אהבת עצמו

אהבת האדם את עצמו יכולה להשאר רק על המדרגה התחתונה שלה, שתהיה טבעית ונמוכה, ומתוך קטנותה עלולה היא להתקלקל ולצאת חוץ לשורה, להיות ליסוד למעשים רעים ותכונות רעות, וכפי מדתו הכשרונית של האדם כן יכול הוא בהשחתתו להיות מסבב השחתה אל הכלל. ואותה האהבה בעצמה יכולה להיות ג"כ קדושה ואידיאלית, כל מה שהאדם מזכך את עצמו, מרומם את דעתו ושכלו, מכונן את תכונותיו ומעשיו לצד היותר נעלה וישר. כשהאדם מזכך את עצמו, והצד הטוב שבו הולך וכובש לו את מהותו, נעשה מבטו על המציאות כולו הולך ומאיר, הולך ומשמח, וההויה מוצאת חן בעיניו, מתוך שהוא מסתכל בה מנקודתו העצמית. ובאמת ההויה היא טובה מאד, כשהאדם המסתכל בה פועל בקרבה וחי עמה הוא טוב. וטובו של האדם בידו הוא כולו, או לפחות חלקים חשובים ממנו. ואותם החלקים שהם בידו להכניסם אל תחום הטוב, הנם יכולים לשפר את כל הוייתו, עד שגם חלקיו שאין טובם בידו יוחלטו לטוב, שהם אותם החלקים והכחות שהם יוצאים מכלל הבחירה החפשית, אף על פי שהנם קבועים באדם עצמו, באמת שייכים הם יותר לכללות ההויה, שהיא כולה מתהפכת לטוב, מתקשטת באורים נאים ומלבבים, כשהאדם מאיר בה בנשמתו הטובה ובכחותיו היפים המסודרים על פיה.