יום חמישי, 13 במאי 2021

האם מותר לבטל פירות שביעית ברוב?

בס"ד

הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

האם מותר מדאורייתא לבטל פרי שביעית ברוב פירות חולין

בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש על מצות שביעית, ולאשר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, אכתוב בעז"ה ענין הנוגע לקדושת פירות שביעית.

בפסחים נ"ב ב' ילפי' מדכתיב בפירות שביעית והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, "לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד", דאסור להפסיד פירות שביעית, והוא לאו הבא מכלל עשה.

ונסתפקתי האם איסור הפסד פירות שביעית היינו רק במפסיד גוף הפרי וכגון ששורפה או מאבדה, או דילמא איסור הפסד שביעית כולל נמי הפסד הקדושה, והיינו אפי' היכא דגוף הפרי קיים ואינו נפסד, מ"מ אסור להפסיד קדושת הפרי ולגרום שיפקע קדושת שביעית מהפרי.

ונלע"ד בעז"ה להביא ג' ראיות לפשוט הספק.

א] האבני מילואים ז"ל בתשו' סי' י"ח חידש יסוד גדול, וז"ל "איברא למ"ד דאין מבטלין איסור אינו אלא דרבנן, יראה לענ"ד דהכא מן התורה אסור, משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה, כדכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי וכדתנן פ"ח דתרומות [מ"ח] ע"ש, ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה וכו', וכשמבטל תרומה בתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין דאחרי רבים להטות וכמבואר, וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין, דתו ליכא כאן תרומה והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומתי".

והשתא אי נימא כהצד השני הנ"ל דגם בשביעית איכא איסור להפסיד קדושתה אע"ג דגוף הפרי אינו נפסד, א"כ דינא הוי דאסור לבטל פרי דשביעית ברוב פירות שאינם של שביעית, דע"י שמבטלה הרי מפסיד קדושתה.

ונלע"ד בעז"ה להביא ראי' נפלאה דמותר לבטל פירות שביעית ברוב.

בתוספתא פ"ד דדמאי ה"י איתא, "מצרפין מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ כדי שירבו על פירות הארץ לפוטרן מן המעשרות וכו', מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור". ובדברי התוספתא מצינו ב' ביאורים. הרדב"ז ז"ל בפי"ג ממעשר הי"ב כ' וז"ל, "ולא נתבאר בדברי רבינו אם מותר להרבות מפירות חו"ל כדי לפוטרם, אבל בתוספתא [פ"ד דדמאי ה"י] היא שנויה, מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות הארץ כדי שירבו על פירות הארץ לפוטרם מן המעשר. ונראה שסמך רבינו על הכלל אין מבטלין איסור תורה לכתחילה אבל מבטלין איסורין דרבנן לכתחילה, וכ"כ בהל' מאכלות אסורות, והדמאי אין איסורו אלא מדרבנן".

והחסדי דוד ז"ל בתוספתא שם פי', דכולה תוספתא אתא לאשמועינן דבאיסור דרבנן היכא שכבר נתערב אלא דאין די בהיתר כדי לבטל, מותר להוסיף עליהן עוד היתר כדי שיתבטל האיסור, ופי' דמיירי בשביעית בזה"ז שאינו אלא מדרבנן, ואם נתערבו פירות שביעית בפירות של ערב שביעית ואין בהם כדי לבטל, יכול לערב עוד מפירות חו"ל כדי לבטל פירות שביעית יעו"ש, וכעין זה פי' הפאת השלחן ז"ל בפי"ג הט"ו יעוש"ה.

והנה גם דברי הרדב"ז ז"ל וגם דברי החסד"ד ז"ל א"ש בדינא דאין מבטלין איסור לכתחילה, דבזה יש הסוברים להקל באיסור דרבנן לערבו לכתחילה ולבטלו, ויש הסוברים דאסור לערב לכתחילה אבל אם כבר נתערב מותר להוסיף עוד היתר כדי שהאיסור יתבטל, והובאו דיעות אלו בדברי הטור ז"ל ביור"ד סי' צ"ט.

אמנם, בדינא דכ' האבנ"מ ז"ל הנ"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין משום מצות 'משמרת', הנה בזה נראה ברור מסברא דליכא כל ההיתרים הנ"ל, וגם אם כבר נתערב בחולין ואין די בחולין כדי לבטלם, ודאי אסור להוסיף עוד חולין כדי שיתבטל התרומה, דמהות המצוה הוי לשמר הקדושה והוא דין תורה, וז"ב לענ"ד.

ומעתה, אם נימא דבשביעית נמי נוהג דינא דהאבנ"מ ז"ל דאסור לבטל הקדושה, תיקשי טובא מהך תוספתא היאך שרי להוסיף פירות חו"ל כדי שיתבטל השביעית, הא לבד מהאיסור לבטל איסור לכתחילה איכא נמי איסור לבטל קדושת פירות שביעית, ובזה לא יועילו כל הסברות הנ"ל, אלא בהכרח דבשביעית ליכא איסור לבטל הקדושה, ודו"ק היטב.

והנה בגוף חידושו של האבני מילואים ז"ל הנ"ל דמדאורייתא אסור לבטל תרומה ברוב חולין קשיא לי קושיא עצומה.

דהנה לפי"ז הי' מן הדין דאסור לבשל תרומה בתבשיל שיש בו רוב חולין. ואע"ג שתרומה נותן טעם בחולין, מ"מ ממשו מיהא נתבטל. ולא מבעיא לדעת רש"י ז"ל דטעם כעיקר הוי דין דרבנן, וכן לדעת הרמב"ם ז"ל דטעם כעיקר דרבנן באין בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא אפי' אם נימא דטעם כעיקר דאורייתא, מ"מ למאי דכ' הנתה"מ ז"ל במקור חיים סי' תנ"ג ביאורים סק"א דגוף האיסור בטל אלא דהטעם גופא אוסר, נמצא דע"י הבישול גורם לתרומה שתתבטל.

ולפי"ז צ"ע ממשנה ערוכה בפ"ח דשביעית מ"ז, אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול דבהגיע זמן הביעור חייב לבער השמן של תרומה משום שבלוע בו שביעית, ר"ש מתיר דס"ל דליכא איסור להביא תרומה לידי פסול. ותיקשי, מאי איריא משום מביא תרומה לידי פסול, תיפו"ל דאסור לבשל דהרי השמן מועט לגבי הירקות וכדרך שמן בתבשיל, ונמצא דמיעוט התרומה בטל ברוב הירקות ועובר על איסור משמרת. וליכא למימר דהשמן עבידא לטעמא ולא בטל, דזה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא בטל, וצ"ע.

ב] התוס' בסוכה ל"ט א' בד"ה יותר כתבו וז"ל, "משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלש סעודות. והא דתנן פ"ו דמעילה נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג באחת ובאחת רמון, התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה, אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים".

והפני יהושע ז"ל שם כ' על דברי התוס' וז"ל, "משמע מלשון התוספות דכל הדמים שנותנין בשביל אתרוג אפילו באלף זוז בשביל מצותו, פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית. ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי. דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאכלה נפקא לן, א"כ משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שוויו לאכילה דהוי כמו דרך חילול, משא"כ במה שמוסיפין על דמיו בשביל מצותו דאינו מעניני אכילה כלל מנא ליה דשייך ביה קדושת שביעית וכו', אפ"ה לדינא צ"ע כיון דמסברא לא משמע כן".

וקשיא לי א"כ לדעת הפנ"י ז"ל, היאך שרי לקנות אתרוג למצוה בדמי שביעית, הא כיון דאתרוג למצוה דמיו יקרים ולא נתפס בקדושת שביעית אלא סכום מועט כמה ששוה לאכילה, נמצא דמיד כשפורע המעות ונתפסו המעות בקדושת שביעית, מיד מתבטל דמי השביעית שבתוך המטבע ברוב המטבע שהוא חולין. ונמצא שגורם להפקיע קדושת שביעית מהמעות, ומסתברא דגם בתוך מטבע אחת שמיעוט ערכו אסור ורובו מותר שייך ביטול ברוב.

וליכא למימר דממונא לא בטיל וכדאמרי' בביצה ל"ח ב', דזה אינו דהתם מיירי בממון של ראובן שנתערב בשל שמעון, אבל הכא לא הוי לתא דממונא אלא לתא דאיסורא. והש"ש ז"ל בש"ו פ"ד כ' דאפי' מעות הקדש שנתערבו אין זה בכלל הא דאמרי' ממונא לא בטל, כ"ש שביעית דהוי ממונו לגמרי ואין כאן אלא תערובת איסור והיתר. וליכא נמי למימר דכיון דביאתו לעולם בתערובת לא בטיל וכסברת המרדכי ז"ל, דהא הכא ההיתר הי' ניכר בפני עצמו קודם, דלדעת הרבה פוסקים ז"ל ליכא בזה דינא דהמרדכי ז"ל, וליכא נמי למימר דמטבע לא בטיל דהא זה אינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים ז"ל וכדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז ממאכ"א ה"ט. אולם עי' בדברי המל"מ ז"ל בפ"ז ממעילה ה"ו מדברי התוס' במעילה כ"א ב' ובדברי השער המלך ז"ל פ"א משקלים ה"א.

אלא בע"כ דליכא איסור דאורייתא לבטל קדושת שביעית, ולפיכך מותר לקנות אתרוג בדמי שביעית. ול"ל דאכתי ליתסר מדרבנן משום אין מבטלין איסור לכתחילה, די"ל דאין כונתו לבטל האיסור, ואם קונה בכמה מטבעות י"ל דמטבע לא בטיל.

ונראה בע"ה לבאר חילוק נכון בין תרומה לשביעית.

דהנה בתרומה לא מצינו ילפותא דאסור להפסידה, אלא מצינו דאסור לטמאותה מדכתיב 'משמרת תרומותי'. ולענין הפסד התרומה נסתפקו התוס' בפסחים י"ג א' ד"ה ושורפין שמא ליכא איסור להפסיד התרומה. והתוס' הרשב"א ותוהרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל בחי' לפסחים י"ג א' אייתו שיטת רבינו אפרים ז"ל דבמצות 'משמרת תרומותי' לא נכלל אלא האיסור לטמא התרומה, אבל לשורפה ולהפסידה ליכא איסור תורה.

והרבה יותר מזה מצינו, דאפי' היכא דמצות אכילת התרומה אינה נפסדת ומתבטלת עכ"ז אסור לטמאותה. וההוכחה לזה, דהנה רש"י ז"ל בסוכה ל"ה ב' ד"ה הרי מכשירה כ' דבמעשר שני איכא נמי מצות 'משמרת' ואסור לגרום לה טומאה, והרי מעשר שני שנטמא פודין אותה ושפיר מקיים אכילת מעשר שני בפרי שעליו נפדה המעש"ש ונמצא שלא נתבטלה מצות אכילת מעש"ש, ועכ"ז אסור לגרום לה טומאה.

ומעתה לפי"ז, הא דכ' האבנ"מ ז"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין, אין כונת האבנ"מ ז"ל דהוי הפסד גוף הפרי דהרי גם כשמבטלו ברוב חולין אין גוף הפרי נפסד, אלא כונתו ז"ל דחלק ממצות 'משמרת' היינו לשמר קדושתה ולפיכך כשמבטל תרומה ברוב חולין הרי מאבד ומפסיד קדושתה.

ומוכרחין אנו לכך. לדעת רבינו אפרים ז"ל הנ"ל דבמצות 'משמרת תרומותי' לא נכלל אלא האיסור לטמא התרומה אבל לשורפה ולהפסידה ליכא איסור תורה. והשתא אי נימא דכונת האבנ"מ ז"ל דכשמבטל תרומה ברוב חולין ה"ז נחשב כהפסד תרומה, תיקשי, התינח להסוברים דאסור להפסיד תרומה, אבל לדעת רבינו אפרים ז"ל דליכא איסור להפסיד תרומה מאי איכא למימר, וליכא למימר דאה"נ והאבנ"מ ז"ל לא קאי לדעת רבינו אפרים ז"ל, הא ליתא, דהא קאתי התם ליישב קו' המל"מ ז"ל אהא דדיינינן ביומא פ"ג א' טבל ותרומה הי מינייהו חמור לענין הקל הקל והק' המל"מ ז"ל גם אם תרומה הוי איסור חמור אמאי לא יפריש תרומה ויבטלנה ברוב החולין, ולהנ"ל אכתי תקשי קושית המל"מ ז"ל לדעת רבינו אפרים ז"ל.

אבל בשביעית מצינו איפכא, דלא מצינו איסור לטמא פירות שביעית אבל איכא איסור להפסידה. ומוכח דגדר הדין דתרומה ודשביעית חלוקים ביסוד דינם, דבתרומה הקפידה התורה על איבוד קדושתה וכל שלא ביטל קדושתה לית לן בה, ולפיכך מותר להפסידה דאינו פוגע בקדושת התרומה. אבל בשביעית הקפידה התורה שהפרי יאכל ולא יפסד ולא יעשו בו סחורה או מלוגמא, וכל שאינו מפסיד גוף הפרי אע"פ שגורם ביטול הקדושה לית לן בה.

וביסוד זה יש לבאר נמי הא דמצינו חילוק נוסף בין תרומה לשביעית. דהנה בפסחים ט"ו ב' אמרי' דלכו"ע, תרומה שנטמאה בטומאה דרבנן מותר לשורפה עם תרומה שנטמאה מדאורייתא, אע"ג דכששורפם יחד גורם טומאה דאורייתא לתרומה שנטמאה מדרבנן יעו"ש, אבל גבי שביעית מצינו דפרי שביעית שאסור באכילה מדרבנן, אסור לשרפו כיון דמדאורייתא מותר באכילה, וכדכ' התוי"ט ז"ל בפ"ה דשביעית מ"ד בד"ה לוף, דספיחין אע"ג דחז"ל אסרום באכילה, אסור לאבדם ביד דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד, וכן אסיק המשנה ראשונה ז"ל בפ"ח דשביעית מ"א [ועי' בסמוך מדברי החזו"א ז"ל].

ולדברינו הנ"ל יש לבאר היטב, דבתרומה ליכא איסור הפסד אלא מצוה לשמרה בטהרה מדכתיב 'משמרת' עביד לה שימור וכדאמרי' בבכורות ל"ד א', וכל שכבר נטמא ואפי' בטומאה דרבנן דשוב אינו משומר בלא"ה, לא חייבתו התורה לשמרה בטהרה, אבל גבי שביעית דהתורה אסרה להפסידה בידים א"כ גם כשנאסר באכילה מדרבנן מ"מ אסור להפסידה בידים.

ואחר כתבי כל זאת, הראוני לדברי הגרש"ז אויערבאך ז"ל בתשו' מנחת שלמה סי' מ"ו שדן שם האם איכא איסור לבטל פירות שביעית ברוב לסברת האבנ"מ ז"ל הנ"ל דבתרומה אסור משום מצות משמרת, ואסיק התם דבשביעית ליכא איסור יעוש"ה.

והנה אי כנים אנו בעז"ה במש"כ דליכא איסור לגרום ביטול הקדושה מפירות שביעית, הנה לפי"ז יש להוציא חידוש דין נפלא, ובהקדם ג' הקדמות.

א] החזו"א ז"ל בשביעית סי' ט' סק"ו, נסתפק בספיחי שביעית שאסרום חז"ל האם מותר לאבדן ביד דמדאורייתא קדושין הן בקדושת שביעית, או דילמא כיון דבלא"ה אינם עומדים תו לאכילה מותר להפסידן מה"ת. והוכיח, מהא דבפסחים נ' ב' אמרי' דהמוליך פירות שביעית ממקום שאינו חייב בביעור למקום שחייב בביעור, חייב לבער הפירות מדרבנן דיהבינן עלייהו חומרי המקום שהלך לשם. והרי דעת הרמב"ם ז"ל דמצות ביעור פ"ש היינו שריפה, ומוכח דאע"ג דמה"ת אין הפירות חייבים בביעור, מ"מ כיון דרבנן אסרום באכילה וחייבום בביעור, תו ליכא איסור מה"ת להפסידם, יעו"ש. [ועי' לעיל מש"כ בענין זה בדברי התיו"ט והמשנ"ר ז"ל].

ב] והשתא לפי"ז נלע"ד בע"ה דאחד שהדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, מותר לו לשרוף הנותר מהשמן, דכיון דהשמן נאסר בהנאה ובאכילה דהוקצה למצות נ"ח, שוב ליכא איסור להפסידם מה"ת דתו אינם עומדים לאכילה, ודו"ק.

ג] ומעתה נלע"ד להוסיף ולחדש, דא"כ יהא מותר לכתחילה להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, דלמאי ניחוש, אי משום דמשתמש בשמן של שביעית ואינו יכול ליהנות מהשמן בזמן דליקתו, הא ליתא, דהרי מיד כשהדליק הנר ונאסר בהנאה שוב ליכא איסור להפסידה, ונמצא דאפי' רגע אחד אין השמן קדוש בק"ש דמיד כשנאסר בהנאה שוב אינו קדוש ואיסורו בהנאה והפקעת קדושתו באין כאחת, ואי משום דבזה גופא שמדליק הנר גורם להפקעת הקדושה, הא נמי ליתא, דלמאי דהוכחנו לעיל, הרי ליכא איסור לגרום הפקעת הקדושה מפירות שביעית.

ושו"ר דהגר"מ אריק ז"ל בתשו' אמרי יושר ח"א סי' ק' נשאל האם מותר להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, והשיב דלמ"ד דנ"ח אסור להשתמש לאורה אסור להדליק בשמן של שביעית, וצ"ל דס"ל כדעת התוי"ט והמשנ"ר ז"ל הנ"ל דגם ספיחין אסור לאבדם מה"ת.

שו"ר דדברינו אינם נכונים. דהרי הפקעת הקדושה נעשה רק אחר שהשמן נאסר בהנאה, ונמצא דתחילה כשנאסר בהנאה עדיין קדושת שביעית עליו, וא"כ זה גופא שגורם לשמן של שביעית ליאסר בהנאה הוי הפסד לפירות שביעית, משא"כ כשמערב פירות שביעית ברוב חולין אינו מפסידו דאינו נאסר באכילה או בהנאה אלא דע"י הביטול קדושתו פוקעת.

ובזה יש ליישב הא דבבכורות י"ב ב' אמרי' דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואימורי הבכור נקטרין ע"ג המזבח. והשתא אי נימא דמה שאסור באכילה ובהנאה פקע מיני' קדושת שביעית, א"כ אמאי פטורין מן הבכורה, הא כשחל קדושת בכורה ממילא פקע האיסור להפסידה ולשרפה דהרי אסור באכילה ובהנאה, וקשיא מכאן על דברי החזו"א ז"ל הנ"ל גבי ספיחין. ולהנ"ל א"ש דקודם צריך לחול קדושת בכורה ואח"כ נפקע הקדושת שביעית, וכיון דקדושת שביעית שבבכור קודם לקדושת בכורה שבו דהא בכור אינו מתקדש אלא בלידה דבפטר רחם תלה רחמנא, ובעודו במעי אמו כבר קדוש בקדושת שביעית, נמצא דע"י שחל עליו קדושת בכור הרי זה הפסד לשביעית.

ג] מיהו נלע"ד בעז"ה ראיה נפלאה דאסור לגרום הפקעת קדושת שביעית.

בתוספתא דשביעית פ"ה הי"ד קתני, "ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית", ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ה משמו"י הי"ג. והנה המהרי"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' מ"ג בסוף התשובה כ', דיש שרצו ללמוד מדברי התוספתא [פ"ו הי"ב] דאסור לקנות פירות שביעית מהגוי כלל, כיון דנתפס על המעות קדושת שביעית, ואסור למסור דמי שביעית לנכרי כשם שאסור למסור דמי שביעית לע"ה. וכ' מהרי"ט ז"ל התם ב' טעמים לדחות הראי' מדברי התוספתא. ובטעם השני כ' חידוש גדול, דכשם דאמרי' בע"ז נ"ב ב' דמעות הקדש שבאו לרשות הגוי פקע קדושתם, ולמדו כן מדכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, א"כ כ"ש דדמי שביעית שבאים לרשות הגוי לא חל עלייהו קדושה. וע"כ כ' דהתוספתא ז"ל מיירי בעיר שרובה ישראל, ואסור למכור או לקנות מהם פ"ש דחיישי' שהישראל יהא מוכר על ידו ויעשה סחורה בפירות שביעית יעו"ש.

והנה בא"ד כ' מהרי"ט ז"ל בזה"ל, "ומיהו לענין פירות עצמן שלא יהיה בהם קדושת שביעית אין ללמוד מכאן, דשאני הקדש שמתוך שהוא יוצא לחולין ע"י פדיון אף הוא מתחלל בידם, אבל פירות שביעית דאין להם פדיון, דלעולם הפרי עצמו אסור, אינם מתחללים בידם. אבל לענין זה אני מוכיח ממנה שלא נאמר שהדמים שאנו נותנין להם בעד הפירות יהיה בהם קדושה".

ומדבריו ז"ל למדנו דלא התיר מהרי"ט ז"ל אלא לקנות פירות שביעית שגדלו ברשותם, ולא התיר למכור להם פירות שביעית ואפי' פרי שני. והכי מוכח מדברי התוספתא דאין מאכילין את הגוי פירות שביעית, ומדהתוספתא לא חילק מוכח דגם פרי שני אסור למכור להם.

וצ"ע דהתינח פרי ראשון אסור, דקדושתו לא פקעה אצל הגוי כיון דאין לו פדיון. אבל פרי שני שיוצא לחולין ע"י פדיון הוי כדמי שביעית שקדושתו פוקעת אצל הנכרי, ותיקשי טובא אמאי אסור למוכרו לגוי, הא כשיגיע הפרי לרשות הגוי פקעה קדושתו ולית לן למיחש שמא הגוי לא ינהג בהם קדושה, והיא קושיא עצומה לפו"ר.

ובע"כ לומר דנהי דכשבא לרשות הגוי פקעה קדושת הפרי, מ"מ זה גופא אסור למסור להם פרי ולהפקיע הקדושה, דאנו מוזהרין שלא להפסיד קדושת שביעית מהפרי. ושאני נידון דמהרי"ט ז"ל דכשאנו קונים מהם פירות שביעית לא חל קדושה כלל על המעות.

תמצית העולה מהדברים.

א] קיי"ל דפירות שביעית אסור להפסידם דילפי' מדכתיב לאכלה, לאכלה ולא להפסד. והנה גם בתרומה ובקדשים מצינו איסור להפסידם וילפי' מדכתיב משמרת תרומותי עביד לה שימור.

ב] יש לחקור באיסור הפסד פירות שביעית האם איכא נמי איסור לגרום להפקעת קדושת שביעית שבו או דילמא לא נאסר אלא הפסד גוף הפרי.

ג] יש להוכיח דליכא איסור להפקיע הקדושה מהא דכ' האבנ"מ ז"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין דהוי הפסד תרומה ועובר על איסור משמרת, ויש להוכיח מתוספתא ערוכה דבשביעית ליכא איסור לבטל ברוב, ומוכח דבשביעית ליכא איסור לבטל הקדושה.

ד] ובגוף דברי האבנ"מ ז"ל צ"ע ממשנה ערוכה דמותר לבשל תרומה בירקות של שביעית ותיקשי למ"ד טעם כעיקר דרבנן הא הדשמן של תרומה מתבטל ברוב הירקות שאינם תרומה.

ה] דעת הפנ"י ז"ל דהקונה אתרוג למצוה בדמי שביעית לא נתפס בדמים קדושת שביעית אלא כנגד שויו לאכילה, ותיקשי א"כ היאך מותר לקנות אתרוג בדמי שביעית, הא מיד כשמשלם במטבע או כמה מטבעות בטל החלק במטבע שקדוש בק"ש ברוב המטבע שהוא חולין, ובע"כ דמותר לבטל שביעית ברוב.

ו] י"ל יסוד נכון דבתרומה הקפידה התורה רק על הקדושה דהא י"א דמותר לשרוף תרומה, וגדולה מזו מצינו דמעש"ש אסור לטמאותה משום משמרת ואע"ג דאם נטמא פודה המעש"ש ונמצא לא קלקל אפי' אכילת מעש"ש,

ז] ולפי"ז י"ל דהא דאסור לבטל תרומה ברוב אין זה משום הפסד אלא משום דמבטל הקדושה משא"כ בשביעית דליכא איסור לטמאותה אלא להפסידה ובביטולו ברוב אינו מפסידה.

ח] יש לחדש דלדעת החזו"א ז"ל דספיחין כיון דחז"ל אסרום באכילה מותר להפסידם מה"ת דשוב אינם עומדים לאכילה, א"כ שמן של שביעית שהדליקו בו נר חנוכה וניתותר שמן מותר לשורפו דכיון דנאסר בהנאה ליכא איסור הפסד.

ט] והשתא להנ"ל דליכא איסור לגרום הפקעת הקדושה, א"כ יהא מותר לכתחילה להדליק נ"ח בשמן של שביעית דהרי מיד כשנאסר בהנאה פקע איסור הפסד שבו ונמצא איסורו בהנאה והפקעת קדושתו באין כאחת, מיהו נראה דזה לא מיקרי באין כאחת אלא תחילה נאסר בהנאה ואח"כ פוקע הקדושה.

י] יש להוכיח דאסור לגרום הפקעת הקדושה, מהא דמשמע בתוספתא דאסור למכור פירות שביעית לגוי ואפי' פרי שני, ולדעת מהרי"ט ז"ל הרי כשבא לרשות הגוי פקע קדושתו.



יום שישי, 7 במאי 2021

בדין אנוס במצות עשה


בס"ד

הג"ר חיים מאירר הורוביץ שליט"א 

מי שאנוס בשעת השמד שלא להניח תפילין האם מותר לו להחמיר ולמסור נפש

בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש למסור נפשינו על ג' עבירות חמורות; ע"ז ג"ע ושפ"ד. ובא הציווי על זה באמרו, "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם", וכדדרשי' בסנהדרין ע"ד א' ובע"ז כ"ז ב', ע"כ נכתוב בע"ה ענין יסודי הנוגע לחיוב מסי"נ.

הנה התרוה"ד ז"ל חדית לן חידוש גדול, וז"ל בסי' קצ"ט, "שאלה. כל העבירות שנאמרו בהן יעבור ואל יהרג, כגון בשאר עבירות בר מע"ז וג"ע וש"ד, אם יתרצה אחד ליהרג כדי שלא יעבור ובא למלוך, היאך מורין לו. תשובה. יראה דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא, הרמב"ם כ' על כה"ג שאם ימסור עצמו ליהרג ה"ז מתחייב בנפשו. ובהגה"ה באשירי פ"ק דכתובות בשם מהרי"ח מסתפק בה וכו', ובאשירי ובהגה"ה באשירי בשם ר' יצחק בע"ז כ' דשרי ואינו מתחייב בנפשו. ובסמ"ק כ' דמידת חסידות הוא ליהרג ולא לעבור כה"ג. והי' נראה והואיל דפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות וכו', אמנם י"ל הכא דלענין קדוה"ש שלא הקפידה על איבוד נפשות מישראל ואמרה מסור עצמך על קדוה"ש לא ילפי' לה משאר ספיקא דלית בהו משום קדוה"ש. ונראה דלפי הענין, ושרואין כונתו מורין לו".

ויש להתבונן בדבריו ז"ל במה שכתב דהכא לענין קידוה"ש לא הקפידה תורה על איבוד נפש, דהא לכאו' ע"ז גופא אנו דנין אי איכא הכא מצות קידוש השם או לא, וכיון דאיכא צד דאין כאן מצות קדוה"ש ואיכא איסורא דאיבוד נפש, אית לן למימר ספק נפשות להקל. וביותר צ"ע, דהרי התרוה"ד ז"ל לא מיירי במקום דאיכא ספק אי חייב למסור נפשו דהא אין זה מג' עבירות חמורות, אלא הספק הוי אי מותר למסור נפש בכה"ג, וא"כ אמאי לא נימא בזה ספק איסור איבוד נפש לחומרא ונורה לו שמספק אסור לו למסור עצמו למיתה.

ונראה לבאר בע"ה, דדברי התרוה"ד ז"ל מיוסדים על אדני הסברא דשב ואל תעשה עדיף. דהנה במושכל ראשון נראה ברור, דהיכי דאיכא ספק אי חייב למסור נפשו, וכגון באנוס לבא על אשה ומסתפק אי א"א היא או פנויה, הי' מן הדין דכיון דמחד גיסא יתכן דחייב למסור נפשו ולא לעבור, ולאידך גיסא, שמא אין זה עריות ואסור לו למסור נפשו, א"כ אמרינן לו שוא"ת עדיף, ואסור לו לבא על האשה בקו"ע אע"ג דעי"ז יהרג.

ודא מילתא הוי פשיטא לי' להתרוה"ד ז"ל עד שלא הוצרך לפרשו. אלא דהוקשה לו, דהא בספק נפשות לא אמרי' שוא"ת עדיף, וכדחזינן בספק פקו"נ בשבת דמותר לו לחלל שבת בקו"ע ולא אמרי' לי' שוא"ת עדיף, וא"כ גם היכי דהוי ספק אי חייב למסור נפשו נימא ספק נפשות להקל ולא נימא שוא"ת עדיף.

וע"ז תי' התרוה"ד ז"ל וייסד לן כללא בדיני ספק נפשות, דדוקא בחילול שבת דברור הדבר דנפשות חשיב טפי משמירת שבת, וכדילפי' ביומא פ"ה א' מ'וחי בהם', אלא דהשתא מסתפק אי הוי פקו"נ, בכה"ג ודאי דמותר לו לעבור בקו"ע להציל נפשו ולא אמרי' שוא"ת עדיף, וכדדרשינן התם מ'וחי בהם' דגם בספק פקו"נ מחללין את השבת. אבל בספק מצות קדוה"ש, דמצות קדוה"ש חשיבא טפי מאיסור איבוד נפש דהא התורה לא חסה בקדוה"ש על נפש מישראל, בכה"ג לא אמרי' ספק נפשות להקל.

ולפי"ז צ"ל דמש"כ דבספק קדוה"ש לא אמרי' ספק נפשות להקל, אין זה נתינת טעם אמאי מורין לו שלא יעבור בקו"ע, אלא דקאתי לבאר אמאי אמרי' הכא שוא"ת עדיף ובשאר ספק נפשות לא אמרי' הכי.

ולפי"ז יתורץ שפיר הא דהקשינו לעיל דהרי התרוה"ד ז"ל מיירי בשאר עבירות דליכא חיוב למסור נפש אלא ספק אם יקיים מצות קידוה"ש, ולדברינו ניחא מאד, דכיון דחזי' דמצות קידוש השם חשיבא טפי מאיסור איבוד נפש, א"כ לא שייך לאסור עליו למסור נפש משום ספק נפשות להקל, דבמקום מצות קידוה"ש לא חסה התורה על איבוד נפש מישראל.

והנה אי כנים אנו בע"ה במש"כ דעיקר טעמי' דהתרוה"ד ז"ל הוי מכח דינא דשוא"ת עדיף, נלע"ד להוציא ב' חידושי הלכות.

א] נחלקו רבנן קמאי ז"ל היכא דאנוס בשעת השמד לבטל מצות עשה, האם חייב למסור נפשו. דעת הרמב"ן ז"ל בשבת מ"ט א' דאינו חייב למסור נפשו, אבל הלח"מ ז"ל בפ"ה מיסוה"ת ה"ד העלה בדעת הרמב"ם ז"ל דחייב למסור נפשו. והשתא אחד שאנוס בשעת השמד לעבור על מצות עשה, ואתי קמן לאימלוכי אי חייב למסור נפשו ע"ז, נורה לו דיבטל המצוה ולא ימסור נפשו מדין ספק נפשות להקל, דכיון דיסוד דברי התרוה"ד ז"ל היינו דשוא"ת עדיף, א"כ בנד"ד דהשוא"ת הוי שלא יקיים המצות עשה, אמרי' לי' שוא"ת עדיף ולא יקיים המצוה.

ב] בפסחים כ"ה א' אמרי' "כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". ויש להסתפק, היאך יהי' הדין בחולה שהוא בסכנה ויש לפניו עלין שהם ספק אשירה, האם מותר לו להתרפאות בעלין אלו או לא. והנה לביאורנו הנ"ל בדברי התרוה"ד ז"ל דינא הוי דאסור לו להתרפאות בעלין אלו, דכיון דבמקום חיוב מסי"נ לא אמרי' ספק נפשות להקל אלא אמרי' לי' שב ואל תעשה עדיף, א"כ בכה"ג נמי אמרי' לי' שוא"ת עדיף ואל תיטול עלין אלו להתרפאות בהם.

ונלע"ד בע"ה המצאה נפלאה לפי"ז ליישב קושית הגר"א ז"ל.

הנה מרן המחבר ז"ל ביור"ד סי' קנ"ז ס"א כ' וז"ל, "ואם הוא שעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור", ע"כ. והרמ"א ז"ל הגיה ע"ז וז"ל, "ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג. מיהו, אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו". ומבואר דשיטת הרמ"א דעל מ"ע ליכא חיוב יהרג ואל יעבור אפי' בשעת השמד, אלא דאפ"ה אם השעה צריכה לכך הרשות בידו למסור נפש.

והק' הגר"א ז"ל בביאוריו סוסק"י, דמשמע מדברי הרמ"א דרק אם השעה צריכה לכך מותר למסור נפשו, אבל בל"ז אסור להחמיר ולמסור נפש על ביטול מ"ע ואפי' בשעת השמד, וקשה דהא המחבר פסק שם בריש הסעיף כשי' הסוברים דבשאר מצות שהדין הוא יעבור ואל יהרג, אפ"ה מותר להחמיר על עצמו, והרמ"א לא הגיה שם כלל ומשמע דמודה דמותר להחמיר אפי' אם אין השעה צריכה לכך ונמצא סותר דברי עצמו, והניח הגר"א ז"ל בקו' ע"ש.

אמנם לדברינו הנ"ל יש ליישב בע"ה באופן נכון, די"ל דהרמ"א ז"ל פסק כדעת התרוה"ד ז"ל דבספק מצות קידוש השם מותר לו להחמיר ולמסור נפש, דשוא"ת עדיף ומורין לו שלא יעבור העברה אפי' בכדי איבוד נפש, ולפיכך הסכים לפסק מרן המחבר ז"ל דבשאר העבירות מותר לו למסור נפש. אבל באנוס לבטל מצות עשה, דבזה אדרבא, מכח שוא"ת עדיף מורין לו שלא יקיים המצוה וכנ"ל, לא התיר הרמ"א ז"ל להחמיר ולמסור נפשו אלא בשעת השמד דבזה מותר למסור נפש גם לדעת הרמב"ם ז"ל דבעלמא ס"ל דאסור להחמיר ולמסור נפש במקום דליכא חיוב, וכדכ' הנמוק"י ז"ל שילהי פ' בן סורר, אבל שלא בשעת השמד אסור וכנ"ל, והוא כו"פ בס"ד.

ברם נלע"ד בע"ה לסתור דברינו בביאור סברת התרוה"ד ז"ל מב' מקומות.

א] המנח"ח ז"ל במצוה ת"ר אות א' ד"ה וגם לפי, כ' דהרודף אחר אחד שהוא ספק ישראל ספק גוי, מצוה להרוג הרודף ולא אמרי' בזה ספק נפשות להקל. ויליף לה התם מדברי התרוה"ד ז"ל הללו, דהיכי דלא חסה התורה על נפש מישראל לא אמרינן ספק נפשות להקל, א"כ ה"נ דכוותה, דהא ברודף ג"כ מצינו דלא חסה התורה על איבוד נפש מישראל וא"כ שרי גם בספק להרגו. וכפל דבריו שם באות י"ב לענין רודף אחר ספק ערוה וכ' דשרי להרגו מכח סברת התרוה"ד ז"ל יעו"ש.

והנה למש"כ בביאור סברת התרוה"ד ז"ל דעיקר טעמו משום שוא"ת עדיף, והא דכ' דבספק קדוה"ש לא אמרי' ספק נפשות להקל אין זה נתינת טעם אמאי מורין לו שלא יעבור בקו"ע, אלא דקאתי לבאר אמאי אמרי' הכא שוא"ת עדיף ובשאר ספק נפשות לא אמרי' הכי, הנה לפי"ז בגוונא דרודף אחר אחד שהוא ספק ישראל ספק גוי, פשיטא דאסור להורגו, דבאופן זה כיון דהספק הוי אי מותר לו להרוג את חבירו בקום ועשה או לא, ודאי דאסור להורגו מספק, דשוא"ת עדיף, דגם התרוה"ד ז"ל דהכריע דמותר למסור נפש ולא אמרי' ספ"נ להקל היינו משום שוא"ת עדיף ודו"ק.

ב] מהר"ם בר חביב ז"ל בספרו תוספת יום הכיפורים יומא פ"ב א' ד"ה כתבו, אהא דפליגי התוס' והרמב"ם ז"ל אי איכא חיוב מסי"נ באדם שגוי אונסו שיניח לזרוק עצמו על התינוק כדי שימות האם חייב למסור נפשו, דדעת הרמב"ם ז"ל דגם בכה"ג חייב למסור נפשו. וכ' התיוהכ"פ ז"ל דכיון דהוי פלוגתא דרבוואתא הי' נראה דאזלי' לקולא מדין ספ"נ להקל. אולם לסברת התרוה"ד ז"ל דהיכי דאיכא קדוה"ש לא אמרי' ספ"נ להקל, ה"ה הכא דאזלי' לחומרא ויהרג ואל יניח עצמו לזורקו על התינוק עכת"ד ז"ל.

והשתא אי נימא כביאורינו דהתרוה"ד ז"ל הכריע דשוא"ת עדיף, א"כ בנידון דהרמב"ח ז"ל הי' מן הדין דשב ואל תעשה עדיף ויניח לזרוק עצמו על התינוק ולא יהרג דהוי בלא מעשה, ומוכח דהרמב"ח ז"ל הבין בדברי התרוה"ד ז"ל כפשוטו דעיקר סברתו הוא משום קידוש השם ודו"ק.

וע"כ נלע"ד בעז"ה לבאר דברי התרוה"ד ז"ל באופן אחר.

דהנה זה פשוט דהיכא דאיכא מצות קדוה"ש הרי ליכא איסור איבוד נפש, דהא אין כאן איבוד נפש כיון דמוסר נפשו לקדש ש"ש, ואי"ז נקרא איבוד נפש דהא זה דיניה. ולפי"ז היכא דהוי ספק אי איכא חיוב מצות קידוש השם וכגוונא דמיירי בה הרמב"ח ז"ל, א"כ הספק העומד לפניו השתא הוי אי חייב בקדוה"ש או לא, ומצד ספק זה עליו להחמיר דספיקא דאורייתא לחומרא, ממילא לא אמרי' בזה ספק נפשות להקל, דכיון דבגדרי מצות קידוש השם חל עליו החיוב לקדש ש"ש עכ"פ מספיקא, ממילא כשמוסר נפשו לא הוי איבוד נפש דהא קיים בזה מצות קדוה"ש שמוטל עליו לקיימו מדין סד"א.

וראי' לדבר, מהא דכ' הגרעק"א ז"ל בתשו' קמא סי' כ"ה במי שספק אם בירך בהמ"ז או לא דחייב לחזור ולברך. אע"ג דנגד זה איכא ספק איסור ברכה לבטלה דלשיטת הרמב"ם ז"ל הוי איסור תורה, וכ' הגרעק"א ז"ל דמכיון דמכח ספק חיוב בהמ"ז נקבע עליו דחייב לברך, שוב לא הוי לבטלה, דעושה כן מחמת חיוב מצות ברהמ"ז להוציא עצמו מן הספק.

ומעתה לפי"ז י"ל דה"ה בנדון דהתרוה"ד ז"ל, דנהי דליכא חיוב למסור נפשו לכו"ע, מ"מ כיון דאם ימסור נפשו ודאי מקיים בזה מצות קידוש השם גם להסוברים דאסור להחמיר על עצמו, א"כ הספק לפנינו השתא האם מותר לו למסור נפשו ולקדש שם שמים, והספק הזה הוכרע דמקיים בזה מצות קידוה"ש, א"כ תו לית לן למידן משום איבוד נפש, דבמקום קיום מצות קידוש השם לא חיישינן לאיבוד נפש.ולדברינו השתא, נמצא דב' חידושי הלכות שכ' לעיל, ישתנה דינם.

א] באנוס לבטל מצות עשה בשעת השמד, דכ' לעיל דכיון דהוי ספק אם חייב למסור נפשו דינא הוי דלא ימסור דשוא"ת עדיף, הנה לדברינו השתא דינא הוי דמותר לו להחמיר ולמסור נפש, דכיון דהספק אם חייב למסור נפשו הוכרע לחומרא משום ספיקא דאורייתא, שוב לא משגחינן באיבוד נפש.

ב] בחולה שיש בו סכנה ויש לפניו עלין שהן ספק אשירה, דכ' לעיל דכיון דהוי ספק עבודה זרה אסור לו להתרפאות בהם דשוא"ת עדיף. והנה לדברינו השתא דינא הוי דמותר לו להתרפאות בעלין אלו, דעד כאן לא קאמר התרוה"ד ז"ל אלא היכא דאיכא מצות קידוש השם דבזה אנו מכריעין תחילה לחומרא דאיכא מצות קידוש השם וממילא ליכא איבוד נפש, ומעתה כ"ז בדאיכא מצות קידוה"ש, אבל בגוונא דמתרפאין דאין זה קידוש השם דהא אינו אנוס לעבוד ע"ז אלא עושה כן להנאת עצמו [וכדכ' הרמב"ן ז"ל במלחמות שילהי פ' בן סורר דהמתרפא בעצי אשירה אין בו לתא דקידוה"ש אלא הנאת עצמו ועי' בדברי המנח"ח ז"ל מצוה רצ"ו אות י"ד שכ' דאם אומר לגוי הבא לי עצי אשירה איכא נמי חילול השם ומ"מ גם לפי דבריו ז"ל אם אינו אומר לו הבא לי אשירה אלא עלין סתם והביא לו אשירה או שנוטל האשירה לבד לית בי' משון חילול השם] ואין כאן ספק אחר מלבד הספק בנפשות האם מותר לו להתרפאות בזה או לא, וא"כ שפיר אמרי' בזה ספק נפשות להקל, ודו"ק.

ושו"מ ת"ל, דהאור גדול ז"ל בתשו' סי' א' [ז א' מדפי הספר] בד"ה עוד, כ' נמי לחלק כדברינו, דדברי התרוה"ד ז"ל לא נאמרו אלא במקום ספק קידוש השם אבל בספק מתרפאין אמרי' ספק נפשות להקל.

והנה לעיל אייתינן מדברי המנח"ח ז"ל דברודף אחר ספק ישראל ספק גוי מותר להרגו מכח סברת התרוה"ד ז"ל דבמקום מצות קידוש השם לא אמרי' ספק נפשות להקל, ונראה דגם לדרכינו השתא בביאור דברי התרוה"ד ז"ל יהא אסור להורגו, דע"כ לא קאמר דליכא דינא דספק נפשות להקל אלא בספק מצות קדוה"ש דהמצוה היא הדוחה לאיסור איבוד נפש משו"ה כיון דאיכא צד דאיכא הכא מצות קדוה"ש ממילא נדחית איסורא דאיבוד נפש, אבל ברודף אין הגדר דהמצוה להציל חבירו דוחה לאיסור איבוד נפש אלא תחילתו בהא דהתורה התירה דמו של הרודף וכיון דאיכא מצות לא תעמוד ממילא רמיא עלי' חיובא להציל חבירו ע"י הריגת הרודף [עי' סנהדרין ע"ג א' תוד"ה אף, דהקשו אמאי בעינן לקרא דנעה"מ למילף מיני' היתר לכל ישראל להרוג הרודף, נילף לה מהא דאמרי' בסנהדרין ע"ב ב' מ'והוכה' בכל אדם דשרי לכל אדם להרוג הבא במחתרת, ותי' דמהתם הו"א דאיכא רשות לכל אחד להרוג הרודף, אבל מנעה"מ ילפי' דאיכא חיוב להרוג הרודף ולהציל הנרדף עכ"ד, ומוכח דדין הריגת רודף תחילתו בהא דהתורה התירה דמו של הרודף אלא דנתוסף קרא דנעה"מ למירמא חיובא על כל אחד מישראל ודו"ק], ונמצא דתחילה עלינו לדעת דבכה"ג הותר דמו של הרודף, וא"כ בגונא דרודף אחר ספק ישראל ספק גוי דהוי ספק אם הותר דם הרודף, עליו להחמיר ולא לשפוך דמו דשמא לא הותר דמו ודו"ק.

שו"מ סתירה לדברינו בביאור דברי התרוה"ד ז"ל. דהנה הפמ"ג ז"ל בספרו תיבת גמא פר' וישב אות ב' [הובא בגליון הגרעק"א ז"ל ליור"ד סי' קנ"ז ס"א] כ' וז"ל, במקום אחר כתבנו, ספק אשת איש יהרג ואל יעבור, ואי משום דספק פיקוח נפש לקולא, כה"ג לא אמרי' עי' ש"ך בסי' קנ"ז סק"א, ועוד דספק אסור עכ"פ". והנה, מה שציין לדברי הש"ך כונתו לדברי התרוה"ד ז"ל הנ"ל המובא בש"ך שם דבמקום קדוה"ש לא אמרי' ספ"נ להקל.

והשתא הא דהוסיף עוד טעם משום "ועוד דספק אסור עכ"פ", צ"ע כונתו ז"ל בזה. ונראה דכונתו ז"ל למה שכתבנו בביאור דברי התרוה"ד ז"ל, דכיון דהספק העומד לפניו השתא הוה אי חייב בקדוה"ש ומצד ספק זה עליו להחמיר דספיקא דאורייתא לחומרא, ממילא לא אמרי' בזה ספק נפשות להקל. וזהו דכ' דספק אסור עכ"פ, היינו דמכח ספיקא דאורייתא עליו להחמיר ולמסור נפש, ומשו"ה לא אמרי' ספק נפשות להקל. והנה מדהוסיף הפמ"ג ז"ל סברא זו לבתר דהביא דברי התרוה"ד ז"ל, מוכח דהפמ"ג ז"ל הבין דאין כונת התרוה"ד ז"ל לסברא זו, ובעל כרחינו צריך לומר כביאורינו הראשון בדברי התרוה"ד ז"ל דהוי משום סברא דשוא"ת עדיף, וצ"ע בזה.

ובגוף דברי התרוה"ד ז"ל קשיא לי קושיא עצומה.

הנה רבינו הש"ך ז"ל ביור"ד סי' קנ"ז סק"ז אייתי פלוגתת הפוסקים, היכא דהוה שעת השמד והנכרי אונסו להנאת עצמו אי חייב למסור נפש כיון דהוי שעת השמד דקיי"ל דחייב למסור נפשו על כל המצוות, או דנימא כיון דהוי להנאת עצמו של הגוי אינו חייב, וכדקיי"ל לענין החיוב למסור נפש באנסו גוי לעבור בפרהסיא, דאע"ג דחייב למסור נפשו על כל המצוות באונס של פרהסיא, מ"מ היכי דהוי להנאת עצמו של הנכרי אינו חייב. וסיים שם דלענין דינא אמרי' ספק נפשות להקל ואינו חייב למסור נפשו עכת"ד ז"ל.

והנה מדבריו ז"ל יש להוכיח דלא ס"ל לסברת התרוה"ד ז"ל דבמקום קדוה"ש לא אמרי' ספק נפשות להקל, דהא להב' הדרכים שכתבנו בביאור דברי התרוה"ד ז"ל, הי' מן הדין דימסור נפשו כיון דהוה ספק חיוב מסי"נ וכנ"ל, דלדרך הא' שכ' דהחיוב למסור נפש הוה משום שוא"ת עדיף א"כ היכא דאונסים אותו בשעת השמד לעבור על איסור לאו, אמרי' לו שוא"ת עדיף ואל יעבור בקו"ע. וכן לדרך הב' דכ', דכיון דמפאת ספק חיוב מסי"נ עליו להחמיר וממילא ליכא איסור איבוד נפש, ה"ה בשעת השמד כיון דמספק חייב לקדש ש"ש הו"ל למימר דגם בכה"ג חייב למסור נפש. וביותר תגדל התמיה, דהש"ך ז"ל גופי' שם בסק"א העתיק דברי התרוה"ד ז"ל להלכה ואיך פסק בסק"ז להקל בספק חיוב מסי"נ וצע"ג.

תמצית העולה מהדברים.

א] קיי"ל דעל ע"ז ג"ע ושפ"ד חייב אדם למסור נפשו, אבל על שאר העבירות יעבור ואל יהרג, ונחלקו רבנן קמאי ז"ל האם מותר לאדם להחמיר על עצמו ולמסור נפש על שאר העבירות, דעת הרמב"ם ז"ל דאסור ודעת התוס' דמותר.

ב] התרוה"ד ז"ל כ' דאע"ג דאיכא פלוגתא בזה והי' עלינו להכריע דאסור למסור נפשו דספק נפשות להקל, מ"מ במקום קידוש השם לא חסה התורה על איבוד נפש, ומותר לאדם שרוצה להחמיר מספק ולמסור נפשו גם על שאר העבירות.

ג] וסברתו ז"ל נראה לבאר דהוא הכרעה מדין שוא"ת עדיף, דזה ברור דאם אדם אנוס לבא על אשה שהיא ספק ערוה דינא הוי דשוא"ת עדיף ואסור לו לבא עלי', אלא דקשיתי' הא בספק נפשות לא אמרי' שוא"ת עדיף דעל ספק פיקו"נ מחללין שבת וע"ז תי' דבמקום קידוה"ש לא חסה התורה על איבוד נפש.

ד] ולפי"ז יש לחדש ב' הלכות, דבאנוס לבטל מצות עשה דנחלקו הראשונים ז"ל אם חייב למסור נפש, וא"כ לדעת התרוה"ד ז"ל יהי' הדין דאסור לו להחמיר ולמסור נפש, דאדרבא כיון דשוא"ת עדיף אנו מכריעין שלא יקיים המצוה, תו יש להוציא, דבחולה שיש בו סכנה, ויש לפניו עלין שהן ספק אשירה, דינא הוי דאסור לו להתרפאות בהם דשוא"ת עדיף.

ה] ובזה יש ליישב בע"ה באופן נפלא קו' הגר"א ז"ל בהא דהרמ"א ז"ל הסכים דמותר להחמיר ולמסור נפשו על שאר עבירות וכפסק מרן המחבר ז"ל, ואילו במצות עשה כ' הרמ"א ז"ל דאסור להחמיר ולמסור נפשו ע"ז, ולהנ"ל ניחא מאד דס"ל כביאורינו בדברי התרוה"ד ז"ל.

ו] יש לסתור דברינו בביאור סברת התרוה"ד ז"ל, מהא דהמנח"ח ז"ל יליף חידוש דין מסברת התרוה"ד ז"ל דברודף אחר ספק ישראל ספק גוי מותר להרוג הרודף דבמקום מצות קידוש השם לא אמרי' ספק נפשות להקל, ולביאורינו בסברת התרוה"ד ז"ל, יהי' הדין דאסור להרגו דשוא"ת עדיף.

ז] תו יש לסתור דברינו מדברי הרמב"ח ז"ל דבאומרים לו הנח שיזרקוך על התינוק כיון דהוי פלוגתת הראשונים ז"ל אי חייב למסור נפש אמרי' ספק נפשות להקל ואינו חייב למסור נפשו, אבל להתרוה"ד ז"ל הנ"ל חייב למסור נפשו, ולדברינו תיקשי אדרבא שוא"ת עדיף ויניח שיזרקוהו על התינוק.

ח] וע"כ נראה בע"ה ביאור אחר בדברי התרוה"ד ז"ל, דהנה באנוס לבא על ספק ערוה הספק קמן אי חייב לקדש שם שמים ובזה מכריעין לחומרא דחייב וממילא אין כאן איבוד נפש דחייב לקדש ש"ש, ודומה להא דכ' הגרעק"א ז"ל דבספק בירך בהמ"ז כיון דמספק חייב להחמיר אין כאן איסור ברכה לבטלה בתורת ודאי, וה"נ דכוותה.

ט] ומעתה לפי"ז גם במקום דפטור למסור נפשו אלא דספק אם מותר, כיון דלכו"ע אם ימסור יקדש ש"ש, א"כ הכרענו דאית בי' קיום מצות קידוה"ש, א"כ אין לנו לדון משום איבוד נפש.

י] ולדברינו, ב' ההלכות שכ' לעיל ישתנה דינם, דבאנוס לבטל מ"ע יהי' הדין דמותר לו להחמיר ולמסור נפש, דהכרענו דחייב לקדש ש"ש וממילא ליכא איבוד נפש, ובחולה שיש בו סכנה ויש לפניו עלין ספק של אשירה, כיון דאין בזה קידוה"ש, אמרי' ספק נפשות להקל ומותר לו להתרפאות בזה, אמנם מדברי הפמ"ג ז"ל מוכח דלא ביאר כן דברי התרוה"ד.

י"א] ואכתי דברינו נסתרים מדברי המנח"ח ז"ל הנ"ל דברודף אחר ספק ישראל ספק גוי מותר להרגו, והנה למאי דביארנו סברת התרוה"ד ז"ל הא ליתא, דאין כאן הנידון במצות קידוש השם, אלא הספק הוי אי הותר דמו של הרודף ובזה אדרבא נימא ספק נפשות להקל, ואסור להרוג הרודף.

י"ב] תו יש לסתור דברינו מדברי הפמ"ג ז"ל באנוס לבא על ספק ערוה דכ' דחייב למסור נפשו משום סברת התרוה"ד ז"ל ועוד משום דספק אסור עכ"פ, ומדכ' 'ועוד משום דספק אסור' מוכח דהביאור בדברי התרוה"ד ז"ל אין זה משום דהספק אי חייב למסור נפשו הוכרע לחומרא, דא"כ מאי 'ועוד' דכ' הפמ"ג ז"ל הא זה גופא סברת התרוה"ד ז"ל.

י"ג] צ"ע דברי הש"ך ז"ל דבשעת השמד והנכרי אונסו להנאת עצמו דנחלקו הראשונים ז"ל האם חייב למסור נפשו, אמרי' ספק נפשות להקל, וצ"ע דלב' הדרכים הנ"ל בביאור דברי התרוה"ד ז"ל הי' מן הדין דחייב למסור נפשו, ותיקשי דהרי הש"ך ז"ל גופי' העתיק דברי התרוה"ד ז"ל להלכה.