י"ד "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, ע"פ סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, 'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים'. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של 'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. נדחים הם האורים הקלושים, 'שרגא בטיהרא', החוצפא מגרשת אותם ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש, הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת, רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים".
ט"ו - "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'. משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו'. והתחום של אלפים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".
א. תכונת האבות פועלת
התכונה הקדושה של אבות האומה באה לעם ישראל כנחלה, ולא בזכות. היא פועלת בעם ישראל אפילו כשהוא מתנגד לה, לא רק כשהוא לא מודע לה. היא פועלת וגוברת, "אור משיח מתנוצץ" אפילו דרך יהודים שלא מדברים בשם מלכות ה'. מלך המשיח, זה מלכות ה' ולא דבר אחר, זה השכינה שפועלת למרות ההתנגדות. אפילו נגרמת סלידה של צדיקים מפני הופעות אלו, לכן הרב אומר לצדיקים: "חזקו אל תיראו!" יש להביט ולחתור לעומק, כי "שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם". השריד הקטן שמופיע בציונות, ואפילו ללא מודעות אישית, הוא שייך לדבר גדול שפועל. צריך להיות שותף ולחזק אותו.
תכונת האבות היא מוּלדת ("נחלה"). ההבדל בין אב לרב שהרב יכול להיות פרטי. הרב יכול לפתח ערכים רוחניים. האב "עושה" הסטוריה - הבדל מהותי. האב מחדיר את הערכים בחי, ביורשיו, כשהרב רק מקנה; היחיד צריך ללמוד, להפתח ולהשתייך. האב לא תלוי בבן; הבן הוא בן בגלל שיש לו אב, אבל הרב תלוי בתלמיד, עד כדי כך שאם התלמיד הורג בשוגג, הרב גולה עמו. הרב בא אחרי האב. הוא מסביר מה שהאב שתל. הרב מוציא לפועל מה שהאב קבע. "ישראל קדמו לתורה", זה הפשט. ישראל, בתור חי, קדמו לתורה המפרטת את מה שבישראל. "ישראל ואורייתא חד נינהו", כשישראל הוא החי והמציאות, והתורה היא הדרך של הופעת המציאות. הציונות היא מבחינת ה"עִברים", בני אברהם העברי, לעומת משה רבנו שייגלה מה טמון באברהם העברי ובבניו. עוד לא הגענו למצב של משה רבנו.
"ואור של משיח [ה]מקבץ נדחים מתחיל להופיע", זו המציאות שאנו לומדים אצלנו, קבוץ גלויות זה אורו של אברהם אבינו."וקול בכי תמרורים של רחל" אמנו, לא הרבנית, "המבכה על בניה מתמתק על-ידי שפעת [ת]נחומים, [של] 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם'. ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם", לא משה רבנו, "חוזרת היא [דוקא ע"י שיבה זו להתגלות]. 'והיה ברכה - בך חותמים'" - "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה... מגן אברהם". לא חותמים במציאות אחרת, אלא דוקא של אברהם אבינו. כמובן קשה לצדיקים לקבל את הדברים האלה, מפני שהם כבר עם משה רבנו, ואז הם עלולים להעדיף את הטפל על העיקר, התורה על ישראל. כי התורה היא גילוי ישראל, היא אינה דבר שונה. אבל אם לפעמים הדברים בניגוד זה לזה, כשישראל לא עושה את התורה, אנו צריכים לדעת מה קודם למה, שישראל קדמו לתורה [תנא דבי אליהו יד]. או כמו שהרב אומר "יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי-אפשר לישראל אלא בארץ-ישראל", עשיית האומה ושיבת האומה לארצה זה בחינת אברהם אבינו. התכונה העברית פועלת ביהודים פרטיים ומעוררת אותם לשוב ארצה.
ב. היחס בין טבע לתורה
וכן כתוב ב"אורות ישראל" פ"ד, ט. (עמ' קנ): "האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנס"י, ומשה רבנו את הצד הלמודי. והם ממוזגים זה בזה", כי התורה היא בנשמה, "ומשפיעים זה ע"ז", כי הנשמה משפיעה קדושה על המצוות, והמצוות מגלות את הנשמה ובזה מגדלות אותה. כשהנשמה עושה רצון ה', אז רצון ה', האין-סוף, מופיע בנשמה יותר. זה מהלך שהמצוות מועילות לנשמה, והנשמה היא מקור למצוות. כל המצוות הן "מעשה עם ישראל", לא של היחידים. היחיד אינו מצווה, הקב"ה אינו פונה ליהודי הפרטי. בסיני הוא פונה לאומה בכללותה, זה הגילוי הלאומי דרך הפרטים, דרך היחידים. אם היחידים רוצים לגלות את הנשמה, זה על ידי פעולות אלו. המצוות מגלות את התכונה הלאומית של האבות.
ג. היחס אבות/משה לעתיד
"ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות", דהיינו המצוות עם הנשמה, לימוד התורה עם יסודה, מקורה הפנימי הנשמתי, "ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל", גם הבחינה העברית בשלימותה, וגם שמירת קלה כחמורה, "ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנס"י, 'מחשבתם של ישראל קודמת לכל', ז"א שהמקור העליון הוא עוד הרבה יותר למעלה מאשר החיבור של התורה עם הנשמה, של משה עם אברהם. "ויתראה לעין כל שהוא", הצד הטבעי הזה, "שורש כל התורה כולה, וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה", של חיי המצוות, "והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית", כי אם הקדושה והמצוות יורגשו כטבעיות, כמגלות את המציאות הנשמתית הטבעית, אדם כזה הוא שמח. כשנכנסת שבת הוא שמח, הוא אוכל אוכל מאד טעים ומתאים ורצוי לו, כן כשיעשו את המצוות וילמדו את התורה, ממש ירגישו עונג לאין קץ ותכלית; כמו שהפסוק אומר: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" [שיר השירים ז ז]. והתענוגים כמה רוממים הם, כמה נעימים הם, כמה מפוארים הם, כמה עדינים הם, "מבשמי עדניהם אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן", המילה "להתבשם" תמיד מכוונת ל"תקון הגשמיות". הבשריות היום מעלה ריח די... לא טוב, מביש, אבל בגן עדן הצד הגשמי מגלה את העדינות הפנימית, עד כדי כך שהוא גם מריח טוב. גן עדן כולו הוא ריחות טובים, ז"א גשמיות מתוקנת, אין שם סרחון המוות. המוות הוא שיא הסרחון, כמו הוצאה של דבר מיותר בחיים מעלה ריח רע, כל טומאה מלווה בריח רע. גן עדן, גן בתוך עדן, "ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש", הצד הטבעי יוצא לפועל לגמרי על ידי התורה,"ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, 'והריחו ביראת אלהים [בפסוק: י-ה-ו-ה]", הוא יריח את הגוף של הנשפט בפניו, ומריח זה יחליטו "צדיק" או "רשע", "ולא למראה עיניו ישפוט", הוא מריח את המשפט ודן על פי זה, אם גופו מריח טוב, צדיק, ועל פי הריחות הוא מבחין מה פשע ומה שוגג, גניבה, רצח, שקר וכו'. היום אנו דנים על פי מראה עינינו, צריך עדים, ואחר כך עיני השכל של השופט. יהיו שופטים על פי הרוחני; קשה לשפוט על פי הגשמי. כשאדם "מתעסק", קשה לשפוט אותו. גופו עשה פעולה, שהוא בכלל לא יודע שעשה אותה. הגוף כל כך רחוק, אין כאן התחלה של מחשבה, אין פעולה רוחנית, רק גשמית, וזה כלום. לעתיד לבוא אין דבר כזה. כשאדם עושה פעולה רעה, היא תמיד מגלה עולם פנימי גדול. אמנם הוא סטה, אבל יש תמיד מציאות עליונה של גוף חושב, גוף-מגלה-רוחניות, לטובה ולרעה, מדריגות. אז אפשר להריח אפילו "מתעסק" ולראות מה מידת הרע במעשה הזה, מה מידת הרוחניות המקולקלת שבו. "ולא-למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי-ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רָֹשָע' [ישעיהו יא ג-ד], ואין רשע, כי הרשעות תמחה, ועמך כולם צדיקים", חוזר הטבע.
הבעיה היא שהבחינה הטבעית עוד לו מופיעה די, לא רבים האנשים שברוח התרוממות ובשמחה כששוקעת השמש ביום ששי. אבל כתוב "ישמחו במלכותך שומרי שבת" [תפילת שחרית של שבת]; הרי הוא שומר שבת, וכתוב: "ישמחו במלכותך"...
ד. השלחות להיום
"ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו", מי שכבר מבין תורה זאת וקשור ל"עבריים", (לא רק בחינת "תורה") דהיינו תלמיד חכם, "אינו רואה חובה על שום אחד מישראל", זה הדרך של היום איך להתיחס לציונות, "ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם", לא את המעשים, אלא את הנשמה, "את סגולת פארם", את הטבע, "ואת זיו התשובה", השיבה לארץ, "החופף עליהם תמיד", אפילו לא עולים לארץ,"את ברק הקודש", האומץ, "ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, 'אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם', ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם [עיי' קדושין (לו.)]. אשריך ישראל".
עכשיו יותר ברור ש-
יד. "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם",
דהיינו איזה שארית ישראל של היום מ"דבר גדול", נשמת ישראל קודש, מאברהם אבינו, ולמרות שאנו כלום מזה, בכל אופן אנו "מזה". זה יותר מחלק גדול "מדבר קטן שלם". והדוגמה:
"'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים' [ב"ר ס]",
"שיחה", דיבור סתמי, "שיחה קלה", של עבדים, לא של אבות עצמם, היא יותר חשובה לתורה מגופי תורה של בנים. אז נעדיף את ה"שריד", במיוחד שאותו שריד מנהל את ההסטוריה, הוא הפועל להחזיר את עם ישראל, על פיו היום ההשגחה פועלת.
"לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" [דברים לב ח], "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" [בראשית טז י], אז זה מספר או לא-מספר? זה מספר שלא סופרים. המספר - זה התורה, האורייתא, מצוות, הגילוי; יש לזה איזה גבול. אבל המקור הוא מעל המספר, מעל הסדר, מעל הגילוי המדויק הנכון.
ה. הקשר בין הקודש לחול - המצב האידיאלי
נמשיך בכמה סעיפים שענינם הקשר בין הקודש לחול. הנושא שוב נידון בסעיפים כז., כח. ו-מו.
טו. "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה",
זה החלק הראשון, "אברהם אבינו", הופעה מלמעלה למטה, והחלק השני:
"וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא",
זה "משה רבנו"; סה"כ המצב האידיאלי.
"בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה",
הצדדים המעשיים, ענפיה של הנשמה המופיעה, גם הסדר הלאומי הנכון בקדושה, (הכוונה של המילה "ביחוד" - עיי' סוף השעור),
"אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם",
החול, הטבע, הגוים, החושים, ענוגים, כל אלה מצויינים כי הם המשך של הנשמה ושל המצוות. אין לחול שום ניגוד לקודש, אדרבה, זה הקודש עצמו - שחל, מדריגות של הופעת הקודש. הוא כל כך רחוק מהמקור שמדברים על חלות. זה כאילו כבר לא הוא עצמו. אבל אין דבר כזה, הכל חי מהקודש, מהקדוש-ברוך-הוא. "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת-כֻּלָּם" [נחמיה ט ו]. כל כך הרבה לבושים, מדריגות מרוחקות מהמקור, עד שמדברים על פעולה של הקודש. גם זה קודש, אבל לא הקודש עצמו. כך הגדרת החול: פעולת הקודש. כמובן הקודש מתאחד לגמרי בחול.
"ומסוגלים להרחיב את אור הטוב",
החול הזה מוסיף, כי הרי הוא הקודש שחל, לכן כמה שיש יותר חול, יותר קודש מתגלה, וזה גורם למעיין, למקור, להתחזק.
"והתחום ארוך הוא:",
דאורייתא ודרבנן,
"י"ב מיל כמחנה ישראל כולו",
מחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, אוהל מועד, זה תמצית כל העולם כולו. אין דבר בחוץ, אין דבר לא כלול, כל החול הוא מרוכז בקודש, במחנה ישראל. וה"תחום", "תחום שבת", הוא תחום של היחודיות, שישראל הוא עִם עצמו, עִם הקודש, ובשבת אין לחלל את השבת, אין לצאת מחוץ לתחום, יש להשאר ברשות היחיד, כי השבת היא מציאות של התכנסות של כל הקודש, וממילא כל החול כלול בו. עוד צריך להבין מהו הרמז ב"יב' מיל". הרב רוצה לומר שמחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, כולל את החול.
"הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'",
שבעים לאומים וחול, לפי שבעים בני ישראל שירדו מצריימה.
ו. הקשר בין קודש לחול - בגלות
אבל אנו לא במצב כזה שנשמתו של כל ישראל מופיעה בסידורי מצוות:
"משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע",
אי אפשר להתפשט ל-יב' מיל, התחום הופך להיות שני מיל, אי אפשר הרחבת הקודש שיתפשט על כל מחנה ישראל, אלא צריך להצתמצם במחנה שכינה לבדו,
"כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש",
ד. השלחות להיום
"ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו", מי שכבר מבין תורה זאת וקשור ל"עבריים", (לא רק בחינת "תורה") דהיינו תלמיד חכם, "אינו רואה חובה על שום אחד מישראל", זה הדרך של היום איך להתיחס לציונות, "ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם", לא את המעשים, אלא את הנשמה, "את סגולת פארם", את הטבע, "ואת זיו התשובה", השיבה לארץ, "החופף עליהם תמיד", אפילו לא עולים לארץ,"את ברק הקודש", האומץ, "ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, 'אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם', ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם [עיי' קדושין (לו.)]. אשריך ישראל".
עכשיו יותר ברור ש-
יד. "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם",
דהיינו איזה שארית ישראל של היום מ"דבר גדול", נשמת ישראל קודש, מאברהם אבינו, ולמרות שאנו כלום מזה, בכל אופן אנו "מזה". זה יותר מחלק גדול "מדבר קטן שלם". והדוגמה:
"'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים' [ב"ר ס]",
"שיחה", דיבור סתמי, "שיחה קלה", של עבדים, לא של אבות עצמם, היא יותר חשובה לתורה מגופי תורה של בנים. אז נעדיף את ה"שריד", במיוחד שאותו שריד מנהל את ההסטוריה, הוא הפועל להחזיר את עם ישראל, על פיו היום ההשגחה פועלת.
"לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" [דברים לב ח], "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" [בראשית טז י], אז זה מספר או לא-מספר? זה מספר שלא סופרים. המספר - זה התורה, האורייתא, מצוות, הגילוי; יש לזה איזה גבול. אבל המקור הוא מעל המספר, מעל הסדר, מעל הגילוי המדויק הנכון.
ה. הקשר בין הקודש לחול - המצב האידיאלי
נמשיך בכמה סעיפים שענינם הקשר בין הקודש לחול. הנושא שוב נידון בסעיפים כז., כח. ו-מו.
טו. "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה",
זה החלק הראשון, "אברהם אבינו", הופעה מלמעלה למטה, והחלק השני:
"וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא",
זה "משה רבנו"; סה"כ המצב האידיאלי.
"בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה",
הצדדים המעשיים, ענפיה של הנשמה המופיעה, גם הסדר הלאומי הנכון בקדושה, (הכוונה של המילה "ביחוד" - עיי' סוף השעור),
"אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם",
החול, הטבע, הגוים, החושים, ענוגים, כל אלה מצויינים כי הם המשך של הנשמה ושל המצוות. אין לחול שום ניגוד לקודש, אדרבה, זה הקודש עצמו - שחל, מדריגות של הופעת הקודש. הוא כל כך רחוק מהמקור שמדברים על חלות. זה כאילו כבר לא הוא עצמו. אבל אין דבר כזה, הכל חי מהקודש, מהקדוש-ברוך-הוא. "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת-כֻּלָּם" [נחמיה ט ו]. כל כך הרבה לבושים, מדריגות מרוחקות מהמקור, עד שמדברים על פעולה של הקודש. גם זה קודש, אבל לא הקודש עצמו. כך הגדרת החול: פעולת הקודש. כמובן הקודש מתאחד לגמרי בחול.
"ומסוגלים להרחיב את אור הטוב",
החול הזה מוסיף, כי הרי הוא הקודש שחל, לכן כמה שיש יותר חול, יותר קודש מתגלה, וזה גורם למעיין, למקור, להתחזק.
"והתחום ארוך הוא:",
דאורייתא ודרבנן,
"י"ב מיל כמחנה ישראל כולו",
מחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, אוהל מועד, זה תמצית כל העולם כולו. אין דבר בחוץ, אין דבר לא כלול, כל החול הוא מרוכז בקודש, במחנה ישראל. וה"תחום", "תחום שבת", הוא תחום של היחודיות, שישראל הוא עִם עצמו, עִם הקודש, ובשבת אין לחלל את השבת, אין לצאת מחוץ לתחום, יש להשאר ברשות היחיד, כי השבת היא מציאות של התכנסות של כל הקודש, וממילא כל החול כלול בו. עוד צריך להבין מהו הרמז ב"יב' מיל". הרב רוצה לומר שמחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, כולל את החול.
"הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'",
שבעים לאומים וחול, לפי שבעים בני ישראל שירדו מצריימה.
ו. הקשר בין קודש לחול - בגלות
אבל אנו לא במצב כזה שנשמתו של כל ישראל מופיעה בסידורי מצוות:
"משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע",
אי אפשר להתפשט ל-יב' מיל, התחום הופך להיות שני מיל, אי אפשר הרחבת הקודש שיתפשט על כל מחנה ישראל, אלא צריך להצתמצם במחנה שכינה לבדו,
"כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש",
כי החול כבר לא יונק מהקודש, ואז נעשה לו לצרה. החול נוגד ולוחם בקודש,
"ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף",
אפילו ביהדות יש ספרים שמדברים על כך, כמובן ספרי גלות, ספרי רבותינו בגלות,
"ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף",
אפילו ביהדות יש ספרים שמדברים על כך, כמובן ספרי גלות, ספרי רבותינו בגלות,
"הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה",
דהיינו לצמצמם, כי הרי סיגוף מצמצם חיי הגוף, אבל אם חיי הגוף לא פורצים והאפיקים לא מתרבים, אז גם המעיין נאטם.
ז. קודש וחול שוב מתקרבים בזמן הגאולה
"עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו' [ישעיהו נד ב-ג]. והתחום של אלפים אמה הקצר",
שישבו היום הלכה,
"הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל",
והרב כאן רומז על דברים,
"שהולכת ואורה קמעא קמעא".
כותרת לסעיף: טבעיות הקדושה של האבות (של הסעיפים הקודמים) היא מקור לחוֹל בארץ ישראל. - של ארץ של גשמיות, שניהם מצטמצמים בגלות, שניהם נפרדים ומצטמצמים בגלות. אי אפשר לדבר על מושג של "טבעיות קדושה" בחו"ל, רק בתוך מחנה ישראל הדבר מתאפשר. פה אנחנו חוזרים לפוליטיקה, לחקלאות, לצבאיות, ובכלל לא עוסקים בזה בחו"ל. שם אנו פוגשים תרבויות ודתות שמפרידים בין קודש לחול. כשהחול לא יונק מהקודש, מה מקיימו? והקודש, שאין לו גילוי, גם הוא מצטמצם ונשאר בריכוזו.
מה משמעות של "ביחוד" [שורה שניה]? "בקדושה ביחוד ובברכה"; יש כמה פרקים ב"אורות הקודש" שמדברים על קדושה וברכה, מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", שגם הקודש מתברך [בבא מציעא (קיד.)].
"אורות הקודש" ב' (עמ' תקלד) [ב(שטו)], "התעלות העולם" יח.: "[יחוד והתעלות:] יחוד ברכה קדושה. באור אין סוף אין שייך הוספה, והתעלות, מצד עצמו, אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות הנצחית תחסר מהשלמות המוחלטת.
וזאת היא תורת ההויה, הופעות אורות חיות הויתיות, על ידי רושם של ירידה, במדה כזאת, שלעולם תהיה אפשרות לתוספ[ו]ת ועליה, שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות.
והפירודים בעולמים יתיחדו כאחד במקורם האחדותי, וההתאחדות תוסיף אור ויתרון בלא הפסק, ברכה תמידית, ותוכן הברכה היא התעלות, והבדלה מכל פחיתות ורשעה, מכל חושך וצמצום, קדושה".
[ע"ע ע"ר א קפא-ב, ד"ה כלל ופרט וכלל, וד"ה מכלל שהוא צריך לפרט. א"ק א מד. ע"ע ע"ח, דרוש עיגולים ויושר, ענף א.; מילון הראיה, עמ' תכג]
סיכום:
1. התכונה הקדושה של האבות באה לעם ישראל כנחלה. מלך המשיח, הוא מלכות ה', שכינה. התכונה פועלת תמיד.
2. התורה מפרטת מה שיש בתכונה. אבל כל אחד צריך לפתח אותה אצל עצמו, משה רבנו, הצד הלמודי, מול אברהם אבינו, הצד הטבעי.
3. במצב האידיאלי הטבע בא לביטוי על ידי התורה, וגם החול הוא ביטוי של הקודש, הוא פעולה של הקודש, בכל מקום בעולם.
4. בגלות החול מנותק מהקודש ומתנגד לו, וצדיקים מתרגלים לא לייחס קודש לחול בכלל, הם מתרחקים מהחול בעוצב וסיגוף.
5. התכונה העברית פועלת ביהודים פרטיים ומעוררת אותם לציונות, לשוב ארצה, ושוב הקודש מתגלה בחול, בהדרגה.
[kimizion]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה