לע"נ ר' יעקב שלמה בן דב בער
כתב רבינו יונה בשערי תשובה [שער ג' אות קפד] דברים מעוררי מחשבה והתבוננות: "ונתחייבנו על גדרי האמת ... כי היא מיסודי הנפש". מה הפירוש של המילים הללו? ואין רצוננו אלא לחדור לתוך תוכו של הענין ולא להסתפק בהסברים שטחיים!
אנהירו לעייינין מרן הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל [מאמרי פחד יצחק מאמר ס"ה אות ו'] כדלהלן: הנה היחוד בבריאת אדם המבדילו משאר כל הנבראים הוא בזה שבעוד שבכולם נאמר "ויעש" וכו' על האדם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים". מאן דנפח מתוכו נפח. חלק אלוק ממעל. צלם אלקים. בדמות עליון. אם כן יש באדם יסוד שנפשו צריכה להיות נאמנה למקורה שממנו חוצבה, כדי להיות ראויה לשם צלם. תמונה שאינה מתאימה לשורשה אינה ראויה לשם תמונה. הוא שכתב רבינו יונה "האמת .. מיסודי הנפש". כלומר ההתאמה לשורשה טבועה בעצם מהותה. והלא התאמת הענף לשורש, היא היא המהוה תוכן מדת האמת. וזו היא הרגישות היתירה של חכמי ישראל לאמת. מפני שכל מה שהחכם הוא יותר גדול, בה במדה חיה בו יותר ההכרה של היחוד שבנפש האדם. ויחוד זה הוא יסוד האמת. רגישות זו כה יסודית היא עד שמשמשת סימן מובהק לחכמי ישראל. כל מי שהשקר אינו שנוי עליו אינו ראוי להקרא חכם בישראל.
ומדלגים אנו לאות י"ב שם: מעתה מתבהר לנו פירוש מאמר חז"ל "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" [ב"מ פ"ד.]. מדרגה זו של נאמנות מוחלטת למקור הטבוע בבריאת אדם הראשון לא נתגלה עד יעקב. וזהו הפירוש גם במה שאמרו חז"ל שצורת יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד. ההדגשה על "חקוקה" לפי שאין מחיקה בחקיקה. והכונה כאן על דבר שאפשרות הביטול איננה קיימת. אין מחיקה בחקיקה. והיא היא הגדרת "אמת ליעקב", עכ"ד הנפלאים עיי"ש עוד ושפתיים ישק.
והנה אי' ביומא [ס"ב:] ששני השעירים, האחד לה' והשני לעזאזל, מצוה שיהיו שווים במראה בקומה ובדמים. וכל לב מרגיש יתמה על החפץ, מה פשר הדרישה ששני השעירים יהיה כ"כ דומים, הרי האחד הולך לה' בתוך בית המקדש פנימה, והשני נדחף מהצוק והולך לעזאזל?
פתח להבנת סוד התורה, מצוי במדרש [ב"ר ס"ה ט"ו] המגלה שהשעיר לעזאזל הוא עשו. 'ונשא השעיר עליו' זה עשו, שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. ומכיון שהשעיר המשתלח הוא עשו, ההגיון הבריא מחייב שהשעיר הפנימי מקביל ליעקב. כמו שעשו ויעקב היו תאומים כך שני השעירים המייצגים אותם צריכים להיות שווים. [הרחיב בסוד הדברים מאור עינינו המהר"ל בדרשתו לשבת תשובה].
וכאן נזקקים אנו שוב לדברי מרן זצ"ל במאמרו שנאמר במסיבת עד דלא ידע [מאמר ו'], ולשונו הזהב מצוטטת לפניכם: כשאנו מבחינים בהבדל הנמצא בין שני ענינים הדומים בחיצוניותם – כי אז על כרחך כי ההבדל הניתן בהם שרוי הוא בפנימיותם. ככל אשר תרבינה השכבות העליונות אשר בהן שולט הוא הדימוי, כן לעומת זה יתברר לפנינו עומק מקומה של נקודת ההבדלה. וככה נולדת היא ההיכי תימצא של עבודת הכרת ההשואה לשם הכרת עומק ההבדלה. בכל סוגי ההבדלה הנמצאים בתורה אין למצוא הבדלה יותר גדולה מאשר ההבדלה בהגרלה דיום הכפורים. גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. חודה של ההבדלה הזו עוקצת את הבשר עד שאנחנו מזדעזעים ממש למקרא שני הגורלות הללו במשפט אחד. אבל דוקא בכאן, במקום ההבדלה המוחלטת במלוא תקיפותה, נמצאת לנו עבודת ההשואה במלוא דקדוק חומרתה. כי לפי ההלכה שני השעירים הללו, להשם ולעזאזל, צריכים להיות שוים בקומה במראה ובדמים. הנה, אותו האדם העוסק בלקיחת שני השעירים הללו, ועומד על המחיר בכדי להשוות את שני השעירים בדמים, לכאורה הוא עוסק בעבודת ההשואה ודימוי של שני עניינים להדדי. אבל במעמקים המהלך הפוך מן הקצה עד הקצה. כי כל הטיפול הזה, אינו בא אלא לגלות ולברר את עומק-עמקה אשר בהבדלה בפעולת ההגרלה. כי לפי גודל הריבוי בשטחים החיצוניים אשר השוויון תופס בהם, כן לעומת זה, הולכת היא הבדלת ההגרלה וחודרת למעמקים יותר גנוזים.
והנה השעיר הקדום לשני שעירי יום כפור הללו, הוא איש השעיר הראשון, הלא הוא עשו איש שעיר. ההבדלה בין השעיר הזה ובין אחיו, צריכה היא לחדור לשכבה העמוקה ביותר, השרויה מתחתם של כל מיני דמיון וסוגי השוויון השולטים בכל השטחים העליונים הצפים על גביו של עומק ההבדלה הזה. והכתוב צווח ואומר, הלא אח עשו ליעקב, ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי. כלומר, תהומיותה של ההבדלה בין עשו ויעקב, מתבררת היא דוקא אחרי עצמת ההכרה באחוה ובדמיון שביניהם.
וזהו הסוד הנורא של אהבת יעקב לעשו. ההבדלה בין יעקב לעשו מפעפעת במעמקים כאלו, עד שהיא צריכה לעבור דרך ההשואה היותר נשגבה. וההשואה היותר נשגבה אשר בה עשו מתדמה ליעקב, היא האהבה שזכה לה עשו בבית אבא. לעומת זאת, גם ההבדלה היותר תהומית והיותר יסודית בין זכויותיהם של עשו ויעקב, נשתרשה בבית אבא. כי על כן ההבדלה הזו גנוזה היא בחילוק ברכותיו של יצחק בין יעקב ועשו. ובכדי שהאהבה הזו תפעל בעומק אשר אין אחריו עומק, מן ההכרח היה שההבדלה התהומית בין ברכותיו של אבא, תתגלגל דרך ההשואה של אהבת אבא. עצם השתלשלות המאורע של ברכותיו של יצחק מאהבתו אל עשו הוא מתחיל. ההבדלה היותר תהומה דרך ההשואה היותר נשגבה עכ"ד שהם כקילורין לעינים.
נמשיך את חוט מחשבתו הלאה. יעקב מסמל את האמת – תתן אמת ליעקב. עשו מסמל את השקר – שאל "איך מעשרין את המלח" "עשו – הא שוא שבראתי בעולמי" [ב"ר פ' ס"ג אות ח'], מציאות של שוא ושקר. ועיין רש"י בראשית כ"ו ל"ד. העולם הזה דומה ללילה והרבה טועים בין אמת ושקר, וכמו שהאריך המסילת ישרים בפרק שלישי.
ביום כיפור אנחנו יורדים לעומק-תהום-יסוד המציאות, ועושים הבחנה ברורה בין אמת לשקר. ה'אמת ליעקב' מקריבים בקודש פנימה ואילו את השקר של עשו דוחפים מהצוק. אמנם בחיצוניותם השעירים דומים כמו שערכי האמת והשקר דומים, אבל התיקון הגדול נפעל כאשר ההבדלה ביניהם נעשית. עכשיו האמת מתגלה שסופו של שקר הוא אבדון.
ואולי מכאן פשר המנהג לומר 'כל נדרי' בליל יום כיפור שרבים נתחבטו בטעמו ושורשו. בכניסת היום הקדוש אנחנו מתירים את נדרינו כדי להיאחז במידת האמת, שאנחנו חוששים שמא נדרנו ולא קיימנו ובכך פגמנו במדת האמת שהיא ביסוד נפשנו.
ואם הרשות ניתנת נצעד קדימה. כידוע בספרים שאין סוף ענינו של יום כיפור שהוא יום סליחה ומחילה אלא יותר מזה הוא יום שניתנו בו לוחות שניות. מתן תורה במהדורה שניה. מתן תורה בנוי ומיוסד על מידת האמת, וכוונתי שהיא כעת סתומה תתחוור כשמלה לאחר קצת אריכות דברים.
בתשובות ר"י מיגאש [סי' קכ"ו] כתב לאמר, שאם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כתיבת ידו חייב הוא לקיים מה שנשבע ואפילו לא הוציא שם שבועה מפיו, ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו בידי אדם הואיל ולא הוציא שבועה מפיו, עכ"ד. ובביאור הדברים כתב בשו"ת אבני נזר [יו"ד סי' ש"ו] וז"ל: "הנה נתקשה המל"מ פרק י' מהל' מלכים בשבועות שקודם מתן תורה אברהם ויצחק לאבימלך, עשו ליעקב, אליעזר לאברהם הלא שבועה אינה מז' מצוות שנצטוו בני נח, ולי קשה עוד על שבועות הר סיני שהוא יסוד קבלת התורה והרי כל זמן שלא קבלו התורה לא נצטוו על השבועה, ועוד שאפילו הי' מצווים מ"מ כל כח השבועה משום שמצוה לא יחל דברו ומה יותר אזהרה זו משאר אזהרות שבתורה, ומה יוסיף כח השבועה באזהרות שבתורה כיון שהשבועה ג"כ אינה רק אזהרה.
אשר נראה בבירורן של דברים, דודאי מי שנשבע לאחר זה הסברא מכרעת שמחויב לקיים וא"צ לזה שום אזהרה והיינו שבועת אברהם יצחק ואליעזר כו' וה"ה הנשבע להקב"ה, אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה בזה אין סברא כי למי נתחייב, אם תאמר להקב"ה מנין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה, לזה הוצרכה התורה לצוות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וע"כ ניחא נמי שבועת הר סיני שנשבעו להקב"ה לקיים מצוותיו וזה מצד הסברא, אך החיוב שמצד הסברא לא מצינו עליו בתורה שום עונש בידי שמים. מעתה ניחא דברי הר"י מיגש דבשבועות שקודם מתן תורה לא נזכר בתורה לא ביטוי שפתים ולא "דברו", וע"כ אין חילוק בין בע"פ בין בכתב, וע"כ בנשבע לחבירו בכתב ידו ונתן לו כתיבת ידו מחויב לקיים, אך אין עונשין אותו בידי אדם כיון דאין בזה לאו ולא מצינו בזה עונש בידי שמים.
ויש דמיון לזה דברים ואיכא בהדייהו מעות דקאי במי שפרע דאין עושה מעשה עמך ולא מצינו שום עונש שמענישין אותו רק דמותרין לקללו, והיינו משום שאינו עובר על אזהרה רק שעושה מה שישראל בעצמם אין עושים מסברא דוק והבן, ה"נ בנשבע לחבירו בכתב שרק מסברא, ולפ"ז מי שנשבע לעצמו בכתב ידו לא חלה עליו שבועה כלל ועיקר, עכ"ד הגאון האלקי בעל האבני נזר.
