בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
שובך של הקדש שנתמלא יונים האם אפשר לפדותם שוה מנה על שוה פרוטה
בפרשתנו ציונו הבורא יתברך שמו על מצות נטע רבעי. ובברכות ל"ה א' אמרי' דנטע רבעי ניתן לפדותו כמו מעשר שני. ע"כ נכתוב בע"ה ענין הנוגע לפדיון נטע רבעי ומעשר שני והקדש.
בקידושין י"א ב' קאמר שמואל "הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל". ובב"מ נ"ז א' אמרי' דטעמי' דשמואל היינו משום דאין אונאה להקדש יעו"ש. ולענין מעשר שני לא נתפרש בהדיא בגמ' אם מהני חילול שוה מנה על שוה פרוטה, אבל התוס' בבכורות ל' א' ד"ה באתריה, והרמב"ם ז"ל בפ"ב ממעשר שני ה"ב, כתבו דה"ה מעשר שני, והתוס' בבכורות שם אייתו מדברי השאילתות ז"ל דה"ה נטע רבעי [אבל התוס' בר"ה ל"א ב' ד"ה וביקש, והתוס' ישנים ביומא ט' א' ד"ה ולא, נסתפקו אם דינא דשמואל נוהג גם במעש"ש יעו"ש, ובב"מ נ"ד א' ד"ה או, כ' התוס' בל' 'ומסתמא' ה"ה במעש"ש, והתוהרא"ש ז"ל ביומא ט' א' הביא דעת רבינו אלחנן ז"ל דלא מהני יעו"ש].
והנה התוס' בתמורה כ"ז ב' ד"ה לא אמרו, כתבו חידוש דין, דדינא דשמואל דהקדש שו"מ על שו"פ מחולל היינו רק בבעלים הפודה, אבל אחר הפודה צריך לפדות בשוויו, וכ"כ התוס' במנחות ע"א ב' ד"ה ומתירין בתי' השני. אבל מדברי התוס' במנחות צ"ח א' ד"ה שלא, ומדבריהם ז"ל בחולין קל"ה א' ד"ה ראשית, מוכח דס"ל דאין חילוק בין בעלים לאחר, ובכולהו איכא דינא דשמואל יעו"ש. והמנח"ח ז"ל במצוה רמ"ז כ' דגם מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דלא ס"ל כחילוקא דהתוס' בתמורה.
והנה בטעם הדבר מ"ש בעלים מאדם אחר, מצינו בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל ד' טעמים.
א] התוס' במנחות ע"א ב' ד"ה ומתירין כ' וז"ל, "אי נמי דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה, דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שוה פרוטה ויקחנו לעצמו". והריטב"א ז"ל בב"מ ו' ב' כ' בשם התוס' וז"ל, "והקשו בתוס' אפילו תימא דקדשה אמאי פרשי רבנן מינה, ליחלוה על שוה פרוטה דבזמן הזה הקדש שוה מנה יכול לחללו אפילו לכתחילה על שו"פ כדמוכח בערכין. ותירצו דה"מ בעלים עצמן או אחרים ברצונן, אבל בע"כ לא, והכא להכי אקדשה שלא יוכל שום אדם לפדות כדי שלא יהנה ממנה חברו". [ועי' בדבריו ז"ל בב"מ נ"ז א' ד"ה בדשמואל, בשם רבינו אלחנן ז"ל ונראה שם דכונתו ז"ל לטעם השני שכ' הטו"א ז"ל המובא לקמן, אלא דמשמע שם דחילק רק לענין הא דבעלים יכול לכתחילה ואדם אחר רק בדיעבד].
ומדבריהם ז"ל נראה דה"ט, דמעיקר הדין כל אחד הי' יכול לפדות שו"מ על שו"פ, אלא דהבעלים יכול לעכב על הפודה שלא יפחות משוויו כי רצונו הי' ששווי כל החפץ יהי' שייך להקדש. ולפיכך אם האחר פודה מרצון הבעלים, יכול נמי לחלל שו"מ על שו"פ [ויעוי' בסמוך מדברי הטו"א ז"ל וכתב המנח"ח ז"ל במצוה כ"ב אות ד' דדברי התוס' במנחות הוי טעם אחר, ושו"ר דהדבר אברהם ז"ל בח"א סט"ו בהג"ה כתב כן].
ב] הטורי אבן ז"ל במגילה כ"ג ב' בד"ה ומפני כ' ליתן טעם בזה, וז"ל "היינו טעמא שיש לחלק בין אחר לבעלים, משום דבעלים כיון דהקדש חל על פיו קילא ויכולין לפדותו שלא בשווי, אבל אחרים שאין ההקדש חל על ידיהם אינו פדוי שלא בשוויו". ובביאור דבריו ז"ל נראה דלקבוע שווי החפץ הוא חלק מבעלותו על החפץ, ולפיכך כל שברצונו להחזיר החפץ שהקדיש לרשותו ע"י פדיון, עדיין החפץ בבעלותו לקבוע שוויו יעו"ש.
וקצ"ע דהרי גם בקדושת מזבח שנפל בו מום איכא להך דינא דמהני שו"מ על שו"פ וכדכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ז מערכין ה"ח. ותיקשי, לאחר שכבר עבר לרשות גבוה לגמרי וחל עליו קדושת הגוף, מה כח יש לבעלים בזה יותר מאיניש אחרינא. מיהו כבר כתבו התוס' בתמורה ל"ב א' ד"ה מקדישין וז"ל, ונראה למורי דטעמא משום דבקדשי מזבח יש שם הבעלים לפדותן כשהוממו, אבל בקדשי בדק הבית שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס. והאחיעזר ז"ל בח"ב סי' מ' ביאר כונת התוס' דבקדשי מזבח שנפל בו מום צריך הפודה לקנות בדמיו קרבן לשם הבעלים יעו"ש, הא קמן דנשאר על הקרבן שם הבעלים וכחו אפי' אחר הפדיון.
והנה הטו"א ז"ל הוליד מזה, דבפדיון פטר חמור שלא חל הקדישו ע"י פיו, דהפט"ח קדוש מאליו, א"כ כשאינו פודהו בשה אלא בדבר אחר אינו יכול לפדות אלא בשוויו. והאבני נזר ז"ל יור"ד סי' רצ"א אות כ"ט הק', דהא פט"ח הוי ממון הכהנים ומהיכי תיתי שיוכל לפדותו בפחות משוויו. וכ' לבאר כונת הטו"א ז"ל דכיון דיכול לפדות בשה אין לו לכהן בפט"ח אלא בשווי שה.
אמנם נראה דלטעמא דהתוס' הנ"ל דהבעלים יכול לעכב על הפודה, הנה לפי"ז בפט"ח דינא הוי דאפשר לפדות שלא בשוויו. דבשאר הקדישות שבא מכח המקדיש יכול המקדיש לעכב, אבל הקדש שחל מאליו, כיון דדינא הוי דאין אונאה להקדש וליכא מקדיש שמעכב, יוכל כ"א לפדותו שלא בשוויו, וזה סייעתא לדעת המנח"ח ז"ל במצוה כ"ב אות ד' דגם בפט"ח מהני פדיון שו"מ על שו"פ.
ונלע"ד בעז"ה להוציא לפי"ז חידוש דין נפלא. הנה בב"ב ע"ט א' אמרי' דהמקדיש שובך להקדש ונתמלא יונים אין מועלין ביונים. ודעת התוס' שם בד"ה ואין, דאין היונים שייכים להקדש דאין חצר להקדש, אבל דעת הרמב"ן ז"ל שם דשייכים להקדש ומ"מ אין מועלין בהן דלא הוקדשו בפה יעו"ש.
והשתא יש לעיין האם יכול לפדות היונים שו"מ על שו"פ, ונראה דלטעמא דנקט הטו"א ז"ל, דינא הוי דאי אפשר, דזה נמי דומה לפט"ח שהוא קדוש ממילא וה"נ דכוותה. אבל לטעמא דהתוס' הנ"ל, שפיר אפשר לפדותו על שו"פ דכיון דהיונים לא הוקדשו ע"י אדם ואין בעלים שיכול לעכב הדר דינו ככל הקדש דמהני חילול שו"מ על שו"פ.
והנה לפי"ז יש להוסיף ולהסתפק. באחד שהקדיש בהמה בעלת מום לבדק הבית דגיזתה וחלבה הוי דהקדש, האם אפשר לפדות הגיזה והחלב שו"מ על שו"פ או לא. די"ל דכיון דהגיזות והחלב לא הוקדשו בפה שפיר מצינן לפדות על שו"פ, או דילמא כיון דכח הקדשם הוי מחמת שהקדישו הבהמה, לא אלימי כח הגיזות והחלב יותר מהבהמה גופא. ובדומה לזה יש להסתפק בהקדיש בע"מ למזבח דולדה קדוש ואפשר לפדותו וכדאמרי' בבכורות י"ד ב'.
ג] הטו"א ז"ל כ' [באבני שהם שם] עוד טעם, דכיון דהבעלים יכול לישאל על ההקדש, אכתי לא יצא ההקדש מרשותו וכדידי' דמי, והילכך יכול לפדותו על שו"פ, אבל אדם אחר שאינו יכול לישאל ע"ז לא מצי לפדותו על שו"פ. [והדבר אברהם ז"ל הנ"ל הביא סייעתא לטעם זה מדברי הריטב"א ז"ל בב"מ נ"ז א'].
וכ' הטו"א ז"ל דנפק"מ בין ב' הטעמים, בשבא ההקדש ליד גזבר, דדעת רוב הראשונים ז"ל דתו א"א לישאל על ההקדש, וכן פסק מרן המחבר ז"ל ביור"ד סי' רנ"ח ס"ו לענין צדקה. והשתא, לטעם הראשון דההקדש בא על פיו, א"כ גם בבא ליד גזבר יכול לפדות שו"מ על שו"פ, אבל לטעם השני דהיינו משום דיכול לישאל ע"ז, הנה לפי"ז בבא ליד גזבר דא"א לישאל עליו לא יוכל לפדותו על שו"פ.
ונלע"ד בע"ה להוסיף ב' נפק"מ מחודשות חד לקולא וחד לחומרא לכל טעם.
א] הנה יש להסתפק בהקדיש בהמה בע"מ לבדק הבית ומת, ונפל ההקדש קמי' היורשים, האם היורשים יכולים לפדות שו"מ על שו"פ או לא. ונראה דתליא בב' הטעמים הנ"ל, דהנה לטעם הראשון דההקדש בא על פיו, י"ל דכיון דהיורש בא מכח המקדיש ה"ז נחשב כאילו ההקדש בא על פיו, אבל לטעם השני משום דהבעלים יכול לישאל ע"ז, הרי היורש אינו יכול לישאל על הקדש שאביו הקדיש, דנהי דהוא בא תחת המקדיש, מ"מ כיון דחלות ההקדש לא בא על פיו לא שייך שיתחרט על ההקדש.
ב] י"ל נפק"מ איפכא והיינו בגיזת בהמה של הקדש הנ"ל, דהטעם הראשון שההקדש בא על פיו לא שייך בזה דהגיזות קדשי ממילא וכנ"ל. אבל להטעם השני דיכול לישאל ע"ז, הנה לפי"ז נראה דאע"ג דעל הגיזה עצמה אינו יכול לישאל דלא הוא הקדישה, מ"מ כיון דיכול לישאל על הקדש דבהמה וכשישאל על הבהמה ממילא בטל נמי הקדש דהגיזה, א"כ שפיר יכול לפדותו על שו"פ.
והנה נראה בע"ה המצאה נפלאה, דמשכח"ל לפי"ז דגם מי שאינו בעלים יכול לפדות שו"מ על שו"פ ובהקדם ב' הקדמות.
א] נלע"ד בע"ה דהטעם השני שכ' הטו"א ז"ל הוי איפכא מהטעם הראשון, דהטעם הראשון יסודו במי שההקדש בא על פיו אע"פ שאחר ההקדש החפץ יצא מרשותו לגמרי, והטעם השני יסודו במי שבידו לבטל ההקדש ע"י שאלה דמחמת זה הוי כדילי'.
ב] הרשב"א ז"ל בנדרים פ"ה א' כ' דמי שאסר כל נכסיו על עצמו נעשו הנכסים הפקר וכל אחד יכול לזכות בהם, ואם אח"כ נשאל הנודר על נדרו בטל ההפקר והנכסים שזכו בהם אחרים חוזרים לרשות הנודר יעו"ש, ועי' בדברי הר"ן ז"ל שם.
והשתא לפי"ז נראה בע"ה לחדש דראובן שאסר כל נכסיו על עצמו וזכה שמעון בנכסים והקדישם, יכול ראובן לפדותו שו"מ על שו"פ אע"ג דאינו בעלים וההקדש לא בא על פיו, דכיון דיכול ראובן לישאל על הנדר וההקדש יפקע והנכסים יחזרו אליו, א"כ ה"ה נחשב כבעלים לענין זה לפי הטעם השני שכ' הטו"א ז"ל, ונמצא דגם ראובן וגם שמעון יוכלו לפדות שו"מ על שו"פ ולא אדם אחר, והוא כו"פ בס"ד.
והנה הטו"א ז"ל רמי אנפשי' על ב' הטעמים, מהא דכ' התוס' בר"ה ל"א א' הנ"ל בשם השאילתות ז"ל דגם בנטע רבעי יכול לפדות שו"מ על שו"פ. ותיקשי, הא בזה לא שייך ב' הטעמים, דלא הוא הקדישו וכן אינו יכול לישאל ע"ז. ותי', דכיון דטעמא דנטע רבעי אפשר לישאל ע"ז היינו משום דאיתקש למעשר שני, דמה"ט צריך להוסיף חומש בפדיון רבעי וכדאמרי' בקידושין נ"ד ב', הילכף לא יהא דין רבעי חמירא טפי ממעשר שני.
וממוצא דבריו ז"ל יש להוציא בע"ה חידוש דין.
הנה בשביעית נמי מצינו ענין פדיון וקיי"ל כר' יוחנן בסוכה מ' ב' דשביעית מתחללת בין דרך מקח בין דרך חילול. והשתא יש להסתפק האם בשביעית מועיל לחלל שו"מ על שו"פ, ובפשוטו כיון בהקדש היינו טעמא דמהני כיון דאין אונאה להקדש, והגר"א ז"ל בביאורו לשו"ע יור"ד סי' רצ"ד אות כ' העלה מדברי הראשונים ז"ל דכ' דגם במעש"ש איכא לדינא דפדיון שו"מ על שו"פ מהני, א"כ בהכרח דגם במעש"ש ליכא דין אונאה והיינו לדעת ר"מ דמעש"ש ממון גבוה יעו"ש, והנה כ"ז במעש"ש אבל בשביעית לא נתמעט מאונאה, וא"כ גם דינא דשו"מ על שו"פ אינו נוהג בשביעית.
מיהו מדברי הר"ח ז"ל בסוכה מ' ב' שכ' בדעת ר' אלעזר דאין שביעית מתחללת אלא דרך מקח, כ' הר"ח ז"ל וז"ל "דרך מקח ממש מחללת בלא כלום אונאה", ומדבריו ז"ל איכא למילף דלר' יוחנן דשביעית מתחללת גם דרך חילול, ליכא בזה אונאה אם יחללה דרך חילול. ובזה יבוארו לנכון דברי הר"ש סיריליאו ז"ל בירושלמי שביעית פ"ט ה"ה ד"ה לענין קנייתן, שכ' דשביעית לא חמיר מקדשי בדק הבית דמהני חילול שו"מ על שו"פ יעו"ש, ולדברי הר"ח ז"ל ניחא מאד.
ולפי"ז ניבעי למימר דכ"ז בפרי שני, אבל בפרי ראשון דאסיקנא התם דלכו"ע רק דרך מקח מהני, והרי בזה כ' הר"ח ז"ל דבדרך מקח יש בו אונאה וא"כ לא מהני שו"מ על שו"פ. והראוני דהישועות מלכו ז"ל בתשו' חיו"ד סי' נ"ד כ' כן מדילי', ובסוף דבריו ז"ל הביא דברי הר"ח ז"ל הנ"ל ולא נחית שם לחלק בין פרי ראשון לפרי שני וצ"ע. והחזו"א ז"ל בשביעית סי"ג סקי"ג נסתפק אם מהני בשביעית חילול שו"מ על שו"פ יעו"ש.
והשתא לב' הטעמים שכ' הטו"א ז"ל, נראה דבשביעית א"א לחלל שו"מ על שו"פ. דהא אין הקדושה בא על ידו אלא ממילא הוא קדוש, וגם א"א לישאל ע"ז. אמנם בפרי שני, והיינו כשפודה שביעית על מעות ורוצה לקנות במעות פירות או כל מידי דאכילה, נראה דתליא בב' הטעמים. דלהטעם השני, דהיינו משום דהבעלים יכול לישאל, א"כ גם בפרי שני א"א לפדות אלא בשוויו. אבל להטעם הראשון דההקדש בא על פיו, הנה לפי"ז יש להסתפק, מי נימא דכיון דקדושה שחל על המעות מכוחו הוא בא, א"כ יכול לפדותו על שו"פ, או דילמא כיון דהקדושה שנתפסה על הפרי השני מכח הקדושה הראשונה היא באה, א"כ לא יהא אלים כח דהפרי השני יותר מהפרי הראשון שמחמתו הוא בא.
אמנם לטעמא דהתוס' הנ"ל, דהא דאדם אחר שאינו הבעלים אינו יכול לחלל שו"מ על שו"פ היינו משום דהבעלים מעכב עליו וכנ"ל, הנה לפי"ז בשביעית דקדוש מאליו וליכא מקדיש מהני שו"מ על שו"פ בפרי שני דאין בו אונאה.
ונלע"ד בע"ה להביא ראי' נפלאה מדברי התוס' דבשביעית לא מהני לחלל שו"מ על שו"פ.
בבכורות ל' א' תנן, החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. וקאמר רבה בר בר חנה התם דזה דעת ר' עקיבא, אבל חכמים ס"ל דחשוד על השביעית חשוד על המעשרות. ואמרי' התם, דמאן חכמים ר' יהודה, דבאתרי' דר' יהודה חמירא להו שביעית וכיון דחשוד על השביעית כ"ש דחשוד על המעשרות. והתוס' שם ד"ה באתרי' הקשו אמאי חשוד על המעשרות הא יכול לחלל שו"מ על שו"פ, ובשבת י"ז ב' אמרי' דע"ה אינו חשוד על התרומה דחטה אחת פוטרת את הכרי יעו"ש בתוס'.
והשתא אי נימא דגם בשביעית מהני חילול שו"מ על שו"פ, תיקשי טובא קושית התוס', דא"כ כיון דחשוד על השביעית אע"ג דיכול בקל לחללה על שו"פ, ממילא חשוד נמי על המעשרות. אלא מוכח דבשביעית לא מהני חילול שו"מ על שו"פ.
מיהו לדברינו הנ"ל יש לדחות, דהרי הוכחנו דבפרי ראשון דא"א דרך חילול אלא דרך מקח לא מהני שו"מ על שו"פ. וא"כ י"ל דבפשוטו הגמ' התם קאי אפרי ראשון דחשוד על השביעית ובפרי ראשון א"א לחלל שו"מ על שו"פ, ולפיכך הק' התוס' דא"כ אמאי חשוד על המעשרות.
ד] החזו"א ז"ל בבכורות סי"ז סקי"ג הביא ב' הטעמים שכ' הטו"א ז"ל והשיג ע"ז וז"ל "אבל ב' הטעמים אינם מספיקים, שאם מן הדין אין פדיון אלא בשויו וכו' מה טענה היא זו בבעלים דמצי למשאיל, השתא מיהא לא נשאל. וכן אין זו טענה שמכחו בא להקדש ועדיין צריכין אנו לטעמא". יעו"ש, והנה מה שהק' דהשתא מיהא לא נשאל צ"ע כונתו ז"ל, דהא בפסחים מ"ו ב' אמרי' דמחמת האי טעמא דאיבעי מיתשיל עלה נחשב חמץ שהקדיש כשלו ועובר עליו בבל יראה יעו"ש בתוד"ה הואיל, וא"כ מה"ט נימא נמי דמשום דאיבעי למיתשיל עלה הוי בעלים לקבוע שווי ההקדש.
וע"כ כ' החזו"א ז"ל טעם אחר בדברי התוס' לחלק בין בעלים לאדם אחר וז"ל "ונראה דהמקדיש קודם שמסר לגזבר הוא בעלים מצד הקדש וכשם שהבעלים יכולים להוזיל שדה שוה מנה למוכרה בפרוטה ה"נ יכול המקדיש לחלל שוה מנה על פרוטה וזה דינא דשמואל [ולא אתפרש מנ"ל זה] אבל הגזבר אינו אלא שליח וצריך לעשות כדין ואינו יכול לותר ולהוזיל וכו' ודינא דשמואל אינו אלא בהקדש אבל בפ"ח שהוא אסור בהנאה אין אפוטרופוס לאיסורי הנאה ולא שייך למיהב בעלות לבעלים למיזיל, ולעולם דין איסורי הנאה כמו הקדש ביד גזבר".
ובעניי לא ידעתי להלום דבריו ז"ל מכמה אנפי. דהנה בפשוטו הי' נראה דגם הטו"א ז"ל בטעם הראשון כונתו לטעמא דהחזו"א ז"ל דכיון דהוא זה שהכניס החפץ לרשות הקדש, עדיין החפץ נשאר קצת בבעלותו לקבוע שווי החפץ. ושמא לישנא דהטו"א ז"ל שכ' "דבעלים כיון דהקדש חל על פיו קילא ויכולין לפדותו שלא בשווי" קשיתי' להחזו"א ז"ל, דמשמע דאין זה סברא בעיקר הדבר אלא קולא מסוימת כיון דההקדש חל על פיו.
ומש"כ החזו"א ז"ל דפט"ח הוי איסורי הנאה, צ"ע דמדחזינן שהבעלים הוא זה שנתנה לו התורה כח לפדותו, דמה"ט אמרי' בבכורות י"א א' דהפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי לבעלים, א"כ שפיר הוי הפט"ח בבעלותו לענין הפדיון, והמהריט"א ז"ל בפ"ק אות ז' סק"א ד"ה אבל, דייק מדברי השיטמ"ק ז"ל דגם בפט"ח מצות הפדייה לכתחילה רמי דוקא אבעלים.
והיותר קשה לי מש"כ החזו"א ז"ל דהא דבפט"ח לא מהני חילול שו"מ על שו"פ היינו משום דהפט"ח הוי איסורי הנאה. וצ"ע טובא הניחא לדעת ר' יהודה דפט"ח אסור בהנאה, אבל לדעת ר' שמעון דמותר בהנאה הי' מן הדין דיועיל לפדותו שלא בשוויו, והא ודאי ליתא, דהא להדיא אמרי' בבכורות י"א א' דהא דאמר ר' יצחק אמר ריש לקיש דאם אין לו שה פודהו בשויו קאי לדעת ר' שמעון דפט"ח מותר בהנאה, יעו"ש, ומדברי הגמ' הזאת דפודהו בשויו יליף הטו"א ז"ל דלא מהני אם פודהו שו"מ על שו"פ.
תמצית העולה מהדברים.
א] בב"מ נ"ז א' קאמר שמואל דהקדש שחיללו שוה מנה על שוה פרוטה מהני דאין אונאה להקדש, וכ' הראשונים ז"ל דה"ה בפדיון מעשר שני ורבעי.
ב] התוס' בתמורה חידשו דרק הבעלים יכול לחלל כן אבל איניש אחרינא לא מצי לחללו אלא בשויו, והתוס' במנחות כ' דהיינו טעמא דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שו"מ על שו"פ ויקחנו לעצמו", וכ"כ הריטב"א ז"ל בב"מ ו' ב', והוסיף דאם פודה ברצון הבעלים נמי מהני
ג] ומדבריהם ז"ל נראה דהיינו טעמא משום דהבעלים יכול לעכב על הפודה, דאינו רוצה שיופחת מתרומתו להקדש, ולפיכך כל שאחר פודה מרצונו נמי מהני.
ד] הטו"א ז"ל כ' דה"ט משום דדוקא הבעלים שההקדש בא על פיו יכול לחלל שו"מ על שו"פ משא"כ אדם אחר, ויש להוסיף דגם בקדשי מזבח אכתי יש לבעלים קשר לקרבן וכדחזי' דהפודה חייב לקנות בדמים קרבן לשם הבעלים.
ה] ומזה הוליד הטו"א ז"ל דפטר חמור שהקדושה חלה ממילא אי אפשר לפדותו אלא בשוויו, מיהו נראה דלטעמא דהתוס' יהי' הדין דגם בפט"ח אפשר, דליכא בעלים שיעכב, וזה סייעתא לדעת המנח"ח ז"ל דגם בפט"ח מהני לפדותו בפחות משוויו.
ו] י"ל לפי"ז חידוש דין נפלא, דבשובך של הקדש שנתמלא יונים, לדעת הרמב"ן ז"ל דהוי דהקדש אלא דליכא מעילה, יהי' הדין דא"א לפדות שו"מ על שו"פ דלא הוקדש על ידו אלא ממילא חל. אבל לטעמא דהתוס' הנ"ל שפיר אפשר לפדותו שו"מ על שו"פ דליכא בעלים שיעכב.
ז] ויש להסתפק בגיזת וולד בהמת הקדש האם נימא דכיון דההקדש של הבהמה היתה על פיו, גם הגיזה והולד נחשב כהוקדש על ידו ויוכל לפדותו שו"מ על שו"פ.
ח] הטו"א ז"ל כ' עוד טעם, דדוקא הבעלים שיכול לישאל ע"ז הוי כדידי' ויכול לפדות שו"מ על שו"פ, משא"כ אדם אחר, וכ' דלפי"ז בבא ליד גזבר דלא מצי לישאל ע"ז לא יוכל לפדות שו"מ על שו"פ.
ט] תו י"ל נפק"מ בסגנון הזה, בבהמה שהוקדשה לבדה"ב ומת המקדיש ונפלה קמי' יורש, דכיון דהיורש אינו יכול לישאל ע"ז אינו יכול לפדות שו"מ על שו"פ.
י] י"ל נפק"מ איפכא בגיזת הקדש הנ"ל, דנהי דעל הגיזה והולד אינו יכול לישאל, מ"מ כיון דעל הבהמה יכול לישאל וממילא יפקע ההקדש מהגיזה, א"כ יכול לפדותם שו"מ על שו"פ.
י"א] י"ל בע"ה המצאה נפלאה לפי"ז, באחד שאסר נכסיו על עצמו בנדר דהנכסים נעשים הפקר וזכה בהם אחר והקדישם, לדעת הרשב"א ז"ל דאם ישאל על הנדר פקע ההפקר וממילא פקע ההקדש, ולפי"ז יהי' הדין דגם הנודר יוכל לפדותו שו"מ על שו"פ כיון דיכול לישאל ע"ז.
י"ב] הטו"א ז"ל כ' דלפי ב' הטעמים תיקשי הא דמהני בנטע רבעי לחלל שו"מ על שו"פ הא ב' הטעמים לא שייכא בזה, ותי' דה"ט כיון דאיתקש למעש"ש ובמעש"ש מהני שו"מ על שו"פ.
י"ג] יש לדון בשביעית דמהני פדיון האם מהני שו"מ על שו"פ למאי דכ' הר"ח ז"ל דבפרי שני דמהני דרך חילול ליכא אונאה, ולכאו' לב' הטעמים שכ' השאג"א ז"ל לא מהני, מיהו בפרי שני דקדושת שביעית חל על ידו, א"כ לטעם הראשון שכ' השאג"א ז"ל יהי' הדין דמהני.
י"ד] החזו"א ז"ל כ' טעם אחר דהמקדיש קודם שמסר לגזבר הוא בעלים מצד הקדש וכשם שהבעלים יכולים להוזיל שדה שוה מנה למוכרה בפרוטה ה"נ יכול המקדיש לחלל שוה מנה על פרוטה, ובפט"ח לא מהני דהוי איסורי הנאה ולית לי' בעלים.
ט"ו] צ"ע דגם בפט"ח הרי מצינו דאע"ג דאחר פודהו הפדיון לבעלים ומהריט"א ז"ל הביא מדברי השיטמ"ק דלכחילה מצות הפדיה הוי רק ע"י בעליו, גם מש"כ דפט"ח אסור בהנאה, צ"ע דהתינח לר"י דפט"ח אסור בהנאה, אבל לר"ש דמותר בהנאה מהני לפדותו בפחות משוויו, ותיקשי דעיקר ראייתו דהטו"א ז"ל הוי מהא דאמרי' לר"ש דאין פודין אלא בשוויו.
