הרשעים אינם יכולים להסתכל באור החסד במקורו בחכמה העליונה, וממילא חפץ החיים אצלם הוא רק אסון, בין לעצמם בין לעולם ולההויה כולה, ונטית המין המביאה את החיים למציאות, קליפתה התאונית היא אצלם כל מה שיש להציל ממנה. וזהו מאיסותה של הערלה, ושורש טומאת הזימה. ועצם החיים אינם להם שום שיווי, וממילא יצרא דשפיכות דמים גדול לעומת יצרא דעריות, ושניהם נאחזים ביצרא דע"ז, שהוא אלהים אחרים, דינים קשים, עורים ורעים, נדחפים מרצון שובב נוטה להרע.
והצדיקים הם להיפוך מכל זה, מגלים את אור חסד עליון בהוייתו, ורואים בנטית המין, הקדושה העליונה ברוממות החכמה, המאירה בחסד, וממולאה בלשד טל הדעת. והחיים יקרים לאין שיעור, מפני שהם נובעים ממקור היקר העליון, הטוב הכמוס, המנצח את כל נצחי נצחים. ובא החסד ואהבת הבריות במקום יצרא דש"ד, והוד הקודש והצנע לכת בידיעה פנימית אזורה בגבורה של לבת קודש, במקום יצרא דעריות, ושניהם אחוזים במקור דעת עליון, היונק מחסדי עולמים שבמחשבה הכמוסה, מקור כל התענוגים, האורות המצוחצחות, המפתחים כל טוב וכל נדיבות, כל יופי וכל גבורה ושמחה וכל נועם עליון, בעולמים כולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה