"א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא"

לזכות רפואת הרה"ח ר' דוד העניך מרדכי בן פרידה שמחה

ר' רפאל חיים דב בן ריסה שושנה 

ולזכות משה יהודה בן פשה דינה

 ראשון לציון הערה הלכתית: חייבים להפסיק בין "א-להי" ל"נשמה".

א] טהרה היא שלימות הנשמה

וזו לשון המהר"ל [חידושי אגדות למהר"ל בבא מציעא דף פו עמוד א]:

"וזה מה שבאו חכמים לבאר, עניין מעלת רבה בר נחמני ומדריגתו ודביקותו אשר היה קונה בעולם העליון ע"י השגה הזאת בעניין הטהרה, עד שיצאתה נשמתו בטהרה. כי הטהרה היא שלימות הנשמה כמו שאמרו אלקי נשמה שנתת בי טהורה וכו' ודבר זה ידוע לנבונים, ולפיכך כאשר יצאת נשמתו בטהרה היה לו דביקות עם השי"ת, כמו שמצינו (סנהדרין ס"ח) בר"א הגדול ג"כ שיצאה נשמתו בטהרה כי מדה זה אל דביקות הנשמה לגמרי בו יתברך. ודבר זה תבין ממה שאמ' [שבת דף ל"א] והיה אמונת עתיך וגו' והמדריגה האחרונה וזה טהרות והוא נקרא דעת, אשר על זה אמרו (ברכות ל"ג ע"א) גדולה דעה שנתנה בין ב' אותיות השם.

ב] הנשמה טהורה ולא מקוללת לאפוקי מטענת הנוצרים

הדין האלהי גזר קללה על האדמה ועל הנחש; אך אין בו רמז לקללה שנאמרה על האדם. האדם לא נתקלל כל עיקר. דבר לא נשתנה בייעודו הנעלה ובכשרו למלא את ייעודו. רק התנאים החיצוניים נשתנו - למענו ולטובתו; נתחלפה הזירה, שעליה ימלא את תפקידו. ואילו התפקיד עצמו, ייעודו האלהי וכושרו למלאו, לא נשתנו כמלוא נימה. גם היום נברא כל אדם בטהרה - כאדם הראשון בשעתו; גם היום נולד כל ילד כמלאך, למען יחיה ויהיה לאדם, הרי זו אחת מנקודות היסוד של תורת ישראל וחיי היהודי. אולם, מה נואשת תקות האדם, משטועים כפרו בטהרתו. הנה, על יסוד מעשה גן עדן בדו להם שקר, החותר תחת עתידו המוסרי של האדם. מכאן למדו את אמונת החטא הקדמון; על יסוד זה בנו בניין רוחני, אשר היהודי מתנגד לו מעצם מהותו. אמת, החטא הזה הוריש לכל צאצאי אדם תפקיד חדש בתכלית: עליהם לחיות באדמה, שניטלה ממנה ההרמוניה עם האדם; שכן החטא הזה חוזר ונשנה בכל עת; ובעצם הניגוד בין האדם לאדמה וב"אימוני ההתנזרות" התלויים בו יתחנך האדם לקראת השלמות המוסרית, שתסלול את הדרך לשובו אל גן עדן. אך אם סבורים על יסוד זה, שהחטא "טבוע" באדם, שאיבד את כשרו להיות טוב, שנאלץ מעתה לחטוא, - הרי היהדות מוחה על כך מחאה נמרצת. האדם כפרט והאנושות ככלל יכולים בכל עת לחזור אל ה' ולשוב לגן עדן עלי אדמות. לשם כך אין צורך באמצעי אחר, - פרט לנאמנות לחובה, שכל אדם מסוגל לה. לשם כך אין צורך במתווך שמת וחזר וקם לתחיה. על כך יעידו כל תולדות ישראל. מהן למדנו, כי ה' קרוב אל אדם טהור, - כדרך שהיה קרוב אל אדם הראשון קודם החטא. אברהם, משה, ישעיהו וירמיהו לא זכו בקרבת ה' אלא בזכות נאמנותם לחובתם.

העיקר הראשון של היהדות הוא האל היחיד החפשי; בצדו ובסמוך לו העיקר השני: האדם הטהור החפשי; תורת החטא הקדמון היא טעות מצערת של אמונה זרה. כסבורים הם שהחטא טבוע באדם כתוצאה מן החטא הזה, - ואין האדם יכול להינצל מקללת החטא, אלא בזכות האמונה בעובדה מסוימת. אולם, אין זכר במעשה גן עדן לקללה האמורה על האדם. וגם היום מתוודה כל יהודי לפני ה': "נשמה שנתת בי טהורה היא"; ואין הדבר תלוי אלא בי - לשמרה בקרבי בטהרה ולהחזירה לידך בטהרה. וכך הורו חכמינו: "אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, כמשה כשמואל" (בראשית רבה נו, ט). בכל דור ובכל תקופה יכול האדם לעלות לפסגת המוסר והרוח. [פי' הרש"ר הירש בראשית ג']

ג] הזכרת השבועה

בביאור עיון תפילה (בסידור "אוצר התפילות") כתב שמה שתקנו לומר כל יום בברכת "אלקי נשמה" - "נשמה שנתת בי - טהורה היא", היא כדי להזכיר לאדם כל יום את השבועה שמשביעין אותו "והוי יודע כו' ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב וכו'".

ד] תחילת עבודת האדם ע"י חלק הנשמה המעוררת אותו

"וזהו ענין העבדות של כל אדם מדי יום ביומו בקומו בבקר לומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'. פי' התחלת העבדות של אדם הוא על ידי חלק הנשמה שהיא המעוררת אותו כי היא חלק אלהי ממעל בבחי' זריעה וירידת המטר הוא מ"נ וזה כי לא המטיר ה' על הארץ ואדם אין וגו' ואד יעלה מן הארץ וגו' כי בכל הענינים צריך להיות האתערותא דלתתא ואחר כך מתעורר למעלה". [תפארת שלמה וארא]

ה] לבטל הכל לנשמה

במדרש שיש אברים שהם ברשות האדם ידים ורגלים כו' ויש עין וחוטם ואוזן שאינם ברשותו ואם האדם זוכה הכל אינו ברשותו כו'. היפוך רצון הרשעים להיות הכל ברשותם. והצדיק שחפץ בכל לבו להיות בטל להקב"ה שלא יהי' ברשות עצמו זוכה לזה. ובאמת הכל ברשות הקדוש ברוך הוא רק שאיברים אלו מסרם להאדם שכפי רצונו יצאו מרשותו ויחזרו לרשות הקדוש ברוך הוא. וזה נקרא שהם ברשות האדם להכניסם ולקרבם להקב"ה.

וכמו שהי' ביצחק אחר החרדה הגדולה כו' אמר גם ברוך יהי' ע"י שהרגיל בנפשו לבטל כל הרצונות כרגע עבור רצון הש"י. זכה לזה שלא יאמר דבר שלא כרצון הקדוש ברוך הוא. וע"ז הי' עיקר בריאת האדם. כי וודאי עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקדוש ברוך הוא כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות. וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות. וז"ש וירח את ריח בגדיו שהוא בחי' לבוש הנ"ל. עיקר עבודת האדם. ויברכהו. וכן איתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ושלום הוא ע"י הביטול רק לעבודת הש"י נמצא יש לו תמיד רק רצון א'. כי בלתי זה יש לאדם רצונות מהופכות. ומי שרוצה דבר פרטי יש דברים נגד רצונו. אבל מי שרוצה רק רצון הש"י נמצא יש לו רצון א' לכל דבר כי בכל דבר יש בו רצון הקדוש ברוך הוא ונק' שלום כנ"ל. [גם שמחבר הלבוש להפנימיות כנ"ל ונק' שלום]. [שפ"א תולדות]

ו] לברר שכל החיות מהנשמה הטהורה

שפת אמת בראשית לחנוכה – "כתיב נר ה' נשמת אדם חופש כו' חדרי בטן. ובגמ' חיפוש מנרות. נר מנר. אחפש ירושלים בנרות כו' ע"ש. כי ענין המשכן וביהמ"ק נמצא בכל איש ישראל ג"כ כענין ושכנתי בתוכם. וכפי מה שמברר האדם אצלו כי כל החיות מהנשמה שאומרים כל יום נשמה שנתת בי טהורה כו'. והיינו שיש נקודה א' טהורה בכל איש ישראל רק שהיא נסתרת וגנוזה באמת".

ז] אם מבטל עצמו לנקודת החיות של השי"ת זוכה להכיר את האמת

שפת אמת בראשית פרשת ויגש - והפירוש שעי"ז יכול כל אדם לתקן עצמו אף בעת ההסתר ע"י האמונה שהשי"ת משגיח בכל. ויאמין כי יש בו נשמת אל חי כמ"ש כל אחד מישראל נשמה שנתת בי טהורה. וע"י שמבטל עצמו לנקודה חיות מהשי"ת ורוצה להכיר את האמת. מתגלה לו כמו שמצינו ביהודה ולא יכול יוסף להתאפק כו' כמ"ש במ"א באורך שיוסף ויהודה הם כענין יום השבת עם ימי המעשה. ובכל ש"ק יורד נקודה לכל איש ישראל וצריך הוא להמשיך זאת הנקודה בכל ימי המעשה ואז זוכה בשבת הבא לקבל נקודה אחרת:

ח] כל הטהרה מכח הנשמה – תור מחזירה לבחינת נשמת חיים

שפת אמת שמות פרשת פרה - מים חיים אל כלי. דמת הוא אבי אבות הטומאה. וכל זה מצד הגוף שעומד למיתה. והנשמה כתיב בה ויפח באפיו נשמת חיים. והוא שורש כל הנשמות בחי' חי החיים. עמך מקור חיים. וכל הטהרה מכח הנשמה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ובשבת יש התגלות מנשמה זו. לכן אומרים נשמת כל חי תברך. כ"ל ח"י גי' חיי"ם. זה נשמת חיים. דאיתא בזו"ח שנתרעם הכ' במ"ש ויהי האדם לנפש חי'. כי נשתנה מבחי' נשמת חיים לנפש חיה ע"ש. וכפי התגברות הנשמה על הגוף כך זוכה לטהרה. ובמתן תורה נתחדש זו הנשמה באמרו אנכי ה' אלקיך. ולכן כתיב אמרתי אלקים אתם. ח"י חיי"ם גי' אלהי"ם. וזהו שורש כל המצות לדבק הגוף אל חיות הנשמה. כמ"ש וחי בהם שנעשה הגוף כלי. ע"י המצות. ואז הנשמה מים חיים אל כלי. וזה רמז המים ואפר התקשרות הנשמה בהגוף. שמזה בא הטהרה. זאת חקת התורה. דהתורה היא משיבת נפש והעוסק בתורה יוכל לחזור הנפש לבחי' נשמת חיים כבראשונה ואז נעשה טהור כמו נשיקה במים שמטהר:

ט] שני מיני אורות בכל אדם

שפת אמת במדבר שבועות - הענין הוא כי יש לכל איש ישראל ב' מיני אורות. אחד מה שניתן בו נקודה פנימיות קודש לה' כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועוד שנית מאיר עליו מלמעלה הארה עליונה למעלה מהשגתו [והוא בחי' אור מקיף] וב' הארות אלו הם תלוין זה בזה כפי מה שמברר האדם מעשיו לטוב ומוציא מכח אל הפועל הארה פנימיות שבו. כן שורה עליו הארה שלמעלה ג"כ.

י] הנשמה אינה מקבלת טומאה – תורה מוציאה מטומאה לטהרה כמו שהנשמה הופכת את הטיפה הטמאה לדבר טהור

שפת אמת במדבר פרשת חקת - זאת חקת התורה תלה הכתוב הטהרה בתורה שהוא עץ החיים ומזה בא הטהרה היפוך מעץ הדעת שע"י באה מיתה שהוא אבי אבות הטומאה וע"י התורה יכולין בנ"י להתטהר מן הטומאה והוא בחי' הנשמה שנתת בי טהורה היא. פי' טהורה שאינה מקבלת טומאה דכ' ויפח כו' נשמת חיים. והנשמה של איש ישראל הוא בחי' תורה דבר ה' ויש לכל נשמה חלק בתורה או באות או בנקודה והוא בחינת הנשמת חיים שבו ואינה מקבלת טומאה. כמ"ש חז"ל כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אין מקבלין טומאה. וז"ש מי יתן טהור מטמא דרשו חז"ל על טיפת ש"ז שהיא טמא ואדם נוצר ממנה והוא טהור שע"י שהנשמה באה אל הטיפה מקבל חיות ויוצא מטומאה לטהרה כן הוא לעולם העוסק בתורה זוכה לנשמה ולטהרה. ואמרו חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה תחיית המתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש:

י"א] צריך להוציא הטהרה לפועל

שפת אמת דברים פרשת האזינו - כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי תאמין פי' מצאתי בתוך גוף האדם כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש שפעולת השי"ת בלי חסרון רק שהאדם צריך להתישב במקום הראוי.

י"ב] כל יום מתחדשת הטהרה  

אמרי אמת חיי שרה - אומרים בכל יום אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא ואיתא בשפת אמת (עי' מטות תרמ"ב, ואוצר מכתבים מכתב כב) שבכל יום מתחדשת הטהרה, זה הוא מכוחו של אברהם אבינו ע"ה כדאיתא (ברכת יוצר) המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ואיתא (בר"ר יב ח) בהבראם באברהם, הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח רמז לאברהם שעליו דרשו (שם ב ד) מי העיר ממזרח (ישעיה מא ב) אל תקרא העיר אלא האיר, איתא (רש"י דברים כו טז) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

י"ג] הקדושה מתפשטת

אמרי אמת בראשית חנוכה - איתא (ברכות ס ב) נשמה שנתת בי טהורה היא ואיתא (קידושין ז א) שהמקדיש דבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה היינו שהנקודה מתפשטת בכל הגוף, וזהו שאיתא (מגילה כו ב) תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין שהרשימה נשארת לתמיד והקדושה לא פקעה וזהו ענין הוקצה למצותו (שבת כב א) שההכנה וההתלהבות נשארים לתמיד.

י"ד] ע"י האמירה מגלים גדלות הנשמה

על ידי אמירה זו אנו מגלים את גדולתה של נשמתינו בקרבנו, ועל ידי התעמקות בגדולת טהרתה וע"י ההכרה שהיא נתונה בתוכנו, אנו מתחילים להרגיש מציאותה ועל ידי זה אנו מפנים לה דרכים שתקשיב כל מה שהיא צריכה להקשיב.

המדות הטובות נובעות מהנשמה

ר' פנחס בן יאיר היה מסדר סדר המעלות, זריזות זהירות נקיות פרישות מהרה חסידות ענוה יראת חטא וקדושה [ע"ז כ' ב']. אולם כל המדרגות שעד תהרה וטהרה בכלל, גמורות הן בנשמה, ואם הוא יודע לשמרה בטהרה, לא יהיה כח לשום התקוממות להתקומם נגדה וכל המעלות הללו יהיו נובעות ממנה ככנור המנגן מאליו בלי שום ליאות יגיעה ועמל. כי כל אלו המדות הגדולות הן המהות האמתית של הנשמה וממילא גם המדות שאחרי הטהרה יתגדלו בה ויציצו ויפרחו כשושנה להעלות ריח נחוח עד שפע הקדושה של נבואה ורוח הקדש בפילוש מרובה.

קדושת הנשמה תתגלה לעתיד

כיון שיוצא אדם לאויר העולם משביעין אותו "הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה, מוטב [נדה ל ב]. מזכירין לו רק בחינת הטהרה ולא בחינת הקדושה "קדשים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם" [ויקרא י"ט, ב], כי יסוד ההבחנה שבין הטהרה לקדושה הוא, דטהרה מכלל דאיכא טומאה וקדושה היא כשמשתחררים לגמרי מהטומאה לא רק מתרחקים ממנה אלא מעבירים אותה כליל מן העולם. וכל זמן שהנשמה היא מחוץ לגוף שהוא קרוץ מחומר, הרי יש כאן טומאה ורק הנשמה היא בטהרתה ואז משיגים גם את מציאותו ית"ש רק בבחינת טהור. אולם אחרי שהנשמה נכנסת לתוך הגוף ומתחברת עמו עד שגם הוא מתעלה לבחינת הנשמה אז אפשר להשיג את בחינת הקדושה "קדשים תהיו כי קדוש אני" ולעתיד לבוא עת אשר יקויים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" [זכריה יג ב] "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא" [ישעיה ב' י"א וי"ז] אז תתגלה בחינת הקדושה במלואה. [מי מרום י"ג עמ' ל"ב ל"ג ועי' עוד מי מרום י"ג-י"ד].

ט"ו] כוח הזכרון לזמן ש"נפחתה בי"

ועלינו ללמוד עכשיו ברכת הנשמה כפי המטבע שטבעו חכמים בתיקונה. ברכת הנשמה מתוקנת היא בדרך דיבורו של אדם על אודות נשמתו, ובכן "נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי", כאן עומד הוא האדם העכשוי הנמצא באותו מצב של אחר ה"נפחתה בי" ומדבר על אודות מצב נשמתו בתקופה שלפני ה"נפחתה בי". ולא עוד אלא שמתאר הוא את המצב ההוא בתכונת הטהרה שבו. והלא אין בעולם שום סוג של חילוק, פילוג והבדלה שיהיה כל כך תהומי, נוקב עד השיתין כמו אותו חילוק פילוג והבדלה בין העבר של לפני ה"נפחתה" ובין ההוה שלאחר ה"נפחתה".

ואמנם כאן הוא שרש שרשו של כח הזכרון, במקום עליון שבעליונים המחבר את העבר המופלג ביותר עם ההוה המצוי ביותר. ואכן ישנן פרשיות בתורה הנקראות בטעם העליון ובטעם התחתון, ולעניננו אנו אומרים שגם פרשת הזכרון נבחנת היא במבחן זה. דבדברינו כאן קראנו את פרשת כח הזכרון בטעם העליון אבל גם כשפרשת כח הזכרון משתלשלת למטה והיא נקראת בטעם התחתון. אין כאן שום שינוי בכחו של הזכרון והוא הוא אותו כח הזכרון עצמו בין כשהוא נקרא בטעם העליון בין כשהוא נקרא בטעם התחתון.

ומעתה יפה קטרגו מלאכי השרת על בריאת אדם באמרם "מה אנוש כי תזכרנו" כלומר כיוונו את חוד הקטרוג כלפי הנקודה המרכזית ביצירת האדם, נקודה מרכזית זו היא היא יצירת גשר קשר בין אותו המצב של לפני ה"נפחתה" עם אותו המצב של לאחר ה"נפחתה". ומהותו של גשר קשר זה היא עצם עצמותו של כח הזכרון ועל כן עיקר הקטרוג על יצירת אדם הוא מזדהה עם הקטרוג על כח הזכרון. [פחד יצחק ראש השנה מאמר כ"ה אות ה']

ט"ז] רמב"ם פ"ז מהל' תשובה הל' ג' כותב "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה וכו' כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס וכו' וכן הוא אומר יעזוב רשע דרכו וכו' ע"כ. והיינו שפי' הרמב"ם "יעזוב רשע דרכו" על העבירות במעשה, "ואיש און מחשבותיו" על העבירות בדעת ובמדות.

אבל טעון ביאור לשון הרמב"ם 'אל תאמר' ומהיכי חיתי לן לחלק כן.

ועומק הדברים בזה, דתשובה פי' לחזור כדמעיקרא ובאופן שהאדם חטא במעשה למצבו קודם שחטא אבל לענין מדותיו "ועיר פרא אדם יולד" [איוב י"א י"ב] וא"כ ס"ד שאין מצב לחזור לה בתשובתו. ולכן הדגיש הרמב"ם 'אל תאמר' והתשובה שייכת ל'נשמה שנתת בי טהורה היא' שקדמה ללידתו. והיינו מעבר של שהנשמה שנתת בי טהורה היא שתפעול בהוה והיא קדושת הזכרון. וכפי שהאדם בעבודתו עובד בטהרה הוא בעל זכרון יותר. וכמו שכן קדושת הזכרון בפרט ישראל כפי הטהרה בהוה האדם דומה למלאך ה' צבאות. [רשימות לב עמ' 107]

י"ז] א-ל אישי

"א-להי" - קריאה קדושה זו שכל יחיד קורא בבטחה את ד' בתור אלהיו המיוחד והפרטי אליו היא הבעת הנשמה במקוריותה היא מכירה את עצמה ואת חסנה יודעת שעוזה, מציאותה, חיותה, עדנה וישעה אך אלהים חיים הוא. יודעת היא שאין שום התחלקות של אורה מגעת למקום סתר עליון ואם המון רבבות אין קץ של נשמות וברואים ויצורים ועולמות אין מספר כולם הם רוויי אור אלהי אמת החיות האלהית באהבה אין קץ מתפלשת בכולם באותה המידה כאילו רק נשמה אחת ויחידה היתה נמצאת במלא היקום כולו ורק לה חודרים כל קרני האורה ואין חושך ואין צלמות באותה ההארה אין עיכוב מצד שום הפרעה מצד שום קלקול מצד שום חטא ועון אשר יוכל לסתום את האור המקורי המפלש בתוכיותה של כל נשמה, ואשר מתוך עז גבורתה באה ההמיה הראשונה השחריתית הזכה, באמר סלה, במקוריות של אמת, האומר לאל עליון ואדון כל גדול ונורא קדוש הוא "א-להי". [סידור עולת ראיה]

כלומר, הקדושה האלוקית יורדת אלי באופן אישי ואין גירעון כלשהו מאורו יתברך בגלל מספר העצום של יצורים. הוא "א-להי" – הא-ל האישי שלי, כביכול. במבט אנושי היינו הולכים לאיבוד במדה זו או אחרת  מרוב יצורי עולם, אבל במבט א-להי, יצור אחד ומיליארדי יצורים שווים אצלו לטובה.      

י"ח] הנושא העצמותי של הרעיון הא-להי ביחוסו הפרטי אליו עד כדי החפש הקדוש והעליון המרשה אותו לאמר א-להי, הרי הוא הצד המחובר של התוכן העליון של האדם הדבק בא-להי אמת בדבקות אדירה הממולאה בתעצומותיה של ההשתאבות בגופא דמלכא והכליון הנפשי העליון באור אין סוף והתוכן המורגשי של האדם בהויתו הפרטית. ובין שני התכנים הללו המשולבים יחד נתן אלהים חיים את הנשמה העליונה באדם והיא קשורה בקשר קיים באור הדבקות הא-להית ומחוברת במאויים הנצחיים של ההתענגות על ד' והארת אור חכמה וחסד עד כל מרחבי התפשטותה. והנה עומד הפרט היחיד ואומר בפה מלא את האמת החודרת לפני רבון כל שהנשמה שנתת בי שהיא מתת א-להים נובעת מהצד העליון של העצמות האנושית מאותו הצד שהדבקות האלהית העליונה היא מהותה ותכונתה ואע"פ שהיא נתונה באותו התוכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם, לא ירדה הנשמה בשביל כך מטהרתה כי כל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה ועל כן לעדי עד טהורה היא. [סידור עולת ראיה]

כלומר, האדם חי בשני קטבים. מצד אחד, הצד העליון, יש לו רצון אדור וכלות הנפש להישאב בגוף המלך ולהיכלל באור אין סוף ב"ה עד כדי ביטול הפרטיות האינדיווידואלית. מצד שני, התחתון יותר, הוא מרגיש את פרטיותו והויתו האישית. ההכרזה "א-להי נשמה שנתת בי טהורה היא" נאמרת ע"י צדו העליון, המשתוקק להידבק בא-ל חי העולמים, ואין סתירה מכך שהוא גם נברא בפרטיותו. כי בסופו של דבר, שאיפתו העליונה היא לעלות אל-על   

לשיא גבהה, ועל כן הנשמה נשארת היא בטהרתה. נשמה שנתת בי טהורה היא. לעולם.  

עוד הרבה נאמר על מילים קדושות אלו ונעמוד כאן.