האדם גבוה ממלאכים

כשהאדם מדמה את עצמו למלאכים בקדושה, צריך הוא לדמות את עצמו ברוח גם לגבורתם ועז חייהם, ואז הקדושה מתגברת, ויש לה גבורה חיובית, ויוכל לעלות מזה למדה זו של הכרת ערכו הרוחני, שהוא עולה למעלה מחוג חיי המלאכים. ולא יפחידנו לבבו כלל שמא היא חולשה וגוזמא לחשוב כן, אלא ישטוף בו הגאון של קודש העליון ויתעלה ויתנשא, ורוח ד' תעודדנו לעשות גדולות בהתלבשות רוח הקודש.

להתחיל מאדם או מישראל?

ראוי היה שכל תוכן של קדושה ילקח בראשית השגתו מכללות האדם, שהרי ההכרה של הקדושה כללית היא, ותוכן הקישור של האדם עם ד' הוא תוכן שלמעלה מכל עם, ואחר כך יהיה נמשך בלבוש מיוחד ישראלי. אבל הקלקולים שבעולם כולו גרמו שנשתכח יסוד הקודש מכללות האדם, ונעשה בישראל יצירה חדשה, שמשום כך צריכה כל מחשבת קודש להמשך ממקור ישראל בראשיתה. ומכל מקום ישנם גבורי כח שהם מוצאים את יסוד העולם, שבשורש נשמתו של אדם הראשון, ההולכת ומפעמת את לבו של האדם בכללו, ועומק טוב זה מתקדם אצלם לכל, ואחר כך לוקחים את התמצית של קודש זה, ומלבישים אותו את בגדי ההוד של התורה והמצוה, וכל הקודש המיוחד שישראל מצויינים בו, עד שהם ממשיכים על עצמם גם דבקות אלהית, מפולשת מאורה של תורה, ושמחת המצות, מרוב כל.

הרב יצחק גולדשטיין זצ"ל

ישראל מאיר

לפני למעלה מעשור, נכנסתי ללמוד בישיבת "איתרי" הנמצאת בשכונת בית-צפפא שבדרום ירושלים. הימים הראשונים בישיבה, באופן טבעי, חקוקים היטב בזיכרוני. אני זוכר ממה חששתי וזוכר היטב מה הרשים אותי – כבר בהתחלה.

בשעות הצהריים של היום הראשון נכנס לבית המדרש יהודי בשנות ה-50 שחזותו קצת שונה מהנוף הרגיל של הישיבה. הוא הרכיב משקפיים גדולים וישנים, והדבר היחיד שבלט אצלו היה הפשטות. אם היו מבקשים ממני לנחש במה משלח ידו, הייתי עונה: פקיד דואר וותיק. אבל הוא לא. הוא כאן, בבית המדרש, צועד במהירות נינוחה לספסל האחורי. כשהוא חלף ליד המקום בו ישבתי, חבריי לספסל הוותיקים ממני בישיבה, התרוממו מעט ממקומם – כמתחייב מדין כיבוד תלמיד חכם. "מי זה?", שאלתי בהפתעה.

– "ר' יצחק גולדשטיין. החברותא של הרב אריאב עוזר", ענה לי החברותא שלי שהכירו היטב.

– "נו, ואז?", שאלתי מתוך הערכה לרב אריאב שמקדיש מזמנו היקר ללימוד עם "בעלבת" פשוט שקובע עיתים לתורה.

החברותא שלי ענה לי תשובה עניינית, קצרה ונקייה מסופרלטיבים: "הוא יודע את כל התורה כולה. כל התורה כולה. ואני אומר לך, מעשיו מרובים מחכמתו – אני עדיין לא החלטתי מה הוא יותר, גאון או צנוע". לימים הבנתי כמה התשובה הזו מקפלת בתוכה את הכול.

הבטתי אחורה, התבוננתי בו מתקדם לעברו של ראש הישיבה – הרב אריאב עוזר ששקוע בלימודו במקום הקבוע שלו שבספסל האחרון של בית המדרש (הכי רחוק מ"קיר המזרח" והכי קרוב ל"אוצר הספרים"). ההליכה של האיש הפשוט הזה והקימה הקלה של הבחורים מפניו, נמשכה כמו גל ששטף את בית המדרש. כל ספסל שר' יצחק השאיר מאחוריו בהליכתו, הקים מעט את יושביו. זה לא בלט לעין וניכר שההקפדה על ההלכה בנוגע לכבודו, נעשית ללא ידיעתו. רק אחרי שהוא בטוח חלף. היהודי הפשוט מתיישב בסמוך לרב אריאב ומיד הם ממהרים לשתף איש את רעהו בחוויותיהם מאוצר הספרים שמאוחסן בלבם.

לא אחת יושבי בית המדרש נתקלו במראה של הצמד הענק הזה מחייך מאוזן לאוזן באמצע הלימוד, שלא לומר מתגלגל מצחוק. האמת, אינני יודע מה מצחיק בדברי הרשב"א או הריטב"א, אבל גם בעין גשמית ניתן היה להבחין ששיטת הלימוד העיקרית שלהם, היא "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי".

2.
ביום שלישי הקרוב, כ"ח בתשרי, ימלאו שלושים יום לפטירתו של הרב יצחק גולדשטיין זצ"ל – מגדולי תלמידי החכמים שבדור. מסע הלווייתו של ר' יצחק נראה כמו מסע חייו. לא נחסמו כבישים ולא שכרו חברות הגברה למלווים שהתאספו בשכונת מעלות דפנה שבה התגורר. קהל המלווים הורכב מכמה מאות אנשים (מספר מצומצם יחסית) מהם לא הצליח להסתיר את גדלותו, וממספר רב של תלמידי חכמים שבדברי ההספד שלהם גילו מעט מהערצתם הגדולה לנפטר. ביניהם היו הרב שלמה פישר, הרב שמואל אוירבך, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב מיכל זילבר.

"הוא היה ראוי להנהיג את הדור", אמר ר' שלמה פישר בהספדו – ומי שמכיר, יודע שר' שלמה פישר לא מפליג בשבחים שאין בהם ממש.

אצל תלמידי ישיבת איתרי ובוגריה, התואר הרשמי והיוקרתי של הנפטר היה "החברותא של הרב אריאב". אבל ר' יצחק גודלשטיין היה נכס של כלל ישראל בדור האחרון (ובדורות הבאים מן הסתם) ולא רק דמות מופת בישיבה מסוימת. המשפט המוכר "לא מחזיק טיבותא לנפשיה" היה משנת חייו, אך במחילה מכבוד תורתו, אין במשנה הזו כדי לפטור אותנו מלהכיר לו טובה על תרומתו העצומה ללימוד התורה של כל אחד ואחד מאתנו.

הרב יצחק גולדשטיין היה העורך הראשי של תלמוד בבלי וירושלמי מהדורת שוטנשטיין, ונמנה עם עורכי האנציקלופדיה התלמודית ואוצר מפרשי התלמוד. מגידי שיעורים מנוסים, אברכים, בחורים, בעלי בתים ובעלי תשובה שהחלו את דרכם בבית המדרש, חייבים לו הכרת הטוב עצומה על המפעלים הגדולים שבנה לטובת הציבור (והאמינו לי, די בהיכרות שטחית עמו כדי לדעת שחוץ מ"טובת הציבור", לא היה שום אינטרס אחר שהניע אותו להתמסר לפרויקטים הגדולים האלו).

מי שזכה להכירו מעט מקרוב, יודע שללא שום קשר ליצירות התורניות המופלאות עליהן הוא חתום, בראש ובראשונה הכרת הטוב לה הוא ראוי, היא על עצם לימוד התורה שלו. הרב יצחק גולדשטיין למד תורה לשמה בפרמטרים הכי תובעניים של "לימוד תורה לשמה". לפני כ-15 שנה הוא חלה במחלה קשה ועל אף מצבו הרפואי שהלך והידרדר, הוא המשיך להתמיד בסדר יומו הגדוש בלימוד תורה ובהנחלתה לכלל ישראל.

על אף גאונותו היוצאת דופן, הקפיד לדבר עם בן שיחו – יהיה מי שיהיה – בגובה העיניים. אני חושב שהתכונה הנפלאה הזו באה לידי ביטוי בסגנון העריכה שלו: כל מי שנתקל בהערות הלמדניות שבתחתית דף הגמרא שבש"ס שוטנשטיין, לא יכול שלא להתפעל מההנגשה, מהניסוח הקולח והידידותי למשתמש. מסתבר שר' יצחק גודלשטיין, במשקפיים המיושנים שלו, ראה היטב את נימי הנפש של הדור החדש והמודרני. את הישן הוא חידש ואת החדש הוא קידש.

בישיבת איתרי בשנים האחרונות, השם "יצחק בן שרה הינדא" הופיע שוב ושוב על לוח המודעות עם תוספת המילים: "זקוק לרחמי שמים מרובים". אך כל פעם הוא הפתיע מחדש כשלאחר היעדרות קצרה היה שב לתלמודו כאילו לא הוא האיש המוכר מה"מי שברך לחולים". הנה הוא שוב צועד בנינוחות ובצניעות לספסל האחורי שליד אוצר הספרים כדי "להחליף חוויות" עם הרב אריאב עוזר על עוד דיוק נפלא בדברי הראשונים. נראה שאחד מהראשונים, רבנו בחיי (בספרו "חובות הלבבות"), כתב הגדרה מדויקת המשקפת את דמותו: "החסיד, צהלתו בפניו ודאגתו בלבו".

זכות תורתו וצניעותו תגן עלינו.

חולה באכילת מצה של איסור

חולה שיש בו סכנה, ואין לו אלא מצה של טבל, האם יוצא בה ידי חובת אכילת מצה, ויכול לברך עליה ברכת אכילת מצה, או שמא מאחר ונאמר במסכת פסחים (דף לה ע"א) שלא יוצאים ידי חובת מצות אכילת מצה אם היא טבל, גם בחולה כך?

כתבו התוס' בסוכה (דף ל ע"א): ומיהו תימה בפרק כל שעה (פסחים דף לה ע"א) דתניא אין יוצא ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא, תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה, יעו"ש.

וכתב המנחת חינוך (מצוה י): ונלע"ד באותם איסורים שכתבנו לעיל דאינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה, כגון שאכל מע"ש וכדומה, אם היה חולה שיש בו סכנה ואכל זה, יצא ידי חובה מצה, דעכ"פ אינו עבירה אדרבא מצוה איכא... ובזה מיושב קושיית התוס' דלמה לי גבי טבל קרא תיפוק ליה דהוי מצוה הבאה בעבירה, ולפי מה שכתבתי נפ"מ אי אכל במקום סכנה, אי לאו קרא היה יוצא באכילתה, אך מחמת גזה"כ דאינו יוצא אם כן אף בכה"ג לא יצא, ומ"מ צ"ע דבר זה, עכ"ל. הרי לפנינו דעת המנחת חינוך שחולה האוכל מצת טבל אינו יוצא בה ידי חובה.

וכן כתב הערוך לנר (על דברי התוס' הנ"ל): לענ"ד אפשר ליישב קושיא זו (של תוס') דשפיר צריך הש"ס לומר טעם זה דיש נפקותא, דזה פשוט דמי שאחזו בולמוס ואין כאן היתר, מאכילין אותו טבל כדאמרינן ביומא (דף פג ע"א) וא"כ מי שאחזו בולמוס בליל פסח והאכילו אותו מצה של טבל משום דלא היה כאן היתר, ואח"כ מצאו מצה של היתר להך טעמא דמצוה הבאה בעבירה לא היה צריך לחזור ולאכול, דהא בשעת אכילה היה היתר אצלו, אבל להך טעמא דמי שיש איסורו משום בל תאכל חמץ, צריך לחזור ולאכול כזית ממצה של היתר, יעו"ש.

וכ"כ כתב מדנפשיה הגאון ר' יהושע אהרנברג זצ"ל [דבר יהושע ה-כ"ח]: "נשאלתי מאת הרהגה"צ אבד"ק מונקאץ' שליט"א, במחנה הסגר לא היה להם בפסח לאכול רק חמץ, אי רשאין לקדש עליו קידוש היום. ופלפלתי עמו בדבר, והעירותי מהא דקיי"ל דמצה של טבל אין אדם יוצא בה משום שאינו בבל תאכל חמץ, והתוס' שם הקשו תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה. ולכאורה משכח"ל כשאין לו רק טבל ומסתכן עליה אבל יש לו מצה של טבל דמשום טבל מותר ומשום חמץ אסור. והבאתי דברי הנוב"י בתשובה כה"ג. וכעת מצאתי בתשובת בשמים ראש להג' ר' שאול אביו של ר' חיים אריה הלוי אבד"ק קראקא זצ"ל שפלפל שם בענין אי מקדשין ביין נסך במקום סכנה". 

ויש שהוכיח [מהרי"ט אלגזי נ"ו: מדפי הספר ושו"ת שמחת יו"ט סי' מ"ב] מתוספות, שמכך שלא תירצו שמדובר בשוגג [שאם אכל בשוגג לא יצא מכח גזירת הכתוב], שגם באכל איסור בשוגג אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה אבל באונס יצא, שאינו נחשב איסור.

ובפרי יצחק כתב וז"ל: "אולם באמת נראה דגם באונס נמי חשיב מצוה הב"ע, ואני תמה על הגאון מהרי"ט אלגזי דפשיטא ליה דבאונס לא חשיב מצוה הב"ע, והא ממקום שבא ללמוד דבשוגג הוי מצוה הב"ע, והיינו ממה שהקשו התו' שם דל"ל קרא דאינו יוצא במצה של טבל תיפוק ליה דהוי מצוה הב"ע ולא תי' בפשיטות דאיצטריך קרא לאוכל מצה של טבל בשוגג ובע"כ דגם בשוגג הוי מצוה הב"ע כנ"ל, הא מדבריהם אלו יש ללמוד ג"כ דגם מצוה הב"ע באונס לא יצא יד"ח, דאל"כ אמאי לא תי' דאיצטריך קרא בכה"ג לאוכל מצה של טבל באונס וכגון שכפאוהו פרסיים, דגם לכתחילה מותר לאכול דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ, ומ"מ אינו יוצא יד"ח אכילה מצה מקרא דלא תאכל עליו חמץ. ובע"כ דכל מצוה שבא בעבירה אפילו ע"י אונס חשיב מצוה הב"ע ולא יצא יד"ח." הרי שלדעת הפרי יצחק גם האוכל מצה של טבל באונס לא יצא ידי חובתו משום מצוה הבאה בעבירה. וע"ע בחשוקי חמד דמאי פ"ז, ובס' בשולי המנחה על המנ"ח מצוה י' אות כ"א מה שהביא בזה, ובס' "דבר תורה" עמ' רס"ד והלאה ובס' עשירית האיפה על המנ"ח עמ' רפ"ח מצויים מקורות רבים.

פת הבאה בכיסנין בשיעור קביעת סעודה ביותר מכדי אכילת פרס

דובב מישרים חלק א סימן מח
ב"ה יום ד' אסרו חג של עצרת תרפ"ז לפ"ק טשעבין.

לכבוד הרב המאוה"ג וו"ח החו"ב בנש"ק וכו' מוה"ר מנחם צבי טייטעלבוים נ"י אבד"ק ניעפאלאמיץ

על דבר שאלתו באכל פת הבאה בכיסנין דמבואר בש"ע סי' קס"ח [ס"ו] דאם אכל שיעור שאחרים קובעים עליו מחויב לברך ברכת המוציא וברכת המזון, איך הדין אם אכל השיעור הלז יותר מכדי אכילת פרס אם מחויב לברך ברכת המוציא וברכת המזון.

הנה לדעתי נראה דאפילו לדעת המג"א ז"ל בסי' ר"י [סק"א] דפליג על [שיירי] כנסת הגדולה [סי' ר"ד הגהות טור אות ג'] דמחלק בין ברכת המזון ליום הכיפורים, דבברכת המזון מצטרף באכל יותר מכדי אכילת פרס, וס"ל להמג"א דלא שנא דגם בברכת המזון אינו מצטרף עי"ש. מ"מ הלא הפרמ"ג שם [א"א ס"ק א'] העלה דכל זה איירי בלא אכל כדי שביעה, אבל באכל כדי שביעה לדברי הכל מצטרף אפילו בשהה יותר מכדי אכילת פרס, וא"כ הכא בפת הבא בכיסנין דאינו מחויב רק באכל שיעור שאחרים קובעין עליו, כמבואר בש"ע סי' קס"ח [ס"ו] דהוא שיעור ג' או ד' ביצים עיין במחצית השקל שם [ס"ק י"ג], א"כ הוא שיעור שביעה ומצטרף גם יותר מכדי אכילת פרס, ואף על גב דדעת הפרמ"ג בסי' קס"ח [במשב"ז] ס"ק ו' וביו"ד בסוף שער התערובות דבפת הבאה בכיסנין הנילוש במי פירות אינו מחויב לברך ברכת המזון אפילו באכל כדי שביעה רק מדרבנן, מ"מ בודאי כעין דאורייתא תיקנו, ומחויב לברך אפילו באכל יותר מכדי אכילת פרס, ובפרט הלא דעת האשכול [ח"א ה' סעודה סי' י"ח] דהא דאינו מחויב רק מדרבנן באכל פת הבאה בכיסנין הוא רק באכל יותר מכביצה, אבל באכל כדי שביעה מחויב לברך מדאורייתא עי"ש, א"כ פשיטא דדינו כפת ממש להצטרף אפילו באכל יותר מכדי אכילת פרס.

ואמנם במנחת חינוך מ' שי"ג [אות ב'] פקפק על דברי הפרמ"ג הנ"ל שחידש דלענין ברכת המזון מצטרף אפילו באכל יותר מכדי אכילת פרס, והביא ראיה לסתור מש"ס יומא דף ע"ט [ע"ב] דהש"ס שם מביא ראיה דכותבת היא פחות מכביצה ממתני' [ברכות מ"ה ע"א] דעד כמה מזמנין וכו' ר"י אומר עד כביצה וכו', ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה השתא כביצה שבועי משבעא דעתא לא מייתבי וכו' עי"ש, ואי כדברי הפרמ"ג מאי מקשה הש"ס הא חזינן דכן הוא, דהא אם אוכל אכילה ביותר מכדי צירוף והוא שבע אף שמחויב לברך מ"מ לענין יום הכיפורים פטור, א"כ חזינן דלא מייתבא דעתיה אף על גב שהוא שבע עי"ש.

אולם באמת דברי הפרמ"ג ברורים, דמה דפשיטא ליה להמנ"ח דאם אכל כדי שביעה ביותר מכדי אכילת פרס פטור ביום הכיפורים, הנה באמת דעת החתם סופר דכל זה הוא רק באכל ככותבת על כן פטור בשהה יותר מכדי אכילת פרס, אבל באכל כדי שביעה חייב משום יום הכיפורים אפילו בשהה יותר מכדי אכילת פרס, ושפיר דומה לברכת המזון, עיין בשו"ת מחנה חיים ח"ג [או"ח] סי' ל"ט שהביא כן מהחתם סופר. מלבד זה אפילו אם נימא כדעת המנ"ח ג"כ אינו ראיה משם, משום דביום הכיפורים בעינן הנאת גרון וע"כ שפיר ביותר מכדי אכילת פרס הלא ליכא הנאת גרון וממילא לא מייתבא דעתיה, משא"כ ברכת המזון דלא בעינן הנאת גרון רק הנאת מעיים, וא"כ אפילו ביותר מכדי אכילת פרס מצטרף, דהא מ"מ איכא הנאת מעיים והוא שבע כיון דבמעיים נתאסף השיעור שביעה, והש"ס ביומא הנ"ל דפשיטא ליה דהיכא שהוא שבע מייתבא דעתיה מיירי רק לענין השיעור בכמות, דהיכא דפעל השיעור אכילה שיהיה שבע מכל שכן מהני למייתבא דעתיה, אבל אם אכל יותר מכדי אכילת פרס דליכא הנאת גרון שפיר אינו מחויב ביום הכיפורים משום דליכא הנאת גרון ולא מייתבא דעתיה. והמנ"ח בעצמו הרגיש בזה, אולם המנ"ח אזיל בשיטה דברכת המזון דומה ליום הכיפורים ובעינן גם בברכת המזון הנאת גרון, וא"כ שפיר מקשה.