הרי לנו שכל קבלת התורה של כלל ישראל בנוי ומיוסד על מידת האמת, שאמנם הקבלה שקבלנו על עצמנו לשמור את התורה מחייבת אותנו לקיים את כל המצוות ולהישמר מעבירות אבל כל זה רק אחרי הקבלה, דאולי אפשר היה להשמיט את כל הבסיס ולומר שאיננו מעוניינים בעצם הקבלה, ובהעדר קבלה, כל התורה אינה מחייבת?! ועל כך האיר האבני נזר שמידת האמת שקודמת לתורה מחייבת אותנו לשמור על הקבלה. הרי שהבסיס של כל התורה כולה והעמוד שעליו היא עומדת, היא מידת האמת. [להעיר מיסודו המפורסם של הגאון ר' שמעון שקופ זצ"ל שזכויות משפטיות מיוסדות על השכל והסברא ועליהן בניות דיני התורה. ועי' גם בס' ברכת אבות עמ' ת"ר].
ולולא דמסתפינא מעוצמת-הדרת-גאונותו של האבני נזר אחרי התבוננות חודרת במיעוט-ערכי-האפסי-ממש לעומתו, הייתי מעיר על מה שכתב "אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה, בזה אין סברא כי למי נתחייב, אם תאמר להקב"ה מנין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה", דלפי היסוד של רבינו יונה שהאמת היא מיסודי הנפש, אולי עצם מציאותו מחייבת אותו לקיים את מה שכתב - גם כשלא התחייב לאחרים, שאל לו לאדם לעשות שקר בנפשו.
ובספרי זוטא אי' "לבני ישראל" מכאן שבני ישראל עוברים בבל יחל ואין העובדי כוכבים עוברים בבל יחל. והקשה בס' אילת השחר [לג"ר זאב הוברמן שליט"א ח"ב עמ' קנ"ט] למה איצטריך קרא למעוטי עובדי כוכבים, מאי שנא מכל התורה כולה שלא איצטריך מיעוטא למעטן? ותירץ שמטעם דרך ארץ שקדמה לתורה היינו מעלים בדעתנו שגם בן נח חייב באיסורי נדר.
ולפ"ז אור נוגה זורח על דברי הספרי על הפסוק "ככל היוצא מפיו יעשה" – אין לי אלא שהוציא בפיו, קיבל עליו נדר ושבועה בלבו מנין, ת"ל לאסר אסר על נפשו. ומחודש הוא מאד, הא הלכתא רווחת דנדר ושבועה בעינן ביטוי שפתיים וגמר בלבו אינו לא נדר ולא שבועה. מיהו יש לומר מדין תורה ודאי בעי ביטוי ונדר או נשבע בלב לאו כלום, אמנם קיבל עליו נדר ושבועה בלבו חייב לקיים מה שקיבל ודינו מסור לשמים אי עובר על קבלתו, וכמחדש הר"י מיגש בנשבע בכתב דחייב להיות אמיתי, וכדאסברה לן האבני נזר דזה מצד הסברה, עכ"ד הס' אילת השחר. ואולי זהו הדיוק בספרי שחייב לקיים נדר ושבועה שקיבל על עצמו בלב מדכתיב "לאסור איסר על נפשו" – האמת שהיא מיסוד נפשו, מחייבת גם קיום נדר ושבועה בלב. וראה עוד בדבש וחלב מתחת ללשונו של מרן זצ"ל בפחד יצחק [ראש השנה מאמר ט"ו] ובספר הזכרון דיליה [סי' ס"א וס"ב] ובמאמרו של מו"ר הג"ר ישעיהו שטיינברג שליט"א "צו המצפון כמחייב מוסרי" [בקובץ ברקאי ח"ב ונדפס שוב בספרו אשי יובל].
ויה"ר שה' יטהר את לב כולנו לעבדו באמת!!
אנהירו לעייינין מרן הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל [מאמרי פחד יצחק מאמר ס"ה אות ו'] כדלהלן: הנה היחוד בבריאת אדם המבדילו משאר כל הנבראים הוא בזה שבעוד שבכולם נאמר "ויעש" וכו' על האדם נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים". מאן דנפח מתוכו נפח. חלק אלוק ממעל. צלם אלקים. בדמות עליון. אם כן יש באדם יסוד שנפשו צריכה להיות נאמנה למקורה שממנו חוצבה, כדי להיות ראויה לשם צלם. תמונה שאינה מתאימה לשורשה אינה ראויה לשם תמונה. הוא שכתב רבינו יונה "האמת .. מיסודי הנפש". כלומר ההתאמה לשורשה טבועה בעצם מהותה. והלא התאמת הענף לשורש, היא היא המהוה תוכן מדת האמת. וזו היא הרגישות היתירה של חכמי ישראל לאמת. מפני שכל מה שהחכם הוא יותר גדול, בה במדה חיה בו יותר ההכרה של היחוד שבנפש האדם. ויחוד זה הוא יסוד האמת. רגישות זו כה יסודית היא עד שמשמשת סימן מובהק לחכמי ישראל. כל מי שהשקר אינו שנוי עליו אינו ראוי להקרא חכם בישראל.
ומדלגים אנו לאות י"ב שם: מעתה מתבהר לנו פירוש מאמר חז"ל "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון" [ב"מ פ"ד.]. מדרגה זו של נאמנות מוחלטת למקור הטבוע בבריאת אדם הראשון לא נתגלה עד יעקב. וזהו הפירוש גם במה שאמרו חז"ל שצורת יעקב חקוקה תחת כסא הכבוד. ההדגשה על "חקוקה" לפי שאין מחיקה בחקיקה. והכונה כאן על דבר שאפשרות הביטול איננה קיימת. אין מחיקה בחקיקה. והיא היא הגדרת "אמת ליעקב", עכ"ד הנפלאים עיי"ש עוד ושפתיים ישק.
והנה אי' ביומא [ס"ב:] ששני השעירים, האחד לה' והשני לעזאזל, מצוה שיהיו שווים במראה בקומה ובדמים. וכל לב מרגיש יתמה על החפץ, מה פשר הדרישה ששני השעירים יהיה כ"כ דומים, הרי האחד הולך לה' בתוך בית המקדש פנימה, והשני נדחף מהצוק והולך לעזאזל?
פתח להבנת סוד התורה, מצוי במדרש [ב"ר ס"ה ט"ו] המגלה שהשעיר לעזאזל הוא עשו. 'ונשא השעיר עליו' זה עשו, שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. ומכיון שהשעיר המשתלח הוא עשו, ההגיון הבריא מחייב שהשעיר הפנימי מקביל ליעקב. כמו שעשו ויעקב היו תאומים כך שני השעירים המייצגים אותם צריכים להיות שווים. [הרחיב בסוד הדברים מאור עינינו המהר"ל בדרשתו לשבת תשובה].
וכאן נזקקים אנו שוב לדברי מרן זצ"ל במאמרו שנאמר במסיבת עד דלא ידע [מאמר ו'], ולשונו הזהב מצוטטת לפניכם: כשאנו מבחינים בהבדל הנמצא בין שני ענינים הדומים בחיצוניותם – כי אז על כרחך כי ההבדל הניתן בהם שרוי הוא בפנימיותם. ככל אשר תרבינה השכבות העליונות אשר בהן שולט הוא הדימוי, כן לעומת זה יתברר לפנינו עומק מקומה של נקודת ההבדלה. וככה נולדת היא ההיכי תימצא של עבודת הכרת ההשואה לשם הכרת עומק ההבדלה. בכל סוגי ההבדלה הנמצאים בתורה אין למצוא הבדלה יותר גדולה מאשר ההבדלה בהגרלה דיום הכפורים. גורל אחד להשם וגורל אחד לעזאזל. חודה של ההבדלה הזו עוקצת את הבשר עד שאנחנו מזדעזעים ממש למקרא שני הגורלות הללו במשפט אחד. אבל דוקא בכאן, במקום ההבדלה המוחלטת במלוא תקיפותה, נמצאת לנו עבודת ההשואה במלוא דקדוק חומרתה. כי לפי ההלכה שני השעירים הללו, להשם ולעזאזל, צריכים להיות שוים בקומה במראה ובדמים. הנה, אותו האדם העוסק בלקיחת שני השעירים הללו, ועומד על המחיר בכדי להשוות את שני השעירים בדמים, לכאורה הוא עוסק בעבודת ההשואה ודימוי של שני עניינים להדדי. אבל במעמקים המהלך הפוך מן הקצה עד הקצה. כי כל הטיפול הזה, אינו בא אלא לגלות ולברר את עומק-עמקה אשר בהבדלה בפעולת ההגרלה. כי לפי גודל הריבוי בשטחים החיצוניים אשר השוויון תופס בהם, כן לעומת זה, הולכת היא הבדלת ההגרלה וחודרת למעמקים יותר גנוזים.
והנה השעיר הקדום לשני שעירי יום כפור הללו, הוא איש השעיר הראשון, הלא הוא עשו איש שעיר. ההבדלה בין השעיר הזה ובין אחיו, צריכה היא לחדור לשכבה העמוקה ביותר, השרויה מתחתם של כל מיני דמיון וסוגי השוויון השולטים בכל השטחים העליונים הצפים על גביו של עומק ההבדלה הזה. והכתוב צווח ואומר, הלא אח עשו ליעקב, ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי. כלומר, תהומיותה של ההבדלה בין עשו ויעקב, מתבררת היא דוקא אחרי עצמת ההכרה באחוה ובדמיון שביניהם.
וזהו הסוד הנורא של אהבת יעקב לעשו. ההבדלה בין יעקב לעשו מפעפעת במעמקים כאלו, עד שהיא צריכה לעבור דרך ההשואה היותר נשגבה. וההשואה היותר נשגבה אשר בה עשו מתדמה ליעקב, היא האהבה שזכה לה עשו בבית אבא. לעומת זאת, גם ההבדלה היותר תהומית והיותר יסודית בין זכויותיהם של עשו ויעקב, נשתרשה בבית אבא. כי על כן ההבדלה הזו גנוזה היא בחילוק ברכותיו של יצחק בין יעקב ועשו. ובכדי שהאהבה הזו תפעל בעומק אשר אין אחריו עומק, מן ההכרח היה שההבדלה התהומית בין ברכותיו של אבא, תתגלגל דרך ההשואה של אהבת אבא. עצם השתלשלות המאורע של ברכותיו של יצחק מאהבתו אל עשו הוא מתחיל. ההבדלה היותר תהומה דרך ההשואה היותר נשגבה עכ"ד שהם כקילורין לעינים.
נמשיך את חוט מחשבתו הלאה. יעקב מסמל את האמת – תתן אמת ליעקב. עשו מסמל את השקר – שאל "איך מעשרין את המלח" "עשו – הא שוא שבראתי בעולמי" [ב"ר פ' ס"ג אות ח'], מציאות של שוא ושקר. ועיין רש"י בראשית כ"ו ל"ד. העולם הזה דומה ללילה והרבה טועים בין אמת ושקר, וכמו שהאריך המסילת ישרים בפרק שלישי.
ביום כיפור אנחנו יורדים לעומק-תהום-יסוד המציאות, ועושים הבחנה ברורה בין אמת לשקר. ה'אמת ליעקב' מקריבים בקודש פנימה ואילו את השקר של עשו דוחפים מהצוק. אמנם בחיצוניותם השעירים דומים כמו שערכי האמת והשקר דומים, אבל התיקון הגדול נפעל כאשר ההבדלה ביניהם נעשית. עכשיו האמת מתגלה שסופו של שקר הוא אבדון.
ואולי מכאן פשר המנהג לומר 'כל נדרי' בליל יום כיפור שרבים נתחבטו בטעמו ושורשו. בכניסת היום הקדוש אנחנו מתירים את נדרינו כדי להיאחז במידת האמת, שאנחנו חוששים שמא נדרנו ולא קיימנו ובכך פגמנו במדת האמת שהיא ביסוד נפשנו.
ואם הרשות ניתנת נצעד קדימה. כידוע בספרים שאין סוף ענינו של יום כיפור שהוא יום סליחה ומחילה אלא יותר מזה הוא יום שניתנו בו לוחות שניות. מתן תורה במהדורה שניה. מתן תורה בנוי ומיוסד על מידת האמת, וכוונתי שהיא כעת סתומה תתחוור כשמלה לאחר קצת אריכות דברים.
בתשובות ר"י מיגאש [סי' קכ"ו] כתב לאמר, שאם כתב בכתב ידו שבועה ונתן לו כתיבת ידו חייב הוא לקיים מה שנשבע ואפילו לא הוציא שם שבועה מפיו, ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו בידי אדם הואיל ולא הוציא שבועה מפיו, עכ"ד. ובביאור הדברים כתב בשו"ת אבני נזר [יו"ד סי' ש"ו] וז"ל: "הנה נתקשה המל"מ פרק י' מהל' מלכים בשבועות שקודם מתן תורה אברהם ויצחק לאבימלך, עשו ליעקב, אליעזר לאברהם הלא שבועה אינה מז' מצוות שנצטוו בני נח, ולי קשה עוד על שבועות הר סיני שהוא יסוד קבלת התורה והרי כל זמן שלא קבלו התורה לא נצטוו על השבועה, ועוד שאפילו הי' מצווים מ"מ כל כח השבועה משום שמצוה לא יחל דברו ומה יותר אזהרה זו משאר אזהרות שבתורה, ומה יוסיף כח השבועה באזהרות שבתורה כיון שהשבועה ג"כ אינה רק אזהרה.
אשר נראה בבירורן של דברים, דודאי מי שנשבע לאחר זה הסברא מכרעת שמחויב לקיים וא"צ לזה שום אזהרה והיינו שבועת אברהם יצחק ואליעזר כו' וה"ה הנשבע להקב"ה, אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה בזה אין סברא כי למי נתחייב, אם תאמר להקב"ה מנין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה, לזה הוצרכה התורה לצוות לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וע"כ ניחא נמי שבועת הר סיני שנשבעו להקב"ה לקיים מצוותיו וזה מצד הסברא, אך החיוב שמצד הסברא לא מצינו עליו בתורה שום עונש בידי שמים. מעתה ניחא דברי הר"י מיגש דבשבועות שקודם מתן תורה לא נזכר בתורה לא ביטוי שפתים ולא "דברו", וע"כ אין חילוק בין בע"פ בין בכתב, וע"כ בנשבע לחבירו בכתב ידו ונתן לו כתיבת ידו מחויב לקיים, אך אין עונשין אותו בידי אדם כיון דאין בזה לאו ולא מצינו בזה עונש בידי שמים.
ויש דמיון לזה דברים ואיכא בהדייהו מעות דקאי במי שפרע דאין עושה מעשה עמך ולא מצינו שום עונש שמענישין אותו רק דמותרין לקללו, והיינו משום שאינו עובר על אזהרה רק שעושה מה שישראל בעצמם אין עושים מסברא דוק והבן, ה"נ בנשבע לחבירו בכתב שרק מסברא, ולפ"ז מי שנשבע לעצמו בכתב ידו לא חלה עליו שבועה כלל ועיקר, עכ"ד הגאון האלקי בעל האבני נזר.
הרי לנו שכל קבלת התורה של כלל ישראל בנוי ומיוסד על מידת האמת, שאמנם הקבלה שקבלנו על עצמנו לשמור את התורה מחייבת אותנו לקיים את כל המצוות ולהישמר מעבירות אבל כל זה רק אחרי הקבלה, דאולי אפשר היה להשמיט את כל הבסיס ולומר שאיננו מעוניינים בעצם הקבלה, ובהעדר קבלה, כל התורה אינה מחייבת?! ועל כך האיר האבני נזר שמידת האמת שקודמת לתורה מחייבת אותנו לשמור על הקבלה. הרי שהבסיס של כל התורה כולה והעמוד שעליו היא עומדת, היא מידת האמת. [להעיר מיסודו המפורסם של הגאון ר' שמעון שקופ זצ"ל שזכויות משפטיות מיוסדות על השכל והסברא ועליהן בניות דיני התורה. ועי' גם בס' ברכת אבות עמ' ת"ר].
ולולא דמסתפינא מעוצמת-הדרת-גאונותו של האבני נזר אחרי התבוננות חודרת במיעוט-ערכי-האפסי-ממש לעומתו, הייתי מעיר על מה שכתב "אך מי שנשבע לעצמו שלא יעשה דבר או יעשה, בזה אין סברא כי למי נתחייב, אם תאמר להקב"ה מנין שהקב"ה חפץ בחיוב או איסור זה", דלפי היסוד של רבינו יונה שהאמת היא מיסודי הנפש, אולי עצם מציאותו מחייבת אותו לקיים את מה שכתב - גם כשלא התחייב לאחרים, שאל לו לאדם לעשות שקר בנפשו.
ובספרי זוטא אי' "לבני ישראל" מכאן שבני ישראל עוברים בבל יחל ואין העובדי כוכבים עוברים בבל יחל. והקשה בס' אילת השחר [לג"ר זאב הוברמן שליט"א ח"ב עמ' קנ"ט] למה איצטריך קרא למעוטי עובדי כוכבים, מאי שנא מכל התורה כולה שלא איצטריך מיעוטא למעטן? ותירץ שמטעם דרך ארץ שקדמה לתורה היינו מעלים בדעתנו שגם בן נח חייב באיסורי נדר.
ולפ"ז אור נוגה זורח על דברי הספרי על הפסוק "ככל היוצא מפיו יעשה" – אין לי אלא שהוציא בפיו, קיבל עליו נדר ושבועה בלבו מנין, ת"ל לאסר אסר על נפשו. ומחודש הוא מאד, הא הלכתא רווחת דנדר ושבועה בעינן ביטוי שפתיים וגמר בלבו אינו לא נדר ולא שבועה. מיהו יש לומר מדין תורה ודאי בעי ביטוי ונדר או נשבע בלב לאו כלום, אמנם קיבל עליו נדר ושבועה בלבו חייב לקיים מה שקיבל ודינו מסור לשמים אי עובר על קבלתו, וכמחדש הר"י מיגש בנשבע בכתב דחייב להיות אמיתי, וכדאסברה לן האבני נזר דזה מצד הסברה, עכ"ד הס' אילת השחר. ואולי זהו הדיוק בספרי שחייב לקיים נדר ושבועה שקיבל על עצמו בלב מדכתיב "לאסור איסר על נפשו" – האמת שהיא מיסוד נפשו, מחייבת גם קיום נדר ושבועה בלב. וראה עוד בדבש וחלב מתחת ללשונו של מרן זצ"ל בפחד יצחק [ראש השנה מאמר ט"ו] ובספר הזכרון דיליה [סי' ס"א וס"ב] ובמאמרו של מו"ר הג"ר ישעיהו שטיינברג שליט"א "צו המצפון כמחייב מוסרי" [בקובץ ברקאי ח"ב ונדפס שוב בספרו אשי יובל].
ויה"ר שה' יטהר את לב כולנו לעבדו באמת!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה