מנחת אלחנן - הקדשת בכור בעל מום

לזכות נעכא גיטל בת רחל אסתר זרעא חייא וקיימא וכט"ס

נדרים [י"ג ע"א] - מנין לנולד בכור בתוך ביתו שמצוה להקדישו וכו'. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות הל' י"ד וכן פסק בשו"ע יו"ד סי' ש"ז סעיף א' שמצוה להקדיש את הבכור. וכעין זה כתב ברש"י על התורה דברים פ' ט"ו פסוק י"ט בפירושו הראשון שמצוה לומר הרי אתה קדוש וכן כתב החינוך מצוה י"ח שיש מצוה להקדישו. אך הטור [ביו"ד שם] כתב שהרא"ש חולק ע"ז שאין צריך להקדישו. ועיין ברמב"ן בפירושו על התורה פרשת בחוקותי פ' כ"ז פסוק כ"ו שנראה מדבריו שג"כ לא ס"ל שיש מצוה להקדישו. והנה בגמ' בנדרים לא מובא חולק ע"ז שמצוה להקדישו, אך בגמ' מס' ערכין דף כ"ט מובא פלוגתא בגמ' בענין זה בין רבנן ור' ישמעאל. ועיין בביאור הגר"א בשו"ע יו"ד שם שכתב שהרמב"ם הכריע כרבנן על סמך הגמ' כאן. ועיין בשפת אמת על שו"ע יו"ד שם שהעיר בשם אחרונים שברא"ש לא מובא שהוא חולק על הרמב"ם וסייעתו אלא נראה שהטור פירש כן כיון שהרא"ש לא הביא דבר זה, וע"ז כתב השפת אמת דמסתבר שהרא"ש לא פסק כר' ישמעאל שאין מצוה להקדישו אלא ס"ל שהמצוה שאמרו רבנן הוא רק בזמן הבית שמצוה להקריבו והמצוה להקדישו הוא דין בקרבן אבל בזה"ז שאין מקריבין אין מצוה להקדישו. ואילו הרמב"ם ס"ל שגם בזה"ז שאין מקריבין מצוה להקדישו שהמצוה להקדישו אינו דין בקרבן בכור דווקא. וכתב עוד השפת אמת שלפי"ז יש להסתפק גם בזמן הבית אם בבכור בעל מום יש מצוה להקדישו עיי"ש. וכן במנחת חינוך נראה שמסתפק בזה בבכור בעל מום שמתחילה באות א' כתב שגם בבעל מום מצוה להקדישו אך אח"כ שם כתב שאפשר שאין צריך. ועיין בהגהות על המנ"ח שהביא בשם ההלכות גדולות שבבעל מום אין צריך להקדישו. אך הפרמ"ג בספרו תיבת גמא [ריש פרשת ראה הביאו הפתחי תשובה על שו"ע יו"ד שם] כתב שגם בבעל מום מצוה להקדיש.

אך יש להבין, כיון שגם אם לא הקדישו הוא קדוש מעצמו, א"כ נמצא לכאורה שאין ההקדשה מוסיפה כלום בקדושת הבכור. וכן באמת כתב במנ"ח שם אות ל' שאין הקדשו מוסיף כלום אלא שגזיה"כ הוא עיי"ש. אך לכאורה זה חידוש שיהיה מצוה מן התורה לומר דברים שאין מביאים כל תועלת. ובספר ברכת אברהם כאן העתיק חוברת אור תורה מהגר"א וסרמן שיצא לאור בשנת תרצ"ה בלונדון שכתב להוכיח שמצינו כעין זה בדיני התורה עיי"ש. אך בהגהות על החינוך שם הביא בשם הסמ"ג והיראים שהטעם של המצוה הוא משום שיהיה המצוה בחביבות עיי"ש. ואולי הכוונה שיהיה כעין לרצונו הנאמר בכל הקרבנות. ולכאורה בזה מיושב מה שכתב בשיעורי הר"ר שמואל שיש מקשים איך שייך שיקדיש בכור הרי אינו שלו ואינו בעלים עליו שהרי הוא ממון הכהנים ועיי"ש מה שתירץ. אך לפי הנ"ל הוא רק מחמת חביבות המצוה שיהיה כעין לרצונו. [בס' ביאורים והערות למס' נדרים עמ' פ-פ"א לגרי"מ קנובלוביץ].

עוד קשה למ"ד בגמ' כאן שבגלל שמצוה להקדישו נחשב הבכור לדבר הנדור, הרי אין הקדשו מוסיף כלום. ועיין בחי' הגר"ש שקאפ [סי' ט'] שמהאי טעמא רצה לחדש שהענין של מצוה להקדישו הוא שכוונת התורה שאם מקדישו נפקע קדושת הבכור שהיה עליו מתחילה וחל עליו הקדושה שהקדיש הוא ואם לא הקדישו נשאר בקדושה שהיה עליו ממילא מתחילה עיי"ש וזה חידוש. ברם, שאר אחרונים לא נקטו כן. בקהלות יעקב [נדרים סי' כ"ג] כתב דקדושת הבכור הפרטית שבו [דנאכל לכהנים וטעון מתנה אחת ואין טעון סמיכה ונסכים] היא לעולם מאליו מרחם וקדושת הפה של הבעלים היא להחיל עליו שם קדשים קלים בעלמא עי"ש. ובחי' הגרי"ז [נזיר ד] נקט שבאמת אין ההקדש פה פועל כלום בקדושת הבכור שהיא מרחם, אך מ"מ כיון שציותה התורה להקדישו בפה, יש לזה שם הקדש ונחשב דבר הנדור עי' בדבריו. ובזכר יצחק [סי' ג'] כתב שבכל קרבן יש בהקדשו שני חלקים, עצם קדושתו, והקרבתו והזמנתו לקרבן. ולכך בבכור הגם שעצם קדושתו חלה מאליה אבל בעינן שבפיו יהא מקריבו ומזמנו להיות קרבן.

במשמר הלוי בכורות סי' י"ח הרחיב הרבה בחקירות בענין זה ונביא חלק מהספיקות [מובאים גם בס' איזהו מקומן על בכורות עמ' עמ' ר"צ] א] האם צריך להקדישו בהדיא לשם בכור או לשם הקדש בעלמא. ב] אם לא הקדישו הבעלים האם מוטל על הכהן המקבל להקדישו. ג] בדברי הפתחי תשובה יו"ד ש"ו א' בשם תיבת גמא לפמ"ג שגם בכור בעל מום מצוה להקדישו. ד] כהן שנולד לו בכור בעדרו האם צריך להקדישו. ה] ספק בכור - האם חייב להקדישו. ו] האם מותר להקדישו בשבת ויו"ט. ז] האם שייך להשאל על הקדש זה.

והנה רוב הספיקות תלויות בשני דרכים שהביא משמר הלוי בטעם הקדש זה. דעת הנצי"ב [העמק שאלה פרשת צו העמק דבר פ' ראה י"ב כ"ו] היא שהקדש פה זה הוא מעיקר הדין להשלמת הקדושה מרחם על ידי אדם אבל מלשון היראים [סי' קמ"ב] משמע שהוא מטעם חביבות המצוה בעלמא. והנה הרש"ש בערכין כ"ט כתב דאינו רשאי להקדישו עד שמיני ללידתו אף שעיקר הקדושה כבר חלה עליו קודם. אולם הפתחי תשובה הנ"ל כתב בשם התיבת גמא שרשאי להקדישו תוך שמונה ימים וכן נקט בפשיטות בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' י"ז. וגם בהערות להגריש"א פקפק בחידוש הרש"ש. ונידון זה גם תלוי בחקירה הנ"ל האם הוא דין הקדש גמור וראה עוד בתורת הקודש [ח"ג סי' ב'], בס' בתיב בינה [מצוה י"ח לג"ר ישראל בונם שרייבר], וס' אור אברהם [ע"ס המצוות מצוה י"ח].

באבן האזל [נ"ו. מדפי הספר] כתב שמדברי המנ"ח מבואר שמצוה לכתחילה להקדישו תיכף משנולד, וצ"ע דמ"ש משאר קדשים שאסור להקדישם מחוסר זמן? וצ"ל דכיון דגם בלא ההקדשה קדוש מאיליו אין איסור להקדיש מחוסר זמן עכ"ד. ובמשמר הלוי העיר שלדברי היראים שהוא משום חיבוב המצוה לק"מ, שאין כאן הקדש אמיתי אלא משום חיבוב המצוה בלבד.

והנה הרמב"ם [בפ"א הל' א'] כתב "מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור וכו' שנאמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה" וכלל את כל הבכורות במצוה אחת אע"פ שלכל אחד מהם ישנם דינים שונים, וכתב בספר זהב מרדכי [פרשת קרח וכ"כ בס' דרישת פקודיך על סה"מ עיי"ש] דאין אלו שלשה שמות נפרדים בכור אדם בכור בהמה טהורה ופטר חמור, אלא יסוד החיוב הוא אחד, והוא החלות שם בכור שחל עליהם מחמת שהם פטר רחם. וחילוקי הדינים שביניהם הם רק בצורה שבה מתבטא החלות שם בכור, דבאדם חלות זה גורם דין פדיון בה' סלעים ובפטר חמור דין פדיון בשה ובבהמה טהורה דין קרבן אבל עצם החלות שם בכור הוא חלות מסויים בפני עצמו גם בלא הדינים שהוא גורם והוא חלות אחד בכל סוגי הבכורות ומשו"ה כלל זאת הרמב"ם במצוה אחת.

במנ"ח [ריש מצוה יח] דייק מלשון הרמב"ם [בהל' בכורות פ"א הל' ג ד] דבתחילה כתב הדין דבכור בהמה טהורה אפי' נולד במומו הרי הוא לכהן, ואח"כ כתב, מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קדש שנאמר תקדיש לה' אלקיך ואם לא הקדישו ה"ז מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא, דנראה מדבריו דאף בכור בעל מום שנולד במומו מצוה להקדישו דהוא קדוש לכמה דברים לענין גיזה ועבודה ועוד עניני הל' בכורות ואין זה מקדיש בע"מ למזבח דעובר בלאו, דדוקא למזבח דאין בע"מ ראוי למזבח עובר, אבל כאן דאומר ה"ז קודש היינו להיות לבכור, דגם בע"מ יש לו קדושת בכור לכמה ענינים.

ובזהב מרדכי כתב שלפי היסוד הנ"ל הדברים מבוארים היטב, דכל עיקרה של קדושת בכור אינה סתם קדושת קרבן אלא החלות שם בכור הוא הגורם לקדושה, והקרבתו הוא דין מהדינים שהקדושה גורמת בבכור תם הקרבה ובבכור בע"מ איסור גיזה ועבודה ולכן אין בזה משום מקדיש בע"מ למזבח דגם בבכור תם אין ההקדש למזבח אלא הקדש לקדושת בכור ודיני קדושה זו חלים אח"כ ממילא עכ"ד עיי"ש.

גם למש"כ היראים שיש חביבות המצוה, בבעל מום [שמוסר לכהן], יש טעם להקדישו להראות חביבות המצוה [אבל אין טעם להקדישו ממה שכתב הנצי"ב להשלים קדושתו עובר להקרבתו כי כאן לא יוקרב].

בתו"כ [ויקרא פרשה ב' פ"ד] אי' "קרבן לה' - כשיקדים הקדשתו להקרבתו, דברי יהודה". הרי שלומדים מהפסוק שצריך להקריב קרבן שהוא כבר קדוש. וביאר בס' משנת חיים [שקלים סי' כ"ט] שמלמדנו התו"כ שהקדשת הקרבן היא חלק מסדר הקרבתו ואינה רק היכי תמצי להקרבתו עיי"ש. ולפ"ז, אין מקום להקדיש בכור בעל מום [ודלא כהמנ"ח], כי בסוף אין מקריבים אותו, ולכן ההקדשה מיותרת. והביא מס' הלכות גדולות הל' בכורות "בר ישראל דמתיליד ליה בוכרא כי לית ביה מום מיחייב לאקדושי קמי שמיא ואי אית ביה מום מחוי לי' לחכם ושרי ליה ויהיב לי' לכהן" עכ"ל. ופשטות דבריו מורה דאין מצוה להקדיש אלא בכור תם ולא בע"מ והוא כמו שכ' דההקדש הוא בכלל ההקרבה.

בס' רשימות שיעורי הגרי"ד [שבועות כ.] כתב ששונה דין דבר הנדור בבכור מבשאר קרבנות. בבכור הנדר וחלות הקודש מחמת הנדר חלין רק בעבור הקרבה ולאחר זריקת הדם פקע שם הקודש מהנדר. עקב כך אין התפסה בבכור לאחר זריקה שכן חסר לגמרי השם של דבר הנדור וקדושתו ואילו בשאר קרבנות חלות שם הקודש הבאה מחמת הנדר נשארת גם לאחר היתר הזריקה. וכן איתא ברא"ש [במס' נזיר כ"ב] וז"ל דודאי בשלמים אפי' לאחר זריקה שם זבח עליהם ואיכא למימר דכוונתו להתפיס בעיקרו וכו' עכ"ל. בכור קדוש הוא מרחם אמו, ולכן המצוה להקדישו אינו אלא לעשותו קדוש לשם הקרבה בלבד ולאחר הזריקה אין בו שם קודש מחמת נדר של ההקדשה שלא כקרבנות אחרים.  לפי"ז יוצא, שבכור שהוא בעל מום אין מצוה להקדישו.

ובמנ"ח דייק את חידושו שחייבים להקדיש בעל מום, מהא דהמתין הרמב"ם וכ' דמצוה להקדיש הבכור אחר שכ' דין בכור בע"מ והיינו כדי לאשמעינן דאף בכור בע"מ מצוה להקדישו [ע' ריש ה' בכורות ברמב"ם]. העיר בס' קבץ זכרון [עמ' קמ"ו] שדיוק זה הוא פלא, דבמנ"ח נקט דגם בכור בחו"ל מצוה להקדיש, וברמב"ם כתב דין בכור בחו"ל דוקא אחר ההלכה של מצוה להקדיש הבכור. ואולי באמת רק בכור תם מצוה להקדישו אלא דהרמב"ם בתחילת ההלכות באר דיש שני סוגי בכור תם ובע"מ ומיד אח"ז פתח לפרט ההלכות ופתח בהאי דינא דמצוה להקדישו ע"כ.

בספק בכור, אין סיבה להקדישו, שאם מטעם הנצי"ב [כדי להנחית עליו קדושה עובר להקרבתו] הרי כאן אף פעם לא יבוא להקריבו. ואם מטעם היראים [משום חביבות המצוה שהסביר במשמר הלוי שבשונה משאר מתנות כהונה, כאן הכל הולך לכהן ואין לבעלים כלום והמצהיר שיש לו קדושה להראות את החביבות שלו למסור הכל] גם אין סיבה להקדישו שהרי איזה חביבות שמתחסר ממונו יש כאן, כי בסוף הרי אינו מוסר כלום.

דן במנ"ח [אות ט"ז עיי"ש] אם הקדיש מופלא הסמוך לאיש, אם צריך להקדיש עוד פעם בהגיעו לגדלות. וכתב במשמר הלוי שתלוי – לטעם הנצי"ב הרי במופס"ל הקדשו הקדש ולא יצטרך להקדישו שוב [ואסור להקדישו קודם הגיעו למצות שמפסיד לעצמו את המצוה] שהרי יצא כבר. ולטעם היראים יצטרך להקדישו שוב בגדלותו כדי לקיים ולהראות חביבות למצוה [וכמו כל מצות שאינו יוצא בקטנותו וצריך לחזור ולקים בגדלותו] עכ"ד המשמר הלוי והדברים נחמדים מאד [ואציין שאהבת התורה המופלגת של המחבר זצ"ל מבצבצת מכל דפי הספר].

בנוגע לספק שהעלה במשמר הלוי, אם מותר להקדישו בשבת, העיר בס' עבודה ברורה [ערכין עמ' שי"ב] דהא תנן במס' ביצה [דף לו] אין מקדישין וכו' ולהלן שם דף לז גזירה משום מקח וממכר ופירש"י וז"ל דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש וכו' עכ"ל וא"כ בבכור שקדוש מאליו מרחם הרי תיכף משעת לידתו הוא ברשות הקדש ואין בהקדשו משום מוציא מרשותו לרשות הקדש ושרי בשבת וצ"ע וע' תוס' במס' בכורות דף נח ד"ה ואי עכ"ד. ובמקום אחר נאריך בעז"ה.

ועי' בס' חי' אברהם יצחק [נדרים קל"ז - קל"ח] שמועות חיים [יומא ח"ב רע"ה רע"ו], חבצלת השרון פ' ראה, קובץ אהל שרה לאה [עמ' שנ"א והלאה]. וראיתי מציינים עוד לדברי האור שמח נזירות [ז יד] וחי' הגרי"ז תמורה [ד י"א]. ועוד לא עיינתי בפנים ואתה תחזה.

אורות הגבעה חוקת תשע"ד - פרה אדומה

לזכות כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א

לע"נ יד"נ ר' יואל בן פנחס הלוי

לרפואת א"מ הענא מרים בת חנה

אורות הגבעה

  

פרשת חקת

גיליון זה נודב ע"י ידידי אהובי הרה"ג ר' חיים יוסף בלומנטל שליט"א – ברכות עד בלי די

 

 

פרה אדומה

מלאכה דניחא ליה בפרה אדומה

השבוע נתענג על ענייני פרה אדומה בעזרת הבורא ברוך הוא ועפ"י עיון בתורת בית בריסק. ויה"ר שה' יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות אכי"ר! אי' בגמ' [בב"מ ל.] בדין מלאכה הפוסלת בפרה אדומה, דרק מלאכה דניחא ליה פוסלת את הפרה. והקשו בתוס', דלכאורה בכל פעם לא יהא ניחא ליה בעבודה, שהרי ע"י עבודה פוסל את הפרה שדמיה יקרים ובודאי לא שוה לו על ריוח מועט של עבודה להפסיד דמי פרה אדומה ושוב לא משכח"ל שתפסל. ומתרצים תוס', שאם נכשירנה שוב יהיה ניחא ליה ולכן חשיב למלאכה שניחא ליה בה ופסולה.  

והאחרונים המה ראו כן תמהו ופלפלו בהבנת הדברים, מכיון וסוף סוף כעת לא ניחא ליה, איך אפסול אותה והרי לא נעשתה כאן מלאכה דניחא ליה. ובספר ראשית בכורים ביאר דברי תוס', ונראה מדבריו שכונת התוס' היא היות ובפרות אחרות היה נוח לו בעבודה ורק כאן בגלל שזו פרה אדומה חשיב לא נוח לו, ע"כ מקרי הכא מלאכה דניחא ליה הואיל והעבודה מצד עצמה ניחא ליה בה ומפני סיבה צדדית היא אשר אינה ניחא ליה ולא עצם המלאכה ולכך פסלינן הפרה. והגה"ק בעל הפני מנחם מגור זצוק"ל כתב שכשתמצא לומר במילים אחרות, הוי אומר, כיון דהוי גלגל החוזר, דאם נכשיר יהיה שוב ניחא לי' ולכן נפסל ואם נפסול הוי לא ניח"ל ושוב יש להכשיר, בכל כה"ג אית לן למיזל בתר פרות אחרות. אולם, אם כן, הדברים אינם מבוררים בלשון התוס' והעיקר חסר מן הספר. וע"ע בר"ש והרע"ב על המשניות בפרה פרק ב' משנה ד' שמתרצים על קושיית התוס' ב' תירוצים. תי' א' כתי' התוס', ותי' ב' שכיון שבפרות אחרות היה ניחא ליה אז אין להכשיר בפרה זו, משמע שבתירוצם הראשון לא נחתו לסברא זו ולא נתכונו להסבר הראשית בכורים וקושית האחרונים קמה וגם נצבה עכ"ד. ואדרבה, בס' ברוך טעם  [בדין טמאה אני לך אות ג] ובעטרת חכמים [חולין דף ט] כתבו עפ"י התוספות, דכל היכא שההיתר כרוך בקו האיסור והאיסור כרוך בקו ההיתר ושני הפכים בנושא אחד מתהפכים בלי תכלית [המכונה בלשוננו "גלגל החוזר"], אז מספק אזלינן לחומרא. הרי שלא למדו בתוספות שהולכים אחר פרות אחרות, ואם ניחא להו גם הפרה הזאת נפסלת, אלא גזרו מכאן כלל שכאשר יש גלגל החוזר תמיד הולכים לחומרא [ועי' בס' היקר אבני ציון ח"ג עמ' ר"ד ציונים רבים בנושא].

ובעצם דברי התוספות הגאון הקדוש בעל הפני מנחם יישב עפ"י מה דאי' בגמ', דבפרשת פרה אדומה נאמר 'אשר לא עלה עליה עול', ומשמע דוקא עול פוסל ולא עבודה אחרת. אולם בפרשת שופטים לגבי עגלה ערופה כתיב 'עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעול', הרי שפסלה תורה אפילו עגלה שעבד בה, וילפינן בגז"ש עול עול פרה אדומה מעגלה ערופה, מה עגלה שפסולה בעול פסולה נמי בעבודה אף פרה אדומה כך. וממילא, כיון דגוף עבודה שפוסלת בפרה אדומה מע"ע ילפינן לה, גם הגדר דניחא ליה שנאמר בע"ע עבד בה ילפי' פרה מעגלה באותה גז"ש ואפי' שמצאנו מחלוקת תנאים בילפותא זו מ"מ הרמב"ם פסק כהך מ"ד דילפינן לה מגז"ש, וכיון שכן א"ש היטב דהא בע"ע לא קשה קו' התוס' דהא אין דמיה יקרים כפרה אדומה שב' שערות שחורות פוסלות בה והניחותא לבעלים נמדדת רק לפי המלאכה וכל מלאכה שבעל העגלה נהנה ממנה פוסלת העגלה, וממילא גם בפרה אדומה יש ללמוד מהגז"ש שמלאכה כזו שפוסלת בעגלה תפסול בפרה ואין לשער את ערך הניחא ליה לפי פרה אדומה אלא לפי עגלה עכ"ד ודפח"ח.

תמיהה ברמב"ם – למה כתב שיש מעילה בפרה אדומה משום שנקראת חטאת ולא משום בדק הבית

הרמב"ם כתב [פ"ב מה' מעלה ה"ה] וז"ל "וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא". ודברי הרמב"ם אינם אלא תימה במה שכתב שמועלין בה "אע"פ שהיא כקדשי בדק הבית" שהרי גם בקדשי בדק הבית מועלין, וא"כ למה כתב שמה שמועלין הוא רק מדין דחטאת קרי' רחמנא וכבר הקשה זאת הכס"מ.

קושיא בדברי התוספות – איך יש מועל אחר מועל בפרה אם יש לה דין פדיון וכבר יצאה לחולין אחרי המעילה הראשונה?

ובאמת דברי הרמב"ם הם גמרא מפורשת במנחות [דף נא ב] "חטאת היא מלמד שמועלין בה" אלא שגם דברי הגמ' מעוררים תמיה רבתי, וכבר הקשו בתוס' שם ד"ה חטאת וז"ל תימה, תיפוק לי' דקדשי בדק הבית היא [ולמה צריכים להגיע ל"חטאת היא" כדי לומר שיש מעילה]? וי"ל דאצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד ע"כ. והביאור הוא, שהרי קדשי בדק הבית יוצאין לחולין ע"י מעילה וקדושת הגוף של קדשי מזבח אינם יוצאים לחולין וזהו הגזיה"כ דחטאת היא דגם פרה אדומה אינה יוצאת לחולין ע"י מעילה. ודברי התוס' אף הם תמוהים מאד, שדין יציאה לחולין ע"י מעילה תלוי רק בקדושת הגוף ופרה אדומה אף דחטאת קרי' רחמנא אבל כיון דעצם קדושתה היא בדק הבית, א"כ בודאי יוצאת לחולין ע"י מעילה, והרי פרה אדומה יש לה פדיון, היתכן דיהי' לה פדיון ולא תהא יוצאת לחולין ע"י מעילה? [עי' בס' שיעורי עיון התלמוד קדשים סי' י' לג"ר אבא ברמן זצ"ל].

תוספות - יש מועל אחר מועל אחרי השחיטה

וכתב הגרמ"ס [קובץ חידושי תורה עמ' כ"ה] לבאר, שדברי התוס' מתייחסים, לא לשלב הראשוני כשעדיין בחיים, אלא לשלב מאוחר יותר, אחרי שנשחטה ע"ג מערכתה, דמבואר בשבועות [דף יא ב] דאין לה פדיון. ועיין ברש"י [שם ד"ה אין לה פדייה] שכתב וז"ל מאחר שנעשית בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין ע"כ. אכן, התוס' יסברו שאין זה דין דרבנן משום גנאי ומה שאין לה פדיון הוא דין דאורייתא ויסוד הדין הוא דאז קדושה היא קדושת הגוף מדין דחטאת קרי' רחמנא וממילא גם אינה יוצאת לחולין ע"י מעילה, והתוס' סבורים שכל הדין ד"חטאת קרי' רחמנא" חל עליה רק משעת שחיטה ומקודם נחשב קדשי בדק הבית ודין מעילתה מחיים הוא מדין בדק הבית כמו כל קדשי בדק הבית.

לפי הרמב"ם כל דין מעילה בפרה הוא מדין קדושת הגוף

אמנם, לשון הרמב"ם אינה סובלת פירוש זה, שכתב "פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר אע"פ שהיא קדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא", אשר מבואר מדבריו, שכל דין מעילה של פרה אדומה הוא רק מדין דחטאת קרי' רחמנא אפילו מחיים ומדין קדשי בדק הבית באמת אין מעילה בפרה אדומה, וצ"ע אמאי.

אין מעילה בקדשי מזבח שמתו אבל יש מעילה בקדשי הדק הבית שמתו

הרמב"ם בפ"ג מה' מעילה ה"א כתב וז"ל "קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה" ומלשון הרמב"ם משמע שרק קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה, אבל קדשי בדק הבית גם במתו מועלין בהן. ומקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' במעילה [דף ט"ו א]: "אמר ר"י, קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דברי תורה. במאי? אילימא בקדשי בדק הבית אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבה"ב [דבר פחות שערכו מועט] לאו אית בה מעילה?! אלא קדשי מזבח וכו' ע"כ. וצ"ע לבאר החילוק בין קדשי מזבח שאין מעילה אחר מיתה לבין קדשי בדק הבית שיש מעילה אחר מיתה [ועי' בתוספות ד"ה "ואפילו" שכתבו לפי דרכם אבל אין זה מתאים לדברי הרמב"ם ואין כאן המקום להאריך בזה].

ולסיכום: א] למה כתב הרמב"ם שיש מעילה בפרה אדומה משום שנקראת חטאת ולא משום בדק הבית? ב] למה אין מעילה בקדשי מזבח שמתו אבל יש מעילה בקדשי הדק הבית שמתו?

קדשי מזבח אינם קדושים במיתתם כאשר אינם קדשי ה' אבל קדשי בה"ב הם עדיין ממון הקדש

ויסדו הגרמ"ס ואחיו הגריז"ס, שבאמת, כל הקדשים שמתו הרי קדושתן לא פקעה ופשוט כן שבמה תופקע קדושתן?! וראיה נוספת ממה שרואים שר' יוסי סובר [בזבחים דף קו א] שהשוחט ומעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלאה, והרי כל קדשים שנשחטו בחוץ הם קדשים שמתו ומכך שמתחייב על העלאה, הרי להדיא שקדושתן לא פקעה [ואפילו רבנן דפליגי אדר"י הוא רק משום דינא דאינו ראוי לפתח אהל מועד אבל קדושים מיהא הויין קדושת הגוף]. וכן עיין בתוס' זבחים [דף סט ב ד"ה רבי] שכתבו על חטאת העוף שמלקה ונמצאת טרפה דאמרינן אין איסור חל על איסור ולא חל איסור נבלה על איסור קודש, הרי להדיא שקדשים שמתו קדושים קדושת הגוף ויש בהם איסור קודש, והא דיצאו מידי מעילה הוא דין מסויים במעילה דבעינן קדשי ה' ואף אם קדושים הם קדושת הגוף אם אך אינן קדשי ה' אין בהם מעילה, ובזה נאמר הדין דמתו, שמדין קדשי ה' מופקעים הן, כיון דלא חזו להקרבה וגם פדיון אין להם ולא חזיין למצותן לא הן ולא דמיהן. [עיין רש"י ד"ה יצאו מידי מעילה דבר תורה – "כיון דכתיב מקדשי ה' וכיון דמתו לא חזו לקדשי ה'"].

ולכאורה צ"ע בקדשי בדק הבית, שיסוד דינם וקדושתם הוא ממון הקדש בקנינם אף אם לא יהי' בהם שום חלות דין, איזה קדשי ה' שייך בהם? ואשר נראה פשוט שכל דין מעילת קדשי בה"ב הוא משום שם ממון הקדש בקנינם. ושונה דין קדשי בה"ב מדין קדשי מזבח, שקדשי מזבח הם ברשות הממונית של הבעלים ואילו קדשי בדק הבית הם ברשות הממונית של הקדש. ואף קדשי קדשים, שהן ממון גבוה, מ"מ חל עליהם שם וחלות בעלים מדין דמעיקרא תורא דראובן [ע' בב"ק דף עו א] כמבואר כל זה ברמב"ם [פ"ו מה' ערכין ה"ח]. על כן, דין מעילת קדשי מזבח אינו משום שהם ברשות הקדש אלא רק מדין קדשי ה' של הקרבתן משא"כ קדשי בדק הבית שהם ממון הקדש בקנינם לא צריכים לחלות קדשי ה' לענין מעילה דדין ממון הקדש בקנינם לבד מחדש דין מעילה. או נאמר קצת אחרת, שעל ידי זה גופא שהן ממון הקדש בקנינם נכללים הם בכלל קדשי ה'. וע"כ שפיר חלוק קדשי מזבח מקדשי בה"ב בדין קדשים שמתו יצאו מידי מעילה, שקדשי מזבח שהם ברשות הבעלים וחלות דין מעילתן הוא רק מדין קדשי ה' של הקרבתן, ע"כ כשמתו ולא ראויים להקרבה לא הן ולא דמיהן, פקע דין קדשי ה' מהם ויצאו מידי מעילה. משא"כ בקדשי בה"ב דמעילתן אינו תלוי בחלות מצותן כי אם בדין ממון הקדש בקנינם וע"כ גם במתו כיון דההקדש לא פקע ממון הקדש בקנינם הויין ומועלין בהן. והרמב"ם מפרש דזהו באור הגמ' לא יהא אלא דאקדיש אשפה, שגם באשפה אין שום חלות למצותן ורק דין של ממון הקדש בקנינם וגם במתו הדין הוא כן. וממילא מיושבת הקושיא השניה, מה ההבדל בין קדשי מזבח שאין בהם מעילה לאחר שמתו לקדשי בה"ב שיש בהם מעילה לאחר שמתו.

פרה אדומה אינו כקדשי בה"ב בכך שבא מתרומת הלשכה ואינו ממון הקדש אלא ממון הצבור – לכן המעילה הוא מדין קדשי ה'

אשר לפי"ז יש ליישב דברי הרמב"ם בפרה אדומה, דהנה פשוט דדוקא לשכת בדק הבית הוי ממון הקדש בקנינם אבל תרומת הלשכה הוי של צבור וכדחזינן דכל קרבנות צבור באין מהן וא"כ נמצא דכל דברים הבאין מתרומת הלשכה יש עליהם דין בעלים כמו קדשי מזבח ורק הבעלים הם הציבור. והנה פרה אדומה באה מתרומת הלשכה כמבואר במשנה שקלים וברמב"ם [פ"ד מהל' שקלים] וממילא פרה אדומה, אם דקדושתה היא קדושת בדק הבית, מ"מ יש לו בעלים והיא של צבור ולא נחשבים ממון הקדש בקנינם, וממילא לא שייכא למעלת בה"ב דתלוי בדין ממון הקדש בקנינם ורק כיון דחטאת קרי' רחמנא ויש בה דין הקרבה, על כן שפיר נחשבת בכלל קדשי ה' ויש בה מעילה כמו כל קדשי מזבח. וזהו שכתב הרמב"ם אע"פ שהיא כקדשי בה"ב [ולא אמור להיות לה דין מעילה כי היא איננה ממון הקדש] הרי נאמר בה חטאת היא [ויש בה מעילה מצד זה]. וגם זהו הביאור בדברי הגמ' "חטאת היא - מלמד שמועלין בה" דדין מעילת פרה אדומה שייכא לדין מעילה של קדשי מזבח ולא של בדק הבית, וכמו שנתבאר עכ"ד שזכו להתייחסות נרחבת בכתבי האחרונים ואכ"מ.

קושיית הקרן אורה על תוספות – כיצד ניתן לומר שיש לפרה מועל אחר מועל כשדינו שנפדית

ניתנה ראש ונשובה לדברי תוס' [מנחות נ"א: ד"ה חטאת] וז"ל תימה תיפוק לי' דקדשי בדק הבית היא [ולמה צריכים להגיע ל"חטאת היא" כדי לומר שיש מעילה]? וי"ל דאצטריך למועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד ע"כ. ובקרן אורה ועוד רבים מן האחרונים הקשו, שהרי מה שמצינו שחטאת יש בה מועל אחר מועל היינו משום שאין לה פדיון, וא"כ לגבי פרה אדומה שמצינו בגמרא שבועות [י"א:] שנפדית אפילו ע"ג מערכתה, א"כ כשמועלים בה דינה לצאת לחולין, ואין בה מועל אחר מועל, ואיך שייך ללמוד דין זה מכך שנקראת "חטאת" כיון שיש לה פדיון.

תירוץ הקהלות יעקב – יש מועל אחר מועל כי דינו באמת כקדשי מזבח אא"כ נפדית שאז דינו כקדשי בה"ב

ובקה"י [מנחות סי' כ"ז] תירץ עפ"י הריטב"א [ע"ז כ"ג], שהקשה על דברי הגמרא שפרה אדומה יש לה דיני חטאת וקדשי מזבח לגבי פסול רובע ונרבע, הרי גבי העמדה והערכה דינה כקדשי בדה"ב [שלא צריך להעמיד אותה בעודה בחיים לפני הכהן לצורך הערכת שוויו כקדשי מזבח] כמבואר בפ"ק דשבועות, ולמה לא נאמר דחטאת קריי' רחמנא ויהיה דינה כקדשי מזבח? ותירץ דלא קריי' רחמנא חטאת אלא כשאתה עושה ממנה פרה ולא כשאתה בא לפדותה, דהכי כתיב למי נדה חטאת היא לומר דכשיהי' למי נדה היא כחטאת לכל פסולין שבה וכן נראה מפירש"י ז"ל וכן פרשו בתוס' עכ"ל והובא בספר דבר אברהם סי' ז' עכ"ד. כלומר, יש לה דין חטאת רק כשאתה עושה ממנה פרה ולא כשאתה בא לפדותה, ולכן לגבי פדיון והעמדה והערכה שבאו להפקיע דין פרה לא נאמר שדינה כחטאת. וביאר הקה"י דעת הריטב"א, שענין זה אם חל על הפרה אדומה דין קדשי מזבח או דין קדשי בדה"ב תלוי ועומד, שאם תבוא לבסוף לעשות ממנה למי נדה דנים אותה למפרע לכל דיני' כקדושת מזבח, ואם תבוא לבסוף לפדיון דנים אותה שאינה קדושת מזבח ועל כה"ג אמרינן פרה קדשי בדה"ב היא.

הריטב"א ז"ל העיד שכ"כ התוס' באיזו מקום וי"ל דהכי הוא ג"כ שיטת התוס' דמנחות נ"א שכתבו דאיתרבי מחטאת היא, שהיא כבהמה של קדשי מזבח דאית בה מועל אחר מועל. ולפ"ז לק"מ קושיית הקרן אורה שהקשה שהרי יש לפרה פדיון וכל שיש לו פדיון יוצא לחולין ע"י מעילה הראשונה כו' כנ"ל ואיך אפשר ללמוד מכך שנקראת חטאת שיש מועל אחר מועל. דבאמת אם באנו לבסוף לעשות פרה זו הרי היא למפרע בגדר קדשי מזבח ובקדשי מזבח לא מהני לה פדיון כלל ומה שהיה מהני לה פדיון זהו משום דאז אנו עוקרין אותה מעשייתה למי נדה וכשלא באה להיות מי נדה לא נתקדשה בקדשי מזבח כלל אבל כשמועל בה והבהמה עדיין עומדת לעשות ממנה מצות פרה אדומה א"כ לכשנעשה ממנה למי נדה איתברר שהיתה למפרע חטאת גם לענין זה דלא בת פדיון הוא ושייך בה שפיר מועל אחר מועל כנלענ"ד נכון בעה"י עכ"ל הקה"י. הרי שכל זמן שלא פדו אותה יש לה קדושת הגוף וממילא גם מועל אחר מועל, ורק אם פודים אותה יתברר שלא היתה לו קדושת הגוף מעיקרא.

והוסיף הקה"י שהריטב"א הנ"ל אכתי לא איפרק מחולשא שהרי כתב דכשבאה בסוף להיות למי נדה דינה כקדשי מזבח ועל זה נאמר חטאת היא, וקשה הרי אמרינן בתמורה [כ'] דאין פרת חטאת [פרה אדומה] עושה תמורה משום דקדשי בדה"ב היא, והרי התם סופה להיות פרת חטאת למי נדה וכל כה"ג הא אמרי' חטאת קרי' רחמנא להריטב"א ז"ל ונקראת קדשי מזבח. וכן קשה טובא מהא דבכורות דכ"ה דאמרי' דמדאורייתא אין איסור גיזה בפרה אדומה מה"ט דקדשי בדה"ב היא והתם סופה ליקרב ולהיות למי נדה ובספר דבר אברהם שם נדחק מאוד בזה ובנה מגדלים רבים ע"ש.

כתב הרמב"ם בהל' פרה אדומה [פ"א ה"א] וכל מצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים וכו' אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה שנאמר ויקחו אליך פרה ולא עגלה עכ"ל. והשיג הראב"ד א"א לא מן השם הוא זה אלא שאין מקדישין מחוסר זמן למזבח וזו קרויה חטאת וכו' ע"כ. וביאור השגת הראב"ד, מדוע צריך פסוק מיוחד ללמד שאין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, אפשר לומר פשוט דפרה איקרי חטאת ובחטאת נאמר דאין מקדישין מחוסר זמן. [ועי' במנ"ח רצ"ג אות ח' שהרמב"ם מודה לראב"ד שיש פסול מחוסר זמן בפרה. ועי' או"ש פ"א סוף הלכה ז' דעל כה"ג לא נאמר האי כללא]. וכתב הכס"מ לישב השגת הראב"ד דמשום הדין דאין מקדישין מחו"ז יכלו לקנות עגלה בלא להקדישה לפרה וקמ"ל הפרשה הכא דאין לוקחין עגלה ומגדלין אותה גם בלא לקרות לה שם. ודבריו צ"ע, דלכאורה כל שלא קרא עליה שם אין בזה שם מעשה לקיחת פרה כלל ולא קאי על זה קרא דויקחו אלא על מעשה ההקדש ועל זה הקשה הראב"ד תיפו"ל מדין מחו"ז. ובס' בד קודש [לגרב"ד פוברסקי שליט"א ח"ד סי' ס"א] כתב בפשוטו בדעת הרמב"ם עפמש"כ בס' חי' מרן רי"ז הלוי הל' מעה"ק בשם הגר"ח ז"ל דפרה קדשי בדק הבית היא בעיקר הקדישה ודין חטאת שבה הוא רק בעבודתה ובשעת שחיטה הוא דחל בה תורת שם חטאת, ולכן פסק הרמב"ם דאם נשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת ומשום שלא חל בה שם קרבן עדיין כלל משא"כ בקרבן חטאת רגיל שמחשבת חולין אינה פוסלת יעו"ש.

ולפי"ז א"ש היטב דברי הרמב"ם דלא שייך שיהא בה איסור להקדישה משום מחוסר זמן שלא נאמר אלא בהקדש של קרבנות בלבד ולא בהקדש בדה"ב. ובדעת הראב"ד צ"ל עפי"מ דתנן בזבחים [קי"ב] פרת חטאת ששחטה חוץ לגיתה וכו' פטור שנאמר [ויקרא יז ד] ואל פתח אהל מועד וגו' ועי"ש בסוגיא [דף קי"ג ב'] ובתוס' [שם ד"ה כאן] לפי חד גירסא דבעינן מיעוט מיוחד גבי פרת חטאת שאין בה חיוב שחוטי חוץ מלבד המיעוט שיש גבי קדשי בדק הבית. ולכאורה כל שלא נשחטה הרי היא כשאר קדשי בדה"ב ומשמע דמ"מ גם בהקדשה כבר חל בה הקדש פרה אף דביסודה קדשי בדה"ב היא. וא"כ י"ל, דס"ל להראב"ד דגם בזה סגי לאיסור הקדש מחו"ז כיון דמ"מ הקדש פרה היא הרי יש בה דין זמן להכשר עבודתה. והרמב"ם ס"ל כיון דעכ"פ אין בה עדיין תורת חטאת בדין קדושתה עד מעשה העבודות וכעת קדשי בדה"ב היא, אין לדון בזה משום איסור להקדיש מחוסר זמן וכמש"נ עכ"ד ועיי"ש עוד. וע"ע מש"כ בספר דברי מרדכי [וייס ח"ב סי' ס'] עפ"י דברי הגר"ח הנ"ל להסביר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד.

שו"מ שכ"כ הגר"א פומרנצ'יק זצ"ל [בס' יהגה אריה עמ' קל"ו] אלא שהקשה על עיקר דברי הגר"ח  מהרמב"ם פ"א ה"ג שמבואר בו דבמתכוין לגזוז אסורה הפרה בגיזה משום גיזה בקדשים, והלשון בקדשים מורה שקאי על איסור גיזה של קרבנות. והרי מבואר להדיא שהפרה אסורה בגיזה מחיים משום דחטאת קרייה רחמנא הרי שהדין חטאת קרייה רחמנא נוהג בה גם מחיים וצ"ע.

עוד קשה על הגר"ח שכתב שקודם שחיטה ליכא עלה שם חטאת, מהרמב"ם הלכות מעילה שכ' [פ"ב ה"ה] פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתיעשה אפר אע"פ שהיא כקדשי בדה"ב, הרי נאמר בה חטאת היא. ומבואר דכבר מחיים חשיבא חטאת. וכבר עמד בזה בקה"י זבחים סי' ג' וכ' דלפמש"כ הגר"ח בהלכות מעילה לבאר דברי הרמב"ם דמה שכ' הרמב"ם דילפינן מחטאת היא, אין זה טעם למה דאית בה מעילה מחיים אלא זהו טעם דלאחר שנעשה אפר אין מועלין בה ולא אמרינן דיהיה עכ"פ קדושת בדה"ב דכיון דכתיב חטאת היא ילפינן דכשנעשית מצותה ובטל ממנה תורת חטאת הרי בטל ממנה ג"כ קדושת בדה"ב. ולפי"ז לא קשה מהרמב"ם אדברי הגר"ח דהרמב"ם לא קאי אקדושה דמחיים ושפיר י"ל דמחיים לאו חטאת היא. עוד הקשה הרב"ד דיסקין שליט"א [אורח מועדים עמ' תע"ד] מהגמ' תמורה [כ']: "קא סלקא דעתך היינו טעמא דרבי שמעון גבי מפריש נקבה לעולתו, משום הכי עושה תמורה דהאיכא שם עולה גבי עולת העוף, אלא מעתה, בכהן גדול שהפריש פרה לפרו [במקום פר זכר שמביא הכה"ג לחטאת ביו"כ מדוע לא אמר ר' שמעון ש]תקדוש, דהאיכא פרת חטאת [פרה אדומה שהיא נקבה ושייך קדושה על פרה]. ודחי, דפרה קדשי בדק הבית היא וקדשי בדק הבית לא עבדי תמורה. וממילא לא מצינו קדוה"ג בפרה ולד' הגר"ח דמחיים אינה קרויה חטאת, א"כ למה ליה לגמ' לטעמא דקדשי בדה"ב לא עבדי תמורה ותיפו"ל דמחיים אינה חטאת כלל? ומוכח דגם מחיים קרויה חטאת. [ועי' באו"ש שכ' מטעם אחר דלא גרסיגן קדשי בדה"ב לא עבדי תמורה ולפי"ז א"ש]. ועיי"ש שכתב הגרבד"ד ליישב באופן אחר שיטת הרמב"ם דעגלה ממעטינן מקרא דויקחו ולאו משום מחו"ז, שעגלה אינו פרה וחסר בו עיקר הכשר הקרבן ולכן אין בו דין מחוסר זמן עיי"ש הסבר הדברים.

 שבת שלום ואורות אין סוף!!! לקבלת העלון – ally.ehrman@gmail.com

 

 

 

מנחת אלחנן - מכה בפטיש כשנגמרת המלאכה מאליה

לזכות נעכא גיטל בת רחל אסתר לברכה והצלחה וכטו"ס וזרעא חייא וקיימא

 

אמר רבא האי מאן דעבד חביתא, חייב משום שבע חטאות. פירש"י - טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים, ומרקידן בנפה ומגבל הטיט דהיינו לש, וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק, ומבעיר את האור בכבשן ומצרפו בתוכו הרי מבשל וכו' גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור עכ"ל. ומבואר דהיכי דהמלאכה נגמרת מאליה ליכא משום מכה בפטיש וכ"כ המאירי ז"ל שם. ובמנחת חנוך [מוסך השבת אות יא] הקשה לסברת רש"י, דהיכי דהמלאכה נגמרת מאליה ליכא משום מכה בפטיש, דהא בביצה [ל"ד] תניא, אחד מביא את האור, ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה וכו' כולן חייבין. ואמר רשב"ל, הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה. וביאר הרא"ש, דהשופת את הקדרה חייב משום מכה בפטיש. וקשה, דהרי אין הקדרה נחסמת [מתקשה] מיד אחר הנחתו על האור ורק לאחר שתתחמם תיגמר מלאכתו, ונמצא שהמלאכה נגמרת מאליה, ואמאי חייב משום מכה בפטיש עכ"ק, והניח בצע"ג עיי"ש.

והנה, במאירי [שבת קד:] מבואר שאין מכה בפטיש אלא באופן שאינו חייב באותו מעשה משום מלאכה אחרת ומשום דכבר נגמרה עיקר המלאכה אבל באופן שמתחייב בו גם משום מלאכה, אין לחייבו משום מכה בפטיש אלא משום אותה מלאכה שהוא עושה עיי"ש.

וכן השפ"א הביא שיטת היראים [המובא בהגהות שנמצאו במרדכי סי' ק"ב] דמב"פ אינו חייב אלא היכא דמצד עצמה אינה מלאכה וחייב משום דגומר הכלי אבל הכא דיש עלי' תורת מלאכה מצד עצמה משום מבשל לא מחייב משום מכה בפטיש והעושה נקב בלול של תרנגולים לרב חייבין משום בונה ולא משום מב"פ, וכן בעייל שופתא בקופינא דמרא [שבת ק"ב] כיון דכל כמה דלא עשה תיקונים אלו עדיין הלול והמרא מחוסרים בנין הלכך אין בו משום מב"פ שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין שהכאת הפטיש היא לאחר גמר הבנין אבל הכא עדיין במלאכת בנין קעסיק. ועפ"י שיטה זו כתב השפ"א שאצל חביתא ג"כ אין יכולים לחייבו משום מב"פ כיון דמלאכה זו כשנותן החבית עם הטיט בתנור ע"ש בישול נקראת ומהיכי תיתי ברגע האחרון לחייבו משום מכה בפטיש ע"כ. ודבריו כמעט מפורשים בר"ח [ע"ה] "וכן הצר בכלי צורה ואי ההיא צורה אית בה אותיות דמיקרו חייב משום כותב ואי לא חייב משום מכה בפטיש". [ועי' בס' בציר אביעזר עמ' רס"ד שהביא הר"ח אבל הוסיף שמהיראים מוכח להיפך מדברי השפ"א עיי"ש].

ובשו"ת להורות נתן [ח"ג עמ' ל' וכן בס' דברי מרדכי לג"ר מרדכי מן שבת סי' י"ב עיי"ש באריכות] הביא חלק מהנ"ל ועל פיו תירץ קושיית המנחת חנוך [מהא דביצה ל"ד דהשופת את הקדרה חייב משום מכה בפטיש ואע"ג שמאליה נגמרה מלאכתו, וקשה מרש"י שאין מכה בפטיש כשהמלאכה נגמרת מאליה]. דעד כאן לא כתב רש"י דהיכי שמאליה נגמרה מלאכתו ליכא מכה בפטיש אלא בחבית משום דהתם אין לחייבו על שעת הכנסתו לתנור דהא באותה שעה הוא מתחייב משום בישול וא"א לחייבו משום מכה בפטיש. משא"כ בשופת את הקדרה, דמיירי שהקדרה כבר נתבשלה דכבר נשרפה בכבשן וכמו שהוכיח בספר במנחת חנוך שם, דהא לא אמרו דבכלי אדמה עסקינן אלא בקדרה חדשה שכבר נצרפה בכבשן ולא שייך בה מבשל, אלא דמ"מ איכא בה מכה בפטיש ע"י חסימתו כשבא לבשל בה בפעם הראשונה, דבשעת הנחתו ע"ג האש ליכא משום מבשל, א"כ שפיר מתחייב משום מכה בפטיש דאע"ג דמלאכת חיסומה נגמרת מאליה, מ"מ חייב משום מכה בפטיש דמיד בשעת הנחתו על האש נחשב כאילו כל מלאכתו עשויה ואתי שפיר בעזה"י עכ"ד ועי"ש כי קיצרתי.

עוד תירץ בס' בנין שבת [עמ' קל"ד וכ"כ בס' נתיב חיים קנובלך עמ' רע"ג] דמש"כ רש"י דבחבית ליכא מכב"פ דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור, כונתו משום שהגמר מלאכה אינו מתחיל מיד כשנותן הטיט בתנור, שבתחילה נותן טיט רך בתנור ומתקשה, ונעשה לצורת חבית, וע"ז חייב משום מבשל [כמש"כ רש"י שם ד"ה ז' חטאות] ואח"כ משאיר עוד את החבית בתנור כדי שתתחזק ביותר והיינו גמר מלאכתה. נמצא, שהגמר מלאכה אינו מתייחס ישירות למעשה האדם דהיינו להכנסת הטיט בתנור ולכן כתב רש"י דמאליה נגמרה מלאכתו והו"ל כגרמא ופטור.

משא"כ במלבן את הרעפים שאינם טיט רך אלא רעפים גמורים ונותנם על האש כדי לחזקם ולסתום הנקבים, מיד כשנותן אותם על האש הם מתחילים להתלבן ולהתקשות וזוהי פעולה שמתיחסת ישירות למעשיו, ולכן לא איכפת לן שהגמר מלאכה מתמשך ואינו מסתיים מיד ודמיא לפעולה אחת ארוכה כבישול ואפיה ולא חשיב כגרמא. ואם כנים דברינו הרי שאין כלל כונת רש"י לחדש דבמלאכת מכב"פ איכא תנאי מחודש שהמלאכה צריכה להתחיל ולהסתיים ברגע אחד, וכל כונת רש"י הוא לציין יסוד כללי הנוגע לכל מלאכות שבת שצריך שהמלאכה תתייחס ישירות לאדם ולא תעשה בגרמתו אבל כל שהמלאכה התחילה מיד ומתייחסת למעשיו חייב אפי' כשהיא מתמשכת ולכן חייב במלבן את הרעפים משום מכב"פ.

בשו"ת הר צבי או"ח סימן ק"כ נשאל מבעל בית חרושת ללבנים שצריך לשפוך הרבה מים על הלבנים פעם אחת ביום כדי שיתחזקו מה יעשה ביום שב"ק. ספקו של השואל היה, אי הוי איסור דאורייתא ויאסר אפי' ע"י גוי. והשיב דיש בזה איסור דאורייתא משום מכה בפטיש דומיא דמלבן את הרעפים ואת הקדירה דחייב חטאת מכיון שעי"כ מחזק את הרעפים וה"נ ע"י שפיכת המים הוא מחזק את הלבנים ועושה כלי וכן הדבר מצוי ביציקת בטון בגג שצריך לשפוך הרבה מים כדי לחזק היציקה ואף בזה איסורו מדאורייתא משום בונה. ואולם בהר צבי כתב דיש להתעורר ולהסתפק מדברי רש"י הנ"ל דמלאכה שנגמרת מאליה אין חייב עליה משום מכה בפטיש ואף הלבנים אינן מתחזקות מיד על ידי מעשיו אלא לאט מאליהן וממילא אינו חייב על כך. אבל למש"כ שאין כונת רש"י שהמלאכה צריכה להתחיל ולהסתיים ברגע אחד אלא שצריך שהגמ"מ יתחיל מיד בסמוך לפעולת האדם א"כ ה"ה כאן ע"י הזרמת המים על הלבנים מתחיל מיד תהליך ההתחזקות של הלבנים וחייב מצד מכב"פ דומיא דמלבן הרעפים שחייב חטאת עכ"ד.

ומראה מקום אני לך: עי' במהרש"ם ח"ו סי' ה' ובשו"ת באר יצחק סי' י"ג, באבני נזר [ליקוטים סי' נ"ה הוכיח דלא ס"ל רש"י לסברת המאירי ואו"ח סי' רי"א] בקובץ ישורון [כ"א עמ' תר"מ], קונטרס בעניני מלאכת מחשבת [מנדל עמ' נ"א], ספר זכרון זכרון יהושע [עמ' רמ"ג שכתב שמרש"י בביצה משמע שאינו אלא מדרבנן אבל קשה שבברייתא מפורש שחייב חטאת], רשימות לב [לגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל עמ' ע"ט שחילק עפ"י תוספות בשבת ד' שבכל חיוב בישול מונח איסור אי-רדייה, וא"כ הסוגיא במס' שבת, האי מאן דעבד חביתא חייב עליו נמי משום מבשל וכפירש"י שם "ומצרפו בתוכו" הרי מבשל, ואי רדייתו בכלל מעשה בישולו "דמאליה נגמרה מלאכתו" בתנור, ולכן כשמתחייב כה"ג משום בישול, מהאי טעמא נמי אין להתחייב משום מכה בפטיש, שהלא היה אפשר לו לרדותו ומשא"כ הסוגיא מס' ביצה של שופת את הקדרה שהיא חדשה וכבר נשרף בכבשן ואין לה ענין למלאכת בישול אלא משום לבון רעפים, שפיר יש להתחייב מטעם מכה בפטיש, כשהקדרה מתלבן עיי"ש].

מרחבים

מִי יֹודֵעַ אֶת עֹמֶק צַעֲרִי, וּמִי יּוּכַל לְשַׁעֲרוֹ! הִנְנִי כָלוּא בִּמְצָרִים רַבִּים, בִּגְבוּלִים שׁוֹנִים, וְרוּחִי שׁוֹאֵף לְמֶרְחָבִים נִשָֹּאִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים. אוֹר הָאֲצִילוּת הוּא חַיֵּי רוּחִי. אֱמוּנַת אֱלֹהִים גְּדוֹלָה בְּלֹא שׁוּם מַעְצוֹר, טִבְעִי, הֶגְיוֹנִי, נִימוּסִי, מוּסָרִי, הוּא מְשׂוֹשׂ חַיַּי. כָּל מַה שֶּׁהוּא מוּגְדָּר, הֲרֵי הוּא חוּלִין לְגַבֵּי הַקֹּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר אוֹתוֹ אָנֹכִי מְבַקֵשׁ. חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי

[הראי"ה קוק, 'חדריו' (פרקים מיומנו האישי) מהדורה שלישית עמ' מא].

מנחת אלחנן - מוסך השבת לב, ב - התראה בשם האב

 לרפואת יהודה בן מרגלית שרה בתוך שח"י

הגמרא בתחילת בב"ק דנה בהבדלים בין אב לתולדה. והקשו התוס' בסוגיין, אמאי לא משני דאיכא נפק"מ בין אב לתולדה דתולדה צריך להתרות בשם האב? ותירצו בתירוץ קמא, דאי"צ להתרות התולדה בשם האב. ובתירוץ בתרא תירצו דאה"נ זהו גופא מאי דמשני רבי אליעזר, דהך דהואי במלאכת המשכן נקרא אב והך דלא הואי במשכן נקרא תולדה, וממילא צריך להתרות על התולדה בשם האב. נמצא נחלקו ב' תירוצי התוס' אם בעי להתרות על התולדה בשם האב.

והק' המנ"ח מצוה [ל"ב אות ב'], דהנה נחלקו רש"י ותוס' בשבועות [דף כ ע"ב] אם כל התראה צריך להתרות בשם האיסור, דדעת רש"י שצריך להתרות בשם האיסור והיינו למתרה על שבועת שקר בשם האיסור דלא תשבעו בשמי לשקר וכן כל כיוצ"ב. אולם דעת תוס' דסגי שמתרה שאסור לישבע לשקר ואי"צ שיתרה בשם האיסור ד"לא תשבעו בשמי לשקר". ומעתה הקשה המנ"ח, דלא מיבעיא לדעת תוס' דלא בעי להתרות בשם האיסור, א"כ מהיכ"ת שיצטרך להתרות בשם האב. אלא אפי' לדעת רש"י דבעי להתרות בשם האיסור א"כ סגי שמתרה בשם האיסור דלא תעשה כל מלאכה דכל הל"ט מלאכות בכלל האיסור דלא תעשה כל מלאכה, וא"כ אמאי בעינן לחד תי' בתוס' שיתרה בשם האב דלא תחרוש וכדו' הא סגי בשם האיסור ועי"ש שהניח בצ"ע.  

והנה בעיקר קושית תוס' אמאי לא קאמר נפק"מ אליבא דר"א שצריך להתרות אתולדה בשם האב, תירצו התוס' שאנץ והתור"פ דהא דצריך להתרות בשם האב זהו דווקא אליבא לרבנן אבל אליבא דר"א לא בעי להתרות אתולדה בשם האב. וצ"ב דמהיכ"ת לחלק בזה בין ר"א לרבנן.

ובס' שיעורי בב"ק [לגר"נ קופשיץ שליט"א עמ' י'] כתב דמצינו דדינא דיש חילוק מלאכות בשבת ילפי' מקרא, דלולי קרא דיש חילוק מלאכות הו"א דכשעשה כל הל"ט מלאכות בהעלם אחד חשוב כאילו עשה מלאכה אחת ל"ט פעמים בהעלם אחת. והשתא יש לחקור, בהאי דינא דחילוק מלאכות גבי שבת, אם נתחדש דאף דמלאכה אחת היא, מ"מ המעשים דחורש ומבשל מעשים מחולקים הם, ומשו"ה חייב ב' חטאות וכמו לענין בא על ב' אחיות אשתו בהעלם אחד דאף דאיסור אחד הוא, מ"מ גופים מחלקים לב' חטאות. או דנתחדש דחשיב ב' איסורים דאף דמקרא אחד ילפי' להו מ"מ נתחדש דאית להו ב' שמות איסור. וחקירה זו חקר בתוצאות חיים [סי' ה'] והביא דבתוס' רי"ד [בשבת דף קל"ח] מפורש דהוי כאוכל חלב ודם בהעלם אחד והיינו דהוה ב' שמות איסור כמו חלב ודם דב' איסורים הם. ונפק"מ בחקירה זו, דהנה מלאכות הפת שיעורן בגרוגרת, והשתא יש להסתפק במי שעשה ב' חצאי שיעור לב' מלאכות. דאי נימא דחשיב ב' איסורים א"כ ודאי דאין מצטרף לחיוב חטאת דהוה ב' איסורים אבל אי נימא דבאמת האיסור הוא איסור אחד רק דהמעשים מחלקים לב' חיובים א"כ אף דמחלק לב' חיובים אבל מ"מ שפיר יצטרף לשיעור לאיסור אחד לחייבו חטאת. ומדברי רבינו יחיאל שהביא בשטמ"ק שכתב דמצטרף מבואר דהוה איסור אחד אלא דחשיב גופים מחלקים. העולה מהנ"ל דהוה פלוגתת הראשונים, אי הוו ב' איסורים או דהוא איסור אחד והמעשים מחלקים.

ועוד יש להסתפק לדעת ר"א דס"ל דאב ותולדה דידיה מיחייב תרתי, אם היינו משום דס"ל דכמו דלענין ב' אבות נתחדש דחשיב ב' איסורים [לדעת התורי"ד] ה"נ לענין אב ותולדה חשיב ב' איסורים או דבהא מודה דאב ותולדה לא הוה ב' איסורים אלא דס"ל דכמו דב' אבות הוה גופים מחלקים ה"נ אב ותולדה חשיב גופים מחלקים ומשו"ה מיחייב תרתי.

ומעתה אי נימא דחילוק מלאכות היינו דהוה ב' איסורים וכן אב ותולדה הוה ב' איסורים לדעת ר"א, א"כ מיושב שפיר קו' המנ"ח שהק' אמאי בעי להתרות בשם האב ולא סגי בלא תעשה כל מלאכה דהוא משום דלא תעשה כל מלאכה אי"ז שם איסור כיון דנתחדש בהא דחילוק מלאכות דהוה ל"ט שמות של איסור וכן מה שחילקו התוס' שאנץ ור"פ דלר"א לא בעי להתרות אתולדה בשם האב ולרבנן בעי להתרות אתולדה בשם האב היינו משום דלרבנן הוה התולדה והאב שם אחד ומשא"כ לר"א דהתולדה נמי שם איסור בפנ"ע ומשו"ה יש להתרות על התולדה בשם התולדה. ונפק"מ לענין ב' חצאי שיעור דאב ותולדה דאי נימא דלר"א הוה ב' איסורם, אין מצטרף. אכן, אי נימא דלר"א נמי הוה שם אחד אלא דס"ל גופים מחלקים א"כ ב' חצאי שיעור יצטרפו. ובזה נחלקו התוס' בסוגיין והתוס' שאנץ ור"פ אם לר"א צריך להתרות אתולדה בשם האב.

באופ"א ביאר הגרש"ר דבאמת טעמא דר"א דמיחייב אתולדה במקום אב, זהו משום דגופים מחלקים, וזהו פלוגתא ר"א ורבנן דלר"א טעמא דיש חילוק מלאכות משום דגופים מחלקים וא"כ ה"ה אב ותולדה מחלקים. אולם רבנן ס"ל דשמות מחלקים וא"כ אב ותולדה ודאי שם אחד. ומעתה לרבנן בעי להתרות על התולדה בשם האב, דהא ל"ט מלאכות, ל"ט שמות הם ותולדות משם האב הם. אבל לר"א, דכל המלאכות שם אחד הם, א"כ מהיכ"ת שיצטרך להתרות על תולדה משם האב, כיון דאין שם האב שם האיסור אלא לא תעשה כל מלאכה הוא שם האיסור.

ובס' משנת רעק"א האיר-יוסף [עמ' קע"ו] תירץ קושיית המנ"ח דהתראה בעינן כדי שידע שמוזהר על הדבר ואעפ"כ רוצה לעבור בזדון על אזהרת התורה. והנה אם יתרו באדם שרוצה לחרוש כי חייב על זה מיתה משום מלאכה בשבת ולא יפרשו לו מה גדר האיסור, הרי יתכן שחושב שהאיסור הוא טלטול מוקצה או משום טוחן או משום זורע שמכין הקרקע לזריעה וכדומה. וכן המשקה מים אם יתרו בו בסתמא דהוה מלאכה וחייב מיתה הרי יתכן דהוא משום חורש או משום זורע, ופליגי בזה אמוראי ונמצא דאינו יודע גוף המעשה שעליו מוזהר. וכן הוא בכל מלאכה ומלאכה, דאם מתרים בו בסתמא דחייב על זאת סקילה, אפשר לומר כמה וכמה סיבות שיסודה בטעות ונמצא דאין יודע איזה מעשה הוא האיסור. [ודומה לאדם שיש לפניו שתי חתיכות והתרו בו שלא יאכל לחתיכה מימין דהויא חלב ובאמת חתיכה דשמאל הוה החלב דאף אם אבל לשתי החתיכות ל"ה התראה דסו"ס החתיכה שהתרו ל"ה עליה איסור ועל החתיכה השניה ליכא התראה וכן הוא בשמתרים בסתמא לחורש דלא יעשה מלאכה הרי אם הוא חושב דהמלאכה הוא הטחינה דהעפר ובדומה נמצא דעל מה שחורש הקרקע ליכא התראה ודו"ק]. ואפשר לבאר הדבר באופן נוסף דכתבו תוס' דאם מתרים אתולדה משום אב אחרינא ל"ה התראה משום דכסבור דמלעיג עליו וא"כ גם כשמתרים באדם החורש בסתמא
דהוה מלאבה הרי אפשר דהעושה זאת חושב דמה שמתרים בו דהוה מלאכה בהאי מעשה הוא משום מוקצה
או טוחן וזורע וכדומה ולא יודע שהאיסור הוא מעשה החרישה וממילא חושב שמלעיג עליו עכ"ד עיי"ש מה שהאריך.