אולם באמת כל זה לשיטתו [שו"ת חת"ס או"ח סי' קכ"ז] דס"ל דגם ביום הכיפורים בעינן הנאת מעיים, משום דס"ל דמייתבא דעתיה הוי כמו שביעה ועכ"ז בעינן גם הנאת גרון, והראיה דאינו מצטרף יותר מכדי אכילת פרס, וע"כ שפיר י"ל דברכת המזון דומה ג"כ ליום הכיפורים ובעינן מלבד הנאת מעיים גם הנאת גרון. אבל כבר נודע [עי' שו"ת אמרי אש או"ח סי' י"ב ד"ה ואדמ"ו] שבמח"כ דבריו תמוהים מאוד מירושלמי דתרומות פ"ח ה"א דמבואר שם דהלעוס כבלוע אף ביום הכיפורים כן, א"כ מבואר דביום הכיפורים חייב על הנאת גרון בלבד [עי' לקמן ח"ג סי' פ"ח ד"ה ועיין], ובברכת המזון לכולי עלמא אינו חייב על הנאת גרון בלבד, דהא בעינן שיעור שביעה כדכתיב ואכלת ושבעת, א"כ ע"כ אינו דומה ברכת המזון ליום הכיפורים לענין הנאת גרון, ושפיר יש לחלק כיון דבברכת המזון סגי רק בהנאת מעיים ממילא מצטרף גם ביותר מכדי אכילת פרס כנ"ל, וזה פשוט, ועי' בשו"ת פנים מאירות [ח"ב סי' כ"ז].

ולדעתי נ"ל להביא ראיה על דרך הפלפול קצת להפרי מגדים מש"ס ברכות ל"ז [ע"ב], אמר ר' יוסף האי חביצא דאית ביה פרורין כזית בתחילה מברך עליה המוציא ולבסוף מברך עליו ג' ברכות וכו', אמר ר"י מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וכו' נטלן לאכלן מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה וכולן פותתן כזית, והקשה הישועות יעקב [או"ח] בסי' קס"ח [סק"ו] איך דייק הש"ס דעל חביצא כשיש בה פרורין כזית מברך עליו המוציא מהא דתניא נטלן לאכלן מברך עליו המוציא, דילמא התם מיירי דאכל כדי שביעה דאז חייב בברכת המזון מן התורה וממילא נמי מחויב בברכת המוציא, אבל ר"י מיירי בלא אכל כדי שביעה דאינו רק מדרבנן, ועכ"ז ס"ל ביש בפרוסה כזית מברך עליו המוציא, וזה לא נשמע ממתני' עי"ש.

והנ"ל לתרץ דהנה הקשו הראשונים [עי' ספר המכריע סי' ס"ג] אהא דתנן היה עומד ומקריב נטלן לאכול מברך המוציא, והקשו הלא המנחות נילושין בשמן [ועיין בתוס' פסחים דף ל"ז [ע"ב] ד"ה דכ"ע בשם הר"ת דמיירי ג"כ במנחת מחבת ומרחשת שמטוגנת בשמן] וא"כ הוי פת הבאה בכיסנין כמבואר בש"ע סי' קס"ח [ס"ז] ואמאי מברך המוציא.

אולם נ"ל כמו דמבואר בש"ס ברכות שם [ל"ח ע"א] בכובא דארעא כיון דבקבע עליה מברך המוציא, אזי ממילא יוצא ידי חובתו בפסח לענין מצה, והיינו דמצות מצה משוי לה כקבע והוי בכלל לחם, וא"כ הכ"נ מצות אכילת קדשים משוי לה כסעודת קבע ומשום הכי שפיר מברך עלה ברכת המוציא אף על גב דהוי פת הבאה בכיסנין, דהא פת הבאה בכיסנין אם קבע עליו מחויב לברך ברכת המוציא. [ועיין בשערי תשובה שם [סק"ט] שהביא מהברכי יוסף [שם סק"ה] דבשבת גם פת כיסנין מחויב בברכת המזון ובברכת המוציא, ועיין בהגהות מנחת פתים באו"ח שם]. ויהיה מדויק עפי"ז דברי רש"י ז"ל שם שפירש נטלן לאכלן כהן, והעיר בישועות יעקב שם דלכאורה שפת יתר הוא עי"ש, ולהנ"ל י"ל דהנה הצל"ח בביצה דף י"ט [ע"ב ד"ה ומדי עסקי] מסתפק אם אכילת קדשים דבעלים הוי ג"כ מצוות עשה, או דילמא רק אכילת כהנים עי"ש, ומשום הכי מדייק רש"י ז"ל שנטלן כהן לאכלן ואכילת כהן הוי מצות עשה, ועל כן שפיר מחויב בברכת המוציא אף על גב דהוי פת הבאה בכיסנין, משום דהמצוה משוי לה כקבע.

ואמנם לכאורה יש לפקפק בזה, דהא דעת רש"י ז"ל בפסחים דף נ"ט [ע"א ד"ה בשאר] דאכילת קדשים דבעלים ג"כ הוי מצות עשה כמו אכילת כהנים.


אך באמת גם זה ניחא, דהנה הא דאכילת מצוה משוי לה כקבע הוא רק היכא שהחיוב רובץ עליו שיקיים המצוה, אזי כיון שהחיוב מוטל עליו ע"כ באכילתן משוי לה כקבע, וכבר כתבו התוס' ז"ל ביבמות דף מ' [ע"א] ד"ה רצה דהכהן המקריב צריך שיאכל מזה והנשאר יוכל לאכול כל כהן שירצה, וא"כ שפיר מדויק דכהן המקריב אם נטלן לאכלן כיון דהוא מחויב לאכול על כן משוי ליה באכילתו כקבע ומברך ברכת המוציא.

היוצא לנו מדברינו דלעולם הוי כפת הבאה בכיסנין ואפילו הכי מברך ברכת המוציא משום דהוי כקבע מכח המצוה, או י"ל דמיירי שאכל כדי שביעה ובכה"ג גם פת הבאה בכיסנין מחויבת בברכת המוציא.

ולפי"ז מיושב קושית הישועות יעקב הנ"ל שהקשה דלמא מיירי באכל כדי שביעה ומשום הכי מחויב לברך כיון דהוא דאורייתא, אבל ר"י מיירי שלא אכל כדי שביעה, ולהנ"ל י"ל דאדרבה ע"כ הכא מיירי באכל כדי שביעה או המצוה משוי לה כקבע כנ"ל, ואפ"ה שפיר מייתי ראיה דגם בלא אכל כדי שביעה מחויב לברך, דהא כבר הבאתי דעת הפרי מגדים דגם באכל כדי שביעה מפת הבאה בכיסנין אינו מחויב לברך רק מדרבנן, וא"כ ממילא שמעינן ג"כ דעל פרורין דאית בהו כזית מברך המוציא אפילו בלא שבע, מדמברך על פרורין דאית בהו כזית מפת הבאה בכיסנין בשבע, אף על גב דשם אפילו באכל כדי שביעה אינו מחויב רק מדרבנן, כנ"ל.

ולפי"ז לדברינו דמשום הכי נטלן לאכלן מברך המוציא אף על גב דהוי כפת הבאה בכיסנין משום דהוי כקבע עליה ע"י המצוה, או י"ל דמיירי באכל כדי שביעה, וא"כ אם נימא דאם אכל פת הבאה בכיסנין ביותר מכדי אכילת פרס אפילו אכל כדי שביעה אינו מחויב לברך ברכת המזון וממילא אינו מברך המוציא, א"כ יקשה אמאי אם נטלן לאכלן מברך המוציא, ומשמע דע"כ מחויב לברך המוציא, הלא הברירה בידו לאכול המנחה ביותר מכדי אכילת פרס לפי דעת המוצל מאש [סי' נ"א ד"ה בענין מצות] דבאכילת קדשים יוצא גם בשהה יותר מכדי אכילת פרס, ולענין ברכת המוציא לא חשיב כפת באכל יותר מכדי אכילת פרס, אלא ע"כ דגם לענין ברכת המזון וברכת המוציא מצטרף באכל כדי שביעה אפילו יותר מכדי אכילת פרס, ומשום הכי שפיר נטלן לאכלן מברך המוציא ודו"ק.

והנה הספר מוצל מאש אינו תח"י, ולדעתי צע"ק מש"ס זבחים דף ל"א [ע"ב] בעי רבא חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס מהו, לאכילת גבוה מדמינן ליה או לאכילת הדיוט מדמינן ליה, ואם נימא דלענין אכילת קדשים מצטרף אפילו ביותר מכדי אכילת פרס, א"כ אפילו לאכילת אדם מדמינן לה מ"מ יצטרף, דהא לענין אכילת קדשים הוי אכילה אפילו ביותר מכדי אכילת פרס.