לזכות נעכא גיטל בת רחל אסתר לברכה והצלחה וכטו"ס וזרעא חייא וקיימא
אמר רבא האי מאן דעבד חביתא, חייב משום שבע חטאות. פירש"י - טוחן
הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן, ובורר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים, ומרקידן בנפה ומגבל
הטיט דהיינו לש, וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק, ומבעיר את האור בכבשן
ומצרפו בתוכו הרי מבשל וכו' גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור
עכ"ל. ומבואר דהיכי דהמלאכה נגמרת מאליה ליכא משום מכה בפטיש וכ"כ המאירי
ז"ל שם. ובמנחת חנוך [מוסך השבת אות יא] הקשה לסברת רש"י, דהיכי דהמלאכה
נגמרת מאליה ליכא משום מכה בפטיש, דהא בביצה [ל"ד] תניא, אחד מביא את האור, ואחד
מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה וכו' כולן חייבין. ואמר רשב"ל, הכא בקדרה חדשה
עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה. וביאר הרא"ש, דהשופת את הקדרה חייב משום מכה
בפטיש. וקשה, דהרי אין הקדרה נחסמת [מתקשה] מיד אחר הנחתו על האור ורק לאחר שתתחמם
תיגמר מלאכתו, ונמצא שהמלאכה נגמרת מאליה, ואמאי חייב משום מכה בפטיש עכ"ק, והניח
בצע"ג עיי"ש.
והנה, במאירי [שבת קד:] מבואר שאין מכה בפטיש אלא באופן שאינו חייב באותו
מעשה משום מלאכה אחרת ומשום דכבר נגמרה עיקר המלאכה אבל באופן שמתחייב בו גם משום מלאכה,
אין לחייבו משום מכה בפטיש אלא משום אותה מלאכה שהוא עושה עיי"ש.
וכן השפ"א הביא שיטת היראים [המובא בהגהות שנמצאו במרדכי סי' ק"ב]
דמב"פ אינו חייב אלא היכא דמצד עצמה אינה מלאכה וחייב משום דגומר הכלי אבל הכא
דיש עלי' תורת מלאכה מצד עצמה משום מבשל לא מחייב משום מכה בפטיש והעושה נקב בלול של
תרנגולים לרב חייבין משום בונה ולא משום מב"פ, וכן בעייל שופתא בקופינא דמרא [שבת
ק"ב] כיון דכל כמה דלא עשה תיקונים אלו עדיין הלול והמרא מחוסרים בנין הלכך אין
בו משום מב"פ שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין שהכאת הפטיש היא
לאחר גמר הבנין אבל הכא עדיין במלאכת בנין קעסיק. ועפ"י שיטה זו כתב השפ"א
שאצל חביתא ג"כ אין יכולים לחייבו משום מב"פ כיון דמלאכה זו כשנותן החבית
עם הטיט בתנור ע"ש בישול נקראת ומהיכי תיתי ברגע האחרון לחייבו משום מכה בפטיש
ע"כ. ודבריו כמעט מפורשים בר"ח [ע"ה] "וכן הצר בכלי צורה ואי ההיא
צורה אית בה אותיות דמיקרו חייב משום כותב ואי לא חייב משום מכה בפטיש".
[ועי' בס' בציר אביעזר עמ' רס"ד שהביא הר"ח אבל הוסיף שמהיראים מוכח
להיפך מדברי השפ"א עיי"ש].
ובשו"ת להורות נתן [ח"ג עמ' ל' וכן בס' דברי מרדכי
לג"ר מרדכי מן שבת סי' י"ב עיי"ש באריכות] הביא חלק מהנ"ל ועל
פיו תירץ קושיית המנחת חנוך [מהא דביצה ל"ד דהשופת את הקדרה חייב משום מכה בפטיש
ואע"ג שמאליה נגמרה מלאכתו, וקשה מרש"י שאין מכה בפטיש כשהמלאכה נגמרת
מאליה]. דעד כאן לא כתב רש"י דהיכי שמאליה נגמרה מלאכתו ליכא מכה בפטיש אלא בחבית
משום דהתם אין לחייבו על שעת הכנסתו לתנור דהא באותה שעה הוא מתחייב משום בישול
וא"א לחייבו משום מכה בפטיש. משא"כ בשופת את הקדרה, דמיירי שהקדרה כבר נתבשלה
דכבר נשרפה בכבשן וכמו שהוכיח בספר במנחת חנוך שם, דהא לא אמרו דבכלי אדמה עסקינן אלא
בקדרה חדשה שכבר נצרפה בכבשן ולא שייך בה מבשל, אלא דמ"מ איכא בה מכה בפטיש ע"י
חסימתו כשבא לבשל בה בפעם הראשונה, דבשעת הנחתו ע"ג האש ליכא משום מבשל, א"כ
שפיר מתחייב משום מכה בפטיש דאע"ג דמלאכת חיסומה נגמרת מאליה, מ"מ חייב משום
מכה בפטיש דמיד בשעת הנחתו על האש נחשב כאילו כל מלאכתו עשויה ואתי שפיר בעזה"י
עכ"ד ועי"ש כי קיצרתי.
עוד תירץ בס' בנין שבת [עמ' קל"ד וכ"כ בס' נתיב חיים
קנובלך עמ' רע"ג] דמש"כ רש"י דבחבית ליכא מכב"פ דמאליה נגמרה מלאכתו
בתנור, כונתו משום שהגמר מלאכה אינו מתחיל מיד כשנותן הטיט בתנור, שבתחילה נותן טיט
רך בתנור ומתקשה, ונעשה לצורת חבית, וע"ז חייב משום מבשל [כמש"כ רש"י
שם ד"ה ז' חטאות] ואח"כ משאיר עוד את החבית בתנור כדי שתתחזק ביותר והיינו
גמר מלאכתה. נמצא, שהגמר מלאכה אינו מתייחס ישירות למעשה האדם דהיינו להכנסת הטיט בתנור
ולכן כתב רש"י דמאליה נגמרה מלאכתו והו"ל כגרמא ופטור.
משא"כ במלבן את הרעפים שאינם טיט רך אלא רעפים גמורים ונותנם על
האש כדי לחזקם ולסתום הנקבים, מיד כשנותן אותם על האש הם מתחילים להתלבן ולהתקשות וזוהי
פעולה שמתיחסת ישירות למעשיו, ולכן לא איכפת לן שהגמר מלאכה מתמשך ואינו מסתיים מיד
ודמיא לפעולה אחת ארוכה כבישול ואפיה ולא חשיב כגרמא. ואם כנים דברינו הרי שאין כלל
כונת רש"י לחדש דבמלאכת מכב"פ איכא תנאי מחודש שהמלאכה צריכה להתחיל ולהסתיים
ברגע אחד, וכל כונת רש"י הוא לציין יסוד כללי הנוגע לכל מלאכות שבת שצריך שהמלאכה
תתייחס ישירות לאדם ולא תעשה בגרמתו אבל כל שהמלאכה התחילה מיד ומתייחסת למעשיו חייב
אפי' כשהיא מתמשכת ולכן חייב במלבן את הרעפים משום מכב"פ.
בשו"ת הר צבי או"ח סימן ק"כ נשאל מבעל בית חרושת ללבנים
שצריך לשפוך הרבה מים על הלבנים פעם אחת ביום כדי שיתחזקו מה יעשה ביום שב"ק.
ספקו של השואל היה, אי הוי איסור דאורייתא ויאסר אפי' ע"י גוי. והשיב דיש בזה
איסור דאורייתא משום מכה בפטיש דומיא דמלבן את הרעפים ואת הקדירה דחייב חטאת מכיון
שעי"כ מחזק את הרעפים וה"נ ע"י שפיכת המים הוא מחזק את הלבנים ועושה
כלי וכן הדבר מצוי ביציקת בטון בגג שצריך לשפוך הרבה מים כדי לחזק היציקה ואף בזה איסורו
מדאורייתא משום בונה. ואולם בהר צבי כתב דיש להתעורר ולהסתפק מדברי רש"י הנ"ל
דמלאכה שנגמרת מאליה אין חייב עליה משום מכה בפטיש ואף הלבנים אינן מתחזקות מיד על
ידי מעשיו אלא לאט מאליהן וממילא אינו חייב על כך. אבל למש"כ שאין כונת רש"י
שהמלאכה צריכה להתחיל ולהסתיים ברגע אחד אלא שצריך שהגמ"מ יתחיל מיד בסמוך לפעולת
האדם א"כ ה"ה כאן ע"י הזרמת המים על הלבנים מתחיל מיד תהליך ההתחזקות
של הלבנים וחייב מצד מכב"פ דומיא דמלבן הרעפים שחייב חטאת עכ"ד.
ומראה מקום אני לך: עי' במהרש"ם ח"ו סי' ה' ובשו"ת
באר יצחק סי' י"ג, באבני נזר [ליקוטים סי' נ"ה הוכיח דלא ס"ל
רש"י לסברת המאירי ואו"ח סי' רי"א] בקובץ ישורון [כ"א עמ'
תר"מ], קונטרס בעניני מלאכת מחשבת [מנדל עמ' נ"א], ספר זכרון זכרון
יהושע [עמ' רמ"ג שכתב שמרש"י בביצה משמע שאינו אלא מדרבנן אבל קשה
שבברייתא מפורש שחייב חטאת], רשימות לב [לגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל עמ'
ע"ט שחילק עפ"י תוספות בשבת ד' שבכל חיוב בישול מונח איסור אי-רדייה,
וא"כ הסוגיא במס' שבת, האי מאן דעבד חביתא חייב עליו נמי משום מבשל וכפירש"י
שם "ומצרפו בתוכו" הרי מבשל, ואי רדייתו בכלל מעשה בישולו "דמאליה נגמרה
מלאכתו" בתנור, ולכן כשמתחייב כה"ג משום בישול, מהאי טעמא נמי אין להתחייב
משום מכה בפטיש, שהלא היה אפשר לו לרדותו ומשא"כ הסוגיא מס' ביצה של שופת את הקדרה
שהיא חדשה וכבר נשרף בכבשן ואין לה ענין למלאכת בישול אלא משום לבון רעפים, שפיר יש
להתחייב מטעם מכה בפטיש, כשהקדרה מתלבן עיי"ש].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה