בחג-הסוכות ובשמחת-תורה עורכים הקפות: בהושענא-רבה – שבע הקפות עם הלולב, סביב ספרי-התורה שעל הבימה, ובשמחת-תורה מקיפים את הבימה עם כל ספרי-התורה שבהיכל.
רצוני לספר על הקפה אחת, שהחלה בהושענא-רבה והסתיימה בשמחת-תורה. כל זאת ללא לולב, ללא ערבות ובלי ספרי-תורה.
לפני שלושים שנה, בשנת תשל"ד, במלחמת יום-הכיפורים, התבשרנו כמו כל עם-ישראל על פרוץ המלחמה והוזעקנו כרבים אחרים לשדה הקרב.
שירתי כחייל מילואים ביחידת חרמש בגדוד 128 (חטיבה 14). היינו נעים ונדים במדבר, ללא מקום קבוע. הכל היה נייד. לא היה לנו צל של מושג היכן נהיה בעוד שעה.
התפקיד הקשה ביותר לחייל במלחמה הוא, כאשר מפרידים אותו מיחידתו ומספחים אותו ליחידה אחרת. מפקדי שלח אותי כמה פעמים לתפקידים כאלה, שחיילים אחרים יכלו למלאם. מעולם לא סירבתי או התווכחתי על מטלות כאלה.
הזחל"מים שלנו שימשו גם משאיות משוריינות להובלת מים, מזון, דלק ותחמושת לקו הלחימה הקדמי. בתפקיד כזה כל זחל"ם נסע עם נהגו ומלווה נוסף מצוות הזחל"ם. בליל הושענא-רבה נשלחתי שוב להיות מלווה בזחל"ם. העמסתי את תרמילי ויצאתי לדרך.
חבריי למחלקה זעמו על המפקד שאינו מחלק את התפקידים בשווה, אולם לא שמעתי להם. לנגד עיניי עמדו דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז, הלכה טו): "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד. ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מליבו, ויפנה מכל דבר למלחמה… ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו".
נשלחתי לליווי הזחל"ם עם הנהג זאב. כל הזחל"מים של הפלוגה הצטרפו לשיירה. נסענו כשעתיים עד מרכז האספקה ושם העמיסו על כל זחל"ם ציוד לקו הראשון.
על הזחל"ם שלנו העמיסו שמונה חביות דלק ויצאנו לדרך.
עם שחר של הושענא-רבה החלה השיירה את דרכה לאורך ציר 'עכביש', לכיוון התעלה, לאחר שצוותים של המשטרה הצבאית פינו לנו דרך, בין כלי-רכב אזרחיים ומשאיות שחסמו את ציר 'עכביש'.
בכל הזמן הזה ישבתי במושב ליד זאב הנהג, והתפללתי שחרית והלל. מיד לאחר שנחלצנו מהפקק התחלתי לומר 'הושענות' – כמובן ללא לולב וערבות.
"הושענא למענך אלוקינו, הושענא", "למען אמיתך", "אבן שתייה"...
השיירה מתקדמת ואני ממשיך, "אום אני חומה", "אדון המושיע", "אדם ובהמה", "אדמה מארר". "הושענא למען דגלים נחית באור וענן אש, הושענא". והנה נפתחת לעבר השיירה התקפה מצרית של פגזים וטילי סאגר.
"הושענא למען כמה עד שקעה האש" – אנחנו מתחפרים בחול המדבר עד לסיום ההתקפה.
"הושענא למען קדושים מושלכים באש, הושענא" – זחל"ם אחד נפגע מטיל סאגר. ראובן אוחיון ומרדכי הרשקוביץ הי"ד חוטפים פגיעה ישירה ועולים במרכבת אש השמימה.
"הושענא למען ריבוא רבבן חז ונהרי אש, הושענא" – בשיירה שלנו מתפוצצים פגזים מתוך זחל"ם שנפגע מטיל. לפנינו הטנקים בקרבות ש' בש' ללא הפסקה. מצד צפון משרכים דרכם חיילים יחידים שחזרו מקרב קשה, ארוך ואכזר, ב'חווה הסינית', וכמובן גם אנו בתוך האש. איזו התאמה בין התחינות שנכתבו לפני שנים רבות כל-כך ובין המצב בשטח, אני מהרהר לעצמי.
לפתע נסתיימה ההתקפה עלינו. "תחזקנו אלוקי יעקב סלה... רחם-נא קהל עדת ישורון, סלח ומחל עוונם והושיענו אלוקי ישענו"... והשיירה ממשיכה במשימה.
רק בשעות אחר-הצהריים המאוחרות אנו מגיעים לטנקים שעל שפת התעלה. מצבם בכי-רע – כמעט ללא תחמושת, עם טיפות אחרונות של דלק במכלים ובלי מזון ומים, שאזלו מכבר.
אנחנו פורקים את האספקה שעל הזחל"מים, ולוחמי הטנקים מצטיידים ומודים לנו. רק אז אנו מתפנים לארוחת בוצ"ר – בוקר, צהריים וערב.
הנהג זאב לא היה מסוגל להכניס לפיו מאומה. הלחץ הנפשי והמאמץ של השעות הרבות שחלפו בנהיגה רצופה, בחלקה תחת אש, נתן בו את אותותיו. חששתי שלא יוכל לעמוד בנהיגה בחזרה ואני לא ידעתי לנהוג. נוסף על כך, הושענא-רבה הוא חג ואין לצום בו. פתחתי קופסת מלפפונים חמוצים וביקשתי ממנו שיאכל רק אחד. המלפפון השיב לו את תאבונו. אחריו אכלנו קופסת בשר וקופסת אפונה. בכוח האכילה ההיא נסענו עוד כעשרים שעות.
יצאנו לדרכנו חזרה, אך הכביש היה חסום על-ידי תגבורות של כוחות שנעו לכיוון התעלה. נסיעה של שישה-עשר קילומטרים בסך-הכול ארכה, כאמור, עשרים שעות. הגענו לגדוד שלנו בשמחת-תורה בצהריים והתקבלנו בשמחה על-ידי חברינו שחיכו בציפייה דרוכה לשובנו.
זאב טוען עד היום כי הצלחנו לנסוע ולחזור בשלום רק בזכות ה'הושענות' שאמרתי בנסיעה.
ה'הקפה' שהתחלנו בה בהושענא-רבה בבוקר הסתיימה רק בשמחת-תורה בצהריים. כשחבריי שמעו מפי על הנסיעה וה'הושענות', הגיב אחד מהם: זו ה'הקפה' הארוכה בהיסטוריה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה