דף על הדף מנחות דף עג עמוד ב
בגמ': שלמי העכו"ם עולות וכו'.
וברש"י: וה"ה דמנחתן כליל וכו'. בספר ואם תאמר (ח"ב ע' קכ"ח) מביא מדברי התו"כ (פר' אמור) דלמדו מקרא דאין מקבלים שקלים מן הגוי, והקשה שם: וצ"ע דלמה לי קרא, הא מבואר במנחות (כ"א ע"ב) שלדעת בן בוכרי כהנים פטורים משקלים מפני שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה", ומכיון שאם יש לו חלק בעומר ושתי הלחם על ידי שישקול לא יוכלו לקיים דין זה של כליל תהיה ממילא פטור משקלים. וא"כ הוא הדין בגוי, כיון דקיימא לן שקדשי גוים הויין עולות (מנחות ע"ג ע"ב), וגם מנחתם כליל (כמבואר ברש"י שם), וא"כ איך ישקלו, כיון שאין קרבניהם נאכלים ע"כ.
בגמ': הא ר"י הגלילי הא ר"ע, דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם וכו'.
ומבואר כאן דפליגי ר"ע וריה"ג לגבי קרבנות עכו"ם, דר"י הגלילי ס"ל דעכו"ם מקריבים גם שלמים מריבוי דאיש איש וכו', ור"ע ס"ל דאין מקריבים אלא עולה בלבד. והקשה בקרן אורה בזבחים (קט"ז ע"ב) דשם פליגי אמוראי אי קרבו שלמים בב"נ או לא, ומדוע לא מייתי בזבחים את מחלוקת ריה"ג ור"ע כאן דהתם תנאי.
ותירץ בקרן אורה דהם שתי מחלוקות נפרדות, דבמנחות מיירי במקדש ובזבחים מיירי בבמה, וא"כ אפשר דלר"ע קרבים שלמים בבמה אף על פי שבמקדש איתרבו רק לעולה, ולריה"ג קרבים בבמה רק עולות, אף על פי שבמקדש איתרבו גם לשלמים.
ולפי"ז העיר על הרמב"ם שכתב בהל' מעה"ק בפי"ט הל' ט"ז, דהנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום, והיינו בין במקדש בין בבמה, וכמש"כ שם בפ"ג הל' ב' דאין מקבלים מהעכו"ם אלא עולות בלבד, דמשמע דחד דינא הוא במקדש ובבמה.
עוד כתב בקרן אורה שם ליישב הנ"ל דהפלוגתא בזבחים היא קודם מתן תורה, והפלוגתא דריה"ג ור"ע כאן היא לאחר מתן תורה ע"ש.
ובספר זהב מרדכי (פר' נח) כתב ליישב בזה, די"ל דבאמת אין לבני נח שתי תורות הקרבה, במקדש ובבמה, והריבוי דאיש איש, דעכו"ם נודרים ונודבים, הוא רק שמקבלים מהם קרבנות ומקריבים אותם במקדש, אבל ההקרבה היא בתורת הקרבה של במה, וכדמצינו בתוס' בע"ז ל"ד ע"א ד"ה במה, דהא דשימש משה בז' ימי המילואים בחלוק לבן ולא בבגדי כהונה, הוא משום שבימי המילואים היה למשכן דין במה, ואין בגדי כהונה בבמה, וא"כ למאי דאיתרבו בהקרבה במקדש, איתרבו נמי בבמה.
והביאור בזה לפמש"כ המשך חכמה בריש פ' ויקרא להכריע במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בטעם הקרבנות, דבבמה י"ל כהרמב"ם דהקרבנות הם כדי להרחיק לב האדם מע"ז, וכדתנן בזבחים (קי"ג ע"א) דאין ריח ניחוח בבמה, אבל קרבנות בית המקדש, ודאי הם לקרב העולמות ולחבר דודים וכמש"כ הרמב"ן, ולפי"ז נמצא דקרבנות עכו"ם שהקרבתם היא רק בתורת הרחקה מע"ז, אינם יכולים כלל להיקרב בתורת קרבנות בית המקדש, וע"כ שהם קרבים רק בתורת הקרבת במה.
ולפי"ז מבוארים היטב דברי הר"ש משאנץ שכתב דבקרבנות עכו"ם אין הקרבן מרצה על הבעלים כלל, ונתרבו רק לענין שיכולים להביא קרבן עכ"ד. והביאור בזה הוא כהנ"ל, דכיון שהקרבתם היא רק בתורת הרחקה מע"ז גרידא, אין בזה דין ריצוי ודו"ק.
בגמ': איש איש לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל.
הגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא ז"ל בשו"ת באר יצחק (סי' א') הביא קושית הפנים מאירות בהא דאמרי' איש איש לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל, והלא אין שליחות לנכרי, ואמאי לא פשיט הגמ' מכאן דכהני שליחא דרחמנא נינהו, ותירץ דהאי דבעי שליחות בשחיטת קדשים היינו דוקא בישראל, שיש להבעלים זכות בגוף הקרבן, בשלמים זכות אכילת בשר לבעלים ובעולות וחטאות יש לבעלים זכות שמכפרת על עשה ולא תעשה, ולכן שייך שפיר על הבעלים חיוב למנות שליח על השחיטה, משום דעדיין יש להבעלים חלק בהקרבן, משא"כ בנכרי דלאחר הקדשו לא נשאר לעצמו שום זכות כלל בהקרבן, דהא שלמי נכרי עולות הם, ומכפרת עליהם לא שייך כמבואר בהגהות אשר"י פ"ק דב"ק דלכן אין מקבלין צדקה מהם, ונדרים ונדבות מקבלים מהם משום שאין באין לכפרה, א"כ אין להם שום זכות בהקרבן דנימא דיעשו שליחות על השחיטה דהוי כליתא בעלים על הקרבן עכת"ד.
בגמ': עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה קרבים משלו, ואם לאו קרבים משל צבור.
והקשה שם בשיטה מקובצת (אות ד') וז"ל: "ואם לאו קריבין משל ציבור, וא"ת אמאי לא כייפינן ליה להביא נסכים משלו כדאמרינן בהתודה (דף פ"א ע"ב), וי"ל דה"מ ישראל אבל עכו"ם אין כפיה לעכו"ם". וטעמא בעי אמאי אין כפיה לעכו"ם.
וכתב הגרצ"פ פראנק זצ"ל בספרו הר צבי (פר' ויקרא): והנה דברי רש"י (על התורה ר"פ ויקרא) מקורם מדברי הגמ' בערכין (דף כ"א ע"א): "חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
ולכאורה קשה, דאם אומר רוצה אני על ידי כפיה, אין זה לרצונו, ואיך מתקיים הכתוב "יקריב אותה לרצונו".
והנה הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"ב ה"כ), הסביר שאלה זו: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו'... ולמה לא בטל גט זה שהוא אנוס... לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו". כוונת דבריו, שע"י הכפיה אנו מסלקין את יצרו הרע והוא חוזר לרצון המקורי והפנימי של כל בן ישראל, לקיים את המצוות בשלימות וברצון גמור, ואמירתו רוצה אני נובע מרצונו הפנימי האמיתי שלו. (וכיוון שהמשנה משווה בדין זה קרבן לגט, הרי טעם זה איתא אף בקרבן).
וע"פ זה ברורים דברי השטמ"ק הנ"ל, דרק בישראל אמרינן שרצונו הפנימי הוא לקיים מצוות התורה, והכפיה מתשת את יצרו הרע שתקפו שלא לקיים המצוה. אבל בעכו"ם אין רצונו הפנימי והמקורי לקיים מצוות, ולכן אף שאמר רוצה אני, כיון שאמר ע"י כפיה, אין זה לרצונו, כי בפנימיות לבו באמת אינו רוצה אף עתה לקיים המצוה או להביא הקרבן, ורק מחמת הכפיה משקר ואומר רוצה אני, ואין זה לרצונו עכ"ד.
בגמ': שלמי העכו"ם עולות וכו'.
וברש"י: וה"ה דמנחתן כליל וכו'. בספר ואם תאמר (ח"ב ע' קכ"ח) מביא מדברי התו"כ (פר' אמור) דלמדו מקרא דאין מקבלים שקלים מן הגוי, והקשה שם: וצ"ע דלמה לי קרא, הא מבואר במנחות (כ"א ע"ב) שלדעת בן בוכרי כהנים פטורים משקלים מפני שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה", ומכיון שאם יש לו חלק בעומר ושתי הלחם על ידי שישקול לא יוכלו לקיים דין זה של כליל תהיה ממילא פטור משקלים. וא"כ הוא הדין בגוי, כיון דקיימא לן שקדשי גוים הויין עולות (מנחות ע"ג ע"ב), וגם מנחתם כליל (כמבואר ברש"י שם), וא"כ איך ישקלו, כיון שאין קרבניהם נאכלים ע"כ.
בגמ': הא ר"י הגלילי הא ר"ע, דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם וכו'.
ומבואר כאן דפליגי ר"ע וריה"ג לגבי קרבנות עכו"ם, דר"י הגלילי ס"ל דעכו"ם מקריבים גם שלמים מריבוי דאיש איש וכו', ור"ע ס"ל דאין מקריבים אלא עולה בלבד. והקשה בקרן אורה בזבחים (קט"ז ע"ב) דשם פליגי אמוראי אי קרבו שלמים בב"נ או לא, ומדוע לא מייתי בזבחים את מחלוקת ריה"ג ור"ע כאן דהתם תנאי.
ותירץ בקרן אורה דהם שתי מחלוקות נפרדות, דבמנחות מיירי במקדש ובזבחים מיירי בבמה, וא"כ אפשר דלר"ע קרבים שלמים בבמה אף על פי שבמקדש איתרבו רק לעולה, ולריה"ג קרבים בבמה רק עולות, אף על פי שבמקדש איתרבו גם לשלמים.
ולפי"ז העיר על הרמב"ם שכתב בהל' מעה"ק בפי"ט הל' ט"ז, דהנכרים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום, והיינו בין במקדש בין בבמה, וכמש"כ שם בפ"ג הל' ב' דאין מקבלים מהעכו"ם אלא עולות בלבד, דמשמע דחד דינא הוא במקדש ובבמה.
עוד כתב בקרן אורה שם ליישב הנ"ל דהפלוגתא בזבחים היא קודם מתן תורה, והפלוגתא דריה"ג ור"ע כאן היא לאחר מתן תורה ע"ש.
ובספר זהב מרדכי (פר' נח) כתב ליישב בזה, די"ל דבאמת אין לבני נח שתי תורות הקרבה, במקדש ובבמה, והריבוי דאיש איש, דעכו"ם נודרים ונודבים, הוא רק שמקבלים מהם קרבנות ומקריבים אותם במקדש, אבל ההקרבה היא בתורת הקרבה של במה, וכדמצינו בתוס' בע"ז ל"ד ע"א ד"ה במה, דהא דשימש משה בז' ימי המילואים בחלוק לבן ולא בבגדי כהונה, הוא משום שבימי המילואים היה למשכן דין במה, ואין בגדי כהונה בבמה, וא"כ למאי דאיתרבו בהקרבה במקדש, איתרבו נמי בבמה.
והביאור בזה לפמש"כ המשך חכמה בריש פ' ויקרא להכריע במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בטעם הקרבנות, דבבמה י"ל כהרמב"ם דהקרבנות הם כדי להרחיק לב האדם מע"ז, וכדתנן בזבחים (קי"ג ע"א) דאין ריח ניחוח בבמה, אבל קרבנות בית המקדש, ודאי הם לקרב העולמות ולחבר דודים וכמש"כ הרמב"ן, ולפי"ז נמצא דקרבנות עכו"ם שהקרבתם היא רק בתורת הרחקה מע"ז, אינם יכולים כלל להיקרב בתורת קרבנות בית המקדש, וע"כ שהם קרבים רק בתורת הקרבת במה.
ולפי"ז מבוארים היטב דברי הר"ש משאנץ שכתב דבקרבנות עכו"ם אין הקרבן מרצה על הבעלים כלל, ונתרבו רק לענין שיכולים להביא קרבן עכ"ד. והביאור בזה הוא כהנ"ל, דכיון שהקרבתם היא רק בתורת הרחקה מע"ז גרידא, אין בזה דין ריצוי ודו"ק.
בגמ': איש איש לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל.
הגאון ר' יצחק אלחנן מקאוונא ז"ל בשו"ת באר יצחק (סי' א') הביא קושית הפנים מאירות בהא דאמרי' איש איש לרבות העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל, והלא אין שליחות לנכרי, ואמאי לא פשיט הגמ' מכאן דכהני שליחא דרחמנא נינהו, ותירץ דהאי דבעי שליחות בשחיטת קדשים היינו דוקא בישראל, שיש להבעלים זכות בגוף הקרבן, בשלמים זכות אכילת בשר לבעלים ובעולות וחטאות יש לבעלים זכות שמכפרת על עשה ולא תעשה, ולכן שייך שפיר על הבעלים חיוב למנות שליח על השחיטה, משום דעדיין יש להבעלים חלק בהקרבן, משא"כ בנכרי דלאחר הקדשו לא נשאר לעצמו שום זכות כלל בהקרבן, דהא שלמי נכרי עולות הם, ומכפרת עליהם לא שייך כמבואר בהגהות אשר"י פ"ק דב"ק דלכן אין מקבלין צדקה מהם, ונדרים ונדבות מקבלים מהם משום שאין באין לכפרה, א"כ אין להם שום זכות בהקרבן דנימא דיעשו שליחות על השחיטה דהוי כליתא בעלים על הקרבן עכת"ד.
בגמ': עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ושילח עמה נסכיה קרבים משלו, ואם לאו קרבים משל צבור.
והקשה שם בשיטה מקובצת (אות ד') וז"ל: "ואם לאו קריבין משל ציבור, וא"ת אמאי לא כייפינן ליה להביא נסכים משלו כדאמרינן בהתודה (דף פ"א ע"ב), וי"ל דה"מ ישראל אבל עכו"ם אין כפיה לעכו"ם". וטעמא בעי אמאי אין כפיה לעכו"ם.
וכתב הגרצ"פ פראנק זצ"ל בספרו הר צבי (פר' ויקרא): והנה דברי רש"י (על התורה ר"פ ויקרא) מקורם מדברי הגמ' בערכין (דף כ"א ע"א): "חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
ולכאורה קשה, דאם אומר רוצה אני על ידי כפיה, אין זה לרצונו, ואיך מתקיים הכתוב "יקריב אותה לרצונו".
והנה הרמב"ם בהלכות גירושין (פ"ב ה"כ), הסביר שאלה זו: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, ב"ד של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו'... ולמה לא בטל גט זה שהוא אנוס... לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו". כוונת דבריו, שע"י הכפיה אנו מסלקין את יצרו הרע והוא חוזר לרצון המקורי והפנימי של כל בן ישראל, לקיים את המצוות בשלימות וברצון גמור, ואמירתו רוצה אני נובע מרצונו הפנימי האמיתי שלו. (וכיוון שהמשנה משווה בדין זה קרבן לגט, הרי טעם זה איתא אף בקרבן).
וע"פ זה ברורים דברי השטמ"ק הנ"ל, דרק בישראל אמרינן שרצונו הפנימי הוא לקיים מצוות התורה, והכפיה מתשת את יצרו הרע שתקפו שלא לקיים המצוה. אבל בעכו"ם אין רצונו הפנימי והמקורי לקיים מצוות, ולכן אף שאמר רוצה אני, כיון שאמר ע"י כפיה, אין זה לרצונו, כי בפנימיות לבו באמת אינו רוצה אף עתה לקיים המצוה או להביא הקרבן, ורק מחמת הכפיה משקר ואומר רוצה אני, ואין זה לרצונו עכ"ד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה