הרב יצחק גינזבורג שליט"א
"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן"… מה היתה מטרת השליחות הזו? הרי אין ספק שהיעד הסופי של בני ישראל הוא להכנס לארץ, כפי שנאמר כבר לאברהם אבינו וכפי שנאמר למשה רבינו עוד בתחילת שליחותו (במעמד הסנה). אין גם ספק שהארץ היא טובה, "ארץ זבת חלב ודבש" (כפי שנאמר למשה באותו מעמד), והיא המקום המתאים ביותר לעם ישראל. מדוע, אם כן, צריך לשלוח אנשים שיבדקו את טיב הארץ?
כמה מפרשים מסבירים שמטרת השליחות העיקרית אכן היתה לראות שהארץ טובה, ובכך לעורר את הרצון והשמחה לקראת הכניסה לארץ, כמו שכותב הרמב"ן: "כי משה, בעבור שידע כי היא שמנה וטובה כמו שנאמר לו 'אל ארץ טובה ורחבה', אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם 'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ', כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ". משה עצמו אינו זקוק לכך, הוא מאמין לגמרי בהבטחת ה' וכאילו רואה בעיניו את הארץ הטובה, אבל לא כולם נמצאים בדרגה כזו והם זקוקים למראה עינים כדי להתרשם.
שמחה והנאה בארץ
ועדיין יש לשאול, מדוע כל-כך חשוב לעלות לארץ בשמחה? כמובן, אנו מצווים "עבדו את ה' בשמחה", אבל בדרך כלל הכוונה לשמחה מעצם עשיית המצוה, שעל ידה אנו מקיימים את רצון ה' ומתדבקים בו, ואילו כאן השמחה נובעת מהטוּב הגשמי של הארץ, מההנאה שיש לנו מהארץ הזו!
יתירה מזו: בכל המצוות, מי שמקיים את המצוה מתוך הנאה מורגשת מחטיא את המטרה. הדגש הוא דווקא על
קבלת עול – לקיים את המצוה רק מפני שה' ציוה. בהלכה אף נקבע כלל-ברזל, "מצוות לאו להנות ניתנו"
[1] – קיום המצוה אינו נחשב הנאה. לכן, למשל, אם ראובן נדר שלא להנות משמעון, מותר לשמעון להוציא את ראובן ידי-חובתו בקיום מצוה מסוימת, ואין זה נחשב שראובן נהנה ממנו
[2]. ודאי שצריך לקיים את המצוות
בשמחה, ועיקר ההידור במצוה הוא בעשייתה תוך "שמחה של מצוה" (והגלות באה כיון ש"לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב") – אבל מדובר בעיקר בשמחה רוחנית, ואילו
הנאה המעורבת בעשיית המצוה ובכוונתה יכולה להוות פגם, שהרי זו "מצוה
שלא לשמה".
אם כן, בארץ ישראל יש משהו שאינו דומה לכל המצוות. גם אם ירושת הארץ נחשבת כמצות-עשה במניין תרי"ג המצוות – כדעת כמה מגדולי הפוסקים (ובראשם הרמב"ן
[3]) – הרי זו מצוה מיוחדת, מצוה שיש עניין להנות ולשמוח בעשייתה. כך נלמד כבר מהציווי הראשון ליהודי הראשון, "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך" – ומפרש רש"י "לֶךְ לְךָ,
להנאתך ולטובתך [ולכן נאמר לְךָ]". ואף נראה שיש מעין "גזרה שוה" בין פתיחת פרשת "לֶךְ לְךָ" לפתיחת הפרשה שלנו "שְׁלַח לְךָ".
המחשה לדבר ניתן לראות בדברי גדול הפוסקים, הרמב"ם, שדווקא אינו מונה את ירושת הארץ כמצוה בתרי"ג מצוות, אבל מכניס בתוך ספרו ההלכתי (ה'יבש' לכאורה) הלכות העוסקות ב
אהבת הארץ וחיבתה, כמו זו: "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'"
[4]. כאילו אומר, אם אתה באמת 'יהודי כשר', בטוח שאתה אוהב את הארץ הקדושה, ממש 'כיף' לך להיות בה, וכאשר תרד מהמטוס בנתב"ג תנשק בטבעיות את המסלול…
בין תורה למצוה
כדי להבין את ההבדל בין מצוה רגילה לבין עניינה של ארץ ישראל, נפנה להתבונן בהבדל בין קיום מצוה ללימוד תורה. אמנם לימוד תורה הוא מצוה בתרי"ג מצוות (לכל הדעות), אבל גם בו יש משהו מיוחד בנושא הזה של ההנאה. הזכרנו קודם את הכלל בהלכה ש"מצוות לאו להנות ניתנו", והנה ה'טורי-זהב' על השלחן ערוך כותב שבלימוד תורה הכלל הזה אינו תקף, ולכן אם ראובן אסר על שמעון להנות מהספר שלו, אסור לשמעון ללמוד תורה מהספר הזה, "דהכא דודאי
התורה משמחת לב… א"כ לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן לאו ליהנות ניתנו, אלא בזה נמשך הנאה לאדם"
[5].
נקודה זו מוסברת יפה בדברי אחד מגדולי החסידות, בעל ה'אבני-נזר': "כי היא עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא דבוק לתורה… הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש, כי גם התענוג מצוה" (פתיחה לספר אגלי טל, עיין שם ותהנה…). בפנימיות, התורה והאדם הלומד אותה מתאחדים ממש – כאשר חכמת התורה 'מוקפת' בשכלו של הלומד, והשכל של הלומד 'מוקף' בחכמת התורה (שהיא חכמת ה'), כמו שמוסבר בספר התניא (פ"ה). לכן, ההנאה והתענוג בלימוד התורה אינם מהווים גורם צדדי ומבלבל, ההופך את הלימוד ל"שלא לשמה", אלא להיפך: שלימות המצוה של לימוד התורה היא כאשר הלומד מתענג מהלימוד, ואז "גם התענוג מצוה". כמובן (כמו שמדגיש האבני-נזר), לא מדובר במי שלומד תורה רק לשם התענוג השכלי (כמו שיש אנשים הרחוקים מקיום תורה ומצוות אך נהנים מהחריפות השכלית בלימוד הגמרא), אלא במי שלומד כדי לקיים את מצות ה', מתוך "קבלת עול" פשוטה, אבל התורה נמסכת בנפשו ודמו עד שהוא נהנה מהלימוד.
לקבל את המתנה בשמחה
לאחר שראינו את החידוש הגדול בלימוד התורה, ש"הנאת השכל" היא חיובית והופכת לחלק מהמצוה, נוכל להבין שכן הדבר ביחס לארץ ישראל, ואף ביתר פשטות שהרי ארץ ישראל היא מתנה גשמית שה' נותן לנו "לאכול מפריה ולשבוע מטובה", כדי שנשמח בה ונהנה ממנה.
כשם שהתורה היא החיים שלנו, ובלעדיה אנו כמו דגים ביבשה – כך ארץ ישראל היא "ארץ החיים" שלנו. כשם שלומד התורה מתאחד עם התורה, ולכן הענג וההנאה שלו בלימוד הם חלק מהמצוה – כך היהודי שנכנס לארץ ישראל מתאחד איתה כביכול, עד שהחיבור בין עם ישראל לארץ ישראל נמשל לזיווג חתן וכלה, "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך". וכשם שלפני לימוד התורה אנו מברכים ומבקשים שיהיה לנו בה טוב-טעם, "והערב נא… את דברי תורתך בפינו" – כך לפני הכניסה לארץ ישראל היה צריך לעורר בלב בני ישראל את הרצון והשמחה לבוא אליה. "לך לך… אל הארץ" – "להנאתך ולטובתך"!
הנאה מתוך בטול
אמנם, דווקא משום כך, יש כאן גם סכנה מיוחדת. במצוה רגילה, האדם מסלק את כל אישיותו הצידה, הוא עושה רק לשם-שמים, מבלי לערב את הנאתו וטובתו האישית. ממילא, אין חשש גדול מנגיעות ופניות, אינטרסים אישיים, שיטו את דעתו, ומנפילה ברשת הגאווה. אבל כאשר מדובר בכניסה לארץ ישראל, נדרשת מעורבות אישית מלאה, עלינו לחוש את הטעם הטוב של ארץ זבת חלב ודבש, להנות ממנה ולשמוח בה. לכן, יש סכנה גדולה שנשים את עצמנו במרכז, ונאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". ולכן יש גם את הסכנה של שיפוט לא נכון: הרי המרגלים באמת היו צריכים לספר את התרשמותם האישית מהארץ, "הטובה היא אם רעה… השמנה היא אם רזה" – אם כן, מה אפשר לעשות שהם הרגישו שזו "ארץ אוכלת יושביה", ושהם הרגישו כחגבים לעומת הענקים?
מה הפתרון לזה? היכן מתחיל כאן החטא? הרבי מליובאוויטש מסביר
[6] שעיקר הפגם של המרגלים מתחיל בזה שהם לא היו בטלים לגמרי לדעתו של משה רבינו ששלח אותם. לענייננו, נסביר שכאשר אנחנו מתעסקים עם ההנאה והתענוג יש סכנה שה
הנאה תשקף את ה
אני הלא-מתוקן שלנו (
הנאה בגימטריא
אני), וזה מה שקרה לעשרת המרגלים שראייתם השתבשה לגמרי (לכן יש דעה בחז"ל שיהושע וכלב לא היו שותפים בלקיחת פירות הארץ, למרות שמשה רבינו ציוה על כך, כי הם הבינו שיש כאן החטאה של המטרה האמיתית
[7]).
הפתרון הוא להיות בטלים למשה רבינו, כאשר משה עצמו חי מתוך בטול אמיתי אל הקב"ה, בהיותו "עָנָו מאד מכל האדם" (כמו שקראנו בפרשה הקודמת), כאומרו "ונחנו מה". אילו היו המרגלים נאמנים עד-הסוף למי ששלח אותם (כמו יהושע וכלב), היו יכולים לחוש את ההנאה והשמחה העצומה בביאת הארץ ובו-זמנית להיות בטלים אל משה רבינו ואל הקב"ה.
חטא המרגלים עוד לא נתקן בשלמות. כדי לרשת את ארץ ישראל, עלינו לדעת לאחוז בשני הצדדים: להיות שמחים ב"ארץ חמדה טובה ורחבה", ולנהוג בבטול בפני משה רבינו (ובכל דור ודור יש את "משה רבינו שבדור"). כך נזכה בעזרת ה' "לאכול מפריה ולשבוע מטובה".
"וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו… גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם כך בחר בארץ ישראל ויחד אותה להם, ואין נקראין 'גוי אחד' אלא עימה" (ספר חרדים).
מהתוועדות שבת פרשת שלח-לך כ"ג סיון תש"ע בישוב אלון-מורה
[2] שו"ע או"ח תקפט, ט. שו"ע יו"ד רכא, יב.
[3] השגות לספר המצוות, מצוות-עשה הנוספות ד.
[6] לקוטי שיחות חכ"ג עמ' 92 ואילך.
[7] כפירוש רש"י (יג, כג): "יהושע וכלב לא נטלו כלום לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו כשם שפריה משונה כך עמה משונה".
