אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא

שו"ת יביע אומר חלק ט - חושן משפט סימן ד

א) הנה ידוע מ"ש הגאון רבי אפרים נבון בספר מחנה אפרים (הלכות קנין משיכה סי' ב), דמה שנוהגים העולם שקונים אתרוג למצוה, ופורעים הדמים לאחר החג, לא יאות עבדין, שכל זמן שלא פרע דמי האתרוג, לא קנאו אלא מדרבנן, כי דבר תורה מעות קונות, וחכמים תיקנו קנין משיכה, ואנן בעינן שיהא "לכם" משלכם מן התורה. וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מהל' לולב הל' י): אין נותנים האתרוג של מצוה לקטן, שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאף אם החזירו לבעליו אינו מוחזר. ע"כ. והנה הר"ן (בסוכה מו ב) כתב, הא דאמרינן בגמרא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביום טוב קמא, דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני, ואשתכח דנפיק בלולב שאינו שלו, פירוש, בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות מיירי, שזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, דאי בשהגיע לעונת הפעוטות, דהוי כבן שש כבן שבע, אקנויי נמי מקנה, דהא קי"ל (גיטין נט א) הפעוטות מקחן מקח וממכר ממכר במטלטלין, ומסקינן התם דאף מתנתו מתנה. ע"כ. גם הרשב"א בחידושיו לגיטין (סה א) בד"ה הא לכם מעות, כתב בזה"ל: וההיא דאמרינן (בסוכה מו ב) לא ליקני איניש לולבא לינוקא, משום דמיקנא קני, אקנויי לא מקני, מיירי קודם שהגיע לעונת הפעוטות, אבל אם הגיע לעונת הפעוטות מתנתו מתנה. ע"כ. וכ"כ הריטב"א בחידושיו לסוכה (מו ב). ע"ש. וכ"כ המרדכי (גיטין סד: סי' תיג), הפעוטות מקחן מקח וכו'. וז"ל: וההיא דסוכה (מו ב) דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני, מיירי קודם שהגיע לעונת הפעוטות, שאם הגיע מתנתו מתנה וכו'. ע"ש. ומרן הבית יוסף (סי' תרנח) הביא דברי הר"ן הנ"ל, וכתב ע"ז בבדק הבית, "ומדברי הרמב"ם נראה שאפילו בהגיע לעונת הפעוטות מיירי ההיא דסוכה (מו ב) ". ע"כ. וז"ל מרן בש"ע (סי' תרנח ס"ו), לא יתננו ביום טוב ראשון לקטן, קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה, ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאף אם החזירו אינו מוחזר. ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר. עכ"ל. וסברא ראשונה שכתב מרן בסתם, היא דעת הרמב"ם, וסברת יש מי שאומר היא דעת הר"ן. וקי"ל הלכה כסתם. וע' בלחם משנה (הל' לולב פ"ח) שכתב, שרבינו סובר שאסור להקנות לקטן אפילו אם הגיע לעונת הפעוטות, לפי שמכיון שיש דעת אחרת מקנה אותו הוא קונה מן התורה. ואינו מקנה לאחרים מן התורה. וכמו שביאר כל זה הרב המגיד (בפרק כט מהל' מכירה ה"א), והוכיח כן מהלכה זו. הילכך כיון שאינו מקנה מן התורה לא מהני לצאת בו ידי חובה מן התורה. ומיהו רש"י ס"ל כהר"ן, שפירש, דינוקא מקנא קני מדרבנן, דרבנן תקינו ליה זכיה. ע"כ. ומוכח דהר"ן ס"ל דקנין דרבנן מה שמקנה לאחרים מהני לדאורייתא. שהרי גם הר"ן כתב בקידושין (יט א), גבי אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך וכו', שאם דעת אחרת מקנה אותו זוכה מן התורה. ובכל זאת בהגיע לעונת הפעוטות שפיר דמי, שאף שאינו זוכה לאחרים מן התורה, ומשום דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. [ודלא כמ"ש הפרי מגדים (סי' תרנח א"א סק"ט) והמשנה ברורה בביאור הלכה שם, שהר"ן סובר שאפילו אם דעת אחרת מקנה אותו, אין קנינו אלא מדרבנן. דליתא, ואשתמיט מנייהו דברי הר"ן קידושין יט. הנ"ל. ושו"ר מ"ש בשו"ת בית אפרים (חלק חו"מ סי' ח). ובשו"ת מנחת יצחק ח"ה (סי' סה אות ה). ע"ש. ודו"ק]. וכן מוכח עוד בהר"ן פרק המקבל (גיטין סד ב) שהביא מ"ש התוס' שם, דשמואל נמי דאמר שאפילו שזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים מודה שיכול להקנות לאחרים מדרבנן. והקשה ע"ז, שא"כ למה לן לפרוקי דשאני שיתופי מבואות דרבנן, הא אפילו אי הוי מדאורייתא אמאי לא מהני לזכות לאחרים, הא כיון דתקינו ליה רבנן זכיה שפיר מהני דהפקר בית דין הפקר. הילכך נראה שדברי רש"י עיקר דלשמואל לית ליה זכיה לאחרים כלל ואפילו מדרבנן. ומוכח דס"ל להר"ן דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. אבל הרמב"ם סובר דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, הילכך אפילו הגיע לעונת הפעוטות, כיון שאינו יכול להקנות "מן התורה", אי אפשר לצאת בו ידי חובה ביום טוב ראשון, דבעינן לכם משלכם. ולכן הקפיד המחנה אפרים שתהיה הקנאה גמורה מן התורה, ולפרוע דמי האתרוג קודם החג.

ב) אלא דלכאורה קשה, שהרי מרן בבית יוסף אה"ע (סי' כח) כתב וז"ל: כתב רבינו ירוחם: "המקדש בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתם, מקודשת מדרבנן, כיון שקנין של מעמד שלשתם תקנתא דרבנן היא". ע"כ. ואינו מוכרח, דהא איכא למימר דכיון דתקינו הכי רבנן נקנו לה המעות, וכיון שזכתה במעות של החוב הוה ליה כאילו נתן לה כסף, והויא מקודשת דאורייתא. עכ"ל. אלמא דס"ל למרן דקנין דרבנן נמי מהני לדאורייתא. ולכאורה זהו היפך ממה שסתם בש"ע (סי' תרנח) כדעת הרמב"ם, דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא. ובע"כ צ"ל כמ"ש בשו"ת מקור ישראל בורלא (סי' פח), דהרמב"ם נמי ס"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וכמ"ש הרמב"ם בהל' סוכה (פ"ה הל' כה) שאם גזל עצים ועשה מהם סוכה יצא, שאין לנגזל אלא דמי עצים בלבד. אלמא דמהניא תקנת מריש דרבנן שיצא ידי חובה בסוכה כזאת. ומ"מ גבי קטן שאני, מפני שכשהוא נותן לקטן במתנה על מנת להחזיר, והקטן מחזירו מכח תנאו, וכיון שמן התורה גם אם מחזירו אינו מוחזר, הדין נותן שתנאו בטל והמעשה קיים, ומן הדין אינו חייב להחזירו, והחזרתו היא בטעות, ואינה חזרה, משום הכי לא מהני לצאת בו י"ח. ע"ש. [וכיו"ב כתב הריטב"א סוכה מו: וע"ש]. גם בשו"ת אמרי בינה (חאו"ח דיני יום טוב סי' כא אות ח) בד"ה וראיתי, כתב, שי"ל שאע"פ שחז"ל תיקנו שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, מ"מ קטן שמקבל מתנה על מנת להחזיר, כשיחזור להקנותה לקיים התנאי, בזה קצרה דעתו של הקטן, וסבר, שקנין לזמן בלבד היה לו, ושוב הו"ל כתנאי שאי אפשר לקיימו בסופו, כי אין לו דעת שלימה לזכות בהחלט לשעה אחת, וכמ"ש בגיטין (כ ב) כיו"ב, דאשה לא ידעה לאקנויי, ופירשו התוס' שם, דהיינו בדבר שהוא מחזיר לה, ולא גמרה ומקניא ליה אלא בתורת שאלה משאילתו לו. ע"ש. עכת"ד. ולפ"ז ניחא דעת מרן השלחן ערוך, שפסק בהל' לולב כדברי הרמב"ם, שלא יתננו לקטן ביום ראשון של יום טוב קודם שיצא בו, מפני שאין הקטן מקנה מן התורה, ואם החזירו אינו מוחזר, מהטעמים הנ"ל, ומ"מ ס"ל למרן דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וכמו שפסק בש"ע (סי' תרלז ס"ג) שאם גזל עצים ועשה מהם סוכה, אפילו לא חיברם ולא שינה בהם כלום, יצא, שתקנת חכמים היא שאין לבעל העצים הנגזל אלא דמי עצים בלבד. ולשטתיה אזיל בבית יוסף אה"ע (סי' כח), שקנין האשה במעמד שלשתם, אף דהוי דרבנן, מקודשת גמורה היא מן התורה, דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. וכן מצאתי כעין זה בספר דין אמת (דף מג ע"א), והובא בשו"ת אור לי (סי' לא אות עה), שכתב, דס"ל למרן לחלק, דשאני קטן שאינו ראוי להקנות כלל מן התורה, ולא אלמוהו רבנן להקנות לקונה ממנו לצאת ידי חובה מן התורה. אבל גבי קנין במעמד שלשתם שכולם גדולים, ובני הקנאה מה"ת הם, אף קנין דרבנן דמעמד שלשתם אלים, והוי כקנין דאורייתא ומקודשת גמורה היא. [וכן כתב הגאון רבינו יעקב עדס זצ"ל בשו"ת חדות יעקב (חו"מ סי' ה, עמוד רלו) בהערה]. ע"ש. וכן כתב בשו"ת שמן המר (חאה"ע סי' ג דף לט ע"ב) לחלק כיו"ב בדעת הרמב"ם, דשאני הקנאת קטן דגברא לא חזי לאקנויי מדאורייתא כלל, משא"כ בהקנאה של גדול במשיכה, אפילו לא נתן עדיין מעות, אחולי אחיל המוכר לגביה, ומקנה אותו קנין גמור, דהפקר ב"ד הפקר. ע"ש. וכיו"ב כתב בשו"ת קול אריה (סי' קכג דף קלה סע"ב). ע"ש. גם בספר ערוגת הבושם על אה"ע (סי' כח ס"ק מד) ייחס להרמב"ם שאף הוא סובר דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, והוכיח במישור כן, ממ"ש הרמב"ם (בהל' אישות פ"ה הל' יז), שאם קידשה בחוב של אחרים במעמד שלשתם הרי זו מקודשת, וממה שכלל דין זה עם מ"ש (בהל' טז ובהל' יח) שהמקדש במלוה ופרוטה מקודשת, וכן המקדש בפקדון שיש לו בידה מקודשת, דבכולהו מקודשת גמורה מן התורה, הכי נמי המקדש אותה במעמד שלשתם הויא מקודשת מן התורה. וכדברי מרן הבית יוסף. ע"ש. וכן דייק לנכון הגאון רבי דוד מקרלין בפסקי הלכות יד דוד (דף קטו ע"ד). ע"ש. וע' בשו"ת זכר יהוסף (סי' רלא). ובשו"ת עמודי אש (סי' כ אות לו).

ג) ועינא דשפיר חזי להרי"ף פרק התקבל (גיטין סד ב) שכתב, אמר רבא, שלש מדות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה וכו'. וכתב הר"ן שהרי"ף ס"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. ע"ש. וכ"כ החתם סופר (חיו"ד סי' שיד) בד"ה הנה שרש, בדעת הרי"ף. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אור לי (סי' לא אות עב). ע"ש. ולפ"ז יש לחזק סברת האחרונים הנ"ל שכתבו דבעלמא גם הרמב"ם סובר דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, ולא דמי לקטן. כי ידוע שהרמב"ם הולך בדרך כלל בשיטת הרי"ף, וכמ"ש הר"ן (פ"ב דגיטין דף ט רע"א) שאפשר שגירסת הרי"ף כגירסת הרמב"ם תלמידו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת גנת ורדים (חאו"ח כלל ג ר"ס ז), שכלל גדול יש בידינו שיש לפרש תמיד דעת הרמב"ם שתהיה מסכמת לדעת הרי"ף, שעל פי הרוב בחדא סוגיא אזלי. וכן כתב מרן הכסף משנה (פ"א מהל' מגילה ה"י), שיש לנו לומר שרבינו הרמב"ם מסכים לדעת הרי"ף. ע"ש. וע"ע בבית יוסף יו"ד (סי' לא) בד"ה ולענין הלכה. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' סח) שבודאי שהרי"ף ס"ל כהרמב"ם, שכלל גדול בידינו שאין הרמב"ם חולק על הרי"ף כי אם במקומות ידועים. וכ"כ עוד הרדב"ז בח"ד (סי' קיח דף מו רע"ג), שקבלה בידינו שאין הרמב"ם חולק על הרי"ף אלא במקצת מקומות ידועים. ע"ש. וכ"כ המעדני יום טוב (בהלכות קטנות הל' תפלין סי' לא אות ס), שידוע שדרכו של הרמב"ם על פי דרכו של הרי"ף זולת במקומות מועטים. ע"ש. ולכן אף כאן יש להעמיד דעת הרמב"ם כדעתו של הרי"ף דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. והנה גם דעת הרא"ש נדרים (לד ב) דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, דגרסינן התם, אמר רבא היתה לפניו ככר של הקדש, ואמר ככר זו הקדש. נטלה לאוכלה מעל וכו'. ופירש הרא"ש, דמיירי שהיתה בתוך ד' אמותיו, כדאמרינן בפ"ק דב"מ (י א) ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, וכיון שהיא בתוך ד' אמות שלו חל על הככר הקדש. ע"כ. וכ"כ הר"ן שם. והרי קנין הארבע אמות של אדם הוא רק מדרבנן, ואעפ"כ זוכה בה מה"ת, לענין חיוב מעילה. וכן הוכיח במישור בספר קהלת יעקב אלגאזי (סי' קיט, בדפו"ח דף מב ע"ג והלאה). והובא בשו"ת אור לי (סי' לא אות נב). ע"ש. ונמצא ששלשת עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש עומדים בשטה אחת דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. וכן בספר ערוגת הבושם על אה"ע (סי' כח סק"ב) האריך להוכיח שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דכל היכא דקני ליה אפילו בקנין דרבנן, הרי היא מקודשת מן התורה. ע"ש. אלמא דקנין דרבנן מהני לדאורייתא. וכבר כתבנו לעיל שאף הרשב"א והריטב"א והמרדכי ס"ל כהר"ן, דההיא דסוכה (מו ב) מיירי בשלא הגיע לעונת הפעוטות, הלא"ה שפיר דמי. אלמא דס"ל דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וכ"ש בעלמא לגבי אנשים גדולים. וע' באבני מילואים (סי' כח ס"ק לג) שהוכיח מדברי הרמב"ן בחידושיו לב"ב (פרק מי שמת) דס"ל שקנין דרבנן מהני לדאורייתא. ע"ש. וכן בקצות החושן (סי' קצד סק"ג) הוכיח שכן דעת התוס'. וכן דעת התוס' (סוכה ל ב) ד"ה שינוי החוזר לברייתו. וכמו שהסביר מרן החיד"א בברכ"י (סי' תרנח סק"ג) בד"ה ומה שהקשה. ע"ש. והנה הגרי"ח בספר רב ברכות (מע' אתרוג) האריך למעניתו בדין זה אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא, ומסיק להחמיר, ויש להעיר הרבה בדברי קדשו, ושו"ר שכבר קדמני הגאון החסיד רבי אליהו מני בקונטרס מיוחד "ברכות בחשבון", שנדפס בספר הוד יוסף הנד"מ (עמוד עט) והלאה. גם הגאון רב חמ"א בשו"ת שאל האיש (חלק חו"מ סי' טו, דף קד ע"ב) כתב להשיב לנכון על ראיותיו ועל דבריו. ע"ש. וכן העלה בשו"ת פני מבין (חאו"ח סי' רכ), דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, ושכן דעת הרמב"ם. ע"ש. וע"ע במש"כ באורך וברוחב בספרי מאור ישראל ח"ב בחידושי לסוכה (מו ב). ודו"ק.

ד) ולענין דינא הנה מלבד כל האמור, יש להעיר בנ"ד, כי ידוע שרש"י ס"ל דהלכה כמאן דאמר משיכה מפורשת מן התורה, וכמ"ש בשמו התוס' ע"ז (עא א) ד"ה רב אשי. והאריך להוכיח כן בספר לחם שלמה (דף פא סוף ע"ד). ע"ש. וכן דעת בעל הלכות גדולות, וכמ"ש המהרי"ט אלגאזי בהלכות יום טוב (פ"ב דבכורות דף ל ע"ד). ע"ש. וז"ל המאירי (ב"מ מח. עמוד קעו, ד"ה אף על פי): אף על פי שתיקנו חכמים שהמעות אינן קונות, מ"מ המשיכה לבדה קונה, ואינה צריכה למעות, שמשיכה מפורשת היא מן התורה, שנאמר או קנה מיד עמיתך, דרך הקנאה מיד ליד, ואין בה שום חשש כדי שיעשו עליה תקנה. עכ"ל. גם הריטב"א (ב"מ מז ב) ד"ה וי"ל דלא מצי וכו', כתב בשם רבינו שלמיה, דס"ל לר' יוחנן שאע"פ שאין המשיכה מפורשת מן התורה, מ"מ לא גריעא ממעות, וכל דאיכא משיכה לא צריך מידי. ע"כ. וכ"כ עוד הריטב"א שם בד"ה ור' יוחנן אמר לך, בשם הרב רבי משה כהן. ע"ש. גם בחידושי רבינו מאיר שמחה (ב"מ מח. עמוד קיב) העלה בדעת הרמב"ם דס"ל שאף משיכה קונה מן התורה בישראל. ע"ש. וע' להגאון מהר"י פורנא בשו"ת בני יעקב (סי' ב דף קפג ע"א) שכתב, דהאי מילתא לא נפקא מפלוגתא וחזי לאצטרופי לספק ספיקא. ע"ש. וכ"כ הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' שעג), שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כמ"ד דקנין דרבנן מהני לשל תורה, ואת"ל דלא מהני, שמא הלכה כהסוברים שמן התורה קונים או בכסף או במשיכה, דלדידהו אף המשיכה קונה מן התורה. ע"כ. וע"ע בשו"ת קול אליהו ח"א (חאו"ח סי' מד), ובשו"ת נפש חיה (חאו"ח סי' מב), ובשו"ת פני מבין (חאו"ח סי' רכ). ע"ש. גם הרב קרבן אליצור (דף קלז ע"ג) הביא מ"ש המחנה אפרים לפקפק על הנוהגים לקנות האתרוג, ולפרוע הדמים אחר החג, דלא יאות עבדי, וכתב ע"ז, שנראה שמכיון שקונה עכ"פ הקנאה דרבנן, כיון דקי"ל הפקר ב"ד הפקר, חשיב שלו מן התורה, ובקנין משיכה שאנו קונים, נקנה לנו מן התורה, דרבנן אקנויי אקנו לן דהפקר ב"ד הפקר. וכן מוכח בתוס' (ע"ז סג א) ד"ה והא, לפי מה שביאר דבריהם הלחם משנה (פ"ג מהל' מכירה). ע"כ. וכיו"ב כתב בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סי' תצד אות ד), שמכיון שקנה הלוקח במשיכה דרבנן, מיד המוכר מתיאש מגוף הלולב, ונפקע החפץ ממנו ע"י היאוש, והפקר ב"ד הפקר וקונה במשיכה בלבד כמו בהפקר, ושאני קטן שהגיע לעונת הפעוטות, שכשם שאין קנינו קנין מן התורה, כך אין יאושו יאוש מן התורה, משא"כ גדול שמשך החפץ במכר, הוי קנין גמור מן התורה. ע"ש. וע"ע להחתם סופר (בחי' ר"פ לולב הגזול) שכתב, ונ"ל דמי שקנה אתרוג, ולא שילם דמי האתרוג, מועיל במשיכה אפילו לקנין דאורייתא, שמכיון שנהגו הסוחרים להקנות במשיכה, לא גרע מסיטומתא. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ב (ס"ס עה). ע"ש.

ה) גם בלא"ה כבר העיר לנכון בשו"ת בנין עולם (חיו"ד סי' נט דף קלא ע"ב), שכל שמשך האתרוג "והביאו לביתו", והמוכר מסר לו החפץ מדעתו ומרצונו על דעת כן, אין לך קנין גדול מזה, ונחשב כקנין של תורה. ע"ש. וכן ראיתי להגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק (חלק יורה דעה סימן כג ענף ח') שכתב, ומלפני כמה שנים הייתי אומר שהקונים אתרוגים למצוה ואינם משלמים את הדמים קודם החג, לדעת הרמב"ן (בבא בתרא עז ב) דסבירא ליה דקנין דרבנן לא מהני לדאורייתא, יש לדון שאינם יוצאים ידי חובה, דהא משיכה לא קניא אלא מדרבנן, אולם שוב בינותי דשפיר קונה מן התורה על ידי קנין ידו ורשותו, תדע, שהרי להרמב"ן אף במתנה לא מהני קנין משיכה, ואם כן מה יענה בהא דסוכה (מא ב) גבי אתרוג של רבן גמליאל שלאחר שנטלו ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה נטלו ויצא בו וכו', ואיך קנאו רבי יהושע, אלא ודאי דהוי כמו שכתב הרמב"ן שקונה בחצרו, והכי נמי התם הוי קנין ידו. וכן מוכח מהא דסוכה (מב ב) שהיו מוליכין לולביהן להר הבית, והיו אומרים כל מי שהגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה, וקשה שאיך קנו הלולב במתנה בהר הבית, אלא ודאי שקנו מדין ידו, וכזורק גט לתוך חיקה או קלתה וכו'. עכת"ד. [וע' בנחל יצחק סי' צו דף קצא ע"ג]. וכן כתב בשו"ת אבני נזר (חלק אורח חיים ריש סימן תצד), ושכן מתבאר בדברי המהרי"ט אלגאזי בהלכות יום טוב ריש פרק ב' דבכורות, בדעת רש"י, שכשהוא כולו בידו קונה כמו חצרו. ע"ש. וכן העלה בשו"ת שם אריה (חלק יורה דעה סוף סימן מח), שאפילו להרמב"ן דלא מהני משיכה אף במתנה, מכל מקום כיון שמביאו לביתו וחצרו גם להרמב"ן שפיר דמי. וכן המנהג בכל המקומות, שאין מדקדקים לפרוע המעות קודם החג. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת בית יצחק (חלק אורח חיים סימן קז אות ז'). ובשו"ת מהרש"ג ח"ג (סי' קלד עמוד קמ). ובשו"ת יהודה יעלה אסאד ח"ג (סי' לב). ובשו"ת בית שלמה (ח"ב מיו"ד סי' קפא). ובמשנה ברורה (סי' תרנח סק"י). ע"ש. ועיין בספר פתח הדביר הלכות שבת (סימן רסו סק"א) שהביא מפי השמועה להקשות אהא דתנן בשבת (קמח א) ערב פסח שחל בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב. ופירש רבינו עובדיה מברטנורא, דהיינו כשאינו מאמינו, ולוקח אותו ומקדישו בשבת, שחובות שקבוע להן זמן יכולים להקדיש בשבת. והרי כאן לא היה קנין מעות, ואף על פי כן יוצא ידי חובת קרבן פסח מן התורה בקנין דרבנן, ובודאי שהפסח צריך להיות שלו, וכדמוכח בתוספות בבא קמא (סו ב) ד"ה דגזל קרבן דחבריה. וכתב ליישב, שבודאי כל שהוליכו לרשותו קנאו מדין חצר דהוי קנין דאורייתא, וסיים, ובזה סרה תלונת המחנה אפרים בהלכות קנין משיכה (סימן ב) על הקונים אתרוג ואינם פורעים דמיו קודם החג וכו', שיש לומר שכיון שמוליכים האתרוג לבתיהם הרי קנו לו בקנין חצר דאורייתא. ע"כ. ובשו"ת שערי רחמים פראנקו חלק ב' (חלק אורח חיים סימן לג) העיר, שהקושיא מההיא דשבת (קמח א) הובאה בספר מטה אהרן (דף צ' ע"ד) בשם הרב מהר"י אסא, והרב מטה אהרן שם תירץ שקנאו על ידי שהכניסו לרשותו ולחצרו, שאז קנאו מן התורה, כדמוכח בבבא מציעא (י ב). אלא ששוב הקשה מסוכה (מב ב) שהיו לוקחים לולביהם להר הבית, ואומרים כל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה, ולפי דעת הרמב"ן גם במתנה לא די במשיכה, והתם בהר הבית קיימי. והרב המחבר כתב לתרץ שאף בהר הבית אפשר לקנותו מדין חצר, שכל אחד מישראל יש לו חלק בהר הבית, וגם בחצר השותפין אם גילה דעתו השותף שהשאיל לו מקום כדי שיקנה בו קנה, כמו שכתב הר"ן פרק קמא דקידושין וכו', וכן כתב המחנה אפרים הלכות קנין חצר (סימן ו') וכו'. ע"ש. גם בשו"ת ראשי בשמים (חאו"ח סי' טז אות י) יישב ההיא דשבת (קמח ב) אליבא דהרמב"ן, כאמור. ע"ש. והגאון מפלאצק בספר מגן האלף (סימן תמח דף מח ע"ד) בד"ה ולענין אי מהני קנין דרבנן בחמץ וכו', הביא דברי המקור חיים שם, שכתב, דאף על גב דמשמע בתוספות גבי אוונכרי דלא מהני קנין דרבנן לשל תורה, מכל מקום בחמץ שהביעור שלו מדרבנן מהני קנין דרבנן. וכתב על זה, ולא דק, שהרי מעשים בכל יום שקונים אתרוג במשיכה ואין נותנים דמיו עד לאחר החג ויוצאים בו ידי חובה. ומשנה שלימה שנינו (בשבת קמח א) ערב פסח שחל בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל פסחו. ומוכח בגמרא שם שהוא מקדישו לשם פסח, והשתא איך קנהו במשיכה בלבד, למאי דקיימא לן כרבי יוחנן שדבר תורה מעות קונות וחכמים תיקנו משיכה, אלמא דקנין משיכה דרבנן מהני שפיר אפילו להקדישו ולצאת ידי חובת פסחו. ומה שהביא המקור חיים מהתוספות גבי אוונכרי דלא מהני קנין דרבנן לדאורייתא, התוספות עצמם לא מסקי הכי לדינא. ע"כ. ולפי האמור לק"מ על המקור חיים ממתניתין דשבת, דסתמא דמילתא לוקח פסחו לחצרו ולרשותו, וממילא קונהו מן התורה, וכדמתרצי רבנן קדישי הנ"ל. אלא שיש להעיר על דברי הגאון מליסא במקור חיים הנ"ל, שתפס דלא מהני קנין דרבנן לשל תורה, ומוכיח כן מהתוספות גבי אוונכרי, דאיהו גופיה הדר תבריה לגזיזיה בספרו קהלת יעקב (אבן העזר סימן כח סעיף יג), שתפס להלכה דבעלמא קנין דרבנן מהני לדאורייתא, ושאני גבי קטן שאפילו הגיע לעונת הפעוטות לא מהני להקנות ולזכות לאחרים, משום דלא מהני יאוש לגבי קטן, וכמו שכתבנו בשמו לעיל. וכן דעת רבים וכן שלמים מהאחרונים הנ"ל. ובקהלת יעקב שם הוסיף עוד, שיש לומר דבעלמא קנין דרבנן שפיר מהני לדאורייתא, וגבי קטן שכתב הרמב"ם דלא מהני לדאורייתא, היינו משום דמיירי בנותן לקטן במתנה על מנת להחזיר, וכיון שהוא אינו בר קנין דאורייתא, נחשב כתנאי שאינו יכול לקיימו בסופו, דבכהאי גוונא המעשה קיים, והקטן סבור שהוא מחוייב להחזיר מן הדין, והחזרתו הויא כמחילה בטעות, שאפילו בגדול לאו כלום הוא. ע"כ. וע' בשו"ת רבינו יוסף מסלוצק (ס"ס צג) שכתב לדחות דברי המחנה אפרים הנ"ל, דהיכא שהקנין דרבנן קדם למעשה המצוה, כיון שקנה מהני אף לדאורייתא, ושאף רבינו ירוחם דס"ל דהמקדש בחוב שלו במעמד שלשתם מקודשת רק מדרבנן, היינו משום שהקנין לא קדם למעשה הקידושין, אבל כשהקנין דרבנן קדם למעשה המצוה לכ"ע מהני אף לדאורייתא, שהרי בודאי שבכל קידושי אשה א"צ לשאול מהחתן היאך קנה החפץ אם בקנין דאורייתא או דרבנן. ודלא כהמחנה אפרים. ע"כ.