המקדש בחמץ האסור מדרבנן
לזכות מו"ר ועטרת ראשי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א
שיטת רש"י בפסחים – מדין תורה מקודשת אלא שחכמים הפקיעו את הקידושין
במאמר זה ננסה, בעזר א-ל עליון, ובחמלתו עלינו, לשדד עמקים בסוגיא הגדולה של המקדש בחמץ האסור מדרבנן. גרסינן בפסחים [ז.]: וניבטליה בשית [ונבטל את החמץ בשעה ששית]? כיון דאיסורא דרבנן עלויה כדאורייתא דמיא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל, דאמר רב גידל אמר ר' חייא בר יוסף אמר רב, המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין. וכתב רש"י ד"ה אפילו, ואף על גב דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה ושרי אשת איש לעלמא, הא מתרצינן בכמה דוכתין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר בית דין הפקר והם הפקירו ממונו עכ"ד. והיינו דשיטת רש"י דמשש שעות ולמעלה, היינו תחילת שש דאיסורא דרבנן הוא. ומתבאר מדבריו, שמדין תורה היתה צריכה להיות מקודשת דמכיון שמן התורה מותר החמץ בהנאה, שפיר הוי כסף קידושין, אלא שחכמים הפקיעו את הקידושין וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ויש להקשות לפ"ז, דא"כ מה מוכיחים מהא דאמר ר' גידל אין חוששין לקידושין דביטול לא מהני בשעות דרבנן, והא אינו דומה כלל, שם הטעם שאין חוששים לקידושין אע"ג דאיסוה"נ הוי ברשותו למכור ולהקדיש משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והם הפקירו ממונו אבל גבי ביטול לעולם יהני ביטולו בשעות דרבנן כיון דאיסוה"נ דרבנן אכתי הוי ברשותו?
וביאר בזה בשערי יושר [ש"א פ"י], דיסוד החילוק בין איסוה"נ דאורייתא לאיסוה"נ דרבנן הוא, דאיסוה"נ דאורייתא הוא דין בהחפצא שנעשה החפץ לחפצא דאיסורא, וממילא בטל ממנו תורת ממון, משא"כ איסוה"נ דרבנן הוא דין על הגברא שלא יהנה מחפץ זה אבל החפץ עצמו לא בטל ממנו דין ממון. אכן, יש מקומות שתקנו חז"ל כעין של תורה והטילו האיסור על החפצא ובטל ממנו דין ממון מדבריהם. וכאן רוצים להוכיח מדר' גידל דחמץ מדבריהם אי"ז רק איסור על הגברא אלא הוא דין על החפצא מדרבנן דאם היה האיסור מדבריהם רק על הגברא לא היה בטל מהחמץ דין ממון כלל והיו הקידושין צריכים לחול אפי' בדרבנן, ומהא דאמר ר"ג שאין חוששין לקידושין מוכח דמדבריהם לכה"פ בטל ממנו דין ממון אלא דעדיין היו הקידושין צריכין לחול מה"ת. ולזה פירש"י דאף מדאורייתא לא חלו הקידושין משום דאפקעינהו אבל אם גם מדבריהם היה האיסור רק על הגברא, הרי היו הקידושין חלים גם בדרבנן ובכה"ג ודאי לא היו מפקיעים הקידושין, ורק משום שמדרבנן לא חלו הקידושין היו צריכים להפקיע קידושין של תורה. ומוכח עכ"פ דלענין חמץ הפקיעו רבנן דין ממון מהחפץ, ושוב לא יהני ביטול מדרבנן.
הרמב"ם פ"א מהל' חו"מ ה"ט כתב וז"ל ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחילת שעה שישית וכו' שעה חמישית אין אוכלין בה גזירה משום יום המעונן וכו' ואינו אסור בהנאה בשעה חמישית לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיו"ב מחמץ שהוא קודש לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה שישית ושורפין הכל עכ"ל ומקורו מהמשנה לקמן דף יא ודלא כפירש"י שם. אכן צ"ע לד' הרמב"ם שפי' דקאי בחמץ של קודש, למה אין יכול לשרוף בשעה חמישית הרי כיון דנאסר באכילה מדרבנן אין כאן איבוד קדשים, ומאי שנא שעה שישית משעה חמישית? וביאר בזה בחי' מרן רי"ז הלוי שם דבשעה חמישית אף שאסרו חז"ל באכילה אי"ז עיקר איסור חמץ ואי"ז איסור חפצא אלא איסור על הגברא ומה"ט אסור לשרוף הקדשים שהרי בעצם דינם ראויים הן לאכילה משא"כ בשעה שישית גדר האיסור הוא כדין של תורה והוא איסור על החפצא ומה"ט יכול אז לשורפו. וכן דייק שם בד' הרמב"ם בה"י שאין לוקין מכת מרדות אלא בשעה שישית. והנה כ"ז הוא ע"פ דרכו של הגרש"ש דבחמץ גזרו חז"ל כעין תורה והטילו האיסור על החפצא וזהו רק בשעה שישית אבל קודם לכן הוי כשאר איסורין דרבנן דהם על הגברא וזהו מימרא דר"ג דהמקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין [כ"ז הובא בשיעורי הגרב"ד פוברסקי שליט"א פסחים ז' עיי"ש עוד, וכן הביא הגר"א עוזר שליט"א בשיעורו השבועי פ' ראה תשע"ג].
תוספות – בשעות דאורייתא לא חלים הקידושין אבל אם אין עיקר מדאורייתא [כגון חושנב"ע] הקידושין חלים
איתא בקידושין [נ"ח:]: אשכחינהו מר יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה, אמר להו, תניא המקדש בפטר חמור בבשר בחלב ובחולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת, אלמא חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון לאו דאורייתא ע"כ. והקשו התוס' שמשמע מהלשון "חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא" שמדרבנן יש איסור אפילו לדעת רבי שמעון. ואם כן, כיצד אמר רבי שמעון שהאשה מקודשת, הרי מצינו בגמרא פסחים [ז.] שאמר רב גידל אמר רב, שהמקדש אשה משעה ששית בערב פסח אינה מקודשת, ואפילו קידש אותה בחטים קשות שאיסורם מדרבנן כיון שאינם ראויים כל כך לאכילה. הרי שגם אם מקדש באיסורי הנאה מדרבנן אינה מקודשת. ותירצו התוספות, שמדובר שם בסוף שעה ששית שכבר חל איסור חמץ מדאורייתא, וכפי שפירש שם רבינו תם, ואף שעל חיטי קורדנייתא שהם חיטים קשות, יש רק איסור דרבנן, מ"מ הקידושין נעשו בזמן שיש כבר חל בו איסור חמץ מדאורייתא, ולכן החמירו שלא חלים הקידושין, אבל כאן [בחולין בעזרה] שכל האיסור הוא רק מדרבנן, אכן חלים הקידושין. והוסיפו תוספות, שלדעת רש"י, שפירש שם שמדובר בתחילת השעה הששית שיש בו איסור מדרבנן, לכאורה קשה, שהרי זה דומה לחולין שנשחטו בעזרה ששניהם לגמרי מדרבנן ואין להם עיקר מדאורייתא, ולמה בחולין שבעזרה היא מקודשת ובחמץ אחרי שש אינה מקודשת? ותירצו לדעת רש"י, שלפי מסקנת הגמרא, גם רבי שמעון סובר שהמקדש בחולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת [וכאן מיירי בטריפה, וס"ל ושחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ולא חל עליה איסור], נמצא שבשני המקרים באיסור הנאה מדרבנן אינה מקודשת עכ"ד תוספות בתוספת ביאור.
עומק ביאור התוספות - אם יש לו עיקר מדאורייתא נכלל עם שאר איסורי חמץ
ועומק הדברים הסביר בחי' רבי שמואל [פסחים סי' ו'] דאם חמץ ממש אסור בהנאה באותה שעה מדאורייתא וחכמים הוסיפו עליו גם נוקשה לדין איסוה"נ, אז הוא נידון כחמץ ממש שאינה מקודשת בו, דחז"ל כללו נוקשה להיות ביחד עם שאר חמץ ושיהיה להם שם אחד, ולכן גם דינם שוה שא"א לקדש בהם משא"כ חושנב"ע הא אינו נכלל בתוך שם האוסר בהנאה מדאורייתא אלא שהוא איסור הנאה מחודש מדבריהם, ובזה אמרינן דאין דינו כאיסוה"נ דאורייתא שאין קידושין חלין על ידו וס"ל להתוס' דחמץ דרבנן בשעות דרבנן דינו כחושנב"ע משום דבמקום שאין לאוסרו בהנאה אלא מחמת תרי תקנות דרבנן, שוב אינו נכלל עם שאר חמצים אפילו מדבריהם ואינו בכלל איסוה"נ של חמץ בכל דיניו, והו"ל כאיסור הנאה מחודש מדבריהם שהמקדש בו את האשה ה"ז מקודשת. והמבואר מדבריהם דס"ל שדעת רש"י היא שחיטי קורדינייתא הו"ל חמץ נוקשה ואינם אסורים בהנאה אלא מדבריהם.
וכדעת רש"י שמדובר בחמץ מדרבנן ושעות מדרבנן מפורש במאירי [נביא את דבריו להלן]. גם מהרא"ש בספ"ב דקידושין משמע שלרש"י אפילו בתרי דרבנן גם כן אינה מקודשת אלא שהקרבן נתנאל בריש פ"ב דפסחים אות ז' כתב שרש"י יסבור שחיטי קורדנייתא הם חמץ דאורייתא וכמו שמביא שם בשם הערוך.
חמץ שעיקרו מן התורה אינו שלו
וגדר החומרא שהחמירו חכמים [לפי תוספות] בחמץ שעיקרו מן התורה דלא תהא מקודשת, מבואר בסיום דברי הרשב"א וז"ל דיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאתן לעשותו כאילו אינו דמאריה ויש שלא החמירו עליו כל כך כדכתבינן לעיל ע"כ. ומבואר מדבריו דהטעם דאינה מקודשת בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא משום דהוי כאילו אינו שלו.
אך בתוס' ב"ק [עב ב ד"ה דאי] כתבו דתקרובת עבודה זרה כיון שאסרו רבנן כל הנאה מהם ואפילו אם קידש בהם אשה אינה מקודשת חשיב שאינם שלו אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן חשיב דידיה כיון דאם קידש בהם את האשה מקודשת. ומבואר מדברי תוס' דלא כהרשב"א [דהטעם דאינה מקודשת הוא משום דהחמירו לעשותו כאילו אינה שלו] אלא אדרבה משום שהחמירו לומר שאינו יכול לקדש בו אשה, חשיב נמי דלאו דידיה. וכן משמע מלשון תוס' הרא"ש בסוגיין וז"ל שיש דברים שהחמירו חכמים באיסור הנאה דידהו שאין אשה מתקדשת בה עכ"ל ומשמע שזו חומרא שלא תוכל להתקדש בהן.
שיטת המאירי – יש דין מיוחד של הפקעת השוויות מכוח ה"איסור הנאה"
וזו לשון המאירי "ותירץ לו שאף בשעה ששית הואיל וזמן איסור סופרים הוא אף בהנאה, אין בידו לבטלה, שהרי גדולה מזו אמרו, שהמקדש בחמץ מתחילת שש ולמעלה אפילו בחיטים של הרים וכו' ונמצא בחמץ דרבנן בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין שהרי מ"מ באיסורי הנאה קידש, והואיל והדבר אסור בהנאה אע"פ שאיסור הנאתו מדברי סופרים אין קידושיו כלום ואינה צריכה גט, שכל שנאסר לה איזה דבר בהנאה אסרו מי שאסר אינו ממון. והרי אף אם היא עצמה אסרה על עצמה איזה דבר בהנאה [בנדר] וקדשוה בו אינה מקודשת וכו' עכ"ד.
ודברי המאירי צריכים ביאור רב, שהרי עיקר הנידון הוא אם יש בכח האיסור הנאה מדרבנן, להפקיע קידושין דאורייתא, או אם בכח האיסור הנאה מדרבנן למנוע חלות ביטול שהיתה אמורה לחול מדאורייתא. ומהי, איפוא, הראיה שהביא מנדרים, הרי הכל מודים שהנדר חל מדאורייתא ואין שום דרך להתקדש באיסור הנאה מדאורייתא אבל אין זה שייך לנידון איסור ההנאה מדרבנן.
ביאור דברי המאירי – יש דין מיוחד באיסורי הנאה שמאבדים ערכם וה"ה באיסורי נדר יש הפקעה מיוחדת כלפי הנודר [ולא מעצם החפצא]
ועומק הביאור בדבריו הוא [עפ"י הספר 'ברכת מרדכי בין פסח לעצרת' סי' ג' לגרבמ"א שליט"א עיי"ש באריכות] עפ"י מה שיש לחקור, האם איסורי הנאה מאבדים את השוויות שלהם בעצם החפצא, שעצם מציאותם אינה שווה כלום מחמת מניעת ההנאה מהם או שהוא דין מיוחד באיסורי הנאה, שדבר האסור בהנאה, מאבד את ערכו מכוח איסור ההנאה שבו. נפק"מ אחת – לענין איסורי הנאה מדרבנן, שכן רק אם נאמר שמה שאיסורי הנאה אינם בעלי ערך כלשהו, מחמת עצם מציאות מניעת ההנאה, רק אז יש מקום להבדיל ולומר שאם אין איסורם אלא מדרבנן, הרי מדאורייתא עכ"פ הם בעלי ערך ושוויות, ומדוע לא תהא מקודשת?! משא"כ כדנימא שמה שאין מקדשים בחיטי קורדינייתא מדרבנן הוא משום שכך הדין, שהתורה הפקיעה הדיני ממונות מהחפץ, ולפ"ז גם באיסורי הנאה מדרבנן, כיון שתיקנו איסורי הנאה, כעין דאורייתא תיקנו, שמדיני איסורי הנאה [אף מדרבנן] שיופקעו מן החפץ גם הדיני ממונות, ואין להבדיל בין דאורייתא לדרבנן.
נפק"מ נוספת, לענין איסורי הנאה דנדרים, שכן חלוקים המה איסורי הנאה מחמת עצמם כמו ערלה וכלאי הכרם, מאיסורי הנאה שהאדם אוסר על עצמו. שכן אע"פ שנדרים איסור חפצא הם, אבל אין החפצא אסורה אלא ביחס לנודר [שהרי לכו"ע הרי החפץ כאילו לא נדר עליו איש]. ואילו שאר איסורי הנאה הנובעים מעצם החפצא כההיא דערלה וכלאי הכרם הלא פשוט וברור דהאיסורי הנאה הינם לא רק על החפצא [כלפי הנודר] אלא אף על מהותו של החפצא וז"פ. ולכן רק כדנימא שהפקעת הדיני ממונות הוא זה מדיני האיסורי הנאה, שפיר שייך לומר דחיילא הפקעה כלפי הנודר בלחוד, מה שאין כן כדנימא שהאיסורי הנאה אין להם דין ממון מחמת עצם מציאותם הלא פשוט וברור דזה שייך רק באיסורי הנאה אשר אין להם שום היכי תימצי של שוויות כיון שאסורים המה על העולם כולו. לא כן באיסורי הנאה המתייחסים אל גברא מסויים ודאי שלא שייך למימר שאין לחפץ דמים משום שבמציאות אין ליהנות הימנו שכן המציאות היא שפרט לאדם מסויים זה הוי החפץ בר שוויות ובר דמים. וחזינן דאין האשה מתקדשת בנדרים שנדרה לאסור הנאה על עצמה, ולכאורה אמאי לא תהא מקודשת, הלא החפץ אף על פי דנדרים דאורייתא נינהו אבל בר דמים הוא שכן כאמור לא שייך למימר שנפקע החפץ משוויו מחמת עצם מציאותו שהלא מצד עצמו אינו אסור בהנאה.
אשר על כרחך מוכח ומבואר מזה [והיא היא כוונת המאירי] דהא דאין דמים לאיסור הנאה אינו נובע ממציאותו האסורה בהנאה אלא שהוא זה מדיני האיסורי הנאה שהתורה הפקיעה הימנו את הממונות, ולהכי הוא דשפיר שייך להפקיע את הממונות כלפי כל חד וחד בפני עצמו אם אך נדר הוא. ומכאן, ששוב גם אין להבדיל בין דאורייתא לדרבנן, שאין לומר דאכתי יש לו דמים מדאורייתא משום דאף כשאסור החפץ בהנאה מדרבנן, הרי זהו מאי דתיקנו רבנן כעין דאורייתא להוריד על החפץ דיני איסורי הנאה. ונמצא דמדרבנן מיהת, פקעו ה'דיני ממונות' מן החפצא האסור בהנאה. ובודאי שאם מדרבנן פקעו מן האיסורי הנאה דיני ממונות דידהו, הרי הוו"ל "אינו שלו" גם מדאורייתא. [כשם שזה פשוט בכל קנין דרבנן שהוא מהני לאחר שנקנה מדרבנן לכל דאורייתא ולא פליגי אלא אם את עצם הדאורייתא עושים ע"י דרבנן שאף אז ס"ל לכמה פוסקים דמהני לדאורייתא ואחרים ס"ל דלא מהני לדאורייתא ודומה דקיי"ל הכי אבל כשחפץ נקנה ע"י דרבנן ואח"כ בעינן למעבד עמו מידי דבעינן "שלו" מן התורה כו"ע לא פליגי דמהני וז"פ כמפורש כן בדברי רבותינו].
וזהו עומק דברי המאירי שהוכיח מכך שאין לקדש אשה בחפץ שאסרה על עצמה, שאין כאן הפקעת השוויות מעצם החפצא [כי לאחרים החפץ כן שווה, כאמור לעיל], אלא שיש דין מיוחד המפקיע את ערך החפץ כלפי האשה בלחוד, מכוח ה"איסור הנאה". וא"כ ה"ה שכאשר חכמים הפקיעו את שוויות החמץ בשעה הששית, עשו זאת לא בעצם מהות החמץ [כי אז מדאורייתא היה שוה ממון] אלא מדין מיוחד של "איסור הנאה", ומעין דאורייתא תקנו, וממילא פקע כל ערכו הממוני – ואינה מקודשת עכת"ד הברכת מרדכי עיי"ש כי קיצרתי.
ואולי בנקודה הזאת חולק רש"י הקדוש, וסובר שחכמים הפקיעו את ערכו של איסורי הנאה, בעצם מציאות החפץ [כצד השני של החקירה דלעיל], וא"כ המקדש את האישה באיסורי הנאה מדרבנן, צריכה להיות מקודשת עכ"פ מדאורייתא, כי מדאורייתא החפץ הוא בר-דמים וערך. אשר ע"כ נאלץ רש"י להגיע לטעם אחר, ולומר שאמנם היא צריכה להיות מקודשת אבל כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, והפקר בי"ד הפקר, וממילא אינה מקודשת.
ריטב"א - גם מדין תורה אינה מקודשת
הריטב"א בסוגיין כתב "ואגב אורחיה שמעינן שהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אין חוששין לקידושין כלל ואפילו להחמיר ולא משום טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כדכתב הרב בעל העיטור ז"ל אלא שכך דינו מן התורה, דשוה פרוטה אמר רחמנא וליכא." והוא דומה לדעת המאירי שמדאורייתא אינה מקודשת, ובניגוד לרש"י לא צריכים להגיע לדין כל דמקדש אדעתא דרבנן וכו' והפקיעו קידושין מיניה. [ומעניין שציין לדעת בעל העיטור שכתב טעמא דכל המקדש, והשמיט שזו גם שיטתו של רש"י – עי' בברכת מרדכי הנ"ל].
רש"י – חלות איסור הנאה מה"ת מבטלת דין החפצא, ריטב"א - חלות איסור הנאה מה"ת מונעת השימוש בפועל
וכתבו האחרונים, ששורש מחלוקתם תלוי בחקירת הגר"ש שקאפ זצ"ל בהא דאיסורי הנאה אינם ממון, האם הוא דמכיון שהתורה אסרתם ואי אפשר להשתמש בפועל וליהנות מן החפץ לכן הוא נחשב כאינו שוה פרוטה או דבזה שאסרה התורה את החפץ בהנאה חל בו גם דין הפקעה בחפצא משימושים. ולפי"ז יש לבאר דדעת הריטב"א שהאיסור ומניעת השימוש בפועל הוא המפקיע את השוויות וא"כ גם איסורי הנאה דרבנן גורמים להפקיע את שוויות הממון מהחפץ מכיון דבפועל אינו יכול להשתמש בו, וכן הוא מסברא דאם אי אפשר להשתמש הרי אין כאן שוה פרוטה. אבל בעל העיטור [ורש"י] סוברים [כעין מה שכתבנו לעיל] שחלות איסור הנאה דאורייתא שחלה בחפץ היא המבטלת את הדין ממון [ולפי מה שכתבנו לעיל, עצם מציאות החפץ מאבד ערכו, אבל לא מדין מיוחד של איסור הנאה, כי אז היינו אומרים דכל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון, וגם מדאורייתא לא היה החפץ שווה כלום], ואם כן באיסור הנאה דרבנן, דמדאורייתא לא חל שום דין בחפץ ויש בו דין ממון, היו צריכים הקידושין לחול, אי לאו דאפקעינהו. [ועי' להלן ביאור נוסף].
ספק איסור הנאה
ואשקוטה ואביטה בס' זכרון שמואל [עמ' ר"פ] שעלה ונסתפק, אם קידש בדבר שהוא ספק איסוה"נ דאורייתא מהו, אי מקודשת בספק או דילמא כיון דספיקא לחומרא ואסור ליהנות בו, תו לאו ממונא יהיב לה. וכתב שלכאורה תלוי בפלוגתא הנ"ל, דאי נימא דבאיסוה"נ דרבנן דאינה מקודשת הוא משום אפקעינהו וכו' וכדעת רש"י, ודאי דבספק איסוה"נ מקודשת מספק, דאם במציאות אין הדבר אסור בהנאה אף דמספיקא לחומרא אסור בפועל ליהנות בו אבל מ"מ הא לית בו בגופו חלות איסור ומקודשת מספק. אולם אי נימא דכיון דאסור מדרבנן תו לאו ממונא קיהיב לה וכש"כ המאירי, א"כ הה"נ בספק איסור כיון דמספיקא לחומרא, אסור בפועל ליהנות, ממילא דלא יהיב לה מידי. ויש מקום לומר, דבספק איסור כ"ע יודו דמקודשת מספק, ולא דמי לאסוה"נ דרבנן, דאיסור ספק הוו רק כאילו בפועל אינה יכולה ליהנות אבל לא שאסורה. ומצאתי בס' שערי יושר למו"ר שכתב דקידש בספק איסוה"נ מקודשת מספק עפ"י דברי רש"י דאיסוה"נ דרבנן הוא רק משום אפקעינהו עיי"ש. אולם עי' ברש"י פסחים דכ"א שכתב שם בחיטי קורדניתא - קשות הן ואפי"ה אם באו לחשש חמץ כגון שנפלו עליהם מים אסור ע"כ, ומשמע דגם בספק חמץ אינה מקודשת ודאי. ותמהני, הא כיון דשיטת רש"י דבשעה ששית דאינה אלא מדרבנן הוא מטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, א"כ היא הנותנת, דספק איסוה"נ מקודשת בספק וכמו שנתבאר למעלה, ונמצא דדברי רש"י סותרים זא"ז וצ"ע. ואולי ס"ל לרש"י דחטים שנפלו עליהם מים משום חשש חימוץ הטילו עליהם חכמים איסור ודאי וצ"ע בזה עכ"ד [וכיוונו לדבריו בס' מנחת אשר פסחים עמ' ת"מ ובס' אמרי גדליה פסחים עמ' קס"א שהטילו חכמים עליהם איסור ודאי].
עוד ביאור בריטב"א
עוד כיוון בביאור דברי הריטב"א הוא, שסובר שגם איסורי דרבנן יוצרים חלות איסור בחפצא [וכמו שהוכיח באתוון דאורייתא כלל י' מכמה מקומות והביא מקור לכך מהמדרש חנחומא נשא סי' כט גבי מותר שמן של נר חנוכה: כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים שנאמר ועשית על פי התורה אשר יורוך. למה? שאף על דבריהם אני מסכים שנאמר 'ותגזר אומר ויקם לך' עי"ש באריכות], וא"כ אין בחמץ דרבנן שום שוויות. ובס' חיי אליהו [עמ' כ"א] הוסיף לבאר לפ"ז את דברי התוספות שחילקו בין חד דרבנן שאינה מקודשת לתרי דרבנן שמקודשת, שי"ל שדוקא בחד דרבנן עשו את גזירתם בגדר הרחבת איסור החפצא שבתורה כגון למשל שעשו בשר עוף בחלב כבשר בקר בחלב לכל דבר אבל כשהאיסור דרבנן מרוחק מאיסור תורה בשניים אינו בגדר הרחבה של האיסור חפצא של התורה אלא איסור גברא להרחיק את האדם מן העבירה וכיון שהאיסור בגברא ולא בחפצא חשיב ממון וקדושין תופסים על ידו. וכיו"ב חילקו התוס' בקדושין [נ"ח ע"א ד"ה אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא] שאע"פ שחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה מדרבנן מ"מ המקדש בהם קדושיו תופסים. וביארו שאינו דומה למקדש בחיטי קורדניתא וז"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן עכ"ל ר"ל שדוקא בגזירה דרבנן שעיקרו דאורייתא גדר התקנה הוא להרחיב את האיסור חפצא של תורה לכלול עוד דברים אבל בדבר שכולו דרבנן אינו אלא הרחקה או מצוה על הגברא ואינו מפקיע הדין ממון מהחפץ [וכנראה שזו הסיבה שמצינו שהקילו חכמים יותר באיסורים שאין עיקרם דאורייתא]. אך רש"י לא חילק בין חד דרבנן לתרי דרבנן שכיון שאף בחד דרבנן גדר הגזירה לדעתו אינו אלא איסור גברא אלא כדי להשוותו לדין תורה השתמשו בכח של הפקר ב"ד הפקר וכל דמקדש וכו' ממילא ה"ה בתרי דרבנן שמכח הפקר ב"ד וכל דמקדש לעולם אין קדושין תופסים. וכן מה שלמדה הגמרא מזה שה"ה שאינו יכול לבטל משהגיע שעות דרבנן, לרש"י הוא משום שרבנן רצו להשוות דבריהם לדין תורה והפקירו את החמץ מכח הפקר ב"ד הפקר. ואילו לריטב"א ההשוואה היא שכשם שאין קדושין תופסים משום שחכמים אסרו את החפצא וממילא פקע ממנו דין ממון ובעלות מה"ט גם אינו שלו לבטלו עכ"ד הס' היקר חיי אליהו וע"ע בשיעורי רבי גרשון [נדרים עמ' קנ"ג].
הקושי בהשוואת הגמרא בין דין קידושין בשש לבין דין ביטול בשש
יש להעיר על סוף דבריו, ש"מה שלמדה הגמרא מזה שה"ה שאינו יכול לבטל משהגיע שעות דרבנן לרש"י הוא משום שרבנן רצו להשוות דבריהם לדין תורה והפקירו את החמץ מכח "הפקר ב"ד הפקר" אינו פשוט, שהרי רש"י הוסיף שצריכים להגיע, בנוסף לדין הפקר ב"ד, גם לדין הפקעת קידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, שאינו שייך לדין חמץ. ואכן התקשו אחרונים רבים שצריך עיון בדברי הגמרא, שמה הביאו רב גידל אמר רב שאין לקדש אשה משש שעות להוכיח חוסר האפשרות לבטל חמץ בשש שעות. הרי בקידושין צריך שו"פ משא"כ בביטול חמץ שאפילו אין בו שו"פ עדיין נחשב ברשותו, ואמאי אינו יכול לבטלו. גם קשה על רש"י שכתב שיש דין מיוחד בקידושין שאינה מקודשת באיסורי הנאה מדרבנן משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש, ומה זה שייך לדין ביטול חמץ [דיברנו בזה לעיל]? וכן לרבינו תם דס"ל [ו: ד"ה משש] בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא או חמץ דאורייתא ושעות דרבנן אינה מקודשת אבל בחמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת, קשה, הלוא עכ"פ הרי הוא אסור בהנאה ולא שוה והיאך מתקדשת בו. ובשלמא לשיטת הרשב"א [בשו"ת ח"א] וסייעתו דהפקר הוא, ולפיכך אינה מקודשת ה"ה דאינו יכול לבטלו כיון דהפקר הוא. וכן לשיטת האב"מ [כ"ח נ"ו] והדברי יחזקאל [סי' נ"ד] דאינו ברשותו להקנותו לאשה ה"ה דאינו ברשותו לבטלה. ולשיטת התוספות בב"ק [שראינו לעיל] דמצד עצם איסור ההנאה עדיין החמץ נחשב שלו אלא דכיון דאין לו בזה הנאה של כלום, חשיב אינו ברשותו, כתב בס' לב ים [לגר"מ זילבר שליט"א] דצ"ל דהראיה מהא גופא, שכיון שהחמירו חכמים לאסור כל הנאה אפילו קידושין, ממילא לאו ברשותו קיימא, ולא מצי מבטל ליה, כיון שאסרו כל ההנאות. אבל לשיטת הריטב"א, דאינה מקודשת משום דאין בו שו"פ, מה זה ענין להפקר, וכי אינו יכול להפקיר או לבטל פחות משו"פ? וכן קשה לשיטת רש"י, כאמור [עי' בשו"ת אב"נ או"ח סי' של"ג, שיעורי הג"ר פוברסקי זצ"ל פסחים ז., מוע"ז ח"ז סי' קצ"ו, ובמנחת אשר קידושין עמ' רפ"ד שכתב שכוונת הריטב"א היא דלאו ממון הוא כלל ולכן אינו יכול לבטל].
אי מהני הביטול עכ"פ מדאורייתא
והנה בפרי חדש [סי' תל"ד סק"ד] הביא ספיקת חכמי ונציא, בהא דאמרינן כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא ולא מצי מבטיל, אי הא דלא מהני ביטולו היינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא חייל הביטול או דכיון דמדרבנן לא חשיב ברשותו ולא מהני ביטולו ה"ה מדאורייתא לא מהני ביטולו, ונ"מ בביטל לאחר זמן איסורו אי מהני ביטולו להצילו עכ"פ מאיסור דאורייתא. וכתב שם הפר"ח, דודאי לא מהני אפילו מדאורייתא, דהא בסוגיין מדמינן הא דלא מהני ביטול לאח"ז איסורו להא דא"ר גידל אמר רב דאין חוששין לקידושין בשעות דרבנן, והתם לא חיישינן לקידושין אפילו מדאורייתא וה"ה ביטול חמץ לא יהני אפילו מדאורייתא. וכתבו הגרש"ר [בחידושיו] ובס' בדרך עדותיך [פסחים סי' י"א לגר"ב רימר שליט"א] דיל"ע בדבריו, דהנה לשיטת רש"י דהא דאינה מקודשת משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר, מבואר דבלאו האי סברא הוו חיילי הקידושין עכ"פ מדאורייתא, וא"כ גבי ביטול חמץ ודאי יחול ביטולו מדאורייתא, דדוקא גבי קידושין אמרינן דלא מהני מדאורייתא משום דאיכא סברא דכל דמקדש וכו' אבל בביטול ל"ש האי סברא. ולשיטת הריטב"א דהא דאינה מקודשת עכ"פ מדאורייתא משום דמאחר שנאסר בהנאה ליכא נתינת שו"פ [אם משום מניעת ההשתמשות ואי משום האיסור על החפצא, כדלעיל], לכאורה ה"ה גבי ביטול, לא יחול ביטולו אף מדאורייתא כיון דחזינן גבי קידושין דאינה מקודשת משום דלא חשיב שו"פ, הרי חזינן דע"י שנאסר בהנאה לא חשיב תו ממונו וה"ה גבי ביטול לא חשיב תו ממונו ולא מצי מבטיל ליה. אכן באמת לכאורה בעיקר דברי הגמ' יש להקשות, דהא יש לומר דלעולם איסוה"נ הוי ממונו ורק לענין קידושין אמרינן דאינה מקודשת אפילו מדאורייתא, משום דאע"פ שהוא ממונו אינו שוה פרוטה אבל בביטול דלא בעינן שוה פרוטה יהני ביטולו עכ"פ מדאורייתא כיון שהוא ממונו וצ"ע.
והוסיף בס' בדרך עדותיך, שיש לעיין במה שנחלקו הראשונים אי איסוה"נ לא חשיב שלו או דחשיב שלו ורק דאינו ברשותו, ושיטת הריב"ש [סי' ת"א] והריטב"א [סוכה ל"ה.] דחשיב רק אינו ברשותו אבל שיטת רש"י בסוגיין דחשיב אינו שלו כנ"ל, וכן שיטת הרשב"א בתשובה [ח"א סי' תר"ב] ובנדרים [מ"ז ב']. והנה ביאור שיטת הראשונים דאיסוה"נ הוי אינו ברשותו, ע"כ היינו משום דכיון דניטל ממנו כל שימושי החפץ לא חשיב ברשותו. ולפ"ז אכתי צ"ע שיטת התוס' והרא"ש דמחלקין בין היכא דיש עיקר לאיסורו מן התורה להיכא דאין איסורו אלא מדרבנן, דסו"ס אף אם אין איסורו אלא מדרבנן כיון דבפועל אסורין עליו כל שימושי החפץ לא חשיב ברשותו ורק לשיטת הראשונים דאיסוה"נ חשיב כהפקר והוי אינו שלו וטעמא דמילתא משום דדבר שאין בו הנאה לא שייך בו בעלות, לפי דבריהם יש לחלק דדוקא בדבר שאסור בהנאה מדאורייתא נתחדש דעל ידי האיסוה"נ לא חשיב שלו אבל היכא דכל איסורו אינו אלא מדרבנן חשיב שלו. ולפ"ז בדעת התוס' והרא"ש ע"כ מבואר דס"ל דאיסוה"נ חשיב אינו שלו ואם נימא דאיסוה"נ חשיב רק אינו ברשותו צ"ב שיטתם.
וכתב שם, עפ"י מש"כ הגרש"ש בשער"י [ש"א פ"ט ופ"י] דכל איסורי הנאה דאורייתא הם איסורי חפצא, דמחמת איסור התורה חשיב כאילו הוכנס סם המזיק בחפצא, ועל כן לא חשיב ממון כיון דהחפצא עצמו אסור אבל איסוה"נ דרבנן לא חשיב כאילו הוכנס בו סם המזיק אלא דרבנן אסרו על הגברא ליהנות ממנו אבל החפץ עצמו לא נשתנה מידי. ועל כן באיסוה"נ דרבנן שפיר חשיב ממון משום דמצד עצמו מותר להשתמש בו. ולפ"ז ביאר שיטת התוס' והרא"ש שחילקו בין היכא דיש עיקר לאיסורו מן התורה דאינה מקודשת להיכא דאין עיקר לאיסורו מן התורה דמקודשת, דהיכא דאין עיקר לאיסורו מן התורה כיון דאינו איסור על החפצא מקודשת, משום דחשיב ברשותו וממונו ככל איסור דרבנן דחשיב ממונו משא"כ היכא דיש עיקר לאיסורו מן התורה, גדר האיסור דרבנן אינו כשאר איסורי דרבנן דהחפצא לא נאסר, אלא הוא בגדר הרחבת האיסור דאורייתא דמה שאסרה תורה את החפצא בהנאה וחשיב כסם המזיק הוא גם בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא או בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא, ומשו"ה בכה"ג אפילו מדרבנן לא חשיב ממון ואינה מקודשת. אלא דעדיין היה אפשר לדון דאף דרבנן נתנו לאיסורם גדר של איסור חפצא כדאורייתא מ"מ הא מדאורייתא אין כאן איסור כלל, ואמאי אינה מקודשת. ונראה דלכך הוצרך רש"י לסברא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והפקר ב"ד הפקר והם הפקירו ממונו, דר"ל דכיון דמדרבנן נמצא החפץ במצב שאין להחיל קידושין על ידו, מהני הא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דגם מדאורייתא אינה מקודשת אבל אילו מדרבנן לא היה איסורו אלא איסור גברא לא היה מהני הא דמקדש אדעתא דרבנן משום דאף לפי דעת רבנן חשיב ממון כיון דאינו אסור בחפצא והוו חיילי קידושין. ונמצא לפ"ז שיטת רש"י דגם איסוה"נ דרבנן הוי איסור חפצא, והטעם דלא חיילי קידושין עכ"פ מדאורייתא משום דכל דמקדש וכש"נ.
ולפ"ז א"ש הוכחת הגמ' מהא לרב גידל לענין ביטול, שהרי לכאורה קשה, דשאני התם דאינה מקודשת משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משא"כ גבי ביטול דל"ש האי סברא. ואולם לפי המבואר א"ש, דמאחר דחזינן בדינא דרב גידל דעשאוהו רבנן לחמץ כאיסור חפצא וחשיב מדרבנן שאינו כלל ממון וכאילו הוכנס בו סם המזיק וחשיב כעפרא דארעא, ומשו"ה אינה מקודשת אפי' מדאורייתא כיון דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ה"ה גבי ביטול חמץ כיון דמדרבנן לא חשיב ממון ואינו שלו, אין יכול להחיל עליו חלות הביטול. ובזה אכתי נסתפקו חכמי ונציא אי אחר שהפקיעו רבנן מהחמץ תורת ממון, שמא מדאורייתא אכתי חשיב ממון וא"כ יהני ביטולו עכ"פ מדאורייתא או דכיון דמדרבנן נאסר החפץ באיסור חפצא משו"ה אף מדאורייתא לא חשיב ממון ואין יכול לבטלו כיון דלמעשה אסרו רבנן האי חמץ באיסור חפצא. והפר"ח נוקט בפשיטות כצד הב', דכמו דגבי קידושין חזינן דאינה מקודשת מטעם דכיון דמדרבנן הוי איסור חפצא אף מדאורייתא לא חשיב ממון. ולכאורה לפי דעתו, אין צריך להא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא סגי במה דמדרבנן אסור האי חפץ באיסור חפצא, ה"ה גבי ביטול כיון דאסרוהו רבנן בחפצא, לא חשיב ממון אף מדאורייתא, ולא יהני ביטולו אף מדאורייתא.
אכן אם נימא דשיטת הריטב"א והמאירי דאיסור דרבנן אינו איסור חפצא כמש"כ הגרש"ש אלא מה שאינו יכול ליהנות ממנו עושה שלא יחשב כלום ומשו"ה אינה מקודשת, לכאורה אכתי קשה הוכחת הש"ס מהא דאין חוששין לקידושין, דהא יש לחלק, דשאני גבי קידושין דליכא שו"פ ומשו"ה אינה מקודשת, אבל גבי ביטול כיון דחשיב ממונו אמאי לא יהני ביטולו. ונראה דצ"ל לפי דעתם דהיא גופא דלא חשיב שקיבלה האשה שוה פרוטה היינו לפום חידושא דרב גידל, ולולא חידושא דרב גידל הו"א דאע"פ שנתן לה דבר שאינה יכולה ליהנות ממנו מן הדין כיון דאינו אסור אלא מדרבנן חשיב כסף כסברת הגרש"ש והוו חיילי קידושין. ובדינא דרב גידל נתחדש דעל ידי האיסור דרבנן חשיב אינו ברשותו של המקדש ומה"ט אינה מקודשת, דאע"ג שקבלה דבר ששוה ממון מצד עצמו, מ"מ כיון דכל איסור דרבנן הוי אינו ברשותו, א"כ גם כשנתן לה חמץ לא נכנס לרשותה כיון דלא היה ברשותו, וכיון דלא נכנס לרשותה אינה מקודשת. והוכחת הש"ס דכמו"כ לא יהני ביטולו מהאי טעמא, דכיון דאסור בהנאה מדרבנן חשיב אינו ברשותו ובדינא דרב גידל נתחדש דהא דחשיב שלא קיבלה האשה מידי היינו משום דבדבר האסור בהנאה מדרבנן נתחדש הפקעה על הברשותו או על השלו ומשו"ה אינה מקודשת וא"כ ה"ה ביטול לא יהני כיון דאינו ברשותו או אינו שלו וא"א לפעול חלות ביטול על דבר שאינו ברשותו או אינו שלו עכ"ד.
תוספות בחולין – בתרי דרבנן חוששין רק מדרבנן והנפק"מ
תוס' חולין [ד' ד"ה מותר] מדייק מדאמר רב גידל דוקא משש שעות, זאת אומרת, אחרי שש אבל מתחילת שש דהיינו שעות דרבנן וגם חמץ דרבנן אז חוששין לקידושין ומ"מ אינם קידושין גמורים ואם בא אחר וקידשה צריכה גט מראשון ושני.
הבית שמואל [סי' כ"ח ס"ק נ"ב] הקשה עליו וז"ל ולכאורה נראה דאין מקודשת בכל איסור דרבנן אפילו אין לו עיקר מן התורה מ"מ כיון דמדרבנן אסור אינו נותן לה כלום וכל המקדש על דעת דרבנן הוא מקדש כמה שאיתא בש"ס בכל המקומות, כן י"ל לענין דבר זה, מה לי אם מדאורייתא מותר בהנאה, מ"מ מחמת גזירות חז"ל אסור בהנאה ואינו נותן לה כלום וכ"מ בש"ג ספ"ב דקידושין וכן איתא בתשובות הרי"ף אם מקדש אותה לפני עדים פסולים מדרבנן אינה מקודשת כיון דהעדים פסולים מדרבנן וכו' עיי"ש עכ"ל הב"ש.
[ותירץ האבני מלואים [סקנ"ד] דכל אסורי הנאה שאין לו עיקר בדאורייתא כמו חולין שנשחטו בעזרה למ"ד לאו דאורייתא וכן בתרי דרבנן דדמיא נמי לאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר שמעיקר הדין מקודשת (ורק בגלל דדמיא לחליפין אינה מקודשת) הרי שאם מן התורה נחשב לכסף קדושין אף שלמעשה לא תוכל להנות מזה שהיא צריכה להחזיר מיד אעפ"כ מקודשת ה"ה הכא כיון שמן התורה מקרי כסף אף שמדרבנן לא תוכל להנות מכך בכ"ז מקודשת.]
וכתב רעק"א [חולין ד.]: "ובאמת אינו ברור אצלי המכוון בתוס' חולין הנ"ל ביסוד זה דבתרי דרבנן צריכין גט משני, אם כוונתם דקידושי ראשון הוא עיקר כיון דמן התורה הוי ממון מעליא, אלא דמדרבנן לא הוי קידושי מעליא וצריכה גט משני מדרבנן וכנ"ל או בהיפוך דמדינא לא חלין קידושי ראשון כיון דחז"ל אסרו בהנאה א"כ אינו שוה פרוטה, וממילא אינה מקודשת וכקושיית הבית שמואל הנ"ל אלא דמ"מ כיון דהוי שורש דרבנן החמירו דמקודשת לראשון שלא יהא נראה דמקילין בדאורייתא וא"כ הגט מראשון הוא דרבנן ומהשני דאורייתא ואין לי הכרע בזה עכ"ד.
לכאורה יש נ"מ רבתא בחקירה הנ"ל לדינא, בנוגע לספיקות, למשל אם היה ספק אם קידש בשעה ו' או ז' אם הוי ספק דאורייתא או ספק דרבנן. גם יש לדון אם החיטי קורדנייתא מלבד האיסור חמץ היה פחות משוה פרוטה דאסורה מדרבנן דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וא"כ יש לדון אם חיישינן לשוה פרוטה במדי בקידושין דרבנן [מהרה"ג ר' נפתלי נוסבוים בס' פותח שער עמ' קמ"ב].
מאמר החירות
בפרשתנו אנחנו לומדים על היציאה מעבדות לחירות ולזכרה חוגגים את "זמן חירותנו". המילה "חירות" היא די שגורה בפינו אך עדיין זקוקה להגדרה. נלך לאורו של השפת אמת [נעזרתי בספר היקר ב'פתח ההגדה' ועוד].
השפת אמת מגדיר חירות כדבקות האדם והעם בשורשו ובמקורו. "כי כל דבר שאינו במקומו ושורשו נקרא עבד כמ"ש 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם', וחירות הוא הדביקות בשורשו ומקומו [שפת אמת יתרו תרנ"ז]. וכך גם פירוש המושג "דרור" שנאמר בקשר לשנת היובל ['וקראתם דרור בארץ לכל יושביה'], כאשר האדם חוזר לאדמתו ואדמתו חוזרת לבעליו. וכותב השפ"א [בהר תרמ"ו] "וזה עיקר החירות ביובל דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו כו' שהיה להם דביקות בשורשם". [כמה מתוק לפי זה מה ששרים בזמירות שבת "דרור יקרא", שגם בשבת חוזרים לשורש, כמו שנפוץ בספרי השפ"א.]
ארץ מצרים היא מקום שמתאפיין בעבדות בניגוד לארץ ישראל שהיא במהותה ארץ החירות "וכמו שמצרים הוא בית עבדים שאין עבד יכול לברוח משם כן הכניסנו לארץ טובה ורחבה שהוא מקום שנותן חירות ארץ ישראל ובית הבחירה הוא בית מלכים וחירות עולם כמ"ש אשריך ארץ שמלכך בן חורים [פסח תרס"ב ד"ה כתיב]. ביובל תוקעים בשופר, ובמדרש [ילקוט בהעלותך רמז תשכ"ה] נאמר "ואין שופר אלא חירות". והרי אין חירות מליאה שלימה ומקיפה אלא בארץ ישראל בלבד ולא בגלות ולכן החלה מלחמת כיבושה של ארץ ישראל בנפילתה של חומת יריחו בדרך נס בתקיעתו של השופר כמו שנאמר ביהושע [ו' ה'] "והיה במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו" שכן ארץ ישראל שיסוד קדושתה הוא החירות, התשובה וההתעלות העצמית של היחיד והציבור, שייכת לישראל בזכותם של קרן אילו של יצחק ושל השופר [ילקוט לזכריה רמז תקעח]. וכך גם נאמר בגאולת אחרית הימים בישעיהו [כז יג] "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" [ס' אשד נחלים עמ' ש"מ]. וכך לימדנו המהרש"א [ברכות נד ב סוף ד"ה ארבעה צריכים להודות] "שלא באו ישראל לידי חירות גמורה עד אחרי שכבשו ארץ ישראל שניטלה יד האויבים לגמרי מעלינו". [ועי' שפ"א ראה תרמ"א].
היציאה לחירות עיקרה היציאה משערי הטומאה ועזיבת הרע, יציאת מצרים היא היציאה משלטון הסיטרא אחרא ומהבלי העולם הזה [עי' ואתחנן תרמ"ז ד"ה הנה ופסח תרמ"ו ד"ה שמעתי]. הטבע משעבד אותנו. לצאת ממצרים פירושה לצאת מכבלי הטבע והגוף, "וזהו באמת עיקר החירות שניתן ביציאת מצרים לכל איש ישראל שלא יהיה מוטבע בעניני הטבע וז"ש בסוכות הושבתי כו' בהוציאי אותם, שהיה נטיעה בלבות בני ישראל לצאת ממאסר הגוף והטבע להיות בעולם הזה בארעי [שפת אמת סוכות תרמ"ד ד"ה איתא בגמרא]. החירות היא לא להיות כפוף ואסור בידי עולם הזה וחוקיו המגבילים. עם ישראל אינו שייך לעולם הזה, אין זה עולמנו. לכן הקב"ה התגלה אלינו בהר סיני באומרו "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא אמר "אשר בראתיך" כי הבריאה של עולם הזה אינה מקומו האמיתי של עם ישראל. אנחנו מחוברים במהותנו לעולמות רמים וגבוהים יותר [נאריך בדיוק "אשר הוצאתיך" ולא "אשר בראתיך" בפרשת יתרו, הבא עלינו לטובה בלי נדר]. ההוצאה מ"פה" והעלאה ל"שם" התרחשה ביציאת מצרים, כאשר ה' הוציא אותנו מבית העבדים של פרעה, מה"מיצרים" המצירים של מצרים, הביא אותנו להר [המרומם מהקרקע השחוטה של העולם], נתן לנו את התורה [שאין בן חורין אלא העוסק בה] והביא אותנו לארץ ישראל, שהיא ארץ החירות, כאמור. הוא המקום שבו הטבע הישראלי משגשג ופורח [לשון הכוזרי – שלצערי הרב, הספר היסודי הזה, אינו מצוי כלל וכלל בבתי מדרשנו, מוזנח וננטש, ע"כ חסרים לאנשים רבים יסודות באמונה והשקפה ואכ"מ – "אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל העניין האלוקי בבלעדי המקום הזה"], מתוך רחבות הדעת והמקום ["ארץ טובה ורחבה"].
"כי הזמן הוא הטבע, והחירות למעלה מן הזמן והטבע" [פסח תרל"א ד"ה אכילת]. עובר לקבלת החירות ויציאת מצרים, קיבלנו את מצות קידוש החודש שאפשרה לנו לשלוט על הזמן, להתקדש ולהתחדש בו.
יש סכנה לתת חירות לאנשים שלא עידנו את נפשם, ונטיות מושחתות ומעוותות פועלות בהם. הם עלולים להשתמש בחירותם כדי לצאת ולהחריב את העולם. היחידים שראוי להעניק להם חירות הם לומדי התורה שזיככו את נפשם, טיהרו את מידותיהם, ורוממו את רגשותיהם. "החירות האמיתית היא כאשר המצב מתאים לנטיות הטבעיות שביצור ההוא שיצאו אל הפועל השלם, ע"כ מי הוא הראוי להחירות הרחבה? מי שכבר בא למדה זו שכ"כ רמו וטהרו נטיותיו בטבע שכל אשר יותר ירחיבו את צעדיהם להתפתח ולצאת אל פעלם הגמור, יותר ירבו הטוב וההצלחה לעצמו ולעולם. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת." וכשירו המפורסם של רבי יהודה הלוי "עבדי הזמן, הם עבדי עבדים, עבד ה' הוא לבד חפשי".
יש יסוד גדול בחיים שחייבים לדעת ולהפנים – כ-ו-ל-ם משועבדים למשהו. כוווולם! בלעדי השיעבוד, לא יתכנו חיים פה בעולם הזה. השעבודים הם רבים ומגוונים. החייל - משועבד למפקדו. בחור ישיבה – למשגיח שלו. פוליטיקאי – לדעת הקהל. [אולי האדם המשועבד ביותר בעולם יושב בבית הלבן...]. יש רבים המשועבדים לתאוות בזויות שאין הדעת סובלתן וא"א להעלותם על הכתב. יש עוד הרבה שמשעובדים לחתיכת נייר שעוטפים סביב לטבק. משקיעים הרבה כסף, מקדישים לה הרבה זמן, מוותרים על בריאות ומקצרים החיים של עצמם ושל הסובבים אותם [עישון פאסיבי הורג, כפי שהוכח במחקרים], לקראת מוצאי שבת מתנשפים ומצפים בכיליון עיניים לאותו רגע המיוחל שבו יוכלו שוב להמשיך בהרעלת גופם. מתפללים מעריב במנין הראשון ו-רווחה. סוף סוף! האין זה סוג של שיעבוד? יש שמשועבדים לפלאפון שלהם. מפסיקים כל שיחה, כל לימוד, מסיחים דעת מהאישה [או הבעל] והילדים, והכל בגלל מכשיר קטן-צ'יק המצוי באופן קבוע בכיס או ביד. אם האדם היה מרגיש מלא וגדוש מבפנים, הוא לא היה זקוק לגירויים מבחוץ. יש שמשועבדים לתאוות האכילה, ואוכלים יותר ממה שצריך, אע"פ שעובר זמן קצר מאד עד שמרגישים חולים. לא מתחשבים באיכות התזונה של המאכל אלא אך ורק ברמת ההנאה שהוא מסב. יש גם ראש ישיבה או ראש כולל שמשועבד. הוא משועבד לגבירים [הקמתי פעם כולל והרגשתי היטב את השיעבוד. ב"ה הכולל התקפל מחוסר אמצעים ויצאתי חפשי מהאדונים שלי]. הוא צריך לחרוש מחשבות כיצד לרצות אותו, ובמקרים רבים, להתחנף אליו, כדי שיפתח את לבו ופנקס הצ'קים שלו, לטובת המוסד. שיעבוד לא פשוט... ומה עם הגביר? הוא אינו משועבד לאף אחד? מנכ"ל חברה, בעל בעמיו, נשיא בית הכנסת, מושא להערצה, ביתו מעון לראשי ישיבות וגדולי תורה, עבדים ושפחות מוכנים ומזומנים למלאות כל רצון ו"קפריזה" שלו. האמת המרה היא, שהוא לפעמים הכי משועבד מכולם. משועבד לשלל התאוות, המותרות, המידות הלא טובות, וגם לעובדים הרבים שלו, שהוא אחראי על משכורתם. ובמקרים רבים אין ספור, השיעבוד הכי אינטנסיבי שבו שרוי, הוא דווקא ביד... אשתו, המשתלטת עליו. והאישה כמובן אינה משוחררת משיעבודים, כי יש לה כרטיס אשראי בארנק, והצורך האובססיבי לקנות ולרכוש, משתלט עליה.
כמה אנשים דואגים מה הזולת חושב עליו! לי יש תשובה למצוקה הזאת – הזולת כמעט ולא חושב עליךJ. הוא מדי שקוע בעצמו במשפחתו, במצוקותיו, בעבודתו ובלימודו בכדי להקדיש לך הרבה תשומת לב. דוק ותשכח – כמה זמן ביום אתה חושב עליו. כמעט ולא. לפעמים יש לכל אחד מחשבות של קנאה, או אהבה, או שנאה, או קירבה או ריחוק וכו' וכו' כלםי הזולת, אבל גם מחשבות אלו בעצם סובבות סביב עצמנו והרגשותנו ולא אל האחר כאישיות עצמאית בלתי תלויה. ובכל זאת, אנחנו אומרים ועושים דברים כדי למצוא חן בעיני השני ולעשות רושם חיובי. וזה בעצם מכניס אותנו לסוג של עבדות לאדונים רבים. היטיב להגדיר זאת אחד מענקי המחשבה הישראלית: "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד."
ביסודם, כל שעבוד זר הוא עבודה זרה. ולכן כשבא הדיבור "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" [שמות כ ג] נעקר כל היצה"ר מלבם. שיעבדו עצמם כולם לאור אלהים אמת [מי מרום ט"ו קל"ח].
תהיה עצמך, ותשתחרר משיעבודים אחרים. תמיר את שלל השיעבודים בשיעבוד האחד-והיחיד-האמיתי – לא-ל עליון קונה שמיים וארץ. חז"ל ניסחו זאת כך: אין בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. כשאדם משועבד למה שהוא צריך להיות משועבד אליו, הוא טועם לראשונה חירות אמיתית. אנחנו מצויים בימי השובבי"ם בפרשת בא. אם רוצים אנו להחזיר את השובב [בא הוא הבי"ת השני] הביתה [לבי"ת], ולהתחיל בשובב שבנו, הדרך היחידה היא ע"י השתעבדות מוחלטת לעסק התורה. כך, ורק כך, נוציא את נשמותנו לחירות עולם שהשגנו כבר "בכח" ביציאת מצרים, וכתפילה השגורה "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".
שבת שלום ואורות אין סוף!!!
