יצור משונה

במו"נ ג' נ"א כותב הרמב"ם על מי שלא מאמין בה' והשגחתו שהוא יצור משונה שבין קוף לאדם... והחזו"א כותב בקובץ איגרות ח"א איג' י"ד: "ההבדלים בין אלה שלבם משוכנע כי בירת העולם נתונה תחת פיקוח מפקח תמידי, ובין אלה שלבם מפוקפק הוא רב השטח, והמה מובדלים באיש, במין, בסוג, ואין לשניהם שום השתוות"!.

בל תוסיף

הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

דין "בל תוסיף" לענין ארבעת המינים מתחלק לשניים: האחד- הוספת יחידות לכל מין ומין (ארבעה הדסים, חמש ערבות וכיו"ב), והשני - הוספת מינים חדשים.

מקורו של הדין הוא בשתי פרשיות בתורה: בפרשת ואתחנן נאמר (דברים ד', ב'): "לא תֹספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלוקיכם אשר אנכי מצוה אתכם", ובפרשת ראה (שם, י"ג): "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו".

רש"י בשני המקומות מצטט את לשון הספרי: "חמשה טוטפות, חמשה מינין בלולב, ארבע ברכות לברכת כהנים". בדוגמות שהובאו בפירוש רש"י, מוסיפים על ה"חפצא" של המצוה. 

הרמב"ם בהל' ממרים (פ"ב ה"ט) הביא את המצוה בהקשר שונה, וז"ל: "הואיל ויש לבית- דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה, מהו זה שהזהירה תורה "לא תסף עליו ולא תגרע ממנו"? שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה. כיצד? הרי כתוב בתורה: "לא תבשל גדי בחלב אמו", מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה, בין בהמה חיה, אבל העוף מותר בחלב מן התורה. אם יבוא בית-דין ויתיר בשר חיה בחלב- הרי זה מוסיף" . הרי, שלדעת הרמב"ם זהו דין בבית-דין והוספה אינה ב"חפצא" של המצווה אלא בתהליך החקיקה. (אפשר, שאמנם יש שני סוגים של "בל תוסיף", אחד הנוגע ליחיד ואחד הנוגע לרבים- לבית דין. שוני זה נובע מן הפסוקים עצמם, שנאמרו פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים).

נימה דומה לזו של הרמב"ם. מעלה הרמב"ן בפירושו על התורה, אם כי מדבריו משתמע שלא רק בי"ד יכול לעבור על האיסור, אלא גם כל יחיד שיבדה חג מלבו - יעבור עליו.

על- מנת להתחייב באיסור "בל תוסיף" יש צורך בקביעת המסגרת הבסיסית שעליה מוסיפים בארבעת המינים - אפשר שאת המסגרת יקבע האגד, שלדעת ר' יהודה מהווה חובה במצוה. לדעת חכמים שאינם מצריכים אגד, ניתן לראות כל מין שנוסף כעומד ברשות עצמו, "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" ואין בו משום "בל תוסיף".

הנחה זו עולה בראשית דברי התוספות בסוגיה בסוכה (לא: ד"ה הואיל). אמנם, בהמשך מעלים התוספות אפשרות שדווקא לחכמים- אם יוסיף מין מחוץ לאגד- יחשב הדבר כ"בל תוסיף", משא"כ לר' יהודה שמצריך אגד- הרי כל הוספת מין מחוץ לו- לא נכללת במסגרת כלל, ואין לראותה כהוספה על המצוה.

הריטב"א בחידושיו לסוכה מביא רשימה של מקרים בהם ניתן, עקרונית, לעבור על "בל תוסיף": שינת לילה שמיני בסוכה, הוספת ברכה רביעית בברכת כהנים, הוספת תקיעות בראש-השנה. נתינת ארבע מתנות ע"ג המזבח במקום שאמרו ליתן אחת, ועוד.

עקרונית, יש מקום לשים לב לכך, שבחלק מן המקרים מוסיפים על ה"חפצא" של המצוה (חמש פרשיות בתפילין, חמש ציציות), ובמקרים אחרים, כמו "הישן לילה שמיני בסוכה", המצוה עומדת בעינה וההוספה נעשית ב"גברא".

גם התוס' במסכת ראש-השנה (כח:) מונים רשימה של המקרים, וקובעים: "לא שייך "בל תוסיף" בעשיית המצווה פעמיים. מסיבה זו, אין כל חסרון בכך שאדם יתפלל כל היום כולו. "תלת זימני"- זהו שיעור המינימום, אבל יכול להוסיף כמה שירצה, "ולוואי שיתפלל כל היום כולו".

מהי אמונת חכמים?

הרב ליכטנשטיין זצ"ל

לכאורה, יש במושג "אמונת חכמים" מן החידוש; אמונה צריכה להיות בקב"ה ולא בבו"ד ("ארור האיש אשר שם בשר זרועו"), ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו! אך התורה מלמדתנו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכך אמר הקב"ה למשה קודם מעמד הר- סיני, בחינת ייעוד לדורות: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ובמכילתא שם: "וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך".

הגמרא בפסחים (כב:) מספרת:
"שמעון העמסוני... היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא' פירש...אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא ר"ע ודרש: את ה' אלקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים".

שמעון העמסוני חש, כי בשיתוף גורם נוסף למורא- שמים יש מימד של ע"ז. ומה באמת התשובה לתמיהתו? - אכן, הקב"ה הוא הנשוא הראשי למורא , אך יראת ת"ח מהווה נספח וחלק ממוראו.

הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות הל' ב') כותב:
"מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם , כענין שנא': 'ובו תדבק'... וכן ציוו חכמים ואמרו: 'הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם' '. מהרמב"ם, אמנם, עולה דוקא הנימה הפראגמטית, של דבקות בת"ח כאמצעי ללימוד מעשיהם. אך מדברי חז"ל על הפס' "ולדבקה בו" ('והלא הוא אש אוכלה אש? אלא הדבק בת"ח') קיימת גם הנימה הנפשית-חווייתית, של התקרבות לקב"ה באמצעות דיבוק בת"ח. ופעמים שחשיבות ת"ח עולה על חשיבות התורה עצמה, כפי שמשתקף מדברי הגמ' במכות (כב:): "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים (=מלקות) ואתו רבנן בצרו חדא".

ניתן לדבר על שתי רמות באמונה. לעתים, מדברים על אמונה לדברי אדם, שאמת הם ולא שקר. ואכן מימד זה קיים באמונה בה', להאמין ש"ה' אלקים אמת" וש"משה אמת ותורתו אמת". אך אמונה הינה הרבה מעבר לענין אינפורמטיבי גרידא ובחינת אמיתות הדברים, והיא כוללת זיקה והזדהות נפשית. האמונה, בשורשה וביסודה, אינה לדברי הקב"ה אלא בו עצמו. היא קרובה יותר לבטחון ותלות בו מאשר לקביעת דבריו כאמת או שקר. היא ראיית הקב"ה כישות, כמציאות קיימת וכהתגלמות כל המציאות.

והשאלה היא, איזו משמעות מקבלת אותה אמונה כשהיא מתיחסת לא לקב"ה אלא לחכמים, יצורי אנוש, הרמב"ם, בדברו על נבואתו של משה רבנו, מתאר בהל' יסודות התורה (פ"ח, א-ב), איך זו התבססה: " משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה... ובמה האמינו בו - במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו... שנאמר:

..."בעבור ישמעו העם...וגם בך יאמינו לעולם". קיימת כאן דיאלקטיקה בין האמונה השכלתנית לזיקה הנפשית. כדי להגיע לאמונה במשה, היה צורך תחילה בבחינה אמפירית של הדברים ("שעינינו ראו ולא זר"), ומשאלו אומתו - התבססה האמונה במשה, בלי שיהא צורך לבדוק אחר דבריו. "משה רבנו - כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות". לכן חורה אף ה' באהרן ומרים: "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה"; הטענה איננה פורמאלית: "איך העזתם לערער על סמכותו", אלא בראש וראשונה, ראו והבינו מי הוא משה, "בכל ביתי נאמן הוא", וכיצד בכלל שייך לחלוק עליו?!

ישב לבחון כיצד אדם רואה עצמו מול חכמים ובהתאם, מה יחסו אליהם. כשמדברים על אמונת חכמים, לא מדובר על אדם החושב שהוא חכם מאביי ורבא ורק מוכן לקבל דעתם. כי מחוייב בכך. מדובר בתחושה פנימית, שהוא מתגמד כלפי ענקי הרוח שקמו לנו בכל הדורות. בעולם המודרני קיים ליקוי כללי, הנותן אותותיו גם בתחום זה. האדם המודרני אינו הולך כ"כ לקראת הגישה, שיש אנשים שאינו יכול לחלוק עליהם. מדען בן זמננו אינו חש קרוע בין אמונה לקודמים לו לבין גילויים שהשיג בשכלו, כיון שלא מרגיש כל מחוייבות לקודמיו. אך ליהודי, חיים ללא אמונת חכמים, זו הינתקות מכל המסורת והמורשת רבת השנים. התבטלות כלפי תלמידי-חכמים וקבלי דבריהם מתוך זיקה נפשית ואמונה בהם, חייבת להיות תכונה יסודית המנחה בן-תורה ומהווה נר לרגליו.