הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בעמדינו בימי החנוכה, ימים אשר בהם נתן לנו אבינו שבשמים ברוב רחמיו
וחסדיו אפשרות להתחזק בעסק התורה הק' וכמו שאנו אומרים וזדים ביד עוסקי תורתך,
אכתוב בעז"ה ענין הנוגע לזמן הדלקת נרות חנוכה.
אמרי' בשבת כ"א ב' "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן
השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק ואי נמי לשיעורה".
והנה להלכה קיי"ל דגם באיחר זמן הדלקה חייב להדליק, ומצינו
בדברי רבנן קמאי ז"ל כמה טעמים לכך, ותרי מינייהו נזכיר כי איכא כמה
נפק"מ להלכה.
א] התוס' שם בד"ה דאי כתבו וז"ל, "אבל מכאן ואילך עבר
הזמן, אומר הר"י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי,
ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא". וביאר מהר"ם
ז"ל דהך שינויא ד'לשיעורה' ס"ל דגם לאחר שכלתה רגל מן השוק חייב להדליק,
ומספק שמא הלכה כהך שינויא, פסק הר"י פור"ת ז"ל דחייב להחמיר.
והק' האחרונים ז"ל אהא דכ' התוס' דאם איחר חייב להחמיר מספק, הא
כיון דנרות חנוכה הוי מצוה מדרבנן, נימא ספק דרבנן לקולא, ומצינו בדברי רבנן בתראי
ז"ל ב' פירושים בדברי התוס', ובעז"ה אענה גם אני חלקי ממה שחנני
השי"ת.
א] הפר"ח ז"ל באו"ח סי' תרע"ב סק"ב כתב
ליישב דכיון דהדלקת נרות חנוכה נתקן משום פרסומי ניסא צריך להחמיר אפי' במילתא
דרבנן.
והנה לדבריו ז"ל נמצא דגם בקריאת המגילה דהוי משום פרסומי ניסא
וכדאמרי' במגילה ג' ב' ושם י"ח א', נמי לא אמרי' בזה ספיקא דרבנן לקולא, והנה
הר"ן ז"ל במגילה [ב' ב' מדפי הרי"ף] דן בעיירות המסופקות אם הן
מוקפות חומה אמאי לא אמרי' בזה ספיקא דרבנן לקולא יעו"ש, ולדברי הפר"ח
ז"ל תיקשי הא בפרסומי ניסא לא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא, ולאו קושיא היא,
דהפר"ח ז"ל לא קאמר כן אלא לדעת התוס' שכ' כן לענין נר חנוכה, אבל
הר"ן ז"ל בחי' לשבת כ"א ב' כתב דבזמן שהדליקו בחוץ אינו חייב
להדליק מספק כשעבר זמנה יעו"ש, וא"כ א"ש הא דדן גבי מגילה דינא
דספיקא דרבנן לקולא, דלשיטתי' ז"ל אזיל דגם בפרסומי ניסא אמרי' סד"ר
לקולא.
ובגוף דברי הפר"ח ז"ל קשיא לי, דהנה בסי' עת"ר הק'
הפר"ח ז"ל אמאי לא תיקנו חז"ל לעשות חנוכה בחו"ל ט' ימים משום
ספיקא דיומא, ותי' דכיון דהוי מידי דרבנן לא אטרחום רבנן, ודלא כדעת המנח"ח
ז"ל במצוה ש"א אות ו' דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' היו עושים חנוכה
ט' ימים מספק, והשתא לדעת הפר"ח ז"ל תיקשי כיון דהוי פרסומי ניסא לא
אמרי' ספיקא דרבנן לקולא וא"כ אמאי לא עשו ט' ימים מספק ואמאי לא אטרחום
רבנן, וצ"ל דקושיתו ז"ל קאי להראשונים ז"ל דחלקו על היסוד שכ'
התוס' וכנ"ל מדברי הר"ן ז"ל וכן הריטב"א ז"ל כתב תי' אחר
וכדלקמן.
והנה יש להוציא בעז"ה מדברי הפר"ח ז"ל ב' חידושי
הלכות.
א]
בכל ספק שהוא בהדלקת נ"ח [ולא רק בספק היוצא מדברי ב' הלשונות בגמ'], וכגון
אחד שאינו זוכר אם כבר הדליק נר חנוכה חייב להדליק מספק, דכיון דהוי משום פרסומי
ניסא לא אמרי' בזה ספיקא דרבנן לקולא.
ב]
הפמ"ג ז"ל בסי' תרע"ב א"א סק"ו כתב לחדש, דלהך שינויא
בגמ' דהזמן משתשקע עד שכלתה היינו לשיעורא, באין לו שמן כשיעור חצי שעה אינו חייב
להדליק. והנה להיוצא מדברי הפר"ח ז"ל, להלכה שפיר חייב להחמיר ולהדליק
דשמא הלכה כתי' קמא דקאי אזמן הדלקה ואז ליכא שיעור לשמן, ומ"מ מספק לא יברך.
והנה הדרכי משה ז"ל בסי' תרע"ב סק"א הביא שיטות
דבזה"ז שמדליקין בפנים אין שיעור לשמן דהשיעור נאמר רק להכירא לבני
רה"ר, אבל המג"א ז"ל בסי' תרע"ב סק"ג הביא בשם
מהרש"ל ז"ל בתשובה פ"ה דגם בזמן שמדליקים בפנים, צריך ליתן שמן
כשיעור.
ונראה בעז"ה דפלוגתתם נוגע נמי גם לזמן שהיו מדליקים בחוץ
ולהיכא דעבר זמן ההדלקה, דלהנ"ל דלשינוייא בתרא ד'לשעורה' חייב להדליק גם
לאחר שעבר זמנה ולפי"ז יהי' הדין דלהשיטות שהביא הרמ"א ז"ל
דבזה"ז אין שיעור לשמן, א"כ ה"ה גם בזמן שהדליקו בחוץ ועבר הזמן
דתו ליכא הכירא לבני רה"ר, א"צ ליתן שמן כשיעור, אבל לדעת המהרש"ל
ז"ל דגם בזה"ז יש שיעור לשמן, א"כ גם בזמן שהדליקו בחוץ ועבר הזמן
ומדליק בפנים חייב ליתן שמן כשיעור.
ומעתה לפי"ז בהצטרף ב' הדברים יחדיו, והיינו באופן שעבר זמן
ההדלקה ואין לו שמן כשיעור, הנה לדעת מהרש"ל ז"ל פשיטא דאין מקום להחמיר
ולהדליק, דממ"נ פטור או משום דעבר זמנה או משום דאין לו שמן כשיעור, אבל
להסוברים דבזה"ז ליכא שיעור לשמן, וא"כ ליכא ממ"נ, דלהצד
דקיי"ל כלישנא בתרא הרי חייב להדליק גם באין לו שיעור שמן, ומ"מ נראה
דלדברי הפר"ח ז"ל בדעת התוס' פטור משום ס"ס, ספק שמא פטור להדליק
משום דעבר זמנה, ואת"ל דגם לאחר זמנה חייב להדליק מ"מ ספק שמא הלכה
כמהרש"ל ז"ל דיש שיעור לשמן גם בהדלקה בפנים וכיון דאין לו שמן כשיעור
פטור, דע"כ לא קאמר הפר"ח ז"ל אלא לענין ספיקא דרבנן, דבפרסומי
ניסא דין ספק דרבנן כדין ספק דאורייתא, אבל בס"ס דגם בדאורייתא מקילינן,
פשיטא דבדרבנן אפי' במקום פרסומי ניסא לא חמור מדאורייתא.
ואגב גררא אבא העיר"ה בגוף דברי
הפמ"ג ז"ל דאם אין לשמן כשיעור פטור להך שינוייא ד'לשיעורה', דלכאורה
לולי דבריו ז"ל הי' נראה מסברא דחייב, כיון דיכול עכ"פ למיעבד פרסומי
ניסא לזמן מועט, אלא דחז"ל הצריכו לפרסם הנס כ"ז שבני רה"ר הולכים
שם, וכי היכא דרה"ר שהולכים שם מעט אנשים שוה לרה"ר שהולכים שם הרבה
אנשים ולא חילקו חז"ל בין אם מצוי שם אנשים תדיר או רק לפרקים, ה"ה
לענין זה דאפי' לזמן מועט חייב לפרסם הנס, ועדיפא מחצי שיעור במצוה שדנו האחרונים
ז"ל האם איכא חיוב בזה, דהתם שיעור המצוה וכגון כזית מצה הוא דין בצורת
המצוה, אבל הכא שיעור חצי שעה הוא משך הזמן שחייבוהו חז"ל לפרסם הנס, וגם אם
אינו יכול לפרסם כל משך זמן זה, מ"מ גם לזמן מועט חייב לפרסם הנס.
ב] השפ"א ז"ל בר"ה ל"ד ב' ד"ה לא צריכא,
הוציא מדברי התוס' יסוד גדול, דספק דרבנן לקולא היינו רק היכא דהוי ספק אם קיים
כבר המצוה, אבל אם בודאי לא קיים אלא מסתפק אם יצליח לקיים לא אמרי' בזה ספיקא
דרבנן לקולא יעו"ש דעביד לה סימוכין מדברי הגמ' בר"ה ל"ד ב' גבי ב'
עירות, והארכנו בזה ת"ל במ"א.
והנה לעיל כתבנו ב' חידושי הלכות דילפי' מדברי הפר"ח ז"ל,
ונלע"ד בעז"ה, דלהשפ"א ז"ל הוי איפכא ממש, ונחזי אנן, הנה
לענין אחד שמסתפק אם כבר הדליק נר חנוכה דכ' דלדעת הפר"ח ז"ל חייב
להחמיר, הנה לדעת השפ"א ז"ל דינא הוי דאינו חייב להחמיר, דדוקא היכא
דודאי לא קיים וספק יצליח לקיים חייב למעבד כל טצדקי גם על צד הספק, אבל אם הוא
ספק בחיוב הדרי' לדינא דסד"ר לקולא.
ולגבי החידוש השני שכתבנו היכא דאיכא ס"ס דלדעת הפר"ח
ז"ל פטור, נלע"ד דלדעת השפ"א ז"ל בכה"ג חייב להדליק, ואמינא
מילתא בטעמא, דכי היכא דבספק דרבנן אע"ג דבעלמא פטור וגם אם יחמיר ספק לו אם
יצליח לקיים המצוה, ועכ"ז ס"ל להשפ"א ז"ל דכיון דבודאי לא
הדליק חייב למעבד כל טצדקי שמא יצליח לקיים, א"כ ה"ה היכא דאיכא
ס"ס שלא יצליח לקיים, דעכ"פ מכלל השתדלות לקיים המצוה לא נפק.
וליכא למימר כדכתבנו לעיל דלא יתכן דדרבנן חמור מדאורייתא, הא ליתא,
דלדבריו ז"ל נראה דגבי חיוב תורה גם אם יש לו ס"ס שלא יצליח לקיים
מ"מ כיון דבודאי לא קיים חייב להשתדל אולי יצליח לקיים, דכך לי ספק ספיקא
בדאורייתא כספק אחד בדרבנן, וזה חדש.
ג] נלע"ד בעז"ה לבאר דברי התוס' באופן אחר, והוא יסוד נפלא
בגדר הדין דספיקא דרבנן לקולא.
י"ל דסברת
התוס' היינו משום תרתי דסתרי, ובהקדם דברי התוס' בביצה י"ד א' ד"ה איכא,
והכלל העולה מדבריהם ז"ל דכל היכא דאיכא ב' לשונות בגמ' ולכל תירוץ איכא קולא
וחומרא, א"א להקל כלל אפי' באיסור דרבנן, דהוי תרתי דסתרי, דגם אם נרצה לנקוט
הקולא לפי תי' אחד, אי אפשר שמא למחר נבא להקל כהתירוץ השני יעוש"ה,
וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דביצה סי' כ"א.
ומעתה לפי"ז
י"ל דזהו כונת דברי התוס' בנר חנוכה, כיון דלכל שינויא איכא קולא וחומרא,
דלתי' קמא דקאי על זמן ההדלקה איכא קולא דלא בעינן להדליק בשמן כשיעור מחצית השעה,
וללישנא בתרא איכא קולא דלא בעינן להדליק אחר זמן שכלתה רגל מן השוק, וחיישינן
שיבואו להקל ב' הקולות והו"ל תרתי דסתרי לא אמרי' בזה ספיקא דרבנן לקולא,
והשתא אי כנים אנו בעז"ה בזה, נראה דלענין ב' החידושי הלכות
שכתבנו לעיל, הנה לדברינו בחידוש אחד יהי' הדין כהיוצא מדברי הפר"ח ז"ל,
ובחי' השני יהי' הדין כהיוצא מדברי השפ"א ז"ל.
דהנה בחידוש הראשון שכתבנו דאם מסתפק אם כבר הדליק נר חנוכה יהי'
הדין דחייב לדעת הפר"ח ז"ל, הנה לדברינו בכה"ג פטור, דרק לגבי
הקולות הנלמדים מב' התירוצים בזה א"א להקל משום תרתי דסתרי, אבל בכל ספק אחר
בנר חנוכה שאינו נוגע לב' התירוצים שפיר מקילינן מדין ספק דרבנן לקולא.
ולענין החידוש השני שכתבנו דבספק ספיקא פטור לדעת הפר"ח
ז"ל, הנה לדברינו נמי כן הוא, ולא מבעיא לספק ספיקא שאינו נוגע לב' הלשונות
בגמ' דבזה פשיטא דפטור ואפי' בספק אחד וכנ"ל, אלא אפי' בספק ספיקא שנוגע לב'
התירוצים, וכהדוגמא שנקטנו שאין לו שמן כשיעור וגם עומד לאחר זמן שכלתה רגל מן
השוק, מ"מ נראה דפטור, דע"כ לא אסרי' אלא היכא דנוקט הקולא שהוא רק לפי
תי' אחד, אבל בנוקט קולא שהוא לב' התירוצים לית בי' משום תרתי דסתרי ואסור, ולא
מסתבר למימר דחיישינן שמא בפעם אחרת יבא להקל כתי' אחד, וממילא יבא להקל אח"כ
כתי' השני.
ב] הריטב"א ז"ל כתב נמי דאם איחר זמן ההדלקה חייב להדליק אבל
לא מטעמא דכ' התוס' אלא מטעמא אחרינא וז"ל בשבת כ"א ב' ד"ה דאי,
"וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דהני מילי לדידהו שהיו מדליקין חוץ לפתח ואין
היכר לבני רשות הרבים יותר, אבל אנן דמדליקינן בפנים ואין היכר אלא לבני הבית,
יכול להדליק כל הלילה ועד עמוד השחר, ולפי פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא
אדליק מדליק בחוץ עד ההיא שעתא, אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים, דלדידהו נמי
ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו
דהא לקמן אמרינן דבשעת הסכנה מדליקה על שולחנו ודיו".
ונלע"ד בעז"ה ב' נפק"מ להלכה בין תירוצא דהתוס'
לתירוצא דהריטב"א ז"ל.
א] הנה יש לדון לדעת הריטב"א ז"ל דגם לאחר זמן הדלקה חייב
להדליק דחייב למיעבד הכירא לו ולבני ביתו, האם מדליק בברכה או לא. דהנה בזמן שכולם
היו מדליקין בפנים מפני הסכנה פשיטא דמברכין, אבל בזמן שמדליקים בחוץ, י"ל
דנהי דחייב נמי למיעבד הכירא לבני ביתו מ"מ כיון דתקנת חז"ל היתה למיעבד
הכירא לבני רה"ר, כל שאינו מקיים המצוה כצורתה לא תיקנו ברכה, או דילמא כיון
דסו"ס מקיים תקנת חז"ל שפיר מברך.
ויש להוכיח דשפיר מברך. דהנה הרשב"א ז"ל בשבת כ"א ב'
כתב להוכיח דרבא ס"ל דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה, מדקאמר לקמן כ"ג ב'
דנר ביתו בשבת ונר חנוכה נר ביתו עדיף, ואי נימא דס"ל דנ"ח מותר להשתמש
לאורה אמאי לא קאמר דידליק נר אחד ויניחה על שולחנו ויוצא בה גם נר שבת וגם
נ"ח, וכדאשכחן בשעת הסכנה דמניחה על שולחנו ודיו, אלא בע"כ דאסור להשתמש
לאורה ואינו יכול לצאת בה משום נר שבת עכת"ד ז"ל.
והנה מדברי הרשב"א ז"ל נמי מוכח כסברת הריטב"א
ז"ל דגם בזמן שאפשר להדליק בחוץ מ"מ יוצא נמי ידי"ח כשמדליק בפנים,
דאל"כ מאי קשיתי' להרשב"א ז"ל הא שפיר י"ל דרבא מיירי בזמן
שהדליק נ"ח בחוץ, וז"ב.
והשתא, אי נימא כהך גיסא דגם אם יוצא ידי"ח כשמדליק בפנים
מ"מ אין מברכין, תיקשי טובא מאי ראי' איכא מדברי רבא דאסור להשתמש לאורה, הא
שפיר י"ל דמותר, והא דקאמר רבא דנר ביתו עדיף, למימרא דאינו מברך ע"ז
להדליק נ"ח, אלא בע"כ דשפיר מברך.
נמצא לפי"ז, דנפק"מ רבתא איכא בין תי' דהתוס' לתי'
דהריטב"א ז"ל. דלהתוס' אם איחר זמן הדלקה נהי דחייב להדליק ולא מקילינן
כשאר ספק דרבנן, מ"מ לא יברך דמכלל ספק לא נפיק, אבל לדעת הריטב"א
ז"ל מדליק ומברך דחייב למיעבד הכירא לבני הבית. [וליכא למימר דכיון דמברך כבר על של שבת יכול
להזכיר גם נר חנוכה, דז"א, וכדמוכח מדברי הלבוש ז"ל באו"ח סי'
תר"י ס"ב לענין שבת ויום כיפור, וגם להסוברים שם דיכול להזכיר של
יו"כ היינו משום דחיוב דשבת ויו"כ הוי חיוב מענין אחד, אבל שבת וחנוכה
לאו מישך שייכי אהדדי].
והנה אי כנים אנו בעז"ה בזה, נראה לבאר דברי המג"א
ז"ל בסי' תרע"ב סק"ו דגם אם עבר זמן ההדלקה מדליק בפנים ומברך
והביא מדברי מרן הב"י ז"ל דלא יברך, והנה הפמ"ג ז"ל שם הבין
דהא דהכריע המג"א ז"ל לברך היינו מכח ספק ספיקא ספק שמא קיי"ל
כלישנא בתרא דאין זמן להדלקה, וגם לאחר שעבר זמנה חייב להדליק, ואת"ל דהלכה
כלישנא קמא, מ"מ ספק שמא גם ללישנא קמא הא דאמרי' דזמנה עד שתכלה רגל מן השוק
היינו לכתחילה, אבל בדיעבד מדליק כל הלילה יעו"ש, והנה לא ביאר הפמ"ג ז"ל
מאן הא דס"ל דהוי רק לכתחילה, ולבטח כונתו ז"ל לדברי הרשב"א
ז"ל בשבת כ"א ב' דכתב דהמדליק לאחר שעבר זמנה לא עשה מצוה כתקונה דליכא
פרסומי ניסא כולי האי, יעו"ש. והמגיד משנה ז"ל בפ"ד מהל' חנוכה
ה"ה העתיק כן בשם יש מפרשים.
והעיר הפמ"ג ז"ל ברמיזא ממש"כ בפתיחה להל' ברכות אות
ד' לדון האם מברכין על ס"ס לחיוב והתם נראה דעתו ז"ל דאין מברכין,
וא"כ תיקשי בדברי המג"א ז"ל אמאי מברכין בעבר זמנה, וביותר תגדל
התמיה, דהנה המשנה ברורה ז"ל בסי' רט"ו סק"כ פסק לדינא דאפי' בספק
ספיקא לחיוב אין מברכין, ובסי' תרע"ב סקי"א הכריע כהמג"א ז"ל
דבמדליק לאחר זמן הדלקה מברך.
ולהנ"ל ניחא מאד, דהנה מרן הב"י ז"ל שם העתיק רק דברי
התוס' דהא דחייב להדליק כשעבר זמנה היינו רק מספק שמא הלכה כלישנא בתרא בגמ'
יעו"ש, ולדעת התוס' ודאי לא יברך וכנ"ל, אבל המג"א ז"ל
ס"ל כדעת הרשב"א והריטב"א ז"ל הנ"ל דגם לאחר שעבר זמנה
חייב להדליק בתורת ודאי וגם מברך וכדהוכחנו לעיל דלשיטתייהו ז"ל מדליק בברכה
ואין זה מכח ספיקא אלא בתורת ודאי.
ב] תו י"ל נפק"מ, באחד שאין לו שמן כשיעור חצי שעה,
וכנ"ל מדברי הפמ"ג ז"ל דלהך שינויא בגמ' דאתיא לשיעורא, כל שאין לו
שמן כשיעור אינו חייב להדליק, והשתא לדעת התוס' דיש להחמיר כב' התירוצים א"כ
גם בכה"ג חייב להחמיר כאידך שינויא דאין שיעור לשמן וכנ"ל, אבל בדעת
הריטב"א ז"ל לא שמענו דחייב להחמיר כב' התירוצים, אלא דלגבי אחר זמן
שכלתה רגל מן השוק חייב להדליק מדינא למיעבד הכירא לבני הבית, אבל לכל ספק אחר,
הדרינן לדינא דספק דרבנן לקולא, ואינו חייב להדליק.
תמצית העולה מהדברים.
א] אמרי' בשבת כ"א ב' דמצות נ"ח משתשקע החמה עד שתכלה רגל
מן השוק, ובגמ' איכא פלוגתא, לחד לישנא זמן זה קאתי למימר דצריך ליתן שמן כשיעור
הזה, ולחד לישנא קאתי לזמן הדלקה דלאחר שעבר זמן זה אינו חייב להדליק.
ב] התוס' כתבו דגם בעבר הזמן חייב להדליק, שמא הלכה כהתי' דקאתי
לשיעור השמן ולתי' זה גם אחר זמן דכלתה רגל חייב להדליק.
ג] הפר"ח ז"ל כתב דכונת התוס' דבמקום פרסומי ניסא לא אמרי'
ספיקא דרבנן לקולא ולפי"ז גם בספק בקריאת המגילה דהוי משום פרסומי ניסא חייב
להחמיר, והא דהר"ן ז"ל דן בעירות המסופקות משום סד"ר לקולא, היינו
משום דלטעמי' ז"ל אזיל דלא ס"ל כהתוס' לגבי נ"ח.
ד] הפמ"ג ז"ל חידש דלהך שינויא בגמ' 'לשיעורה' אם אין לו
שמן כשיעור אינו חייב כלל להדליק, והנה להפר"ח ז"ל דינא הוי דעכ"פ
מספק חייב להדליק שמא הלכה כלישנא קמא דאין שיעור לשמן.
ה] ודברי הפמ"ג ז"ל הוי חידוש גדול, דעכ"פ אמאי לא
יתחייב למעבד פרסומי ניסא אפי' לזמן מועט, ועדיף מח"ש במצוה דהתם צורת המצוה
הוי בשיעור שלם, משא"כ נ"ח דהוא משך זמן כמה חייב לפרסם הנס.
ו] הדרכי משה ז"ל הביא שיטות דבזמן שמדליקים בפנים ליכא שיעור
לשמן, ולפי"ז בעומד לאחר זמנה ואין לו שמן כשיעור פטור ממ"נ.
ז] אולם גם להסוברים דכשמדליקין בפנים אין שיעור לשמן, מ"מ
בכה"ג פטור דאיכא ס"ס, ספק שמא פטור דעבר זמנה, ואת"ל חייב, ספק
שמא הלכה כהסוברים דגם במדליק בפנים איכא שיעור לשמן ובאין לו כשיעור פטור.
ח] השפ"א ז"ל חידש, דהיכא דודאי לא קיים גם בספק אם יצליח
לקיים חייב, ולדבריו ז"ל הוי איפכא מהנ"ל, דבספק אם כבר הדליק פטור,
ובס"ס אם יצליח לקיים חייב להחמיר.
ט] נלע"ד בעז"ה ביאור אחר בדברי התוס', דלשיטתייהו אזלא
דהיכא דאיכא ב' תירוצים ומכל תי' יוצא קולא וחומרא א"א להקל כתי' אחד שמא
למחר יקל כתי' השני והוי תרתי דסתרי.
י] ולפי"ז בכל ספק שאינו נוגע לב' התירוצים פטור, וכן בס"ס
אפי' שנוגע לב' התי' פטור דליכא למיחש בזה לתרתי דסתרי.
י"א] הריטב"א ז"ל כתב, דגם בזמן שמדליקים בחוץ
מ"מ בעבר הזמן מדליקים בפנים כדאשכחן בשעת הסכנה, ויש להוכיח דכונתו ז"ל
דבכה"ג מדליק בברכה וא"כ מוכח דס"ל דלא כהתוס'.
י"ב] ובזה יש לבאר היטב פלוגתת מרנן הב"י והמג"א
ז"ל בעבר זמן הדלקה האם חייב להדליק בברכה, ולהנ"ל ניחא, דמרן הב"י
ז"ל לא העתיק אלא דברי התוס' דחייב רק מספק, אבל המג"א ז"ל
ס"ל כהרשב"א והריטב"א ז"ל דחייב בתורת ודאי ולפיכך מברך.
י"ג] הפמ"ג ז"ל ביאר דכונת המג"א ז"ל דמברך
משום דהוי ס"ס לחיוב, וצ"ע דא"כ נמצאו דברי המ"ב ז"ל
סתרי אהדדי, ולהנ"ל ניחא דאין זה משום ס"ס אלא חייב בתורת ודאי.
י"ד] תו איכא בין התוס' להריטב"א ז"ל, באין לו שמן
כשיעור דלהריטב"א ז"ל פטור, דבזה שפיר הדרי' לדינא דסד"ר לקולא,
ודלא כהתוס' דגם בכה"ג חייב להחמיר מספק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה