הקפות לנשים

בעיתון כפ"ח (גליון 1119) פורסם ראיון עם הרב שלמה ריסקין שבא בהמשך למכתב כ"ק אדמו"ר שפורסם בעיתון (בגליון 1111) בענין "השתתפות נשים בהקפות" שעורר תגובות רבות ובקשות מהקוראים להבהיר את הענין.

בראיון מספר הרב ריסקין על "יחידות" אצל הרבי, שבה לכאורה הרבי הסכים לכך מלכתחילה, ואילו במכתב שלאחריו, כביכול, שינה הרבי את דעתו.

בההערה דלקמן ננסה להוכיח, בעז"ה, שלאמיתתו של דבר לא הי' כאן שינוי עמדה, אלא רק בבחינת "שני כתובים" ו"הכתוב השלישי", כדלקמן.

כדי להקל על הקורא, הנני לצטט קטעים נבחרים מהראיון, וכן את אגרת הקודש (בתרגום מאנגלית) בשלימותה.

ב. מספר הרב ריסקין:

"אני בוגר "ישיבה יוניברסיטי", הישיבה שהגאון הרב יוסף-דוב סולובייצי'ק זצ"ל עמד בראשה.

בשלהי תשכ"ד פנו אלי מטעם הנהלת "ישיבה יוניברסיטי", והציעו לי הצעה: במערב מנהטן ("ווסט סייד") יש שכונה חדשה שנקראת לינקולן סנטר ולאחרונה פועל בה מרכז תרבותי יהודי. הקהילה המקומית מורכבת מיהודים מודרניים מאוד, אבל יש סיכוי טוב להשפיע עליהם ולקרבם לדרך התורה והמצוות. ההצעה הייתה שאני אתקבל לכהן כרב הקהילה, ואפעל לקירוב בני הקהילה לדרך התורה והמצוות.

בתחילה חששתי מאוד מפני ההצעה . . כשסיפרתי על חששותיי להנהלת "ישיבה יוניברסיטי", הם אמרו לי: "אנחנו מודעים היטב למצב הרוחני בקהילה. דווקא בגלל זה פנינו אליך, כי אנחנו מאמינים שיש לך את הכוחות והיכולת לפעול בדרכי נועם ולהשפיע על בני הקהילה.

...הייתי אז אברך צעיר, בסך הכל בן 24 ועדיין לא הייתי שלם עם האחריות הכבדה הכרוכה בדבר. מה עשיתי? - הלכתי אל הרבי מליובאויטש. נכנסתי ל"יחידות" והרבי אמר לי אז שתי הוראות ששימשו לי מאז קווים מנחים בעבודתי הציבורית:

א( בכל שאלה הלכתית- עליך להתייעץ עם רבך, הרב יוסף-דוב סולוביצ'יק.

ב( דע לך שבכל מאבק ישנם אנשים שתפקידם הוא להתלבש כמו האוייב, ואז הידידים הכי טובים שלהם יחשבו עליהם שהם בוגדים, אבל יש להם ברכה עצומה וסייעתא דשמיא, שיצליחו במעשיהם.

...בתקופה הבאה הייתי מתייעץ עם הרבי על כל דבר. הייתי נכנס אל הרבי ל"יחידות" לעיתים קרובות, והמזכירים גרונר, קליין וקרינסקי שבמשך הזמן הכירו אותי היטב כבר למדו לדעת שדלתו של הרבי פתוחה לפניי.

פעילותי ב"לינקולן סנטר" המשיכה להתנהל בהתאם להנחיותיו של הרבי. ב"ה זכינו אז לקרב לדרך התורה והמצוות הרבה יהודים אינטליגנטים, בהם אנשי תיאטרון ומוזיקאים. במרכז התרבותי שלנו הייתה גם קבוצה גדולה של נשים שהתקרבו מאוד ליהדות. הן באו אלינו ולמדו ברצינות תורה.

בשנת תשל"ו, בליל שמיני-עצרת, פתאום ביקשו הנשים שארשה להן לארגן למחרת 'מניין' נפרד של נשים ל"הקפות" עם ספר-תורה. הייתי בדילמה: מצד אחד, הרגשתי שיש להן כוונה טובה מאוד שנובעת רק מיחס של הערכה וחיבה לתורה ולמצוות. מצד שני, לא ידעתי האם עלי להתיר להן צעד כזה. ידעתי שיש חוגים אורטודוקסים בארה"ב שנוהגים כך, אבל לא ידעתי האם הדבר ראוי והולם. הבעיה הייתה שגם לא היה לי את מי לשאול בשעה כזאת. אני זוכר שמרוב התלבטות לא הצלחתי להירדם כל אותו לילה. בסופו-של-דבר החלטתי בבוקר להרשות להן לעשות זאת. סידרנו בבית-הכנסת חדר נפרד וסגור שבו הנשים ערכו לעצמן 'הקפות' עם ספר-תורה.

מיד אחרי החג הלכתי אל הרב סולובייצ'יק וסיפרתי לו על מה שהיה. הוא אמר לי שמבחינה הלכתית זה בסדר גמור. אבל בשכונה שלנו היה אז רב אחד שכיהן כרבו של בית-כנסת של "יאנג יזרעאל". כשהוא שמע שהתרתי לנשים לערוך לעצמן 'הקפות', הוא כעס עלי מאוד ולא נחה דעתו עד שהכריז שבית-הכנסת שלנו הוא "לא אורטודוקסי"!

הרב סולובייצ'יק נחלץ להגנתי והגיע להרצות בבית-הכנסת שלנו. ההרצאה לא הייתה על הנושא הזה, אך עצם הופעתו בבית-הכנסת באה להביע תמיכה ועידוד. לאחר ההרצאה אמר לי הרב סולובייצ'יק: "אני רוצה לראות עכשיו מי ימשיך להגיד שבית-הכנסת שלך הוא לא אורטודוקסי...".

אבל עדיין לא נחה דעתי. לא הייתי בטוח שעשיתי דבר נכון, ולכן הלכתי להתייעץ עם הרבי מליובאוויטש וגם עם הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. ה'יחידות' התקיימה, כאמור, ימים אחדים לאחר שמחת תורה תשל"ו והיא זכורה היטב בזכרוני.

ב'יחידות' ההיא שהיתי בחדרו של הרבי משך שעה וחמישים דקות. כל ה'יחידות' עסקה בנושא מעמדן של הנשים ביהדות. הרבי אמר לי אז שבתקופתנו זה עניין חשוב מאוד לתת לנשים את המקום והיחס המגיע להן ביהדות, ולאפשר להן ככל האפשר להשתתף בענייני תורה ומצוות, כדי לקרב אותן לענייני יהדות. בהקשר זה הרבי הזכיר את הנושא של לימוד התורה על-ידי נשים ואמר שלמרות שבתקופות שעברו לא הרשו לנשים ללמוד תורה, ובחוגים מסויימים זוהי הגישה כיום, הרי שגישתה של חב"ד היא שהנשים לומדות אפילו תורה שבעל-פה. הרבי גם אמר לי שאחת הסיבות לכך שהוא עורר בשנה שלפני כן, תשל"ה, שכל בת מגיל שלוש תדליק נרות שבת-קודש, הייתה כדי לתת לבנות את תחושת השייכות שלהן לענייני תורה ומצוות ואת מעמדן החשוב ביהדות.

ואז, בתוך הדברים העליתי את מה שעשינו בשמחת-תורה. תחילה הוזכרו דברי הגמרא במסכת מגילה דף כג, ב: "הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור". בהקשר זה הועלו דברי הרמ"א בשולחן-ערוך שמביא את ההלכה שנשים רשאיות לקרוא בתורה, ומסיים "אבל במדינותינו לא נהגו כן". כמו כן הוזכר המנהג המובא בהלכה שנשים אינן מסתכלות על ספר-תורה כשאינן טהורות והרבי ציין את העניין שאכן פעם נשים נהגו שלא להיכנס לבית-הכנסת ושלא להביט על ספר-תורה כשאינן טהורות, אבל בזמננו נשים כן נוהגות ללכת אז לבית-הכנסת ולהסתכל על ספר-תורה.

בהמשך השיחה סיפרתי לרבי שכבר קיבלתי ממורי ורבי הגאון רבי יוסף-דוב סולובייצ'יק גושפנקא והיתר הלכתי לעשות זאת, אבל אני עדיין מהסס האם ראוי שאעשה זאת בעתיד. הדגשתי בפני הרבי שאין לי כל בעיה לבטל זאת מכאן ולהבא, כי מעמדי בקהילה כבר היה באותה שעה חזק ומבוסס, ואם אודיע להן שמכאן ולהבא לא ייערכו 'הקפות' נפרדות לנשים – כך יקום וכך יהיה. אלא שאז אנחנו עלולים להפסיד את כל אותה קבוצה גדולה של נשים, שעלולות להיפגע ולעבור ל'טמפל' של קונסרבטיבים. כאמור, הרבי היה מאוד מעורה בענייני הקהילה שלי, ולא היה זקוק להסברים ארוכים כדי להבין מה עומד על הפרק.

ואז אמר הרבי את המלים הבאות - ולמרות שחלפו מאז כשלושים שנה אני זוכר היטב את לשונו הקדוש שנותר חרות בנשמתי עד עצם היום הזה (היינו מדברים באידיש): "ניט נאר מעגט איר דאס טאן, נאר איר מוזט דאס טאן!" [=לא רק שאתם רשאים לעשות זאת, אלא שאתם חייבים לעשות זאת!]. כל-כך התפעלתי מעוצמת ההחלטיות של הרבי, עד שרשמתי לעצמי לזיכרון מיד אחרי ה'יחידות' את דבריו אלה של הרבי.

אלא שכאן קרה דבר מעניין, שלמיטב ידיעתי אין לו תקדים. לאחר אותה "יחידות" קיבלתי מכתב ארוך מהרבי (ראה בהמשך) שבו הוא כותב במפורש שהוא חוזר בו מההיתר שנתן לי, והרבי אף הוסיף בסיום המכתב: "למותר לומר שאין לי שום התנגדות לכך שתצטט אותי בקשר למכתב זה, כלומר, שזוהי חרטה על העמדה הקודמת, משום שהדבר העיקרי הוא שהמנהג בפועל יהיה בהתאמה מדוייקת אל ההלכה".

הענין כל כך נגע לרבי עד שלא היה 'רגוע' ולא הסתפק בעצם שליחת המכתב אלי, אלא גם ביקש ממני באותו מכתב: "על מנת שתנוח דעתי ושאדע שלא ינבע שום דבר בלתי רצוי במעשה בפועל מן הדעה שהבעתי מבלי לחקור את כל ההיבטים של הנושא הנידון, הייתי מעריך זאת אם אקבל ממך אישור על קבלת מכתב זה, אם באמצעות הטלפון או בכתב".

כמה חודשים אחרי כן ביקרתי שוב אצל הרבי, והייתי אצלו ב'יחידות' עוד כמה וכמה פעמים אחרי כן. בכל השיחות שהיו לי עם הרבי לאחר מכן, לא הועלה הנושא הזה בכלל. לדידי, העניין הזה נותר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה. ייתכן שמטרת הרבי הייתה להדגיש שההיתר מוגבל לבית-הכנסת שלי ולמצב המסויים ההוא, וכי אין לפרסם ולהפיץ זאת במקומות אחרים ובמצבים אחרים". ע"כ הציטוט מהעיתון הנ"ל.

ג. אגרת הקודש של הרבי להרב ריסקין (בתרגום מאנגלית) כפי שנתפרסמה בעיתון כפ"ח (גיליון 1111).

י"ג כסלו, תשל"ו

ברוקלין, ני.י.

הרב ...

ניו יורק, נ.י.

שלום וברכה:

בהמשך לשיחתנו, כאשר היה לי העונג של פגישתנו האחרונה, עלה בדעתי לאחר מכן שיש צורך בתיקון, ומאחר שיש לזה השלכות מעשיות בהלכה, הנני שולח מכתב זה בדחיפות.

אני מתייחס לנושא שבו אנחנו דנו בנוגע לשמחת-תורה ולהקפות ולהשתתפותן של נשים בזה.

לאחר שהבעתי את דעתי בנידון, גיליתי עתה שלא שמתי לב להיבט אחר של הבעיה, אשר על-אף שהוא לא קשור במיוחד לשמחת-תורה ולהקפות, אף-על-פי-כן הוא קשור ישירות לשאלה מה צריך להיות המנהג בפועל בנידון זה. אני מתכוין להלכה המובאת בשולחן-ערוך, אורח חיים סי' פ"ח, ומתייחסת לנשים בנסיבות מסוימות בנוגע לביקור בבית-הכנסת ולספר-תורה, וכו'. אתה תגלה שם, ובאריכות גדולה יותר במקורות המצוינים שם ובאחרונים, עד כמה הפוסקים נאבקו בבעיה של השתתפות נשים תחת נסיבות כאלה. וכפי שאדמו"ר הזקן קובע בשולחן-ערוך שלו (שולחן-ערוך 'הרב') שם, בנוגע לסיבת ההתחשבות המיוחדת בנשים שהן במצבים מסויימים, וזה לשונו: "כי יהיה להן לעיצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו חוץ". ויש לציין שהשאלה שם עוסקת בכניסה לבית-הכנסת, ואפילו אז, לא מספיק סתם 'עיצבון' אלא רק 'עיצבון גדול'.

ממה שנאמר למעלה נובע שבעניינים כאלה, ובייחוד ביחס לספר-תורה, אין לנו שום כוח או סמכות להנהיג חידושים, כפי שגם ברור מתוך הדיון הארוך שם ומההבחנה בין מה שנעשה בבית למה שנעשה בבית-הכנסת, וכיוצא בזה.

ומכאן, שהמסקנה למעשה חייבת להיות, שלא להוסיף מאומה על המנהג הקבוע, ובוודאי שאין לתת שום היתר לעריכת הקפות עם ספר-תורה [הכונה לכיבוד הנשים עצמן בהקפה עם ספר-תורה. המלביה"ד].

בכוונה נמענתי מלהשתמש במלה "הגבלות", משום שכידוע, כל עניין בתורה - שנקראת "תורת-חסד" - אשר עשוי להיראות כ"הגבלה", הוא בכלל לא כזה, אלא להיפך זה לטובתם המרבית של אלה שהדבר נוגע להם. בוודאי אין צורך להרחיב עבורך על זה!

על מנת שתנוח דעתי שאדע שלא ינבע שום דבר בלתי ראוי במעשה בפועל מן הדעה שהבעתי מבלי לחקור את כל ההיבטים של הנושא הנידון, הייתי מעריך זאת אם אקבל ממך אישור על קבלת מכתב זה, אם באמצעות הטלפון או בכתב.

הייתי רוצה להוסיף נקודה נוספת בנוגע לעניין זה, עד כמה חייבים להיזהר בקשר למנהגי ישראל, בין אם הם "נוטים להקל" ובין אם הם "נוטים להחמיר" ('קולא' או 'חומרא'). מאז שיחתנו הציק לי הדבר: איך יתכן שאיננו מוצאים בכתביהם של גדולי ישראל את הרעיונות שבהם אנחנו דנים, בתור אמצעי לערב יהודים ביתר התמסרות ואהבה לתורה?! נכון אמנם שאנחנו מוצאים משהו בסגנון זה בהנהגת בתי-ספר לבנות בדורות האחרונים, בגלל שחושך הגלות כל-כך התגבר. אבל לדבר זה יש כבר תקדים בדורות קודמים בלימוד לילדות באופן אישי, או בקבוצות קטנות, אם כי כמובן לא בהיקף של ימינו.

כמו כן, לגבי המנהג של הדלקת נרות על-ידי ילדות עוד לפני הנישואין, דבר שלאחרונה נהיה נפוץ, מנהג זה היה קיים בהרבה קהילות בעלות רקעים שונים.

אולם, בעניין של שמחת-תורה והקפות, בשום מקום לא היה שום תקדים להשתתפותן בפועל של נשים, אף-על-פי שדווקא בקשר לשמחת-תורה נעשו הקלות מסוימות, כפי שמובא באחרונים לסימן תרס"ט. אבל עתה אני מבין שהסיבה לכך פשוטה, והיא, זו שצוטטה למעלה, אלא שמאחר שהיא לא מובאת בקשר להלכות שמחת-תורה, עלולים בקלות לא לשים לב אליה. זהו מצב שבו ניתן באמת ליישם את אמירת חז"ל: "כשם שמקבלים שכר על הדרישה, כן מקבלים שכר על הפרישה".

למותר לומר שאין לי שום התנגדות לכך שתצטט אותי בקשר למכתב זה, כלומר, שזוהי חרטה על העמדה הקודמת, משום שהדבר העיקרי הוא שהמנהג בפועל יהיה בהתאמה מדוייקת אל ההלכה.

בכבוד ובברכה,

(חי"ק)

ד. ורציתי להעיר, שבאם זכרונו של הרב ריסקין מהיחידות הנ"ל הוא מדוייק, לכאורה אינו מובן מה גרם לשינוי בעמדת כ"ק אדמו"ר בין הנאמר ביחידות להנכתב במכתב שלאחריו. כי מקריאה שטחית במכתב עולה לכאורה, שכ"ק אדמו"ר הוסיף לאחר היחידות את הענין המובא בשו"ע או"ח סי' פ"ח על "מנהג" שעל הנשים לא להכנס לביהכנ"ס "בשעת נידתן", ומטעם זה הכריע כ"ק אדמו"ר לשלול את ענין ההקפות לנשים. אבל בראיון מספר הרב ריסקין שכ"ק אדמו"ר הזכיר בעת היחידות את מנהג הנשים הנ"ל וציין בפירוששבזמנינו כן נוהגות הנשים להכנס לבהיכנ"ס גם בזמן שאינם טהורות?! וכמובא בבית יוסף לטור או"ח סי' פ"ח "והשתא נשי דידן לא נהוג להמנע כלל מליכנס לבית הכנסת" וכן פסק במשנה ברורה שם אות ו-ז, "ובמדינתינו נוהגין היתר" [גם להתפלל בביהכנ"ס], וכן פסק בכף החיים שם, ועוד.

ה. ונשאלת השאלה, מה התחדש ומה השתנה בעת כתיבת המכתב לגבי מה שנאמר בעת היחידות?

ואולי אפשר לומר, שה"משנה ראשונה" בעת היחידות, וה"משנה אחרונה" במכתב הנ"ל, הוא ע"ד ביאורו המפורסם של כ"ק אדמו"ר בענין "שני כתובים המכחישים זא"ז" (התוועדות ש"פ נשא ה'תשמ"ט) במענה על השאלה הבסיסית המתעוררת בזה, והיא: לשם מה כתבה התורה באופן שבתחילה הם שני כתובים המכחישים זה את זה, "הכחשה" ע"פ תורת אמת, ורק אח"כ מופיע הכתוב השלישי שמכריע ביניהם, - הרי התורה יכלה לכתוב מלכתחילה את מסקנת הענין שבכתוב השלישי?

ומסביר הרבי פירוש נפלא, שכדי שהאדם הלומד יבין שישנם שני קצוות והפכים בנושא מסויים, צריך הוא קודם ללמוד את הכתוב הראשון ואז נקלט בשכלו ההסברה של הקצה הראשון, ואח"כ הוא לומד את הקצה השני המבטאת את הסתירה לקצה הראשון, ורק אח"כ כשהי' לו מספיק זמן להתבונן ולהבין את הסתירה, בא הכתוב השלישי שמכריע ביניהם, ואין הכוונה שמכריע כצד א', אלא שמחדש פירוש חדש שיכול לתווך את שני הקצוות, ז.א. שכאן מתהווה פירוש חדש ושלישי. ואילו התורה היתה כותבת מלכתחילה רק את הכתוב השלישי מבלי לדעת את הסתירה שבין שני הקצוות, הי' זה בלתי אפשרי לתפוס את העומק שמונח בכתוב השלישי, שביכלתו לתווך את ב' הקצוות.

ו. ואולי אפשר לומר, שגם בענין ההקפות הנ"ל, לא הי' כאן שינוי עמדה לאמיתתו של דבר, אלא רק בבחינת "שני כתובים המכחישים":

כפי שהרב ריסקין סיפר בארוכה בראיון הנ"ל הוא הי' מהראשונים שהתעסקו בהפצת היהדות בחוגים הכי רחבים בהדרכת הרבי. ולכן כשהר' ריסקין סיפר לרבי שיש נשים שרוצות לרקוד עם ס"ת ובאם לא ירשו להם הם עלולות לעזוב וללכת לטמפל קונסרביטיבי, שבו הם יעברו על איסורים מדאורייתא ועד לענינים של כפירה בעיקר וכו' נקט רבינו ב"קצה הראשון" כדלקמן.

ז. במגילה דף כג, א. אומרת הגמ': "הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור", וביאר בהגהות יעב"ץ על המס' שם: "היינו היכא דאפשר [שאז מפני כבוד הצבור מוטב שלא תקרא] ורישא [דאיתא "הכל עולין למנין שבעה . . ואפילו אשה"] מיירי בדליכא שבעה (בהני עשרה דמצטרפי לדבר שבקדושה) דבקיאו למקרי, ואיכא אשה בקיאה, דלא סגי בלא דידה" (וראה גם במפרשים (חסדי דוד ומנחת ביכורים) לתוספתא מגילה פ"ג, הלכה ה'). והובא כן להלכה בשו"ע או"ח סי' רפ"ב ס"ג ובהגהות הרמ"א שם "ואלו דוקא מצטרפין למנין הקרואים אבל לא שיהיו כולם נשים".

ויתירה מכך כתב בהגהות מיימוניות להרמב"ם הל' תפלה פי"ב הי"ט אות ת "והנה מורי רבינו כתב בתשובה . . אם אין ישראל שם, מוטב שיקרא קטנים ישראלים או נשים ואל יקרא לוי, ועיר שכולה כהנים ואין בה אפילו ישראל אחד נ"ל דכהן יקרא פעמיים ושוב יקראו נשים. . היכא דלא איפשר ידחה כבוד ציבור1 פירוש שאמרו חכמים אשה לא תקרא מפני כבוד צבור . . ועיר שכולה כהנים ואין בה נשים ועבדים וקטנים לא יקראו בתורה כלל". וראה גם במגן אברהם לשו"ע שם: "משמע מכאן דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה . . ומיהו י"ל דאע"פ שאינן חייבות עולות למנין". וראה גם בהגהות רבי עקיבא איגר שם: "לפי"ז נראה פשוט דבשבת רק אשה א' עולה אבל לא ב' נשים כיון דמבלעדה ליכא שישה קרואים, ולא גרע שבת מיוה"כ דלששה לא מצטרף אשה, ואולם מלשון הרמ"א אבל לא שיהי' כולם נשים לא משמע כן". וכן כתב במחצית השקל שם: "ומשמע מכאן שאשה חייבת דאל"כ הא הצבור חייבין במנין ז' קרואין מדרבנן, ואי אמרת דהאשה פטורה האיך תוציא הצבור בעלייתה דהא קי"ל דכל הפטור מן הדבר אינו מוציא את המחויב בדבר".

וא"כ ברור שמעצם הדין, אם מותר לנשים לעלות לתורה במנין של הגברים, הרי בודאי ובודאי שמעצם הדין מותר לנשים להחזיק ס"ת בעזרת נשים ולרקוד עמו. ובמיוחד בשמחת תורה שנעשו בו הקלות מסויימות כפי שמובא באחרונים לשו"ע או"ח סי' תרס"ט. וגם בזמן שהנשים אינן טהורות הנה מעצם הדין אין שום שאלה בדבר, שבודאי מותר להם לנגוע בס"ת, מאותו טעם שמותר לגברים בעלי קרי לעלות לתורה גם באם לא טבלו במקוה, וכפי שפסק המחבר בפירוש בהלכות ס"ת סי' רפ"ב ה"ט "כל הטמאים אפילו נדות מותרים לאחוז בספר תורה ולקרות בו". והוא מהרמב"ם הל' ס"ת פ"י ה"ח שמבאר את הטעם לכך משום "שאין דברי תורה מקבלים טומאה" (ברכות כב, א). ובלשון המגן אברהם סי' פ"ח שם על מנהג הנשים שלא להזכיר השם בעת נידתן "איך יכולין ליפטר ממ"ע דאורייתא (בהמ"ז) במנהג שאין לו יסוד". וכן בביאורי הגר"א שם שזה "לחומרא בעלמא".

ויתירה מזו מצינו מפורש בכל מקום בנוגע לשבועת הדיינין שהיא בנקיטת חפץ "הנשבע אוחז בספר תורה בזרועו והוא עומד ונשבע בשם" (רמב"ם הל' שבועות, פי"א ה"ח) - שאין בזה שום הבדל בין איש ואשה, וכמפורש במשנה (גיטין לד, ב) "אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה" וכמ"ש הרמב"ם דהיינו "בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות" (הל' אישות פט"ז ה"י), וגם כש"נמנעו מלהשביעה" (משנה שם) הי' זה רק מפני חומר העונש והסכנה שבזה, וכמפורש ברש"י שם ש"שבועת הדיינין של תורה היא ונקיט ספר תורה בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו' ואשביעך בה' (בראשית כד) ועונשה מרובה" (גיטין לה, א ד"ה "חוץ לב"ד משביעין אותה").

ח. ולכן בעת היחידות עם הר' ריסקין שעסק בהפצת היהדות כרצון הרבי, והיו נשים שעלולות לעזוב את ביהכנ"ס האורתודוקסי וללכת לטמפל הקונסרבטיבי, שבו יעברו על איסורי דאורייתא ועל הי"ג עיקרים, נקט רבינו ב"קצה הראשון" שמוטב שיחזיקו ס"ת בידם, דבר שאין בו שום שאלה כלל וכלל מעצם הדין, כדי להצילם מרדת שחת בענינים של כפירה בעיקר וכו', וכלשון רבינו ביחידות הנ"ל "ניט נאר מעגט איר דאס טאן, נאר איר מוזט דאס טאן".

היינו שרבינו רצה כאן ללמד את הרב ריסקין - שכנ"ל הי' מהראשונים שעסקו בהפצת היהדות בחוגים אלו - שמכיון שזהו ענין של פיקוח נפש בזמנינו, לכן מבחינה תאורטית מוכרחים למצוא את כל הדרכים ההלכתיים שאפשר כדי להציל יהודים אלו ליהדות, ולא להתפעל מאלו שמנסים לגבב איסורים גם במקום שה"חומרא" הופכת ל"קולא" כי זה יכול לגרום ליהודים להתרחק לגמרי מהיהדות ועד לידי התבוללות ממש רח"ל. ובפרט שכאמור נפסק להלכה ע"י גדולי הפוסקים (וכנזכר לעיל הבית יוסף והמשנה ברורה) שבזמנינו בטלה ה"חומרא" הנ"ל וכפי שנהוג בכל תפוצות ישראל וגם בחוגים הכי חרדים שנשים נוהגות להכנס לביהכנ"ס גם בזמן שאינם טהורות, ובמילא אין שום סברא למנוע נשים מלהחזיק בס"ת, במיוחד אצל אלו שזה יכול לרחקם מתומ"צ ח"ו. וזוהי ה"משנה ראשונה" בעת היחידות.

ט. אבל לאידך במכתב שלאחריו נקט רבינו בקצה השני, ללמדנו, כלשונו הק' (בתרגום מאנגלית) "עד כמה שחייבים להזהר בקשר למנהגי ישראל בין אם הם "נוטים להקל" ובין אם הם "נוטים להחמיר" ("קולא" או "חומרא").

היינו, שלמרות שמעצם הדין אין שום שאלה בדבר וזהו גם המנהג המקובל למעשה בימינו כנ"ל, אבל היות שהרמ"א בשו"ע או"ח סי' פ"ח ס"א כותב בהגהה: "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר וי"א שמותרת בכל וכן עיקר אבל המנהג במדינות אלו כסברא הראשונה".

ועוד ועיקר שגם אדמו"ר הזקן בשולחנו סי' פ"ח שם נמשך אחר הרמ"א וכותב: "נהגו הנשים . . שלא ליכנס לבית הכנסת ושלא לראות ספר תורה בשעת נידתן".

ולמרות שאדה"ז מוסיף בפירוש "ומשום מנהג וכבוד עושים כן ולא משום איסור", הנה הרי א) בכל זאת לא הזכיר אדה"ז כלל את דעות המתירים שהביא הרמ"א. ב) ולא עוד אלא שמשנה מלשון הרמ"א ומחלק (כדעת המ"א) בין להכנס לבית הכנסת ולראות ס"ת לבין להתפלל ולברך בהמ"ז וקידוש ולהזכיר השם וכו' – וכלשון הרבי באגרת הק' הנ"ל "ההבחנה בין מה שנעשה בבית למה שנעשה בבית-הכנסת" – שעל בהמ"ז וכיו"ב כותב שחייבות לכו"ע ומסביר משום ש"אין מנהג זה עיקר", משא"כ בנוגע להכנס לביהכנ"ס וכו' מזכיר רק את דעות האוסרים, ומתיר רק בימים נוראים או בשמחת נישואין לבן או לבת וכיו"ב "כי יהי' להם עצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו חוץ".

ובנוסף לנקודה זו, יש כאן סברא נוספת לשלילה כמ"ש כ"ק אדמו"ר במכתבו שלא מצינו בשום מקום שהנהיגו שנשים ירקדו הקפות עם ס"ת, אע"פ שבקשר לשמח"ת מוצאים אנו בהלכה כמה קולות כמובא באחרונים לשו"ע או"ח סי' תרס"ט.

הנה בצירוף שני ענינים אלו: א) מנהג הנשים המובא ברמ"א ושו"ע אדה"ז (למרות שאינו נהוג בזמנינו) שאין נכנסות לביהכנ"ס כשאינם טהורות. ב) ובצירוף העובדה שלא נשמע מעולם מנהג נשים לרקוד עם ס"ת בהקפות, הנה צירוף שני ענינים אלו, מכריע למסקנה שאין לשנות המנהג ולהנהיג שנשים ירקדו עם הס"ת, גם במצב של נשים שעלולות להתרחק מתומ"צ. וזוהי אכן ה"משנה אחרונה" בענין זה.

ונמצא ברור, וכפי שמונח בפשטות אצל חסידים, שאי"ז ח"ו "חרטה על העמדה הקודמת" במובן המילולי, הגס והפשוט, כפי שהבינו עורכי העיתון כפ"ח את לשון כ"ק אדמו"ר במכתבו הנ"ל שכתב בענותנותו הגדולה, ולא "השכילו" להפשיט את הדברים מ"פשטותם", אלא ברור ששני העמדות בהררי קודש יסודותם, ושניהם סברות התורה הם, וכפי שכ"ק אדמו"ר בעצמו מתבטא בסיום אגרת הקודש הנ"ל "זהו מצב שבו ניתן באמת ליישם את אמירת חז"ל: "כשם שמקבלים שכר על הדרישה, כן מקבלים שכר על הפרישה"". והרי מאמר חז"ל הנ"ל נאמר בגמרא (ב"ק מא, ב) על ידי אחד מגדולי התנאים שמעון (או נחמי') העמסוני, שלאחר שדרש את כל ה"אתין" שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את" ה' אלוקיך תירא פירש, (שהרי אי אפשר לרבות לענין מורא ה', ולכן פירש מכל ה"אתין" שדרש) וכששאלוהו תלמידיו "כל האתין שדרשת מה תהי' עליהן" ענה כנ"ל, "כשם שקבלתי שכר על הדרישה". והרי ברור ופשוט שהדרשות של התנא הקדוש הנ"ל הם הם גופי תורה, ולכן הי' בטוח שיקבל שכר על הדרישה, וכפי שאכן הוכרע לבסוף ע"י רבי עקיבא שדרש "את, לרבות תלמידי חכמים", שכל הדרשות הנ"ל מתאימות גם למסקנא ולהלכה. אלא כנ"ל, שהמשנה ראשונה והמשנה אחרונה2,הם בבחינת "שני כתובים המכחישים . . עד שיבוא הכתוב השלישי". כדלקמן.

(ולחידודי יש להעיר שפסק הזמן (קרוב לששה שבועות) מתאריך היחידות שהתקיימה בשלהי תשרי עד לתאריך כתיבת המכתב בי"ג כסלו תשל"ו הוא בהתאם למבואר בהתוועדות הנ"ל ש"שני הכתובים אינם בסמיכות זה לזה, אלא בהפסק - כדי ליתן ריוח להתבוננות וקליטה דכל קצה בפני עצמו").

י. וכאן בא החידוש של ה"כתוב השלישי", לוודאות שגם אם לא נתיר לנשים אלו לרקוד עם ספר תורה, עדיין לא נאבד אותן ליהדות, שהסיכוי היחידי לכך הוא רק באם ניתן להם את ההסברה הנכונה והחיובית שאז שייך שיתקבל על לבם הטעם למנהג זה באופן חיובי - הסברה מיוחדת במינה שאנו עומדים עליה רק מתוך ההתבוננות בשתי הקצוות הנ"ל.

כי דוקא מתוך "שני כתובים" האלו, מתגלה כאן פירוש חדש ועמוק ששופך אור על גודל מעלת הנשים ועל חשיבות מעמדן ביהדות דבר שהוא הכרחי ביותר ובמיוחד בדורינו זה.

היינו שהרבי מלמד את הרב ריסקין ואותנו כולנו ש"האופן המתקבל" להסביר לאותם נשים הוא, שגם אם לפועל לא משנים את המנהג אלא ממשיכים להתנהג כפי שהי' תמיד שנשים לא ירקדו עם ספר תורה, הנה צריכה להיות ההדגשה וההסברה שהטעם לכך הוא לא מפני שאין הנשים חס וחלילה ראויות להחזיק בספר תורה, כי כאמור מאותו טעם שלגברים מותר להחזיק בס"ת כשאינם טהורים, כך גם לנשים, ובעצם מן הדין אין שום הבדל בין גברים לנשים, כשמדובר בספר תורה קדוש, כי בנ"י כולם קדושים הם, בלי שום הבדל בין גברים לנשים.

- וכמו שמצינו מפורש באגרת קודש הידועה של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (אג"ק ח"ו א'תריב) אודות סדר הכנסת ספר תורה לבית הכנסת וזלה"ק: "להדר לזכות את כל החי בישראל איש ואשה וביותר את הילדים לנשק את מעיל הס"ת בזמן שנושאים את הספר תורה לביהכ"נ, והיא סגולה לרפואה ולאריכות ימים".

ולהעיר גם מלשון המחבר בשו"ע או"ח קל"ג ס"ב בקשר להגבהת התורה "מראה פני כתיבת ספר תורה לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה".

(ויש לציין גם לרשימת המאסר של הרא"ח אלטהויז ע"ה (ספר התולדות מהוריי"ץ ח"ג ע' 116) שכאשר נכנס לבית הרבי הריי"צ מיד לאחר המאסר מצא את אמו של הרבי הרבנית שטערנא שרה נ"ע עומדת על ספסל ליד ארון הקודש, גופה כפוף ראש וחצי גופה שקוע בארון, צועקת במר נפשה בקול צורח... ריבונו של עולם...").

אלא, הסיבה שלמעשה לא נוהגים כך, הוא להיפך, מפני מעלתן וגדולתן של נשי ישראל, וכלשונו הזהב של כ"ק אדמו"ר הזקן בשולחנו שם "נהגו הנשים טהרה ופרישות בעצמן", היינו שנשים צדקניות בישראל קיבלו ע"ע מנהג קדושה ופרישות, יותר מהגברים, שבימים שאינם טהורות לא יכנסו לביהכנ"ס, ולא יביטו על הס"ת וכו', ולמרות שמנהג זה בטל כבר, וכאמור שבכל תפוצות ישראל נוהגות הנשים להכנס לביהכנ"ס וכו' כדעות הפוסקים הנ"ל, הרי בכל אופן זה כנראה הטעם, (כפי שמשמע לכאו' ממכתב כ"ק אדמו"ר הנ"ל), שלא נהגו הנשים לרקוד עם הס"ת בשמח"ת, מפני שגם הנשים שנהגו להכנס לבהיכנ"ס ולהביט בס"ת כשאינם טהורות לפחות החמירו ע"ע לא לנגוע בס"ת בזמנים אלו, (למרות שהגברים נוגעים בס"ת גם כשאינם טהורים), וכמובן שמפני הצניעות לא רצו להבדיל בין אלו שהם טהורות ואלו שאינם, ולכן המנהג לפועל הוא שאינן רוקדות עם ס"ת בשמח"ת.

ואין זה מפני שאינם ראויות ח"ו כדעת ה"השקפה הקנאית" המקובלת בחוגים שונים היפך דעת התורה, אלא להיפך מפני גדולתן וקדושתן יתירה על הגברים שמתבטאת במנהג קדוש זה. [ולהעיר מהמסופר על כ"ק אדמו"ר האמצעי (ספר התולדות ע' 147) שבתקופת נשיאותו לא עלה לתורה רק פעם אחת בשנה בשמח"ת יחד עם כל הנערים כי הי' בוש מספר התורה]. וכלשונו הקדוש של הרבי (בתרגום מאנגלית) במכתבו הנ"ל להרב ריסקין "בכוונה נמנעתי מלהשתמש במלה "הגבלות" משום שכידוע, כל ענין בתורה - שנקראת "תורת-חסד" - אשר עשוי להראות כ"הגבלה", הוא בכלל לא כזה, אלא להיפך, זה לטובתם המירבית של אלו שהדבר נוגע להם".

[ולסיום כדאי לציין גם למכתבו הידוע של כ"ק אדמו"ר (שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א ע' רב) בענין הדומה והשייך להנ"ל בקשר לאלו שמנעו כינוס תלמידות בבית כנסת וזלה"ק: "..קמו אחדים בקול צעקה ותרועה שבשום אופן לא יניחו להתלמידות להתאסף שם מטעמי . . יראת שמים!

ומטובו לברר. . אצל הנ"ל: א) איפוא נמצא מקור בנגלה או בחסידות להנהגה מבהילה זו . . ג) הרי ידע אינש בנפשי' מצבו ביראת שמים, שלא תמיד בשוה הוא, והאומנם כשמרגישים בעצמם לפעמים ירידה, האם גם אז נזהרים מלהכנס במקום קדוש עד שיחזור בתשובה שלימה . . ד) גמרא מפורשת, סוכה נא, ב. שנשים היו נכנסות לעזרה, ולא עוד אלא שבראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, ומה שתקנו גזוזטרא בשבילן הי' מפני שלא יבואו לידי קלות ראש, כיון שהשתתפו אנשים ונשים בעזרה זו עצמה, אבל לא מפני שבנות ישראל פוגעות בקדושת העזרה, ח"ו.

. . בבית הכנסת שבו התפלל כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקלה"ה נבג"מ זי"ע נשיא ישראל, ערכו איזה פעמים כנוס של תלמידות וגם בחיי כ"ק מו"ח אדמו"ר בעלמא דין"].

ואתענין לדעת באם למי מהקוראים יש איזה תגובות או מקורות נוספים בענין זה.
















1) בדומה לפסק המחבר בהל' קריאת ס"ת (סי' קמ"ג ס"ג) "אין גוללין ס"ת בצבור מפני כבוד הצבור [שיהיו מצפין ודוממין לכך", רש"י יומא, ע,א] ואם אין להם אלא ס"ת אחד והם צריכים לקרות בשני ענינים, גוללים וידחה כבוד הצבור".





2) בפשטות יש לומר, שכ"ק אדמו"ר רצה להרגיע את הרב ריסקין בנוגע למה שקרה בעבר (בליל שמח"ת), ע"י שהסביר לו שלא עשה עולה גדולה כ"כ בזה שנתן לנשים לערוך הקפות, כי יש לזה מקום עפ"י תורה. ולכן לא רצה לומר לו מיד בעת היחידות שבנוגע לעתיד לא יעשה זאת שוב, כי אז הוא הי' יוצא את פני הקודש עם לב שבור והרגשה שבכל זאת הוא נכשל וכו', והרי כ"ק אדמו"ר רצה מאוד שיצא מעודד ומחוזק בשביל שיוכל להמשיך בעבודתו הקדושה בהפצת היהדות - שהי' דבר חידוש בזמנו – מתוך חיות ושמחה, ולכן בעת היחידות דיבר רק בצד החיובי שבזה, ורק לאחר ששה שבועות שלח לו את המכתב הנ"ל, שבו בענותנותו הגדולה, המשיך לתת לו את ההרגשה שגם הרבי, כביכול, לא שם לב לצד השלילי שבזה, ולכן מכאן ולהבא הוא מבקש מהרב ריסקין לא לשנות את המנהג הנהוג, וכו'.



ויתכן מאוד שהתבטאות כ"ק אדמו"ר בעת היחידות באידיש, הי' בלשון עבר, "ניט נאר איר האט דאס געמעגט טאן, נאר איר האט דאס געמוזט טאן" - דהיינו שבנוגע לעבר, הנה מנקודת המבט ההלכתי ומצב הדברים של הפקו"נ ברוחניות וכו' כפי שהרב ריסקין ראה את הדברים, הרי בתור הוראת שעה לא רק שהי' מקום להתיר זאת אלא שהי' מוכרח לנהוג כך, אך בכ"זבנוגע לעתיד ובאופן קבוע הורה הרבי לא לנהוג כך יותר.

בגליון תתצט עמ' 74-88 האריך הרה"ת יוסף יצחק גרינברג מאלסקה לבאר בזה שיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע כפי שנתפרסמה לאחרונה במכתב משנת תשל"ו מתורגם מאנגלית ב'כפר חב"ד' גליון 1111, ובתוספת ביאור ורקע מאת הרב שלמה ריסקין, שאליו נשלח המכתב, שם גליון 1119.

ויש להעיר בזה כמה דברים באריכות דבריו.



טמאים נוגעים בספר תורה

נפסק בשו"ע1: "כל הטמאים, אפילו נדות2, מותרים לאחוז בס"ת ולקרות בו. והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות". ומקורו ברמב"ם3 שמבאר הטעם: "שאין דברי תורה מקבלין טומאה"4.

וציינו שם הנו"כ5 שבנוגע למעשה זה תלוי בדעות ומנהג שמובא בהגהת הרמ"א לאו"ח, דלקמן6.



אשה נדה בביהכ"נ - דברי הרמ"א

כתב הרמ"א7:

"[1] יש שכתבו8 שאין לאשה נדה בימי ראייתה לכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר9, ויש אומרים10 שמותרת בכל, וכן עיקר11. אבל המנהג במדינות אלו כסברא הראשונה.

[2] ובימי לבון נהגו היתר.

[3] ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין12 לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן13 לעצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ"14.

וב'מגן אברהם'15 הועתקו נימוקי ה"וכן עיקר": "ובבנימין זאב סי' קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא ליכנס לבית הכנסת ולא לראות ספר תורה, וגם כשמתפללים אין עומדת בפני חברותיה, ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור עכ"ל. וכן עיקר".



מקור הדעה האוסרת

והנה כמקור לדעה הראשונה, "יש שכתבו", צויין בגליון השו"ע ל'הגהות מיימוני'16. אמנם הרי מפורש בדבריו בשם הראבי"ה17, שאין זה מדינא, אלא ש"הנשים נהגו סילסול בעצמן ופרישות…"?18 ועוד, הרי גם הדעת הי"א, דעת רש"י, היא ש"יפה הן עושות", א"כ מה החילוק בין שתי הדעות?

וע"כ נראה שהמקור לדעה הראשונה נמצא19 ב'שערי דורא'20, שכותב: "וגם אין לה להזכיר השם בימי נידתה ואסור ליכנס לביהכ"נ כל ימי ראייתה עד שתתלבן שנאמר21 בכל קודש לא תגע…כך כתוב בספר המקצועות… ורש"י מתיר ליכנס לביהכ"נ", ומלשונו משמע שהכניסה לביהכ"נ בימי נדתה אסורה.

ובאריכות זה מבואר ב'אגור'22: "בספר המקצעות כתב23 שאשה לא תכנס בבית הכנסת כל ימי ראייתה עד שתתלבן שנאמר24 בכל קדש לא תגע, ורש"י התיר. ובשערים מדור"א כתוב כי בימי נדתה אסורה להזכיר את השם וכן בימי לבונה. וכן הוא בשם רב צמח גאון. וכן מנהג בשתי ישיבות ואפי' מחוץ לכנסת. ואין לי אלא בימי נדותה בימי שמירתה מנין ת"ל25עד מלאת ימי טהרה. ולא מבעי' דאסורה למיעל לבי כנשת', אלא כד שמעה מידי דברכתא אסור לה לענות אמן, דאמר רבי יהודה אסור לברך לפני הנדה, שלא תהרהר ותאמר אמן. ונמצא שם שמים מתחלל26. מספר אור זרוע הגדול…"27.

ובזה מבוארים המשך דברי הרמ"א: 1) ה'שערי דורא' והגאונים אסרו28, 2) רש"י מתיר מדינא, וכן עיקר, 3) והמנהג כסברא הראשונה. אבל רק מטעם חומרא ופרישות ולא מדינא. 4) המנהג להחמיר אינו אלא בימי ראייתה ולא בימי לבונה29.



פסק אדה"ז: מקור המנהג אינו אלא "מנהג וכבוד"

וזה אשר כתב אדה"ז בשולחנו30:

"[1] נהגו הנשים טהרה ופרישות בעצמן שלא ליכנס לבית הכנסת ושלא לראות ספר תורה בשעת נידותן, וגם כשמתפללין אינן עומדות בפני חברותיהם31, ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור.

[2] ובימי ליבונן לא נהגו להחמיר.

[3] ובימים נוראים מיום אחד של סליחות ואילך, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרות לילך לבית הכנסת אף בימי נידותן כשאר נשים, כי יהיה להן לעצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו חוץ.

[4] וכן כל כיוצא בזה כגון שמשיאה את בנה או בתה או שהיא בעצמה יולדת שהולכין לבית הכנסת אחר ד' שבועות מותרת אפילו היא נדה…".

ברור שדברי אדה"ז מיוסדים על הדעה השניה המתרת הלכתית, בתוספת סוף דברי הרמ"א שהמנהג להחמיר, אבל אדה"ז מדגיש גם שכל המנהג אינו רק מה ש"נהגו הנשים טהרה ופרישות בעצמן… ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור"32.

בדברי אדה"ז מוזכר פרט נוסף שלא הוזכר ברמ"א: "ושלא לראות ספר תורה בשעת נידותן", ומקורו ב'אגור'33: "ואני המחבר ראיתי במדינתי נוהגין הנשים להכנס לבית הכנסת ומתפללות ועונות כל דבר שבקדושה. רק נזהרות שלא להסתכל בספר תורה בשעת שהחזן מראהו לעם"34.



המנהג "במדינותינו"

בנוגע לפועל כותב ה'משנה ברורה'35: "ובמדינותינו נוהגין היתר לעולם ומברכות ומתפללות36, ומ"מ לא יסתכלו בס"ת בשעה שמגביהים אותה להראות לעם", שאפילו למנהג שמקילים הנשים ללכת לביהכ"נ לא רק בימי הסליחות אלא גם בכל ימות השנה, וגם מתפללות כל התפילות בעצמן, מ"מ מקילים רק בנוגע להליכה לביהכ"נ אבל לא בנוגע לנאמר "ושלא לראות ספר תורה בשעת נידותן", שבזה מחמירים גם "במדינותינו".

והנה הרב ריסקין בזכרונותיו מהיחידות שלו אצל כ"ק אדמו"ר זי"ע מספר ש"הרבי ציין את העניין שאכן פעם נשים נהגו שלא להיכנס לבית-הכנסת ושלא להביט על ספר-תורה כשאינן טהורות, אבל בזמננו נשים כן נוהגות ללכת אז לבית-הכנסת ולהסתכל על ספר-תורה". והנה זה ש"בזמננו נשים כן נוהגות ללכת אז לבית-הכנסת" הרי זה כפי שמצוטט לעיל מה'משנה ברורה' המנהג "במדינותינו", אבל זה ש"נוהגות… להסתכל על ספר-תורה" אין לנו מקור לזה. וצ"ע באם זה אכן המנהג הנפוץ היום. ובכלל צע"ג בנוגע לפרטי השיחה שאמר לו הרבי, האם יש להסתמך על זכרונו מהיחידות, שדייק בפרטים.



מכתבו של הרבי בנוגע לכיבוד הנשים בהקפות עם ס"ת

בהמשך לכל האמור אעתיק בזה עיקרי מכתבו של הרבי להרב ריסקין, מתאריך י"ג כסלו תשל"ו, אודות הקפות לנשים עם ס"ת37:

בהמשך לשיחתנו, כאשר היה לי העונג של פגישתנו האחרונה, עלה בדעתי לאחר מכן שיש צורך בתיקון, ומאחר שיש לזה השלכות מעשיות בהלכה, הנני שולח מכתב זה בדחיפות.

אני מתייחס לנושא שבו אנחנו דנו בנוגע לשמחת-תורה ולהקפות ולהשתתפותן של נשים בזה.

לאחר שהבעתי את דעתי בנידון38, גיליתי עתה שלא שמתי לב להיבט אחר של הבעיה, אשר על-אף שהוא לא קשור במיוחד לשמחת-תורה ולהקפות, אף-על-פי-כן הוא קשור ישירות לשאלה מה צריך להיות המנהג בפועל בנידון זה. אני מתכוין להלכה המובאת בשולחן-ערוך, אורח חיים סי' פ"ח… ויש לציין שהשאלה שם עוסקת בכניסה לבית-הכנסת, ואפילו אז, לא מספיק סתם 'עיצבון' אלא רק 'עיצבון גדול'.

ממה שנאמר למעלה נובע שבעניינים כאלה, ובייחוד ביחס לספר-תורה, אין לנו שום כוח או סמכות להנהיג חידושים, כפי שגם ברור מתוך הדיון הארוך שם ומההבחנה בין מה שנעשה בבית למה שנעשה בבית-הכנסת, וכיוצא בזה.

ומכאן, שהמסקנה למעשה חייבת להיות, שלא להוסיף מאומה על המנהג הקבוע, ובוודאי שאין לתת שום היתר39 לעריכת הקפות עם ספר-תורה…

הייתי רוצה להוסיף נקודה נוספת בנוגע לעניין זה, עד כמה חייבים להיזהר בקשר למנהגי ישראל, בין אם הם "נוטים להקל" ובין אם הם "נוטים להחמיר" ('קולא' או 'חומרא'). מאז שיחתנו הציק לי הדבר: איך יתכן שאיננו מוצאים בכתביהם של גדולי ישראל את הרעיונות שבהם אנחנו דנים, בתור אמצעי לערב יהודים ביתר התמסרות ואהבה לתורה?! … בעניין של שמחת-תורה והקפות, בשום מקום לא היה שום תקדים להשתתפותן בפועל של נשים, אף-על-פי שדווקא בקשר לשמחת-תורה נעשו הקלות מסוימות, כפי שמובא באחרונים לסימן תרס"ט. אבל עתה אני מבין שהסיבה לכך פשוטה, והיא, זו שצוטטה למעלה40…

למותר לומר שאין לי שום התנגדות לכך שתצטט אותי בקשר למכתב זה, כלומר, שזוהי חרטה על העמדה הקודמת, משום שהדבר העיקרי הוא שהמנהג בפועל יהיה בהתאמה מדוייקת אל ההלכה…

הרבי מצטט את דברי הרמ"א ואדה"ז הנ"ל, ומוסיף: "ויש לציין שהשאלה שם עוסקת בכניסה לבית-הכנסת, ואפילו אז, לא מספיק סתם 'עצבון' אלא רק 'עצבון גדול'…", והכוונה שמבין כל הדברים ש"נהגו הנשים טהרה ופרישות בעצמן" הרי הכי מסתבר להקל בכניסה לבית הכנסת, כדי שיוכלו להתפלל עם הציבור, עניית איש"ר ועוד, ובכל זאת התירו רק באם יש "עצבון גדול שהכל מתאספין והן יעמדו חוץ", א"כ משמע מזה שבנוגע לכל שאר החומרות, "ובייחוד ביחס לספר-תורה" שלא לנגוע בו, ודאי "אין לנו שום כוח או סמכות להנהיג חידושים" ולהתיר מה שנהגו בו לאיסור41.

ומוסיף הרבי: "כפי שגם ברור מתוך הדיון הארוך שם ומההבחנה בין מה שנעשה בבית למה שנעשה בבית-הכנסת, וכיוצא בזה", הכוונה להמשך דברי אדה"ז שם42: "וכל זה לילך לבית הכנסת אבל להתפלל בביתה ולברך כל הברכות ובפרט ברכת המזון וקידוש שהן מן התורה חייבות לכולי עלמא אפילו בשעת נידתן". ולכאורה כוונת הרבי לומר, שמהלכה זו יוצא שלמרות שבבית אנחנו מתירים להן להתפלל ולברך, ו"חייבות לכולי עלמא", הרי כשזה מגיע לעניני ביהכ"נ אנחנו מחמירים, וזה מוכיח עד כמה תמכו הפוסקים והחשיבו מנהג זה ולא הקילו בו בקלות. ועל כן מסיק הרבי: "ובוודאי שאין לתת שום היתר לעריכת הקפות עם ספר-תורה", כיון שזה מנהג שלא נהגו בו אף פעם.



'משנה הראשונה' ו'משנה האחרונה'

הרבי בעצמו מציין שמה שכותב עכשיו במכתב זה לאיסור הרי "זוהי חרטה על העמדה הקודמת", כיון שעכשיו הוא מדגיש "היבט אחר של הבעיה", ויש לעיין מה היה סברת 'משנה הראשונה'43?

וי"ל44 שמתוך הדברים שהרבי מדגיש במכתב זה לאיסור אנחנו יכולים לדעת מה היו סברות ההיתר. והכל כנראה היה מיוסד על "הרעיונות שבהם אנחנו דנים, בתור אמצעי לערב יהודים ביתר התמסרות ואהבה לתורה", שלפי סיפורו של הרב ריסקין היה מדובר כאן בנשים עם רגש פנימיסטי חזק, שהיו עלולות לעבור לקהילה לא אורתודוכסית, ועל כן יש מקום לומר:

1) הרי כל יסוד האיסור הוי רק "משום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור", וא"כ כדי להציל נפשות מישראל י"ל ש"העמידו חכמים דבריהם על דין תורה"45, ואל לנו להחמיר במנהג של "טהרה ופרישות" במקום שעלול להביא לאבד נפשות מישראל.

2) כמו שהתירו "בימים נוראים… לילך לבית הכנסת אף בימי נידותן… כי יהיה להן לעצבון גדול…", בדומה לזה אנחנו גם יכולים להתיר להן לגעת ולרקוד בספר תורה, כדי שלא יתרחקו מהמסורה.

שני צדדי ההיתר הנ"ל לכאורה חזקים מאד והיה אפשר לסמוך עליו במצב דחק זה, אלא ששוב שינה הרבי להורות שא"א להתיר את זה, ועיקר היסוד: זה היפך המנהג שנתפשט, ואין בידינו להתיר ולשנות אפילו מנהג שנהגו בהן בנות ישראל, אפילו כדי להציל ולקרב נשים פמיניסטיות שעלולות להתרחק מאד.

ולפי ה'משנה האחרונה' יוצא לנו יסוד גדול וחזק בעבודת השליחות, שלא רק שאין משנים הלכות ודינים לא קלות ולא חמורות, אלא אפילו מנהג שנתפשטו אין לשנות כדי לקרבן לתורה46.
)













1) יו"ד סי' רפב ס"ט.





2) "דאית תרתי: טומאה יוצאה עליה מגופה, דאשכחן בכמה דוכתי דחמירי מטומאת מגע, ועוד שאינה מצווה על דברי תורה, אע"פ כן מותר" (ביאור ר"י קאפח לרמב"ם שבהערה הבאה).





3) הל' ס"ת פ"י ה"ח. ומוסיף שם: "ואפלו גוים".





4) בברכות כב, א זה נאמר בנוגע ללימוד התורה, אבל הרמב"ם משתמש בנימוק זה לגבי נגיעה בספר התורה. ה'כסף משנה' לא גילה את מקורו. וראה בביאור ר"י קאפח אות כח שציין למקורות של הרמב"ם.

הרב גרינברג בעמ' 83 הוסיף לציין לדין שאשה נשבעת שבועת הדיינין "בנקיטת חפץ" (רמב"ם הל' אישות פט"ז ה"י), למרות שאז "הנשבע אוחז בספר תורה" (הל' שבועות פי"א ה"ח). אבל אינו מפורש כאן שהיא יכולה להישבע גם בימי ראייתה.





5) ט"ז סק"ה, 'פרישה' לטור סקי"א.





6) ומזה שהרמ"א כאן לא הגיה כלום על דברי המחבר, מוכח דס"ל לעיקר שמותרת בכל ('ציץ אליעזר' ח"י סי' ח ס"ג).





7) או"ח סי' פח ס"א. בהערות הבאות העתקתי עיקרי המקורות מ"ציונים לרמ"א" שבגליון השו"ע, וראה שם באריכות יתר. המקורות הועתקו ב'בית יוסף' כאן בסוף הסימן וב'דרכי משה' יו"ד סי' קצה אות ח. הדעות השונות בענין זה צוינו בשו"ת 'יחוה דעת' ח"ג סי' ח.





8) ראה לקמן בפנים.





9) מדברי ה'פרישה' יו"ד סי' רפב סקי"א משמע שהכוונה לכל ספר, ולא רק לספר תורה; ראה שם שדן בנוגע לאשה נדה האם "תוכל לאחוז סידור בידיה ולהתפלל… ועיין מ"ש רמ"א באו"ח… שמנהג לאסור…".





10) רש"י הל' נדה [ספר האורה ח"ב סי' א, עמ' 167-168]: "ויש נשים שנמנעות מלכנוס לביהכ"נ בנדותן ואינן צריכין לעשות כך. דמה טעם הן עושות… שאינו כמקדש ויכולות לכנוס. אבל מקום טהרה הוא, ויפה הן עושות".





11) אגור סי' אלף שפח ובנימין זאב סי' קנג.





12) פסקי מהרא"י סי' קל"ב.





13) בשו"ע מהדורת מכון ירושלים: להם.





14) "וכבר מצינו הרבה דברים שהתירו חכמים כיוצא בזה משום עגמת נפש כדי לעשות להם נחת רוח, כל שכן בזה שהוא בלאו הכי היתר גמור אלא משום מנהג בעלמא נהגו להחמיר, לכך בימים האלו התירו להם" ('לבוש' כאן).





15) שם סוסק"ב.





16) פ"ד מהל' תפילה אות ג.





17) ברכות סי' כח.





18) ואכן ה'בנימין זאב' (שבהערה) מבסס את שיטתו על דברים אלו: "ראיה לדבר ממה שכתב ראבי"ה… נהגו נשים סילסול ופרישות בעצמן… הא קמן דמשו' מנהג וכבוד עושות כן ולא משו' איסור…".





19) וראה ב'מבוא' לשו"ע או"ח ח"א, מהדורת מכון ירושלים, עמ' 35 בנוגע לציוני הרמ"א: "לא ידוע לנו מי הוא שערך וסידר את הדברים… קשה לומר שמלאכתם נעשתה נאמנה… שבושים רבים נפלו במקורות שצויינו על ידם, הן בזהוי המקורות והן במיקום הציונים… השמיטו הרבה מן המקורות".





20) הל' נדה סי' יח, הועתק ב'דרכי משה' שם.





21) ויקרא יב, ד.





22) הנ"ל הערה





23) ה'ציץ אליעזר' שם ס"ט הוסיף לציין עוד למה שמובא בפירוש הראב"ד לתמיד (לג, ב): "ובספר המקצועות מצאתי כתוב דהיכא דאיכא נדה בביתיה דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתא בנדתה… דאמר רבי יודן כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם, הרי תפלתו על ישראל תועבה…", ראה שם בארוכה. וראיתי מציינים שכן נמצא בברייתא דמס' נדה לרח"מ הורביץ פ"ג ה"ב (עמ' 25), ואינו תח"י ואינני יודע למה הכוונה.





24) ויקרא יב, ד.





25) שם.





26) נדמה לי שמבין האחרונים היחיד שמחמיר בזה הוא הרה"ק מקומרנא ב'שלחן הטהור' (סי' פח ס"ג): "אשה בעת ששופעת דם נדה אסורה בכל דברי קדושה ואסורה לכנוס לביהכ"נ אפילו בימים נוראים…".





27) וכנראה שלזה כוונת הראבי"ה: "וכן ראיתי כתוב בדברי הגאונים בענין לשון ברייתא, ואינו בתוספתא שלנו", שבדברי הגאונים משמע שהעתיקו דבריהם מברייתא, אבל אין זה נמצא לפנינו בגמרא או בתוספתא. וראה ב'אור זרוע' ח"א סי' שס: "ומורי [הראבי"ה, הידוע בשם ספרו:] אבי העזרי אמר לי שיש נשים שאינן מתפללות אחורי הנדה, ואמר לי שמצא כן בפירוש בבריית' דנדה. הרבה חומרות אמר לי שראה שם".





28) ולא הבנתי מש"כ בזה ה'ציץ אליעזר' שם: "מבין השיטין של דברי הרמ"א גופיה יוצא לנו ברור שגם הסברא הראשונה לחומרא בעלמא אמרה לה ולא מעיקרא דדינא כלל".





29) למרות שהאוסרים לא חילקו בין ימי ראייתה לימי ליבונה, וכמבואר ב'אגור'.





30) שם ס"ב.





31) וכ"כ המג"א בשם ה'בנימין זאב', הועתק לעיל. וכנראה הכוונה שאינן עומדות כדי שהנשים שמאחוריה לא יתפללו כשהן אחורי נדה. ומנהג זה הוזכר ב'אור זרוע' (ח"א סי' שס), שהועתק ב'דרכי משה' שם.





32) ודברי הרב גרינברג שם עמ' 84: "לא הזכיר אדה"ז כלל את דעות המתירים שהביא הרמ"א… מזכיר רק את דעות האוסרים, ומתיר רק בימים נוראים או בשמחת נישואין לבן או לבת…", אינם נכונים.





33) שם.





34) שו"ע או"ח סי' קלד ס"ב: "מראה פני כתיבת ס"ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב, ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו'…". והרב גרינברג שם עמ' 86 הביא מכאן ראיה שגם לנשים בימי ראייתן מותר להסתכל ולהחזיק ס"ת, אמנם דבר זה אינו מפורש כאן וביתר המקורות שציין ('אגרות קודש' אדמו"ר מוהריי"צ ח"ו עמ' עג, ועוד).





35) סי' פח סק"ז. ומקורו כפי שציין מה'חיי אדם' כלל ג סל"ח.





36) גם ה'בית יוסף' ציין כן את מנהג מקומו: "והשתא נשי דידן לא נהוג להמנע כלל מליכנס לביהכ"נ".





37) המכתב מתורגם מאנגלית. וחל ע"ז מה שנאמר ב'לקוטי שיחות' חלק יט עמ' 172 הערה 12 בנוגע ל'ספר המצות' של הרמב"ם: "נכתב בל' ערבי, ולא בכל המקומות יש לדייק ולסמוך על דיוק לשון המעתיק…".





38) לקמן ציטוט ממה שסיפר הרב ריסקין ל'כפר חב"ד': ואז אמר הרבי את המלים הבאות – ולמרות שחלפו מאז כשלושים שנה אני זוכר היטב את לשונו הקדוש שנותר חרות בנשמתי עד עצם היום הזה (היינו מדברים באידיש): "ניט נאר מעגט איר דאס טאן, נאר איר מוזט דאס טאן!" [=לא רק שאתם רשאים לעשות זאת, אלא שאתם חייבים לעשות זאת!].





39) = לנשים.





40) הכוונה להלכה שבסי' פח בנוגע להנהגה בימי ראייתה.





41) ויש להוסיף: מפשטות הדיון משמע שיש סברא לומר שרק ה"עצבון הגדול" שנגרם ע"י "שהכל מתאספין [להיות בציבור – לשון ה'תרומת הדשן' מקור ההלכה] והן יעמדו חוץ" הוא הגורם להיתר, כי זה דוחה אותן כאילו הן לא חלק מהכלל, אבל בנוגע לשאר הדברים, כגון באם לא ירקדו הקפות עם הס"ת, אין אנו מחשיבים את זה כ"עצבון גדול" ואין זה סיבה להתיר.





42) ע"פ ה'מגן אברהם' שם סק"ב. וראה 'פרי חדש'.





43) להעיר מהקדמת "בני הגאון המחבר ז"ל" לשו"ע אדה"ז (עמ' 10 במהדורת קה"ת החדשה) בנוגע למהדורה בתרא דהשו"ע: "ואחר רוב שנים שהוסיף פליאות חכמה על חכמתו בעמקות ובקיאות…". והרבי היה מצטט את זה בנוגע למהדורה בתרא שברמב"ם. ולהעיר מבבא מציעא מד, א: א"ל רבי שנית לנו בילדותיך… ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך… בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר?". ואכמ"ל.





44) ראה גם אריכות דברי הרב גרינברג שם עמ' 80 ואילך.





45) לשון חז"ל חולין פג, א.





46) אבות פ"א מי"ב, "ניט צופאסן די תורה לויט דער גייסט פון די בריות, ח"ו, נאר אדרבה, מקרב זיין די בריות צו תורה – תורה תמימה אן קיינע פשרות. אזוי אויך בנוגע מנהגי ישראל, ווארום מנהגי ישראל תורה" ('לקוטי שיחות' ח"א עמ' 100).