הגאון הגדול רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתינו אמרה תורתינו הקדושה ויהי בלדתה ויתן יד ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה. והנה במדרש בראשית רבה בפרשתן פרשה פ"ה אמרי' "ויהי בלדתה ויתן יד, אמר רבא בר רב חסדא ג' נאמנין לאלתר ואלו הן החיה והשיירא [פירוש – אסופי] והמטהרת את חברתה. חיה, דכתיב ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה". וכ"ה בירושלמי פ"ד דקידושין ה"ב ובירושלמי בבבא בתרא פ"ג ה"א.
והנה מרהיטת דברי המדרש והירושלמי נראה דהא דחיה נאמנת היינו נאמנות מדאורייתא, ותו מדכייל לה המדרש בהדי שיירא ומטהרת את חברתה דהוי נאמנות מדאורייתא, ש"מ דגם נאמנות החיה הוי מדאורייתא. אמנם הפני משה ז"ל שם בירושלמי במראה"פ כתב דבהכרח דאין זה אלא אסמכתא בעלמא, דשאני התם דהמילדת קשרה על ידו שני, יעו"ש.
והנה בקידושין ע"ג ב' אמרי' אמר רב חסדא שלשה נאמנים לאלתר אלו הן אסופי חיה ופוטרת חברותיה, ובתר הכי אייתינן "ת"ר נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר" וכתב הר"ן ז"ל [ל"א ב' מדפי הרי"ף] לענין נאמנותה של חיה לומר זה כהן וזה לוי וז"ל בד"ה נאמנת, "ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב א"א בענין אחר". והט"ז ז"ל באהע"ז סי' ד' סק"כ, כתב דאע"ג דהר"ן ז"ל לא מיירי להדיא לענין נאמנות החיה לגבי בכורה מ"מ דברי הר"ן ז"ל קאי נמי אבכורה, יעו"ש. והרשב"א ז"ל בקידושין ע"ג ב' ד"ה ת"ר כתב וז"ל בא"ד "ותקנת חכמים הוא כעין נאמן הדיין וכעין נאמנותה של חיה ואם", ומדבריו ז"ל נראה דנאמנותה של חיה הוי רק מדרבנן. אלא דגם הוא ז"ל לא פירש, האם מיירי נמי לענין בכורה ועי' לקמן.
אמנם התשב"ץ ז"ל בתשו' ח"א סי' פ"ד כתב וז"ל "מה שאמרת שלא נמצא שיאמרו חכמים שנתנה תורה נאמנות לעד אחד אלא בשני מקומות וכו', לאו כללא הוא, שהרי האמינה תורה עד אחד באיסורין וכו', ועוד והא איכא נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי ושלשה נאמנין על הבכור חיה ואמו ואביו". ומוכח מדבריו ז"ל להדיא דנאמנות החיה הוי נאמנות מדאורייתא.
והנה בדבריו ז"ל קשיא טובא, היאך יתכן שתהא החיה נאמנת מדאורייתא על הבכור, הא הוי עדות על דבר שבממון היינו חלק בכורה, ואפי' איש אינו נאמן דע"א הוא, וכ"ש אשה דאינה בתורת עדות בדבר שבממון, וצ"ע.
ברם, מצינו להרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל נ"ב ס"ב וז"ל, "שלשה נאמנים על הבכור חיה ואביו ואמו. והתם גופי' לא אמרי' הכי אלא משום דגלי קרא יכירנו לאחרים, ובשביל שהאמינה תורה לאב אף על פי שהוא קרוב ויחיד וטעמא שאין להעיד אלא הוא ואין אחר יכול להכירו ילפינן מינה הוא הדין חיה ואמו", וכ"ה בתוס' הרא"ש ז"ל בקידושין ע"ד א' בד"ה חיה וז"ל "כולהו ילפינן להו מדחזינן שהאמינה תורה לאב להעיד על בנו ובכור אף על פי שהוא קרוב לפי שרגיל האב להכיר בבניו יותר מאחר, ילפינן נמי מיניה להאמין חיה לאלתר ואמו כל שבעה לפי שאין רגיל לידע אחר שהוא לשם".
ומדברי הרא"ש ז"ל נמצינו למדים טעם חדש בהא דחיה נאמנת מדאורייתא, והיינו משום דרק היא יכולה להכיר הולד כשנולד. וכבר מצינו דוגמתו בדברי הרמב"ן ז"ל בגיטין ב' ב' ד"ה עד, דמה"ט האמינה תורה לאשה בספירת ז' נקיים וז"ל, "אי אפשר שתביא עדים לפסיקת זיבתה ונדתה ולספירתה ולטבילתה ולפיכך האמינתה תורה".
והנה יש להוציא מדברי הרא"ש ז"ל, דגם לענין הא דאמרי' התם דנאמנת החיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר וכ' רש"י ז"ל בד"ה זה, דמיירי בכמה נשים שילדו בבית אחת, ולדעת הרא"ש ז"ל גם בזה החיה נאמנת מדאורייתא, דגם לענין זה רק המיילדת יכולה לדעת.
וקשיא לי טובא לפי"ז, דהנה אמרי' התם, נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר, בד"א שלא קרא עליה שם ערער אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת ערער דמאי אלימא ערער חד והאמר ר' יוחנן אין ערער פחות משנים, וכו' ואיבעית אימא לעולם אימא לך ערער חד וכי אמר ר"י אין ערער פחות משנים הני מילי היכא דאיכא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות חד נמי מהימן", וכן פסק מרן המחבר ז"ל באהע"ז סי' ד' סל"ה.
והק' הר"ן ז"ל שם [ל"א א' מדפי הרי"ף] אמאי בקרא עליה ערער דחד אינה נאמנת, הא קיי"ל דכל מקום שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים. ותי' דמה שהחיה נאמנת לומר שזה כהן וזה לוי היינו רק מדרבנן משום דא"א בלאו הכי, וע"כ לא נתנו חז"ל נאמנות לחיה אלא כשלא קרא ערער ואפי' דחד, כן ביאר הט"ז ז"ל שם כונת הר"ן ז"ל [ועי' בדברי המל"מ ז"ל בפט"ו מאיסו"ב הי"א].
ומעתה לפי"ז, צ"ע היאך יפרנס הרא"ש ז"ל הא דקתני דבקרא עלי' ערער אין החיה נאמנת, ולהנ"ל צ"ע כיון דנאמנת מדאורייתא הדרי קושית הר"ן ז"ל לדוכתא, שו"ר דהרא"ש ז"ל בתוהרא"ש לעיל ע"ג ב' הק' נמי קושית הר"ן ז"ל, ותי' וז"ל "משום דאין כאן נאמנות גמורה אלא לפי שבאותה שעה א"א אלא בעדות החיה" וכונתו ז"ל לא זכיתי להבין, הא לקמן כתב דהוי נאמנות מדאורייתא וילפי' לה מנאמנות האב דגילתה התורה 'יכיר', והרי בהא דהאב נאמן מדין 'יכיר' ודאי דבקרא עלי' ערער דחד, האב נאמן, וצ"ע.
והנה הבית שמואל ז"ל באהע"ז סי' ד' סק"ס חידש דלדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מגירושין הכ"א, דאשה שהעידה שמת בעלה של פלוני ובא עד כשר והכחישה אפי' אחר שהתירוה בבי"ד תצא, וכ' הב"ש ז"ל דה"ה לענין איסורים דעד כשר נאמן יותר מאשה, וממילא לא קשיא קושית הר"ן ז"ל, דהא דאמרי' כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים היינו באיש שהוא בר עדות, ולא באשה, יעו"ש, והנה לפי"ז יש ליישב בעז"ה באופן נכון, דהנה הטור ז"ל באהע"ז סי"ז סל"ח פסק כהרמב"ם ז"ל, וא"כ שפיר י"ל דמסתמא הרא"ש ז"ל נמי ס"ל הכי, וממילא לא קשיא קושית הר"ן ז"ל, ודו"ק.
והנה יש לחדש בעז"ה ב' נפק"מ נפלאות בהא דהחיה נאמנת מדאורייתא.
א] הנה לדעת הט"ז ז"ל דגם לענין בכור נאמנת החיה רק מדרבנן, בהכרח דהא דנוטל פי שנים הוי מדין הפקר בי"ד, דהא מדאורייתא אינה נאמנת ואינו אלא ספק בכור והמוציא מחבירו עליו הראי', וא"כ אם הבכור יקדש אשה בדמי בכורתו אינה מקודשת אלא מדרבנן לדעת רבינו ירוחם ז"ל בח"א נכ"ב דהמקדש אשה בחפץ שקנה אותו רק מדרבנן אינה מקודשת אלא מדרבנן, אבל להרא"ש והתשב"ץ ז"ל דנאמנת מדאורייתא א"כ האשה מקודשת מה"ת. וזה חדש.
ב] תו י"ל בעז"ה דבר מחודד. דהנה הפתחי תשובה ז"ל בחו"מ סי' רפ"א סק"ז הביא דעת השבות יעקב ז"ל דגם יורש יחידי יש לו דין בכור יעוש"ה, וכתב הדבר אברהם ז"ל בח"א סכ"ז דלפי"ז יורש יחידי פטור ממעשר בהמה, דחלק הבכורה הוי בגדר מתנה דהוי כלקוח דפטור ממעשר בהמה, וממילא חלק הפשוט נמי פטור לפי שמעורבין ב' החלקים יחד כיון דהוא יורש יחידי יעוש"ה, והשתא לפי"ז משכח"ל נפק"מ נפלאה, בבן ובת תאומים, שהחיה העידה שהבן נולד הראשון והוא בכור ונוטל כל הנכסים, ולהנ"ל יהי' הדין דמ"מ חייב במעשר בהמה, דמדאורייתא אינה נאמנת ואין זה חלק בכורה. [והוצרכנו לאופן זה, דאי מיירי בב' בנים תאומים, הרי בכל ענין פטור ממעשר בהמה דגם על הצד שאינו בכור נמצא דקיבל מאחיו חלק בכורה במתנה ובלא"ה פטור, אבל בבן ובת א"כ על הצד שאינו בכור הרי קיבל חלק בכורה מדין פשוט ושפיר חייב במע"ב].
וליכא למימר דעכ"פ נפטרנו משום תקנת חז"ל, הא ליתא, דהא כתב הר"ן ז"ל בנדרים מ"ד ב' ד"ה ופרכינן דאין לפטור אדם מתרו"מ משום הפקר בי"ד דלא באו חכמים להקל ולפטור מן המעשר מה שהוא חייב בו מן התורה, וא"כ ה"נ דכותה דלא יפטר ממעשר בהמה משום הפקר בי"ד כיון שחייב בה מן התורה, אבל להרא"ש והתשב"ץ ז"ל דהחיה נאמנת מדאורייתא א"כ החלק בכורה הוי מדאורייתא ושפיר פטור ממעשר בהמה, ודו"ק היטב כי קצרתי.
ונלע"ד בעז"ה ליתן טעם חדש בהא דהחיה נאמנת מדאורייתא, ובו יבוארו כמה יסודות בדיני נאמנות ע"א בממון.
הנה המהרי"ק ז"ל בשורש ע"ב יצא ללמד בדבר החדש, דהא דבדבר שבערוה צריך ב' עדים היינו דוקא במקום דהוי איתחזק איסורא, אבל היכא דלא איתחזיק איסורא גם ע"א נאמן, דהדר דינו כשאר איסורים דילפי' מ'וספרה לה' דע"א נאמן. וכ' המהרי"ק ז"ל שם וז"ל, "ועוד כיון דגמרינן דבר דבר מממון איכא למימר דון מינה ומינה, מה התם להוציא מחזקתו אף כאן להוציא אשה מחזקת איסור". והיינו דס"ל דגם בממון הא דבעי' ב' עדים היינו דוקא בדהוי נגד חזקת ממון, אבל בליכא חזקת ממון ע"א נאמן יעוש"ה. ועי' בדברי הש"ש ש"ו פ"ג, ובדברי האמרי בינה ז"ל ז"ל בהל' עדות סי' כ"ט.
ומעתה נלע"ד בעז"ה לחדש, דבממון היכא דליכא חזקת ממון, לא די דעד אחד נאמן, אלא אפי' אשה נאמנת. ואמינא מילתא בטעמא, דהנה תורתינו הקדושה נתנה כללים לדבר, דבממון ובדבר שבערוה בעי' ב' עדים ובאיסורים ע"א נאמן ואפי' אשה, וכל שלא נכלל בממון או בדשב"ע הדר דינו ככל איסורי התורה דאשה נאמנת, ומגוף דברי המהרי"ק ז"ל אנו למדים דכל עדות שבממון שאינו מנגד לחזקה הוי כאיסורים יעו"ש, וממילא דאשה נמי נאמנת.
והשתא, בהא דחיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני, הרי התם ליכא נפק"מ בעדות זו לממון אלא באחת משתי פנים, או לענין שיטול פי שנים לאחר מיתת אביו, או לענין שיתחייב האב לפדותו בחמש סלעים. ונחזי אנן, הנה לענין פדיון הבן הרי אין זה נגד חזקה דהא כ' הט"ז ז"ל הנ"ל דהכא מיירי בשילדה תאומים, וא"כ ממ"נ האב חייב חמשה סלעים או משום הראשון או משום השני, אלא דא"כ בשנולדו תאומים בן ובת אין החיה נאמנת לומר דהבן נולד ראשון.
אלא דבזה גופא יש להסתפק, בעד אחד שמעיד שהילד הזה הוא בכור, האם נחשב כעדות שבממון או עדות באיסורים, דהרי חיוב הממון נגזר מכח חיוב המצוה, ונמצא עיקר העדות הוי לגבי המצוה, ותליא בספיקא דהמנח"ח ז"ל במצוה שצ"ב אות ב' לענין בכור קטן שפדה עצמו בקטנותו. [ולא דמיא לדברי הר"ן ז"ל בחי' לסנהדרין ל' א' לענין ע"א שמעיד דמעות אלו הם של מעשר שני, דהתם האיסור והממון חלים בב"א ודין מעשר שני נוגע בין לאיסור בין לממון, משא"כ בפדה"ב דעיקר העדות הוי על חיוב המצוה].
ולענין שיטול פי שנים בנחלה, גם זה אינו מנגד להחזקה, דכיון דעתה האב חי ואין נדון זה עומד לפנינו השתא, וירושת בכור הוא דבר המתחדש לאחר מיתת אביו, וזה מתנה שהיורשים נותנים לבכור וכדאמרי' בב"ב קכ"ד א' דמתנה קריא רחמנא, ומה"ט כתב הקצוה"ח ז"ל בסי' רע"ח סקי"ג דמהני סילוק הבכור בחיי האב מחלק הבכורה, ומה"ט כתב הנתה"מ ז"ל שם סק"ט דבספק מי הבכור אין הפשוטים חייבים להוציא הממון מרשותם ושיחלוקו המסופקים ביניהם.
וראי' גדולה יש להביא בעז"ה ליסוד זה, מהא דכ' הנתה"מ ז"ל בספרו נחלת יעקב בחי' לגיטין ב' ב' דע"א שמעיד על מקוה שהוא כשר אין זה נחשב כעדות נגד איתחזק איסורא. ואע"ג דהעדות שהמקוה כשר נוגעת רק לטהר הטובל בה והרי הטובל בה אית לי' חזקת טומאה, והיינו משום דהשתא מיהת אין הטובל לפנינו יעו"ש, וכ"כ הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד סי' ט"ו על הט"ז סק"ד בד"ה אולם.
נמצינו למדים מכל זה, דהא דהחיה נאמנת לומר זה יצא ראשון הוי נאמנות מדאורייתא כיון דאין זה עדות נגד חזקה וכנ"ל מדברי המהרי"ק ז"ל, והא דבעי' קרא לאב שנאמן לומר זה בכור היינו משום דאינו נאמן בתורת עדות דקרוב הוא, ולגבי ממונו לענין ירושה פסול נמי משום בעל דבר.
אמנם א"כ צ"ע אמאי רק חיה נאמנת ואמאי הוצרך הרא"ש ז"ל להא דהאמינתה התורה לפי שאין אחר יכול להכיר הולד, ולדברינו הא כל אשה נאמנת בזה כדין ע"א באיסורין. ולאו קושיא היא, דכבר כתב הט"ז ז"ל באהע"ז סי' ד' סוף סק"כ, דהא דנאמנת החיה לומר זה יצא ראשון הרי מיירי באשה שילדה תאומים ורגיל להיות להם דמיון בצורתם וצריך הבחנה גדולה להבחין ביניהם יעו"ש.
ובתוס' ישנים בכריתות י"ב ב' כתב וז"ל "מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה בעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותן כלום אם באים לאחר זמן להעיד בפני בית דין", והבית מאיר ז"ל באהע"ז סי' מ"ב ס"ד כתב דכונת התו"י היינו דהוי מילתא דלא רמיא עלי' ולאו אדעתי' ולכך אינו נאמן להעיד לאחר זמן [ועי' בהגהת הברוך טעם ז"ל שם], והשתא לפי"ז א"ש הא דרק החיה נאמנת, דכיון דצריך הבחנה גדולה בתאומים לדעת מי יצא ראשון, ושאר אנשים הוי מילתא דלא רמיא עלייהו, ע"כ רק החיה נאמנת, דכיון דיודעת שסומכים עליה דרק היא יכולה להבחין ע"כ נותנת דעתה לזה.
והשתא אי כנים אנו בעז"ה בזה, נמצינו למדים דבר נפלא דרק בהכרת בכורה נאמנת מדאורייתא, אבל בהא דקתני דנאמנת לומר זה כהן וזה לוי וזה ממזר וזה נתין, אין החיה נאמנת מדאורייתא, ואמינא מילתא בטעמא, דכיון דמיירי באופן שד' נשים ילדו בבית אחת וכנ"ל מדברי רש"י ז"ל, הנה לפי"ז נמצא דמה שהחיה מעידה דתינוק זה כהן הוא או ממזר הוא הרי זה עדות נגד הרוב דעל כ"א איכא רוב שאינו כן, ודעת הבית שמואל ז"ל באהע"ז סי' ד' סקל"ט דע"א אינו נאמן נגד רובא דאיתא קמן, [ועי' בדברי הנוב"י ז"ל באהע"ז קמא סי' ס"ט, ועי' בדברי הפנ"י ז"ל קידושין ס"ג ב' ובחי' הגרעק"א ז"ל בכתובות י"ג א'], וליכא למימר דהוי קבוע והוי כמחצה על מחצה ושוב נאמנת מדאורייתא, הא ליתא, דהרי כתבו התוס' בחולין צ"ה א' ד"ה ספקו, ובנזיר י"ב א' ד"ה אסור, דקבוע שאינו ניכר לא הוי קבוע מדאורייתא. [ושו"מ ת"ל דגוף הסברא דהכא הוי עדות נגד רובא כבר כתב המקנה ז"ל בקידושין ע"ג ב' בד"ה ת"ר יעו"ש]
ומעתה, למאי דהבאנו לעיל מדברי הר"ן ז"ל דהא דבקרא עליה ערער דחד אינה נאמנת היינו משום דנאמנות החיה היינו רק מדרבנן, והנה לדברינו השתא נמצא דלענין בכורה כיון דנאמנת מדאורייתא א"כ גם בקרא עלי' ערער דחד הרי היא נאמנת, אבל לענין הא דהחיה נאמנת לומר זה כהן וזה לוי וכו' דהתם אינה נאמנת מדאורייתא דהוי נגד הרוב, ונאמנותה היינו רק מדרבנן, א"כ אם קרא עליה ערער דחד אינה נאמנת.
דו"ק ותשכח דבחו"מ סי' רע"ז סי"ב כשהביא מרן המחבר ז"ל הא דהחיה נאמנת על הבכור לא כתב דבד"א כשלא קרא עליה ערער, ובאהע"ז לענין זה כהן וזה לוי וכו' כתב דבד"א כשלא קרא עליה ערער, ולהנ"ל ה"ז ניחא מאד [והנה הט"ז ז"ל בחו"מ ובאהע"ז שם כתב מכח קושיא אחרת, דגם לענין בכור מיירי מרן המחבר ז"ל כשהחיה לא הוכחשה, ולהנ"ל ניחא מאד, דהרי הט"ז ז"ל שם ס"ל דגם לענין בכור החיה נאמנת רק מדרבנן, ודו"ק היטב].
תמצית העולה מהדברים.
א] במדרש למדו מהא דכתיב זה יצא ראשון, דמיילדת נאמנת לומר שזה בכור, וכ' הפ"מ ז"ל, דהוי אסמכתא, דהא קשרה על ידו שני. וכ"נ מדברי הרשב"א והר"ן ז"ל דנאמנת רק מדרבנן.
ב] אולם מדברי התשב"ץ ז"ל מוכח דהוי מדאורייתא, וצ"ע הא דבר שבממון בעי ב' עדים ועוד דאשה פסולה לעדות ממון.
ג] ומצינו בדברי הרא"ש ז"ל טעם חדש דכיון דהרגילות הוא שרק המילדת יכולה להבחין ע"כ נאמנת מדאורייתא וילפי' לה מהא דהאב נאמן, ויש להוציא מדבריו ז"ל דגם לענין נאמנותה לומר זה כהן וזה לוי נאמנת מדאורייתא.
ד] ולפי"ז צ"ע אמאי אמרי' דבקרא עלי' ערער דחד אינה נאמנת, וביאר הר"ן ז"ל דהיינו משום דנאמנות החיה רק מדרבנן, ולהרא"ש ז"ל דלענין זה כהן וכו' נאמנת מדאורייתא הדק"ל.
ה] וי"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן יותר מאשה גם באיסורים דלפי"ז א"צ לתרץ כהר"ן ז"ל וכדכ' הב"ש ז"ל.
ו] י"ל ב' נפק"מ בהא דהחיה נאמנת מה"ת, א] בקידש אשה בדמי בכורתו שקיבל מכח עדות החיה, להסוברים דהוי מדרבנן א"כ מקודשת רק מדרבנן לדעת רבינו ירוחם ז"ל, ולהסוברים דנאמנת מדאורייתא מקודשת מדאורייתא.
ז] תו י"ל נפק"מ נפלאה, לדעת השבות יעקב ז"ל דיורש יחידי נמי יש לו דין בכור, וכתב הדב"א ז"ל דלפי"ז פטור ממע"ב דבכור מתנה קריא רחמנא וחלק הפשוט מעורב בחלק המתנה, ולפי"ז נפק"מ בנולדו בן ובת תאומים והחיה מעידה שהבן יצא ראשון והוא בכור, א"כ להסוברים דנאמנת רק מדרבנן שפיר חייב במע"ב.
ח] נלע"ד בעז"ה טעם חדש להא דהוי מדאורייתא, למש"כ המהרי"ק ז"ל דע"א נאמן לדבר שבממון בדליכא חזקת ממון כנגדו, ולפי"ז יש לחדש דבכה"ג גם אשה נאמנת.
ט] ומעתה כשאומרת זה יצא ראשון ליכא חזקה כנגדה, דלענין פדה"ב הרי ממ"נ אחד מהם בכור, וגם יתכן דפדה"ב הוי עדות על המצוה וממילא חייב ממון, ולענין שיטול פי שנים, כיון דעתה האב חי וחלק בכורה הוי מתנה של היורשים, אינו נחשב השתא כעדות על ממון.
י] ויש ללמוד כן מהא דכ' הנתה"מ והגרעק"א ז"ל דעד שמעיד על מקוה שהיא כשרה אין זה נחשב נגד חזקת טומאה דאין הטובל לפנינו.
י"א] והא דרק חיה נאמנת, היינו משום דצריך הבחנה גדולה להכיר בין התאומים, והתו"י בכריתות כ' דבמקום דלא רמיא עלי' אין האדם נאמן באיסורים.
י"ב] והנה לפי"ז י"ל דלענין נאמנותה לומר זה כהן וזה לוי וכו', כיון דמיירי התם בד' נשים שילדו בבית אחד, א"כ אינה נאמנת דהוי ע"א נגד רוב דאיכא רוב תינוקות בבית זה שאינם כהנים ואינם לוים, וקבוע נמי לא הוי מה"ת כיון דאינו ניכר.
י"ג] ולפי"ז הא דקרא עליה ערער דחד דאינה נאמנת היינו רק בזה כהן וזה לוי אבל לענין בכורה נאמנת אפי' בקרא עלי' ערער דחד, ובזה יש ליישב הא דמרן המחבר ז"ל הביא הא דקרא עלי' ערער דחד רק לענין זה כהן וכו' ולא לענין בכורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה