור תורה לכתחילה אבל מבטלין איסורין דרבנן לכתחילה, וכ"כ בהל' מאכלות אסורות, והדמאי אין איסורו אלא מדרבנן".
והחסדי דוד ז"ל בתוספתא שם פי', דכולה תוספתא אתא לאשמועינן דבאיסור דרבנן היכא שכבר נתערב אלא דאין די בהיתר כדי לבטל, מותר להוסיף עליהן עוד היתר כדי שיתבטל האיסור, ופי' דמיירי בשביעית בזה"ז שאינו אלא מדרבנן, ואם נתערבו פירות שביעית בפירות של ערב שביעית ואין בהם כדי לבטל, יכול לערב עוד מפירות חו"ל כדי לבטל פירות שביעית יעו"ש, וכעין זה פי' הפאת השלחן ז"ל בפי"ג הט"ו יעוש"ה.
והנה גם דברי הרדב"ז ז"ל וגם דברי החסד"ד ז"ל א"ש בדינא דאין מבטלין איסור לכתחילה, דבזה יש הסוברים להקל באיסור דרבנן לערבו לכתחילה ולבטלו, ויש הסוברים דאסור לערב לכתחילה אבל אם כבר נתערב מותר להוסיף עוד היתר כדי שהאיסור יתבטל, והובאו דיעות אלו בדברי הטור ז"ל ביור"ד סי' צ"ט.
אמנם, בדינא דכ' האבנ"מ ז"ל הנ"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין משום מצות 'משמרת', הנה בזה נראה ברור מסברא דליכא כל ההיתרים הנ"ל, וגם אם כבר נתערב בחולין ואין די בחולין כדי לבטלם, ודאי אסור להוסיף עוד חולין כדי שיתבטל התרומה, דמהות המצוה הוי לשמר הקדושה והוא דין תורה, וז"ב לענ"ד.
ומעתה, אם נימא דבשביעית נמי נוהג דינא דהאבנ"מ ז"ל דאסור לבטל הקדושה, תיקשי טובא מהך תוספתא היאך שרי להוסיף פירות חו"ל כדי שיתבטל השביעית, הא לבד מהאיסור לבטל איסור לכתחילה איכא נמי איסור לבטל קדושת פירות שביעית, ובזה לא יועילו כל הסברות הנ"ל, אלא בהכרח דבשביעית ליכא איסור לבטל הקדושה, ודו"ק היטב.
והנה בגוף חידושו של האבני מילואים ז"ל הנ"ל דמדאורייתא אסור לבטל תרומה ברוב חולין קשיא לי קושיא עצומה.
דהנה לפי"ז הי' מן הדין דאסור לבשל תרומה בתבשיל שיש בו רוב חולין. ואע"ג שתרומה נותן טעם בחולין, מ"מ ממשו מיהא נתבטל. ולא מבעיא לדעת רש"י ז"ל דטעם כעיקר הוי דין דרבנן, וכן לדעת הרמב"ם ז"ל דטעם כעיקר דרבנן באין בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא אפי' אם נימא דטעם כעיקר דאורייתא, מ"מ למאי דכ' הנתה"מ ז"ל במקור חיים סי' תנ"ג ביאורים סק"א דגוף האיסור בטל אלא דהטעם גופא אוסר, נמצא דע"י הבישול גורם לתרומה שתתבטל.
ולפי"ז צ"ע ממשנה ערוכה בפ"ח דשביעית מ"ז, אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול דבהגיע זמן הביעור חייב לבער השמן של תרומה משום שבלוע בו שביעית, ר"ש מתיר דס"ל דליכא איסור להביא תרומה לידי פסול. ותיקשי, מאי איריא משום מביא תרומה לידי פסול, תיפו"ל דאסור לבשל דהרי השמן מועט לגבי הירקות וכדרך שמן בתבשיל, ונמצא דמיעוט התרומה בטל ברוב הירקות ועובר על איסור משמרת. וליכא למימר דהשמן עבידא לטעמא ולא בטל, דזה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא בטל, וצ"ע.
ב] התוס' בסוכה ל"ט א' בד"ה יותר כתבו וז"ל, "משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלש סעודות. והא דתנן פ"ו דמעילה נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג באחת ובאחת רמון, התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה, אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים".
והפני יהושע ז"ל שם כ' על דברי התוס' וז"ל, "משמע מלשון התוספות דכל הדמים שנותנין בשביל אתרוג אפילו באלף זוז בשביל מצותו, פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית. ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי. דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאכלה נפקא לן, א"כ משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שוויו לאכילה דהוי כמו דרך חילול, משא"כ במה שמוסיפין על דמיו בשביל מצותו דאינו מעניני אכילה כלל מנא ליה דשייך ביה קדושת שביעית וכו', אפ"ה לדינא צ"ע כיון דמסברא לא משמע כן".
וקשיא לי א"כ לדעת הפנ"י ז"ל, היאך שרי לקנות אתרוג למצוה בדמי שביעית, הא כיון דאתרוג למצוה דמיו יקרים ולא נתפס בקדושת שביעית אלא סכום מועט כמה ששוה לאכילה, נמצא דמיד כשפורע המעות ונתפסו המעות בקדושת שביעית, מיד מתבטל דמי השביעית שבתוך המטבע ברוב המטבע שהוא חולין. ונמצא שגורם להפקיע קדושת שביעית מהמעות, ומסתברא דגם בתוך מטבע אחת שמיעוט ערכו אסור ורובו מותר שייך ביטול ברוב.
וליכא למימר דממונא לא בטיל וכדאמרי' בביצה ל"ח ב', דזה אינו דהתם מיירי בממון של ראובן שנתערב בשל שמעון, אבל הכא לא הוי לתא דממונא אלא לתא דאיסורא. והש"ש ז"ל בש"ו פ"ד כ' דאפי' מעות הקדש שנתערבו אין זה בכלל הא דאמרי' ממונא לא בטל, כ"ש שביעית דהוי ממונו לגמרי ואין כאן אלא תערובת איסור והיתר. וליכא נמי למימר דכיון דביאתו לעולם בתערובת לא בטיל וכסברת המרדכי ז"ל, דהא הכא ההיתר הי' ניכר בפני עצמו קודם, דלדעת הרבה פוסקים ז"ל ליכא בזה דינא דהמרדכי ז"ל, וליכא נמי למימר דמטבע לא בטיל דהא זה אינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים ז"ל וכדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז ממאכ"א ה"ט. אולם עי' בדברי המל"מ ז"ל בפ"ז ממעילה ה"ו מדברי התוס' במעילה כ"א ב' ובדברי השער המלך ז"ל פ"א משקלים ה"א.
אלא בע"כ דליכא איסור דאורייתא לבטל קדושת שביעית, ולפיכך מותר לקנות אתרוג בדמי שביעית. ול"ל דאכתי ליתסר מדרבנן משום אין מבטלין איסור לכתחילה, די"ל דאין כונתו לבטל האיסור, ואם קונה בכמה מטבעות י"ל דמטבע לא בטיל.
ונראה בע"ה לבאר חילוק נכון בין תרומה לשביעית.
דהנה בתרומה לא מצינו ילפותא דאסור להפסידה, אלא מצינו דאסור לטמאותה מדכתיב 'משמרת תרומותי'. ולענין הפסד התרומה נסתפקו התוס' בפסחים י"ג א' ד"ה ושורפין שמא ליכא איסור להפסיד התרומה. והתוס' הרשב"א ותוהרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל בחי' לפסחים י"ג א' אייתו שיטת רבינו אפרים ז"ל דבמצות 'משמרת תרומותי' לא נכלל אלא האיסור לטמא התרומה, אבל לשורפה ולהפסידה ליכא איסור תורה.
והרבה יותר מזה מצינו, דאפי' היכא דמצות אכילת התרומה אינה נפסדת ומתבטלת עכ"ז אסור לטמאותה. וההוכחה לזה, דהנה רש"י ז"ל בסוכה ל"ה ב' ד"ה הרי מכשירה כ' דבמעשר שני איכא נמי מצות 'משמרת' ואסור לגרום לה טומאה, והרי מעשר שני שנטמא פודין אותה ושפיר מקיים אכילת מעשר שני בפרי שעליו נפדה המעש"ש ונמצא שלא נתבטלה מצות אכילת מעש"ש, ועכ"ז אסור לגרום לה טומאה.
ומעתה לפי"ז, הא דכ' האבנ"מ ז"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין, אין כונת האבנ"מ ז"ל דהוי הפסד גוף הפרי דהרי גם כשמבטלו ברוב חולין אין גוף הפרי נפסד, אלא כונתו ז"ל דחלק ממצות 'משמרת' היינו לשמר קדושתה ולפיכך כשמבטל תרומה ברוב חולין הרי מאבד ומפסיד קדושתה.
ומוכרחין אנו לכך. לדעת רבינו אפרים ז"ל הנ"ל דבמצות 'משמרת תרומותי' לא נכלל אלא האיסור לטמא התרומה אבל לשורפה ולהפסידה ליכא איסור תורה. והשתא אי נימא דכונת האבנ"מ ז"ל דכשמבטל תרומה ברוב חולין ה"ז נחשב כהפסד תרומה, תיקשי, התינח להסוברים דאסור להפסיד תרומה, אבל לדעת רבינו אפרים ז"ל דליכא איסור להפסיד תרומה מאי איכא למימר, וליכא למימר דאה"נ והאבנ"מ ז"ל לא קאי לדעת רבינו אפרים ז"ל, הא ליתא, דהא קאתי התם ליישב קו' המל"מ ז"ל אהא דדיינינן ביומא פ"ג א' טבל ותרומה הי מינייהו חמור לענין הקל הקל והק' המל"מ ז"ל גם אם תרומה הוי איסור חמור אמאי לא יפריש תרומה ויבטלנה ברוב החולין, ולהנ"ל אכתי תקשי קושית המל"מ ז"ל לדעת רבינו אפרים ז"ל.
אבל בשביעית מצינו איפכא, דלא מצינו איסור לטמא פירות שביעית אבל איכא איסור להפסידה. ומוכח דגדר הדין דתרומה ודשביעית חלוקים ביסוד דינם, דבתרומה הקפידה התורה על איבוד קדושתה וכל שלא ביטל קדושתה לית לן בה, ולפיכך מותר להפסידה דאינו פוגע בקדושת התרומה. אבל בשביעית הקפידה התורה שהפרי יאכל ולא יפסד ולא יעשו בו סחורה או מלוגמא, וכל שאינו מפסיד גוף הפרי אע"פ שגורם ביטול הקדושה לית לן בה.
וביסוד זה יש לבאר נמי הא דמצינו חילוק נוסף בין תרומה לשביעית. דהנה בפסחים ט"ו ב' אמרי' דלכו"ע, תרומה שנטמאה בטומאה דרבנן מותר לשורפה עם תרומה שנטמאה מדאורייתא, אע"ג דכששורפם יחד גורם טומאה דאורייתא לתרומה שנטמאה מדרבנן יעו"ש, אבל גבי שביעית מצינו דפרי שביעית שאסור באכילה מדרבנן, אסור לשרפו כיון דמדאורייתא מותר באכילה, וכדכ' התוי"ט ז"ל בפ"ה דשביעית מ"ד בד"ה לוף, דספיחין אע"ג דחז"ל אסרום באכילה, אסור לאבדם ביד דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד, וכן אסיק המשנה ראשונה ז"ל בפ"ח דשביעית מ"א [ועי' בסמוך מדברי החזו"א ז"ל].
ולדברינו הנ"ל יש לבאר היטב, דבתרומה ליכא איסור הפסד אלא מצוה לשמרה בטהרה מדכתיב 'משמרת' עביד לה שימור וכדאמרי' בבכורות ל"ד א', וכל שכבר נטמא ואפי' בטומאה דרבנן דשוב אינו משומר בלא"ה, לא חייבתו התורה לשמרה בטהרה, אבל גבי שביעית דהתורה אסרה להפסידה בידים א"כ גם כשנאסר באכילה מדרבנן מ"מ אסור להפסידה בידים.
ואחר כתבי כל זאת, הראוני לדברי הגרש"ז אויערבאך ז"ל בתשו' מנחת שלמה סי' מ"ו שדן שם האם איכא איסור לבטל פירות שביעית ברוב לסברת האבנ"מ ז"ל הנ"ל דבתרומה אסור משום מצות משמרת, ואסיק התם דבשביעית ליכא איסור יעוש"ה.
והנה אי כנים אנו בעז"ה במש"כ דליכא איסור לגרום ביטול הקדושה מפירות שביעית, הנה לפי"ז יש להוציא חידוש דין נפלא, ובהקדם ג' הקדמות.
א] החזו"א ז"ל בשביעית סי' ט' סק"ו, נסתפק בספיחי שביעית שאסרום חז"ל האם מותר לאבדן ביד דמדאורייתא קדושין הן בקדושת שביעית, או דילמא כיון דבלא"ה אינם עומדים תו לאכילה מותר להפסידן מה"ת. והוכיח, מהא דבפסחים נ' ב' אמרי' דהמוליך פירות שביעית ממקום שאינו חייב בביעור למקום שחייב בביעור, חייב לבער הפירות מדרבנן דיהבינן עלייהו חומרי המקום שהלך לשם. והרי דעת הרמב"ם ז"ל דמצות ביעור פ"ש היינו שריפה, ומוכח דאע"ג דמה"ת אין הפירות חייבים בביעור, מ"מ כיון דרבנן אסרום באכילה וחייבום בביעור, תו ליכא איסור מה"ת להפסידם, יעו"ש. [ועי' לעיל מש"כ בענין זה בדברי התיו"ט והמשנ"ר ז"ל].
ב] והשתא לפי"ז נלע"ד בע"ה דאחד שהדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, מותר לו לשרוף הנותר מהשמן, דכיון דהשמן נאסר בהנאה ובאכילה דהוקצה למצות נ"ח, שוב ליכא איסור להפסידם מה"ת דתו אינם עומדים לאכילה, ודו"ק.
ג] ומעתה נלע"ד להוסיף ולחדש, דא"כ יהא מותר לכתחילה להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, דלמאי ניחוש, אי משום דמשתמש בשמן של שביעית ואינו יכול ליהנות מהשמן בזמן דליקתו, הא ליתא, דהרי מיד כשהדליק הנר ונאסר בהנאה שוב ליכא איסור להפסידה, ונמצא דאפי' רגע אחד אין השמן קדוש בק"ש דמיד כשנאסר בהנאה שוב אינו קדוש ואיסורו בהנאה והפקעת קדושתו באין כאחת, ואי משום דבזה גופא שמדליק הנר גורם להפקעת הקדושה, הא נמי ליתא, דלמאי דהוכחנו לעיל, הרי ליכא איסור לגרום הפקעת הקדושה מפירות שביעית.
ושו"ר דהגר"מ אריק ז"ל בתשו' אמרי יושר ח"א סי' ק' נשאל האם מותר להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, והשיב דלמ"ד דנ"ח אסור להשתמש לאורה אסור להדליק בשמן של שביעית, וצ"ל דס"ל כדעת התוי"ט והמשנ"ר ז"ל הנ"ל דגם ספיחין אסור לאבדם מה"ת.
שו"ר דדברינו אינם נכונים. דהרי הפקעת הקדושה נעשה רק אחר שהשמן נאסר בהנאה, ונמצא דתחילה כשנאסר בהנאה עדיין קדושת שביעית עליו, וא"כ זה גופא שגורם לשמן של שביעית ליאסר בהנאה הוי הפסד לפירות שביעית, משא"כ כשמערב פירות שביעית ברוב חולין אינו מפסידו דאינו נאסר באכילה או בהנאה אלא דע"י הביטול קדושתו פוקעת.
ובזה יש ליישב הא דבבכורות י"ב ב' אמרי' דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואימורי הבכור נקטרין ע"ג המזבח. והשתא אי נימא דמה שאסור באכילה ובהנאה פקע מיני' קדושת שביעית, א"כ אמאי פטורין מן הבכורה, הא כשחל קדושת בכורה ממילא פקע האיסור להפסידה ולשרפה דהרי אסור באכילה ובהנאה, וקשיא מכאן על דברי החזו"א ז"ל הנ"ל גבי ספיחין. ולהנ"ל א"ש דקודם צריך לחול קדושת בכורה ואח"כ נפקע הקדושת שביעית, וכיון דקדושת שביעית שבבכור קודם לקדושת בכורה שבו דהא בכור אינו מתקדש אלא בלידה דבפטר רחם תלה רחמנא, ובעודו במעי אמו כבר קדוש בקדושת שביעית, נמצא דע"י שחל עליו קדושת בכור הרי זה הפסד לשביעית.
ג] מיהו נלע"ד בעז"ה ראיה נפלאה דאסור לגרום הפקעת קדושת שביעית.
בתוספתא דשביעית פ"ה הי"ד קתני, "ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית", ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ה משמו"י הי"ג. והנה המהרי"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' מ"ג בסוף התשובה כ', דיש שרצו ללמוד מדברי התוספתא [פ"ו הי"ב] דאסור לקנות פירות שביעית מהגוי כלל, כיון דנתפס על המעות קדושת שביעית, ואסור למסור דמי שביעית לנכרי כשם שאסור למסור דמי שביעית לע"ה. וכ' מהרי"ט ז"ל התם ב' טעמים לדחות הראי' מדברי התוספתא. ובטעם השני כ' חידוש גדול, דכשם דאמרי' בע"ז נ"ב ב' דמעות הקדש שבאו לרשות הגוי פקע קדושתם, ולמדו כן מדכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, א"כ כ"ש דדמי שביעית שבאים לרשות הגוי לא חל עלייהו קדושה. וע"כ כ' דהתוספתא ז"ל מיירי בעיר שרובה ישראל, ואסור למכור או לקנות מהם פ"ש דחיישי' שהישראל יהא מוכר על ידו ויעשה סחורה בפירות שביעית יעו"ש.
והנה בא"ד כ' מהרי"ט ז"ל בזה"ל, "ומיהו לענין פירות עצמן שלא יהיה בהם קדושת שביעית אין ללמוד מכאן, דשאני הקדש שמתוך שהוא יוצא לחולין ע"י פדיון אף הוא מתחלל בידם, אבל פירות שביעית דאין להם פדיון, דלעולם הפרי עצמו אסור, אינם מתחללים בידם. אבל לענין זה אני מוכיח ממנה שלא נאמר שהדמים שאנו נותנין להם בעד הפירות יהיה בהם קדושה".
ומדבריו ז"ל למדנו דלא התיר מהרי"ט ז"ל אלא לקנות פירות שביעית שגדלו ברשותם, ולא התיר למכור להם פירות שביעית ואפי' פרי שני. והכי מוכח מדברי התוספתא דאין מאכילין את הגוי פירות שביעית, ומדהתוספתא לא חילק מוכח דגם פרי שני אסור למכור להם.
וצ"ע דהתינח פרי ראשון אסור, דקדושתו לא פקעה אצל הגוי כיון דאין לו פדיון. אבל פרי שני שיוצא לחולין ע"י פדיון הוי כדמי שביעית שקדושתו פוקעת אצל הנכרי, ותיקשי טובא אמאי אסור למוכרו לגוי, הא כשיגיע הפרי לרשות הגוי פקעה קדושתו ולית לן למיחש שמא הגוי לא ינהג בהם קדושה, והיא קושיא עצומה לפו"ר.
ובע"כ לומר דנהי דכשבא לרשות הגוי פקעה קדושת הפרי, מ"מ זה גופא אסור למסור להם פרי ולהפקיע הקדושה, דאנו מוזהרין שלא להפסיד קדושת שביעית מהפרי. ושאני נידון דמהרי"ט ז"ל דכשאנו קונים מהם פירות שביעית לא חל קדושה כלל על המעות.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דפירות שביעית אסור להפסידם דילפי' מדכתיב לאכלה, לאכלה ולא להפסד. והנה גם בתרומה ובקדשים מצינו איסור להפסידם וילפי' מדכתיב משמרת תרומותי עביד לה שימור.
ב] יש לחקור באיסור הפסד פירות שביעית האם איכא נמי איסור לגרום להפקעת קדושת שביעית שבו או דילמא לא נאסר אלא הפסד גוף הפרי.
ג] יש להוכיח דליכא איסור להפקיע הקדושה מהא דכ' האבנ"מ ז"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין דהוי הפסד תרומה ועובר על איסור משמרת, ויש להוכיח מתוספתא ערוכה דבשביעית ליכא איסור לבטל ברוב, ומוכח דבשביעית ליכא איסור לבטל הקדושה.
ד] ובגוף דברי האבנ"מ ז"ל צ"ע ממשנה ערוכה דמותר לבשל תרומה בירקות של שביעית ותיקשי למ"ד טעם כעיקר דרבנן הא הדשמן של תרומה מתבטל ברוב הירקות שאינם תרומה.
ה] דעת הפנ"י ז"ל דהקונה אתרוג למצוה בדמי שביעית לא נתפס בדמים קדושת שביעית אלא כנגד שויו לאכילה, ותיקשי א"כ היאך מותר לקנות אתרוג בדמי שביעית, הא מיד כשמשלם במטבע או כמה מטבעות בטל החלק במטבע שקדוש בק"ש ברוב המטבע שהוא חולין, ובע"כ דמותר לבטל שביעית ברוב.
ו] י"ל יסוד נכון דבתרומה הקפידה התורה רק על הקדושה דהא י"א דמותר לשרוף תרומה, וגדולה מזו מצינו דמעש"ש אסור לטמאותה משום משמרת ואע"ג דאם נטמא פודה המעש"ש ונמצא לא קלקל אפי' אכילת מעש"ש,
ז] ולפי"ז י"ל דהא דאסור לבטל תרומה ברוב אין זה משום הפסד אלא משום דמבטל הקדושה משא"כ בשביעית דליכא איסור לטמאותה אלא להפסידה ובביטולו ברוב אינו מפסידה.
ח] יש לחדש דלדעת החזו"א ז"ל דספיחין כיון דחז"ל אסרום באכילה מותר להפסידם מה"ת דשוב אינם עומדים לאכילה, א"כ שמן של שביעית שהדליקו בו נר חנוכה וניתותר שמן מותר לשורפו דכיון דנאסר בהנאה ליכא איסור הפסד.
ט] והשתא להנ"ל דליכא איסור לגרום הפקעת הקדושה, א"כ יהא מותר לכתחילה להדליק נ"ח בשמן של שביעית דהרי מיד כשנאסר בהנאה פקע איסור הפסד שבו ונמצא איסורו בהנאה והפקעת קדושתו באין כאחת, מיהו נראה דזה לא מיקרי באין כאחת אלא תחילה נאסר בהנאה ואח"כ פוקע הקדושה.
י] יש להוכיח דאסור לגרום הפקעת הקדושה, מהא דמשמע בתוספתא דאסור למכור פירות שביעית לגוי ואפי' פרי שני, ולדעת מהרי"ט ז"ל הרי כשבא לרשות הגוי פקע קדושתו.
