אמא גדולים נמי קרו (סוכה כח:)
"שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ותספורת" - כך קבעו רבותינו (מ"ק כז:); ועל פי הוראה זו, הנחיה פסיכולוגית ופסיקה הלכתית כאחת, נוהגים שלומי אמוני ישראל מקדמת דנא. ברם, לעתים, המציאות החדישה טופחת על פנינו; ויש שמכשור רפואי מתקדם, שאותו אנו כל כך מעריכים בגין תרומתו להצלת והארכת חיי אדם, עושה שמות בלוח הזמנים של ההלכה. על פי דין, ביחס לשעות אלה נאמר, "ואחריתה כיום מר"; היום, מועד פטירת וקבורת אמא ז"ל, אינני מניח תפילין. אך מבחינה נפשית וחווייתית, כבר מיום הששי שעבר, שבו - לאחר שביום החמישי, בעקבות דיווחים יחסית אופטימיים לאחר הניתוח, היינו מלאי תקווה שבעז"ה הכל יעבור בשלום - עמדנו על עוצמת והיקף ההדרדרות; בו, לראשונה, ראינו את אמא ז"ל שוכבת חסרת הכרה, פניה המחוטבות והמקומטות נפוחות ומצוחצחות, ובו שמענו את התחזיות הקשות של רופאיה המסורים - יום ששי זה היה היום המר. איך פרץ אז הבכי, ואיך זלגו אז הדמעות! ומני היום המר, אמנם עדיין עם שביב תקוה ושלהבת תפילה בלב, ישבנו בבית החולים, למעשה, אבלים למחצה לשליש ולרביע - תוהים על העבר, חרדים מפני העתיד, קימעא קימעא מסתגלים ומתרגלים לחיים בתוך החלל הנורא של עולם ללא אמא. במידה רבה, כבר עברו עלינו, אם כך, שלושת ימי הבכי, ואנו נמצאים באמצע תקופת ההספד; והריני מוצא את עצמי מדבר כאן בשלווה חיצונית, שאני בעצמי מתבייש הימנה. אך בדבר אחד מובטחני: אם יש המסוגל להבינני, זאת את, אמא; ומי כמוך המבינה, שאין הצלילות נובעת, חס וחלילה, משיוויון נפש אלא מדכדוכה.
בגמרא בבמה מדליקין (שבת ל.) מצוטטת תהיית ר' תנחום דמן נוי ותשובה עליה:
"פתח ואמר אנת שלמה אן חכמתך אן סוכלנותך לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך אלא שדבריך סותרין זה את זה דוד אביך אמר 'לא המתים יהללו י-ה' ואת אמרת 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' וחזרת ואמרת 'כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת' לא קשיא הא דקאמר דוד 'לא המתים יהללו י-ה' הכי קאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות קודם שימות שכיוון שמת בטל מן התורה ומן המצוות ואין להקב"ה שבח בו וכו '".
אמנם כן - אך גם במותו נשאר האריה מלך החיות; ואני רוצה, שהציבור הזה, אשר ברובו הכיר את אמא כפנסיונרית זקנה בפלג המנחה של חייה, ידע, ולו במקצת, בבחינת בבואה דבבואה, איזו לביאה מוטלת לפנינו.
אמא ז"ל היתה ילידת טלז. עבורה, טלז - מושב אחת הישיבות המרכזיות בליטא - היתה לא רק מקום לידה אלא מקור השראה. הסבא, ר' אבצ'יק שוורץ ז"ל, היה מזכיר הישיבה, והמשפחה גרה בחצרה. לא פעם היתה אמא מספרת, כיצד תקיעת השופר או עניית 'אמן יהא שמיה רבא' שבישיבה היתה נשמעת היטב בבית. תחושת השייכות לאצולה תורנית-רוחנית, שאפיינה את יהדות ליטא במיטבה, היתה בדמה ובנפשה של אמא; ויובל שנים אחר הגירתה למערב, עדיין הביטוי "אצלנו" תמיד התייחס לליטא. היא גדלה בצל החכמה, וזכתה לראות כמה מגדולי אותה תקופה. את ראשי ישיבת טלז היא כמובן הכירה מקרוב - הסבא היה מטייל מדי יום עם ר' חיים רבינוביץ ז"ל, ונאמר כי ניתן היה לקבוע את השעה על פי מועדי צאתם ושובם - אך גם נזדמנה לפונדק אחד עם גדולים אחרים. ראתה את ר' ברוך בער ז"ל, בהיותם פליטי מלחמת העולם הראשונה במינסק; סעדה עם ר' אלחנן וסרמן הי"ד בשעת הכנסיה הגדולה בוינה; והיא היתה מיודדת, בראשית דרכה ובהמשך, עם כמה, אשר במרוצת השנים, דרך כוכבם בעולם התורה במקומות שונים. כד הווינא טליא, שמעתי את הרב מפונביז ז"ל, שאותו הכירה בזהותו הליטאית כ"ר' יושא קולער", קורא לה בשמה הפרטי; היא זכתה להערכה והערצה רבה מר' יעקב קמנצקי ז"ל, ידיד נאמן למשפחה כולה; השתייכה לחוג שבו פעל מו"ר ר' יצחק הוטנר ז"ל בראשית דרכו. ובשנים יותר מאוחרות, זכורני כיצד, בהיותי בחור מתארח בבית מו"ח לעתיד שליט"א, שמעתיו מעיר אודות אמא, עוד טרם הכירה והוקירה כרום ערכה: "נו, אף אהרן'ס מאמע זאגט דאך ר' דוד ליפשיץ אז זי איז א האלבער ראש ישיבה" ("נו, הלא על אם אהרן אומר ר' דוד ליפשיץ שהיא חצי ראש ישיבה"). ואמנם אמא היתה כמעט הבחורה היחידה שהיתה לה דריסת רגל בתלמוד תורה המפורסם של קעלעם, בהיותה שם מורה אשר, בין היתר, לימדה את בנות ראשיו. והיא התמקמה ובלטה במיוחד במסגרת 'צעירי ישראל', חוג תורני חושב ופעיל, שלא הסתפק בשמירה על המורשת הליטאית, אלא ניסה להתמודד עם זיקתה למציאות המודרנית, על כל מורכבותה. בחוג תוסס זה, אשר דמות וזכר ר' אברהם אליה קפלן ז"ל השפיעו עליו עמוקות, פעלו, בין היתר, גיסה ואחותה, ר' יצחק ואללע שמואלביץ הי"ד, ואף אמא היתה רוח חיה בחבורה.
אך לא לפרוש היסטוריה באתי לפניכם אלא לשרטט קווי דמות. את הקו המרכזי ניתן לציין בבירור: היא - את, אמא - נקרצת מחומר אריות. היית מצאצאיו הרוחניים של יצחק אבינו - נשמה שהופעמה על ידי מידת הגבורה, על כל שלוחותיה. איזה אומץ ואיזה מרץ! בזוטות כבגדולות. קרוב לגיל ארבעים החלטת, שהגיעה העת ללמוד לרכב על אופניים - ולמדת. עשור לאחר מכן, כשהרגשת שבית הספר שבו לימדת איננו מתנהג כלפייך ביושר ותום לב, החלטת לזנוח את העסק לחלוטין ולאמץ מקצוע חדש. חרף העובדה שלא היו לך כלל כישורים לכך, התחלת ללמוד פנקסנות וחשבונאות, והתמדת בכך בעיקשות עד שהזדמנה משרת הוראה אחרת. את זוכרת, אמא, כיצד, לפני שלושים וכמה שנים, התפקעו בבוסטון מתימהון, כשסיפרת כיצד, בדרך משיקגו, עצרת בחשכת ליל בבופלו, ניו יורק, כדי לברר, בשעה אחת או שתים בבוקר, כיצד להגיע לניאגרה פאללס. אשה בודדת בשנות החמישים! וכיצד, במשך אותו ביקור, שוב הרימה המארחת גבות עיניה, כשהצהרת שהינך הולכת לבדך, ביום סגריר וגשום, לבקר בפלימוט - הליטאית השורשית ההולכת, בגין החוש ההיסטורי שבו כל כך התגאית, להתחקות אחרי ניצני החוויה הלאומית האמריקאית. עוד לפני שנתיים שלוש, עמדת לנסוע עם הדסה לאיזו חנוכת הבית בעמנואל. בנקודת המוצא היה אי-סדר אדיר, קהל גדול מתרוצץ, לחץ להיכנס לאוטובוסים דחוסים. הדסה הציעה שאולי, אולי לא כדאי ללכת. אך או אז הזדקפת והזדקרת מלוא קומתך וקבעת בנחישות: "בלומא שוורץ אינה מוותרת!"
ובמישור יותר רוחני, במסיבת הבר-מצוה שלי, בנוכחות מו"ר ר' יצחק הוטנר ור' יעקב קמנצקי, זכרונם לברכה, וייבדל לחיים, ר' דוד ליפשיץ שליט"א, מי נאם ומי דרש אם לא את. ובתקופה יותר מאוחרת, מי נסעה מדי שבוע ממעמקי ברוקלין לשמוע את שיעור הרב שליט"א במרכז מנהטן; ומי כיתתה רגליה בימי קיץ חמים להגיע עד ישיבה אוניברסיטה - הנסיעה ארכה קרוב לשעה וחצי כל דרך - כדי לשמוע הרצאות על ארמית בבלית וארץ ישראלית מפי מו"ר ר' מיכל ברנשטיין ז"ל? את.
איזה אומץ ואיזה מרץ! כך בזוטות יחסיות וכך בעניינים גדולים. לא קל היה - וכמה פעמים הטעמת זאת - בליטא של שנות העשרים לבחורה לעזוב את מולדתה כדי לרכוש השכלה במערב. ובמיוחד, כשהדבר נעשה לא מתוך בעיטה ובחילה, חס ושלום, בעולם טלז וקעלעם, אלא מתוך גאווה במורשת הליטאית שלוותה ברצון להשלמתה, העמקתה והרחבתה. אך חרף הקשיים, החלטת; ומשהחלטת, מצאת את האומץ והתבונה לסלול נתיב ללב אביך ז"ל כדי להסביר לו את ערך העניין וצורכו. בתקופה וביבשת אחרת, שוב התאזרת חיל לעקור ממקום למקום. חיינו אז בשיקגו באמצע שנות הארבעים, אחרי שבקושי ובדוחק עברנו את ייסורי הקליטה הראשונים כפליטים בארצות הברית, והתחלנו לראשונה לראות קרן אור כלכלית. באמצע שנתנו השנייה שם, נכחת בחתונת אחד המחנכים המרכזיים שבקהילה - חתונה שבה צעדו החתן והכלה לחופה לצלילי המנון הנישואים המקובל בתרבות האמריקאית, " Here comes the bride". נדהמת, התאפקת; אך עם בואך הביתה הכרזת בהחלטיות: "לא ירד בני עמכם" - במקום הזה לא יתחנכו ילדי. וכך, טרם נראה סיכוי פרנסה באופק וחרף קשיים חמורים צפויים, נפל פור.
בשני המקרים האחרונים השתקפה תכונה נוספת של צאצאי יצחק: מידת הביטחון. תכונה זו הוטבעה בעומק נשמתך מקדמת דנא, ותמיד היית מספרת כיצד הסבא זצ"ל, למרות היותו עני מרוד, היה אומר, דרך משל: ספק אם הפרה תתן חלב, ספק לא תתן; והיה מסיים בתעוזה:" ניין, זי וועט געבען" ("לא, היא ודאי תתן").
ותכונה שלישית: דבקות באמת. אמת - אישית, מוסרית, אינטלקטואלית - היתה עבורך לא רק נר לרגלך אלא עמוד אש לכל אישיותך. לא היית סוטה הימנה, לא בקטנות ולא בגדולות. וזאת, לא בגלל האיסור. פשוט, לא היית מסוגלת. גם במקום שמותר, ואולי חייבים, לשנות, פשוט לא יכולת. העמדת פנים, חנופה, מחמאות קלילות מן השפה ולחוץ - כל אותם גינוני אמירת כלה נאה וחסודה המנעימים חיי חברה, היו ממך והלאה. שילמת על כך מחיר מסויים. דבקותך באמת, יחד עם סטנדרטים גבוהים וחוש ביקורת מפותח, הקשו עלייך להשתלב בחברה ותרבות שמחוץ למסגרתך האורגנית - לא בגין פגיעה ומדון, חלילה, אלא מתוך חוסר כימיה. אך את בשלך. חותמך, כשל הקב"ה, אמת. בהקדשה לכרך 'הנאמן', בטאון 'צעירי ישראל', שאותו קיבלת כתשורה ערב נסיעתך מליטא, כתבו עמיתייך: "אור תורת האמת, אליו נמשכת, בעדו נלחמת, ושממנו עצור גם בגליונות האלה, יהיה לך למגדל אור ולמשיב נפש בחייך, חיי עלייה ויהדות חיה ופועלת". אמנם התגשמה הברכה, ואמת התורה ותורת האמת עמדו במרכז קיומך ותודעתך לאורך דרכך.
בהתאם לכך, דבקת בעקרונות ובעצמאות. כל כך הערכת מקוריות וכל כך בחלת בקונפורמיזם. לא נסחפת, ולו לרגע קט, אחרי סביבה זרה שבה נמצאת במקרה; ובפיך ובלבבך קיננה ביקורת שגבלה בבוז כלפי מי שמסגרתו וידידיו הכתיבו את תכניו וערכיו. הביטוי המובהק לגישתך, אם כי ודאי לא היחידי, היה זיקתך לעברית. את הפסוק, "טרף נתן ליראיו" הסבו חז"ל ודרשו: "טירוף נתן ליראיו". כל ירא והטירוף שלו; ושלך היה הקשר לעברית - שוב, לאו דווקא בגין המצווה שבדבר, שאותה הגדיר הרמב"ם כדוגמת מצווה קלה, אלא מתוך זיקה נפשית. התעקשת, מצעירותך בליטא ועד עלייתך בגיל שבעים, לדברה על אדמות נכר למיניהן. בבית, בעוסקך בחינוך הילדים, אם בפריז ואם בניו- יורק, לא העלית על דל שפתייך לשון אחרת. והואיל ו"שלא שינו את שמם" צמוד ל"שלא שינו את לשונם", הרי שהשמות שבחרת, יחד עם אבא יבל"א, לילדייך, עדות חיה לדבקותך. בגאווה היית מספרת כיצד בבית החולים בפריז חשבו שנפלת על הראש כאשר, למרות התנגדות נמרצת של גורמים מוסמכים, שטענו כי בצרפת חייבים לתת שמות צרפתיים, התעקשת בעקביות כי לא ז'ק ולא מדלן יקראו ילדייך אלא שושנה, אהרן, והדסה.
לדבקותך בעברית היה ממד נוסף. ביקשת דווקא את השפה הצרופה והטהורה, את "העברית שבעברית". אני זוכר כיום אתמול שישבנו, זמן קצר אחרי חתונתנו, במטבח דירתנו הראשונה, והתגלגלה שיחה לגבי השימוש במלים וצורות "מיובאות" שקנו שביתה מסויימת בעולם השפה, ולגבי "הכרה" בשימוש שהשתרש חרף סטייתו מכללים מקובלים. בויכוח עתיק יומין זה את, כמובן, דגלת בתפיסה מחמירה ונאבקת על טוהר הלשון. גיסי, חיים, התנגד ושלף כהוכחה את הערת הרמב"ם, בראשית פירוש המשניות לתרומות, כי השורש "תורם" אמנם חורג מכללי הדקדוק (היה עלינו לדבר על "מרים תרומה") אך "זו אינה קושיא אמתית כיוון שכל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון". אך את בשלך. לא ויתרת, לא אז ולא בהמשך. סרבת לדבר על "קוגעל", והכרת רק ב"פשטידה" - מונח המוכר לרובנו רק מעולם הפוסקים. שנים התקוממת נגד המונח "סוודר", ותבעת שנדבר על "צמרייה". בנקודה זו אמנם ויתרת לבסוף - אך לא מתוך חולשה אלא, להפך, דווקא בגלל דבקות מופתית באמת. היות שבמרוצת השנים נפוץ השימוש בבדים סינתטיים, קבעת כי אין לדבר על "צמרייה" שאינה עשויה מצמר - ובכן "הכרת" בכל זאת ב"סוודר".
לעצמאותך היה, כמובן, היבט חברתי. חוג ידידייך, ואפילו מכרייך, היה יחסית מצומצם. בחלק, מפני שהשיחה הקלה הכרוכה במעורבות בין הבריות לא ערבה לנפשך. חיפשת חברת בני ובנות עלייה, ואלו הרי מועטים. ובחלק, מפני שהנתק מאחרים לא הפריע במיוחד. עד הימים האחרונים ממש, כשאבא היה נמצא יום או יומיים בשבוע אצלנו או אצל הדסה, על מנת להקל עלייך, היית לנה לבד. וכשהפצרנו בך שאולי כדאי שאחד הנכדים ילון אף הוא בדירה, סירבת באומץ רוחך. טענת שאת מסוגלת להסתדר לבד - וכך אהבת. והיתה לכך אף משמעות רוחנית ומוסרית. העצמאות והפרטיות היו שזורות במידת הצניעות - שלעתים אף לבשה מעטה סודיות - שהוטבעה בעומק נשמתך. והכל קשור במידת הגבורה והדין, במחיצות וגבולות: הצניעות והדקדוק, העקרוניות והעצמאות, הסדר והנקיון, האמת והאמונה.
הגבורה השתקפה גם ביכולת ובנכונות להודות על האמת. דוגמא קלה לכך כבר ציינתי, אך היתה זו תכונה שמאד החשבת ובמודע טיפחת. חרף העקרוניות, ואולי בגללה, היית מסוגלת לבדוק מחדש התאמת תפיסותייך למציאות מתחדשת. תמיד התרשמתי עמוקות בשומעי אותך, עדיין לעת זקנתך, מסבירה בפקחותך המעמיקה, היכן ולמה שגית, אישית או מקצועית; כיצד היום היית מתנהגת, או ממליצה להתנהג אחרת, בחינוך ילדים או בכל תחום אחר, אף ביחס למה שפעם נראו לך כפרות קדושות.
נשארת, עד זקנה ושיבה, תלמידה. בשנות השבעים לחייך, היית עדיין משתתפת בקביעות ובערנות בשיעורי נחמה ליבוביץ; ובאותה תקופה, שומעת כמה קורסים באוניברסיטה, אחרי שדאגת להתייעצות מקצועית וביקורתית שתסייע לך לבחור את המרצים. כשאבא יבל"א התעוור, לפני כמעט שבע שנים, פעילות זו הצטמצמה. אך התשוקה עמדה בעיצומה.
כעת, הלמידה והחשיבה המתמדת נקטעה לחלוטין - כשהצמאון היה עדיין גדול והשאיפה רחבה למדי. ביחס למה שמעיד הפסוק על אברהם, שמת "בשיבה טובה זקן ושבע", מעיר הרמב"ן: "שראה כל משאלות לבו ושבע כל טובה. וכן 'ושבע ימים' ששבעה נפשו בימים לא יתאווה שיחדשו בו הימים דבר". מעין זה נאמר גם על יצחק, שנאסף אל עמיו, "זקן ושבע ימים". אך לגבייך נכון מה שנאמר במדרש (קהלת רבה א:לד) לגבי רוב האנושות: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" - לא התאווה החומרנית לממון המצויינת במדרש (ואשר עליה מותח הרמב"ן ביקורת), אלא תאווה להגשמה רוחנית ואישית. היו, ללא ספק, הישגים גדולים ומרשימים. אך התאווה עברה על גדותיהם. השאיפה לחיים היתה עמוקה ביותר. "כל זמן איך לעב", כך היה שגור בפיך, "לעב איך" ("כל עוד אני בחיים אני בחיים"). והרבה נשאר ברצון.
תאוות קטנות - ביקורים, טיולים, מסיבות, שעלו במחשבה ואולי אף תוכננו אך לא יצאו לפועל - ותאוות גדולות. בנית וחינכת בית, הרבצת תורה, הצלת משפחה. על ברכייך יולדו אחד עשר נכדים, כל אחד דבק וקשור בך, והספקת לראות תשעה נינים. ובערוב ימייך, זכית להגשים חלום חיים ולהשתקע קרוב לארבע עשרה שנה בארץ - לא כנטע זר אלא כשתיל מושרש. לגבייך ניתן לאמץ בפה מלא את הערת חז"ל ביחס לפסוק, "'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון', א"ר מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". אף השגת הרבה בעקיפין - כרעיה נאמנה וסועדת, כאם ממריצה ונותנת. את ההשכלה האקדמאית, שנאלצת להפסיק, הענקת, כשאיפה וכאפשרות, לשלושה ילדים אשר הישגי כולם היו לך מקור גאווה ונחת. שערי הוראה בחינוך גבוה, שבגין הנסיבות לא נפתחו מספיק בפנייך, נפרצו, הודות להשראתך, על ידי משפחתך. אך, בכל זאת, רק בעקיפין; והתחושה שחלק מן הפוטנציאל לא נוצל ודאי קיננה בתוכך והעיקה. לבעיה המעורה בדרכך היית מודעת לא מהיום ולא מאתמול. כבר בשנת תרפ"ח פרסמת ב'הנאמן' מאמר - הוא הופיע במקרה, תיכף אחרי מאמר של מו"ר לעתיד, ר' יצחק הוטנר ז"ל, ובאותו גליון אף פרסם, בין היתר, ד"ר נתן בירנבוים ז"ל - בשם, "בת ישראל לפנים והיום". ואלו דבריך:
"מקום חשוב מאוד תופסת שאלת האשה אצלנו היהודים.
האשה הישראלית תאחד בקרבה כוחות הפכיים, סותרים זה לזה, אשר פעולתם הנגדית חזקה מאד: רגע יגבר זה ורגע יגבר אויבו בן איתנים; האשה נמשלת לעפר ולכוכבים, כשהיא יורדת, יורדת עד לעפר, וכשהיא עולה, עולה עד לשמים.
מרום ותהום, קדושה וטומאה, צניעות ופריצות משמשים אצלה בערבוביה. המתווך היחידי שבין הכוחות האלה, התלויים כחוט השערה אחד בשני, הוא - האשה עצמה. רק היא יכולה להפרידם בשמשה בתור גבול ביניהם.
ישנן נשים אשר מהותן היא גבולן ויש נשים אשר גבולן הוא מהותן".
ובמאמר שני, שנכתב כהמשך, הוספת:
"תשים נא האשה העברייה הנוכחית לב לדעה הזאת ותלמד ממנה, שיש בידה להיטיב את מצבה, רק אם תשתכלל, תשתלם ותסתגל לאותן החובות הקדושות המוטלות עליה, למען תוכל למלאן כראוי... תפקידה הכי חשוב של האשה הוא החינוך - בניין בית ישראל. אולם מסרו לידה את החינוך ולא נתנו לה את היכולת לחנך. גורלה למלא תפקיד של מחנך, אשר עליו נאמר, 'שותפו של הקדוש ברוך הוא', 'מלאך ה' צבאות ', הנוכל להעריך את חשיבות העבודה הזאת? - עת אשר דרושים כוחות ענקיים בכדי למלא עבודה קדושה זו, ניגשת האשה הישראלית, ענייה בדעת ה' ובידיעות היהדות, חדורה בדעות הזמן, וממלאה אותה... אותם האנשים הדורשים מאת האשה הישראלית קידוש השם בחייה ושתחנך באופן הראוי את ילדיהם - האנשים האלה מבטלים לגמרי את האשה, אינם מתחשבים עם דעתה ואין נענים לדרישותיה ולבקשותיה... ולכן - ההצלה היחידה לבת ישראל הנוכחית היא - פיתוח כוחותיה הרוחניים ברוח התורה והיהדות" [2].
עם שאלת פיתוח הכוחות הרוחניים, ומקומו במכלול חיי האשה, התמודדת, אישית - הרבה, הרבה לפני הפמיניזם האופנתי - לאורך דרכך. פיתחת כל כך הרבה, אך תחושת חצי תאווה, שניתן היה להשיג יותר, ביחס למישורי ללמוד וללמד כאחד, עמדה בעינה. ברם היום, בעומדך למשפט לפני אדון כול, הוא הלוא יודע להעריך לא רק את ההישגים החיצוניים המזדקרים לעיני האדם הרואה לעיניים אלא גם את הפוטנציאל ואת השאיפה הכמוסים בלבב - פוטנציאל שבגלל גלגולים ונדודים, מצבים משפחתיים ומשברי מלחמה, לא זכה למימוש מלא. והוא יודע להעריך במיוחד את העול הקשה שבו נשאת, במסירות ובאהבה למופת, בכמעט שבע השנים, שחלפו מני היום שבו אבא, לא עלינו, התעוור. הקשיים הפיזיים והנפשיים שהיו כרוכים במצב היו כמעט לבלי נשוא - ואף-על-פי-כן, שמרת על אומץ לבך וגבורתך.
כעת הגעת לסוף דרכך. הפעם הפרה כבר לא נתנה חלב, ומעל פסגת הר הצופים - את זוכרת את השיר? - אמרת שלום לירושלים. אנחנו נשארנו, אם כן, מיותמים, ובתור יתום אני רוצה לומר לך כמה מלות פרידה.
קודם - תודה! עבור כל מה שהקרבת להביא אותי - להביא אותנו - הן לחיי העולם הזה והן לחיי העולם הבא. לא רק נתת לנו את המרץ והשאיפה לגדול, אלא נסכת בנו תכנים, ידע וערכים גם יחד. הצבת בפנינו אתגרים ופיתחת את הכלים האישיים והאינטלקטואליים להתמודד עמם. היית עבורי לא רק אם, אלא מורה ורב - הן כמקנה ידיעת התורה, פשוטה כמשמעה, והן כמעצבת אישיות השואפת לקנותה בהיקף ובעומק. אני זוכר כיום אתמול כיצד נסענו בחשמלית בבלטימור - הייתי אז בן שמונה ובדרך לניתוח בלוטים - ולמדנו את דברי רש"י בפרשת וארא על "לך אל פרעה בבקר הנה יצא המימה", "לנקביו שהיה עושה עצמו אלוה וכו'"; וזאת, רק שעה שהדגימה הרבה אחרות. נסכת את הצימאון לאופקים ואת הדבקות באמת, אמיתת תורה ויראת שמים; את הרצון ואת היכולת להתעלות מעל תלם הבינוניות השגרתית.
ייעודך זה כמחנכת לא הסתיים. גם בעתיד תשמשי מקור אומץ והשראה. בהמשך הסוגיא בשבת שבה פתחתי, אומרת הגמרא:
"ד"א ו'שבח אני' וגו' - כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדש הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה עשרים וארבעה רננות לא נענה וכו ' כיוון שאמר 'ה' א-לקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך' מיד נענה וכו ' ולא יפה אמר שלמה 'ושבח אני את המתים שכבר מתו'"
אמא, שעה ששערי תורה, שערי תפילה, או שערי יראת שמים יהיו נעולים, שעה שנרגיש יובש או ליאות, שעה שנאחז פיק ברכיים או נשקע באפרוריות, שעה שאמת תיטשטש או אמונה תתרופף - אז נזכור חסדך ואמיתך, ואז נתמודד, נתעלה, ונתרומם. ועל הכל - תודה.
שנית - סליחה. אני מבקש מחילה על שלקיתי בחסר בכיבוד ומורא גם יחד. על שלא הערכתי מספיק את אישיותך ואת צרכייך לאורך כל הדרך; על שאולי לא נשאתי בעול כנדרש בשנים האחרונות; ובמיוחד, על שאולי לא הזדרזתי מספיק ולא התייחסתי כראוי בפרוץ המשבר האחרון, כל עוד אולי - מי יודע - עדיין ניתן היה להקדים רפואה למכה או להחלץ לעזרתך באיזו שתהא דרך אחרת. שהדי במרומים, שהרבה נתייסרתי ביממות הארוכות בבית החולים בגין הנקודה האחרונה. ואם כי רופא דגול וידיד נאמן אמר לי בפסקנות, שלא ניתן היה לעשות דבר, מצפוני איננו שקט. מהקדוש-ברוך-הוא ביקשתי ואבקש כפרה וריצוי. אך כאן אני מבקש סליחה ומחילה ממך. ושוב - על הכל.
על פי דין ועל פי השקפה, דרישת מצוות כיבוד אב ואם גבוהה למדי - עד כדי כך שרבי יוחנן (קדושין לא:) התבטא, באחת האימרות המחרידות ביותר בש"ס, "אשרי מי שלא חמאן" (פירש"י: "שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך והוא נענש עליהם"). עלייך ועלינו אני אומר: אשרינו שחמאנוך! אשרינו שזכינו לינק ממך בינה ותושייה, להכיר דרכך את ההוד והעצמה שבחיי תורה ועבודת ה'. אך הדרישה עומדת בעינה - ואם לא עמדנו בה, אני, וכולנו יחד, מבקשים סליחה.
שלישית, יהי רצון. במחלתך האחרונה, נתקיים בך לשון הפסוק, "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו". לא סבלת ולא התייסרת. שכבת כמה ימים חסרת הכרה, כאילו ניתנה לך תקופת חסד כמעבר מהכא להתם. נפטרת מסתימה במעיים, שגררה סיבוכים אחרים. והרי מקובלנו מרבותינו (שבת קיח:)-"וא"ר יוסי יהא חלקי ממתי בחולי מעיים דאמר מר רובן של צדיקים מתים בחולי מעיים". והסבירו התוספות: "ור"י אומר כי יש במדרש למרק אכילה מן המעיים להיות נקיים וטהורים כמלאכי השרת". אהה, איך מורקת, איך נוקית, איך טוהרת, באותם ימים! ואנו תפילה ואמונה שנתעלית למחיצתן של מלאכי השרת ונשמתך הטהורה והאמיצה מתקבלת לפני כסא הכבוד.
ולסיום - שלום. כמה ימים לפני שחלית, חזר ש"י צעירנו מלימוד במשך הקיץ בחו"ל. עם שובו, ערכנו מיד סיום על מסכת מועד-קטן, שאותה למד שם; והוא למד איתנו את שלהי המסכת: "ואמר רבי לוי בר חיתא הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום וכו' שנאמר 'ואתה תבא אל אבותיך בשלום'".
אמא: לכי בשלום - רוויית השלווה הנפשית המגיעה לך עם תום מסעך הארוך והמפותל, מלוות ידיעה שקיבלת הרבה ונתת הרבה, חדורת אומץ וגבורה, שופעת דבקות באמת ואמונה, מלאת שאיפה לתורה וליראה.
בשורות האחרונות ממש נאמר: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל א-לקים בציון'". לך, אמא, תלמידת חכמים אמיתית, לא היתה הרבה מנוחה בעולם הזה. הוא היה עבורך עולם של חיל, בשני המובנים: אומץ והישג. את זוכרת, אמא, כיצד, בערוב יום ששי שבו הרגשת לחוצה במיוחד, היית עומדת על יד שולחן השבת ומצהירה בסיפוק ובחיוך: "היום הייתי באמת אשת חיל". היום, בעולם "היום לעשותם", היית באמת אשת חיל; וכך תמשיכי להיות בעולם "מחר לקבל שכרם". תלכי מחיל אל חיל - תתמידי בעלייתך, ותהיי שם, כפי שהיית כאן, אשה נאמנה ואם מסורה, מליצת יושר עבור אבא יבל"א, עבור המשפחה כולה וכנסת ישראל כולה. תזכי בעולם האמת לאור האמת הנעוץ בנשמה שחותמה, כשל בוראה, אמת. תלכי מחיל אל חיל תראי אל א-לקים בציון.
[1] דברים שנאמרו במעמד הלוויית אמי מורתי ז"ל. הם מועלים על הכתב פחות או יותר כפי שנאמרו, פרט לשינויי סגנון קלים, אך בתוספת כמה קטעים קצרים בשולי ההספד, אשר הושמטו, בשעת מעשה, בגין לחץ זמן.
[2] הנאמן , א (תרפ"ח), גליון ג, עמ ' 9; גליון ה, עמ ' 12-13. המאמרים פורסמו תחת השם "שבח", ראשי תיבות של שוורץ בלומא חיה (בהיות אמא ז"ל כבת עשר, חלתה, ומשנשקפה סכנה לחייה, התווסף לה השם "חיה", אך בהמשך הוא נשתקע לחלוטין).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה