שאלה: קטן שהגיע לחינוך, אך טרם הגיע לכלל מופלא סמוך לאיש, והוא במקום שאין גדול שיוכל להפריש לו תרומות ומעשרות, אי מהני שהקטן יפריש לעצמו תרו"מ
תשובה: מתחלה צריך לברר, דכיון דשאלה זו יקרה עפ"י רוב כשהקטן קונה תבואה מן השוק שאינו מעושר או שקטן מקבל מאחרים, וכיון דקטן אין לו קנין מה"ת, (רק באופנים שיתברר אי"ה) א"כ יש חשש מהא דתנן (בפ"א דתרומות מ"א) חמשה לא יתרומו וכו' והתורם את שאינו שלו וכו'. מבואר דאי אפשר לתרום ולעשר רק בפירות שלו, וא"כ בקטן שאינו קונה מה"ת ולפעמים קונה רק מדרבנן, יש לעיין, דבפירות שיש לו קנין דרבנן, אי חשיב שלו שיוכל לתרום ולעשר עליו. - ומתחלה נברר ספק זו בעזהשי"ת - ואח"כ נשוב דברינו לברר עיקר הך דינא דאין קטן תורם.
א) כתב הרמב"ם (פכ"ט מה' מכירה ה"א) שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה, החרש והשוטה והקטן, אבל חכמים תקנו שיהא החרש והקטן נושא ונותן וכו' עיין שם, ועיין בההמ"ג שם (ה"א) שכתב בדעת הרמז"ל, דבמתנה קנה דבר תורה משום דהוי דעת אחרת מקנה, אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה, ע"כ אין מעלין כלום מה"ת עיין שם.
ב) ועיין תוס' גיטין (סד ב) ד"ה שאני שכתבו דבדעת אחרת מקנה קונה קטן מה"ת עיין שם, וכ"כ תוס' בכמה דוכתי, אך מדבריהם ג"כ אינו מבואר רק במתנה, אבל במקח וממכר כיון דצריכין לנתינת מעות קטן, שוב לא משכחת שהקטן יקנה מה"ת וז"פ.
ג) אך באמת יש לעיין, דכיון דבמתנה לכולי עלמא קונה הקטן מה"ת, כיון דדעת אחרת מקנה, אם כן הוא הדין נימא במקח וממכר, דנהי דאין הקטן מקנה ממונו מה"ת להמוכר, מ"מ הרי עכ"פ המוכר מקנה את ממכרו להקטן, כיון דלמעשה המעות נשאר בידי המוכר, ואין אופן בעולם שיוכל להחזירו כיון דעכ"פ מדרבנן קנהו, וכיון דעכ"פ המוכר מקנה את החפץ להקטן, א"כ שוב הוי ליה דעת אחרת מקנה ולמה לא יקנה מה"ת וצ"ע.
ד) ויעויין בס' אבני מילואים (סי' מ"ג אות ב') שהקשה אהא דקיי"ל דאין קידושין לקטן, וקשה דכיון דבדעת אחרת מקנה גם הקטן קונה מה"ת, א"כ כיון שהאשה מקנית עצמה לקטן ליהוי קידושיה קידושין, ושוב כתב דבשלמא בשקידש בכספא או בשטר לא קשה מידי כיון דאין נתינת קטן כלום, וכמש"כ ההמ"ג הנ"ל. ועל כן ניהו דהאשה מקנית עצמה, מ"מ הרי בעינן שהקטן יקנה להאשה את הכסף או השטר, ואף על גב דשטר לא בעי שוה פרוטה מ"מ נתינה בעי ואין נתינת קטן כלום, אבל קידש בביאה מאי איכא למימר עיין שם. - והנה התם שפיר כתב הא"מ דכיון דבעינן נתינת כסף או שטר, ואין נתינתו כלום, וע"כ לא מהני הקנאה, ונהי דסו"ס האשה מקבלת את הכסף ומקנית עצמה, מ"מ כיון דגזה"כ דאין האשה מתקדשת רק ע"י קבלת הכסף או שטר, וכיון דמה"ת לא קנאה את הכסף והשטר ממילא לא מהני מה שהיא רוצה להקנות עצמה, משא"כ במקח וממכר כיון דאף אם המוכר אינו מקבל כלום מ"מ יוכל ליתנו במתנה, וא"כ בשקיבל מעות, אף על גב דאינו קונהו רק מדרבנן, מ"מ הרי גמר בדעתו להקנותו וא"כ למה לא יקנה הקטן.
ה) אך נראה דאה"נ היכי דמקנהו בתורת מתנה שפיר מהני כיון דאיכא דעת אחרת מקנה, משא"כ במקנהו בתורת מכר, נמצא דאין דעת המוכר להקנותו רק בתורת מכר עבור המעות וכיון דהוא לא קנה את המעות מה"ת. שוב אין הקנאתו הקנאה מה"ת, וכהאי גוונא מצינו בב"מ (יו"ד א) בנפילה ניחא ליה דאקני בארבע אמות לא ניחא ליה דלקני עיין שם. ועיין שטמ"ק שם, וע"כ אף על גב דסו"ס רוצה בקנינו מ"מ כיון שכעת אינו רוצה אלא בקנין זה שוב לא מהני.
ו) ועיין רי"ף קידושין (ה א) בשם ירושלמי הדא דתימא בשטר שאין בו שו"פ, אבל אם יש בו שו"פ כסף הוא, וכתב הר"ן בטעמא דכשמקדש בשטר דעתיה נמי על הנייר וע"כ מקודשת בתורת כסף, וכ"כ לקמן פ' האומר (נט א) עיין שם. הרי דרק משום דדעתייהו נמי אנייר מקודשת מדין כסף, הא דאם אין דעתו רק אשטר אינו מקודשת היכי דהשטר פסול, והיינו כיון דאינו מכוין לקדשה רק בתורת שטר, ויש לחלק, ומ"מ סמוכין איכא לענ"ד.
ז) וכעין זה יעויין תוס' ב"ב (נד ב) ד"ה וישראל, דאנן סהדי שאין בדעתו לקנותו רק באופן שהוא רגיל לקנותו בכל פעם עיין שם - וה"ה בנדון דידן כיון דלקח כסף, וא"כ אין בדעתו להקנות את הממכר רק בתורת מכר ולא בתורת מתנה כי אם תמורת הכסף כיון דהכסף לא קנה מה"ת שוב גם הממכר הוי רק דרבנן דו"ק - מ"מ אכתי צ"ע דיש לחלק בין הראיות לנדון דידן וצ"ע.
ח) וכיון דנתבאר דמקח וממכר דקטן לכו"ע ליכא רק קנין מדרבנן, א"כ כשקנה תרומה בקנין דרבנן באנו למחלוקת הראשונים, אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא, כן נראה לכאורה.
ט) [ועיקר דברי האבני מילואים צ"ע במש"כ דנהי דא"צ שטר שיהיה בו שו"פ מ"מ בעינן נתינה עכ"פ ואין נתינת קטן כלום, דזה קשה, דהרי כבר כתב הקצוה"ח (סי' ר') ובהפלא"ה כתובות (פו א) ושאר אחרונים דגט א"צ קנין רק נתינה גרידא דונתן בידה כתיב, ומהאי טעמא בכתבו על איסור הנאה כשר, וא"כ ה"ה בשטר קידושין א"צ רק נתינה גרידא, וא"כ למה לא יהני נתינת קטן - ובשלמא בנדון ההמ"ג ז"ל דמיירי במקח וממכר, שם ודאי דבעינן שהמוכר יקנה את הכסף מידי הלוקח ולא סגי בנתינה גרידא, וע"כ כיון דאין הקנאת הקטן כלום ממילא אינו מקח מה"ת, משא"כ בנדון האב"מ דמיירי בקידושין, והרי בשטר קידושין א"צ הקנאה רק נתינה, ואיה המקור דנתינת קטן אינו כלום, ומדברי ההמ"ג אין ראיה כלום וכמש"כ.
י) וגם במש"כ האבני מילואים דבכסף קידושין ג"כ כיון דאין נתינת קטן כלום על כן לא מקודשת - דזה צ"ע דהרי משמע בתוס' קידושין (ח ב) ד"ה אם דכתבו דאף בסלע של שותפין שאינן קונין זמ"ז מ"מ מקודשת דכיון דבסלע עלה סמכה דעתה ומתקדשת עיין שם, הרי בהדיא דאפילו כסף קידושין א"צ קנין רק נתינה גרידא באופן שיהיה לה סמיכת דעת, וא"כ ה"ה בנתינת קטן דעכ"פ מדרבנן מהני בודאי דסמכת דעתה, וא"כ למה לא תהיה מקודשת משום דעת אחרת מקנה - ועיין תורי"ד בקידושין שם, שכמדומה שכתב בהדיא דכסף קידושין א"צ קנין, וא"כ מה ראיה מההמ"ג דמיירי במקח וממכר].
יא) אך נראה דבתרומה שאני - דהנה בש"ס ב"ק (סז א) תנן הגזלנין והאנסין תרומתן תרומה והקדשן הקדש, ומבואר שם הטעם, משום דקנאוהו בשינוי השם, וכיון דאין הבעלים רודפין אחריהן, א"כ איכא גם יאוש, ויאוש ושינוי רשות קונה עיין שם. - וא"כ ה"ה כשקנה טבל בקנין דרבנן א"כ כיון שתורם הרי עשה שינוי שם, וגם יאוש איכא כיון דא"א להמוכר להוציאו ממנו כיון דעכ"פ מדרבנן קונה וא"כ איכא יאוש ושינוי רשות וקנאו - (ועיין רמב"ן שם שכתב דעיקר הקנין הוא בשינוי השם שעשאו תרומה, ורק כהאי גוונא שהבעלים מרדפין ולא איתייאשו שוב הו"ל שינוי החוזר לברייתו ול"מ, משא"כ כשנתייאשו הו"ל רק שינוי ממש וקנאו עיין שם, והוא הדין בנדון דידן).
יב) ואין לומר דגזלן שאני דקנאו ע"י שנתחייב באחריות, וכמו שמצינו כן לגבי חמץ דהוי שלו בגזלן כיון דחייב באחריותו, דזה אינו דרק בחמץ דאיכא ריבוי כבפסחים (ה ב) עיין שם, משא"כ בשאר מילי וכמש"כ זקיני החת"ס בשו"ת (או"ח סי' ס"ב וסי' ק"פ), ודלא כמג"א בה' ראש השנה (סי' תקפ"ו סק"ה) עיין שם.
[להורות נתן ט"ז נ"ב]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה