יום חמישי, 28 בנובמבר 2013

אורות הגבעה: מקץ - חנוכה



פ' מקץ - חנוכה                                                                   לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                     לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080

הקדמה
ב
פתח הדברים, אודה לאחד ומיוחד שבחבורה, ידיד נפשי, סיני ועוקר הרים, הגאון הרב י.ג. שליט"א שתמיד מאיר את עיני בבקיאותו המופלגת ובחריפותו המבהילה, שתרם תרומה הגונה ביותר להמשך הוצאת העלון. עידודו ועזרתו הם כמים קרים על נפש עייפה. יה"ר שה' ישלם לו כגמולו הטוב אלף פעמים ויותר, ויזכה לשפע אין-סופי בגשם וברוח, הוא, ביתו וכל אשר לו, וימשיך להרביץ תורה ולשבת על מדין עד ביאת גוא"צ. הפעם נשארנו בתחום האגדה והרעיון, עקב בקשת רבים. למדנים, אומרים לי, יש כאן מספיק.... רוצים יותר לב. כך, בדיוק, סבר אור-שבעת-הימים רבי ישראל בעל שם טוב. זיע"א. ועמו אור ישראל רבי ישראל מסלנט. זיע"א אף הוא.  
המאמר הראשון הינו עיבוד של דברי הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל שנאמרו בחנוכה תשל"ט [ונדפסו בס' 'רשימות לב']. מטרתי היא להבהיר את הדברים שיצאו ברורים ומובנים לכל באי בית המדרש. תקוותי עזה להצליח במשימה. הרחבה של המאמר ניתן למצוא בס' דולה ומשקה [חנוכה עמ' רסז והלאה]. המאמר השני הוא תמצית דברי מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א שנאמרו אור ליום ה' פרשת מקץ התשס"ט. יאכלו ענוים וישבעו.
א] כל בוקר אנחנו מבקשים 'והערב נא' – שהתורה תהיה מתוקה בפינו. ובאותה תפילת שחרית כעבור מספר רגעים מבקשים 'ותרגילנו בתורתך' שהיא בקשה שלכאורה סותרת את הבקשה הראשונה. 'רגילות' משמעה בלי יגיעת מח [עי' ברכות כ"ב "שונה ברגילות" – משניות השגורות בפיו – רש"י, ובעל קרי מותר בלימוד זה שחסר בשם תורה] וממילא בלי מתיקות, בעוד ש"והערב נא" משמע ביגיעת המח.
ב] יישוב לסתירה נעוץ בהבנה שצריכים לבנות שלב-שלב. קודם לומדים מתוך רגילות ואח"כ מגיעים למתיקות [המעמיק יעיין בפחד יצחק שבועות י"ז]. וכן סדר החינוך התורני, להתחנך לעלות מדרגת "ותרגילנו בתורתך" לדרגת "והערב נא". בחג החינוך של חנוכה שומה עלינו להבין מהלך זה בלימוד התורה.
ג] ב'על הניסים' אומרים "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך" וכל לב הכוסף לקירבת ה' רוצה להבין כיצד על ידי נס חנוכה נעשה לרבש"ע 'שם גדול וקדוש'.
ד] בר"ה י"ח גרסינן: בטלה מגילת תענית [פירש"י: ימים טובים שקבעו חכמים ואסרום בתענית ויש מהן אף בהספד וכתבום במגילה אחת, אלין יומיא דלא להתענאה בהון וכו' עכשיו שחרב הבית בטלו ומותרים בהספד ובתענית וכו']. בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה [הצומות שנזכרו בס' זכריה, צום הרביעי וצום החמישי וכו'], אין שלום, צום [פירש"י ואע"ג דבזמן הבית קרינהו מועדים טובים] והנך [ימים טובים דמגילת תענית] נמי [צריכים להתבטל] כי הני [שצמים בהם אף שבזמן הבית היו הם לששון ולשמחה] וכו'. ומקשה הגמרא על הדעה שמגילת תענית בטלה ממה שחנוכה אסורה בתענית. ועונה הגמרא, שאני חנוכה דאיכא מצוה, ומקשה, ותיבטל איהי ותיבטל מצותה? ועונה, שאני חנוכה דמיפרסם ניסא [כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצוות והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו – רש"י] ע"כ.
ה] המילים 'שאני חנוכה דאיכא מצוה' מתייחסות לכל מצוות החנוכה כגון הלל, הודאה והנרות. וכך מוכח מלשון רש"י [ד"ה דמיפרסם ניסא] שכתב "ונהגו בו המצוות". אבל ר"ח למד אחרת וכתב שהכוונה למצות נר חנוכה בלבד.
ו] ומפורסמים דברי הרמב"ן שכתב בריש פר' בהעלותך וז"ל: למה נסמכה פר' המנורה לחנוכת הנשיאים, לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם וכו' ל' רש"י :ממדרש אגדה וכו' אבל ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני ע"י אהרן ובניו וכו' ע"כ. פי' דהדלקת המנורה נשארת ואפי' לאחר החורבן בבחינת נר חנוכה, והיינו בפנים התורה של רמז שהיא הפנים השניים בפרדס לאחר הפנים של פשט. ולמד רבינו חננאל שכוונת הגמ' 'שאני חנוכה דאיכא מצוה' היא להדלקה דוקא, דבפנים התורה של רמז מצות המנורה של ביהמ"ק מתקיימת במצות נר חנוכה. וא"כ כלפי חנוכה כאילו לא חרב הבית השני ונשארים איסורי הספד ותענית בחנוכה.
ז] ועי' ב"ק [ס: ס"א:] "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם וגו" מאי קמבעיא ליה [איזה שאלה התעוררה לדוד]? וכו', בשלמא למ"ד הני תרתי [אם מותר להציל עצמו בממון חבירו או אם מותר לקחת גדיש שעורים ולשלם במקומו עדשים] היינו דכתיב 'ולא אבה דוד לשתותם' אמר כיון דאיכא איסורא [אלמלי היה מלך ומלך פורץ גדר] לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קמיביעא ליה [ששאל אם היה חייב לשלם על הגדיש ששרפו אנשיו], מכדי גמרא הוא דשלחו ליה [הוא שאל אם הלכה כרבי יהודה המחייב או כחכמים הפוטרין], מאי [מה הטעם] לא אבה דוד לשתותם? דלא אמרינהו משמייהו [שלא אמרה משמם של אותם שחרפו נפשם לצאת בשדה הקרב לשאול את פי הסנהדרין, כנאמר ויבקעו שלשת הגיבורים בשדה פלישתים]. אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו וכו' מאי ויסך אותם לה'? דאמרינהו משמא דגמרא [מפי השמועה ולא משמו של מי שמסרו נפשם] ע"כ.  
 
ח] ובמהרש"א שם הוטרד מהשאלה מדוע סירב דוד לומר בשמם וז"ל נראה בזה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ואלו שסמכו על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהן וכו' עכ"ד המהרש"א. אבל קבלה בידינו היא מגדולי עולם, דמ"מ צד מעלה יש כאן במה דמסרו נפשן על דברי תורה ויש מתן שכר יחד עם עונשן, ודברי התורה של הנפש הפרטית שלהן זכו להיכנס לתוך תורתו הכללית של כנסת ישראל. [הרב רבי בונם זצ"ל אמר 'דאמרינהו משמא דגמרא' פירושו שנעשה מזה כלל שנכנס בשורש כל נשמות ישראל – קול שמחה שמואל ב' ז'].
ט] ויש להבין יותר את מעלת אמירת דבר בשם כלליות כנסת ישראל. כתוב ב'אבות' [פ"א מ"ב] ששמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. והמהר"ל בדרך חיים פירש את משמעות השם 'אנשי כנסת הגדולה' וז"ל אנשי כנה"ג - כולם ביחד שהיו עדה קדושה ע"כ. והיינו דשמעון הצדיק היה בתקופת המעבר בין הדברי תורה של אנשי כנה"ג שנאמרו משמן סתמא בלי לפרט שמות של חכמים ובין דברי התורה של תקופת התנאים של 'שמאי אומר' ו'הלל אומר', וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ובשלשלת מסורת התורה, הייתה מעלת תקופת אנשי כנה"ג תקופה שתורתן היתה של כלל ישראל ובירידת הדורות נתייחסו דברי תורה לאומרן. 'דאמרינהו משמא דגמרא' צד מעלתה היא שדברי התורה שייכים בשרשם לכלל ישראל ולא רק לאומרם. נתבאר במהר"ל כי הגילוי החיצוני של המעבר בין אנשי כנסת הגדולה לתקופת התנאים ניכר הוא בחידוש פרטיותם של השמות של חכמי המסורה, פלוני אומר כך ופלוני אמר כך, זו היא מטבע המסורה בדברי תורה בתקופה של התנאים. ומפני כך קרויה היא הסנהדרין של עזרא 'אנשי כנסת הגדולה' על שם הכינוס שבה. ונמצא כי חידוש תקופת התנאים הוא העמקת הפיזור בדברי תורה עד שהוא נוגע בעצם שלשלת המסורה. מכיון שהשריש בנו המהר"ל כי מהלך הפיזור הוא שיתוף הגורל בין ישראל ואורייתא המתחייב מן היחס של 'ישראל ואורייתא חד הוא', הרי פשוט וברור כי פיזור זה של חידוש תקופת התנאים, יש לו קו מקביל בפיזורם של ישראל. וקושטא דמילתא הכי הוה, כי בין אנשי כנסת הגדולה ובין תקופת התנאים משתרעת היא גלות יון. בגלות זו נתעמקה מדרגת הפיזור בכנסת ישראל [א.ה. עי' בהקדמה לספר שערי חיים עמ"ס קידושין לגר"ח שמואלביץ זצ"ל שהתורה לא ניתנה ליחידים אלא לכלל. המצב האידאלי הוא תמיד כלליות והתורה שחנן הבורא ברוך הוא לנפש הפרטית צריכה תמיד להיכלל שוב באוצר הכלל].
י] מצד השני יש גם מעלת האומר דבר בשם אומרו. ע' נחל יצחק לר' יצחק אלחנן זצ"ל [פתח השער אות ט'] דכל האומר בשם אומרו מביא גאולה, מצינו כן אף במה שאמר מפי אחרים בלא שום הוספה משלו. ע"כ שמעלת האומר דבר בשם אומרו מתייחסת לכל אומר בשלשלת המסורה. וביאורו הוא, שכל האומר דברי תורה, חלק נפשו מתגלה בדברי התורה שאומר, וחלקו בתורה בא ממעמדו בהר סיני.
יא] יבמות צ"ו : "אגורה באהלך עולמים" וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז דאמר רבי יוחנן משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר ע"כ. והיינו בקשת דוד המלך שיאמרו דבר שמועה מפיו שיש במעלתה מתחיית המתים. כשאדם אומר דברי תורה בשמי הפרטי, הוא מחייה את נפשי.  
יב] ושתי המעלות הנזכרות: א] של דברי התורה המתייחסים לכלל ישראל ב] ד"ת המתייחסים לנפש הפרטית של ישראל, כל אחת יש לה מקום ותקופה במסורת התורה.
יג] וע' רש"י ותוס' חגיגה ט"ו במשנה, יוסי בן יועזר וכו' מבואר שהמחלוקת הראשונה בישראל [ודברי תנאים בשמם לעומת התקופה הקודמת של אנשי כנה"ג שהכל נאמר בסתמא] הייתה בין תנאים שהיו בפולמוס של יון [עי' פ"י מאמר ג' אות ב' ובציוני מקורות שם ובמאמר י' אות ז'] תחת גזירת להשכיחם תורתך. 
יד] הנס שעליו מסופר בתענית [כ"ה ע"ש] שהחומץ שימש חומר בעירה לנר שבת ואמר רבי חנינא בן דוסא, 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' אינו זהה לנס שהתרחש בחנוכה. בחנוכה אין סוף ענינו של הנס דליקת המנורה מעבר לזמן שהשמן היה מאפשר בדרך הטבע. אלא שסוף ענינו של נס המנורה הוא גילוי כח התורה מלבד ההצלה מגזירת יון [שאסרו לקיים תורה ומצות]. ובנפש החיים [שער ד' פ"ל] מבוארים דברי חז"ל על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", מה נר אינה מאירה אלא לפי לשעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי לשעה וכו' מה אור מאיר לעולם אף תורה מגינה לעולם [סוטה כ"א]. ודברי חז"ל במקום אחר: תשמישי מצוה נזרקין ותשמישי קדושה נגנזין [מגילה כ"ו]. כח התורה הוא לעולם ואף שנר לשעה נתקיימה, אורה של תורה טמון במנורה לעולם ואפילו מעל ומעבר למה שהייתה ראויה להתקיים. וזכינו בנס המנורה של כח התורה במצותה שהאירה לאחר זמנה הראויה למצותה שכח התורה לעולם. וע' מהר"ל נר מצוה לענין חכמת יון שכנגדה זכינו בתורה, שהמנורה מרמזת לחכמה [וע' פ"י חנוכה מא' ד']. התורה הנצחית שלנו התגברה על החכמה החיצונית-הזמנית של יון.
 
טו]  "זכרו תורת משה עבד" [מלאכי ג']. וכן משה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו [תנחומא בשלח פ"י במד"ר י"ב ט'] ובתקופת אנשי כנה"ג התחדשה ההנהגה ונשתנו מעלתן של דברי תורה שיהיו נקראים על שמם של אומרם וביחס פרופורציונאלי למידת נתינת נפשם עליהם והיא דרגא בדברי תורה של עליית נפש הפרטית של ישראל.
טז] וכי נר קדושה יש בה [שבת כ"ב]. ובר"ן [על הרי"ף ריש הל' חנוכה] אסור להשתמש לאורה פי' כל תשמישין ואפי' תשמיש מצוה דכיון שע"י נס שנעשה במנורה תקנוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל וכו' דומיא דמנורה. ובמצות נר חנוכה דולקת מנורת בית המקדש בביתו של כל אחד ואחד מישראל. ומעתה מבינים למה תיקנו חז"ל יו"ט לזכר נס חנוכה דווקא, כאשר התרחשו הרבה ניסים בבית המקדש, ולהם אין יו"ט. נס זה מתייחד בכך שלא היה חד-פעמי אלא נמשך לכל הדורות בבתינו פנימה.
 יז] ובעומק הענין, מנורת ביהמ"ק היתה משל ציבור ומצות נר חנוכה שהיא דוגמתה מתקיימת בבית ישראל הפרטי שהיינו אותו המעבר מאנשי כנה"ג שייצגו את כללות כנס"י לתקופת התנאים של 'שמאי אומר הלל אומר'. ועד היום בכל מחלוקת הפוסקים של הקצות והנתיבות יש זכר לחנוכה. שמנורת ביהמ"ק טומנת בחובה כח התורה המאיר לעולם ואף בעידנא דלא עסיק ביה וזכינו על ידה במצות נר חנוכה בפתח בתינו.
 יח] וביהמ"ק רשות גבוה ועוה"ז רשות הדיוט וממצות המנורה נעשית רשות גבוה בכל בית ישראל. ולך עשית שם גדול וקדוש ב ע ל מ ך פי' רשות הדיוט. אפילו בעולם שאתה נעלם בו – אנחנו עושים לך שם.   
יט] ואמר מרן זצוק"ל שזכינו בבית ישראל לבחינת המנורה דביהמ"ק וקדושת התורה בשלשלת מסורתה. "אגורה באהלך עולמים" אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע יה"ר שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. והיא גם בקשת סדר השכמת הבוקר "קדש את שמך על מקדישי שמך" פי' על ישראל האומרים 'אתה קדוש'. 'וקדש את שמך ב ע ל מ ך' פי' להביא קדושת מעלה ורשות גבוה לתוך עולמך ורשות הדיוט. ע' פ"י חנוכה [מאמר א' אות ב'] בו מבוארים דברי הגר"א שברכת 'אתה בחרתנו מכל העמים' מתייחסת לפסוק 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' [יתרו י"ט ו'] הנאמרה בב' סיון ולפני 'ונתן לנו את תורתו' שמתייחס למתן תורה בו' סיון.
כ] וע' רמב"ן עה"כ "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם וגו" [ואתחנן ז' ז'] וז"ל ואמר הטעם כי מאהבת ה' אתכם בחר בכם שראה אתכם ראויים להתאהב לפניו ונבחרים לאהבה יותר מכל העמים ולא הזכיר בזה טעם רק הבחירה כי הנבחר לאוהב היודע לסבול את אוהבו בכל הבא עליו ממנו וישראל ראויים לכך מכל עם כמו שאמרו שלשה עזים הם, ישראל באומות כי יעמדו לו בנסיונות או יהודאי או צלוב וכו' ע"כ. והיינו בחירת עם ישראל היתה מטעם עמידתם בשעת השמד כאשר ניתנה להם שתי אפשרויות - או יהודאי או צלוב. וגזירת השמד הראשונה בישראל הייתה של פולמוס יונים או יהודאי או צלוב [ע' פ"י חנוכה מאמר ה' אות ו'] ומזה זכינו ל'אתה בחרתנו'. והיינו כמו שמשה נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו, כן בדור החשמונאים שמסרו נפשם תחת גזירת להשכיחם תורתך נתבררה בחירתן של ישראל ונקראת על שמם, ומכיון שכן, עם ישראל שנכלל מחדש ב'אתה בחרתנו מכל העמים', לפי שמותיהם הפרטיים נכנסים גם כן באופן אישי תחת הכותרת 'ונתן לנו את תורתו'. בפולמוס של יונים נעשית התורה שייכת לנפש הפרטית של ישראל. [והנתבאר נכלל במש"כ הרמב"ן בלק כ"ד כ' שגלות יון שימשה כהקדמה והכנה לגלות רומי, שבגלות רומי כסדר נפלה עלינו גזירות שמד של 'או יהודאי או צלוב'].
כא] ומעתה נכונים אנו להבין את השם 'חנוכה' בסדר החינוך של 'ותרגילנו בתורתך' שנתחנכו בו ישראל ב'או יהודאי או צלוב' ותוצאתה היא בדרגא שלמעלה ממנה של 'והערב נא' שנעשית התורה על שמן של ישראל. בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה וכו' אליעזר בני כך אומר פרה בת שתים [במדב"ר י"ט ז' וע' מהר"ל דרך חיים פ"ו מ"ז]. הרי שגם הקב"ה אומר תורה משמו של בניו. נמצינו למדים ש'ותרגילנו בתורתך' מסמל את המסירות נפש להיות דבוק בתורה ויהי מה, ו'והערב נא' מסמל את עריבות ומתיקות התורה הנקראת על שמו של כל אחד בפרט. 'ותורתו של משיח' [קה"ר י"א ח' וע' פ"י שבועות מא' מ"ג] מדרגותיה שתהא הרגילות בדברי תורה והעריבות בה בבת אחת מה שבעוה"ז אין לנו בה תפיסה. 
כב] וכמו שבפורים 'וקבל היהודים את אשר החלו לעשות' [אסתר ט' כ"ג] פי' מה שהתחילו במעמד הר סיני ע"פ דברי חז"ל קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר [שבת פ"ח], כן בחנוכה, אלא שבחנוכה הייתה הפולמוס של יונים ההתחלה של חינוך של 'ותרגילנו בתורתך' כדי שנזכה ל'והערב נא'.
והגמר שלו עוד יתקיים...
"אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".
תוספת העורך
כג] וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. העבודה בחנוכה היא למסור את הנפש על התורה, להתגבר על כל הקשיים ולהתחבר ל'אות המיוחדת שלי' בספר תורה. כאשר אדם מחדש מדיליה, העריבות היא פורצת גבול. יש צורך אנושי-בסיסי שאדם ירגיש שהוא אינו כמו כולם, שאינו נבלל ונכלל בכלל, עד לאין היכר, כעין ביטול ברוב. האדם שואף להרגיש את פרטיותו-וייחודו. יש שעושים זאת ע"י שפורקים עול ועושים [להתבטא בשפת הרחוב הכל-כך רחוק מכל שמץ של ריח תורני] מה ש"בא להם". "זה אני" טוענים [הדבר מצוי מאד היום בין בני הנוער]. והם ביודעין ובלא יודעין, החליפו והתבלבלו בין ה"אני" לבין היצר הרע. שאיפת האני האמיתי היא למצוא את חלקו המיוחד בתורה ואז ירגיש מתיקות-עילאית. חתימת התהליך תהיה בימות המשיח כאשר תורתו-האינדיווידואלית תיכלל שוב באוצר הגדול של כלליות כנסת ישראל והאדם יטעם מתיקות-כפולה-ומכופלת.
כד]  זכינו גם לדין, שבחנוכה, בתינו הופכים להיות בתי מקדש בזעיר אנפין. ראוי לתת את הדעת מה היא ההתנהגות הראויה באותו מקום מקודש, ולהתנהג בהתאם.  
 
מאמר שני – דברי אלקים חיים מכ"ק מרן עט"ר שליט"א
בפ' מקץ, על המילים "ויכמרו רחמיו", כתב רש"י :"שאלו [יוסף לבנימין] יש לך אח מאם? אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים? א"ל יש לי עשרה. א"ל ומה שמם? אמר לו, בלע ובכר וגו' אמר לו מה טיבן של שמות הללו א"ל כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו. בלע - שנבלע בין האומות. בכר - שהיה בכור לאמי. אשבל - ששבאו אל. גרא - שנתגייר באכסניא. ונעמן - שהיה נעים ביותר. אחי וראש - אחי היה וראשי היה. מפים - מפי אבי למד. וחפים - שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. וארד שירד לבין האומות כדאיתא במס' סוטה מיד נכמרו רחמיו."
השם מסמל מהות [כמפורסם מתשובת הרשב"א ח"ד סי' ל']. אם בנימין קרא לבנו החמישי "נעמן" על שם יוסף, סימן שמידת הנעימות מאפיינת ביותר את יוסף הצדיק. אלא שצריך להבין למה המתין עד לבן החמישי לקרוא לו נעמן, הרי יוסף היה נעים גם לפני ש"נבלע בין האומות" [בלע], ולפני "שבאו אל" [אשבאל], ולפני שהיה גר בין האומות [גרא].
המבחן האמיתי של המידות, ובמיוחד מידת הנעימות היא בשעת לחץ, צער, צרה ומצוקה. אדם היושב בארמונו האישי בסביון או בהרצליה פיתוח, ואוכל ארוחה דשנה המוגשת ע"י משרתים ומשרתות, יכול בנקל להיות נעים ונחמד. טוב לו ונעים לו וכתוצאה מכך יכול להיות גם טוב ונעים לאחרים. ע' מלבי"ם משלי טז כד.
יוסף נמכר ע"י אחיו-בשריו, הורד מצרימה, נמכר לעבד והורחק מהחממה-הרוחנית-הנעימה-ביותר תחת חסותו של אביו הגאון הגדול והצדיק מרן רבינו יעקב אבינו זצוק"ל זצלה"הההההה. כמה קשה להיות נעים במצב עגום זה. אולם, יוסף התמיד בנעימות שלו גם שהיה נתון בניסיונות הקשים ביותר. כבר בלידתו נקרא יוסף על שם "יוסף השם לי בן אחר", כלומר, מהותו של יוסף היא לדאוג לזולת ולא רק לעצמו. רחל ביטאה את הרצון הפנימי של התינוק שלא יתמקדו אך ורק בו אלא הופעתו בעולם תביא בעקבותיו עוד שפע אלקי, בדמות בן אחר. הוא עבד אצל פוטיפר "וימצא יוסף חן בעיניו... ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" [ל"ט, ד'] עקב הנעימות שלו. כאשר הושלך על לא עוול בכפו לבית הסוהר, גילה גם אז את מידת הנעימות וה' נתן את חינו בעיני שר בית הסוהר. וכמה מאלף הסיפור על חלומותיו של שר המשקים ושר האופים. הרי כל אחד חלם גם את פתרון חלומו של עמיתו [רש"י], ובכל זאת לא דאגו לספר לזולתו או אפילו להתעניין בשלומו. ואילו יוסף הצדיק, בן אחר בן לאברהם אבינו, בחור ישיבה בכל רמ"ח ושס"ה שלו, שמטבעו רחוק מאנשים כאלו, התעלה מעל צרתו האישית, והתעניין "מדוע פניכם רעים היום" [מ' ז']. דאגה ואכפתיות אלו לצער הזולת [אפילו שה'זולת' באותו מקרה היו, סליחה, ערבים], היה הקטליזאטור והזרז להוצאתו מן הבור, מינויו למשנה למלך, ובסופו של דבר, יציאת מצרים וכל הניסים והמופתים להם זכינו. מידת הנעימות לא פסקה ממנו גם אחרי שנבלע בין האומות ושבאו א-ל. ומעתה מובן כמין חומר, פשר המתנת בנימין לבן החמישי, אחרי בלע אשבאל וגרא [המסמלים גלות וצער], לקריאת שם "נעמן". נעימות בכל מצב, גם הקשה ביותר. [ומכל השבחים שיכל דוד המלך לומר על חברו הטוב יהונתן, שנפלאה אהבתו לו מאהבת נשים, ומסר עליו את נפשו, אמר "נעמת לי מאד". נעימות היא השיא].
גם בחנוכה מוצאים אנו מידת הנעימות. "נר חנוכה מצוה להניחה בפתח סמוך לרשות הרבים, שתהא מזוזה בימין, ונר חנוכה בשמאל, לקיים מה שנאמר 'מה יפית' – במזוזה, 'ומה נעמת' בנר חנוכה" [מסכת סופרים פ"כ ה"ג]. הרי קשר בין נעימות לנר חנוכה. "יופי" המזוזה מתבטא בכך ששומר על הבית מבפנים. נר חנוכה עושה מעבר לכך, ומאיר פניה לכולם ב"חוץ" [המסמל כוחות החיצוניים]. אלו שהם "בשמאל", "למטה מעשרה טפחים", והולכים ב"חושך". נר חנוכה מרננת בקולה הנעים ואומרת: 'תצא מהאגואיסטיות שלך, מהשקיעה במילוי רצונותיך הדמיוניים, ותחשוב על הזולת, על האומללים שהעולם חושך בעדם, על הנושרים הרבים במחננו [לרבות גם שכונתנו], על היתומים והאלמנות, על החולים והחולות במחלות הגוף, הרוח והנשמה. תהיה נעים לכולם, תאיר להם!' "ומה נעמת" – בנר חנוכה.
"אמר רבא, היה תפוש נר חנוכה ועומד לא עשה כלום"  - מי שתופש את האור לעצמו בלבד, לא עשה כלווווום. "לא יצא ידי חובתו" לא נאמר כאן אלא "לא עשה כלום" כי לא רק בתחום ההלכתי הצרוף דיבר רבא אלא גם על החובה האנושית-יהודית להתרחב מעבר לתחום המצומצם של האנוכיות הגסה, לתפוס את מקל הנועם של בני ארץ ישראל, ולמצוא מסילות ללב אנשים דרך בניית אישיותם [עי' סנהדרין כ"א.]. יש להדליק על פתח ביתו מבחוץ, לקחת את כל הערכים הנשגבים שהושרשו בבית, ולהפציע אורם לעולם כולו [עפ"י דברי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א – האחריות לסגנון ופרטי והבנת דברי קדשו עלי בלבד].
חנוכה שמח ונעים וממש ממש...
אורות אין סוף!!  

יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

הסבה אצל אביו או רבו

שיעור דף יומי מאת כ"ק מרן אדמו"ר מטאלנא שליט"א 
 
פסחים ק"ח: בן אצל אביו צריך הסיבה. איבעיא להו, תלמיד אצל רבו, מאי? תא שמע, [דאמר] אביי כי הוינן בי מר [רבה] זגינן אבירכי דהדדי. כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו, מורא רבך כמורא שמים.
פשטות דברי הגמרא, שיש מחלוקת בין רבה לבין רב יוסף אם צריך להסב בפני רבו.
נראה שאין מחלוקת ויש הבנה מחודשת בכל הסוגיה, ובהקדם כמה הערות: א] יש שינוי לשון בין רבה ור' יוסף [הוינן ואתינן]. ב] ר' יוסף אמר [במס' סוטה] "לא תתני ענוה דאיכא אנא", כלומר אין ענו כמוני. הוא היה ענו הדור, והוא אמר מורא רבך כמורא שמים על עצמו?? אם באופן עקרוני צריך להסב בפני רבו – שימחל על כך וירשה לו להסב. ג] אביי לא היה תלמיד ר' יוסף אלא תלמיד חבר [כך מפורש בסדר הדורות. הוא אמר במס' נדה לר' יוסף 'אמאי פליגתא' ולא 'אמאי פליג מר', בשבת אי' שתלמיד מתנסח עם מילת "מר", ברש"י עירובין מפורש – היו חברים]. מוכח שלא היה יחס תלמיד-רב בין אביי לרב יוסף ומסתבר, איפוא, שרב יוסף לא השווה את כבודו לכבוד שמים.
הפירוש הנכון בגמרא הוא שלא היה ליל סדר כשאביי הגיע לרב יוסף. אמר לו רב יוסף – כשאתה מגיע לרבך אל תסב. "כי הוינן" בליל הסדר. "כי אתינן" שלא בליל הסדר.
נפלא.
בקובץ הערות אות י"ז כתב ר' אלחנן זצ"ל – רוב אבות מוחלים לבנים, לכן אין דין הסבה, אבל אם לא מחל אסור להסב. [אמנם בחק יעקב הסתפק בזה]. וקשה, מאי שנא מצוה זו שנדחה מפני כיבוד אב מכל המצות שאינן נדחות מפני כיבוד אב? ותירץ שכאן יש ביזיון ולא רק חוסר כבוד ולכן דוחה. אלא שא"כ ק', איך מועילה מחילה? א"א למחול על ביזיון. ואם זה סתם חוסר כבוד – למה נדחה מצוה דרבנן?
חקירה – כשאדם אינו מיסב בפני רבו או אביו, האם הפירוש הוא שמצות הסבה נדחית מפני כבודם או שמא הפירוש הוא שההסבה היא כשיושבים זקוף – וזהו הקיום. נ"מ – כשאכל בלא הסבה וחייב לאכול שוב ואח"כ בא רבו, האם יסב? אם הסבה נדחית – אין סיבה לאכול שוב. אם קיום הסבה הוא ע"י שאוכלים שלא בהסבה – יאכל שוב.
אם נאמר שאכילה בלי הסבה בפני אביו הוא קיום של הסבה – מתורצת קושיית ר' אלחנן. אין זה ביזיון והסבה היא היא קיום הדרך חירות [כשיטת הראבי"ה שבזה"ז אין דרך חירות בהסבה].
לפ"ז כך התכוון רב יוסף בדבריו לאביי – תשב אצל רבך ואל תסב. זה קיום דרך חירות. מורא רבך כמורא שמים.
[אדם אכל בלא הסבה ולא ידע שרבו שם, צריך להסב עוד או לא? אם נאמר שכשהרב כאן – זו דרך הסבה – לא צריך דעת (א.ה. לא הבנתי למה.) [אם נאמר שבפני רבו פטור כי צריך להמנע כדי לכבד – צריך שוב להסב כי לא התכוון לכבד.] רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל אמר אני מקנא בך שלא חשבתי על זה. הוא אמר שצריך לאכול עוד פעם. הרב דב לנדו שליט"א אמר דמילתא דפשיטא היא להיפך.]
ר' איצילה בלזר הקשה, מעשה שהיו מסובים בבני ברק והיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה וכו'. איך רבי עקיבא הסב בפני רבו ר' אליעזר הגדול?? וגם ראב"ע היה תלמיד ר"ע. [וי"א שתלמיד בפני רבו המובהק לא מועילה מחילה.]
תירץ הלב השמחה – השפת אמת אומר, לא היה אז ליל הסדר. "מעשה" ולא ליל סדר רגיל. א"כ מובן איך הסב בפני רבו שכל האיסור אינו אלא בליל הסדר. אמר ר' אליעזר משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל. וק' איך היה בבני ברק? אלא מוכח לא היה ליל הסדר. אבל מפורש בתוספתא לא כן. וקשה על השפת אמת.
 תירץ ר' איצילה, היו מסובין אבל לא בשעת אכילה.
תירץ הרבי שליט"א – לאכול שלא בהסבה הוא לאכול בהסבה! זו הדרך חירות.
נשאל הרב שך אם יש ענין לא להיות אצל אביו כדי לא להפסיד מעלת ההסבה [לפי הדעה שצריך מחילה]. ענה רב שך – ליל סדר צריך להיות אצל האבא.
אם נמצא אצל אב או רב ולא הסב – זו הסבה!! 
לזכות נעכא גיטל בת רחל אסתר

שיעור דף יומי של כ"ק אדמו"ר שליט"א - כ"ד חשון תשע"ד

לזכות ידידי-אהובי הנגיד המפורסם, מוקיר רבנן ורחים רבנן, ואיהו גופיה צורבא מרבנן, בנש"ק, הר"ר מרדכי זיסקינד הגר שליט"א שמדרבן אותי לכתוב את השיעורים ומזכה אותי בחברותא יומית.
 
 
"תני מדברין היו עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא, וימלא פומיה מוי, אמר רבי תנחומא מפני הברכה"
שקלים ט ע"א
כשבאים שלש פעמים בשנה לתרום את הלשכה ולהוציא את הכסף לקרבנות, היה עושים תחבולות שונות למנוע מהתורם את האפשרות לגנוב את הכסף, כמבואר בגמרא. [מכאן לקח מוסרי אדיר -  שאדם עלול לגנוב אפילו מכספי הקדש בתוך בית המקדש! איום ונורא. ומה גם, שאחת הפעמים שהיו תורמים את הלשכה היה בעשרת ימי תשובה]. אחד מהדברים שהיו עושים היה לדבר אתו כדי שלא יוכל להכניס את הכסף לפיו. הגמרא מציעה רעיון חילופי, דהיינו למלא את פיו במים. ודוחה הגמרא שאי אפשר מפני הברכה. ונתחבטו המפרשים בפירוש הירושלמי. 


כתב בשו"ת 'חכם צבי' (קכא) שב'יפה מראה' פירש בתירוץ הגמרא שחוששים שמא יבלע מהמים ונמצא שנהנה בלא ברכה.

והקשה על זה שיכול לברך בתחילה על דבר אחר ולכוון גם על המים שיבלע. ועוד שמי ששותה מים לאונסו כגון שחנקתו אומצא פטור מברכה, וכמבואר בברכות (מה, א), וכל שכן כאן שאינו מתכוון כלל לבלוע את המים שהוא פטור מן הברכה, וכל שכן שאין למנוע מלמלאות פיו מים על הספק משום חשש בליעה בלא ברכה.

ועל כן כתב בחכם צבי, שנראה לו ברור שכונת הירושלמי היא, שאי אפשר לו למלאות פיו מים מפני שצריך לברך התורם את הלשכה בשעה שהוא תורם, וצריך לברך "אשר קדשנו וכו' להפריש תרומה מן הלשכה". שכן אפילו אם נאמר שתרומה זו שהוא תורם היא מדרבנן ולא מדאורייתא, עם כל זאת לא יגרע מחלת חו"ל שמברך עליה בשעת הפרשה, וכן כל שאר מצות דרבנן.

 
הקשה כ"ק אדמו"ר שליט"א שאחר יוציא אותו בברכה ואין בעיה למלאות פיו במים? וחקר אם היוצא מדין שומע כעונה יכול להיות עם אוכל או משקה בפיו [בניגוד למברך עצמו שלא יכול, כדילפינן בגמרא מ"ימלא פי תהילתך" שאסור שיהיה אוכל בפיו בשעת הברכה]. ולכאורה זה תלוי אם השומע נידון כאומר או שיוצא בשמיעה גרידא. לפי הצד הראשון, אינו יכול לצאת אם פיו מלא ולפי הצד השני יוצא.  לכאורה, מכך שהגמרא דחתה הצעה זו 'מפני הברכה', ראיה שגם השומע לא יכול למלא את פיו באוכל או משקה. 
 
וגם קשה שאפשר לברך בחוץ, לפני שיכניס את המים לפיו [תומים]?
 
ועוד העיר כ"ק אדמו"ר שליט"א על עצם העצה להכניס מים לפיו למנוע גניבה. יש עצה פשוטה יותר - שיעשו  פישפש [פתח קטן] דרכו יוכלו להתבונן בו ולמנוע כל מעילה בתפקידו וגניבת ההקדש ואמנם מצאנו זאת כבר  בגמרא [גיטין נ"ד] בהקשר אחר "דחזינא בפישפש" עיי"ש [ואין כאן "הכל מיד ה' עלי השכיל" שאסור להוסיף על הבנין, שכאן היה לצורך, כמו שאמרו תוספות].
 
עוד קושיא של כ"ק אדמו"ר שליט"א: הרוגוצ'ובר הביא מדברי הגמרא בחולין י"א שמוכיחים שיש חזקה מכך שהכהן מטמא את הנגע אחרי שהוא יוצא מהבית על אף שכבר אינו רואהו. מכאן שאפשר לסמוך על החזקה. הקשה הרוגוצ'ובר - הרי אפשר לראות דרך מראה mirror? ומכאן מוכח, שכאשר צריך "ראיה" לא מספיק ראיה דרך מראה אלא דרושה ראיה בלתי אמצעית שהרי בתורה כתוב וראהו הכהן [הובא בשו"ת "אפיקי יהודה", גם דנו אם אפשר לקרוא את המגילה דרך מראה, האם זה נקרא "מתוך הכתב" או לא?]. אבל בעניננו, אין צורך ב"ראיה" פורמלית-הלכתית אלא צריך למנוע גניבה, ומראה בודאי יספיק לכך. ומכאן תסתער עלינו הקושיא - מדוע הגמרא לא הביאה עצה פשוטה זו?
וצע"ג.    


ומצוה ליישב!

יום שישי, 22 בנובמבר 2013





אורות הגבעה
 
















פרשת וישב                                                                      לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א                                                                                                                                                     לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
"הוציאוה ותשרף"- הריגת עוברים


השבוע נדון באיסור הריגת עוברים. הנושא הוא כה רחב שהרגשתי תוך כדי כתיבה שמרוב חומר, אפשר בקלות לחבר חיבור עב כרס בהרחבת היריעה בהלכה זו. נושא זה הוא כה עשיר במקורות, בשיטות, בהבנות ובהגדרות למדניות. לו ידע העובר כמה שפע תורני מתווסף לעולם בזכותו, בודאי היה שמח.... לא אמנע מלהודות לידיד נפשי, מפארי שכונתנו הקדושה, הממית עצמו באהלה של תורה, הרב הגאון ר' ח.ב. שליט"א, שהרים תרומה נכבדה להוצאת גיליון זה ועוד כמה גיליונות. זכות התורה תעמוד לו, לביתו ולזרעו לעולמי עד. וכל המוסיף – מוסיפים לו מן השמיים...

בדין איסור הריגת עוברים, השאלה היסודית שעמדה בפני פוסקים רבים לדיון הייתה, אם העובר נחשב לנפש. אם התשובה לשאלה הזאת היא חיובית [כפי שאכן סברו הרבה, והבולט שבהם בדור האחרון הוא רבי משה פיינשטיין זצוק"ל] אז ההורגו הוא רוצח ממש. אם אינו נחשב נפש, אז ההורגו אינו רוצח, ויש דעות שאכן אין האיסור אלא מדרבנן [הבולט בדורנו שאחז בשיטה המקילה – עד להתרת הפלה עד החודש השביעי במקרה שנתגלה מחלת טיי-זקס בעובר רח"ל – הוא הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר בהרבה מקומות]. שיטה ממוצעת מגדירה את העובר כחצי נפש או נפש שאינה שלימה. אם נקבל הגדרה זו, מסתבר שההורגו הוא חצי-רוצח ועבר על איסור כעין חצי-שיעור. אבל לא כך נקט הגר"ח [עי' להלן] אלא גם לשיטה זו, המפיל אותו הוא רוצח ממש [עי' באינציקלופדיה הלכתית רפואית ערך הפלה. שם תמצא שפע רב של מקורות ותרווה צמאונך. במאמר הנוכחי מיעטתי בציוני מראי מקומות].

מקור מפורש לאיסור הריגת עוברים בבן נח, איתא במסכת סנהדרין [נז ב]: אשכח ר' יעקב בר אחא דהוי כתיב בספר אגדתא דבי רב, בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד. משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין. מאי טעמא דרבי ישמעאל? דכתיב [בראשית ט ו] 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' איזהו אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אמו ע"כ.

ומאחר ולבן נח יש איסור להרוג עוברים וחייב מיתה, נלמד מכך שגם לישראל יש איסור, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין [נט א] ליכא מידעם דלישראל שרי ולבני נח אסור. וכתבו התוספות שם ד"ה ליכא וז"ל ועל העוברים, דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אף על גב דפטור מכל מקום לא שרי.  

ובאמת, במסכת נדה מצאנו בדברי התוספות [מד א ד"ה ומיהא] שיש אופנים בהם אין איסור בהריגת העובר וז"ל בתוך דבריהם "ומיהא בן יום אחד ההורגו חייב, דקתני אבל עובר לא [חייב על ההריגה] היינו אפילו נהרגה או ישבה על המשבר עד שיצא ראשו ורובו, כדתנן במסכת אהלות [פ"ז מ"ו] אשה המקשה לילד חותך אבר אבר, יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש". דהיינו ההורג עובר אינו חייב ואפילו אם אמו נהרגה או שישבה על המשבר עד שיצא ראשו ורובו. אולם כתבו התוספות "ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב ההורגו עד שיצא ראשו שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי". והעולה מדבריהם, שאיסור הריגת עובר הוא דוקא אם מתה אמו שאז מחמת שחיותו תלויה רק בעצמו נחשב כחי ולכן כל ההורגו חייב, אבל כל זמן שאמו חיה וחיותו תלויה באמו אינו חייב. ומסיימים התוספות: ואם תאמר, אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו ולא הוי מונח בקופסא, אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רשות הרבים לקרוע האם, כדמוכח בפרק קמא דערכין [דף ז:]? ויש לומר, [אפילו שמותר להורגו] מכל מקום משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת, אע"ג דמותר להרגו, דהא גוסס בידי אדם, ההורגו פטור כדאמר בפרק הנשרפין דרוב גוססין למיתה, ומחללין עליו את השבת כדאמר בפרק בתרא דיומא דף פג ע"א דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב עכ"ד [והרבה יש לעמוד על דבריהם הקדושים לכל מעיין ישר יחזו פנימו, עי' בשו"ת להורות נתן ח"ט עמ' קל"ב, ועוד ועוד].

הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בתוספות כתובים, שכתבו פעמיים שמותר להרוג עובר במעי אמו. והדברים מפליאים עין כל רואה. דבריהם שימשו בסיס למחלוקת מאד חריפה בין שני מאורות בפסיקה התורנית של המאה הקודמת [למניינם], הלא המה הג"ר אליעזר יהודה וולדנברג והג"ר משה פיינשטין, שניהם זצ"ל.

בשנת תשל"ז כתב הגרמ"פ תשובה ארוכה בה הוא מאריך להוכיח שאיסור הפלת עוברים הוא איסור רציחה ממש ואין להתיר הפלת עובר אפי' במקום חולי או צורך גדול [ותשובתו זאת נדפסה לראשונה בס' הזכרון להגר"י אברמסקי י ם תשל"ח ולאחמ"כ באגרות חו"מ ח"ב סי' ס"ט]. על הרקע לכתיבת תשובתו זאת מספר הגרמ"פ "כתבתי כל זה לענין הפרצה הגדולה בעולם שהמלכויות בהרבה מדינות התירו להרוג עוברים, ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל, וכבר נהרגו עוברים לאין מספר ובזמן הזה הא יש עוד צורך לעשות סייג לתורה, וכל שכן שלא לעשות קולות באיסור רציחה החמור ביותר. ולכן נשתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בארץ ישראל, הנכתב למנהל בית החולים שערי צדק המתיר להפיל הוולדות שעל ידי בחינות הרופאים הם חולים במחלת הטיי-זקס, וברור ופשוט כדכתבתי הלכה ברורה מפי רבותינו הראשונים והפוסקים, דאסור בדין רציחה ממש כל עובר בין ממזר בין הידועים לחולי טיי זקס שכולן אסורים מדינא ממש". אמנם, לנגד עיני הגאון עמדו דברי תוספות הנזכרים, שכתבו פעמיים שמותר להרוג עובר. ועל זה השיב הגרמ"פ "דפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך לגרוס 'את"ל דפטור ההורגו בבטן', והוא טעות סופר הניכר, דהא מסקי להביא ראיה מגוסס בידי אדם דההורגו פטור ומחללין עליו את השבת כדאמר בפ"ב דיומא [פ"ד ע"ב] דאין הולכין בפ"נ אחרי הרוב ואיך שייך להביא ראיה מגוסס, שהוא אסור באיסור רציחה לעובר שאינו אסור באיסור רציחה, וא"כ הוא כמפורש גם בתוס' בנדה שאסור להרוג עובר דלכן מחללין עליו את השבת.

תשובה זו היתה מכוונת כלפי חכם אחד מא"י והגדול הנזכר הלא הוא ניהו הגרא"י וולדנברג, בראותו את השגותיו החריפות של הגרמ"פ על דבריו איננו נסוג אחור אלא השיב מלחמה השערה, והתאמץ לחזק דבריו וליישבם. בציץ אליעזר [חי"ד סי' ק'] כתב בזה"ל "לדברי התוס' בנדה שכותבים בלשון מותר להורגו בוחר לו הגרמ"פ הדרך הפשוטה ביותר ולומר שפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך לגרוס במקום "מותר" [את המילה] "פטור", ולא נרתע ממה שהתוס' חוזרים פעמיים בדבריהם לכתוב בלשון מותר, ועפ"י הגהתו זאת בא לידי בחינה של ונהפוך הוא [!] לומר שהוא כמפורש גם בתוס' נדה שאסור להרוג עובר, דלכן מחללין עליו את השבת. והנה עם כל הכבוד לא אדוני לא זו הדרך וחיים אנו עפ"ד גאוני הדורות והמה טרחו כל אחד ואחד לפי דרכו לבאר ולהעמיד כוונת דברי התוס' בנדה וליישבם ואף אחד מהם לא עלה על דעתו הדרך הקלה והפשוטה ביותר לומר שיש ט"ס בדברי התוס' ובמקום מותר צריך להיות אסור עכ"ל. וכן תמה על הגרמ"פ בשו"ת משנה הלכות [ח"ט סי שכ"ח ובתשובה מאוחרת הדפיס הציץ אליעזר מכתב מרב אחד באמריקה שטען שתשובת הגרמ"פ היא מזוייפת ולא הוא כתב אותה!].

להגנתו יאמר, שחבל נביאים בחרו אף הם להגיה בדברי התוספות "פטור" במקום "מותר". הגרמ"פ עצמו סיים הגהתו זאת וכתב שמצא בהגהות היעב"ץ שכתב שאינו מדויק לשון ד'מותר להרגו' שבתוס'. יעוי' בשו"ת דובב מישרים להגאון מטשעבין [ח"א סי' כ'] דהבין כן כדבר ברור ופשוט וכ' דלשון מותר שכ' התוס' כבר כתבו דלאו דווקא הוא ומרוב פשיטות הדברים לא טרח לציין מי מהפוסקים שכבר כתבו כן. וכן נקט בפשיטות הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית יצחק [יו"ד ח"ב סי' קס"ב אות ה'] ואב"ד רישא בספר ברכת אהרן [סימן רפו] והגר"ש קלוגר בס' מי נדה שם ע"ש. עכ"פ המעיין בדברי הפוסקים הנזכרים יראה שכולם שווים בדעה אחת שדברי התוס' אינם כפשוטם. וע"כ יש להגיה ד' התוס' וכמ"ש מדנפשיה האג"מ אף שלא ראה דברי האחרונים כלל. והעיר בזה בקובץ אסופות [ח"ז ע"ש במאמרו על משנת הגרמ"פ זצ"ל] וכן בקובץ זכור לאברהם [תשס"ב-תשס"ג במאמרו של הרב שרגא גינסברגר שליט"א עיי"ש מה שהאריך להגן על דברי הגרמ"פ מפני חיצי השגתיו של בעל הציץ אליעזר]. וע"ע בדברי התוס' מש"כ לחדש הגרי"ה אייכנשטיין בקובץ הפרדס [ס"ו סי' ל"ו] עפ"י מכילתא דרשב"י שיש ב' פרשיות א] רציחת ישראל ב] שופך דמים [הכולל גם בני נח], וכל כוונת התוספות היתה להתיר מדין רציחת ישראל אבל לא מדין שופך דמים עיי"ש ונלע"ד דחוק להכניס אוקימתא כזו בדברי התוספות כאשר אין רמז לכך.   

תנינן במסכת אהלות פ"ז מ"ו: האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש. ובסוגיא בסנהדרין [ע"ב ע"ב] מקשינן לרב הונא דרודף לא בעי התראה מסיפא דמתניתין, דביצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא? ומשנינן, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה. ופירושו בפשטות, שאין כאן כלל דין רודף, ומה ששנינו ברישא בעובר דמחתכין את הולד שבמעיה וכו' פירש"י שם בסנהדרין ז"ל דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו עכ"ל.

אמנם ברמב"ם [הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א' ה"ו] כתב וז"ל לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם משהוציא ראשו, אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל.

מבואר ברמב"ם דהא דמותר להרוג את העובר שבמעיה הוא משום שהעובר חשיב כרודף, וקשה שהרי בסוגיא מבואר דבהוציא ראשו לא הוי רודף משום דמשמיא קא רדפי לה. ועוד דאם נאמר דהוי רודף, מדוע בילוד אמרינן אין דוחין נפש מפני נפש, הרי הוי רודף וכדמקשינן מעיקרא והא רודף הוא אלא ודאי מדאמרינן בסיפא דבהוציא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש מוכח דלא הוי רודף ומטעמא דמשמיא קא רדפי לה וכמ"ש הרמב"ם וזהו טבעו של עולם וזהו פירוש משמיא קא רדפי לה שנזכר בסוגיא וכמ"ש הכס"מ וכבר הקשה כן הגרע"א ז"ל על המשניות אהלות סופ"ז עיי"ש.

ומפורסמים מאד ביאור הגר"ח בסוגיא: דהנה יסוד דין הריגת הרודף הלא הוא מדין הצלת הנרדף, ועיקרו הוא שנפש הרודף נדחה מפני פיקוח נפשו של הנרדף. כלומר דין רודף אינו עונש לרודף אחר הנפש שהתורה התירה את דמו וציותה להרגו ועל ידי זה גם ינצל הנרדף אלא דין רודף הוא כדי להציל את הנרדף, ופיקוח נפשו של הנרדף דוחה את נפשו של הרודף, ואילולא חידשה התורה דין רודף לא היינו יודעים שאפשר להציל את נפשו של הנרדף בנפשו של רודף משום שיש כלל שאין דוחין נפש מפני נפש. וכאן חידשה התורה שנפש הרודף נדחית בשביל להציל את הנרדף, וזהו הלאו שכתב הרמב"ם בהלכות רוצח שם ואם אינם יכולים מצילין אותו אף בנפשו שנאמר לא תחוס עיניך הרי זה מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. ומעתה חקר הגר"ח, האם גזירת הכתוב של רודף היא מדין פיקוח נפש שדוחה כל התורה או שדין ההצלה של הנרדף אינו נובע מדין פיקוח נפשות שבכל התורה אלא דין הצלה מיוחד להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף מלבד דין פיקוח נפש של כל התורה כולה. והביא הגר"ח שתי ראיות לצד השני של החקירה. א] דין רודף נאמר גם בבני נח ואע"פ שלא שייך בהם דין פיקוח נפש. ב] דין רודף נלמד בסוגיא מהפסוק [דברים כב כז] אין מושיע לה, שאינו שייך כלל לדין פיקוח נפש שבכל התורה. ומוכח איפוא שדין רודף הוא דין בפני עצמו ולא מדיני פיקוח נפש. ולפי זה מבאר הגר"ח שהרמב"ם הוצרך לטעם של רודף, כי בדין פיקוח נפש של כל התורה לא היה מותר לחתוך את העובר כי גם עובר בכלל נפש הוא ושייך בו הכלל שאין דוחין נפש מפני נפש. ואם העובר לא היה רודף היה הדין שאין מצילין בנפשו את נפש האם. ורק אם דין ההצלה האמור בנרדף הוא דין מסוים ומיוחד להציל את הנרדף אפילו בנפשו של הרודף שייך לומר שנפשו של העובר נדחית מפני הנפש של האם בגלל שהוא רודף אחריה. וכדי ליישב את דברי הרמב"ם שלא יקשה עליו מסוגיית הגמרא בה מפורש שעובר אינו רודף אלא משמיא קא רדפי לה, הוסיף הגר"ח לבאר דהנה אף שעיקר דין רודף הוא מדין הצלת הנרדף. מכל מקום קשה, הרי אין דוחים נפש מפני נפש, ומדוע הותר להציל את נפשו של הנרדף על ידי הריגת נפשו של רודף? ומכאן נלמד, שיש גם דין חיוב על הרודף שמענישים אותו על היותו רודף נפש בזה שמתירים את דמו. ובאמת אילולא החובה לקיום חיוב זה ולהעניש את הרודף, אמנם לא היתה נפשו נדחית מפני נפש הנרדף דלכן אין הורגין את העובר אחר שהוציא את ראשו משום דמשמיא קא רדפי לה וכמו שכתב הרמב"ם שזהו טבעו של עולם דהיינו מכיון שמשמיא קא רדפי לה כבר אין לנו תביעה על העובר להענישו ולחשבו רודף וחזר הכלל שאין דוחים נפש מפני נפש ושוב אין דוחים את נפש הולד מפני נפש האם. אכן, כל זה דוקא אחר שהוציא את ראשו אבל לפני כן אין זה משמיא קא רדפי לה. ומבאר הגר"ח מפני שהטעם משמיא קא רדפי לה מועיל רק להוריד את דין החיוב של הרודף שיש לעונשו ולהמיתו על היותו רודף אבל סוף סוף המציאות היא שהעובר רודף את האם להרגה, וממילא דהדר דינא גבי עובר, דנדחה מפני האם ומשום דבדין הצלת נרדף הוי דינא דעובר נדחה מפני נפש הגמור וזהו דתנן ד'עד שלא יצא ראשו חותכין אותו', ונפשו נדחה מעצם דין רודף גם בלא חיובא דרודף משא"כ ביצא ראשו אין נוגעין בו משום דאין דוחין נפש מפני נפש כי אם בצירוף חיובא דרודף והכא לית ביה הך חיובא משום דמשמיא קא רדפי לה. כלומר גם אם אין בעובר דין חיובא דרודף משום דמשמיא קא רדפי לה, אך בדין הצלת נפש האם, די בעצם המציאות שהעובר רודף אחריה להמיתה ומדין נרדף נדחית נפש העובר מפני הנפש הגמורה של האם. ברם כשיצא ראשו וכעת גם העובר הוא בגדר נפש גמור בכדי להרגו מדין רודף אין די בעצם היותו רודף במציאות ואם לא יהיה גם דין החיוב שיש להעניש ולהמית את הרודף חזר הכלל שאין דוחים נפש מפני נפש מאחר ולעובר אין חיובא דרודף משום דמשמיא קא רדפי לה וזהו טבעו של עולם ע"כ דברי הגר"ח.

נמצא דשיטת הגר"ח בהגדרת מהותו של העובר היא שנפשו של העובר אמנם נחשבת כנפש אדם שנולד כלפי הכלל שאין דוחים נפש מפני נפש, אך הגדרתה היא נפש שאינה גמורה, כלומר נפש אדם אבל נפש שאינה גמורה, ואף שהיה מקום לומר שעל הריגת נפש שאינו גמורה אין איסור רציחה גמור אלא איסור אביזרייהו דרציחה [כמבואר בדברי המהר"מ שי"ק], נראה ברור שדעת הגר"ח שיש בהריגת עובר איסור גמור של רציחה עכ"ד כפי שביארם בס' רץ כצבי ח"ב. ושוב ראיתי תשובה ארוכה וחשובה בנושא בלהורות נתן סוף ח"ג, ודבריו קרובים לדברי הגר"ח עיי"ש וינעם לך. ועי' בזה עוד בס' מאור למלך סי' ל"ז, מנחת אשר פסחים סי' כ"ח. ובחי' הג"ר יחיאל יעקב ויינברג על הש"ס [סי' מ'] כתב שקשה לחדש שיש שני סוגי רודף דין רודף ומציאות רודף] כשאין מקור לזה, [וכן תמה באבן האזל]. וגם קשה להעמיס כל דבריו בדברי הרמב"ם.

ובענייני דיומא [התבקשתי ע"י רבים להרחיב מדור זה..]: במוצאי שבת פרשת וישלח, הייתי עד לאירוע שגרם לי צער, יגון ואנחה גם יחד. אין זה מתאים לרוח העליזה שבי, שאני מתאמץ לחזק תמידים כסדרם, ולהרגיש קרוב ליוצר הכל, שעליו נאמר "עז וחדוה במקומו". בעלי מרה שחורה, בהכרח רחוקים ממקור האור והטוב, וחייבים לטכס עצות איך שומרים על שמחה-פנימית-שורשית-ויסודית [ולפעמים גם טיפול תרופתי הוא מן ההכרח]. ברוך השם, העולם מלא בברכות ממרום, שאין סיבה אמיתית לא להיות שרוי בשמחה תמידית. אך, לפעמים צער רוחני כובש אותנו, וכמו מחלה גופנית, היא חייבת לתת את אותותיו, עד אשר מתגברים ביתר שאת וחוזרים לשמחה המקורית, וכפליים לתושייה.

אומר ואספר: הייתה הפגנה גדולה של מאות בחורי ישיבה בצומת בר-אילן מאוחר בלילה. אני מדגיש בחורים שההפגנה הייתה מורכבת בעיקר מאוכלוסייה זו, ולא מאברכים ועל אחת כמה וכמה לא מרבנים. על מה הפגינו כל אותם 'קנאים לדבר השם'. לא ברור. שאלתי בחור אחד [שענה לי באידיש ואח"כ באנגלית כדי שיהיה בטוח שהבהיר את הדברים כשורה] ש"לקחו את הרבי מחב"ד למאסר". אני עניתי לו, בתמיהה רבתי, שהרבי הנזכר כבר שבק חיים לכל חי לפני עשרים שנה [וזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן!]. הוא התבלבל, ומלמל משהו על איזה רב ספרדי שקשור לחב"ד שנלקח למאסר. שאלתי אותו מה הוא עשה. הבחור לא ידע. דומני שהבחור לא ידע מי הוא אותו רב. למען האמת, היה נראה לצופה מן הצד כמוני, שלא עניין כמעט אף אחד שם על גורלו של אותו "רבי מחב"ד" [למעט בודדים שהחזיקו שלטים עם תמונתו]. דומה היה בעיני, שהבחורים חיפשו להתפרע. ומה יותר כיף ומשעשע מאשר להתפרע ללא מעצור באמצע הרחוב בשתים עשרה בלילה יחד עם עוד מאות מחפשי "אקשן"??! הם ביצעו את שריפת מיכלי האשפה המסורתית, צעקו, ולשמחתם הרבה, משכו למקום שוטרים, מייצגי-השלטון-הכופר-מגייסי-בחורי-הישיבות-גוזרי-גזירות-כלכליות-מחניקות, שטרחו מאד לפזר את הקהל הרב [במידה מועטת של הצלחה]. הבטתי בצהלה-הבלתי-ממוסתרת על פניהם של אותם 'יושבי אוהל' [או ליתר דיוק 'יוצאי אוהל'] כאשר השוטרים רדפו אחריהם והם ברחו כל עוד נפשם בם. ממש קרנו מאושר. הרפתקה כזאת לעולם לא ימצאו בבית מדרש פנימה. ברוך השם שבחר במעמ-שולה הציוני'ס כדי לאפשר לנו קצת ריגושים בחיינו האפורים. מורי ורבותי, אני אגיד לכם מה כותב השורות, צעיר באלפי ישראל, חושב, ואם אני טועה, והוא רחום יכפר עוון, ושגיאות מי יבין.

1] התורה היא גדולה. בהתחלה, הייתי אחוז התפעלות שכל הבחורים האלו הם כבר בקיאים בכל התנ"ך, בבבלי, בירושלמי, בספרא ובספרי ובמפרשיהם ולכן עתותיהם בידיהם לעסוק בפעילות-חוץ-תורנית. במחשבה נוספת, הסתפקתי שאולי אינם כן, ואפילו אלו שכבר הגיעו לכך, תמיד אפשר לחזור עוד פעם.... שומו שמים! איך מזלזלים כל כך בזמן היקר שהשם יתברך העניק להם ברוב טובו וחסדו כדי להתענג על תורתו, ועוד לקבל על כך שכר נצחי?! ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי". כשאדם יכול ללמוד ומחליט להתבטל, הוא מואס בתורה. האם כל אלו שרוממות א-ל בגרונם, שהלימוד שלהם מגן על כלל ישראל יותר מאלף צהלי"ם באמת מאמינים בזה? האם הם באמת מאמינים שלימוד התורה מוריד את מספר תופסי המיטות במחלקה האונקולוגית בשערי צדק? האם הם חדורי הכרה שרגע אחד של לימוד תורה הוא שוה יותר מאלף שטרות ירוקים עם תמונה של גורג' וושינגטון? ברור לי שלא. ועל אלה אני בוכייה. תחילת הכניסה לעולם הקסום של לימוד תורה היא הכרה בערכה הנשגב.

2] יש בחורי ישיבה ויש בחורי ישיבה. יש בחורי ישיבה שרואים עליהם אצילות נפשית, עדינות, רצינות וכנות. הם חיים בספירה אחרת. פירוש המושג "בן-תורה" הוא שהתורה הולידה אותו מחדש [הגר"א לופיאן זצ"ל]. בכל תנועה שלהם רואים את קדושת התורה [כמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה ואכמ"ל]. סגנון דיבורם הוא נעים. מאירים פנים לזולת. כך נאה וכך יאה למי שמקדיש את חייו לקירבת אלקים ולהעמקה אין-סופית ברצונו ובמצוותיו. מה שראיתי במוצאי שבת הזכיר לי את אותם סיפורים [וי"א סרטים] על המערב הפרוע. פינת שמואל הנביא בר אילן הפך להיות ג'ונגל מאולתר. צרחות רמות, צחוק הכסיל, ריצה לכל מיני כיוונים, הוללות, ואווירה של פריקת עול גמורה. ראיתי כמה כולם נהנים מכל המתרחש. דומה שהממשלה הציונית עשתה ממש טוב לאנשים כאשר נתנו להם אפשרות למחות ולהפגין נגד ... עדיין לא ברור מה.               

3] כדרכם של מפגינים הם שיבשו את התנועה. האוטובוס לגבעת זאב לא הגיע ואחרי מאמצים רבים הצלחתי למצוא מונית שלקח אותי. מחירו – מעל לתשעים ש"ח .... במקום חמש ועשרים. הוצאה לא פשוטה לאברך כמוני שאני אף פעם לא מרשה לעצמי. בדרך ראיתי בכל תחנות האוטובוס אנשים מחכים בלילה הקריר לאוטובוסים שלא הצליחו להגיע לאסוף את המסכנים-העייפים הללו. כמה מתסכל לחכות לחכות ועוד לחכות. ובאחד בבוקר פלוס.

יש רעיון של הגר"ח שמואלביץ ששנים רבות מהדהד בראשי. פנינה לשם שמים התכוונה כשציערה את חנה, ולמה א"כ נענשה במיתת בניה? בין אדם לחבירו הוא אש. מי שמכניס את אצבעו לאש נכווה – אפילו אם כוונותיו לשם שמים עכ"ד [והוא הוכיח זאת מכמה סיפורים בחז"ל]. כל אלו שגרמו צער לכל הממתינים עתידים לתת את הדין [מתוך תקווה שיעשו תשובה לפני].

4] ואחרון אחרון חמור: חילול השם שאין תשובה ויום הכיפורים ויסורים מכפרים. היו שם מצלמות טלוויזיה [מה זה?] והחילוני הממוצע בכפר סבא יראה במהדורת החדשות שבני ישיבה, מייצגי קודש אבריך בעולמו, פורצים כל חומות הנימוס, הדרך ארץ, התנהגות-אנושית-נורמטיבית. והוא רחום יכפר עוון.                           
  שבת שלום ואורות אין סוף!!