יום ראשון, 31 במרץ 2019

סוד הפרה

WOW!!!


זאת חוקת התורה

"זאת חוקת התורה - חוקה חקקתי גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחרי" 

מדרש

המיתה העדר השלימות
וטומאתה ביטוי ההעדר
וכל שההעדר גדול ביטויה גדול
לא הרי טומאת מת ישראל שמטמא אף באהל
כהרי טומאת עכו"ם שאינו מטמא באהל
ולא הרי טומאת מת שמטמא טומאת שבעה
כהרי טומאת נבלות שאינו מטמא אלא טומאת ערב

ולא הרי טומאת נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא
כהרי טומאת נבלת עוף טהור שאינה מטמאה במגע ובמשא
ולא הרי טומאת נבלת עוף טהור שמטמא בבית הבליעה
כהרי דגים וחגבים שאינם מטמאין

זה הכלל כל שערך חייו מעולה ומשובח - גילוי העדרו גדול יותר
כל שערך חייו נכבד - ביטוי העדרו קשה יותר והגמרא בסנהדרין צ"א שואלת כתיב "בלע המות לנצח" וכתיב "כי הנער בן מאה שנה ימות"
ומתרצת "כאן בישראל כאן בעכו"ם".
שלמותן של ישראל - ביטול המיתה בכלל.
שלמותן של עכו"ם - אינה אלא אריכות ימים בלבד. כי המיתה חסרון ואי-שלימות בישראל
ואין המיתה חסרון ואי-שלימות בעכו"ם
והכתוב אומר "וחרפת עמו יסיר" - "עמו" דייקא.
כי המיתה חרפה בישראל ואין המיתה חרפה בעכו"ם.

סודה של פרה אדומה
טהרת טומאת מת.
ביטול גילוי העדר השלמות.
סילוק השפעת העדר השלמות.
וביאורו של רז זה שמור אך ורק - לשלמים. כבמדרש חוקת
"לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חוקה".
לך - למשה.
לבעל השלמות המירבית, לבעל ותחסרהו מעט מא-להים".

ואילו אצל שלמה אע"פ ש"ויחכם מכל האדם" ואפילו מהימן זה משה.
בכל זאת: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - זה פרה.
כי: לא בחכמה תליא מילתא אלא בשלמות ורק למשה נתגלה טעם פרה אבל לכל ישראל "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה".

[עפ"י דברי מרן הרב זצ"ל] 

יום שלישי, 26 במרץ 2019

קרבנות עכו"ם

דף על הדף מנחות דף עג עמוד ב



בגמ': שלמי העכו"ם עולות וכו'.

וברש"י: וה"ה דמנחתן כליל וכו'. בספר ואם תאמר (ח"ב ע' קכ"ח) מביא מדברי התו"כ (פר' אמור) דלמדו מקרא דאין מקבלים שקלים מן הגוי, והקשה שם: וצ"ע דלמה לי קרא, הא מבואר במנחות (כ"א ע"ב) שלדעת בן בוכרי כהנים פטורים משקלים מפני שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה", ומכיון שאם יש לו חלק בעומר ושתי הלחם על ידי שישקול לא יוכלו לקיים דין זה של כליל תהיה ממילא פטור משקלים. וא"כ הוא הדין בגוי, כיון דקיימא לן שקדשי גוים הויין עולות (מנחות ע"ג ע"ב), וגם מנחתם כליל (כמבואר ברש"י שם), וא"כ איך ישקלו, כיון שאין קרבניהם נאכלים ע"כ.

בגמ': הא ר"י הגלילי הא ר"ע, דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם וכו'.

ומבואר כאן דפליגי ר"ע וריה"ג לגבי קרבנות עכו"ם, דר"י הגלילי ס"ל דעכו"ם מקריבים גם שלמים מריבוי דאיש איש וכו', ור"ע ס"ל דאין מקריבים אלא עולה בלבד. והקשה בקרן אורה בזבחים (קט"ז ע"ב) דשם פליגי אמוראי אי קרבו שלמים בב"נ או לא, ומדוע לא מייתי בזבחים את מחלוקת ריה"ג ור"ע כאן דהתם תנאי.

ותירץ בקרן אורה דהם שתי מחלוקות נפרדות, דבמנחות מיירי במקדש ובזבחים מיירי בבמה, וא"כ אפשר דלר"ע קרבים שלמים בבמה אף על פי שבמקדש איתרבו רק לעולה, ולריה"ג קרבים בבמה רק עולות, אף על פי שבמקדש איתרבו גם לשלמים.

ולפי"ז העיר על הרמב"ם שכתב בהל' מעה"ק בפי"ט הל' ט"ז, דהנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום, והיינו בין במקדש בין בבמה, וכמש"כ שם בפ"ג הל' ב' דאין מקבלים מהעכו"ם אלא עולות בלבד, דמשמע דחד דינא הוא במקדש ובבמה.

עוד כתב בקרן אורה שם ליישב הנ"ל דהפלוגתא בזבחים היא קודם מתן תורה, והפלוגתא דריה"ג ור"ע כאן היא לאחר מתן תורה ע"ש.

ובספר זהב מרדכי (פר' נח) כתב ליישב בזה, די"ל דבאמת אין לבני נח שתי תורות הקרבה, במקדש ובבמה, והריבוי דאיש איש, דעכו"ם נודרים ונודבים, הוא רק שמקבלים מהם קרבנות ומקריבים אותם במקדש, אבל ההקרבה היא בתורת הקרבה של במה, וכדמצינו בתוס' בע"ז ל"ד ע"א ד"ה במה, דהא דשימש משה בז' ימי המילואים בחלוק לבן ולא בבגדי כהונה, הוא משום שבימי המילואים היה למשכן דין במה, ואין בגדי כהונה בבמה, וא"כ למאי דאיתרבו בהקרבה במקדש, איתרבו נמי בבמה.

והביאור בזה לפמש"כ המשך חכמה בריש פ' ויקרא להכריע במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בטעם הקרבנות, דבבמה י"ל כהרמב"ם דהקרבנות הם כדי להרחיק לב האדם מע"ז, וכדתנן בזבחים (קי"ג ע"א) דאין ריח ניחוח בבמה, אבל קרבנות בית המקדש, ודאי הם לקרב העולמות ולחבר דודים וכמש"כ הרמב"ן, ולפי"ז נמצא דקרבנות עכו"ם שהקרבתם היא רק בתורת הרחקה מע"ז, אינם יכולים כלל להיקרב בתורת קרבנות בית המקדש, וע"כ שהם קרבים רק בתורת הקרבת במה.

ולפי"ז מבוארים היטב דברי הר"ש משאנץ שכתב דבקרבנות עכו"ם אין הקרבן מרצה על הבעלים כלל, ונתרבו רק לענין שיכולים להביא קרבן עכ"ד. והביאור בזה הוא כהנ"ל, דכיון שהקרבתם היא רק בתורת הרחקה מע"ז גרידא, אין בזה דין ריצוי ודו"ק.

בגמ': איש איש לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

הגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא ז"ל בשו"ת באר יצחק (סי' א') הביא קושית הפנים מאירות בהא דאמרי' איש איש לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל, והלא אין שליחות לנכרי, ואמאי לא פשיט הגמ' מכאן דכהני שליחא דרחמנא נינהו, ותירץ דהאי דבעי שליחות בשחיטת קדשים היינו דוקא בישראל, שיש להבעלים זכות בגוף הקרבן, בשלמים זכות אכילת בשר לבעלים ובעולות וחטאות יש לבעלים זכות שמכפרת על עשה ולא תעשה, ולכן שייך שפיר על הבעלים חיוב למנות שליח על השחיטה, משום דעדיין יש להבעלים חלק בהקרבן, משא"כ בנכרי דלאחר הקדשו לא נשאר לעצמו שום זכות כלל בהקרבן, דהא שלמי נכרי עולות הם, ומכפרת עליהם לא שייך כמבואר בהגהות אשר"י פ"ק דב"ק דלכן אין מקבלין צדקה מהם, ונדרים ונדבות מקבלים מהם משום שאין באין לכפרה, א"כ אין להם שום זכות בהקרבן דנימא דיעשו שליחות על השחיטה דהוי כליתא בעלים על הקרבן עכת"ד.

בגמ': עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה קרבים משלו, ואם לאו קרבים משל צבור.

והקשה שם בשיטה מקובצת (אות ד') וז"ל: "ואם לאו קריבין משל ציבור, וא"ת אמאי לא כייפינן ליה להביא נסכים משלו כדאמרינן בהתודה (דף פ"א ע"ב), וי"ל דה"מ ישראל אבל עכו"ם אין כפיה לעכו"ם". וטעמא בעי אמאי אין כפיה לעכו"ם.

וכתב הגרצ"פ פראנק זצ"ל בספרו הר צבי (פר' ויקרא): והנה דברי רש"י (על התורה ר"פ ויקרא) מקורם מדברי הגמ' בערכין (דף כ"א ע"א): "חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

ולכאורה קשה, דאם אומר רוצה אני על ידי כפיה, אין זה לרצונו, ואיך מתקיים הכתוב "יקריב אותה לרצונו".

והנה הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"ב ה"כ), הסביר שאלה זו: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו'... ולמה לא בטל גט זה שהוא אנוס... לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו". כוונת דבריו, שע"י הכפיה אנו מסלקין את יצרו הרע והוא חוזר לרצון המקורי והפנימי של כל בן ישראל, לקיים את המצוות בשלימות וברצון גמור, ואמירתו רוצה אני נובע מרצונו הפנימי האמיתי שלו. (וכיוון שהמשנה משווה בדין זה קרבן לגט, הרי טעם זה איתא אף בקרבן).

וע"פ זה ברורים דברי השטמ"ק הנ"ל, דרק בישראל אמרינן שרצונו הפנימי הוא לקיים מצוות התורה, והכפיה מתשת את יצרו הרע שתקפו שלא לקיים המצוה. אבל בעכו"ם אין רצונו הפנימי והמקורי לקיים מצוות, ולכן אף שאמר רוצה אני, כיון שאמר ע"י כפיה, אין זה לרצונו, כי בפנימיות לבו באמת אינו רוצה אף עתה לקיים המצוה או להביא הקרבן, ורק מחמת הכפיה משקר ואומר רוצה אני, ואין זה לרצונו עכ"ד.

סמיכה בנשים חצי עבד חצי בן חורין טומטום ואנדרוגינוס

לע"נ אסתר בת שמואל
לרפואת
הרב הגאון ר' אורי אהרן בן סעדה 
הרב הגאון ר' אברהם יוסף בן ר' משה חיים
ר' מרדכי בן שרה 
מרים בת חי'

ראיה שנשים אינן לוקות אם סומכות

כתוב בתורה "כּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַי-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ" ומכאן שאסור לעבוד עבודה בקדשים. והנה, הסתפק בעל מנחת חינוך לומר שלוקה מי שסמך והוא פטור משום שעובר על לא תעבוד, ועמ"ש הטורי אבן [בחגיגה ד א] לומר בזה דעשה דוחה לא תעשה ודן מזה לענין חצי עבד וחצי בן חורין דיכול לסמוך וכמו שהביא המנ"ח קיצור דבריו. וכתב האדרת זצ"ל להוכיח מדברי התוספות שלא כדבריהם, שהרי הקשו במנחות [צג ב] למה לי קרא דבני ישראל ולא בנות ישראל דאין סומכות ותיפוק ליה דהויא ליה מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, ומ"ט לא תירצו כפשוטו דאיצטריך קרא כי היכי דלילקי כשיסמכו משום לאו דלא תעבוד. אלא ודאי דפשיטא להו דליכא כלל מלקות כשיסמכו הנשים.

אין בכלל איסור עבודה בקדשים בסמיכה

והמשיך "לולי מסתפינא מרבותי, הייתי אומר דלא שייך כלל משום לאו דעבודה בקדשים בסמיכה אפילו למי שפטור וכ"ש להחייב דאין לדון בזה משום דעשה דסמיכה דוחה לא תעשה, שיש לעורר בזה כמש"כ הטורי אבן דאין עשה דוחה לא תעשה במקדש, וגם י"ל דאין שוה בכל דוחה לא תעשה השוה בכל ויש בזה עקולי ופשורי. אלא הדבר פשוט וברור דלא אסור כלל עבודה בקדשים רק מה שאינו צורך קרבנו אבל מה שהוא לצורכו לא חמיר לאו זה מלאו דמעילה, שכל דבר שהוא לצורך הקרבן לית ביה מעילה עי' ירושלמי ריש פ"ו דפסחים ומובא בתוספות שם ס"ו ב הכא נמי כיון שצריך לסמוך לתקנת הקרבן שאילו לא סמך מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר א"כ לא שייך כלל לקרותו עבודה והוא ממש כשחיטת הקרבן דאין מקום להקשות שבתחילת שחיטה הרי הוא מטיל מום בקדשים משום שכן הוא המצוה והוא צורך הקרבן והוא כגוזז שער הבכור לשחוט בו דל"ש בו משום גיזה עי' בכורות כ"ד ב', ה"נ סמיכת הקרבנות אין בזה שום לתא דעבודה כיון שהוא צורך הקרבן. וממילא י"ל דאף מי שהוא פטור כיון שעושה זאת לשם מצות סמיכה רק הדיוט נוכל לקרותו ככל העושה דבר שהוא פטור ממנה לפי הגדר בפרט זה ואכ"מ אבל לא להלקותו משום לא תעבוד דאין זה עבודה כלל".

מחלוקת רעק"א והטו"א אם יש איסור עבודה בסמיכה

רעק"א בדרוש וחידוש [ד. בד"ה תוסד"ה לא נצרכה] דן בחצי עבד וחצי בן חורין וכתב וז"ל ובסמיכה ליכא איסור דכיון שמחוייב סמיכה מצד החירות לא מקרי עבודה בקדשים כלל עכ"ל ומבואר שנחלק על הטו"א וס"ל דאי"צ להגיע לדחיית הלאו דעבודה בקדשים אלא סמיכה שמחוייב בה מצד החירות שבו לאו עבודה בקדשים היא כלל אף לא בחלק הסמיכה שעושה חלק העבדות, וכוונתו צ"ב.

וביאורו עפ"י דברי התוספות בפסחים שציין אליו האדר"ת [ס"ו. בד"ה והא] שעבודה שנעשית בקרבן לצורך הקרבן אינה בכלל איסור עבודה בקדשים ויליף לה בירושלמי מפרה אדומה שעבודה פוסלת בה וכי היכי דבפרה לא חשיבה עבודה דלצרכה לפסלה הכי נמי לא חשיבה עבודה בקדשים מידי דקעביד לצורך הקדשים עכת"ד התוס'. ועל פי זה מתבארים היטב דברי רעק"א [וכדביאר בספר דברות אריאל], שכיון שהקרבן טעון סמיכה מצד חלק החירות ואי אפשר לה לסמיכה להתקיים אלא אם יסמוך גם חלק העבדות, נמצא שסמיכת חלק העבדות נמי צורך הקרבן היא כדי שיוכל חלק הבן חורין לסמוך ולקיים חובת הקרבן ונמצא שאף הסמיכה של חלק העבדות צורך הקרבן היא ומשום הכי לא חשיבה עבודה בקדשים כלל. הרי שתנא דמסייע לאדר"ת הוא הגאון רעק"א שסובר [עפ"י תוספות] שמה שנצרך לעבודת הקרבן אינה עבירה של עבודה בקדשים, ולא צריכים להגיע לסברא של עשה דוחה לא תעשה.

והוסיף בס' דברות אריאל שהטו"א שנחלק על רעק"א וס"ל שיש בסמיכת חלק העבדות משום עבודה בקדשים, לשיטתו קאזיל שבדף טז בד"ה משום נחת רוח הקשה איך מותר בכלל לסמוך ע"ג קרבנות, הרי מבואר בזבחים צ"ו שאין עשה דוחה לא תעשה במקדש וא"כ איך דוחה עשה דסמיכת קדשים לא תעשה דעבודה בקדשים. ויעויי"ש שתירץ דשאני עשה דסמיכת קדשים שמצוותו בכך דא"א לקיים העשה דסמיכה בענין אחר כיון שסמיכה בכל כוחו בעינן ולא סגי דלא עביד עבודה בקדשים בסמיכתו יעויי"ש. הרי דנקט שסמיכה חשיבא עבודה בקדשים ולא הותרה אלא מכח הא דעשה דוחה לא תעשה היכן שמצוותו בכך. ולשיטתו שסמיכה חשיבא עבודה בקדשים שפיר הוכרח לחדש גבי חציו עבד חציו בן חורין שהעשה דסמיכה של חלק הבן חורין דוחה ללאו דעבודה בקדשים של חלק העבדות. ועיי"ש בדברות אריאל שביאר את מה שהכריח את הבנת הטו"א הוא שיטתו שהבבלי [פסחים ס"ו.] חולק על הירושלמי וסובר שכל עבודה בקרבן נחשב עבודה ולכן צריכים לומר שמצותו בכך שאני, ואילו רעק"א לומד אחרת את הגמרא עיי"ש.  

כל סמיכת חצי עבד וחצי בן חורין היא רק חצי כח של איסור

והברקה נחמדה ראיתי בשו"ת דובב מישרים [חלק ג סימן צא] שכתב כך: "ואציין במה שמסתפק כעי"ז הטורי אבן בחגיגה [ד' ע"א ד"ה עוד] בחצי עבד וחצי בן חורין אי רשאי לסמוך, דמצד חלק העבדות דפטור מסמיכה א"כ נמצא עביד עבודה בקדשים, והעיר אי אמרינן דאתי עשה דסמיכה דצד חירות ודחי הל"ת דעבודה בקדשים דעובד הצד עבדות כיון דהעשה והל"ת לא הוי כמו בגוף אחד. ועי' מנחת חינוך מצוה קט"ו שהביא דבריו.

וכבוד בני הרה"ג ר' יעקל ז"ל הי"ד העירני די"ל דבכה"ג בחצי עבד וחצי בן חורין בלאו הכי ליכא איסור עבודה בקדשים בסמיכתו, לפי המבואר בש"ס זבחים ל"ג ע"א דכל הסומך ראשו ורובו מכניס, מאי טעמא סמיכה בכל כחו בעינן, ועי' בש"ס חגיגה ט"ז ע"ב אמר רמי בר חמא ש"מ סמיכה בכל כחו בעינן וכו', מיתיבי וכו', אמר ר"י סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים, לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים, ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים וכו', דאמר להו אקפו ידייכו ע"כ. ולפ"ז בחצי עבד וחצי בן חורין דמצד חציו שהוא בן חורין הרי שפיר סמיכתו כדין, וא"כ אפילו כשהוא סומך בכל כחו אין האיסור נעשה בסמיכת כל כחו, דבחצי כחו הרי סומך בהיתר, וא"כ לעולם לא תמצא אצלו האיסור בסמיכה ושפיר סומך כמו שנשים סומכות, ודפח"ח".

חילוק בין אנדרוגינוס וחצי עבד וחצי בן חורין – שני סוגי תערובת

והנה כתב המנ"ח "והנה טומטום ואנדרוגינוס שהם ספק אשה בודאי אין סומכין כי הוא ספיקא דאורייתא דעבודה בקדשים וכ"ה בתוס' חגיגה ד' ע"א ד"ה אלא ע"ש. ולכאורה טוב שלא ידרו וינדבו עולות מחמת ביטול מצות סמיכה ע"ש בתוס' וגם אינו ראוי לבילה מספק ובאמת דלמא הוא זכר וצריך סמיכה. אך ע' תוס' [שם ע"ב ד"ה כי] ותוס' גיטין כ"ח [ד"ה והא כתבו] באותו שאין לו תקנה יכול להביא בלא סמיכה ע"ש וה"נ [כוונת המנ"ח שהתוס' בחגיגה שם כתבו שערל וטמא מביאים נדרים ונדבות ומבואר שאף לענין קרבנות שמחייבים הם את עצמם שייכת סברא זו]. ובפרט דא"א דלא עבר בעשה כמבואר בזבחים א"כ מותר להביא קרבן אף לכתחלה אף שמבטל מסמיכה ע"ש. ובט"א בחגיגה מפלפל אי ח"ע וחב"ח אי יכול לסמוך על קרבן מצד עבדות שהוא פטור ועביד עבודה בקדשים. [ויש לפלפל אם הוא למשנה ראשונה דוקא או אף למשנה אחרונה] אך כ' דהעשה דסמיכה שמוטל על צד חירות דוחה הל"ת של עבודה המוטל על צד עבדות ול"ש אין עדל"ת שבמקדש, וגם דהעשה והל"ת אינם בצד א' דהעשה היא של צד חירות והל"ת עובר מצ"ע מ"מ דוחה ע"ש אכול דבש. ולפ"ז גם באנדרוגינוס להסוברים דהוא חצי זכר וח"נ מ"מ דוחה העשה וסומך א"כ מ"ש דאנדרוגינוס אינו סומך היינו להסוברים דהוא ספק ומספיקא ודאי אינו סומך ע"כ.

ויש לחלק בין חצי עבד וחצי ב"ח לאנדרוגינוס אף אם נחשב חצי זכר וחצי נקיבה עפ"ד התשב"ץ והובאו דבריו בתחילת הקדמת השב שמעתתא שישנם ב' סוגי תערובות, תערובת שכונית וזוהי תערובת ששני המינים מעורבים יחד ושוכנים בסמיכות זה לזה. אך יש תערובת עדיפה, "תערובת מזגית" הנקראת בלשון תקרובת. וע"פ הגדרות אלו מבאר מדוע ח"ע וחב"ח אסור לבוא על ח"ש וחב"ח לעומת פרד שמותר בפרדה, על אף שהם חצי סוס חצי חמור וכתבו תוס' דיש חילוק בין דיני כלאים לאיסורי ביאה, ומבאר התשב"ץ דח"ע וחב"ח הוא תערובת שכונית שבגוף האדם יש חלק עבדות לצד חלק חירות ואתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות. לעומת זאת פרד ופרדה הם מין המורכב מסוס וחמור ונוצר בריה חדשה מעורבת ומותרים זה בזה וז"ל הש"ש שם מ"ש שהפרדה איננה כלאים אע"ג שבא מסוס וחמור ומשום דהוי הרכבה מזגית והוי צורה חדשה אבל חציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא מינו משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חורין וזה אינו רק הרכבה שכונית וצד עבדות לחודא קיימא ע"ש. ולפ"ז כתב בס' בעקבי מנ"ח, אף אנדרוגינוס מה שהוא חצי זכר וחצי נקבה היינו תערובת מזגית כפרדה ולא כחצי עבד וחצי ב"ח דהיא תערובת שכונית וא"כ יתכן שבו לא שייך למימר דאתי עשה ודחי ל"ת דאין בו עשה דצד חיוב שהצד חיוב אינו נבדל ושוכן יחד עם צד פטור אלא מעורב בו בתערובת מזגית עיי"ש עוד מש"כ בס' עקבי מנ"ח. ועי' בס' מנחת מאיר סי' ד'.

וברור שכל החילוק הזה הוא לפי סברת הטורי אבן שסמיכה של מצוה נחשבת עבודה בקדשים וההיתר הוא רק משום דחיה אבל לדעת הסוברים שא"צ להגיע לדין דחיה אלא טעם ההיתר הוא שאינו נחשב שעובד בקדשים לצורך עצמו כי צורך הקרבן הוא אף במקום שאין כאן צד חיוב גמור מ"מ רשאי לסמוך ואינו נחשב כעובד בקדשים [כפי שהעיר לנכון בס' בשולי המנחה].

שחיטה וקבלה בצפון

לע"נ אסתר בת שמואל
לרפואת
הרב הגאון ר' אורי אהרן בן סעדה 
הרב הגאון ר' אברהם יוסף בן ר' משה חיים
ר' מרדכי בן שרה 
מרים בת חי'


מקום הצפון בשחיטה

שחיטת קדשי קדשים היא בצפון, כמו שמבואר במשנה [זבחים נ"ז]. מהו מקום הצפון? נחלקו בזה תנאים [כ.]:

דתניא: איזהו "צפון" [הראוי לשחיטת החטאת?] מקיר מזבח צפוני ועד כותל עזרה צפוני, וכנגד כל המזבח כולו, [הרי הוא צפון], דברי רבי יוסי ברבי יהודה [שהרי נאמר "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה", ורק הקטע הצפוני לירך המזבח הצפוני נקרא "ירך המזבח צפונה"].

רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף אף [את כל הצד הצפוני - מערבי של העזרה ש]בין האולם למזבח [שיש לו דין צפון. אבל לצדו השני של המזבח, לכוון שער ניקנור שבו היו נכנסים, שהוא צדה הצפוני מזרחי של העזרה לא היה דין צפון משום שקדושתו של צד זה היא קלושה, שהרי באחת עשרה אמות הראשונות שמן שער ניקנור היה מקום דריסת ישראל, ומשם ועד המזבח היו אחת עשרה אמות של דריסת הכהנים].

רבי מוסיף אף [את צידה הצפוני מזרחי של העזרה, שבו] מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל.

אבל [בפינה הצפונית מערבית של העזרה, הנמצאת] מן ה"חליפות" ולפנים, הכל מודים שפסול [לשחוט בה! ה"חליפות" הן שני מבנים שהיו צמודים לאולם משני צדיו ובו היו הכהנים מצניעין את סכיני השחיטה [הנקראים "חילוף"]. מבנים אלו, שהיה אורך כל אחד מהם חמש עשרה אמה, היו מסתירים את הפינות המערביות של העזרה מעין הרואה העומד סמוך למזבח.

ולכן נפסלה הפינה הצפונית מערבית שמאחורי בית החליפות הצפוני משום שאי אפשר להחשיבה כ"על ירך המזבח צפונה" עקב הסתרתה על ידי בית החליפות הצפוני!].
בטעם ר"י בר רבי יהודה שמכשיר כנגד המזבח, כתב רש"י וז"ל ואע"פ שהוא בחצי חלק עזרה הצפוני לאו כשר הוא לשחיטת חטאת, דבעינן על ירך המזבח וליכא עכ"ל.
וא"כ צריך לבאר הטעם של התנאים המרחיבים את מקום השחיטה, שהרי "בעינן על ירך וליכא"!?

וזה מתבאר מהמשך דברי רש"י שם וז"ל "ואשמועינן דמאחורי האולם לאו צפון הוא לשחיטת קדק"ד, דכיון דלא מתחזי מזבח התם, לא קרינן ביה על ירך עכ"ל. והיינו שהם סוברים, דעל ירך נקרא בכ"מ שהמזבח נראה שם, וממילא אף שלא כנגד המזבח הוי בכלל ירך המזבח.
אבל עי' רש"י לעיל י"ד בד"ה בין האולם שכתב וז"ל אע"ג דלא קרינן ביה על ירך המזבח צפונה, דהא במערבו של מזבח הוא, הוי צפון לענין שחיטת קדשי קדשים עכ"ל ומשמע קצת מדבריו שבאמת בשוחט בין האולם ולמזבח לא מתקיים דין ירך וצ"ע.

ומה שר"א ב"ר שמעון מוסיף רק בין האולם ולמזבח ואינו מכשיר אף במקום דריסת רגלי הכהנים ובמקום דריסת רגלי ישראל כתב רש"י שם, דס"ל דכיון דהוי מקום דריסת רגלי כהנים וישראל קילא קדושתיה.

למה לדעת רש"י קבלה במקום שחיטה  

ולכאורה, לפרש"י יש כאן תמיהה רבתי, שהרי דין ירך נאמר רק בשחיטת קדק"ד ולא לגבי קבלה וכמו שמבואר בזבחים כ"ו א' שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך עיי"ש. הרי שאע"פ שלענין דין צפון דין הקבלה כדין השחיטה ושניהם צריכים צפון, מ"מ אין דין ירך בקבלה וכמש"נ. וא"כ צע"ג שהרי קבלה נמי עבדינן במקום השחיטה וכדמבואר ברמב"ם להדיא עיי"ש [ונביאו לקמן], ולפרש"י הרי מה ששחיטה כשירה רק כנגד המזבח לר"י ב"ר יהודה ומה שפסולה לכו"ע מן החליפות ולפנים, הוא משום דין ירך וכמש"כ רש"י, וא"כ התינח שחיטה שצריכה ירך, אבל קבלה דלא נאמר בה דין ירך, מאי איכא למימר וצע"ג.

במקדש דוד [סימן ז' ג'] כתב שבאמת חלוק מקום שחיטת קדשי קדשים ממקום קבלת הדם, ואותו מקום שנפסל בשחיטה משום דין ירך, כשר הוא לקבלה כיון דנפסל רק משום ירך ובקבלה לא בעינן ירך. אבל כבר העירו שא"א לומר כן, דלהדיא נאמר בתוספתא קרבנות פ"ו סוף ה"א לאחר שהובא שם המחלוקת דאיזהו צפון "וכשם שהשחיטה בצפון כך קבול הדם בצפון" ע"ש ומשמע להדיא שמקום השחיטה ומקום הקבלה אחד הוא וכשם שנחלקו לענין שחיטה ה"ה לענין קבלה וצ"ע.

לומדים "מקום" קבלה מ"מקום" שחיטה

והנה בגמרא [כ"ו] נאמר: תלה [את הבהמה באויר] וקיבל מהו א"ל [שמואל] פסולה. א"ל [אבוה דמשואל] אישתבשת, שחיטה על ירך ולא קבלה על ירך ע"כ. ונראה לבאר פלוגתא דאבוה דשמואל ושמואל, עפ"י מה שכתב בס' מנחת אברהם לחקור בדין דבעי ירך המזבח ולכן תלה ושחט פסול דבעינן על ירך המזבח, האם הוא דין "מקום", דהמקום הוא על הירך או שאין זה כלל דין מקום אלא הוא דין ב"שחיטה" דבעי על ירך המזבח אבל אין זה כלל דין מקום.

ונפ"מ למה שלמדנו במעילה דף ב' ע"ב דשחיטת דרום אם עלו ירדו דכמאן דחנקינון דמי, והיינו משום דשחט שלא במקום השחיטה, וא"כ יש לדון בשוחט שלא על ירך המזבח אם יהא עלו לא ירדו או דעלו ירדו, דאם הוי דין מקום הוי כשחטן בדרום דכמאן דחנקינהו דמי וירדו. אבל אם אינו דין מקום, ורק דין דבעי על ירך המזבח הוי כשאר פסולים, דאם עלו לא ירדו.

נחלקו אבוה דשמואל ושמואל אם ירך הוא דין ב"מקום" או ב"שחיטה"

וכתב המנחת אברהם דבזה הוא דפליגי אבוה דשמואל ושמואל, דהנה בהא דאמרינן דקבלה בעינן בצפון, הנה יעויין לשון הרמב"ם בפ"ה ממעה"ק סוף ה"ג שכתב ומקום השחיטה הוא מקום הקבלה עכ"ל, ומשמע שמה שיש דין קבלה בצפון היינו שהדין הוא ש"מקום" שחיטה הוא מקום קבלה, ולכן מקום קבלה הוא בצפון. ולפ"ז י"ל דשמואל ס"ל דדין על ירך הוא דין במקום השחיטה ולכן אמרינן דמקום שחיטה הוא מקום הקבלה, ולכן גם קבלה צריכה להיות על ירך. אבל אבוה דשמואל ס"ל דהדין על ירך אינו דין מקום, ורק הלכה שהשחיטה צריכה להיות על ירך וא"כ בזה לא שייך ללמוד קבלה משחיטה והוי רק הלכה בשחיטה ולא בקבלה.

ולפמש"נ דהא דס"ל לאבוה דשמואל דתלה וקיבל כשר הוא משום דדינא דעל ירך דפסול באויר אינו מדין "מקום" ורק דין בשחיטה שצריך בקרקע, ולכן לא ילפינן מיניה לקבלה. אבל הדין שלומדים מעל ירך שצריך כנגד המזבח הרי ודאי הוי הלכה דמקום, ובודאי יהא כשחיטת דרום דלמ"ד אם עלו ירדו גם בזה יהא הדין דירדו, וא"כ בזה ודאי ילפינן בקבלה משחיטה דמקום שחיטה הוא מקום קבלה וכל המחלוקת דאבוה ושמואל הוא רק בשחט באויר וכש"נ עכ"ד. ויש להאריך. וע"ע בס' מדת הקודש סי' א'.  

יום שישי, 22 במרץ 2019

בדין קביעת שם כלי ובגדר רובו ככולו



לע"נ מרת אסתר בת ר' שמואל


חננאל יצחקי 

מכשירין פ"ב מ"ג: ברזל טמא [הבא מכלי נשבר] שבללו [שערבבו] עם ברזל טהור [ועשה מהתערובת כלי] אם רוב מן הטמא [אם רובו של הכלי הוא מן הברזל הטמא] טמא ואם רוב מן הטהור טהור ע"כ.

דין זה המבואר במשנה הוא לענין טומאה דרבנן, שכלי מתכות שנשברו וחזר ועשה מהם כלים חדשים חזרו לטומאתם הישנה [כלים י"א א] וכמבואר בשבת [ט"ז ב] שזוהי גזירה מדרבנן. ובהקשר זה נאמר כאן במשנה שאם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור.

ובמשנה בכלים מבואר אופן נוסף שנוגע לדין דאורייתא והוא בעושה כלי מן החלמא [טיט עבה] ומן הגללים, שכלי חלמא מקבלים טומאה וכלי גללים אינם מקבלים טומאה, וכשכלי מעורב משני המינים אם רובו מן הטמא טמא ואם רובו מן הטהור טהור.

ובמשנה אחרונה בכלים שם הקשה מאי טעמא אם רוב מן הטהור טהור הא דבר שיש לו מתירין לא בטל ברוב וכאן שדנים אנו אם הכלי טמא או טהור שהרי אפשר לטובלו עיי"ש מה שדן בישוב קושיא זו. ועכ"פ מבואר מדבריו שמפרש שיסוד דין זה הוא מדין ביטול ברוב שמיעוט הברזל הטמא או החלמא מתבטל ברוב הטהור, וע"ז קשיא ליה דדבר שיש לו מתירין ולא בטל ברוב. וכך מבואר בשו"ת עמודי אור סי' ע"א עיי"ש.  

ומסברא נראה דאין זה מדין ביטול ברוב שמתבטל המיעוט וגם אין זה שייך לדין הלך אחר לרוב אלא הוא דין חדש בהלכות רוב, שכשאנו באים לקבוע שם דבר המורכב משני חלקים, נקבע שם הדבר לפי רובו, ושייך דין זה להא דרובו ככולו דרובו נחשב ככולו לקבוע על פיו דיני הדבר השלם.

ומרגלא בפומיה של הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל [כעדות תלמידו הגדול מרן הג"ר חיים שמואלביץ זצ"ל], דדין רובו ככולו לא שייך לפסוק "אחרי רבים להטות" אלא מהפסוק יגלחנו והיינו שחייב לגלח כל שערו ולא סגי ברובו [נזיר מ"ב] הא בעלמא רובו ככולו. וגדר דין זה אינו מהלכות ביטול אלא ששם הדבר נקבע ע"פ רובו. ולדוגמא בשחיטה שמספיקה שחיטת רוב סימן, הגדר בזה הוא שאם רוב הסימן נשחט, נחשב שנתקיימה שחיטה בכל הסימן, וכן בשתיית כוס הקידוש, די בשתיית רוב הכוס והגדר בזה הוא ששתיית רוב הכוס נחשבת כאילו שתה את כל הכוס.  

קושטא קאי, שיש לחלק בין דין רובו ככולו בשתיית רוב כוס ושחיטת רוב סימן לבין רוב בגד ורוב כלי [וכבר העירו בזה]. שבדין שתיית הכוס ושחיטת הסימן, באמת די ברוב ולא צריכים להגיע לכולו. לעומת זאת, בבגד או בכלי אין שייך לדון דסגי ברוב, כי אין רוב כלי נחשב ככלי ואין רוב בגד נחשב כבגד אלא הגדר הוא שכל הכלי או הבגד נקראים על שם הרוב. וכך אינו דומה לדין עומד מרובה על הפרוץ  בדין מחיצות וכדו' ששם הוא מדין רובו ככולו, כיון שרובו גדור, די בכך, וכמו שנאמר בגמ' עירובין ט"ו ב' "אמר רחמנא גדור רובא". נמצא שאין כאן דין רובו ככולו ממש אלא רק כעין כלל זה. ולסיכום: הכלי נקרא על שם הרוב, אם לטהרה ואם לטומאה, וכעין מה שמצאנו בכלל "רובו ככולו" שהמיעוט נמשך אחר הרוב.     

ונראה שזהו הגדר גם בדין המשנה, והיינו שכשהוא עושה כלי מברזל טמא וטהור והם הנותנים לו שם כלי שלם, נקבע שם הכלי השלם על פי רובו, ולא  משום לתא דביטול אתינן עלה. וכ"כ הגרש"ש [שערי יושר פ"ג כ'-כ"א] בביאור המשנה שברזל טמא וטהור שבללם, שמה שהולכים אחר הרוב אינו משום ביטול ברוב אלא משום שרוב הברזל קובע שם ותורת הכלי, והביא מהנוב"י תנינא יו"ד סי' קפ"ו שכתב ג"כ שדין המשנה אינו משום ביטול ברוב. ועי' עוד בחי' הרי"ם יו"ד סי' ט' וסי' כ', בית האוצר מערכת בי"ת לגר"י ענגל, קדשי יהושע ח"ב סי' קס"ד, ובס' בית ישי סי' קל"ח בהערה ג'.

וכחיזיון הזה חזינן במשנה בכלאים [פ"ט מ"א] "צמר גמלים [שאין איסור שעטנז לתפור עם פשתן] וצמר רחלים [שיש איסור שעטנז] שטרפן [שעירבבן] זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור, מחצה למחצה אסור" ע"כ. גם שם הגדר הוא ששם הבגד נקבע עפ"י רוב ולא מדין ביטול ברוב [כמו שנקטו חלק מהמפרשים]. וכעין זה במשנה בנגעים [י"ב א'] עיי"ש. וכ"כ הגאון ר' דוד רפפורט זצ"ל בקובץ ענינים סי' ז': "דבנגעים וכלים אינו מדין ביטול ברוב אלא דתלוי בשם בגד או כלי והשם בגד או כלי תלוי בחשיבות ולכן אזלינן בתר רוב אבל אינו מדין ביטול ברוב". וז"ל חזו"א [נגעים א' סקט"ו בסופו]: "ולפי זה נראה דאף אם מכיר את צמר רחלים מתבטל שאין כאן ביטול גופו אלא שאינו חשוב מטוה כיון שהוא המיעוט". וכ"כ בקובה"ע נ"ט ג' עיי"ש.

ונפקא מינה גדולה בין אם נאמר שבאים מכוח דין ביטול ברוב לבין אם באים לקבוע שם הכלי עפ"י הרוב – אם המיעוט ניכר. שאם מדין ביטול ברוב, אין ביטול אם הרוב ניכר ואילו אם באים לקבוע את שם הכלי עפ"י רובו, גם אם המיעוט ניכר, השם יישאר כפי רובו. וכ"כ הגרש"ש שם בשערי ישר.

ובש"ך [יו"ד סי' צ"ט סקכ"ב] דן בענין כלאים בצמר גמלים ורחלים דתלוי שטרפן זה בזה, שתלוי בנידון אם שייך ביטול להיתר בהיתר, שהרי לפני שיערבם עם הפשתן שניהם היו היתר. ומבואר שלמד עם הפשתן שניהם היתר שהטעם להא דאזלינן בתר רוב הצמר הוא מדין ביטול ברוב. וכן נראה מדברי הגרע"א בחי' ליו"ד שם שדן שיהא בזה דין דבר שיש לו מתירין שאינו בטל ברוב, וכ"כ הגרע"א גם בתוס' למשניות ובשו"ת קמא סי' רמ"ז]. ומבואר שסובר שמה שאם רובו מצמר גמלים אין בו איסור כלאים הוא משום לתא דביטול ברוב.
ואמר הגרח"ש זצ"ל שלפי יסודו של הגרש"ש דאין זה משום ביטול ברוב אלא הוא דין חדש ששם הבגד נקבע לפי רובו, לא שייך בזה מה שהיתר בהיתר לא בטל, ומה שדבר שאין לו מתירין לא בטל, דכל דינים אלו שייכים רק כשאנו באים לדון אם המיעוט בטל, אבל כאן הוא דין אחר, שהרוב קובע שם ולא שייכי בזה דין דבר שיש לו מתירין ודין היתר בהיתר, משום שרק הרוב יכול לקבוע את שם הדבר השלם.

ונפק"מ כתב בס' דרך דעה [סי' ט"ו]: בדין קמא קמא בטיל, שהרי בדין ביטול ברוב יש דין דקמא קמא בטיל כמבואר בכמה מקומות, וכאן בכלים ובגדים וכדומה, לא שייך כל ענין זה, שהרי לא עסקינן בדין ביטול דבאמת אינו מתבטל מחמת עצם מיעוטו אלא ששם הדבר נקבע לפי רובו וכיון דמ"מ רובו טמא הרי הוא טמא ולא שייך בזה ענין דקמא קמא בטיל ופשוט.
עוד נפק"מ בדין אין מבטלין איסור לכתחילה, שלכאורה לא שייך בזה איסור לבטל לכתחילה, כיון דאין כאן כלל איסור ונחשב כולו היתר.

באמרי בינה [עמ' שמ"ו] ביאר המשך המשנה שמחצה למחצה טהור וז"ל: "... וע"כ צ"ל דמחצה על מחצה אין כל אחד מכריע לחבירו ונקרא כל אחד על שמו לכך טמא, ואף דא"א לצמצם, מ"מ כיון דלעינינו נראה כמחצה על מחצה נשאר כל אחד על שמו". הרי שגם למד כדברינו שאין כאן נידון של ביטול ברוב אלא קביעת שם עפ"י הרוב ובמחצה על מחצה נקרא על שם כל חצי מדין ודאי ונמצא שיש לנו כלי שהוא בודאי טמא [וגם טהור אבל זה לא מעלה ולא מוריד].

והנה, במשנה בסוכה כתוב שסוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה. ורש"י כתב "לפי שהמיעוט בטל ברוב והרי הוא כמו שאינו", וצ"ע דהא לא שייך ביטול אלא בתערובות ולא כשהמיעוט ניכר בפנ"ע וכן פירש"י ז"ל לקמן די"ט ע"ב בשחבטן - השפיל ענפיו למטה מעורבין עם סכך כשר ואין נראין בעין וסכך כשר רבה עליו ומבטלו עכ"ל הרי דדוקא בשאין ניכרין שייך ביטול וכ"כ התוס' לקמן ט"ו ע"ב ד"ה והא אפשר כו' אין ומה שיתבטל כו' כיון דאין מעורבין זה בזה וניכר כל אחד בפני עצמו עיי"ש.

ועינא דשפיר חזי בס' קה"י שכתב [סוכה סי' א'] דדין ביטול ברוב כתב רש"י ז"ל בחולין צ"ח ע"ב והרא"ש ז"ל פרק גיה"נ סי' ל"ז דנלמד מקרא דאחרי רבים להטות ע"ש וענין אחרי רבים להטות לא שייך אלא בדבר שאינו מבורר דבזה אזלינן בתר רובא וכהא דדיינים שאין הדין מבורר דאזלינן בתר רוב [והילפותא מאחרי רבים להטות לענין ביטול ברוב צריכא רבא ובס' שערי ישר האריך בזה טובא ואכמ"ל]. אמנם איכא דינא אחרינא ד"רובו ככולו" כגון בשחיטת רוב סימנים ובעומד מרובה על הפרוץ, והתם גדר אחר הוא לגמרי שהרי המיעוט הבלתי שחוט ניכר בפנ"ע ואפי' הכי אמרינן רובו ככולו ונלמד מקרא אחרינא בנזיר דמ"ב א' אר"א ברדר"א זאת אומרת רובו ככלו מדאורייתא ממאי מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו הכא הוא עד דאיכא כולו הא בעלמא רובו ככולו ע"ש והתם מיעוט שערות שלא גלחן ניכרות בפנ"ע, ואפי"ה שייך בו רובו ככולו.

והגדר בזה הוא כשדנין על "דבר אחד" מה הוא אזלינן בתר רובו וזהו דין רובו ככולו כגון בסימנים שדיינינן אם הם שחוטים או לא אזלינן בתר רוב הסימן ואמרינן שחוט הוא. וכן בחצר שדיינינן עלי' בשלמותה אם היא גדורה או לא אזלינן בתר רובא וכשרובו גדור מחשבא החצר גדורה וכיו"ב בשאר דוכתי דאמרינן רובו ככולו היינו כשדנין על "דבר אחד" מה הוא ומה טיבו. אבל בדברים נפרדים לא שייך כלל רובו ככולו דמה ענין זה לזה אחרי שהם דברים נפרדים ואינם שייכים זה לזה אלא דבנתערבו ואינם ניכרים מה הוא מהרוב ומה הוא מהמיעוט, בזה איכא דינא דביטול ברוב, ונלמד מקרא דאחרי רבים להטות שמיירי ג"כ בשאין הכרעת הדבר מבורר ואזלינן בתר רובא. הכלל דענין רובו ככולו שייך בדבר אחד וענין ביטול ברוב שייך בתערובת דברים מיוחדים עכ"ד. ולפ"ז ביאר שסוכה שהיא דבר אחד, נידון לפי הכלל "רובו ככולו" ולכן לא מפריע לנו שהמיעוט ניכר משא"כ סכך וכשר ופסול ביחד נידון לפי הכלל של ביטול ברוב וצריך שהמיעוט לא יהיה ניכר עיי"ש.

ולפי דבריו, יש לדון כאן שמדובר בשני דברים נפרדים [ברזל טמא וברזל טהור], אם אפשר לקבוע שם הכלי ע"פ הרוב, וכדבריו "דמה ענין זה לזה אחרי שהם דברים נפרדים ואינם שייכים זה לזה". ואולי יש להשיב שהם כן שייכים זה לזה מאחר שהתערבו להיות חפצא אחת אבל א"כ למה לא אומרים רובו ככולו בתערובת סכך כשר וסכך פסול. וצ"ע.

עוד יש לדון עפ"י מש"כ בקה"י בסוף הסימן שרובו ככולו אומרים רק כשיש שינוי במציאות שהוא ההיפך ממש [כמו רובו גזוז ומיעוט שערות, רובו שחוט ומיעוט לא שחוט] משא"כ כשיש שינוי רק בדין [כגון תערובת סכך כשר יחד עם סכך פסול], שם אפשר לומר רק דין ביטול ברוב ולא רובו ככולו עכ"ד. ובנידון דידן שאין שינוי במציאות אלא בדין, איך אפשר לומר רובו ככולו וכל הכלי ייקרא ע"ש הרוב? וצ"ע.  

וכתבתי להעיר את לב המעיינים. 

עש"ק פרשת צו תשע"ט
פה עיר התורה והשמחה גבעת זאב



ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!  

יום שני, 18 במרץ 2019

אמונה בעצמו



ראשי פרקים מדרשת חננאל יצחקי בליל שבת זכור תשע"ט -

[כל ההומור הושמט וזה הרי היה חלק הארי של הדרשה.... אולי במהדורה הבאה]: שורש חטאו של שאול שלא חיסל לגמרי את עמלק היה חוסר אמונה בעצמו ובכוחותיו. לכן שמואל הוכיח לו "אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" [עיי"ש ברד"ק]. בשעת מינויו למלך כתוב [ט' כ' כ"א] " וּלְמִי, כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל--הֲלוֹא לְךָ, וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ. וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה. אז היה נראה כענווה כשרה והגונה אבל התברר למפרע כענווה פסולה. [עי' 'החודש אשר נהפך' עמ' כ"ה והלאה דברים נפלאים].

התיקון: "אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". כלומר, ה' יסתדר גם בלי העזרה שלך אבל הנה הזמנות חד-פעמית לתקן את עוון סבך שאול. את ובית אביך. [עי' שם באלשיך].

זה מסביר למה בתחילת המגילה אסתר היתה פסיבית ["סבילה" בעברית תקנית] לגמרי, נלקחה אל בית המלך, לא ביקשה דבר, לא הגידה את עמה ואת מולדתה, היה קרקע עולם במובן הפיזי והאישיותי וכו' וכו'.
פתאום, אחרי הפסוקים הנזכרים [אם החרש וכו'] אסתר "תופסת פיקוד", מצווה לצום שלשה ימים [ועוד בפסח!], מארגנת ומזמינה משתות למלך ולהמן, נכנסת למלך בלי רשות תוך סכנת חיים ממשית, ובסוף אפילו דורשת מהחכמים קבעוני וכתבוני לדורות [מגילה ז']. מדהים!

מה גרם לתפנית? מה היה הזעזוע?

התובנה [שקיבלה ממרדכי] שהיא צריכה להאמין בעצמה [בניגוד לשאול שחטא בזה], בכוחותיה וביכולתה להיות הכלי ביד ה' להציל את עמו. זה הצ'אנס ואל לה לפספסו.

וברוח רבינו הכהן הגדול מלובלין [שאינו דומה פורים עם רבי צדוק לפורים בלעדיו רח"ל]: "כשם שצריך אדם להאמין בה´ יתברך, כך צריך אח"כ להאמין בעצמו. רוצה לומר שיש לה´ יתברך עסק עמו, ושאיננו פועל בטל שבין-לילה היה ובין-לילה אבד, וכחיות השדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים, וה´ יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו" (צדקת הצדיק אות קנד וכדבריו מבואר בדברי רבינו יונה ועוד).

"חייב איניש לבסומי וכו' בין ארור המן לברוך מרדכי" - המן אמר "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני". כך כל יהודי צריך לומר "למי יחפוץ מלכו של עולם לעשות יקר יותר ממני". [ראיתי]

הדברים היו ארוכים אבל אלו תמציתם...

[להשלמת הדברים עי' בס' רשימות לב על פורים עמ' 82 ונאות דשא ח"ב עמ' רע"ח-ט]

מעולמות רחוקים באות הנשמות

מעולמים רחוקים באות נשמותינו אלינו, מעולמות קימים, ומעולמות נחרבים, העבר כולו זורח עלינו, קטנותו היא מגדלת אותנו. משטף דקיק של חיים הוחל אות החיים, והרי הוא עולה ומתרחב, עולה ומתעלה במסלולו, קונה לו תמיד נכסים חדשים, מוסיפם על הראשונים, מתארגנים הם יחד לחטיבה רבת האון וההוד. ורעידת רוממות עוברת על כל היקום, והכל מתרומם, עלז ומתקדש, מכין אוצר חיים לעולמות עתידים, מחדש אותם ומתחדש בהם, ומתעלה על ידם, מתגדל בגדולה אצילית, הולך ועולה עד שחקי שחקים. קונה לו עמדה של מהלכים בין העומדים, מתעשר בהמון חושים לאין תכלית, בשפעת צבעים אדירים רוחניים לאין קצב, מאיר כאור החמה, כזוהר הרקיע וככוכבים לעולם ועד.

גן א-להים

ורואה אני איך הנשמות צומחות, איך החיים באים לידי גילויים. מאוצר של מעלה, האורות מופיעים, קוי נוגה, זוהר עליון יורד כחוטי זהב, ממקום החביון מזהיר הוא למרכז המיוחד, שתנאי חיים ותנאי גידול מוכנים להם, ומתחת מתוך ערפל הבוהו מתנוצצים רסיסים מוצלים, נאחזים ע"י תנאי החיים והגידול לעלות לרום היש, ובמרכז יועדו יחדו. והיו לנשמת חיים. כה צץ ופורח הוא גן החיים, אשר לכל חי, ולאדם בהדר תפארתו. מה נחמד הוא גן אלהים זה, ההולך ומתבסם, הולך הלוך ומתרומם. ואם תקופות ירידה גם הן שתו עליו, סוף כל סוף מפכה הוא מעינו החי, הולך הוא בבטחה אל אשרו, ואשרו אשר אין לו ערך וקצב הנה בא יבא, והיום הגדול, שהכל ימלא אור, הכל ישוקה עונג ועדן, הוא יפוח. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים, והארץ האירה מכבודו.

הספקנות

הספקנות היא תוצאה של האליליות, והאחרונה היא תוצאתה של התרשלות המחשבה כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל ע"פ אותו החלק של החמריות שהוא סופג בחושיו, בודאי מתקוממת המציאות לעומתו, והחמרנות כשהיא תופשת את האדם בחזקה בצבתיה, אפילו אלפי פעמים יתפלסף, לא ישלים עם המציאות הרחבה להביא בחשבון הקפי את הגשמיות והרוחניות ביחד. את החיים שתחת השמש עם שלמעלה מהשמש. וכשהשירה מנגנת בקרבו לא תועיל לו כל התחכמות, הכל הבל יגזור ולמסקנא של כי זה כל האדם לא יבא, ולא יוכל לבא, לראות חזות הכל בשכלול הרצון, בתגבורת עזוזו, באותו אומץ הנפש, המבוטא באמת במלה הגדולה של יראת אלהים, שהגמדים הרוחניים מוצצים ממנה המון רב של רפיון לב ומחשבה נודדת. זה יוכל רק פילוסוף עליון, שהנשמה הישראלית מאירה את חדרי לבו, התגשמות ותו האומץ והגודל בחיים, המשכתו של חיי הרצון שהם בעצמם נוזלים ממקור קדומים, מחיי כל העולמים וממקורי מקורותיהם, עד עומק היסוד של חיי המעשה, החברה והתרבות, ולמצא ע"י תורה בלתי פוסקת זו את כל עומק האמת, את כל התנחומים והגבורה, זאת היא הפילוסופיה הישראלית, העומדת על המפתן, שבין השכלת החול, ובין הופעת הקודש, חכמתו של שלמה. אופיה ותוכנה, המקיפה את יסוד ההויה, ומסיימת סוף דבר, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם. והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה התוכן היחידי, של הספקנות. שמא החיים החמריים הם כל היש כל החיים. 

ועד כמה יוכל יסוד רעוע כזה שאין לו כל סמיכה מדעית ברורה כ"א אי אמנה עקשנית, לערער יסוד חיים מלאי דעת ואמונה עליונה, האומר בבטחה, שכשם שהחיים העוברים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים יותר עליונים, ואם היה בהם איזה כח של בקורת, וכח זה היה לוקחם לכל החיים ודאי היתה הבקורת ההיא יוצאת מלאה זעם וספקנות, כן החיים הגמורים, שבגוף, האמת היא האמת האמונית, שהם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים. אמנם אם מהפרוזדור יתבע כל התביעות הטרקליניות יהיה רוגז בלי נחת הגורל, אבל אם יערך הפרוזדור לפרוזדור, והטרקלין לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ, ולאיחודם של הפרוזדור והטרקלין אין מתודה אחרת כ"א זאת.

הכל כבר כאן

רואים אנו את ההויה ברוחניותה, את החיים הפנימיים איך הם פועלים, איך הם הולכים ומתהווים, את הנשמה המתגלה בחי ובמדבר איך היא עומדת בעילומה, איך נשמת הבנים כלולים ומכונסים באבות בעודם גם הם בקטנותם, איך הנשמות העתידות עומדות בצביונן, והעתיד בכללו, בשלל צבעיו הנהדרים, כמו חי ניצב לעינינו. ואין חיזיון זה מקסם כזב, אלא צפיית אמת. אין עבר הווה ועתיד מחולקים באמיתת היש. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ומה שנעשה מכבר ומה שייעשה לעתיד הולך הוא ונעשה בהווה, תמיד ותכוף. והכל חי, והכל שלם, הכל רענן והכל מזהיר, כשהכל מוכר בחטיבה אחת, כשהאורה מזהרת ומפלשת את אורה, לידע ולהודיע איך ממקור הכל חי הכל.

ציונים והערות בסוגיית שחיטת פרה ואחרת

חננאל בן יצחק

הצעת הסוגיא

א] אומרת הגמרא [חולין ל"א: למטה]: אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לדברי הכל פסולה [דברי הכל - פרה פסולה מחמת מלאכה האחרת ובהמה כשרה: ה"ג שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה דברי הכל פסולה נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה בהמה כשרה לרבנן פרה כשרה בהמה פסולה]. נשחטה בהמה אחרת עמה [עם הפרה אדומה בלא מתכוין – רש"י] לרבי נתן [דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשרה ופרה פסולה ואע"ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת, הואיל ושחיטתו כשרה מיפסלא משום ושחט אותה ולא אותה וחבירתה – רש"י] פרה פסולה בהמה כשרה, לרבנן פרה כשרה [דהא שחיטת בהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עוסק במלאכה אחרת, דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוין למלאכה אחרת ליכא היסח הדעת. והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשר- רש"י] פרה כשרה בהמה פסולה. פשיטא? נשחטה בהמה אחרת לרבי נתן איצטריכא ליה, סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה וחבירתה והיכי דמי כגון ששחט שתי פרות בהדי הדדי אבל בהמה דחולין אימא לא קמ"ל [דחולין נמי משמע אבל רישא דנתכוין לאחרת לא איצטריכא דנהי נמי דאותה וחבירתה משמע שתי פרות אדומות מיהו כיון דנתכוין למלאכה אחרת מיפסלא משום היסח הדעת דלא גרעה מחתיכת דלעת - רש"י]. חתך דלעת עמה דברי הכל פסולה נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה ע"כ.

אני הקטן הצעיר באלפי ישראל, גוזל שלא נפקחו עיניו, נבער מדעת, אציג כמה הערות בדברי הסוגיא מפי ספרים וסופרים, מתוך תקוה שהלומדים החשובים והאהובים שליט"א, יאירו את עיניי, ותתרבה דעת [זו סדר טהרות – שבת ל"א] ומנאי ומכם יתקלס עילאה. וכמובן שהרבה יותר ממה שכתבתי מונח בסוגיא ואין אני אלא ככלב המלקק מים הגדול. 

גירסאות אחרות בסוגיא

ב] והנה מש"כ רש"י ה"ג היינו שבא לאפוקי מגירסת הרמב"ם הביאה הכ"מ בפ"ד מפרה אדומה הלי"ח דז"ל הרמב"ם שם "שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשרה שהרי לא נתכוין למלאכה אע"פ שהבהמה שנשחטה עמה כשרה לאכילה שאין שחיטת החולין צריכה כוונה וכו'"

וכתב הכסף משנה "יש לתמוה על רבינו שפסק בפ' ב' מהלכות שחיטה כרבי נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשירה, וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשירה וזה היפך דברי רבא. וצ"ל שרבינו היה גורס נשחטה בהמה אחרת עמה לר"נ שתיהן כשירות לרבנן פרה כשירה בהמה פסולה פשיטא סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חבירתה ואפילו בהמת חולין נמי, קמ"ל עכ"ד. [ופלא על הכס"מ שהביא ממרחק לחמו להוכיח שהרמב"ם פסוק כרבי נתן מהלכות שחיטה, שהרי כאן בגוף ההלכה מוכח שפוסק כמותו, מכך שכתב "שאין שחיטת חולין צריכה כוונה" וכמו שהעיר התפארת יעקב].

ולפי דברי הכסף משנה מובן שרש"י בא לשלול את הגירסא החילופית ברמב"ם של הכס"מ ולהעמיד הגירסא שלפנינו [כמו שהעיר הגר"י קמנצקי]. גם הצל"ח תירץ דברי הרמב"ם ע"י שינוי גירסא ואולי רש"י בא לשלול גירסא זו עיי"ש [ועי' בחזו"א פרה סימן ח' סקי"א שתמה על גירסת הכס"מ. ועי' בילקוט ביאורים בהוצאת מתיבתא שורה של פירושים בדעת הרמב"ם. ובספרי האחרונים כתוב לאמר – פירושים נוספים....].

קושי בהבנת דברי רבנו גרשום

ג] ובפירוש רבינו גרשום כתב וז"ל שחט פרה ובדרך שחיטת פרה נשחטה בהמה עמה בלא כוונה לר"נ דאמר לא בעינן כוונה לשחיטת בהמה כשרה, פרה פסולה דכיון דבהמה כשרה, חשיבא מלאכה כו' ופסל אותה מלאכה כו' אבל נחתכה דלעת בלא כוונה אפילו לר"נ כו' מכשיר כו' דאין חשובה לד"ה מלאכה ועיי"ש. ולכאורה אין ביאור לדבריו מה זה שהכשרות תגרום שיהא ע"ז שם מלאכה ובשלמא לפירש"י דהפסול הוא מטעם אותה ולא אותה וחבירתה, העיקר תלוי בשם שחיטה אבל לדעת רבינו גרשום שמשום מלאכה הוא, מ"ש כשרות השחיטה מפסלותה? עכ"פ למדנו מדבריו שאינה פסולה משום מלאכה אא"כ השחיטה כשרה וגם שאינו פוסל משום אותה ולא אותה וחבירתה כדעת רש"י. [עי' מה שהסביר בס' אמת ליעקב חולין ל"ב ולא זכיתי לרדת לעומק כוונתו]. ועוד קשה על דברי רבינו גרשום, איך יסתדרו דבריו עם המשך דברי הגמרא שרבי נתן פוסל משום אותה ולא אותה וחבירתה [ולא משום מלאכה]? ועי' בס' ביכורי ארץ סי' קע"ב מש"כ בזה.

פשר דברי הספרי התמוהים עפ"י מורנו הרוגוצ'בר זצ"ל

ד] כתוב בפסוק "ושחט אתה לפניו" – ובספרי נאמר "מגיד שלא נתנבלה בשחיטתה פסולה". והדברים סתומים וחתומים.

וכתב הגאון הרוגוצ'ובר בצפנת פענח "ר"ל אם שחט עמה אחרת, אם השניה נתנבלה בשחיטה כשרה הפרה ואם לא נתנבלה פסולה. עיין דף ל"ב בחולין" עכ"ד.

הרי שפירש הגאון ש"ושחט אתה" בא ללמד שאם שחט אחרת עמה בשחיטה כשרה אז פסולים משום 'אתה ולא אתה וחברתה' משא"כ כשהשניה נפסלה בשחיטה, והפנה לסוגיא דנן. ובהערות על הצפנת פענח כתב שבזית רענן מפרש לפי הגירסא מגיד ש"אם" נתנבלה בשחיטתה פסולה [וכ"ה גי' רבינו הלל והגר"א] וסד"א כיון שאינה מיועדת לא אכילה ולא להקרבה היא כשרה אפילו בנתנבלה קמ"ל שפסולה. והוסיף בס' ביכורי חיים [ח"ד עמ' קצ"ט] שמצינו שעגלה בעריפה הו"א שגם פרה כשרה בנחירה, כמו שמבואר בחולין כ"ג כ"ד "ותהא פרה כשרה בערופה ק"ו מע"ע וכו'" יעו"ש וזהו כוונת הספרי ושחט מורה אשר אם נתנבלה בשחיטה פסולה שצריכים שחיטה כשרה.

סתירה ברש"י

ה] רש"י אצלנו [ד"ה לרבי נתן] כותב "ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת ... מיפסלא משום ושחט אותה ולא אותה וחבירתה" ומבואר בדבריו שהפסול של עשיית מלאכה שונה וחלוק מהפסול של ושחט אותה ולא אותה וחבירתה. ואילו רש"י ביומא [מ"ב: ד"ה שלא יאמרו] כה כתב: "וקי"ל שכל המלאכות הנעשות עמה פוסלות אותה .... ולקמן [מ"ג.] נמי אמרינן ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה עכ"ד. הרי שהפסול מלאכה והדרשה מהפסוק "ושחט אותה" – שלא ישחוט אחרת עמה, היינו הך. עיי"ש ביומא בתוספות ישנים ובס' היקר שיבת ציון [עמ' קפ"ו-קפ"ח] מה שהאריך בזה.

מיעוטים "אותה ואותם" ממעטים גם סוג אחר וקושיא על המנ"ח

ו] שנינו במשנה [מנחות צ"ד] כי חלות שתי הלחם היו נילושות ונאפות כל אחת לעצמה, ואילו חלות לחם הפנים, אף שנילושות כל אחת לעצמה, הריהן נאפות בתנור שתים שתים. ומבררת הגמרא : מנא הני מילי? דתנו רבנן [על הכתוב "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה'". ודיוק הכתוב "שני עשרנים] יהיה החלה האחת" מלמד שנילושות כל אחת [משתים עשרה החלות] אחת אחת [לעצמה] .

ומנין שאף בשתי הלחם כך [הוא הדין, שנילושים אחד אחד?[ תלמוד לומר "יהיה [לרבות אף את שתי הלחם לענין זה]. ומנין שאפייתן [של חלות לחם הפנים הריהי] שתים שתים [ולא אחת אחת]? תלמוד לומר "ושמת אותם [ומיעוט רבים שנים]. יכול אף בשתי הלחם כן] ששניהם נאפים כאחד]? תלמוד לומר "אותם [למעט, דווקא לחמי הפנים נאפים שנים שנים, ואין שתי הלחם נאפים שנים שנים].

ובמנחת חינוך [פרשת אמור מצוה שז אות ג] כה כתב: "עבש"ס פ' שתי הלחם ובר"מ כאן דשתי הלחם נילושות אחת אחת דהיינו שלא ילושו ביחד ואחר כך יחלקו ונאפות ג"כ אחת אחת דהיינו שלא יהי' שנים בתנור ולחה"פ נילוש א' א' ונאפה שתים שתים ובש"ס ילפינן זה מקרא.

ומצד הסברא נראה דוקא שתי הככרות של שתי הלחם אסור לאפותם יחד אבל אם אופה ככר א' משתי הלחם ואופה ככר אחר עמו שפיר דמי, דהתורה הקפידה דוקא על שתי הככרות הללו דהיינו שתי הלחם אבל ככר אחר שרי לאפות עם ככר של שתי הלחם ביחדכנ"ל" עכ"ל.

והנה, מגמרתנו רואים ש"אותה ולא חבירתה" אינה באה ללמד שדווקא שחיטה אחרת הדומה לה [דהיינו שחיטת קדשים] פסולה אלא כל בהמה אחרת פסולה. 

ומכאן תסתער הקושיא על המנ"ח הסובר שאפשר לאפות ככר אחד מלחם הפנים יחד עם ככר אחר, הרי "אותם" ממעט לא רק הדומה לו [כמו שרואים אצלנו] אלא גם סוג אחר. וא"כ צריך להיות אסור לאפות ככר משתי הלחם יחד עם ככר אחר ודלא כדבריו. ועי' בדברי הגאון בעל החלקת יואב [בהערותיו על המנ"ח] שחיזק קושיא זו עפ"י תוספות כאן ד"ה אבל. וצ"ע. ועי' שו"ת משנה הלכות [חט"ו סי' קס"ו].

מה הדין בשני כהנים השוחטים שתי פרות כאחת?

ז] הרמב"ם כתב [פרה אדומה "אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה". הצל"ח חולין ל"א ומנ"ח מ' שצ"ז דייקו שהוא רק דין של לכתחילה. והק' במנ"ח שם מדוע לא כתב הרמב"ם שאם שחט "פסולות" וכתב לשון של לכתחילה ע"ש והניח בצ"ע. ובחי' הגרמ"ד הלוי [הובא באמרי חן עמ"ס פרה סי' ג' עיי"ש] רצה לומר שאין זה דין על השוחט שלא ישחט פרה אחרת עמה אלא דין בסדר עשיית הפרה שאין שוחטים שתים כאחת, ושייך אפילו בשני כהנים. ולפי העלה בגדר "אולי" שלכן הרמב"ם סובר שזה רק דין לכתחילה עיי"ש. ועוד צ"ע. 



ויש עוד להאריך בסוגיא זו אבל אין כאן מקום. ונזכה בקרוב לראות בטהרתן של ישראל ובזיכוך העולם מטומאת המוות אכי"ר!

רבנים-אקדמאיים - הילכו שניהם יחדיו

הרב יובל שרלו

יכול ידידי פרופ’ [דני] סטטמן להירגע – לא באתי בהבל פי למוטט את העולם האקדמי, שכן עולמי נטוע היטב בתוכו והתברכתי ממנו הרבה. וגם לו הייתי עושה זאת, לא היה הדבר גורם להינד עפעף בעולם האקדמי, שכן מותניו עבים בהרבה ממותני, ואין הוא זקוק לסיוע כלשהו כדי לעמוד בדלות הרוח שפי הוציא כנגדו. למעלה מכך, חלחלה עוברת בי כשאני מדמה בנפשי מה היה קורה בעולמנו הרוחני ללא המחקר האקדמי, ההוראה והכתיבה, הרמה והמתודה. ברם, כיוון שהושמעה הקריאה ‘הבו לנו רבנים אקדמיים’, אני מבקש לקרוא קריאה ההפוכה, רק כדי להבליט את העומד מאחורי טיעוניי, ולומר את אשר היה על ליבי בעת שקראתי את הדברים על חוסר האקדמיות של הרבנים.
הרבה הסתייגויות מתחייבות כמבוא לדבריי: ראשית, כתיבתי בהקשר זה היא טיפולוגית, ועוסקת ב’אקדמאי’ וירטואלי שאינו קיים במציאות, אך מרכיבים רבים בו מצויים בכל הלומד לימודים אקדמיים; שנית, הכללה היא אם כל חטא ואב כל ניסיון להתמודד עם תופעה, ודבריי, הנדים בין החטא לבין הרצון לטעון טענה של ממש, חוטאים בהכללה (ובעיקר יסלחו לי טובי הרבנים שעולמם נעוץ בשני העולמות גם יחד); שלישית – יש להבחין הבחנה חדה בין הידע הרחב החיובי שאותו מקנה העולם האקדמי, לבין המחיר שגובה הדמות הטיפולוגית של ה’אקדמאי’. זו הייתה גם מגמתי בדבריי – לעמוד על המחיר הכבד של האקדמיה ועל חסרונותיה בבואנו המעמעמים מעט את יומרת הנאורות שעליה מתבססת הקריאה לרבנים אקדמאים. ורביעית – אף שיישמע הדבר פרדוקסאלי – דברים אלה נכתבים מתוך אהבה עמוקה לשני העולמות גם יחד, ומתוך חיפוש פנימי מתמיד אחר הדרכים ליישב את שניהם בשלום, על אף ההבחנות החדות הכלולות בתוכו.

מפני מה אין רצוני ברב אקדמאי ?

א. אחד מיסודות הכתיבה האקדמית הוא הריחוק וחוסר המעורבות. פגם גדול פוגם החוקר אם הוא מערב עצמו בנושא הנידון. ריחוק זה מחלחל מן המתודה האקדמית אל תרבות החיים. האקדמאי הוא בדרך כלל בעל העין השלישית, המתבונן מן הצד כמנתח וכחוקר ולא כמעורב. אבוי לרב אם ינהג בדרך זו ואבוי לקהילה אם זו תהיה נקודת המבט של רבה. הרב צריך להיות מעורב בכל נימי יישותו בנעשה בקהילתו, ולקחת ללב כל עניין וכל תחום.
ב. האקדמאי מתרגל לפנות רק אל החלק האינטלקטואלי שבאדם. עולמו של הרב אסור לו שיהיה כה מצומצם, וזאת משתי סיבות: ראשונה בהן היא העובדה כי קהילתו מורכבת מהיקף נרחב של חברים, ולא רק מאינטלקטואלים. שנייה בהן היא כי על הרב לפנות אל צדדים אישיותיים אחרים שבכל אחד – אל הרצון והדמיון, הרגש וההתפעלות, וכשהוא לוקה בתסמונת האקדמאי הוא יימנע מלעשות זאת. אמנם, ראוי מאוד כי הרב יהיה גם בעל רמה אינטלקטואלית, אך זו רק אחת ממשימותיו, ולא החשובה ביותר.
ג. לעולם יעדיף האקדמאי את המחקר, הפרסום, הגילוי המחודש, הרחבת הערות השוליים, נסיעה לפוסט-דוקטורט ודומיהם, על פני מסירות הנפש שבהליכה ממקום למקום ומעיר לעיר ללמד את הדברים הפשוטים והראשוניים. רבים שואלים עצמם לסוד קסמו והשפעתו של העולם הרבני על חברתנו, ומבקשים להציע את התלות, הצמצום המחשבתי, הדיקטטורה הרוחנית וכדו’ שרבנים יוצרים. ברם, הסיבה העיקרית והראשונית היא מסירות הנפש – מיהו המעביר דף יומי? מי אומר ‘וורט’ לפרשת השבוע? מי מיישב בעיות שלום-בית ומשתתף מתמיד בשמחות, מופיע בסמינריונים של תנועות הנוער – אם לא הרב, שאין לו זמן לכתוב מחקר ופרסום חדש?
ד. האקדמיה כאמור מאפשרת, וייתכן שאף מעודדת, הבחנה בין המושא הנחקר לבין החוקר. בשל כך, פעמים רבות דווקא העיסוק בנושאים אמוניים ודתיים מצנן את התלהבותו הדתית והאמונית של החוקר. הפתיחות, הראיה הרב-כיוונית והספקנות שעומדות ביסוד כל מחקר מדעי ודומיהם – טובים הם למחקר ורעים עד מאוד לעבודה הרבנית. הרב המצוי בעבודתו צריך לשאת עמו את הלהט הגדול והעצמה הרוחנית הנובעים ממקורות עמוקים יותר, שאין יד הספקנות היסודית פוגעת בהם. לא שלרב אין ספקות – חייב הוא שיהיו לו כאלה – אך המקום שממנו הוא שואב את מנהיגותו נמצא מעבר למוטל בספק. האקדמאי הוא בדרך כלל מהאו"ם ! טובה לי חד-ממדיותו הלוהטת של הרב (על אף ריחוקי [או סלידתי?] העמוק ממנה) מעושר הפתיחות של האקדמאי, בעת שאנו עוסקים בהנהגת קהילה.
ה. ידיו של האקדמאי שחוקות מהקלדה על מחשבו. ידיו של הרב שחורות מעיסוק בשפיר ושליה. זה הרב שאני רוצה.
ו. האקדמאי מייחס בדרך כלל חשיבות מועטה לביטוי החיצוני של המצוות. אין אדם יודע מה עצמת יראת שמיים ואמונה בלב חברו, אך הוא יודע היטב מה הוא מבטא כלפי חוץ. קיים מתאם בין השכלה אקדמאית לבין זלזול באותן מצוות המהוות גם סמלים, כגון: כיסוי ראש ולבוש נשים, תפילה במניין, דף יומי וכדו’. לו היה הדבר נובע מתוך הצגת עמדה לוהטת המקדשת את התחומים האחרים, כגון הצטיינות בולטת בחסד וצדקה ובמצוות שבין אדם למקום, החרשתי כי הצער שווה בנזק המלך. לעומת זאת, רב הקהילה גם מטפח את הזיקה לפרטים הקטנים של המשנה ברורה, כי זה ייחודה של אמונת ישראל: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים".
ז. האקדמאי המתקדם התרגל לפינוקים: מלגות, כנסים בינלאומיים במקומות נוחים, שבתונים, סמינריונים וכדו’. פינוק זה מחלחל לסגנון החיים, שאין אני רוצה כי הרב ינהג בו. יש להדגיש כי אין מדובר בעצם רעיון ההשתלמות והרחבת הדעת כי אם בסגנון החיים שהוא משריש. הרב התרגל לאכול רבע עוף בחתונה וסעודת הבראה בשבעה. זה הרב שאני רוצה – לא מפונק.
ח. לשונו של האקדמאי לשון קרה היא, המנתחת ומסווגת, מגדירה ומתפלמסת, בשפה שרוח קרירה נושבת הימנה. עמידתו על כללי הלשון התקינה ועל הלוגיקה הפנימית של הדברים, משפיעה גם על ההתנסחות. לשונו של הרב עשירה בחום, ואף אם לעתים היא אינה תקינה ומדוקדקת, היא מקרינה על השומע עולם ומלואו.
ט. סגנונו של האקדמאי אינו תובע – הוא מציג את התפיסות השונות בפני תלמידיו וקוראיו, ובכך רואה את סיום תפקידו. לעומתו, רב שאינו יכול לתבוע מאנשי קהילתו אינו ראוי לתוארו. חלק מתפקידיו של הרב הוא להתייצב בתוך עדתו ולומר דברי כיבושין וחיזוק על תופעות הדורשות שינוי – תופעות הלכתיות והנהגתיות. דמותו של הרב צריכה להיות גם זו של המוכיח בשער, ואת זאת הוא יכול לעשות רק אם לא סיגל לעצמו את דמותו הבוהקת של האקדמאי.

לו זכינו, היו שני העולמות חוברים. לו זכינו, לא היינו נאלצים לברור בין השניים, ולא היינו אומרים ‘גזורו’. עכשיו, שלא זכינו, ואנו נאלצים לעתים לבור לנו את אחד הצדדים בלבד, לא הייתי מצטרף לקריאה ‘הבו לנו רבנים אקדמאים’ – אלה לא ישרתו את הציבור ואת צרכיו, הם ישרתו רק קבוצה מסוימת ממנו שהאינטלקטואליות היא עולמם הפנימי. ואף קבוצה זו לא תזכה ליהנות מ’אב הטיפוס’ הרבני שיעניק להם את לטיפת הפינוק ואת חומרת התביעה שכל אחד מאתנו זקוק לו. לעומת זאת, דווקא הרב המכוון את דבריו כדי לעורר את הלבבות (אף שעליו לדעת כי בחברתנו לא ניתן להתנער מחובת הרמה הגבוהה), לקרב את הנפשות ולהלהיט את האמונה – הוא הראוי לתארו.

אפילוג:
אני מתבונן על מה שכתבתי ואיני מאמין כי דברים אלה יצאו תחת ידי. מעריץ גדול של הדעת אני, מקבל האמת ממי שאמרה, ושמח מאוד בעולמות המחקר והידע, כמו גם בעילאיות הביקורתית. הרבה קיבלתי ועוד אקבל מהעולם האקדמי. למעלה מכך, אף אני שותף לתסכול העמוק ... על אי-אימוץ המתודות הנרחבות הראויות לעולם הדעת, על שעבודינו לסגנון העבודה הרבני ועוד ועוד – עניינים שראוי לייחד להם מאמר בפני עצמו.
ברם, ‘תגובת בטן’ זו נכתבה באהבה עמוקה לרעיי ועמיתיי הרבנים, אשר עושים לילות כימים [ימים כלילות?] בהוראת התורה ובפסיקתה, בחינוך ילדינו, בהשכנת שלום, בהשאת זוגות ובניחום אבלים – בתמורה זעומה שאיננה עומדת בשום יחס למידת השקעתם. מולם עומדת ה’גילדה’ האקדמאית שברוב התפארותה על עצמה מנכסת לה את הזכות לקבוע מי יכול להיות דירקטור, מי ראוי להכשיר את מחנכי ישראל (תהליך האקדמיזציה של החינוך), מי יקבל את הפרסים השונים המוענקים במרחב, מי יזכה לשבתון, מה נחשבת יצירה אמיתית, ומיהו הרב הראוי לקהילה הציונית דתית. גילדה זו בזה לנעשה בעולם הישיבות, וטוענת לרמתה הגבוהה מול היצירתיות העלובה בעולם זה, אך שוכחת כי גם אם הייתה עובדה זו נכונה (מה שאינו וודאי כלל וכלל), עולם הישיבות הוא הקושר את האומה הישראלית לאמונתה ולתורתה, לנאמנותה ולדבקותה באלוקיה, ואפילו מנקודת מבט זו בלבד הוא העומד בראש.
קולם הבלתי נשמע של הרבנים הנושאים בעול בענווה ובמסירות נפש, הנעים מחתונה ללוויה ומשמחה לאבל; המלמדים בכל מקום ובכל זמן, בכל רמה ובכל תחום; המצמיחים את הדור הבא במציאות שהיא כמעט בלתי נסבלת; הזונחים את משפחתם למען המשימה הכללית החשובה; הנוטלים על עצמם את עמל החינוך והפסיקה ומונעים עצמם בשל כך לשבת, ללמוד ולחקור – הוא שבער בקירבי, ואת קולם אני מבקש להשמיע. עד שלא תגדל התפיסה האקדמית את הנוער ואת הקהילות לאותה עצמה שבה מגדלים רבנינו את ילדינו, אין לה זכות מוסרית לקרוא לרב האקדמי. מכוחם של רבנים אלה הריני קורא למפגש עמוק יותר בין העולמות, שתקדם לו הכרה עמוקה בערכם של רבנינו צרי האופק המשועבדים לעבודתם, לקהילתם, למצוות ד’ ולאמונת עתנו, ולא זה המתמצה בקריאה ‘הבו לנו רבנים אקדמאים’.
בני גילי הרבנים, אף שלא למדו השכלה אקדמית מסודרת וייתכן כי דווקא משום כך, נושאים על כתפיהם את חלקם בהנהגה הרוחנית של הציונות הדתית. הרב דוד סתיו – רבה של שהם; הרב אלישע וישליצקי ודומיהם. השכלה אקדמית מסודרת לא הייתה מזיקה לנו, וסביר אף להניח כי הייתה מסייעת בידינו להשיג חלק ממטרותינו טוב יותר, אולם כיוון שהיא מחלחלת אל אופי ההנהגה הרבנית, ייתכן כי מוטב לנו רבנים ענוותנים ולא אקדמאים, החיים בשלום עם עובדה זו, ואין עיניהם צרה בעולמות השונים. כי אם הם עושים במלאכתם והחוקרים עושים במלאכתם, אלו ואלו ימצאו את הדרך לחבור יחד.

נטיית המין

הרשעים אינם יכולים להסתכל באור החסד במקורו בחכמה העליונה, וממילא חפץ החיים אצלם הוא רק אסון, בין לעצמם בין לעולם ולההויה כולה, ונטית המין המביאה את החיים למציאות, קליפתה התאונית היא אצלם כל מה שיש להציל ממנה. וזהו מאיסותה של הערלה, ושורש טומאת הזימה. ועצם החיים אינם להם שום שיווי, וממילא יצרא דשפיכות דמים גדול לעומת יצרא דעריות, ושניהם נאחזים ביצרא דע"ז, שהוא אלהים אחרים, דינים קשים, עורים ורעים, נדחפים מרצון שובב נוטה להרע. 

והצדיקים הם להיפוך מכל זה, מגלים את אור חסד עליון בהוייתו, ורואים בנטית המין, הקדושה העליונה ברוממות החכמה, המאירה בחסד, וממולאה בלשד טל הדעת. והחיים יקרים לאין שיעור, מפני שהם נובעים ממקור היקר העליון, הטוב הכמוס, המנצח את כל נצחי נצחים. ובא החסד ואהבת הבריות במקום יצרא דש"ד, והוד הקודש והצנע לכת בידיעה פנימית אזורה בגבורה של לבת קודש, במקום יצרא דעריות, ושניהם אחוזים במקור דעת עליון, היונק מחסדי עולמים שבמחשבה הכמוסה, מקור כל התענוגים, האורות המצוחצחות, המפתחים כל טוב וכל נדיבות, כל יופי וכל גבורה ושמחה וכל נועם עליון, בעולמים כולם.

חסרונות במחשבה הלאומית


שני חסרונות יש להמחשבה הלאומית, שהיא מוכרחת להשתלם כדי להשלימם, ממקום אחר. האחד, שאינה מספקת כראוי את ענין הפרט, והפרט יש שלפעמים תביעותיו הן גדולות, וכשאינם מושלמים, בין בצורתם הרוחנית בין בצורתם החמרית, נעשה הכל נפגם, וכח הכלל גם הוא אינו איתן. והשני, שאינה יכולה מחשבה זו לתאר לה, כ"א את חיי עוה"ז, אבל איך להשלים את הנשמה, ולעשות את הגשר שבין חיי עוה"ז לחיי עוה"ב מובטח, זה צריכה המחשבה הלאומית לקבל מהשפעה הרוחנית העליונה, שהיא פילוסופית, אלהית, רזית, חברתית, ועומק האמונה כאן הוא מוצא את תוכנו.

החיים - משל להתבשלות פרי

כשמציירים את החיים בתור תקופת גידול להרוח ההולך ומתבשל מדי יום ביומו, כשמטפלים עמו כהוגן - והטיפול הזה הוא הרצון הטוב והמעשים הטובים, הלימודים והמדות הטובות - עד אשר יגמר בישולו של הרוח בכל מילואו, שאז אינינו זקוק אל הבשר - כשם שהתפוח המבושל יפה אינינו זקוק אל העץ - מתבארת יפה חדת החיים והמות, והדעה נעשית נוחה, ומתוקנת לקבל דיעות עליונות והרגשות נעלות ממרומי קודש.

יום ראשון, 17 במרץ 2019

עבודת היום של פורים



חננאל יצחקי 

מנהג ללבוש מסכות – בפורים נכנס יין יצא סוד. הסוד הוא שכל השנה אנחנו לובשים מסכות אבל מתביישים להודות בכך. בפורים מתגלה הסוד הזה שבעצם כל הזמן היינו עם מסכות. פחדנו מה יגידו ומה יחשבו עלינו, שאנשים לא יקבלו אותנו כפי שאנחנו באמת אז היינו צריכים להעמיד פנים [כפשוטו] שאנחנו מישהו אחר, מישהו יותר מכובד, יותר חכם, יותר למדן, יותר צדיק.

הכול התחיל בילדות כששידרו לנו שאנחנו לא טובים מספיק כפי שאנחנו באמת. זה יכול היה להיות הורים או מורים או חברים – או כולם. פיתחנו פחד לגלות את עצמיותנו וכ"כ הצלחנו בהצגה שכעת, אפילו את עצמינו אנחנו לא מכירים באמת. אנחנו תערובת של מי שאנחנו חושבים שהחברה מצפה שנהיה, יחד עם קצת עצמנו באמת. וכבר אמר הרבי מקוצק [או כך אומרים בשמו – אני לא זקן מספיק להכיר את הרבי הקדוש באופן אישי]: אם אני הנני אני, משום שאני הנני אני, ואתה הנך אתה, משום שאתה הנך אתה, הרי שאני הנני אני, ואתה הנך אתה. אבל, אם אני הנני אני, משום שאתה הנך אתה, ואתה הנך אתה, משום שאני הנני אני, הרי שאין אני אני, ואין אתה אתה!

אם אין אני לי – מי לי? אם אני אינני אני באמת – מי יעשה זאת במקומי? וכי יש אדם בכל רחבי תבל שכה מוכשר להיות אני כמו אני? בוודאי שלא?! וכי לא חבל שאני משקיע כ"כ הרבה מרץ להיות מישהו אחר.

נותנים משלוח מנות לחברים לאמור: "אני אוהב אותך כמו שאתה. אפילו תוריד את המסכה ויתגלה הסודות שלך, כמו היום בפורים שנכנס היין ויוצאים הסודות – אמשיך לאהוב אותך. אהבה שאינה תלויה בדבר. כמו המן, ששנא אותנו על לא דבר, כמו עמלק, שתקף אותנו על לא דבר, כמו היטלר ימ"ש שרצח אותנו על לא דבר – אני אוהב אותך על לא דבר. מספיק שאתה אחי." [עי' להלן בדברי המהר"ל]

נכנס יין יצא סוד. ומה הסוד? אמר הגר"י הוטנר שהסוד הוא .... ועמך כוווולם צדיקים.

"לך כנוס את כל היהודים" – שמעתי ממקור נאמן שבזמן השואה רצו לעשות עצרת תפילה כאן בארץ ישראל אבל כל הפלגים לא יכלו להסכים על זמן ומקום אחידים. והעצרת לא התקיימה. ובשם החי' הרי"ם: אם כל היהודים היו מתאספים ביחד באותו מקום ובאותה שעה ומתפללים למשיח – הוא היה בא מיד. אבל כדי שכל היהודים יסכימו להתכנס ביחד באותה זמן ובאותה שעה – קודם צריך שמשיח יבוא קודם....

בשנת תשכ"ז אחר שבחסדי ה' סילקו היהודים את הערבים נתעוררו תלמידי חכמים וגדולי תורה לעסוק בענין הקרבת קרבן פסח בזה"ז, כי הנה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ומקריבין אע"פ שאין בית, ואחר בדיקות אפשר למצוא את מקומו המדוייק של המזבח, וקרבן פסח הוא קרבן הבא בכנופיא בציבור, ובא בטומאה ונאכל בטומאה, דכתיב במועדו אפילו בשבת אפילו בטומאה, וכבר נתעוררו לזה הרבה מן האחרונים בדורות המוקדמים, היו גדולי עולם שאמרו שאם יזכו לעלות לארה"ק יקריבו קרבן פסח כמצותו, ומנגד היו גדולי עולם שלא עלו לארץ הקודש בכדי שלא יכניסו עצמם לספק זה, אמנם בשעתו לא היה נוגע למעשה כי לא היתה אפשרות, אבל בשנה ההיא היו יכולים להקריב, ונתעוררו רבים וטובים וטובים לעסוק במצוה נכבדה זאת, שבכל הדורות משתוקקים וכמהים אליה, והובאה השאלה על גבי שלחן מלכים מאן מלכי רבנן, ששקלו וטרו בה רבות זה בכה וזה בכה כדרכה של תורה.

אחד מן המעוררים היה הגאון הרב נח זימבליסט זצ"ל, ועלה ובא בראש משלחת תלמידי חכמים לגדולי ישראל לדון עמם בענין ולבקש הסכמתם, כאשר באו לפני הרב אלישיב זצ"ל, אמר להם כי באמת עפ"י הלכה אפשר למצוא תשובה ופתרון לכל שאלה בענין הקרבת קרבן פסח, הן בנוגע לבירור מקום המדויק של המזבח, והן במציאות כהני חזקה מובהקים, ובהכנת בגדי כהונה לפי כל השיטות, ועוד כיוצ"ב, ואף ידו תכון עמהם לענין נכבד זה, אך קודם שיתן הסכמתו לענין הוא רצה שישאלו את פי הרבי מגור הבית ישראל זיע"א, שקיבלם בכבוד. כאשר כילו לשטוח את שאלתם ובקשתם והציעו לפניו את עיקרי ההיתר מדין קרבן ציבור הבא בטומאה, הביט בהם הרבי ואמר בחריפות ובקיצור כדרכו בקודש, "איך זעה נישט דעם ציבור" [אינני רואה את הציבור], בירכם לשלום והם עזבו את חדרו הקד', כשהם מתפלאים על דבריו התמוהים, חזרו אל הרב אלישיב זצ"ל ושחו לפניו דברים כהוויתם, מה טענו ומה השיב להם.

נתפעל הרב אלישיב מאד מתשובת הרבי הבית ישראל, ואמר "זהו מנהיג ישראל". אכן אפשר למצוא את כל הפרטים, מקום המזבח, כהנים מיוחסים בגדי כהונה, אבל העיקר חסר מן הספר, יש לנו הכל, אבל העיקר אין לנו, קרבן ציבור אין לנו, כי אין לנו ציבור. אנחנו הרבה יחידים שנתאספו למקום אחד אבל אין לנו גדר ציבור, ציבור נקרא שכל אחד מאוחד עם חבירו ומרגיש אחריות בעד חבירו, עד שריבוי היחידים נהפך לציבור, ולא כאשר יש התאספות של יחידים רבים, ואנו בעוונותינו הרבים איננו ציבור אלא קיבוץ של יחידים רבים. [שמעתי מכ"ק אדמו"ר מטאלנא שליט"א]

הבעיר השפ"א [תרמ"ט]: "והמצות שתקנו חז"ל קריאת המגילה ומנות. דאיתא כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. וכשיש אחדות בישראל אינו יכול אותו הרשע לשלוט בנו רק כשחסר האחדות. ולכן אמר שהם מפוזר ומפורד ויוכל לשלוט בהם. ואסתר אמרה לך כנוס. וכן נתקיים הכינוס כמ"ש נקהלו ועמוד על נפשם. ובכח הכינוס והקהילה נעשה הישועה. ולכן זכו לתורה כדכתיב הקהל לי את העם ואשמיעם כו'. ואמרו חז"ל ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.... וגם זה אמת שע"י קבלת התורה ומצות זוכין לאחדות האמת וזה ג"כ רמז בזה כלל גדול בתורה. וע"י שאחר הגזירה קבלו עליהם עול תורה ומצות. זכו להקהל ולעמוד על נפשם וזה הי' הכנה לבית שני. לכן ע"י שנאת חנם נחרב הבית. ורמז שנאת חנם שכל הפירוד לבבות נעשה ע"י פריקת עול תורה ומצות כאומרם ז"ל חנם בלא מצות".

בכח הכינוס נעשה הישועה!

כמה הדברים אקטואליים בזמן של בחירות ש"מצות היום היא להרגיש מרוחק ומנוכר ממי שחושב אחרת. הגזירה של המן הייתה על כל היהודים וכך גם הכינוס היה של "כל" היהודים. לך כנוס את כל היהודים.

"וצומו עלי וכו'" – הצום הוא מחד ביטוי של תשובה לפני הבורא. אבל יש מרכיב נוסף. כשמיליארדר צם וגם עני צם, שניהם רעבים באותה מידה. מתבטלות המעמדות המפרידות בין אחד לשני. הצום כביטוי לאחדות. וסביב מה מתאחדים? סביב תפילה ותשובה, וכדברי השפ"א "שכל הפירוד לבבות נעשה ע"י פריקת עול תורה" וממילא ע"י חזרה לתורה ומצוות נוצרת אחדות.

מי שצופה במשחק האליפות של מכבי תל אביב [דמיתקרי "קבוצת כדורסל"] רואה "אחדות" גם כן. אלפי יהודים מריעים בקול גדול, מתחבקים, מוחאים כפיים, קופצים ואפילו עושים קולות משונים כאותות תמיכה לקבוצה "שלהם" אבל זו אחדות חסרת תוכן אמיתי. מכב"י ראשי תיבות מ'י כ'אן ב'כלל י'הודי, על שם הנכרים שמייבאים כדי להתחרות נגד יון [ושלוחותיה] בתרבות שהיא כולה יון. ולשמחה מה זו עושה? הכניסו כדור לתוך סל! איזה התרגשותJ!! אני הולך למכולת ואף אני מכניס מלא מוצרים לתוך הסל , ומשום מה אף אחד אינו מוחא לי כפיים. לא צריך להגיע לקהלת כדי לומר הבל הבלים. ההבל מתהבל בהבליותו באופן מבהיל! 

הדור קבלוה בימי אחשורוש. ויחן שם ישראל נגד ההר - כאיש אחד בלב אחד. גם כאן בקבלת התורה של פורים היה כאיש אחד בלב אחד. חייבים להתלכד כאיש אחד בלב אחד מסביב לאידיאל הנשגב של קבלת התורה ועול מלכותו.

ובדברי קדשו של המהר"ל על חשיבות האחדות [אור חדש פרק ט]: "משלוח מנות איש לרעהו (אסתר ט, כב) וגו' המצוה היא בפורים יותר מן י"ט ולמה המצוה הזאת יותר ביום זה מן י"ט אבל הדבר הזה ידוע ממה שהתבאר למעלה כי פורים הוא לישראל מפני שנצח את זרע עמלק אשר הם אויבים וצוררים ביותר. וזה כי ישראל הם הפך זרע של עמלק כי כל זמן שזרע בעולם אין שמו אחד וישראל הם מיחדים שמו ערב ובוקר ובשביל זה הם עם אחד דביקים בו יתברך שהוא אחד ומפני שישראל עם אחד ראוי שיהיה בהם עם אחד ויהיה להם חבור וריעות גמורה לכן יש להם להחיות אביונים מצד שהוא אחיו והם עם אחד כדכתיב אצל מצות הצדקה אחיך (דברים טו, ז) כי מפני שהם אחינו יש לתת צדקה ולכך המצוה ביותר ביום זה בלבד הן משלוח מנות הן מתנות לאביונים. ולעיל לא זכרו משלוח מתנות לאביונים וזה סיוע לפירוש אשר אמרנו כי למעלה בא לומר כי מאחר שהוציאם הש"י מן המן שבא לכלותם והיו ישראל עתה בשלימות הפך מה שהיו קודם זה שנתנו ישראל למיתה ולהעדר לגמרי ולכך ראוי שיהיו בשלימות לגמרי לעשות ימי משתה ושמחה וי"ט וגם להשפיע על אחרים, ולכך אמר ומשלוח מנות איש לרעהו, אבל מתנות לאביונים דבר זה הוא ענין אחר שנותן ומשפיע לעני בשביל שהעני צריך לו ואם יש שלימות לנותן ומשפיע הלא יש חסרון למקבל שהוא העני ולכך אין מזכיר רק ומשלוח מנות איש לרעהו. אבל מתנות לאביונים אין זה מצד שלימותו בלבד רק מצד חסרון המקבל שהוא עני אבל כאן בא להזכיר כל הדברים שיש עליהם לעשות ולכך זכר את שניהם כי סוף סוף מצד שהוא בשלימות יש לו להשפיע לעני ג"כ מפני שהוא אחיו. לכך תמצא בכל המגילה כאשר באו לנצח כתיב (שם ד, טז) לך כנוס את כל היהודים, נקהלו היהודים (שם ט, ב) וכל זה כי במה שישראל הם עם אחד לכן עמהם הש"י הוא אחד ובזה הם גוברים על המן וזרעו שהם הפך אחדות הש"י ובשביל כך בפורים בפרט זאת המצוה משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים בשביל כי אלו המצות הם תלוים בזה במה שישראל הם עם אחד ביותר מכל האומות."

סוף דבר הכל נשמע – עבודת היום: אחדות. קוראים במגילה אותיות לגימה. וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות.

לחיים!!!

יום שני, 4 במרץ 2019

בדין ביקור בקרבן פסח ובתמיד



לע"נ סבתי מרת אסתר בת שמואל שנפטרה לדאבון לבנו בר"ח ניסן תשמ"ז

ומנוחתה כבוד בנתניה ליד הגה"ק מקלוינברג זי"ע

חננאל יצחקי

הקדמה

במאמר זה אנסה אני הקטן, גוזל שלא נפקחו עיניו, בער וכסיל, אסקופה הנדרסת תחת רגלי תלמידי חכמים, בעזר צורנו ישועתנו המקום ברוך הוא, לברר כמה נקודות מתוך סוגיית "ביקור" בקרבנות. אין מטרתנו להקיף את הסוגיא בשלימות, ולשם כך נצרך חיבור שלם [וכולי האי ואולי, והתורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים] אלא לגעת נגיעה קלה באי-אלו נקודות ויסודות לאורם המבהיק של רבותינו הראשונים והאחרונים, כדי לגרות את התיאבון של הלומד היקר להמשיך לחתור ולגלות מטמונים ומרגליות בנושא יקר זה. ויה"ר שבזכות לימודנו, בקרוב ממש נוכל לקיים את הדברים הלכה למעשה בביאת משיח צדקינו במהרה בימנו אמן!

הצעת הסוגיא

פסחים צ"ו. - מה בין פסח [שעשו ישראל בשעתו] במצרים לפסח דורות [שעושים ישראל בכל הדורות]  פסח מצרים מקחו [לקיחתו של הקרבן הוא] מבעשור [לחודש ניסן].

[הגמרא שואלת:] מנא לן [שדברים שנאמרו בפסח מצרים אינם נוהגים בכל הדורות?[  דכתיב "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה ויקחו [להם איש שה לבית אבות שה לבית,  ומדקדק מן המלים "בעשור לחודש הזה ויקחו" כי] זה [פסח מצרים] מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור.
[ותוהים] אלא מעתה [אם כך אתה מבין בכתובים, הרי האמור הלאה באותו ענין]  "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה" הכי נמי [נדייק לומר כי] זה [פסח מצרים] טעון ביקור [בדיקה ממום] ארבעה ימים קודם שחיטה, ואין [קרבן] אחר טעון ביקור [ארבעה ימים קודם שחיטתו]?
והתניא בן בג בג אומר: מניין לתמיד שטעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה? שנאמר [בתמיד " צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי] תשמרו להקריב לי במועדו" [במדבר כ"ח ב],  ולהלן [לגבי פסח] הוא אומר: "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר" [שמות י"ב ח'], מה להלן [בדין הפסח] טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה. [וכי היכי דלדורות בתמיד בעי ביקור ה"ה ודאי לפסח דורות: - רש"י].
[מתרצת הגמרא] "שאני התם [שמה שלא ממעטים מ"הזה" של ביקור, כיון שבקרבן תמיד למדו גזירה שוה] דכתיב "תשמרו" [ולכן צריך ביקור].
ופסח דורות נמי [צריך ביקור]   הכתיב  "ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה" שיהו כל עבודות חדש זה [של דורות בניסן] כזה [כמו פסח מצרים] אלא ההוא הזה למעוטי פסח שני [מביקור ארבעה ימים] דכוותיה [דהוי יום אחד כמו פסח מצרים וכי קא ממעט דכוותה ממעט – רש"י עיי"ש עוד]  ע"כ הצעת הסוגיא.

דברי הרמב"ם  
כתב הרמב"ם [תמידים ומוספים א' ט']: "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבעה ימים ואע"פ שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהיה נוח להפשט".

ודבריו בנויים על מה שכתוב במנחות [מט:] "והכי קא אמר אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ד' ימים קודם שחיטה. ומני? בן בג בג היא, דתניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה תלמוד לומר  [במדבר כ"ח, ב] "תשמרו להקריב לי במועדו" ולהלן הוא אומר [שמות כ"ב ו'] והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום" מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה אף כאן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה ע"כ.

מדוע הרמב"ם השמיט דין ביקור בקרבן פסח  
אכן יש לעיין בדעת הרמב"ם טובא, דהנה מקור ביקור בתמיד הוא מדין ביקור שנאמר פסח וכמבואר בברייתא בפסחים, ולמה הביא דין זה רק גבי קרבן תמיד ובהל' ק"פ שכתב שם כל דיני קרבן השמיטו. וכבר עמד בזה במנח"ח חינוך במצוה ה' וצ"ע וכבר האריכו בזה אחרונים רבים ואנו לדרכו של הגרי"ש כהנמן זצ"ל נלך [ועי' גם בס' במשנת הגאון רבי מנחם זעמבא זצ"ל הי"ד עמ' רמ"ב].

יישוב עפ"י הרשב"א – חילוק בין קרבן יחיד וקרבן ציבור
דהנה בחי' הרשב"א עמ"ס מנחות שם הקשה אמאי ילפינן דין ביקור מק"פ רק לקרבן תמיד ולא לקרבנות המוספין והרי הפסוק דשמירה שממנו למדים דין זה מתייחס גם לכל הקרבנות הכתובים בפסוקים שלאחריו בסדר פנחס. ותירץ דס"ל לבן בג בג דקרא דתשמרו לא קאי כי אם על תמיד דסמיך ליה, ומשום דלא מצינו למימר דקאי אכולהו, דהא איכא פסח דכתיב בפרשה ופסח לא לא בעי ביקור שהרי קרבן של יחיד הוא אע"ג דאתי מיניה, דהרי לא מצינו קרבן יחיד שיהא צריך ביקור ומכיון דלא מצינו למימר דקאי אכולהו, אית לן למימר דדוקא אתמיד הסמוך ליה קאי ולא לאינך עכת"ד.
אולם, אף דבאמת בעיקר תורת קרבן פסח נאמר דינא דביקור, דהא מיניה ילפינן דין זה לקרבן תמיד, מ"מ בהך דינא איכא תנאי דבעינן שיהא קרבן ציבור, וכיון דק"פ הריהו קרבן יחיד לא בעי ביקור, ומעתה י"ל דהכי הוא שיטת הרמב"ם דמשום דהוה קרבן יחיד לא בעי ביקור.
והקשו, דאם פסח דורות הוא קרבן של יחיד, לכאורה אין שום סיבה לומר שפסח מצרים אינו קרבן של יחיד, ואדרבה פסח דורות נעשה במקום הרבים בית המקדש ופסח מצרים לא יצא מבתי האנשים, וממילא אינו מובן לכאורה מה שכתב שלא מצינו קרבן יחיד שיהא טעון ביקור, דעיקר דין ביקור נכתב בקרבן יחיד והוא המקור לביקור בתמיד?
ויש לבאר עפ"י מה שהובא בשו"ת זרע אברהם [סימן ד' ובסימן ו' סק"א] דבמכילתא פר' בא מבואר דכמו דמצוה על הציבור להקריב קרבן תמיד, כן מצוה עליהם להקריב את הפסח, ורק דבפסח כיון דאיכא נמי מצות אכילה על כל או"א מישראל וכל אחד מחויב להקריב כדי לקיים מצות אכילה, הרי דתו אי"צ להוסיף קרבן מיוחד עבור הציבור בכללו כיון דכבר הקריבו כל הציבור. אכן אם אין להם לישראל אלא פסח אחד, הרי דמצוה על הציבור כולו להקריבו, והוכיח כן נמי מלשון התוספתא פ"ד דפסחים עיי"ש. וכתב עוד שם דדין קרבן פסח מצרים היה מדין קרבן ציבור יעויי"ש. ומבואר מזה תרי מילי, חדא, דבעיקר תורת קרבן פסח שייך נמי דין קרבן ציבור. וכן דקרבן פסח מצרים היה קרבן ציבור וכש"נ. [ובענין קרבן פסח כקרבן צבור הארכנו במקום אחר בס"ד].
ואשר לפי"ז מבוארים דברי הרשב"א היטב, דבאמת חלוקין פסח מצרים ופסח דורות גבי דין ביקור, דפסח מצרים כיון דהיה קרבן ציבור היה טעון ביקור וכמפורש להדיא בקרא דמיירי בפסח מצרים, ופסח דורות דהוא קרבן יחיד, אינו טעון ביקור והא דילפינן מקרבן פסח אקרבן תמיד היינו מקרבן פסח מצרים דהיה קרבן ציבור ודו"ק.
ובאמת מבואר נמי בסוגיא דפסחים צ"ו לפי פי' הר"ח שם שכתב וז"ל תו ופסח דורות אמאי אינו טעון ביקור ד' ימים [א.ה. כאן חולק הר"ח על רש"י שפי' דברי הגמרא לא כקושיא אלא בניחותא] והכתיב וכו' שיהיו כל עבודות דחודש זה כזה וכו' אלא למעוטי ד' ימים קודם שחיטת פסח שני עכ"ל והן הן הדברים הנ"ל דרק פסח דורות אינו טעון ביקור וזהו משום קרבן יחיד ודין ביקור דתמיד ילפינן מצרים דהיה טעון ביקור כיון דהיה קרבן ציבור וכש"נ. [אלא שצ"ע, מהי הסברא לחלק בדין ביקור בין קרבן יחיד ולקרבן ציבור].

חקירה בדין ביקור – דין בקרבן או בגברא

והנה צריך לברר גדר דין זה שצריך ביקור ד' ימים, ורבים אמרו לחקור, אם הוא דין בקרבן, היינו אף דבכל הקרבנות לא בעי ביקור כלל, דבחזקת תם הוא, כ"ז שלא ראינו בו מום אם ביקרו אותו פעם וראו שאין בו מום אבל בפסח ותמיד בעי ודאות גמורה ולכן בעי ביקור ד' ימים קודם שחיטה משום דלאחר שחיטה עשויין מומין להשתנות כמש"כ הר"ש משאנץ פר' ויקרא. וכן כתב המאירי סוכה דף מ"ב שהרבה מומין עשוין להשתנות אחר שחיטה. ולכן אף שנמצא תם אחר שחיטה, הוי ליה אינו מבוקר ממום, דאין זה ודאות גמורה אף שודאי הוי בחזקת תם דהא בכל הקרבנות לא בעי ביקור.

או כלך לדרך זו, דדין ביקור ד' ימים הוא דין בגברא, והיינו שבפסח ותמיד המצוה היא שיהא מוכן ומזומן קרבן להקריבו ד' ימים קודם, א"כ בעצם הדין הוא שיהא מוכן השה, אלא אם יש בו מום הרי הוא כמו שאינו מוכן דהא אינו ראוי להקריב ולכן צריך ביקור ממום אבל לא שהוא דין בק"פ שבעי ודאות גמורה שמצד דין הקרבן דין פסח ותמיד כשאר קרבנות אלא שהדין הוא שיהא הקרבן מוכן להקרבה ד' ימים קודם.

ונפק"מ אם דין ביקור הוי לעכב או רק למצוה [עי' תוספות סוכה מ"ב ד"ה שאינו מבוקר, שאם התמיד אינו מבוקר – מעכב ועיי"ש באוצר מפרשי התלמוד], שאם נימא שהוא דין בקרבן פסח ותמיד שבעי ודאות גמורה, אז אפ"ל דביקור מעכב אבל אם הוא דין בגברא שצריך שיהא לו מוכן שה לפסח ד' ימים אינו מעכב. וז"ל הרמב"ם [בפ"ח ה"ט מהלכות תמידין ומוספין] "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבע ימים ואע"פ שהיו מבקרין אותו תחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות עכ"ל. והנה מלשון הרמב"ם מוכח להדיא, שדין ביקור ד' ימים הוא דין על הגברא שיהיו מוכנים הטלאים ד' ימים קודם ולא שדין הוא בקרבן שיהא מבוקר שיהיה ודאי תם אלא הדין הוא להכין ד' ימים קודם. ומוכח מלשון הרמב"ם שמבקרין אותו רק פעם אחת מתחילת ד' ימים כמש"כ "אע"פ שהיו מבקרין אותו מתחילה", וגם ממש"כ "לא היו שוחטין עד שמבקרין אותו שניה לפני השחיטה" היינו פעם שניה משמע שקודם היה ביקור אחד.

לפי הרמב"ם אין צריך מיעוט "הזה" לפסח שני וא"כ נשאר למעט פסח ראשון לדורות

ובס' משאת משה [לגר"מ חברוני פסחים סי' קל"ו] כתב דלפי"ז אפ"ל דהיינו טעמא שהרמב"ם לא הביא כלל שבק"פ צריך ביקור ד' ימים, דהא לעיל [דף צ'] אמרינן דהא דכתיב בפסח שני 'ככל חוקת הפסח יעשו אותו' הוא דוקא על דבר שבגופו אבל דבר שעל גופו ליכא בפסח שני כגון תשחט על חמץ וכדו'. והנה לפי"ז דין ביקור ד' ימים תלוי בזה, שאם נימא שהוא דין בקרבן שיהא ודאי תמים בודאות גמורה, אז שפיר אילולא מיעוט הכתוב היה צריך ביקור ד' ימים גם בפסח שני. אבל אם נימא שזהו דין על גברא שיהיה מוכן לו קרבן ד' ימים לפני שחיטת הפסח, אז ודאי שלא הוי דבר שבגופו אלא דבר שעל גופו, ועוד פחות מזה, וא"כ בלי מיעוט הכתוב ל"צ ביקור ד' ימים בפסח שני. והנה הא אמרינן בסוגיין דכתיב למשמרת עד ארבעה עשר לחדש הזה, ומקשינן, נמעט פסח דורות מ'הזה' כמו שממעטינן מקחו מבעשור. ומתרצינן ד'הזה' גבי ביקור ד' ימים אתי למעט פסח שני מביקור אבל פסח ראשון לדורות הא כתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, 'שיהיו כל עבודות החדש זה כזה' היינו שיהיו עבודות פסח לדורות כעבודת פסח מצרים. אבל הרמב"ם שפסק שדין ביקור ד' ימים הוא רק דין על גברא שיהיו מוכנים לו הקרבנות, א"כ הוי ליה דין ביקור דבר שעל גופו ולא דבר שבגופו, וא"כ לפי"ז לא צריך מיעוט לפסח שני מ'הזה', וע"כ 'הזה' דכתיב בפסח מצרים 'למשמרת וגו' בחדש הזה' אתי למעוטי פסח דורות שלא בעי ביקור ד' ימים, וגם לא שייך ההיקש של ועבדת את העבודה וגו' שיהיו כל עבודות זה כזה, דזה הרי רק בעבודות ולא בדבר צדדי שמצוה להכין שה ד' ימים קודם. ולכן פסק הרמב"ם שפסח לא צריך כלל ביקור ד' ימים ורק בתמיד שילפינן מפסח מצרים בגז"ש בעי ביקור ד' ימים.

הרמב"ם פסק כהתוספתא

ואנכי חזון הרביתי בס' הר צבי [עמ"ס פסחים צ"ו: וכ"כ בס' משא בני קהת לג"ר שמאי קהת גרוס שליט"א בעמ' קל"ד] לתרץ דהרמב"ם סמך א"ע על התוספתא שהביא התוס' בפסחים דף צ"ה דחשיב התוספתא שם כל החילוקים בין פסח ראשון לפסח שני ולא הביא דפסח ראשון בעי ביקור, ש"מ דס"ל דגם פסח ראשון לא בעי ביקור. ומה שתירצו שם התוס' הי' נראה להרמב"ם דוחק. ונראה דהתוספתא אזיל לשיטתי' דלא דריש לי' ועבדת את העבודה הזאת דבעי ביקור ד' ימים לפסח דורות כדאי' בפסחים שם אלא דריש לה במנחות סוף פרק ח' לכל דבר שבחובה שלא יביא אלא מן החולין. אלא שבפירוש המשניות [ערכין] משמע שהרמב"ם סובר שגם פסח דורות צריך ביקור ע"כ. רשימה של תירוצים נוספים מצויה בילקוט ביאורים ב"מתיבתא" עמ"ס פסחים עמ' רכ"ד.


הרמב"ם בפירוש המשניות: לומדים ביקור בתמיד מפסח דורות 

שנינו בערכין י"ג שאין פוחתים בלשכת הטלאים מששה טלאים מבוקרים, וכתב הרמב"ם [פירוש המשניות פ"ב מ"ה] שמשנה זו היא כשיטת בן בג בג שסבר שהתמיד צריך להיות מבוקר ארבעה ימים קודם שחיטתו, ולומדים זאת מפסח שהיתה משיכתו בי' ניסן והקרבתו בי"ד ניסן ונאמר בפסח 'במועדו' ובתמיד נאמר 'תשמרו להקריב לי במועדו' וכן כתב הרע"ב שם.

ותמה בתוספות יו"ט בערכין שם דהרי האי קרא במועדו כתיב בפרשת בהעלותך לגבי פסח מדבר, ואינו נראה שיהיה פסח מדבר בכלל פסח מצרים ובגמ' בפסחים ילפינן לה משמירה שמירה והאיך יליף לה תמידין מפסח מדבר, שאין נראה שיהיו אלו בכלל פסח דורות ופסח דורות עצמו לא נלמד אלא מתמידין. ותירץ התוספות יו"ט דהרמב"ם גריס בגמ' שם דיליף מבמועדו במועדו ולפי"ז ס"ל להרמב"ם בפירוש המשנה דהא דתמיד צריך ביקור ד' ימים ילפינן לה מפסח מדבר וזה פשוט דפסח מדבר אין דינו כפסח מצרים אלא כפסח דורות.

ומבואר בזה דס"ל להרמב"ם דגם פסח דורות צריך ביקור ארבעה ימים וא"כ צריך ביאור למה הרמב"ם בהלכות קרבן פסח אינו מביא דפסח טעון ביקור ארבעה ימים? עיין אריכות נפלאה בס' קובץ מועדים [פסח מעמ' תקט"ו ואילך].

זמני הביקור

רש"י ד"ה למשמרת כתב שהביקור הוא בכל הארבעה ימים. וכן משמע ברש"י בערכין י"ג ד"ה ארבעה. אכן ברמב"ם [תמידין ומוספין פ"א ה"ט] כתב שאף על פי שהיו מבקרים את התמיד מתחילה לא היו שוחטים אותו עד שמבקרים אותו פעם שניה קודם שחיטה, משמע שלא היו מבקרים אותו כל הארבעה ימים. ובביאור מחלוקתם כתב המנחת אברהם [מנחות מ"ט בדין ביקור ד' ימים]  שרש"י סובר שדין הביקור הוא שארבע פעמים במשך ארבעה ימים קודם ההקרבה צריך לבקרו ממומים אבל הרמב"ם סובר שגדר הביקור הוא שצריך לשמור את הקרבן להקרבה ד' ימים קודם ההקרבה ולכן די בביקור אחד ד' ימים קודם שבכך הוא נעשה שמור ד' ימים קודם ההקרבה.
והחזון איש [תמידין ומוספין שם] הסתפק בדין הביקור אם די בביקור אחד או שצריך לבקרו בכל יום. וכתב שמהמשנה בתמיד שכתוב שהיו מבקרים אותו קודם השחיטה אין להוכיח שלא מספיק ביקור אחד כיון שיתכן ששם שנו דין דרבנן. וכתב שאם כן יש להצריך בדיקה כזו בכל הקרבנות.
והחתם סופר [ד"ה טעון] הקשה לפי הדעות שצריך לבקרו בכל הארבעה ימים אם ביום הראשון שביקרו לא מצא בו מום מדוע צריך להמשיך ולבקרו ומדוע יש לחוש שיוולד בו מום שלא היה בו ביום הקודם? ותירץ שכל דבר שמתעלה ומתקדש יותר לרוב קדושתו שייך שיתגלה בו מום שלא התגלה בעודו בקדושה פחותה מזו ולכן כשמתווסף בו עוד יום בקדושת קרבן יש לחוש שימצא בו מום.

בגור אריה למהר"ל מפראג זיע"א בפ' בא י"ב ו' על הפסוק והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הראשון כתב וזה לשון קדשו וא"ת למה ד' ימים הקדים לקיחתו ולא ב' ימים וי"ל דכל דמצי להיות מתעסק קודם במצוה יש לעשות וכאן מצינו בפסח ד' ימים מבקרים אותו ממום לכך הקדים לקיחתו ד' ימים שכך שיערה התורה דבעי ד' ימים אם אין אדם רואה ביום זה רואה ביום אחר ולכך צריך ביקור ד' ימים". ולכאורה משמע דעתו שצריך ביקור כל יום מהד' ימים. ועי' מה שהאריך בזה בס' משמר הלוי פ' בא.

האם ביקור מעכב

האור זרוע ח"ב [סי' רט"ז סי' רט"ז, רכ"ח] הסתפק האם ביקור המומים בקרבן התמיד מעכב בדיעבד או לא. ובתחילת דבריו כתב שאינו מעכב והביא בסי' רט"ז ראיה מדברי הגמרא בבא קמא [פ"ב], שכשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היו משלשלים להם [אלו שבתוך חומת ירושלים לאלו שבחוץ] דינרים בקופה והיו מעלים להם כבשים לתמיד והיו מקריבים אותם אף שלא היו מבוקרים, וכן כתב מסברא שאם כל הקרבנות אינם צריכים ביקור אפילו לכתחילה, ודאי שבתמיד לא יעכב בדיעבד. אבל למסקנא נוטה לומר שביקור מעכב בדיעבד, וראייתו מהתוספתא [פ"ה ה"ה סוכה מ"ב] שאמר רבי יוסי השוחט בשבת תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר, ומשמע שאפילו אם נמצא שלא היה בו מום הביקור מעכב בדיעבד כי אם היה מדובר בנמצא בו מום פשוט שאינו עולה לשם תמיד ולא הוצרך רבי יוסי להשמיענו דין זה. וכן כתבו תוספות [סוכה שם ד"ה שאינו] על תוספתא זו שמי ששחט בשבת תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת שמדובר אפילו אם נמצא תם כיון שהוא טעון ביקור כלומר שהביקור מעכב בדיעבד.
וכתב הכפות תמרים בתוס' סוכה שם שהטעם שתוספות פירשו כן מפני שאם מדובר שנמצא בעל מום, פשיטא שחייב חטאת כפי ששנינו במשנה לעיל ע"א שאם שחטו בשבת ונמצא בעל מום חייב. אך כתב שמכל מקום דין זה הוא חידוש גדול שאפשר שכל דין ביקור הוא לכתחילה אבל אינו פוסל את הקרבן שכן בקדשים אין דבר מעכב בהם אלא אם שנה הכתוב לכפול דין זה ואילו את דין הביקור לא מצאנו ששנה הכתוב.

והערוך לנר בתוס' סוכה שם יישב דברי התוספות על פי מה שכתב הרמב"ם פירוש המשניות ערכין פ"ב מ"ה שהלימוד שתמיד צריך ביקור הוא מגזירה שוה מפסח שלומדים מ'במועדו' האמור לגבי תמיד מ'במועדו' האמור לגבי פסח כמו שפסח נלמד מתמיד מגז"ש זו שידחה את השבת, ואין גז"ש למחצה ואף תמיד למד מפסח שיהיה טעון ביקור. והקשה התוספות יו"ט שם שבגמרא לפנינו כתוב שלומדים דין ביקור בתמיד מ'תשמרו'. ולפי"ז יש ליישב דברי התוספות שדעתם שהלימוד שתמיד צריך ביקור הוא מגזירה שוה מפסח וממה שהוסיפה התורה לימוד נוסף מ'תשמרו' להצריך ביקור בכך שנה עליו הכתוב לעכב ולכך צריך גם את הכתוב 'תשמרו' וגם את הכתוב במועדו'. [עי' בס' קהילות יעקב לגר"י ברוכין סוכה מ"ב מה שהקשה].

ובס' שלמי שמחה [ח"א ס"ד] כתב דדין ביקור הוא דין מסוים של שימור בקרבן דגזה"כ היא דקרבן צריך שימור ד' ימים קודם שחיטה וכמו שיש בקדשים מצות עשה דמשמרת לאחר שחיטה, כן יש מצות שימור מחיים ד' ימים קודם שחיטה וכל דינו של ביקור נובע מהדין של שימור שצריך לשמור את הקרבן שלא יבוא לידי פסול המעכבו מלהקריבו. וכיון שהקרבן צריך שימור לכן צריך ביקור דביקור הוא שימור, דחסרון ביקור הוא לא לבד חסרון בתמימות ואין החסרון של ביקור פסול דבע"מ דחיישינן דלמא יש בו מום אלא דהשוחט קרבן שאינו מבוקר, הר"ז חסרון בשימור של הקרבן דגזה"כ דקרבן צריך שימור שלא יבא הקרבן לפסול. ובלי ביקור הקרבן אינו משומר, דכל הדין דביקור הוא משום חובת שימור של הקרבן והביקור הוא חלק מחובת השימור, וגם במקום שאין לחשוש למום, יש חובת שימור ולכן גם פסח מצרים שאין פוסל בע"מ צריך שימור שלא יבוא לידי פסול. ואין צריך ביקור משום מום דהרי אין מום פוסל בו אבל צריך ביקור משום הדין דשימור שנאמר בו כדי שלא יבוא לשום פסול המעכבו מלהקריבו. וגם בפסח מצרים מחו"א פוסל כמבואר בירושלמי [פסחים ט' ה'].

ולפי"ז אם נימא דביקור הוא דין של שימור, יתכן לפרש בזה דעת התוס' סוכה שכתבו דאפילו נמצא תם חייב חטאת וזהו לפי מש"כ הרמב"ן ריש חולין לתרץ קושיית התוס' חולין דף ב' ע"ב ד"ה דליתיה שהק' על הא דקאמר בגמ' דליתיה קמן דנשאלה, והא עזרה רה"ר לטומאה והיה לנו לטהר כאן מספק דספק טומאה בהר"ר ספיקו טהור. וכ' הרמב"ן דבמוקדשין דבעי שימור צריך שיהא ברי לו שהן טהורין עי"ש והדברים נודעים. הרי סברתו ז"ל דאע"ג דספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, אפילו הכי כיון דכל הדין דטהור הוא משום דהוי ספק, אין זה כבר משמרת משום דצריך ודאי משמרת כלומר ודאי טהור.

וא"כ יש לומר הכא בדין ביקור ד' ימים דהוא דין של שימור, דכל דהוי ספק אם יש בו מום או שהוא תמים אין זה כבר שימור דצריך שיהא שימור בודאי כלשון הראב"ד בתו"כ 'תמים יקריבנו' ידוע בתמימות כו' עי"ש. ואם יש בו ספק של מום עד אחר השחיטה, הרי אין כבר שימור ולכן שפיר בנמצא תם לאחר שחיטה אפילו נימא דהיה גם תם קודם לשחיטתו אבל כיון שהדבר לא היה ידוע קודם שחיטה כיון שלא ביקר אותו מקודם, שוב לא הוי שימור, ואפילו נמצא תם לא יועיל דרק עכשיו תמימותו ידועה אבל מקודם לכן כיון שלא ביקר לא היתה תמימותו ידועה, לכן נפסל הקרבן וחייב חטאת דכל ספק של תמימות הרי זה פוגם בשימור וצריך בכל רגע ודאי תמימות.

מקור לביקור פעמיים

והנה, למדנו ברמב"ם שצריך לעשות ביקור ארבעה ימים לפני הקרבתו ופעם נוספת בשעת הקרבה. החזו"א [באו"ח סימן קכ"ד לדף צ"ו] תמה מהו חיוב הביקור סמוך לשחיטה הרי חובת ה'תשמרו' קיים כבר בביקור ד' ימים לפני ההקרבה ומנלן להצריך ביקור נוסף סמוך לשחיטה. וכתב דאפשר שהוא מדרבנן. אך הקשה, דא"כ שאינו מתורת ביקור אלא מחשש שמא נפל בו מום, א"כ בכל הקרבנות יש לחייב בדיקה זו ולא רק בתמיד והניח בצ"ע.

שלשה מקורות שונים לדין ביקור למה?

והנה בתו"כ לומדים דין ביקור ממקור אחר. וכך נאמר: "תמים יקריבם יבקרנו ויקריבנו.  תמים יקריבנו תמים יקדישנו ר' יוסי אומר תמיד יקריבנו יבקרנו ויקריבנו.  א"ר יוסי שמעתי בשוחט תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר". ובר"ש משאנץ שם "תמים יבקרנו ויקריבנה מאחר שצריך להיות תמים א"כ כאלו כתוב יבקרנו כו'" הרי דיליף דין ביקור מהקרא דתמים.
וכן יש עוד לימוד אחר על ביקור בתוספתא פ"ה דפסחים א"ר יוסי שמעתי שהשוחט את התמיד בשבת שאינו מבוקר שחייב חטאת שנאמר "תמימים יהיו לכם ונסכיהם" כשהן מבוקרין הן תמידין כשאינו מבוקרין אינן תמידין.

מכ"ז מבואר דמלבד הקרא דתשמרו דילפי' ביקור בתמיד, יש עוד ילפותות אחרות בתוספתא ובתו"כ.

ומבאר המלבי"ם בהתורה והמצוה לתו"כ ויקרא, דתרוייהו [הפסוק של התורת כהנים ושל התוספתא] צריכי, שהרי בקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב, ומשו"ה צריך לתרוייהו חד למצוה וחד לעכב. ויעויי"ש שהקשה דהא בן בג בג יליף לחובת ביקור מתשמרו בגז"ש מפסח מצרים כדאיתא בערכין י"ג ובפסחים צ"ו ובמכילתא בא, ול"ל תלת קראי לביקור בתרי סגי. ומסיק דר' יוסי אכן פליג אבן בג בג ולית ליה לגז"ש דתשמרו מפסח מצרים ולהכי הוצרך למילף שהביקור מעכב מתמים יקריבנו ומתמימים יהיו לכם עכת"ד.

ובס' דברות אריאל [ערכין סי' י"ג] כתב שאלמלא דבריו י"ל דר' יוסי ובן בג בג לא נחלקו זע"ז, ואדרבה דבריהם משלימין זל"ז, והיינו משום שהדין הנלמד מתשמרו בגז"ש מפסח מצרים והדין הנלמד מתמים יקריבנו חלוקים הם ביסוד דינם. דהנה הראב"ד בפרושו לתו"כ ויקרא פרשתא ג' אות י"ב כתב דהילפותא מתמים יקריבנו היא שיהא התמיד ידוע בתמימות בשעת ההקרבה, ודין זה נוהג בשעת הקרבת התמיד וכלשון התו"כ תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו, והיינו שהוא דין בהקרבה שצריך שיהא התמיד ידוע בתמימות בשעת ההקרבה. אמנם בדין ביקור ארבעה ימים קודם הקרבה הנלמד מתשמרו, כתב הרמב"ם בפ"א מתמידין ומוספין הל' ט' שיסודו שיהיו מוכנים קודם שחיטתו ארבעה ימים". וכן כתב הרמב"ם בפהמ"ש בערכין פ"ב וז"ל המשנה הזאת היא לבן בג בג ודעתו שהתמיד צריך שיהו מוכן להקרבה ארבעה ימים קודם שחיטתו ע"כ. הרי שהביקור דארבעה ימים קודם הקרבה, אין יסודו כדי לברר תמימות הקרבן בשעת ההקרבה אלא כדי שיהא הקרבן מוכן ארבעה ימים קודם ההקרבה, והוא דין המוטל על הציבור - תשמרו - לשמור שלא יתבטל התמיד. ואיך השמירה? שיבקרו ויכינו התמידים ארבעה ימים לפני ההקרבה. אכן ביקור זה עדיין לא מהני להחשיבו ידוע בתמימות בשעת הקרבה, דאולי נולד בו מום במשך הארבעה ימים ומשו"ה חייבים לבקרו שנית לפני השחיטה כדי שיהא ידוע בתמימות בשעת ההקרבה עצמה [ויליף לה ר' יוסי בתו"כ מתמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו והיינו שתיכף לביקור יקריבנו כדי שיהא ידוע שהוא תמים בשעת הקרבתו], ולפ"ז אין צ"ל דר' יוסי ובן בג בג פליגי אהדדי אלא אדרבה דבריהם משלימין זל"ז, דמילפותא דבן בג בג דיליף תשמרו בגז"ש מפסח מצרים ילפינן לדין ביקור ד' ימים קודם הקרבה ומדברי ר' יוסי [תמים יקריבנו ותמימים יהיו לכם] ילפינן שהתמיד טעון ביקור סמוך לשחיטתו כדי שיהא ידוע בתמימות בשעת הקרבה, ותרי קראי צריכי ללמדך שידוע בתמימות מעכב.

ולמשנ"ת ביקור דארבעה ימים קודם הקרבה לכו"ע אינו מעכב שהרי לא שנה בו הכתוב לעכב [וגם סברא היא שהרי אינו דין בהקרבה אלא חובת הציבור היא שיהיו התמידים מוכנים ארבעה ימים לפני ההקרבה אך אינו מדיני הקרבן וההקרבה ומסתברא שאינו מעכב] ומאי דאיתא בתו"כ ובתוספתא בפסחים שביקור מעכב הוא רק ביקור הסמוך לשחיטה שיסודו כדי שיהא ידוע בתמימות בשעת הקרבה דשנה בו הכתוב לעכב.

והנה האור זרוע בהלכות פסחים סימן רט"ז כתב וז"ל ואין בידי לפרש אם הביקור מעכב אם לאו ומסתברא דאינו מעכב וכו' ולכאורה מסתייעא מילתא משלהי מרובה דת"ר כשצרו מלכי בית חשמונאי זע"ז בכל יום היו משלשלים להם דינרים בקופה והיו מעלין להם תמידין. ומשמע לכאורה [מדתניא "בכל יום"] שלא היו מבוקרין ארבעה ימים לפני הקרבה ואפ"ה הקריבום [וש"מ שהביקור אינו מעכב]. ומיהו נראה דביקור מעכב דתניא בתוספתא פסחים א"ר יוסי שמעתי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת ויחזור ויביא תמיד אחר להכשירו שנאמר תמימים יהיו לכם כשהן מבוקרין הם תמידים וכשאין מבוקרין אינם תמידים הרי שהביקור מעכב עכ"ל. והנה כיון שמוכח מהתוספתא בפסחים שהביקור מעכב, צ"ע איך תתיישב הברייתא בשילהי מרובה דמוכח מינה שהביקור אינו מעכב. אמנם לפמשנ"ת שרק ביקור הסמוך לשחיטה הוא שמעכב לק"מ דאף שחסר שם ביקור ארבעה ימים לפני השחיטה שהרי העלו כל יום בלא ביקור ד' ימים לפני הקרבתו אך ביקור זה הרי אינו מעכב וסמוך לשחיטה אה"נ שביקרוהו ושפיר הוכשר להקרבה, ואת"ש היטב.

הרמב"ם בפ"א מתמידין ומוספין הל' ט' כתב רק שצריכין לבקר התמיד אך לא הזכיר שהביקור מעכב והשמיט כל דינו של ר' יוסי שהשוחט תמיד שאינו מבוקר בשבת חייב חטאת ויביא תמיד אחר. והמלבי"ם ויקרא פרשתא ג' אות י"ב מפרש דהרמב"ם ס"ל שחכמים דדרשי בתו"כ תמים יקריבנו תמים יקדישנו פליגי על ר' יוסי דדריש להאי קרא לענין ביקורו ולדידהו נדרש הך קרא לדרשה אחרינא שאסור להקדיש בעל מום ולדידהו לא שנה הכתוב לעכב בביקור דשעת שחיטה [דלדידהו לא נאמר דין ביקור בשחיטה אלא בקרא ד"תמימים יהיו לכם"] ומשו"ה רק מצוה איכא בביקור דשעת שתיטה אך אינו מעכב. והרמב"ם פסק כחכמים וממילא פסק דרק מצוה איכא בביקור אך אינו מעכב. וכ"כ גם החזו"א באו"ח סימן קכ"ד לדף צ"ו יעויי"ש.  
והנה, עד כאן לא נחלקו חכמים אלא אדרשה דתמים יקריבנו שבויקרא אבל אדרשה דתמימים יהיו לכם שבפרשת פנחס לא מצינו שנחלקו וא"כ אף דלית להו לחכמים שנה הכתוב לעכב בביקור דשעת שחיטה, אך מצוה מה"ת איכא בביקור התמיד סמוך לשתיטה ונלמד מתמימים יהיו לכם שנאמר גבי תמידין.

ומעתה נתנה ראש ונשובה למה שתמה החזו"א באו"ח קכ"ד מנלן להצריך ביקור שני סמוך לשחיטה ואי מדרבנן הוא דחשו שמא נפל בו מום מדוע לא חשו גם בשאר קרבנות למום. ולהנ"ל לק"מ דבאמת אינו תקנ"ח אלא מצוה מה"ת הנלמדת מתמימים יהיו לכם והוא דין מיוחד בתמיד שבו נאמר האי קרא דקפיד ביה רחמנא שיהא ידוע בתמימות בשעת הקרבה ומשו"ה לא סגי בביקור הראשון ארבעה ימים קודם ההקרבה אלא בעינן ביקור סמוך לשחיטה כדי שיהא ידוע בתמימות בשעת הקרבה "תמימים יהיו לכם" וכיון דהאי קרא בתמיד איתמר משו"ה חובת ידוע בתמימות רק בתמיד נאמרה ולכן אין ביקור זה נוהג אלא בתמיד ולא בשאר קרבנות עכ"ד הדברות אריאל.

קושטא קאי, יש לעמוד על דברי המלבי"ם שהביא, שלמד ששני הפסוקים שהביא רבי יוסי בשני המקורות השונים הם כדי להגיע ל"שנה עליו הכתוב לעכב" [וכבר עמד על כך בברכת מרדכי פסחים סי' ל"ה]. ראשית כל, למה הביא שני הפסוקים בשני מקומות שונים והשאיר לנו את העבודה לצרף אותם ל"שנה עליו הכתוב לעכב", ובוודאי אין זו המשמעות הפשוטה של דבריו.
זאת ועוד, נראה שר' יוסי לא בא מתורת "שנה עליו הכתוב לעכב" אלא מכוח "הויה" לעיכובא. וא"כ א"א לומר שהרמב"ם כתב שצריך ביקור לפני ההקרבה מהפסוק "תמימים יהיו" למצוה [ולא לעכב] כי ה"יהיו" הוא לעיכובא.  

במשך חכמה [ויקרא א-ג] הקשה על התורת כהנים [תמים יקריבנו תמים יקדישנו רבי יוסי אומר תמים יקריבנו יבקרנו ויקריבנו אמר רבי יוסי שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר עכ"ל] דאף אם נימא דיש דין ביקור בשאר כל הקרבנות דהכא יליף מקרא דיש דין ביקור בכל עולת נדבה דכתיב תמים יקריבנו, הרי בודאי דדין עיכובא בשאינו מבוקר ליתא אלא בקרבן תמיד בלבד ומה דאמר ר' יוסי השוחט תמיד שאינו מבוקר חייב חטאת ויביא תמיד אחר בודאי דמיירי דוקא בעולת התמיד. באופן דלפי"ז קשה מאד מה שנה ר' יוסי דבריו בהך קרא דמיירי בעולת נדבה וצ"ע. ותירץ דר"י מיירי בששחט בשבת את התמיד ונמצא בעל מום והטעם שהקרבן פסול הוא משום היותו בעל מום ואך דמ"מ היה לפטרו מחטאת משום שאנוס הוא דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה דיש בו מום ואך מאחר שיש דין ביקור והו"ל לבקר הקרבן מעתה שוב לית ליה טענת אונס. וזהו דיליף ר' יוסי מקרא דהכא דיש דין ביקור לכתחילה בכל הקרבנות ומה"ט אם לא ביקר בשבת ונמצא בע"מ חייב חטאת עכ"ד. ועי' מה שהעיר עליו בס' ברכת מרדכי ומש"כ שם בסוגייתנו בטוב טעם ודעת שיש חלות דין מיוחדת של "תמים" שאינה קשורה לדיני מום עיי"ש וינעם לך. 

ע"ע בס' שיח ערב על קדשים [לגר"ש קוטלר סי' י'], ס' דבר תורה שמות קמ"ט-ק"נ ובמקורות הרבים המצויינים שם, שערי היכל עמ"ס פסחים מערכה ק"ס, ובחבצלת השרון פ' ויקרא ועוד ועוד וחדלו לספור כי אין מספר.

סיימתי אור לכ"ח אדר בעזרת הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה

כאן גבעת זאב עיר התורה והשמחה