יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

הכפירה בהבל

הרב יצחק חי זאגא

מידות הראי"ה - אמונה 

טז. אמונה בטהרתה על ידי כפירה בכל הבל ורשע. 

שיטות חדשות ישנות יש לה לרשעה, לנסות לבלבל את עם ישראל. מילים כמו ’הכלה‘ או ’סובלנות‘, שבעיקרן מציינות מידות טובות, מנוצלות היום בארסיות רבה, להשתקת כל מחאה כנגד מעשי רשעה, ואף להחדרת והפצת דברי הבל ורשע לתוככי מוסדות החינוך התורניים, הישיבות התיכוניות והאולפנות. מי שמכניס למוסדות החינוך מרצים שנואמים בעד משכב זכור מתוך ’הכלה וסובלנות‘, הריהו פוגע בטהרת אמונתם של צעירי ישראל. בהבל ורשע חובה לכפור. אמונה בטהרתה דורשת במפגיע, כפירה בכל הבל ורשע. ה‘הכלה‘ - אסורה, שבמהותה האמיתית אינה אלא הדחה, ’סובלנות‘ - רמאית שאינה אלא דיכוי התנגדות ערכית למעשי רשע, פוגעים בטהרת האמונה. כדי לזכות לאמונה טהורה ואמיתית, מוכרחים לכפור בכל הבל ובכל רשע. בלי זה אמונתנו לא תהיה טהורה. תורת ישראל קנאית היא באמונתה, וסובלנית בהתנהלותה. 

האמת האלוקית אינה נתונה לשום משא ומתן, לשום ’הכלה‘ או ’סובלנות‘. כל דבר המנוגד להלכה, הוא שקר מוחלט, ואנו נאמר זאת ונצהיר זאת - ללא שום משוא פנים. יחד עם זאת, כשפועלת התורה לתיקון עולם במלכות ד‘ על ידי ישראל, היא יודעת ומלמדת את עקרונות שלביות התיקון. העולם נפל ואנו צריכים לתקנו, ועל כן עלינו להיות עקרוניים ונאבקים, אך גם סבלניים, כלפי מהלכי התיקון המורכבים של עולמנו. תפקיד ה‘הכלה‘ ו‘הסובלנות‘ התורנית האמיתית, הוא בחינוך לניהול מאבק הסברתי בלתי אלים כנגד התופעה הרעה הזאת. בהנחלת סלידה ממעשי התועבה, במובחן מנשמתם הקדושה של אחינו המסכנים, אשר נפלו ברשתה של מחלת הנפש הזו. האמונה בד‘ אחד האמונה הטהורה היא אמונה בד‘ אחד, שאין עוד מלבדו. כל כפירה בתורה ובנצחיותה, היא כפירה באחדות הבורא, אחדות המקיפה את העבר ההווה והעתיד, השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בם. מי שמנסה לעשות רפורמה בתורה בניגוד למצות הא-ל או לומר שמשכב זכור הוא דבר ראוי בניגוד למצות התורה, כופר הוא באחדות הבורא, באינסופיותו, בשליטתו הבלעדית והמוחלטת בכל פינות המציאות. להבל ורשע אין תרופה, מלבד הכפירה המוחלטת בהם, המביאה את האמונה הטהורה בד‘ אחד. 

על הטענות המזויפות כאילו מדובר בנטייה טבעית, כותב מרן הרב זצ“ל: ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, ’תועבה‘ – ’תועה אתה בה‘, שהיא נטייה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להילחם עליה... וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה (אורות הקודש ג, פרישות, פרק לה). 

בעבר- נחשב הדבר למחלה בספר המחלות של הרפואה. יום אחד ’הוחלט‘ להוציא את התופעה הזו מספר המחלות, ללא שום מחקר מדעי. אומר הרב זצ“ל, הטענות ה“מדעיות“ להצדקת מעשי הטומאה האלה, כלל אינן מדעיות. על זה בדיוק אמר בר קפרא, ’תועבה‘ מלשון ’תועה אתה בה‘, מתבלבל לחשוב שזו נטיה טבעית, ואין זה נכון כלל ועיקר. שפע החיים הקדושים האמונה הטהורה אינה רק ענין פילוסופי שכלי אלא השער והכח המושך את שפע החיים הקדושים לשפוע משמי שמים אל תוך נשמות ישראל. כן כותב הרב, זצ“ל: החיים הקדושים, השופעים בפנימי פנימיות ההבהקה של אור אלהי אמת והולכים בדרך ישרה על כנסת ישראל ופתוח נשמתה, אחוזים בלשד החיים של קדושת אמונתה הטהורה בטהר עליון...(אורות, ישראל ותחייתו פרק ד).

זרימת החיים הקדושים בישראל, תלויה היא באמונה הטהורה. האמונה הטהורה זקוקה היא לכפירה מוחלטת בכל הבל ובכל רשע, לשם שמירת טהרתה המחיה. מתוך האמונה הטהורה, אנו זוכים לזרימת שפע החיים הקדושים בתוכנו במדינתנו. דברי ההבל והרשע אינם אלא כסות חיצונית מזוייפת למאבק האמתי. הדגל המונף אל על לתמיכה במשכב זכור, אינו אלא דגל כפירה בד‘. זאת ותו לא. המאבק היום נגד ההבל והרשע, הוא מאבק על דמותה של מדינת ישראל. זה הסיפור האמיתי. האם מדינת ישראל היא מדינת האמונה בד‘ או חלילה לא? מאז ראשית ימי הציונות של הרצל, לא הוכרעה השאלה ’התרבותית המהותית‘. עתה הגענו אל שלב הבירור הגדול. אנו כולנו, לרבות כלל הצבור המסורתי בישראל, צריכים לומר באופן ברור וללא חשש - מדינת ישראל היא מדינת האמונה בד‘. כדבריו הנצחיים של מרן הרב זצ“ל: מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד‘ בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד‘ אחד ושמו אחד (אורות ישראל פרק ו, ז).

האבות ומשה רבינו


 י"ד "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, ע"פ סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, 'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים'. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של 'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. נדחים הם האורים הקלושים, 'שרגא בטיהרא', החוצפא מגרשת אותם ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש, הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת, רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים".



ט"ו - "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'. משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו'. והתחום של אלפים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".

א. תכונת האבות פועלת

התכונה הקדושה של אבות האומה באה לעם ישראל כנחלה, ולא בזכות. היא פועלת בעם ישראל אפילו כשהוא מתנגד לה, לא רק כשהוא לא מודע לה. היא פועלת וגוברת, "אור משיח מתנוצץ" אפילו דרך יהודים שלא מדברים בשם מלכות ה'. מלך המשיח, זה מלכות ה' ולא דבר אחר, זה השכינה שפועלת למרות ההתנגדות. אפילו נגרמת סלידה של צדיקים מפני הופעות אלו, לכן הרב אומר לצדיקים: "חזקו אל תיראו!" יש להביט ולחתור לעומק, כי "שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם". השריד הקטן שמופיע בציונות, ואפילו ללא מודעות אישית, הוא שייך לדבר גדול שפועל. צריך להיות שותף ולחזק אותו.

תכונת האבות היא מוּלדת ("נחלה"). ההבדל בין אב לרב שהרב יכול להיות פרטי. הרב יכול לפתח ערכים רוחניים. האב "עושה" הסטוריה - הבדל מהותי. האב מחדיר את הערכים בחי, ביורשיו, כשהרב רק מקנה; היחיד צריך ללמוד, להפתח ולהשתייך. האב לא תלוי בבן; הבן הוא בן בגלל שיש לו אב, אבל הרב תלוי בתלמיד, עד כדי כך שאם התלמיד הורג בשוגג, הרב גולה עמו. הרב בא אחרי האב. הוא מסביר מה שהאב שתל. הרב מוציא לפועל מה שהאב קבע. "ישראל קדמו לתורה", זה הפשט. ישראל, בתור חי, קדמו לתורה המפרטת את מה שבישראל. "ישראל ואורייתא חד נינהו", כשישראל הוא החי והמציאות, והתורה היא הדרך של הופעת המציאות. הציונות היא מבחינת ה"עִברים", בני אברהם העברי, לעומת משה רבנו שייגלה מה טמון באברהם העברי ובבניו. עוד לא הגענו למצב של משה רבנו.


"ואור של משיח [ה]מקבץ נדחים מתחיל להופיע", זו המציאות שאנו לומדים אצלנו, קבוץ גלויות זה אורו של אברהם אבינו."וקול בכי תמרורים של רחל" אמנו, לא הרבנית, "המבכה על בניה מתמתק על-ידי שפעת [ת]נחומים, [של] 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם'. ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם", לא משה רבנו, "חוזרת היא [דוקא ע"י שיבה זו להתגלות]. 'והיה ברכה - בך חותמים'" - "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה... מגן אברהם". לא חותמים במציאות אחרת, אלא דוקא של אברהם אבינו. כמובן קשה לצדיקים לקבל את הדברים האלה, מפני שהם כבר עם משה רבנו, ואז הם עלולים להעדיף את הטפל על העיקר, התורה על ישראל. כי התורה היא גילוי ישראל, היא אינה דבר שונה. אבל אם לפעמים הדברים בניגוד זה לזה, כשישראל לא עושה את התורה, אנו צריכים לדעת מה קודם למה, שישראל קדמו לתורה [תנא דבי אליהו יד]. או כמו שהרב אומר "יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי-אפשר לישראל אלא בארץ-ישראל", עשיית האומה ושיבת האומה לארצה זה בחינת אברהם אבינו. התכונה העברית פועלת ביהודים פרטיים ומעוררת אותם לשוב ארצה. 

ב. היחס בין טבע לתורה

וכן כתוב ב"אורות ישראל" פ"ד, ט. (עמ' קנ): "האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנס"י, ומשה רבנו את הצד הלמודי. והם ממוזגים זה בזה", כי התורה היא בנשמה, "ומשפיעים זה ע"ז", כי הנשמה משפיעה קדושה על המצוות, והמצוות מגלות את הנשמה ובזה מגדלות אותה. כשהנשמה עושה רצון ה', אז רצון ה', האין-סוף, מופיע בנשמה יותר. זה מהלך שהמצוות מועילות לנשמה, והנשמה היא מקור למצוות. כל המצוות הן "מעשה עם ישראל", לא של היחידים. היחיד אינו מצווה, הקב"ה אינו פונה ליהודי הפרטי. בסיני הוא פונה לאומה בכללותה, זה הגילוי הלאומי דרך הפרטים, דרך היחידים. אם היחידים רוצים לגלות את הנשמה, זה על ידי פעולות אלו. המצוות מגלות את התכונה הלאומית של האבות.

ג. היחס אבות/משה לעתיד

"ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות", דהיינו המצוות עם הנשמה, לימוד התורה עם יסודה, מקורה הפנימי הנשמתי, "ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל", גם הבחינה העברית בשלימותה, וגם שמירת קלה כחמורה, "ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנס"י, 'מחשבתם של ישראל קודמת לכל', ז"א שהמקור העליון הוא עוד הרבה יותר למעלה מאשר החיבור של התורה עם הנשמה, של משה עם אברהם. "ויתראה לעין כל שהוא", הצד הטבעי הזה, "שורש כל התורה כולה, וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה", של חיי המצוות, "והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית", כי אם הקדושה והמצוות יורגשו כטבעיות, כמגלות את המציאות הנשמתית הטבעית, אדם כזה הוא שמח. כשנכנסת שבת הוא שמח, הוא אוכל אוכל מאד טעים ומתאים ורצוי לו, כן כשיעשו את המצוות וילמדו את התורה, ממש ירגישו עונג לאין קץ ותכלית; כמו שהפסוק אומר: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" [שיר השירים ז ז]. והתענוגים כמה רוממים הם, כמה נעימים הם, כמה מפוארים הם, כמה עדינים הם, "מבשמי עדניהם אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן", המילה "להתבשם" תמיד מכוונת ל"תקון הגשמיות". הבשריות היום מעלה ריח די... לא טוב, מביש, אבל בגן עדן הצד הגשמי מגלה את העדינות הפנימית, עד כדי כך שהוא גם מריח טוב. גן עדן כולו הוא ריחות טובים, ז"א גשמיות מתוקנת, אין שם סרחון המוות. המוות הוא שיא הסרחון, כמו הוצאה של דבר מיותר בחיים מעלה ריח רע, כל טומאה מלווה בריח רע. גן עדן, גן בתוך עדן, "ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש", הצד הטבעי יוצא לפועל לגמרי על ידי התורה,"ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, 'והריחו ביראת אלהים [בפסוק: י-ה-ו-ה]", הוא יריח את הגוף של הנשפט בפניו, ומריח זה יחליטו "צדיק" או "רשע", "ולא למראה עיניו ישפוט", הוא מריח את המשפט ודן על פי זה, אם גופו מריח טוב, צדיק, ועל פי הריחות הוא מבחין מה פשע ומה שוגג, גניבה, רצח, שקר וכו'. היום אנו דנים על פי מראה עינינו, צריך עדים, ואחר כך עיני השכל של השופט. יהיו שופטים על פי הרוחני; קשה לשפוט על פי הגשמי. כשאדם "מתעסק", קשה לשפוט אותו. גופו עשה פעולה, שהוא בכלל לא יודע שעשה אותה. הגוף כל כך רחוק, אין כאן התחלה של מחשבה, אין פעולה רוחנית, רק גשמית, וזה כלום. לעתיד לבוא אין דבר כזה. כשאדם עושה פעולה רעה, היא תמיד מגלה עולם פנימי גדול. אמנם הוא סטה, אבל יש תמיד מציאות עליונה של גוף חושב, גוף-מגלה-רוחניות, לטובה ולרעה, מדריגות. אז אפשר להריח אפילו "מתעסק" ולראות מה מידת הרע במעשה הזה, מה מידת הרוחניות המקולקלת שבו. "ולא-למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי-ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רָֹשָע' [ישעיהו יא ג-ד], ואין רשע, כי הרשעות תמחה, ועמך כולם צדיקים", חוזר הטבע.
 
הבעיה היא שהבחינה הטבעית עוד לו מופיעה די, לא רבים האנשים שברוח התרוממות ובשמחה כששוקעת השמש ביום ששי. אבל כתוב "ישמחו במלכותך שומרי שבת" [תפילת שחרית של שבת]; הרי הוא שומר שבת, וכתוב: "ישמחו במלכותך"...

ד. השלחות להיום

"ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו", מי שכבר מבין תורה זאת וקשור ל"עבריים", (לא רק בחינת "תורה") דהיינו תלמיד חכם, "אינו רואה חובה על שום אחד מישראל", זה הדרך של היום איך להתיחס לציונות, "ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם", לא את המעשים, אלא את הנשמה, "את סגולת פארם", את הטבע, "ואת זיו התשובה", השיבה לארץ, "החופף עליהם תמיד", אפילו לא עולים לארץ,"את ברק הקודש", האומץ, "ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, 'אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם', ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם [עיי' קדושין (לו.)]. אשריך ישראל".



עכשיו יותר ברור ש-

יד. "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם",

דהיינו איזה שארית ישראל של היום מ"דבר גדול", נשמת ישראל קודש, מאברהם אבינו, ולמרות שאנו כלום מזה, בכל אופן אנו "מזה". זה יותר מחלק גדול "מדבר קטן שלם". והדוגמה:

"'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים' [ב"ר ס]",

"שיחה", דיבור סתמי, "שיחה קלה", של עבדים, לא של אבות עצמם, היא יותר חשובה לתורה מגופי תורה של בנים. אז נעדיף את ה"שריד", במיוחד שאותו שריד מנהל את ההסטוריה, הוא הפועל להחזיר את עם ישראל, על פיו היום ההשגחה פועלת.

"לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" [דברים לב ח], "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" [בראשית טז י], אז זה מספר או לא-מספר? זה מספר שלא סופרים. המספר - זה התורה, האורייתא, מצוות, הגילוי; יש לזה איזה גבול. אבל המקור הוא מעל המספר, מעל הסדר, מעל הגילוי המדויק הנכון.



ה. הקשר בין הקודש לחול - המצב האידיאלי



נמשיך בכמה סעיפים שענינם הקשר בין הקודש לחול. הנושא שוב נידון בסעיפים כז., כח. ו-מו.

טו. "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה",


זה החלק הראשון, "אברהם אבינו", הופעה מלמעלה למטה, והחלק השני:



"וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא",



זה "משה רבנו"; סה"כ המצב האידיאלי.



"בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה",



הצדדים המעשיים, ענפיה של הנשמה המופיעה, גם הסדר הלאומי הנכון בקדושה, (הכוונה של המילה "ביחוד" - עיי' סוף השעור),



"אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם",



החול, הטבע, הגוים, החושים, ענוגים, כל אלה מצויינים כי הם המשך של הנשמה ושל המצוות. אין לחול שום ניגוד לקודש, אדרבה, זה הקודש עצמו - שחל, מדריגות של הופעת הקודש. הוא כל כך רחוק מהמקור שמדברים על חלות. זה כאילו כבר לא הוא עצמו. אבל אין דבר כזה, הכל חי מהקודש, מהקדוש-ברוך-הוא. "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת-כֻּלָּם" [נחמיה ט ו]. כל כך הרבה לבושים, מדריגות מרוחקות מהמקור, עד שמדברים על פעולה של הקודש. גם זה קודש, אבל לא הקודש עצמו. כך הגדרת החול: פעולת הקודש. כמובן הקודש מתאחד לגמרי בחול.

"ומסוגלים להרחיב את אור הטוב",

החול הזה מוסיף, כי הרי הוא הקודש שחל, לכן כמה שיש יותר חול, יותר קודש מתגלה, וזה גורם למעיין, למקור, להתחזק.

"והתחום ארוך הוא:",



דאורייתא ודרבנן,



"י"ב מיל כמחנה ישראל כולו",

מחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, אוהל מועד, זה תמצית כל העולם כולו. אין דבר בחוץ, אין דבר לא כלול, כל החול הוא מרוכז בקודש, במחנה ישראל. וה"תחום", "תחום שבת", הוא תחום של היחודיות, שישראל הוא עִם עצמו, עִם הקודש, ובשבת אין לחלל את השבת, אין לצאת מחוץ לתחום, יש להשאר ברשות היחיד, כי השבת היא מציאות של התכנסות של כל הקודש, וממילא כל החול כלול בו. עוד צריך להבין מהו הרמז ב"יב' מיל". הרב רוצה לומר שמחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, כולל את החול.

"הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'",

שבעים לאומים וחול, לפי שבעים בני ישראל שירדו מצריימה.

ו. הקשר בין קודש לחול - בגלות

אבל אנו לא במצב כזה שנשמתו של כל ישראל מופיעה בסידורי מצוות:

"משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע",

אי אפשר להתפשט ל-יב' מיל, התחום הופך להיות שני מיל, אי אפשר הרחבת הקודש שיתפשט על כל מחנה ישראל, אלא צריך להצתמצם במחנה שכינה לבדו,

"כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש",
כי החול כבר לא יונק מהקודש, ואז נעשה לו לצרה. החול נוגד ולוחם בקודש,

"ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף",

אפילו ביהדות יש ספרים שמדברים על כך, כמובן ספרי גלות, ספרי רבותינו בגלות, 

"הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה",

דהיינו לצמצמם, כי הרי סיגוף מצמצם חיי הגוף, אבל אם חיי הגוף לא פורצים והאפיקים לא מתרבים, אז גם המעיין נאטם.

ז. קודש וחול שוב מתקרבים בזמן הגאולה

"עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו' [ישעיהו נד ב-ג]. והתחום של אלפים אמה הקצר",

שישבו היום הלכה,

"הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל",

והרב כאן רומז על דברים,

"שהולכת ואורה קמעא קמעא".

כותרת לסעיף: טבעיות הקדושה של האבות (של הסעיפים הקודמים) היא מקור לחוֹל בארץ ישראל. - של ארץ של גשמיות, שניהם מצטמצמים בגלות, שניהם נפרדים ומצטמצמים בגלות. אי אפשר לדבר על מושג של "טבעיות קדושה" בחו"ל, רק בתוך מחנה ישראל הדבר מתאפשר. פה אנחנו חוזרים לפוליטיקה, לחקלאות, לצבאיות, ובכלל לא עוסקים בזה בחו"ל. שם אנו פוגשים תרבויות ודתות שמפרידים בין קודש לחול. כשהחול לא יונק מהקודש, מה מקיימו? והקודש, שאין לו גילוי, גם הוא מצטמצם ונשאר בריכוזו.

מה משמעות של "ביחוד" [שורה שניה]? "בקדושה ביחוד ובברכה"; יש כמה פרקים ב"אורות הקודש" שמדברים על קדושה וברכה, מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", שגם הקודש מתברך [בבא מציעא (קיד.)].

"אורות הקודש" ב' (עמ' תקלד) [ב(שטו)], "התעלות העולם" יח.: "[יחוד והתעלות:] יחוד ברכה קדושה. באור אין סוף אין שייך הוספה, והתעלות, מצד עצמו, אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות הנצחית תחסר מהשלמות המוחלטת.

וזאת היא תורת ההויה, הופעות אורות חיות הויתיות, על ידי רושם של ירידה, במדה כזאת, שלעולם תהיה אפשרות לתוספ[ו]ת ועליה, שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות.

והפירודים בעולמים יתיחדו כאחד במקורם האחדותי, וההתאחדות תוסיף אור ויתרון בלא הפסק, ברכה תמידית, ותוכן הברכה היא התעלות, והבדלה מכל פחיתות ורשעה, מכל חושך וצמצום, קדושה".

[ע"ע ע"ר א קפא-ב, ד"ה כלל ופרט וכלל, וד"ה מכלל שהוא צריך לפרט. א"ק א מד. ע"ע ע"ח, דרוש עיגולים ויושר, ענף א.; מילון הראיה, עמ' תכג]



סיכום:

1. התכונה הקדושה של האבות באה לעם ישראל כנחלה. מלך המשיח, הוא מלכות ה', שכינה. התכונה פועלת תמיד.

2. התורה מפרטת מה שיש בתכונה. אבל כל אחד צריך לפתח אותה אצל עצמו, משה רבנו, הצד הלמודי, מול אברהם אבינו, הצד הטבעי.

3. במצב האידיאלי הטבע בא לביטוי על ידי התורה, וגם החול הוא ביטוי של הקודש, הוא פעולה של הקודש, בכל מקום בעולם.

4. בגלות החול מנותק מהקודש ומתנגד לו, וצדיקים מתרגלים לא לייחס קודש לחול בכלל, הם מתרחקים מהחול בעוצב וסיגוף.

5. התכונה העברית פועלת ביהודים פרטיים ומעוררת אותם לציונות, לשוב ארצה, ושוב הקודש מתגלה בחול, בהדרגה.

[kimizion]

בין צדיק לרשע - הענווה השמחה והגבורה

בין צדיק לרשע

א

שנאת הרשעה כשהיא עמוקה וגדולה צריכה לבא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים, רק אח"כ היא מתמתקת ע"י כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על  נקיונה האצילי, שאין כ"א שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה שהם הרשעים
בעצמם מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבא בצורתה האידיאלית לכוין מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור שנאת הרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוייתה של שנאת הרשעה במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אח"כ לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. - ע"כ מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מדת הדין, ואח"כ מדת הרחמים באה וממתקת אותה בשיתופה.

ב

כשאוהבים את הרשעים מפני חולשתו של האדם, נמצא אוהב ג"כ את הרשעה, וע"כ הכרח הוא לשנא את הרשעים כדי לזכות לשנוא עי"ז ג"כ את הרשעה.
אמנם כ"ז הוא ברגש האופי של המידות, אבל בשורש הדעת האדם צריך להיות הולך בדרכי ד' שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכל עומק פורענותם של רשעים איננו כ"א תוצאה מהאהבה העליונה. ושורש המתוק הזה של הדעת שכל המדות כולן גנוזות בו וכלולות בתוכו, ממתיק הוא את המדות גם בהתפרטותן הרגשית והמעשית, וגבורה עליונה כלולה בו המשמרת את בעליה מכל אהבת רשע, שומר נפשות חסידיו.

ג

כשהאורה הקדושה מתגברת בנשמתו של האדם, נעשה כל העולם כולו לפניו מלא
אור קודש, וכל המחשכים שבים להיות מלאי אורים, ואין חושך ואין צלמות, אין
רשעה ואין חטא ופשע, כי הכל מתמלא אור טוהר והכל מוכרע לזכות. ורוח של חן,
רוח של חסד, של מחילה סליחה וכפרה מתפשט על כל העולם וכל יצוריו כולם,
ואהבת עולם מתפשטת על כל היקום, על כל הבריות ועל כל החיים. והכל עולה
ומתורנן במלא פה של שירת עולמים.

ד
הצדקות האמיתית של צדיק יסוד עולם שנושא את קדושת העולם וקדושת החיים
תמיד בנשמתו, היא מעין שאינו פוסק, מתפרצת היא ועולה בשלהבת אש קודש מבעד חגוי הגויה, מראה היא כלבת אש נורא את הוד הנשמה. היא גדולה מכל הדרכה, מכל מערכת מחשבה, מכל חפץ פרטי, מכל בחירה מצומצמת, והיא צדקת ד', צדקתן של ישראל, שאינה פוסקת משטיפת שטפי פלגיה להחיות עולמי עד.
וההרגשה הזאת הצדקות העליונה מרגישה היא. ובכח חסדה הגדול היא מצדקת את
העולם כולו, ואפילו כשהבריות חייבות הרי היא מצדדתן לכף זכות. ומאירה היא על ידי בהירות מדעה את אור החסד ואת אור החיים בעולם, ומאירה היא אור גאולה וישועה, אור אהבה ושלום בעולם, והיא מתגדלת ומתרוממת מעל כל המעשים.

ה

כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה, היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל,
והפרידות והשינויים אינם גורמים לה לתן לכל דבר ערך מובדל ומופרד. וביחס
להמוסר, נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצם הוא מלא טוב. והם
מכירים ומרגישים את הצנורות ששפע אור החיים הולך על ידם מבריה לחברתה. וכל מה שהבריה היא יותר קרובה לחוגם הצינור הוא יותר מתרחב אצלם. ולפעמים מבהיק עליהם אור עליון המקיף באחדותו את היש כולו ממעל לכל הצינורות. וכח הדמיון הזה קודש קדשים הוא, וטובה וברכה הוא מביא בעולם.
וכשמהחשבה האחדותית מתגרת 1 היא, אור החסד והסליחה מופיע, ועונות ופשעים נמחקים. וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזים במעמקי נשמתו מתנוצצים ובולטים, והרע הולך ונאפס לגמרי. והם הם הצדיקים יסודי עולם שהם דנים את כל העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה, אוהבים לצדק את הבריות ושונאים לחייבם. והם הם תלמידיו האמיתיים של אברהם אבינו ההולכים בדרכיו.
ולפעמים יש שאור החסד הוא גדול כ"כ בקרבם עד שאי אפשר לו להשפיע במעשה, ומתוך שפעו הנם מרגישים חלישות בגופם, מפני שהחומר בטבעו מוכן הוא אל הדינים והגבורות, ומ"מ הם שואבים אור חיים ואומץ ממקור חסד עליון. ואע"פ שאין העולם
יכול לקבל את אורם כמו שהוא, כמו שאין העולם כדאי להשתמש באור של יום
הראשון, מ"מ מתולדותיו של אור זה מתבסם גם כעת. 

1) כפה"נ צ"ל: מתגברת.

ו 

הגופניות המגושמה דורשת את תביעותיה באיזה מדה, גם במקום שיש התעלות
עליונה לקודש וטוהר. וגם הרשעה בעצמה יש לה תפקיד בעולם, ולא נתנה להדחות.
זאת הסקירה הכללית אינה מניחה למחות נקודה אחת מאותיות היצירה כולם(כולה??), ואם נדחה איזה כח, יהיה גם הירוד, הרס וקטגוריא אנו עושים. באו השעירים לפיוס מדת הדין בקרבנות, והשעיר לעזאזל בתור חלק אדם רשע.
הצדק לא יסכים לעולם על הרשע, אבל ההשקפה העליונה פולשת את הכל
במשקלה, ומתוך הידיעה הכללית שיש לרשע ג"כ צורך בעולם מוכרח שורש מציאות
זה להיות נפקד בחשבון העבודה האלהית. אבל חלילה שיכנס בגבול המוסר, חלילה
שיוכר הרשע לצדק, וחלילה שיאמר לרשע צדיק אתה, אל ארץ גזירה משולח הוא
השעיר הנושא את העוונות, המדברה, מקום אשר לא יעבר בה איש ולא ישב אדם שם.
הישוב צריך להיות מתוקן באורח חיים של צדק ומשפט, והצדק והטהר הם יהיו
מכריעיו ומרוממי קרנו. 








הענוה השמחה והגבורה 

שלשה למודים כלליים נובעים מיסוד שלש מדות שרשיות מתגלים בעולם, כל אחד
בתקופה מיוחדת, ותיקון העולם תלוי בהתאחדותם התמימה. ואלו הם. הלמוד הראשון
הוא למוד הענוה, ויסודה העליון לאהבה אותה, ולעומתה הרחקת הגאוה. למוד זה
נתגלה בשרשן של קדושת ישראל, מנוחלת מאבותינו, והושרשה ביסודה של תורה
וביסוד מלכות ישראל. ואנכי עפר ואפר, ונחנו מה, ואנכי תולעת ולא איש.
מדה אלהית עליונה זו שהיא מקור לכל גדולה ולכל תפארת, לכל גבורה, ולכל
קדושה, מתעלמת היא ומסתתרת, ומפרק לפרק חזרה ונעורה. נתעוררה בפרקים
שונים והולידה טובה וברכה בכל עת הופעתה, בחיי היחיד ובחיי הציבור, כשהיא
לקוחה בכל אמיתתה, בכל הודה וזיוה, חינה וגבורתה, הדרה ותפארתה.
 
הלמוד השני הוא למוד השמחה בכל טהרה ובהירותה, ולעומתה הרחקת העצבון.
אור עולם זה נסתתר הרבה מאוד ביחוד ע"י חשכת הגלות, וחזר ונתעורר בלימודיו
היסודיים ע"י גילוי אליהו של האר"י ז"ל ותלמידיו, ונסתתם ע"י הרבה קטיגורים
ונבכי לב שבאו לזהם את המדה העליונה והקדושה הזאת, הנושאת בחובה את הסגולה העליונה של רוח הקודש. וחזרה ונעורה ע"י גדולי החסידות, ועדיין היא הולכת ומתעלמת מתוך המחשכים של הדיעות הרעות, הכפירות הבזויות, וכל ענני האופל של כל שקרני עולם, המביאים את החושך ואת העצבות בכל טומאתה, בכל מרירות ארסה המזוהם, לשקץ את הנשמות, הרוחות והנפשות, ולחבל גם את הגופות בקלקלתה.
 
הלמוד השלישי, הוא למוד הגבורה בכל יפעת הודה וסגולת תפארתה, ולעומתה
שנאת החלישות, והרחקת פעמיה מן החיים וכל סעיפיהם. 

אלה שלשת האבות של המוסר העליון, כשהם מתחברים חבור מתאים וממוזג יפה
מכל מדת הגודל, האורך, הרוחב, העומק והגובה שלהם, הרי הם מגלים את תפארת
האדם, תפארת ישראל ותפארת כל היקום, כל היצור מראשית עד אחרית, את תפארת
חי העולמים ברוך הוא לעדי עד, וכל הפאר והנוי של כל כשרון רוח הולך הוא
ומתעטר על ידם בעילוי אחר עילוי.
התקופה שאנו עומדים בה דורשת היא את גילוי הקדושה אשר לאהבת הגבורה
ושנאת החלישות, המתעטרת בכתרי הענוה והשמחה, הגדלת הכח והכחדת העיפות.
כח מלא מחויב להיות צבור בכל נשמה, בכל רוח, בכל נפש ובכל גויה. כח עודף אוצר
חיים גדול, שרק משפעת עושר שלמה יעשו כל הפעולות ויוצרו כל היצירות
החומריות והרוחניות. ואז ישוב האדם לרום גדלו להיות מעין דוגמא של מעלה, לא
בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. וכאן שרוי רז הגאולה וחותם התשובה
השלמה, שמפתחותיה של גאולת עולמים היא בידה, לגלות פאר אור חי העולמים,
אשר במקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענותנותו, שהשמחה במעונו ועז וחדוה
במקומו, אתה גבור לעולם ה', ברכו ה' מלאכיו גבורי כח, עושי דברו לשמוע בקול
דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות
ממשלתו, ברכי נפשי את ה' הללוי'.
ואדם לעמל פה נברא, לזכות למדת הענוה והשמחה כדי שתעלה בידו מדת הגבורה
העליונה, לדמות צורה ליוצרה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתך לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, כמה דאנא במילולא דילי בראנא שמיא וארעא, אוף הכי את במילולא דילך עלמין יהן מתבריאן. ולא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, כ"א בשעשועי עולם, בהשקט ושאנן. באור הגנוז של קדושת שבת קודש, שבת מתנה טובה שיש לי בבית גנזי שאני מבקש ליתנה לישראל אמר ה' לנאמן ביתו, לך והודיעם, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם. ולולא החטא שגרם לא היה שום ... בעולם, והיה הכח הכמוס עומד במילואו וטובו, והעבודה של הגן אשר בעדן ושמירתו בלא זיעת אפיים, כ"א בחדות לב ושעשועי עולמים היתה נמשכת, שמקומה בעולם היא עבודת הקודש אשר בבית קדשנו ותפארתנו שאינה בכלל מלאכה ועבודה כלל, כ"א עונג ומשוש כל הארץ, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. ושאיפתנו התדירית הקבועה בנשמתנו הישראלית היא להביא לנו ולעולם מנוחת עולמים, יום שכולו שבת, אז תתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.

גנזי ראי"ה
לקט מכתי"ק מרן
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

ולא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו

בביאור עיקר האמונה בפיוט 'יגדל' מתוך ניסוחו של הרמב"ם "לא קם בשראל כמשה עוד נביא המביט את תמונתו" כותב מרן הרב זצ"ל: "השפע הזה של הנבואה, הוא בא מהארת המעשה הגדול, אשר הפליא ויפליא ד' לעשות בכל היצור כולו וסדרו, אשר כל אחד מהם, וקשר כולם יחד, מורה הוא גדולת אל ומלכותו ... אם כן תלוי הערך המרומם של עצמות הנבואה באותה המידה של ההתגלות של כל המעשים והיצורים, בקישורם ותכניתם, במהותם ומטרת הויתם, שהקשר הכללי זהו בית ד' כולו, המציאות" (סידור עולת ראיה א, עמ' נג). במילים אלו, הרב מסביר כי המציאות הנגלית לעינינו, היא רק חלק קטן מן המרחב שקיים באמת. המציאות עצמה, אשר היא מעבר לתפיסה שלנו, מכילה עוד מימדים וכוחות שאיננו מסוגלים לקלוט. אך ישנם מצבי התרוממות רוח, מול נוף מדברי עצום או שקיעה נוגה, שבהם האדם חש שיש במציאות מעין שלימות פנימית, הרמוניה אדירה, שירה שקטה וכיו"ב. 

באותה התעלות רוחנית ניתן לחוש שישנם כוחות גדולים בעלי הרמוניה ואחדות פנימית הפועלים במציאות, והם מעבר למה שאנו רואים, והם נובעים ממערך כוחות שלם הפועל באופן נסתר וגורם לחלקי המציאות להתאים זה לזה ולהשתלב זה בזה. המפגש הזה עם אותה שלימות פנימית הוא 'הנבואה'. פירוש המשפט "ולא קם בישראל כמשה עוד נביא, ומביט את תמונתו". כוונתו לומר כי משה הוא המביט בבהירות כל כך גדולה וברה, כל כך פנימית, וכל כך מקפת, את כל היצור כמעשה ד' הגדול... והיא הבטת רז התמונה האלהית וצחצחות הזוהר של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון, "ותמונת ד' – יביט!"

והרב ממשיך שם: "ולא עוד אלא שבההכרה הכוללת מונח גם כן הערך של הסדר הדרוש בחיי החפץ והדעה הבוחרת של האדם, בחוקי חייו שהם צריכים להיות ערוכים על פי סדר עליון כזה, המתאים ליושר האלהי של כל המצוי, של כל התוכן של בית ד', בסדרי החיים הרוחנים והמעשיים אשר לאדם". 

חוקי התורה אינם רק הוראות טכניות אלא הם מעין שירה גדולה, הנובעת מפתיחת התודעה של עם ישראל למציאות על כל מימדיה, כפי שהובנה בידי משה רבינו ושאר הנביאים. חכמי התורה הם שקלטו את הפן הנסתר של המציאות והם שהצליחו להתחבר לעומקם של הכוחות האלוקיים שבה, החוקים וההלכות הם ביטוי רוחני עשיר ואדיר, לתודעה שחשה שיש אחדות פנימית למציאות, שמעבר לקליטת האדם הרגילה. במעמד הר סיני ניתנה לנו סדרה של מעשים יום יומיים (המצוות!) שלא יתנו לאותה שלימות להישכח, שבתוך שגרת חיי האומה יפנימו בזכותן את הקשר אל נשמת המציאות והכח ההרמוני שבין כל חלקיה. 

אכן, רבות מן המצוות אינן מובנות די הצורך, דווקא בגלל שהן מדברות על חווית שלימות עליונה כל כך עד כדי כך שקשה לדמיין אותה במצבנו הנוכחי. לדוגמא היחס המוסרי והחומל על הצמחים ואפילו על הדומם שכביכול איננו מרגיש דבר. המצוות מחדירות בנו את המבט ההרמוני על המציאות, מבט המכבד כל כח ודואג לקיומו של כל נברא, קיום המצוות גורם לנו לשאוף לתיקון כל חלקי הבריאה. 

העקרונות המוסריים האלו אינם אמירה מופשטת בלבד, אלא נחקקים בנו דרך מעשים יום יומיים. בקשת שלימות מוסרית ורוחנית, המחלחלת אל הנפש באמצעות המעשים הטכנים לכאורה, גם בלא ידיעת משמעותם, תוך זיכוך המוסריות של החברה לאורך מאות ואלפי שנים.

[עלון לאורו] 


יום שבת, 22 בספטמבר 2018

שמחת בית השואבה - שמחה בלי גבולות



שמחת חג-הסוכות גדולה מכל המועדים האחרים. שלוש פעמים הוזכרה בתורה המצווה לשמוח בחג-הסוכות, ודבר זה מלמד על הסגולה המיוחדת של החג הזה לעניין השמחה. אך עיקר השמחה היתה בשמחת בית-השואבה, עליה נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה - לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית-השואבה היתה קשורה לניסוך המים שהיה מתקיים בחג, נוסף על ניסוך היין שהיה מתקיים במשך כל השנה. אלא שניסוך היין לא היה מלווה בשמחה מיוחדת, ודווקא ניסוך המים נעשה למקור של שמחה, ושמחה גדולה עד כדי-כך, שמי שלא ראה אותה - לא ראה שמחה מימיו.

יין ומים מסמלים שתי גישות כלליות בעבודת-ה'. היין, שיש בו טעם, מסמל עבודת-ה' שנעשית מתוך הבנה וידיעה. אפשר לעסוק בתורה ובמצוות מתוך ידיעת טעמיהן ומשמעויותיהן, כאשר הדברים נעשים על-פי מידת הידיעה וההכרה. מים, לעומת-זאת, שאין בהם טעם, מסמלים עבודת-ה' שבאה מתוך קבלת-עול, למעלה מכל שכל והבנה. היהודי מקיים את הדברים משום שכך ציווה ה', מתוך התבטלות לרצון העליון.

ההיגיון מגביל

לאור זאת נשאלת שאלה גדולה: מטבע הדברים, כשאדם פועל מתוך הבנה וידיעה, הוא מרגיש יותר שמחה והנאה ממעשיו, ואילו כשהוא עושה דברים בקבלת-עול, אין בזה שמחה מרובה כל-כך; למה אפוא היתה השמחה הגדולה של שמחת בית-השואבה קשורה דווקא בניסוך המים (שמסמלים קבלת-עול והתבטלות) ולא בניסוך היין(שמסמל הכרה והבנה)?!

כאן אנו מגיעים למהותה האמיתית של שמחת בית-השואבה. שמחה זו מאופיינת בכך, שהיא בלתי-מוגבלת ובלתי-מסוייגת. זו שמחה שפורצת את כל המסגרות והמגבלות וסוחפת את האדם לדרגות רמות ונעלות ביותר. להגיע לשמחה גדולה ונעלה כזאת, אי-אפשר על-ידי 'יין' אלא דווקא על-ידי 'מים'.

כל שמחה, מעצם מהותה, מהווה פריצה מסויימת של מגבלות. עובדה היא, שבעת השמחה עושה האדם דברים שבזמנים רגילים לא היה מעלה על הדעת לעשות. שתקן - מתחיל פתאום לדבר ולשיר; אדם שקול ומיושב - רוקד ומפזז כילד קטן; אפילו נכה עשוי לקרטע ולקפץ בשעה שלבו גואה משמחה.

למעלה מן הדעת

אולם כדי שהשמחה תהיה בלתי-מוגבלת באמת - צריכה גם סיבת השמחה להיות בלתי-מוגבלת, שהרי התוצאה תלויה בסיבה. ככל שמקור השמחה פחות מוגבל - כך גם השמחה עצמה מוגבלת פחות. שמחה אמיתית ובלתי-מוגבלת יכולה לפרוץ אפוא דווקא כאשר מתעלים מעל השכל וההבנה. כל עוד סיבת השמחה הינה שכלית והגיונית, נתונים הדברים עדיין תחת בקרת השכל, והשמחה אינה יכולה להיות בלתי-מוגבלת.

דבר זה מסביר למה דווקא ניסוך המים הביא את השמחה הגדולה ולא ניסוך היין. כל עוד עבודת-ה' היא בבחינת 'יין', מתוך ידיעה והבנה, גם השמחה שבאה בעקבותיה הינה מוגבלת על-פי מידת הידיעה וההבנה. ככל שעולה הידיעה וההבנה בגדולת-ה' - כן גדלה השמחה, אך תמיד היא מדודה על-פי רמת ההכרה וההבנה. אולם כאשר יהודי מתעלה מעל מגבלות שכלו ומגיע לעבודת-ה' בבחינת 'מים', בקבלת-עול שלמעלה מכל שכל והבנה - או-אז הוא מתקשר עם הקב"ה עצמו, ומגיע לשמחה בלתי-מוגבלת באמת.

אמנם השכל הוא ממעלותיו הגדולות של האדם, ובכך יתרונו על בעלי-החיים, אך גם השכל אינו סוף-פסוק, וגם הוא צריך להגיע לשלמותו - על-ידי התעלותו לדרגות שלמעלה מהשכל. אי-אפשר להגיע לדרגות אלה על-ידי שכל והיגיון, אלא רק על-ידי התבטלות וקבלת-עול מוחלטת לרצון-ה'. וכשיהודי מגיע להתבטלות כזאת ומתקשר עם הקב"ה - פורצת מלבו שמחה כשמחת בית-השואבה.

אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת (פרק ב, משנה ח)

פירש רבינו עובדיה מברטנורא: אל תחזיק טובה לעצמך - לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא [רבי יוחנן בן זכאי] לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד [סוכה כ"ח ע"א ב"ב קל"ד ע"א], היה אומר כן.

פירש כ"ק אדמו"ר מחב"ד זצ"ל:
אנו רואים שרבן יוחנן בן זכאי אומר דבר אחד בלבד, ולעומתו, כל אחד מחמשת תלמידיו אמר [להלן במשניות הבאות] שלושה דברים. בטעם הדבר יש לומר, שאצל רבן יוחנן בן זכאי היו כל הדברים של כל תלמידיו (שקיבלום ממנו) בהתכללות, בנקודה אחת, ואצל חמשת תלמידיו נפרטו לחמשה דברים כלליים, וכל אחד כלול משלושה.

גם יש לומר, שבמאמר זה נרמזות שלוש הוראות נפרדות.

"אם למדת תורה הרבה" - הוראה זו מכוונת לבעל-עסק, שמצד מילי דחסידותא עליו להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, יותר מכפי החיוב על-פי הלכות תלמוד-תורה. והוספה זו חייבת להיות בבחינת "בלי גבול", ללא הגבלות, שהרי ריבוי אמיתי ("הרבה") הוא - בלי גבול.
והעניין של "בלי גבול" שייך רק בתורה, ולא בקיום המצוות: החיוב של תלמוד תורה הוא בלי הגבלות, ובלשון הרמב"ם "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר כו'", וכמו כן (בזמן) החיוב הוא תמידי; מה-שאין-כן במצוות, כל מצווה יש לה הגבלה (לזמן או מקום מסויים, וכיוצא בזה).

"אל תחזיק טובה לעצמך" - מאחר שלמד תורה הרבה, ועל-ידי לימוד התורה מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא", נהפכה כל מציאותו למציאות-של-תורה. ולכן אומר התנא שאף-על-פי-כן לא יתגאה בכך.
(גם יש לומר: אל יעלה על דעתך שביכולתך להצליח בלימוד בעצמך, ללא חבר. וכמאמר רז"ל: "הווי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך").

"כי לכך נוצרת" - מכיוון שהגיע אדם לדרגה זו (שכל מציאותו היא תורה) עלול הוא לחשוב שכבר מילא תפקידו בעולם, ואינו חייב להתייגע על כך בלימוד מכאן ולהבא. לכן אמר "כי לכך נוצרת" - היום נבראת ונוצרת (עם הבריאה כולה) מחדש, וניתן לך עוד יום לחיות, וכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", ואם כן עליך להמשיך בלימוד התורה ביתר שאת ויתר עוז, ולהתעלות בתורה בעילוי אחר עילוי.
ועניין זה שייך לבעל המאמר - רבן יוחנן בן זכאי: כל עניינו של רבן יוחנן בן זכאי (לאחר שנקרא "רבן") היה לימוד התורה. וכמאמר רז"ל "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ו"לא הלך ארבע אמות בלי תורה כו'", ו"לא קדמו אדם בבית-המדרש", ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל ובקש "תן לי יבנה וחכמיה". ולכן לו נאה ולו יאה לתבוע להרבות בלימוד התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ז - בלתי מוגה; ביאורים לפרקי-אבות חלק א (א-ה) עמ' 102-10)

הסדר בשבי הסורי


חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים השתחרר נח הרץ מחיל-האוויר, לאחר חמש שנות שירות כטייס קרבי. בעיצומו של היום הקדוש הוזעק לבסיס וכעבור שעות אחדות כבר היה באוויר, מסייע לכוחות הקרקע שהתקשו לעמוד מול המתקפה הסורית בגולן.

בחג-הסוכות, לאחר חמישה ימי קרבות קשים, פגע טיל סורי פגיעה ישירה במטוסו של נח. המטוס החל לצלול למטה. הכרתו של נח אבדה לכמה שניות. למזלו התעורר והספיק למשוך בידית ההפלטה. הוא נחת על הקרקע, בחבטה עזה, היישר לידי החיילים הסורים.

נח, שנפצע בצניחתו, נלקח לאשפוז. שם נקטעה רגלו הימנית, עד מעל לברך. כעבור ארבעה ימים נקשרו עיניו בבד שחור והוא נגרר החוצה – אל בית-הכלא אלמאזה הידוע בדמשק.

את החודשים הבאים בילה שם, בבדידות קשה, בתוך תא צינוק קטן, בלי מיטה וחלון, עם דלת ברזל הננעלת מבחוץ. את לילות החורף הקרים עשה על הרצפה, מנסה להתחמם בשתי שמיכות דקות. כל זאת כשרגלו קטועה והתחבושות המזוהמות מוחלפות לעיתים רחוקות בלבד.

לילה אחד נפתחה הדלת ונח הובל שוב, בעיניים מכוסות, לקומה אחרת בבית-הכלא. הושיבו אותו על הרצפה והסירו מעיניו את הכיסוי. להפתעתו גילה כי הוא נמצא בחדר גדול עם עוד עשרים ושניים שבויים ישראלים, רובם אנשי חיל-האוויר שהכיר. שם עשה את שארית ימי השבי.

בימי שבתו בכלא כתב יומן אישי מרגש. היומן כולל תיאור של חג-החירות בשבי. ביום שחרורו הסתיר את דפי היומן בתוך הרגל התותבת, וכך הצליח להבריחם ארצה (כדאי לזכור כי מדובר בחבורה שמתוכה רק אחד או שניים היו שומרי מסורת וחלק ניכר ממנה בני קיבוצים):

"17.3.74 (כ"ג באדר תשל"ד). עוד שלושה שבועות פסח. מתחילים לחשוב על מצות מהבית, ובכלל מה תהיה צורתו של החג. המצות הן נושא ראשון לוויכוח רציני בינינו. חלק טוענים שחייבים ללחוץ על הסורים בכל שיטה אפשרית לתת לנו מצות לפסח. אחת הסיבות לרצון ללחוץ עליהם היא לבחון את כוחנו נגדם. כמו-כן, יש בינינו הסבורים שהגיע הזמן להרים ראש ולהיות גאים יותר. מציעים להודיע לסורים שאם לא יהיו בפסח מצות, נשבות רעב. אחרים חושבים שעדיין מוקדם להילחם; ושנית, אם כבר לשבות רעב – יש דברים חשובים יותר.

"הוויכוחים סוערים ולא מסודרים. הצבעות נערכות. באופן כללי מורגש צורך בגוף מרכזי שיארגן את העסק. מחליטים להקים ועד, שתפקידו לרכז בעיות, להציגן או לפתור אותן במידת האפשר. כמו-כן, הוא יהיה אחראי למגע יום-יומי עם הסורים ולקשרים עם הצלב האדום.

"27.3.74 (ד' בניסן). הדלת נפתחת ומוכנס ארגז מלא מגבות. בהתחלה זה נראה לנו כשיפור תנאים רגיל, אך פתאום מגלה מישהו כתובת בעברית על המגבת. שמחה כללית. הגיעו חבילות מהבית! לא שכחו אותנו שם!

"באותו ערב נפתחה הדלת כמה פעמים וקיבלנו לבנים, נעלי-בית, מברשות-שיניים ומסרקים. קצת מזון ממותק מתוצרת 'עלית', והחשוב מכול - ציוד לפסח. בעיית המצות נפתרה מפני שפשוט קיבלנו מצות. כמו-כן הגיעו חרוסת, כיפות, טלית וסידור תפילה. למחרת הגיעה חבילה שבה שני ספרי תנ"ך קטנים. הרבנות הצבאית הייתה בסדר גמור.

"30.3.74 (ז' בניסן). פסח מתקרב ועדיין אין לנו הגדות. עמוס וגרבר נרתמים לעבודת החיבור. החומר נלקח מהתנ"ך ומהזיכרון. החברה מתחילים לשכפל בסתר את הכתוב. בכוונתנו לערוך סדר כמו שצריך. יש קצת ויכוחים בין הקיבוצניקים והמסורתיים על נוסח ההגדה ואופי ה'סדר'. הנטייה הכללית היא לעשות סדר מסורתי, על-פי ההלכה.

"שבוע ההכנות לפסח כלל כינוס מקהלה, שעבדה על כמה שירים ותפקידה להוביל את השירה בחג. כמו-כן צבירת מזון במשך השבוע, כדי לשפר את האוכל לחג.

"6.4.74 (שבת, י"ד בניסן). ליל-הסדר. פסח ראשון בשבי. לבשנו בגדים חגיגיים [חולצה לבנה מהבית]. מסובים ליד שולחן ערוך, עם מפית לכל אחד. מצב-הרוח, כבר בתחילת הערב, מרומם. הודעה מוקדמת נמסרה לסורים שהערב יהיה כאן שמח.

"בראש השולחן יושב לואי, האחראי לניהול הסדר. לידו עמוס, מתקן ובודק שהכול בסדר. מתחילים לקרוא בהגדה על-פי התכנית. גרבר, הצעיר שבינינו, שואל את הקושיות. המקהלה שרה נהדר והשירה סוחפת את כולם. מגיעה שעת הסעודה. אחרי האוכל ממשיכים בקריאת ההגדה עד סופה. ישבנו ליד השולחן כשלוש שעות, ובסיום הערב סידרנו קצת מקום וארגנו ריקודים. היה המון רעש ושמחה. הסורים פתחו את הדלת כמה פעמים במשך הערב, מתקשים להבין איך אפשר לשמוח בשבי.

"בהמשך הערב נאמרו שתי ברכות מיוחדות. אחת מהן חוברה על-ידי עמוס: 'הרחמן הוא יברך ויפדה במהרה בימינו את כל חיילי צה"ל הנתונים בשביה המרה והקשה והאכזרית, בבורות הכלא אשר בגלות דמשק, ויאחדם במהרה בימינו עם בני-משפחותיהם אשר בציון, השתא ובעגלא, בזמן קריב ובמהרה בימינו, פדויים לציון ברינה, אמן'".

כעשר שנים לאחר שחרורו מהשבי חולל נח הרץ שינוי בחייו וקיבל עליו עול תורה ומצוות.