'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'
הקשה ר' מאיר דן פלוצקי זצ"ל בכל"ח בפרשת ואתחנן – לכאורה עשיר שמרבה עובר בבל תוסיף ועני שממעט עובר בבל תגרע. למה התורה כותבת אזהרה מפורשת של 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' כאשר האיסור כבר נאמר באיסור בל תוסיף ובל תגרע?
י"ל שבדרך כלל אין איסור בעושה מצוה פעמיים [תוספות ר"ה], וא"כ הפסוק בא לאסור לתת מחצית השקל פעמיים. נמצא לפ"ז שלולא הפסוק היה אסור לתת פעם אחת שקל שלם אבל מותר לתת פעמיים. אבל עדיין קשה, כי יש שיטת ר"י מלכי צדק [מהראשונים] שאין איסור בנותן פעמיים אלא פעם אחת. וא"כ שוב קשה, שפשוט בשנותן פעם אחת אסור משום בל תוסיף, והפסוק למה לי?
מהלך א' - הקשה השפ"א, דאם בזמנו לא בעי כוונה לעבור בל תוסיף, א"כ תמיד יהיה אסור לברך את ישראל [אפילו ב"שלום עליכם"] משום בל תוסיף. [א.ה. עיין בזה בשו"ת הר צבי].
אמרה הגמרא בר"ה - "הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך, [אוסיף ברכה]" כאן הגמרא הגדירה את אופי העבירה. צריך לברך בתור כהן. ציוני לוקח דגל עם ארבעת המינים, אין זו צורת העבירה של בל תוסיף. לברך "שלום עליכם" אין זו צורת ברכת כהנים כי אינו מברך בתור כהן ולכן אין כאן בל תוסיף.
למה אין עוברים על בל תוסיף כשיושבים בסוכה כשיורד גשם? כתב האבני נזר [סי' תס"ז], תשבו כעין תדורו היא ישיבת רווחה ולא של צער. אין ישיבה בגשם צורת המצוה. "מה שנסתפקת היושב בסוכה כשהגשמים יורדין ועבור בבל תוסיף וברמ"א כתב דהוה רק הדיוט, לפי עניות דעתי, ענין בל תוסיף אינו אלא באותו מעשה עצמו בתוספות כגון חמשה פרשיות בתפילין אין שינוי במעשה רק מוסיף פרשה וכן הישן בשמיני בסוכה אין חילוק במעשה השינה רק מוסיף יום אבל זה שינוי במעשה הישיבה שהתורה אמרה דירה של הנאה לא דירה של צער, ודומה למה שכתבו התוספות באוגד שלא במינו לא חשיב תוספות לרבנן משים דאין יוצא בלקיחה אלא דרך גדילתו והאגד נוטל שלא כדרך גדילתו הרי דכשיש שינוי לגג במעשה אין בל תוסיף".
התורה אמרה שצורת המצוה היא מחצית השקל בדייקא, לא פחות ולא יותר. אין כאן בל תוסיף ובל תגרע.
ועדיין צ"ע, גם שני אתרוגים הם שינוי בצורת המצוה, למה יש בל תוסיף? יש לחלק ששני אתרוגים הם תוספת בכמות ולא באיכות. ואילו תוספת נתינה היא שינוי האיכות.
והביאור, בהקדם למה התורה כתבה 'העשיר לא ירבה ודל לא ימעיט', למה לא מספיק "לא ירבה ולא ימעיט"? בשעת הנתינה הוא נותן להראות עשירותו, זה שינוי בצורת המצוה. הדל לא ימעיט – בשעת נתינה הוא נותן להראות עניותו. נתינה שונה היא צורה אחרת. לכן אין כאן בל תוסיף ובל תגרע. [נפלא!!]
מהלך ב' – כשהמצוה היא התכלית, אין בל תוסיף. כאן התכלית שיהיה כסף לבית המקדש, ואין איסור בל תוסיף. לדוגמה – אין איסור לעשות שתי מעקות, כי התכלית היא שלא יפול הנופל. לא נאמר איסור בל תוסיף אלא בעבירות שבין אדם למקום. אבל במצוות בין אדם חבירו שהמצוה היא התכלית אין בל תוסיף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה