התמודדות עם אבדון

הרב ויקטור עטיה, שליח חב"ד בחברון שאיבד את בתו חיה מושקא בשבוע שעבר בשיחה ראשונה ל'שטורעם': על קבלת הבשורה וההתמודדות (ראיון(

יאיר בורכוב

הטרגדיה הקשה שפקדה, כרעם ביום בהיר, את משפחת השליח הרב ויקטור שי' עטיה, שליח הרבי בקריית ארבע, עם היקטף בתו בת השבע בשריפה איומה - מיקדה את תשומת הלב לתעצומות הנפש שבהן קיבל הוא את האסון הכבד.

לנגד עיני כל מי שעקב אחר האסון הנורא ופרטיו נגלתה דמות מופת בלתי נתפסת של קבלת ייסורים באהבה ואמונת אומן בדבר ה', מתוך החלטה טהורה ואיתנה להתמיד ביתר שאת בשליחות הקודש שהוא נושא בעוז בעיר האבות.

"אני חייב ללכת קדימה, להקרין אופטימיות ואמונה. אוי ואבוי לנו אם לא היינו אנשים מאמינים. אני באופן טבעי שמח ואוהב לשמח אחרים, וזה נותן לנו את הכח להמשיך", אומר הרב עטיה בשיחה מיוחדת ל'שטורעם', עם מלאות ימי ה'שבעה'.

השיחה עם הרב עטיה הופכת למסמך נדיר, מרגש ומצמרר של אמונה ובטחון בה'.

איך קיבלת את הבשורה?

"הייתי בניחום אבלים אצל משפחה שאני מכיר. הבן הגדול נהרג במלחמה האחרונה בלבנון. האבא לקח את זה מאד מאד קשה, וניסיתי לדבר איתם על גלגולי נשמות, על כך שלא תמיד אנחנו מבינים את הכל, על קידוש ה', ונצחיות הנשמה, אמרתי להם שאני כל כך מצטער וחש את הצער שלהם, אבל מצד שני מוכרחים להתחזק ולהתעודד, ולהבין שזה ניסיון מאת ה'.

האבא היה במצב קשה ואמר לי בהתרסה: אני כועס על ה'. השבתי לו שכואב אז צועקים, ולכן אולי מותר לו לכעוס. כנראה שמשמיים שלחו לי ניסיון כמי שאומרים לי: בא נראה כיצד אתה עומד בניסיון הזה.

במהלך הפגישה קיבלתי טלפון מהשליח הרב דני כהן שדיווח לי שיש שריפה ליד הבית. אמרתי לו שאני מחוץ לעיר, ושיעדכן אותי אם יש התפתחויות. חשתי תחושה לא נוחה, ולא עבר זמן רב ואני רואה על צג הפלאפון את המספר של רעייתי. הרמתי את הטלפון ושמעתי שאגה: ויקטור תבוא הבייתה מיד, מושקא נשרפה".

השמיים נפלו עלי

"באותו רגע הרגשתי  שהשמים פשוט נפלו עלי. זו תחושה שאי אפשר לתאר ולהאמין. באותו רגע אזרתי כח ואמרתי לעצמי שהמוח חייב להיות שליט על הלב. הייתי מאד נסער, אמרתי לבני המשפחה שאני נאלץ לעזוב אותם כי בתי נלחמת על חייה ברגע זה.

במהלך הנסיעה הביתה ביקשתי כל הזמן מהקב"ה שיתן לי כח להחזיק מעמד, וניסיתי להתחזק במחשבות חיוביות. התחלתי להגיד תהילים יחד עם בני שניאור שהיה עמי ברכב. לא ידענו באותם רגעים אם אנחנו אומרים תהילים לרפואתה אם לעילוי נשמתה...

במהלך הנסיעה עצרתי לאחד מידידי שהחליף אותו מול ההגה. במהלך הנסיעה הוא קיבל טלפון ובמקום לדבר בדיבורית הוא הצמיד את הטלפון חזק לאוזן. הבנתי שהוא מעלים ממני משהו ושאלתי אותו: הכל בסדר? והוא השיב לי: כן הכל בסדר.

באותו רגע נזכרתי כיצד לפני כמה שנים, כאשר ארע פיגוע באזור תרקומיה, וכמה מבני משפחת אופן נפגעו קשה, הייתי באותה שעה ליד אחד מבני המשפחה, וקיבלתי טלפון שבו עודכנתי על האירוע. אותו בן משפחה שאל אותי: האחים שלי בסדר? הם נפגעו, והשבתי לו שהכל בסדר. הסיטואציה הזו, כיצד אני מעלים ממנו את המידע הקשה עלתה לי.

הספיקות כרסמו ועלו, והמחשבות לא הפסיקו לרגע. אמרתי לעצמי: ה', אני לא יכול יותר, תן לי רמז להבין מה קרה. היה לי חת"ת ביד ופתחתי אותו באקראי, לנגד עיני התגלו המילים "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה...", מתוך פרקי אבות. הורדתי את הראש ומלמלתי: ה', הבנתי את הרמז.

כאשר הגעתי הביתה, ראיתי את אחד מחברי הטובים, ומיד שאלתי אותו: אברהם, נכון שלא הצליחו להציל אותה? הוא חיבק אותי ואמר: ויקטור, ברוך דיין האמת.

התחושה באותו רגע הייתה קשה מאד. הניסיון הזה כל כך קשה. כל כך חזק, כל כך בלתי נסבל, שאמרתי לקב"ה: או שאתה לוקח אותי, או שאתה נותן לי כוחות להמשיך הלאה.

באותו רגע הרגשתי כיצד הקב"ה פשוט נותן לי כוחות שאי אפשר לתאר. בכלל, אני אדם מאד רגיש, ובפרט למשפחה הקרובה, אני אדם שלא נותן לילדים שלו לצאת החוצה לנסיעות בלילה, וכזה ניסיון היה פשוט דבר שלא מובן. הבנתי את משמעות המילים: ה' נתן, ה' לקח. לפני שה' לוקח משהו, הוא נותן לך כוחות לעמוד בזה.

התחילו באותו זמן דיבורים היכן לקבור את הילדה, והוחלט בסופו של דבר לקבור אותה בבית העלמין בחברון, בפרט שחמותי פתחה את בית העלמין הזה, לצערה, עם הסיפור המצער של הילד שלה".

לילה לפני: מושקא מנקה את הבית

זה נכון שבלילה שלפני האסון, הילדה רמזה על מה שעתיד לקרות?

"בלילה שלפני האסון, רעייתי התקשרה אלי ואמרה לי: ויקטור, תעודד את חיה מושקא, היא עשתה משהו מאד גדול היום ולא רגיל, היא ניקתה את כל הקומה הראשונה של הבית. ממש צחצחה והבריקה את הכל, חשוב מאד שתעודד אותה.

חשוב לציין שזה מעשה שהילדה מעולם לא עשתה לפני כן, וכאשר שאלו אותה מה קרה שהיא מנקה כל כך, היא השיבה: אני רוצה שלאמא יהיה טוב, ומחר צריכים להגיע הרבה אנשים, וחשוב שהבית יהיה נקי ומסודר...

אישתי מספרת שהיא קנתה לה ספרים חדשים לקראת שנת הלימודים, והילדה התעקשה שלא לעטוף אותם. כולם ניסו לשכנע אותה, אבל היא התעקשה ולא הסכימה. ממש בצורה שלא מובנת. כאילו היא הרגישה שהספרים מיועדים למישהו אחר, כמו שבאמת עשינו: תרמנו את הספרים לילד אחר".

מה התכונה או העניין שתזכור ממנה באופן הכי בולט?

"היה לה דברים רבים בולטים, אבל נושא אחד ועיקרי הוא עקשנות דקדושה. אם, לדוגמא, היא לקחה על עצמה נושא של תהילים של שבת, היא הייתה מסוגלת לעזוב באמצע סעודת שבת את הכל, העיקר כדי לארגן את התהילים עם ילדי השכונה שהיא לקחה על עצמה.

היא תמיד הייתה בתנועה של נתינה. בכל פעם שהיא קיבלה פרסים, היא לא השאירה כלום לעצמה. כל מה שהיא הייתה מקבלת, מיד הייתה נותנת הלאה. אחרי פטירתה חיפשנו אצלה בארון איזה חפץ, משהו, פריט, לא מצאנו כלום. היא פשוט לא השאירה כלום, את כל היא חילקה ונתנה.

היא הקפידה מאד, גם כן בעקשנות דקדושה, לומר קריאת שמע שעל המיטה ומתוך הסידור בדווקא. למרות שהיא הייתה מאד עייפה, והייתה מוכרחת לקום בבוקר, היינו מפצירים בה, לכי לישון, היא תמיד הייתה נעמדת לומר קריאת שמע מתוך הסידור.

היא הייתה ילדה מאד פיקחת. הגננות שלה מספרות שהיא תמיד הייתה מדברת עם העיניים, ומעולם לא מדברת לשון הרע. היא הייתה ילדה שקולטת מהר מאד דברים. הרבה פעמים היא הייתה רואה אותי עושה קסמים, כדי לשמח קצת יהודים, ומיד הייתה קולטת את הטריק. היא תמיד ראתה וקלטה מהר מכולם, והייתה מדברת רק מה שצריך.

אחד מילדי הצעירים, ישי (11), פשוט בוכה מאז האסון בלי הפסקה. כשאישתי שאלה אותו מדוע הוא לא נרגע, הוא סיפר שכל פעם שהיה עצוב לו בלב הוא היה הולך למושקא והיא הייתה מציירת לו ציור. וכן להיפך, כשהיא הייתה עצובה, הוא היה מצייר לה, וכך הם היו מרגיעים אחד את השני. "עכשיו שהיא למעלה, וכל כך עצוב לי, עם מי אני יכול לדבר?", הוא שאל".

רוצה להישאר צנועה

"מה שמעניין הוא שמושקא ע"ה תמיד חששה מאד מאש. תמיד שהדליקה נרות שבת, היא הייתה זורקת את הגפרור הצידה מיד. היא פשוט פחדה מאש, ובצורה ממש לא מובנת היא הלכה באותו יום עם אחיה הקטן יותר, לקצה החצר, הדליקה גפרור, וכנראה מרוב בהלה וחוסר אונים היא קפאה על מקומה והסתבכה עם האש.

הבן שלי ניסה לזרוק עליה חול, תוך כדי שהוא צועק לה: מושקא, השמלה נשרפת, תזרקי את השמלה ותברחי. אבל היא השיבה לו בתגובה, תוך כדי שהיא עולה בלהבות: אני לא אהיה צנועה...

אתה מתאר רגעים מאד קשים, מה אתה אומר לעצמך בכל זאת כדי לנסות להמשיך הלאה?

"אני מדבר הרבה עם עצמי ועם הקב"ה. אני משתדל לא לקחת את החיים כמובן מאליהם, אני כל הזמן מנתב את המחשבות על מה שה' כן נתן לי, אשה, ילדים, הורים, אני משתדל לחשוב חיובי ורק טוב. זה מאד עוזר להתמודד עם המצב הזה. אני מרגיש שאני מוכרח להתמלא בעשייה. אם עד היום עשינו הרבה, אני מרגיש שצריך להמשיך הלאה ולעשות".

קיבלתם וודאי עשרות טלפונים, מכתבים, אימיילים וכמובן ביקורים, כיצד והאם זה עודד אתכם?

"הגיעו  אלפי פניות, ממש מכל מקום בעולם. אם בתחילה חשבתי שזה אסון פרטי שלי, קלטתי לאחר מכן שאמנם הגוף שלה קטן, אבל הנשמה כל כך גדולה, שהיא חדרה לכל כך הרבה לבבות".

מה הדבר שהכי עודד אותך מכל התנחומים ששמעת?

"הדבר שהכי עודד אותי, בגדול, היה עצם העובדה שכל כך הרבה אנשים באו לחבק, לדבר, וגם אלה שלא באו, אני מרגיש שהרבה רצו להגיד לי דברים ולעודד, ולחבק, אבל התביישו ולא היה להם מה להגיד, כי באמת אין מה להגיד בסיטואציה כזו, ואני משער שאני במקומם גם הייתי מרגיש כך. בכל זאת, זו סיטואציה בלתי נתפסת שאבא קובר ילדים. על כן בנוסף לאלו שבאו לחזק ולעודד, אני מתמלא עידוד גם מאלו שלא באו אבל הזדהו עם הכאב.

חשתי באמת כיצד כולנו בחב"ד משפחה אחת, לא רק בדיבורים אלא באמת באמת. הרגשתי את הצער של הקרובים אלי, וכמעט שלא יצא לי לחשוב על הצער שלי אלא רק לעודד אותם ולהוציא אותם מהכאב.

מאד עודדו אותי דבריו של הרב משה קוטלרסקי שסיפר לי על האח שלו שנפטר, כיצד הרבי עודד אותו ואמר שהרבי הקודם יושב איתו כעת והם לומדים יחד חסידות למעלה. הרב בערל לאזאר, סיפר לי שגם הוא איבד את בתו חיה מושקא ע"ה בגיל שבע, ודווקא מהכאב הזה הוא יצא הלאה להפצה ופעילות שלא בערך. קיבלתי שיחת טלפון מהרב שבתי סלבטיצקי מבלגיה, שעבר גם הוא סיטואציה לא קלה לאחר שהוא איבד ילד, הוא פרץ בבכי באמצע השיחה ואמר לי שבא לעודד ויצא מעודד.

הבנתי למעשה שכמה שאכניס בעצמי מחשבות של אמונה, כך הדברים יבואו לידי פועל".

סיפורים שמימיים וחלומות מופלאים

רצף של סיפורים שמיימים, כך מספר לנו הרב עטיה, וחלומות מופלאים לאחר האסון, הביאו את בני המשפחה להכרה כי האסון הגדול שהכה בהם הוא עניין שמיימי, מעין ביטול גזירה שהייתה צריכה ל"ע לבוא.

"זמן קצר לאחר האסון, גיסתי מספרת שהיא חלמה חלום, בו ראתה את הסבתא ע"ה מחזיקה בידה את מושקא ואומרת: היא כבר שלנו. גיסתי החזירה לה: לא, היא שלנו, והסבתא שוב: לא, היא שלנו. כך התנהל מאבק, עד שלבסוף הסבתא "ניצחה", תוך כדי שהיא אומרת לה שהייתה גזירה, ומושקא ע"ה ברצונה, בחרה ללכת מהעולם הזה על מנת לבטל את הגזירה.

אין מי שיודע חשבונות שמיא, אך באותו יום של האסון, התברר שמספר מחבלים רצו לעשות פיגוע שיכוון כנגד ילדים, והייתה להם תאונת עבודה והם התפוצצו תוך כדי הכנת המטען.

למחרת הקבורה סיפר לנו איש החברא קדישא, שתמיד לאחר 'טהרה', בגלל ההרגשה הלא טובה, והריח הלא טוב שהוא חווה, הוא אינו מגיע לבית המשפחה לנחם במשך יום שלם. במקרה של מושקא ע"ה הוא מספר שלמרות שהיה מדובר באסון של שריפה, היה במקום ריח מאד טוב, בצורה בלתי מוסברת. הוא המשיך וסיפר לנו כי בלילה חלם חלום ובו הוא ראה את מושקא כשאור גדול סביבה. הוא התקשר בבוקר לרבו (הרב יקותיאל אבוחצירא) שאמר לו שמדובר בילדה עם נשמה מאד גדולה".

ממשיכים הלאה ומנציחים את זכרה

כיצד אתם מתכוונים להנציח את זכרה?

"בזמן ההלוויה, הרב מנחם מענדל גלוכובסקי סיפר שלאחר פטירת הרבנית חיה מושקא ע"ה הרבי התבטא: בבניין ננוחם. החלטנו בעקבות הדברים להקים בית חיה מושקא לזכרה.

יאמר לזכותו של הרב דני כהן, שלאחר האסון הוא החליט לעזוב את הדברים המסוימים שרצה לפתח בדברים הקרובים אליו, והחליט להתגייס להנצחתה. הוא גייס לטובת העניין את שפתו העשירה באנגלית, וביחד עם ר' עמי פייקובסקי, הוא החל לשכנע אנשים להיות שותפים בהקמת בית חיה מושקא.

יש התעוררות רבה של אנשים ביישוב להתחיל בשיעורי תורה לזכרה, באמירת תהילים, בשיעורים קבועים. כשהייתי אצל הרב יצחק גינזבורג, הוא התרגש ממה ששמע ומיד תרם את כל ספריו הנדפסים לבית חב"ד.

מאז ומתמיד, בכל הנושא של גיוס הכספים לטובת הפעילות של בית חב"ד, מאד קשה לי לבקש באופן מסודר עזרה מהקהילה או מאנ"ש, אבל החלטתי כעת, למען הנצחת זכרה, שצריכים להתחזק בנתינת הצדקה, ולהמשיך בעשייה ובפעילות של בית חב"ד.

היו יהודים טובים שתרמו אלף ספרי תהילים לזכרה, קבוצה של נשים שהתעוררו מאד החליטו להתחזק וללמוד לעילוי נשמתה, ובכלל, ראיתי עד כמה הנושא של המודעות כל כך חזק, לעולם אתה לא יודע לאן הדברים יכולים להגיע".

מוכרחים להמשיך קדימה

הרב עטיה מסיים את השיחה המרגשת בדוק של אופטימיות הננסכת בו, כמו בעל כורחו הוא כופה את עצמו להמשיך הלאה.

...אני לא משקר את עצמי, לפעמים יש רגעים קשים. למשל בשבת, כשאתה יושב ביחד עם כל המשפחה, ואתה רגיל לשבת כשילד אחד על הברך והילדה על הברך השניה, ומסתובב סביב ולא רואה את הילדה. אתה מזהה את העיניים הדומעות של אמא, ופתאום יום שאמור להיות שמח, הופך לזמן של געגועים וזכרון קשה. אבל אתה מוכרח לזכור ששבת היום, וצריך לשמוח כדי להקרין אמונה ושמחה.

אבל אנחנו יודעים שאין ברירה, מוכרחים להמשיך הלאה".

ד' באלול תשס"ו