"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ד' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת". יש פה כמה דברים שצריך להבין: משה אומר "אֲשֶׁר צִוָּה ד' לַעֲשֹׂת אֹתָם",  ואח"כ מצווה על איסור עשיית מלאכה בשבת, ואומר ורש"י (שמות לה, ב) שמכאן שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. א"כ עיקר הציווי היה לשבות בשבת, שזהו שב ואל תעשה – לא לעשות את אותן המלאכות של ששת הימים, אך אם כן למה כתוב "אֲשֶׁר צִוָּה ד' לַעֲשֹׂת", שמשמע שד' מצווה על משהו אקטיבי? ועוד יש לשאול למה מדגיש רש"י (שמות לה, א ד"ה ויקהל משה): "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו", מה הנפק"מ אם משה הוציא כרוז שצריך לבוא, או שנתאספו לבד?

"וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה". שואל החת"ס (*) למה צריך לכתוב שהם יצאו, ברור שכשסיים משה הלכו בני ישראל! מסביר האב"ע (שמות לה, כ ד"ה ויצאו) שנכתב שיצאו "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כדי להדגיש שהגיעו כולם. והחתם סופר מסביר, שכשיכור להבדיל יוצא מבית מרזח, לא צריך לשאול אותו מאיפה הוא בא, רואים את זה עליו, כפי שכתוב "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיהו ג, ט), ואומר החת"ס שלא רק בזמן שהם ישבו לפני משה הוא הקרין עליהם מקדושתו, אלא היה זה ניכר בפניהם גם לאחר שיצאו ממנו. הם הפנימו את דבריו כך שגם כשיצאו הכירו על פניהם מהיכן באו. התורה מדגישה שהיו "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ולמה? בפרשיות תרומה-תצווה כתוב הציווי על הקמת המשכן, ולאחר חטא העגל חוזרת התורה על הציווי, וכעת כותבת בפרוטרוט כיצד עשו בפועל, ושואלים הפרשנים שלכאורה זה מיותר. הרמב"ן (שמות לו, ח) מתרץ שזה כמו "יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום יותר מתורתן של בנים" (בראשית כד, מב ד"ה ואבא), שהתורה מאריכה באליעזר ורבקה בשל חביבותם, וכך בפרשיות המשכן התורה כ"כ מאריכה בגלל חביבותו. בפשטות הפירוש הוא שאנו יודעים שיש הרבה רצונות לכל אדם, אך כשהוא מיישם אותם בפועל הם לא מתגשמים בדיוק כפי התכנון, תמיד יש פער בין הרצוי, האידיאל הגדול, לבין ההוצאה לפועל. ופה העידה התורה שהיות והציווי בא ע"י משה בעצמו, ובפרט אחרי העגל היתה השתוקקות גדולה, הזהירות הייתה כ"כ בדקדוק שלא היה שום סטיה מהציווי, שזה דבר שלא מצוי בשום מקום. ככל שמתעסקים בדברים שבקדושה, ישנה סייעתא דשמיא שהיישום יהיה שווה לאידיאל.

אחדות ישראל

שאלנו למה מדגיש רש"י שהיה זה לאחר יום כיפור, מה הדגש שבאו "כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ושנאספו על פי דיבורו, ולא "בידים". הרמב"ן הידוע בהקדמה לשמות אומר שמעמד הר סיני היה חד פעמי, אך צריך  שגילוי השכינה שהיה שם יהיה תמיד, וזו תכלית המשכן, שאותה השראת שכינה שהיתה בהר סיני תהיה תמידית, לאורך כל השנים. ובירידת השכינה בהר סיני כתוב "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב), ומסביר רש"י (שם ד"ה ויחן שם ישראל): "כאיש אחד בלב אחד", אם כן מה שגרם לירידת השכינה בהר סיני הוא האחדות, וגם השראת השכינה לדורות לא יכולה להיות ללא המציאות של "כאיש אחד בלב אחד", ולכן אומרת התורה שכדי שיהיה מקום שמוכן באופן תמידי להשראת השכינה צריך "וַיַּקְהֵל" בשיא המעלה, לא סתם שמתאספים למקום אחד, אלא שיהיה מצד הציבור, שיאספו לבד, ולכן לא אספם ביד, אלא הציבור הגיע מרצונו. ויש לכך גם נפק"מ למעשה. כתוב שמחלל שבת אינו מצטרף למניין [וכשהישיבה התחילה לארגן מניינים ביום כיפור בכל מיני מקומות, ובראשונה בקיבוץ צרעה שליד בית שמש, הרצי"ה הקפיד שיסעו עשרה, שלא ייכנסו לספקות]. אך יש פוסקים שכותבים שכל זה כשקוראים לו להשלים, אבל אם מישהו שאינו 'על טהרת הקודש' מגיע מאיליו להתפלל – הוא מצטרף. כי הרמב"ם מסביר שהסיבה שלא מצרפים מחלל שבת היא שא"א לצרף אדם לדבר שאינו מאמין בו. אך אם הוא בא מאליו, סימן שהוא כן מאמין. זו היתה המציאות אצל משה – בני ישראל התאספו מאליהם, והיה זה ביטוי של "כאיש אחד בלב אחד".

גם על המצרים שרדפו אחרי בנ"י, אומר רש"י (שמות יד, י ד"ה נסע אחריהם): "בלב אחד כאיש אחד". לכאורה מה שייך במצריים הביטוי הזה? אלא שבהר סיני כתוב בדיוק הפוך – "כאיש אחד בלב אחד", ואין זה רק הבדל לשוני, אלא שגם כשרואים איזו אחדות אצל הגויים, כגון מדין ומואב בזמן בלק ובלעם, שהתאחדו בגלל הפחד מישראל, אין זה אחדות בעצם, אלא כדי להועיל לעצמם, שלכל אחד יהיה יותר טוב. אבל אחדות אמיתית היא כמו בסיני - קודם כל כלל ישראל "כאיש אחד", ואח"כ חשבון הפרטים של לב אחד, לעומת מצריים שהיו "בלב אחד" ורק בגלל זה "כאיש אחד". ןלכן גם בספר מלכים מופיע אותו ביטוי, שכששלמה בנה את המקדש נאמר "אז יקהל שלמה" (מלכים א, ח, א), ואף מתן תורה נקרה בתורה "יום הקהל" (דברים ט, י; שם י, ד; שם יח, טז).

בסוף תפילת 'נשמת' כתובים ארבע מעלות בעם ישראל: "בפי ישרים תהלל, ובדברי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתרומם, ובקרב קדושים תתקדש", וכתב הרצי"ה (בהערות לעולת ראיה) שההמשך, "ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל" זו הדרגה היותר גדולה מכל ארבעת הדרגות הללו. ישנם מדרגות פרטיות, אך המדרגה של כל עמ"י המפארים ומתפללים לד', גדולה יותר מהדרגה של כל יחיד בפני עצמו. [בפורים האחרון, שחל ביום שישי, אחד השיכורים לא הספיק ללכת למקווה והוא נזכר בוורט שכתוב "מקוה ישראל ד'" (ירמיהו יז, יג), ולכן אדם יכול להטביל את עצמו בתוך כלל ישראל, וכך הוא עשה]. ולכן אומר רש"י שהיה זה למחרת יום הכיפורים, כי זו הדרגה של עמ"י לאחר יום הכיפורים, ולכן גם נאמר "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ד' לַעֲשֹׂת אֹתָם", שאין הכוונה על השביתה ממלאכה, אלא כפי שאומר נכדו של השפת אמת, בספרו בית ישראל, שהעשייה היא על ה"ויקהל". כשיהודים מחוברים אחד לשני, כשההתקהלות שלהם היא התקהלות אמיתית, של "כאיש אחד בלב אחד", ולא להיפך חלילה, זה "אֲשֶׁר צִוָּה ד' לַעֲשֹׂת". וכפי שכתוב בחז"ל שכשאמר יעקב "האספו ואגידה לכם" (בראשית מט, א), זה עצמו היה ציווי, ולכן לאחר מכן אומרים האחים ליוסף: "אביך צִוה", ואיפה ציווה? כאן, שעיקר הצוואה היתה ההתאספות. וכותב בעל ספר חרדים ש"שמע ישראל" פירושו כפי שכתוב אצל שאול "וַיְשַמַע שאול את העם" (שמואל א, טו, ד), שאסף אותם, ועל זה אנו אומרים פעמיים ביום "שמע ישראל". אין זו קבלת עול מלכות שמיים פרטית בלבד, אלא "שמע ישראל", כולם ביחד. אז אותו "ויקהל", ממשיך במשכן ובתורה. וגם ביציאת מצריים נאמר "אכן נודע הדבר" (שמות ב, יד), שבגלל שיש בעלי לשון הרע, הזורעים מחלוקת ופירוד, אינם נגאלים (עי' רש"י שם ד"ה אכן נודע הדבר). ורק לאחר שהשאילו כלים ובגדים זה לזה – נגאלו.

ישנם מ"ח קנייני תורה, והזכרתי את דברי הגר"א בסוף משלי שאי אפשר למצוא באדם אחד את כל הקניינים, ולכן יש עניין ללמוד בחבורה, כי לכל אחד יש את הקניין שלו ולכולם יש את כל המ"ח קניינים. ומעניין מאוד שבהקדמה של ר' חיים מוולוז'ין לפירוש הגר"א לספרא דצניעותא, כתוב שאע"פ שקשה שלאדם אחד יהיו כל המ"ח קניינים, אך ברבו הגר"א מוילנא היה את כל המ"ח קניינים!

האחדות בקרבן פסח

אותו דין יש בקרבן פסח. קרבן פסח נחשב לקרבן ציבור, ונחלקו התנאים במשנה בפסחים (ח, ז) אם הפסח נשחט על היחיד. וכתב הרמב"ם () שגם למ"ד שהפסח נשחט על היחיד, בכל זאת מצווה לעשותו בציבור בעם רב. לאחר חטא העגל כתוב "לא תשחט  על חמץ דם זבחי" (שמות לד, כה), בפשטות הכוונה שמי ששוחט פסח ויש ברשותו חמץ, עובר על לאו זה. דין זה נאמר כבר בפרשת משפטים (שמות כג, יח), ואצלנו בפרשת כי תשא מוסיף רש"י שאפילו אם יש לאחד מבני החבורה חמץ, השוחט עובר על האיסור! ולמה רש"י אומר את זה רק בכי תשא ולא במשפטים? הגמרא בע"ז (נג ע"ב) אומרת שעמ"י בחטא העגל "איוו לאלוהות הרבה". "משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", משה היה המאחד של כלל ישראל, שכמה שהמנהיג גדול יותר הוא יודע לאחד יותר. כתוב בגמרא "שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו" (יומא פו ע"ב). על מי מדובר פה? השפת אמת (שם) מסביר פשט מקורי, שיש אנשים שהיחידות שלהם איננה משהו פרטי, הם לא מנותקים מהכלל, כמו כה"ג או מלך. יש אנשים מרכזיים שהם הלב והמצפון של עמ"י, ועליהם אומרת הגמרא שיש מציאות שביחיד כלול כל העם, ועליהם נכתב "שבשביל יחיד ששב...". משה רבינו היה מאחד, וברגע שאומרים "לא ידענו מה היה לו", מייד מתאווים לאלהות הרבה - מה אנחנו צריכים להיות ביחד?! כל שבט ילך לעצמו! יש מדרש שהתפלגו לשלוש עשרה קבוצות לפני שעשו את העגל [אולי שלוש עשרה מפלגות... שלאחת מהם קראו מסתמא יחדיו...]. ועל זה אמר משה: מה היה התיקון הראשון? "אלה פקודי המשכן" (שמות לח, כא), ואומר רש"י (ד"ה משכן העדת): "עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם". אז חוץ ממה שצריך את ה"ויחן" צריך גם לכפר על חטא העגל את ה"התאוו", שהרצון יהיה מאוחד. לכן רק אחרי חטא העגל נאמר "לא תשחט", שגם אם לאחד מבני החבורה יש חמץ, השוחט עובר, כי אחרי חטא העגל צריך להדגיש שהציבור הוא מקשה אחת. יש ביטוי אצל ר' יונתן אייבשיץ שאם יש יהודי אחד שמגלח זקנו בתער, אז כל מי שיש לו זקן הוא חצי מגולח. לכן בעגל עצמו נאמר "מי לד' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו), זו היתה הפעולה הראשונית נגד ה"התאוו לאלהות הרבה". השפת אמת (צו תרמ"ז) כותב שלא כתוב ששבט לוי התנדבו להיות שותפים לבניית המשכן, כי מי שלא היה בחטא העגל לא היה צריך להשתתף בהקמת המשכן, שכן הם עדיין בדרגת ישראל שלפני החטא, אז לא היו צריכים בנייה מחודשת של מקום להשראת השכינה. לא היו צריכים ציווי מיוחד לצמצם את השכינה למקום אחד, למשכן. המשך חכמה (שמות לה, ב) רוצה לומר שרק אחרי חטא העגל, בניית המשכן היא אמצעי להשראת השכינה, ולכן הבנייה של המשכן אינה דוחה שבת, אך לפני החטא, מחדש המשך חכמה, בניית המשכן היתה כמו הקרבת קרבן שדוחה שבת, כי היא לא היתה אמצעי בשביל שיהיה מקום להשראת השכינה, אלא היא היתה עצם התכלית, והיא כעבודת המקדש שדוחה שבת עי"ש.

אני חושב שזו כוונת הגמרא בחגיגה (כו ע"א) שבזמן שישראל עולים לרגל כתוב שנעשים כל ישראל חברים, ולכן גם עם הארץ נאמן על טומאה וטהרה, כי הרגל מרומם את האדם. כי בכל מקום שיש אחדות יש טהרה. זה המשמעות של מה שהגמרא אומרת, למה דווקא חברים? הרמב"ם בפרוש המשניות במסכת דמאי שואל למה ת"ח מכונים חברים? כי חברתם נעימה זה לזה. וכשישראל עלו לרגל חברותם היתה נעימה זה לזה, ולכן כולם נאמנים וטהורים.

ר' צודק שואל למה לפני פרשת תרומה לא כתוב 'ויקהל משה', והרי אם זהו התנאי להמשך מעמד הר סיני, גם בציווי הראשוני הוא נצרך? ועונה שהזוהר מסביר שאחרי חטא העגל היה צריך להפריד את ישראל מהערב רב, שעכשיו א"א לעשות את המשכן אלא ע"י ישראל בעצמם, ללא הערב רב. מה פירוש? לפני חטא העגל היו כולם חברים בדרגה גבוהה מאוד, ונכון שהמשכן בא לכפר עליו, אך עצם הירידה גרמה לפרוד. [ולא נכנס לשאלה מי הם הערב רב, הגר"א באבן שלמה מונה חמישה בעלי ערב רב, והגרועים ביותר הם בעלי מחלוקת, ועליהם נאמר הפסוק "ואת עשו שנאתי" (מלאכי א, ג), אותם המתנהגים כעשו.]

טהרתן של ישראל

השבת היא שבת מאוד מורכבת: ויקהל, פקודי, שבת חזק, ופרשת פרה. חז"ל אומרים בשם הירושלמי שבדין שנקרא את פרשת החודש לפני פרשת פרה, אלא בגלל שפרה עוסקת בטהרתן של ישראל הקדימוה לפרשת החודש. ואומר הירושלמי במגילה שבין פרשת פרה לפרשת החודש לא עושים שבת הפסקה. למה? בשתיית ארבע כוסות כתוב שבין כוס ראשונה לשנייה מותר לשתות, אך בין שלישית לרביעית אסור לשתות, הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה - השלישית כנגד "וגאלתי", והרביעית כנגד "ולקחתי אתכם לי לעם", מתן תורה. ולכן אומר הירושלמי שבין ה"וגאלתי" ל"ולקחתי" אסור להפסיק ולכן אסור להפסיק בין פרה להחודש - יש שייכות ביניהם, טהרתן של ישראל זה חלק מהחודש, גאולת ישראל, אין הפסקות. המהר"ל (גבורות פ"ס) אומר שהיסוד של יציאת מצרים זה "וידעתם כי אני ד'" (שמות ו, ז), הדבקות בקב"ה. ב"וגאלתי" ד' בעצם שבר מעלינו את עול פרעה, ולכאורה היינו בני חורין, אך אומר המהר"ל שלהיות בן חורין ללא תוכן, אין זה חרות אמיתית, צריך גם חרות נפשית. הרב במאמרי הראי"ה במאמר 'חירותנו' כותב: "ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית, במה שאותו האחר מוצא שהוא יפה ושהוא טוב. ואנחנו כבושי הגלות, שכל כך הרבה מאות בשנים היינו משועבדים בידי אדונים קשים, לולא פנימיות נשמתנו העליונה הספוגה רוח של חירות, רוח של הכרה עצמית פנימית "חרות על הלוחות, אל תקרי חרות אלא חירות" ", לולא זאת המתנה הנפלאה שלנו שנתנה לנו מאז, בעת צאתנו לחירות עולם מיד פרעה מלך מצרים, לולא זאת, היתה הגלות יכולה להפך רוחנו בקרבנו לרוח של עבדים. אבל הננו מפגינים בזה ברוחב לב, בחג זמן חירותנו, כי באמת הננו חשים את עצמנו בני חורין בעצם מהותנו, והשאיפה הנאצלת שלנו אל הטוב ואל הנשגב היא אצלנו השאיפה העצמית שלנו, שאנו חשים ברוחנו פנימה מה הוא הטוב ומה הוא הנעלה. ולאור החירות הזה, החירות הפנימית ההולכת ומתגלה בקרבנו כעת במצעדי תחיתנו הלאומית על כל פנים בשיעורים מוגבלים לפי הערך של תוכני הגאולה המתגלים לנו, רק קמעה קמעה, נטף אחר נטף, לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה הפנימית, אותה שקנינו על ידי גילוי שכינה, אותה החירות שקנינו על ידי הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת אשר גאלנו השם יתברך, וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם". דהיינו, החרות האמיתית היא עם תוכן, שאנו מוצאים את עצמנו כבני חורין, כפי שעבד פטור מק"ש, כי יש לו אדון אחר והוא לא יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. הרב כותב בעולת ראיה ששואל למה בפתיחה של ההגדה אנו אומרים "כל דכפין ייתי ויכול" רק לאחר שאנו סוגרים את הדלת, ומסביר הרב שכעת אנו מפנימים לעצמנו מה זה ליל הסדר, מה זו היציאה האמיתית מעבדות לחירות. קודם היינו בהקפאה מהמהות של עמ"י, של רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, ורק לאחר מכן קיבלנו מחדש את התכונה הישראלית האמיתית, שמתבטאת במידת החסד של אברהם אבינו, ואנו פותחים בכך שחזרנו למידות של יהודים, לטוב ולחסד. היציאה לחרות של תוכן פנימי ולא רק פריקת העול.

להפוך חושך לאור

בזכות מה זכינו לאפר הפרה האדומה שמטהר אותנו מטומאת מת? הכוזרי כותב שכל טומאה קשורה לטומאת המת. מוות ל"ע זה חדלון של החיים, של הגוף הנמצא תחת מגבלות הזמן. וטהרה משמעותה החזרה לחיים, ומביאה את האדם להדבקות רוחנית בדבר נצחי, שמעל הזמן. וככל שאדם בטל יותר הוא נדבק יותר במידת הטהרה, שזו דבקות בנצח. ולכן להפוך טמא לטהור זו דרגה גבוהה יותר ממי שלא נטמא מעולם, כמו שכתב הרמב"ם בפיה"מ (פרה ג, ג) זה אשר הוזה עליו יותר גדול המדרגה בטהרה, לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור, עי"ש בלשונו. להפוך חושך לאור זו הדרגה הגדולה ביותר. וזה הכוח העצום שיש לפרה, שיש לה כוח להפוך וליצור יצירה חדשה. ועל זה קוראים את פרשת פרה לפני הפסח, ולכן פרשת פרה נקראת חוקה. משפטים הם דברים שנתפסים בשכל האנושי של האדם, אך חוקה היא דבר שמעל ההגיון, דבר שמיימי, שאינו תלוי בהבנתנו. כל מהות הטהרה ואפר הפרה היא הקדמה לפסח, כי היא באה בעצם להדגיש שאנחנו מחוברים לדברים נצחיים, שבמהותנו איננו תחת מגבלות הזמן. ולכן מקדימים פרה לפסח, כי להיות בן חורין מבלי יציקת התוכן של החרות האמיתית שקיבלנו בפסח, זה חיסרון.

שבת שלום, ובשורות טובות!