יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

מעמד ולד של גוי הבא על בת ישראל

הגה"צ רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

מפורסם בשם הגרי"ז ז"ל מבריסק לבאר בהא דכתיב 'ויעש להם בתים' שהקב"ה נתן שכר למילדות העבריות כהונה ומלכות, שהי' בזה מידה כנגד מידה, דאם יהרגו כל הזכרים היהודים לא ימצא לא כהן ולא מלך כי בכהונה לא יתכן כהן אם אביו אינו כהן ומלך לא יתכן אא"כ אביו מישראל, אבל יהדות אינו תלוי באב כי גם אחד שאמו מישראל ואביו אינו מישראל ה"ה ישראל גמור. 


והנה חדשות אני מגיד, שאין הדבר מוסכם, ודעת הרבה ראשונים ז"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד גוי ואפרטם בע"ה בקצרה. 

א] דעת רש"י ז"ל בקידושין ס"ח ב' ד"ה לימא דלמ"ד עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר היינו שאינו ממזר והיינו מטעם דשדינן לי' בתר אביו הגוי, וכדכ' המהרש"א ז"ל לקמן ע"ה ב'.

 ב] דעת התוס' בקידושין ע"ה ב' ויותר מפורש בפסקי התוס' שם דהוי גוי יעו"ש במהרש"א. 

ג] הגרעק"א ז"ל בשו"ת כרך ד' [מהדורת המאור] סי' כ"ו, כ' דדעת התוס' ביבמות ט"ז ב' ובבכורות מ"ז א' דהוי גוי, ועי' בדברי הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד סי' רס"ו סי"ב. 

ד] הפתחי תשובה ז"ל באבן העזר סי' ד' סק"א הביא כמה אחרונים ז"ל דס"ל הכי לדינא יעו"ש. 

ולענ"ד ג' ראיות נפלאות בע"ה דהולד גוי. 

א] נלע"ד ראי' נפלאה בע"ה בדרך החידוד, דהנה אמרי' בקידושין ל"א א' דבנתגרשו אביו ואמו כבוד שניהם שוים ויכול להקדים לכבד איזה מהם שירצה, והנה קיי"ל דכבוד רבו וכבוד אביו כבוד רבו קודם שרבו מביאו לחיי העוה"ב ואביו מביאו לחיי העוה"ז, ועתה בואו חשבון, אי נימא דעכו"ם הבא על ב"י הולד ישראל גמור, הי' מן הדין דכבוד אמו קודם עכ"פ בנתגרשו דהא היא מביאתו לחיי עוה"ב דרק על ידה הוי יהודי ואביו אינו מוסיף בזה כלום דגם אם אביו הי' גוי הי' הוא יהודי, ונהי דלולי אביו לא הי' נוצר מ"מ הא גם באביו ורבו לולי אביו לא הי' נוצר, ומדחזינן דשניהם שוים מוכח דאין הולד ישראל אא"כ גם אביו ישראל ושפיר כבוד שניהם שוים ודו"ק ואין לדחות דאביו ואמו שהביאוהו לעולם כחם שוה ושאני אביו ורבו שבא אחר שנסתיים פעולת ההורים ומחנכו והופכו מע"ה לת"ח הוי כיצירה חדשה דמביאו בזה לחיי עוה"ב, דאדרבא מסתברא דאזלי' בתר עיקר יצירתו ובזה איכא עדיפות לאם מלאב. ואין להק' דא"כ כבוד אמו וכבוד רבו נימא כבוד אמו קודמת, לאו קושיא היא כיון דלשניהם איכא מעליותא שמזכים לו עוה"ב ומתוך שניהם רבו עדיף דהוא משלים היצירה, אבל באביו ואמו הדרי' לסברא שכתבנו דאמו קודמת דמביאתו לחיי עוה"ב, ודו"ק היטב. 

ב] אמרי' בירושלמי והובא בשו"ע אהע"ז סט"ו סי"ב דאברהם אבינו ע"ה אסור בכל נשי ישראל ושרה אמנו ע"ה אסורה בכל אנשי ישראל, והנה הרא"ש ז"ל בפ"ב דיבמות ס"א הוכיח מהא דאברהם אסור בכל נשי ישראל דבת בן בן בנו אין לה הפסק ואסורים לעולם ודלא כדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמותרת לו, והחלקת מחוקק והבית שמואל ז"ל שם כ' לדחות הראיה, ד'נשי ישראל' היינו הנשואות ואסורות משום כלת בן בן בנו דבזה לכו"ע אין לה הפסק ואסור לעולם. וכ' הבית שמואל ז"ל בסקי"א דאכתי תיקשי אהא דקתני בירושלמי דשרה אסורה בכל אנשי ישראל והרי להרמב"ם והרא"ש ז"ל אם אבי אבי אביו יש לו הפסק ואמאי שרה אסורה, ול"ל משום אם אמו דאין לה הפסק דהא ליצחק לא הי' בת ותי' דאנשי ישראל אסורים כיון דשרה היתה אשת אבי אבי אביו ובזה לכו"ע אין לו הפסק יעו"ש. ומעתה אי נימא דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור צ"ע הא שפיר משכח"ל איש ישראל ששרה מותרת לו וכגון הנולד מאב גוי ואם ישראל דהוא ישראל גמור ושרה אינה אשת אבי אבי אביו כיון דאביו גוי ואמאי קתני בירושלמי שאסורה בכל אנשי ישראל, אלא בע"כ דלא משכח"ל איש ישראל שאביו אינו ישראל דאם אביו גוי הוא ג"כ גוי. וי"ל, דהנה באמת בלא"ה תיקשי הא איכא אנשי ישראל שאבות אבותם היו גרים ושרה מותרת להם ובע"כ דכונת הירושלמי 'אנשי ישראל' היינו אותם שהם ישראלים גמורים עד יעקב אבינו ע"ה וא"כ נימא נמי דכונת הירושלמי 'אנשי ישראל' היינו אותם שאביהם נמי ישראל, והנה מלבד שזה דוחק גם הקושיא מגרים י"ל דלא שכיחי כ"כ אבל ישראלים שאביהם גוי שכיחי טפי ה"י. ועי' קידושין ע"א ב' דקאמר ר' יוחנן "אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן דילמא מהנך דכתיב נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה" 

ג] אמרי' בקידושין ס"ט א' עשרה יוחסין עלו מבבל ובגמ' הביאו מקור מפסוקים דהעלה כל הנך יוחסין, והנה לענין ממזר שתוקי ואסופי אייתינן התם ע' א' מקרא "ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם תל מלח וכו' תל חרשא זה שקורא אבא ואמו משתקתו והיינו שתוקי, ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם זה הוא אסופי שנאסף מן השוק, ורש"י ז"ל התם בד"ה זה אסופי הק' מנלן דזה אסופי נימא ד'ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם הוי נמי שתוקי ותי' "דאילו שתוקי מכיר להודיע אמו שהיא מישראל והכא לא ידעו אם מישראל הם". ומעתה אי נימא דעכו"ם הבא על ב"י הולד גוי הדק"ל קו' רש"י ז"ל לדוכתי' מנלן דזה אסופי נימא דגם זה שתוקי והא דלא ידע להגיד אם ישראל הוא דנהי דאמו ישראלית שמא אביו גוי וא"כ גם הוא נכרי אלא בע"כ דלא יתכן אחד שאמו מישראל והוא גוי דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ולכאו' זה ראי' אלימתא. ונראה לדחות הראי' בהקדם הא דכ' רש"י ז"ל ד'בית אבותם' היינו האב ו'זרעם' היינו האם, ולפו"ר צ"ע למאי הוצרך לכך, ונראה דקשיתי' לרש"י ז"ל קושייתינו הנ"ל דמה ראי' שהוא ישראל ממה שאמו ישראלית הא שמא אביו גוי וא"כ גם הוא נכרי וע"כ פירש דבקרא משמע דגם את האם אינו מכיר לומר שהוא מישראל וזה ודאי אסופי ולא שתוקי דשתוקי עכ"פ יודע שאמו מישראל ואין הכונה דא"כ גם הוא ישראל אלא הכונה דעכ"פ אמו ודאי מישראל. ויש להוסיף תבלין לכך, דהנה המהרש"א ז"ל הנ"ל הוכיח מדברי רש"י ז"ל בס"פ האומר דעכו"ם הבא על ב"י הולד גוי, ולמאי דהוכחנו השתא מדברי רש"י ז"ל נמצא דברי רש"י ז"ל יובנו כמין חומר דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל דכיון דס"ל דעכו"ם הבא על ב"י הולד גוי הוצרך לפרש דמפורש בכתוב דגם את אמו אינו מכיר דאל"כ ליכא ראי' דהוא אסופי ודו"ק היטב.

לסיכום: 

א] דעת כמה ראשונים ואחרונים ז"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד גוי וצריך גירות. ב] יש להוכיח בע"ה ראי' נפלאה מדחזינן דבנתגרשו כבוד אב ואם שוים. ג] יש להוכיח כן מהא דקתני בירושלמי דשרה אמנו ע"ה אסורה בכל אנשי ישראל. ד] יש לבאר לפ"ז דברי רש"י ז"ל בקידושין גבי עשרה יוחסין, דרש"י ז"ל לטעמי' אזיל דהולד גוי. 

יום שני, 25 בדצמבר 2017

אורות הגבעה - פרשת ויחי תשע"ח


                                                    
                 

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

לכאורה עיקר השבח הוא במש"כ ויט שכמו לסבול וא"כ למה פתח ברובץ בין המשפתים שפירש"י דהיינו כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא ע"כ, ומה הענין לפתוח בכך את שבחו של יששכר ומה הקשר??
ונראה כך: כתוב "וירא מנוחה כי טוב", ועי' באוה"ח הקדוש שיש ג' דברים - טוב, מועיל וערב, שמנוחת העוה"ב טוב בעצם הוא ומשא"כ הארץ היא רק 'נעמה' ומשום כך בחר במנוחת העוה"ב עיי"ש. ולכאורה הרי הוא חשבון פשוט שכולם מכירים בו ומאמינים לזה, ומדוע זכה רק יששכר להנהגה זו? אכן הדגיש הכתוב וירא מנוחה וגו', והיינו שהאדם הנמצא בתוך חיי העוה"ז רואה את עריבות הארץ, ואילו את מנוחת העוה"ב אינו רואה אלא רק מבין ומאמין, וכשיש סתירה בין מה שרואה ומרגיש ובין מה שמבין ומאמין, מנצחת הראיה בחוש את ההבנה המופשטת, ועי"ז בוחר בנעים ולא בטוב. [וידוע מאמר העולם שאם העוה"ב הי' כאן והעולם הזה הי' מבואר בס' ראשית חכמה לא הי' קושי לבחור בעוה"ב, והקושי הוא מחמת שהעוה"ז הוא כאן והגיהנם מתואר רק בס' ראשית חכמה] ומשא"כ יששכר זכה שגם המנוחה היתה אצלו בגדר של ראיה, וכשיש ראי' של הטוב ושל הנעים, כיון שזה טוב בעצם וזה אינו אלא ערב לשעתו, משום כך בחר בטוב שהיא המנוחה. ועיין בב"ר כאן וירא מנוחה וגו' זו תנעם, ואת הארץ כי נעמה זו נעים ע"כ. וי"ל הכונה כנ"ל דהארץ עכשיו נעימה אבל אין זה נעים להבא כשיגיע לחיי העוה"ב ומשא"כ מנוחה תנעם [בלשון עתיד] אח"כ וכיון שכנ"ל בשניהם כתוב וירא – ראייה חושית, הוא בחר במה שיהי' נעים בעתיד ולא במה שנעים רק עכשיו שנעימות זו [של עולם הבא] נצח היא וזו [של הארץ ועולם הזה] אינה אלא לשעה קלה.  
וזהו מה שהקדים פסוק י"ד יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים, שבא לבאר מהיכן זכה יששכר דווקא שתהא אצלו המנוחה בגדר ראי' וע"ז אמר חמור גרם, ובגמ' נדה דף ל"א איתא דמש"כ חמור גרם היינו שחמור גרם לו, עיי"ש שהקב"ה סייע ללידתו שהחמור נטה לאוהל לאה עיי"ש, והיינו דמתחילת ברייתו נולד מתוך השגחה מיוחדת שלא במהלך הטבע וחיי העוה"ז ועי"ז כבר מראשית ברייתו הביא עצמו למצב של רובץ בין המשפתיים וכפירש"י שאין דירתו בביתו אלא בין המשפתיים שהוא בין הגבולות עיין רש"י ות"א, והיינו שלכתחילה העמיד את עצמו מבחוץ לגבולות העולם ולא כמי שדירתו היא העוה"ז ועי"ז שגם העוה"ז הי' אצלו מבחוץ, השיג ש"וירא מנוחה כי טוב" וגו' שכל ששני העולמות בשוה הם אצלו כלפי בחינתו אותם, הו"ל ראי' של מנוחה וראי' של הארץ כי נעמה, ובזה פשוט שבאה הבחירה של ויט שכמו לסבול שהוא נגד הנעמה של הארץ, כי הטוב המקסימלי בארץ היא להטות שכם ולסבול כדי להגיע לטוב האמיתי. וע"ז סיים ויהי למס עובד, שהכונה היא לכל עניני הגשמיות שלא היו אצלו תכלית אלא רק מס ועבדות המתחייב לשאת אותו כל זמן שהוא בדירת ארעי של העוה"ז והכל רק היכ"ת לקיים את נפשו כדי שיהי' במצב של ויט שכמו לסבול ומשום שלא ראה כל תכלית בארץ שאינה אלא נעמה ולא טוב דממילא אינה אלא מס עובד, וכנת'. [עפ"י הס' די באר]

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.
לאור דברי הפסוק, כמה מפתיע לגלות שיעקב לא בדיוק בירך את כל בניו. לראובן נאמר: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה. וברש"י "פחז כמים" - הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם לכך.
"אל תותר" - אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך ומהו הפחז אשר פחזת",
"כי עלית משכבי אביך אז חללת" - אותו שם שעלה על יצועי והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי.
איפה הברכה?
או שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. [ועי' רש"י]
זה לא נשמע כמו ברכה אלא כביקורת נוקבת.
אם כך, מתאים היה לומר שלחלק מהשבטים ניתנה ברכה, ולחלק – ביקורת ותוכחה.
והתשובה היא שכוווולם קיבלו ברכה, ואלו שקיבלו את הברכה הגדולה ביותר הם ראובן שמעון ולוי. הברכה החשובה ביותר היא לדעת מה נקודות התורפה שלך, איפה את צריך להשתפר, איפה התפשלת. באנו לעולם כדי לתקן את עצמינו ואם לא נדע מה לתקן – נצא מקוללים. [לצורך כך יש לכל אחד אשה, שפעמים רבות גם מצטיינת בכך שהיא מרעיפה על הבעל ברכות מהסוג שקיבלו ראובן שמעון ולוי... אני לא ממליץ על כך אבל כך הם פני הדברים].
ומאידך – צריכים לדעת גם את מעלותינו וגם בזו יש ברכה רבה. ולכן תיאר גם מעלות חלק מהשבטים. [עי' בס' דעת חכמה ומוסר ח"א מאמר ק"ד]. ביקש לגלות את הקץ ונסתמה ממנו. התחליף לגילוי הקץ היה לגלות לשבטים את מעלותיהם וחסרונותיהם, ומתוך מודעות עצמית, ועבודה עצמית, סלולה הדרך לגאולה אישית, כלל-ישראלית וקוסמית. ויש להאריך מאד ואין כאן המקום.  


וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

ושכל את ידיו מתרגמינן אחכמינון לידוהי. 

א] המפרשים עומדים על דברי התרגום, איך שייך חכמה לידים. ומצאתי תירוץ נפלא מרב גדול מגזע רשכבה"ג מרן הבעל שם טוב זצ"ל שאומר כך: ידוע כי קודם החטא היו כל המצות נרגשים ברמ"ח איברים ושס"ה גידים וכל אבר וגיד היה נמשך למצוה השייך לו ולמה שהוא נברא בשבילו, אך כשחטא אדם הראשון נסתלק ההרגשה הזאת, וכשבא אברהם אבינו ע"ה והתחיל עולם התיקון לתקן מה שפגם אדם קדמאה והיה אורו ית"ש מופיע עליו וכבוד ה' זרח עליו ועל כל איבריו ושס"ה גידיו. וכן יעקב היה במדריגה הזאת ולכך כשרצה לברך את יוסף, היה מסתפק איזהו יברך בימין כי מנשה הבכור והדין נותן ששייך לו הימין אך ראה ברוח הקודש כי מהבן הקטן יתגדל ויתקדש שם השי"ת ביותר בעולם כמ"ש וזרעו יהיה מלא הגוים וכמאמר חז"ל שקאי על אפרים ולא ידע מה לעשות. ולכן סילק הדבר מהבחירה ונשען על ה' ובהרגשת איבריו וידיו. ולכן ניחא תיבות וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, דלכאורה תיבות וישלח מיותר דהיה צריך לכתוב וישת את ימינו, ולפי מה שאמרנו ניחא, דשלח ידו מבחירתו ולהיות הם עושים כפי הרגשתם. וזה שאמר ליוסף ידעתי בני ידעתי, דלכאורה תמוה השנות תיבות ידעתי. אך הכוונה ידעתי בני מה שאתה רואה לעינים ויודע, אך ידעתי עוד יותר ידיעה שכלית וזה שמפרש המתרגם אחכימנון לידוהי והפסוק מפרש למה סילק ידו מבחירתו כי מנשה הבכור הוא יותר גדול במעלה עכ"ד. ויש להבין לפי דבריו איך לא חשש להעדיף את הבן הצעיר אחרי כל מה שקרה ליוסף בעקבות העדפת יעקב אותו על פני אחיו. אבל לפי הנ"ל מובן, שסילק את בחירתו והשאיר את הדברים ביד ה'. ועי' בס' עלי שור ח"א עמ' ר"ט על עבודת האברים דהיינו להרגיל את האברים שלנו לקיים רצון הבורא.   
ב] כתב רבינו בחיי כאן וז"ל והיתה הברכה חלה עליהם בסמיכה זו כאשר כתוב ביהושע ויסמוך את ידיו עליו כדי שיאצל רוח הקודש על הנסמך ומזה הענין היתה הסמיכה בזמן החכמים גם ברכת הכהנים בנשיאת כפים כי לא יתכן לכהן הנושא את כפיו שיסמוך את ידיו על כל אחד ואחד מישראל. ועל זה היה פורש כפיו למעלה כדי להאציל כח הברכה למטה ממקור הברכה העליונה עכ"ל מבואר מדבריו דענין נשיאת הכפים בברכת כהנים היא להאצלת הברכה ממקורה למטה נמצא דהידיים הם חלק מעצם הברכה שכן הם גורמים השפע.
עפי"ז הסביר בס' שירת יהודה דברי רבותינו בתוס' יבמות [ז א] שכתבו דהאי דינא דכהן שהרג לא נושא כפיו הוא דוקא בנשיאת כפים ולא בעבודת הכהנים וטעמא דמילתא משום דלפי שהרגו בידו אין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בהאי קרא "בפרשכם את כפיכם וגו". וצ"ב למה גבי עבודה לא נפסול כהן שהרג את הנפש מהאי טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור ואיך יעבוד בידו שהרג בה? אכן לפי דברי רבינו בחיי א"ש, דנשיאת כפים ענין הסנגוריא והברכה שבזה היא חלה ע"י ידי הכהן דוקא כמבואר בדבריו דהשפע יורד ע"י הרמת הידים ורק בזה שייך לומר דינא דאין קטגור בידי שהרג נעשה סניגור לברך על ידי אותו יד ומשא"כ בעבודת הקורבנות ענין הסנגוריא שיש בכפרת הקרבנות נעשה ע"י הקרבן גופא וידי הכהן בעבודתו אינם חלק מהכפרה כמובן והם רק היכי תמצי לעבודתו וע"כ לא שייך למימר בזה אין קטגור נעשה סניגור עכ"ד.
מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדוש "נקי כפים". אם כהן אינו ישר בעניני משא מתן, איך יברך את ישראל בידים מלוכלכות??
ג]  כתב הגרי"ל בלוך זצ"ל: מצינו שבשעת הברכה שם המברך את ידו על ראש המתברך כי ההתקרבות הגופנית פועלת הרבה להתקרבות נפש חמברך למתברך בשעת הברכה וע"י סמיכת הידים נמסרת הברכה לראש המתברך ומתחזק כח השראת הברכה וזה מפני שכל עניני חנפש של האדם אף היותר נעלים צריכים לחדור דרך כוחות הגוף שבהם מתלבשים כל הכוחות הנפשיים של האדם כל זמן שהוא מלובש בחומר. ועד כמה מקושר כח הברכה והשפעתה גם עם עניני הגוף ותנועותיו החמריים אף היותר קטנים נוכל להתבונן מזח שכשחפץ יעקב להגדיל ברכת אפרים על ברכת מנשה שכל את ידיו והניח יד ימינו על ראש אפרים, ומפרש הספורנו "כי אמנם הסמיכה ביד תכון הנפש אל מה שנסמך עליו כענין ויסמך ידו עליו וכח הימין חזק מכח השמאל ותכוון יותר סמיכת הימין אל הימין ממה שתכוון אותה סמיכת השמאל אל השמאל".

רואים אנו שבהתקרבות גופנית במדה דקה כזו שנמצאת בסמיכת ימין יותר על שמאל אפשר להשפיע על מהלך כל הברכה ומדת השראתה ההפרש הדק מן הדק הנראה לעינינו שנעשה בנפש האדם להתקרב יותר למתברך בסמיכת הימין, הלוחצת על הראש ביתר חוזק מבסמיכת השמאל היא באמת הפרש גדול מאד במקום שמשם הברכה שופעת וזה הרושם הקטן אצלנו מחזק ומגדל את כח הברכה והשפעתה לאין שיעור וערך.

וזהו כי אף שענין הברכה הוא ענין נפשי נעלה ומרומם קשור בנשמתו של האדם שבשעת הברכה נפש האדם מתרוממת ומתאחדת בשורשה עם המקור שמשם נמשך שפע הברכה ומניע הוא את כוחות השפע להמשיך זרם ההטבה האלקית באמצעות נפש המברך ומתברך בכ"ז הם עוברים דרך כוחות הגוף והחומר ומקושרים עמהם. ולפ"ז מובן לנו שכוחות האדם אף החמריים נוטלים חלק בברכת ודרוש שכל כחות האדם ימצאו במצב של שמחה והתעלות יתרה ויהיו מלאים אהבה למתברך שרק אז תצא הברכה ברצון גמור ומוחלט כי מכיון שכל עניני האדם ומעשיו יוצאים לפועל בהשתתפות כל כחותיו שנוטלים חלק בכל לכן רק מצב כזה מסוגל לברכה כשכל כוחות האדם מוצאים סיפוקם ואז רק אז יוצאת הברכה מכל האדם מהסכמת והתאגדות כל כחותיו ופועלת את פעולתה על המתברך עכ"ד. וזה כמובן סוד בקשת יעקב להביא לו מטעמים אשר אהב, שלכאורה תמוה למה הצדיק צריך אוכל טעים כהקדמה לברכה. אבל כעת מבינים אנו שגם כוחות הגוף משתתפים בברכה ויעקב רצה להפיק את ההשפעה המקסימלית מהברכה, אשר על כן ביקש לעורר ולשמח גם את גופו. ויש להעיר מכל הברכות שניתנו בלי מגע יד, חיבוק או נשיקה [עי' בספורנו בפסוק ט"ו].

ד]  בפסוק ה' נאמר ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ופרש"י לי הם בחשבון שאר בני ליטול חלק בארץ איש כנגדו. ויש להעיר שכאשר יעקב אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לא טען יוסף דלא הי' לו להקדים את אפרים לפני מנשה כי מנשה הבכור ולמה רק בברכות טען יוסף כן?

ובס' שי לתורה ח"ב עמ' קע"ז מובא בשם הגרי"ז דהא דאמר יעקב דאפרים ומנשה יהיו שבטים כראובן ושמעון לא אמר כן מלבו אלא הי' ע"פ נבואה ונבואה צריך לומר כמו שנאמרה לו והואיל ונאמרה לו בסדר הזה אין לו לשנות אבל בהברכות שהי' הדבר תלוי ביעקב לבדו, ע"כ טען יוסף דהו"ל להקדים את מנשה הבכור לפני אפרים.
ועוד תי' הגרי"ז דכל הא דבעינן להקדים את הגדול לפני הקטן הוא רק על אביהם אבל באחר אין בזה כל קפידא ולכן כאשר הקדים יעקב את אפרים למנשה בעשייתם לשבטים אין כל קפידא דבאחר שאינו אביהם אין כזה קפידא כמו שנ' אבל בהברכות שנאמר בפסוק ט"ו ויברך את יוסף ויאמר וגו' דהברכות היו ביחס ליוסף וע"כ טען יוסף דהו"ל להקדים את הגדול.

ובמדרש תנחומא פ' נשא אות כ"ט ביום השמיני נשיא לבני מנשה [במדבר ז' נ"ד]: כך שנו רבותינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן כו' ביום השמיני עושה לה מדורה בפ"ע למה כיון שהוקצה למצוותו כו' לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מן התורה. אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין שנאמר [דברים יז י] אף ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים כו' תדע לך שהרי יעקב בשעה שבירך מנשה ואפרים מה כתוב שם וישם את אפרים לפני מנשה עשה הקטן קודם לגדול וקיים הקב"ה את גזירתו אימתי בקרבנות הנשיאים שהקריב אפרים תחילה ואח"כ שבט מנשה כו'.

ודברי התנחומא לכאורה תמוהים, שמכל מצות דרבנן בא לדון על שמן נר חנוכה שנשאר דהוא אסור בהנאה מדרבנן וע"ז אמר להוכיח דבעינן לקיים גזירות חז"ל דהא יעקב אבינו גזר דאפרים יהיה לפני מנשה והקב"ה קיים גזירתו, והרי יש עוד מצות דרבנן ולמה נקט רק מצוה זו? וביותר דהא כל מצות נר חנוכה היא מדרבנן ולמה דן המדרש רק על דין מסוים בדיני נר חנוכה דמותר השמן אסור בהנאה ולא על כל מצות נר חנוכה שעיקרה הוא מדרבנן. [עי' בס' עטרת חן לגר"צ דרבקין שיחה ג', קובץ נזר התורה א' מעמ' י"ט, קובץ קול התורה נ"ז עמ' ר"ל והלאה, ס' גינת אגוז פויפר עמ' תרי"ד ועוד ועוד].

וביאר באתוון דאורייתא, דודאי יש הרבה מצות דרבנן דבריהם על אשר ציוו ואסרו וכדו' אך המיוחד במותר שמן נר חנוכה הוא דע"י גזירת חז"ל חל חלות איסור על חפצא דהשמן בעצמותו ואינו רק מצוה על הגברא לשמוע בקולם. ובא המדרש להוכיח דגזירת חז"ל אינה רק מחייבת אותנו לשמוע בקולם אלא חל חלות על הדבר וזהו שהוכיח מיעקב אבינו שהקדים את אפרים לפני מנשה והקב"ה קיים את גזירתו והיינו דגזירת חז"ל אינה רק מחייבת אותנו להתנהג ע"פ זה אלא חל על הדבר בעצמותו וכן כאן חל חלות דמנשה לא נחשב יותר הגדול ואדרבה אפרים הוא הגדול והוא קודם למנשה לכן גם בקרבנות הנשיאים קיים הקב"ה את גזירת יעקב אבינו להקדים את אפרים שיקריב את קרבנו לפני מנשה.

ולמדנו מדברי המדרש דאמנם הקדמה זו דאפרים לפני מנשה היתה ע"י זה דיעקב אבינו החשיב את אפרים בברכות ע"פ מנשה בזה דהניח את יד ימינו על ראש אפרים והוא הצעיר. וזה שנאמר וישם את אפרים לפני מנשה דבזה נקבע הדבר דאפרים יקדים את מנשה בכל מקום.
וזה שכ' רש"י וישם את אפרים בברכתו לפני מנשה להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים וכ' בשפתי חכמים אות ר' שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים כו'.
ולפ"ז כתב בס' משנת חיים דתו אין להק' על הא דגבי אמירת יעקב 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי' לא טען יוסף כי מנשה הבכור כמו שטען על הא דהקדימו בברכות, הואיל ובעיקר הדבר לא הי' איכפת ליוסף אם מקדים את אפרים לפני מנשה אלא רק משום דקבע ועשה את הקטן לגדול דיהיה כך בכל ענין וענין ע"כ טען יוסף לא כי אלא מנשה הככור. אבל באמירת אפרים ומנשה כראובן  ושמעון יהיו לי עדיין לא הי' בזה קביעות ועשיית הקטן לגדול לכן שם לא טען יוסף ולא כלום. וזהו שאמר המדרש רבה כשם שקדמו כאן קדמו בכל מקום כו' היינו דלא בא למנות את המקומות אשר בהן הוקדם אפרים למנשה אלא בא להורות דמכח מעשה זה דיעקב אבינו דכתיב ביה וישם את אפרים לפני מנשה, נקבע הדבר דלעולם יקדים אפרים את מנשה. וזה שאמר המדרש כשם שקדמו כאן כן קדמו בכל מקום, היינו דכאן גבי הברכות דאפרים ומנשה נקבע הדבר דאפרים יהיה קודם למנשה בכל מקום וכל אותם המקומות שקדם אפרים למנשה הוא מכח הא דהקדימו יעקב לאפרים ע"פ מנשה בברכות ולכן לא נזכר במדרש את הקדמת אפרים למנשה בעשייתם לשבטים, דהא כיון דמעשה עשייתם לשבטים קדם לברכות אפרים ומנשה, הרי הא דקדמו גבי עשייתם לשבטים אינו מכח דהקדים את אפרים למנשה בהברכות וכאן מנה רק המקומות דהוקדם בהן אפרים למנשה בכל מקום.
ועל הפסוק ב' ויתחזק ישראל וישב על המטה כ' בדעת זקנים ולא רצה לברכם כשהוא במטה שלא לאמר מתנת שכ"מ היתה ברכתו ולא היה מיושב בדעתו עי"ש וצ"ב דאיזה מתנה יש בברכה דיאמר דהי' מתנת שכ"מ והרי הברכות הם כלפי שמיא ומה לי מה יאמר. אולם לפי מש"נ במדרש דע"י הברכות שהקדים בהן את אפרים למנשה חל ענין זה דאפרים קודם למנשה בכל מקום, אם כן לענין זה הוצרך יעקב להוכיח דאינו שכ"מ ואינה מתנת שכ"מ אלא דאמנם הי' בדעה מיושבת כאשר קבע דאפרים קודם למנשה בכל מקום.
ה] בפסוק י"ד שכל את ידיו. בפסוקים ט"ו-ט"ז בירך. ורק בפסוק י"ז פתאום "התעורר" יוסף שהשית יד ימינו על ראש אפרים ובפסוק הבא העיר לו על כך. למה המתין עד אחרי הברכה?

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר – ענין עין הרע

כותב הרב דסלר: לפני הרבה שנים ביארנו שפעולת עין הרע מושרשת בעובדה שנפשות כל בני אדם קשורות ומעורות זו בזו וחייהם תלויים זה בזה בשורשם הרוחני, ואם אחד מקנא בחברו ועינו צרה בו, היינו שעצם מציאותו של חבירו מטרידה אותו והיה רוצה לראותו בכל רע, (שזוהי גדר עין רעה, כמו שביארנו בראש דברינו), או במדה וחיי חברו תלויים בו, כנ"ל, יתכן ויוכל לגרום על ידי זה למעט מחברו שפע החיים, וממילא יהיה יותר עלול לנזקים ולאסון. ומהר"ל ז"ל מלמד אותנו שגם אם לא איכפת לו צרכי חברו יכול זה להחשב כעין הרע, כי כל מי שרואה לחברו צרכים חיוניים ויש בידו לעזור ולא איכפת לו, הריהו מכריז בזה שמציאותו של חברו אינה מענינת אותו, היא מיותרת בשבילו, והרי זה גדר עין הרע. אם "בא לידינו ופטרנוהו, ראינוהו והנחנוהו" בלי לטרוח עבורו להמציא לו את המעט הדרוש לו, הרי זה צרות עין וזלזול בחייו הגובלים עם שפיכות דמים.

איך ניצלים מעין הרע? כשאדם מקנא בחברו ומביט בו בעין רעה, הרי הסברנו איך כח זה של עין הרע יכול להזיק לחברו, אבל הרי לית דינא בלא דינא, ובמה אשם חברו שמדת הדין פוגעת בו? ביארנו אז שיתכן שהוא נתבע במדת הדין מפני שהוא גרם, במדה מסויימת, שהראשון יקנא בו. הרי בדוק ומנוסה הוא שמי שאינו חי בעד עצמו כלל והוא "נותן" ולא "נוטל" בכל עניניו, איש כזה אינו מעורר קנאה כלל. כן אמרו ז"ל על זרעו של יוסף, "דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין... עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו". (ברכות כ'). ויש שדרשו אותו מדכתיב "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף וכו'. דגים אלו יש בהם שני ענינים, הם מכוסים מן העין, והם חיים כאילו בעולם אחר ואינם מתחרים עם יושבי היבשה כלל, חז"ל רוצים ללמד לנו בזה שמי שחי סמוי מן העין ושאיפותיו הם לגמרי אחרות מאלו של הרחוב, אינו מעורר קנאה לעולם.
על כן בן תורה שרוצה לשבת בשלוה על התורה והעבודה ולגדול במעלות הרוחניות, עליו לומר די לבקשת העולם הזה, זוהי מדרגת כל בן תורה אמיתי, שאומר די לכל אשר יטרידהו בלימודו, די לשאיפות הגשמיות, די לחלומות, ולא עוד, אלא שרק בדרך זו יוכל להתרחק מקנאה ועין הרע ויוכל להגיע לדרגת טוב עין, שהיא פאר מדות האדם... (חלק ד עמוד ה)

האם מחל יוסף לאחיו?

דעת ספר החסידים ורלב"ג [בראשית מו כז] שיוסף מחל לאחיו בלב שלם. [וכן איתא באסתר רבה ז כה]. אמנם רבינו בחיי חולק עליהם [בראשית נ י"ז] "אע"פ שהזכיר הכתוב 'וינחם אותם וידבר על לבם' שנראה בזה שהיה להם ריצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם ואם כן מתו בעונשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחילתו ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס להיפקד אחר זמן בעניין עשרה הרוגי מלכות".
לכאורה צודק רבינו בחיי בסברתו, "אין ייסורים בלי עון" [שבת נה ע"א] ואם מחל יוסף לאחיו אין הדין נותן להעניש בעתיד עשרה מגדולי ישראל על מעשה שנמחק ואיננו. עיין ברית עולם של החיד"א על ספר חסידים שכתוב לתרץ שהנמחל בין אדם לחברו עדיין טעון כפרה בין אדם למקום. ודבריו צ"ע שהרי אחר מחילת יוסף מסתמא עשו אחיו תשובה גמורה גם על חלק חטאם שבין אדם למקום ומדוע נזקקו עדיין לכפרה?
בקובץ מוריה [תשרי תשע"ד] כתב שהגם שיוסף מחל לאחיו לדעת ספר החסידים בהתאם למעלתו, אמנם לא עלה בידם בכך לתקן את כל אשר עיוותו כלפיו שהרי איבד יוסף את מעלתו כ"בר חכים" [אונקלוס בראשית לז ג] שהרי יעד אותו יעקב אבינו להיות ממעתיקי המסורת [רש"י שם] ושלח בסוף את יהודה דוקא לייסד בית תלמוד במצרים [שם מו כח ורש"י]. השנים שהשקיע יוסף בשרותה של מלכות מצרים [שמונים שנה ספורנו שם לז ז] פגעו בתורתו כדאיתא בחז''ל [בראשית רבה עט ה] ששכח תלמודו מחמת אונס. נמצא שרושם גועל חטאם היה בגדר מעוות שאינו יכול להתקן [חגיגה ט ע"א] למרות מחילת יוסף, וכמשל רבינו יונה של הבגד שנזקק לכיבוס נוסף עיי"ש.  ועי' עוד מש"כ בזה בס' אמרות משה [עמ' כ"ד-כ"ה], קובץ בית אהרן וישראל [קל"ד עמ' קנ"ד], פרדס יוסף [וישב פ' ל"ז], ס' אורה ומחה [מעמ' קל"ט], ס' אורי וישעי [יונגרייז ענין ס"ח], באר צבי [קריוזר פ' ויגש], במי התורה [בודנהיימר פ' ויגש], משנת חיים [סי' קי"ז], פנינים מבי מדרשא] ועוד ועוד ועוד וחדלו לספור כי אין מספר.

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

א] כל הסיפור של יוסף עם אחיו עד שהתגלה היה נועד להביא אותם להכרת העוול שעשו וממילא לתשובה. לדוגמה, יוסף רצה שימסרו את הנפש על בנימין בן רחל כדי לכפר על מה שעשו לו, ליוסף בן רחל, "אני יוסף העוד אבי חי" נאמר כדי שירגישו את הצער של אביהם על מה שעשו לו. כלומר, "העוד אבי חי" אחרי כל הצער שגרמתם לו? וכו' וכו'.
על דרך זו בפרק מ"ד פסוק ד', יוסף אמר לאשר על ביתו לרדוף אחרי האחים ולומר להם "למה שילמתם רעה תחת טובה", שזה בדיוק מה שעשו ליוסף, שרצה להשפיע עליהם שפע רוחני והם לא הכירו בכך וקינאו בו. עכשיו האחים באים לבקש מחילה ואומרים "כי רעה גמלוך", הגמול שלך לא היה חסד שהיה מגיע לך אלא רעה, ובכך יש הכרה בחטאם.
ב] איפה צוה יעקב לפני מותו? רש"י כותב ששינו מפני השלום. אבל לכאורה אין כאן שינוי אלא המצאה מחודשת. עי' בס' 'מחנה דן' שהציווי לפני מותו היה "האספו" כלומר שצריכים להתאחד עיי"ש. וממילא כלול בזה רמז שיוסף ימחל להם. ועי' בס' מים חיים [עמ' תשנ"ד] שהביא מהגמ' בפסחים קי"ג: שציווי אינו צריך להיות מילולי אלא גם התנהגות מסויימת יכולה להתפרש כציווי ולכן יעקב, שכל מהותו היה שלום [איחוד כל האבנים לאבן אחת, "ראה נא את שלום אחיך ושלום הצאן", הניסיון להשלים עם עשיו וכו'] כאילו צווה אותם.     
ג] כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות תשובה הלכה ט' כתב וז"ל ואפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לרצותו ולפגע בו עד שימחול לו לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם וכו" עכ"ל. ומשמע מדברי הרמב"ם דבפעם ראשונה צריך לבקש מחילה בעצמו בלא שליח. וכן כתב בעין יעקב סוף יומא דמה שיש נוהגים כאשר יחטא איש לרעהו והקניטו בדברים נכנס אדם אמצעי לתווך השלום ביניהם ואחר שמדבר עם הנעלב ומפייסו חוזר ובא המעליב עצמו לבקש מחילה מנהג טעות הוא אלא עליו ללכת מתחילה בעצמו אצל הנעלב ויבקש ממנו מחילה עד שיאמר לו סלחתי.
וקשה, שבגמ' ילפינן מכאן דבעי לבקש מחילה ג' פעמים וחזינן שאחי יוסף שלחו אליו לפייסו ורק לאחר מכאן נאמר שם [פסוק י"ח] וילכו גם אחיו ויפלו לפניו, וא"כ מבואר בפסוק שאין קפידא לשלוח שליחים בתחילה וצ"ע.
ועי' בס' חבצלת השרון ש"שא נא פשע אחיך" מתייחס לחלק של בין אדם לחבירו ואילו "שא נא לפשע א-להי אביך" מתייחס לחלק של בין אדם למקום עיי"ש האורך. 

וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ – זבולן בעל כרחו

נשים לב – זבולן שמח בצאתו. הוא מרגיש שותף מלא ללימוד של יששכר, מה שנותן לו שמחה, כוח, מרץ, אנרגיה, ותוכן רוחני לכל עיסוקי החול שלו. בימינו השתנו סדרי בראשית. יש אלפי זבולונים שהם מוכרחים בלית ברירה להיות תומכי תורה, ולא תמיד השמחה היא מנת חלקם. כוונתי למושג המקודש הנקרא "שווער". אומרים לשווער פוטנציאלי – "או שתתחייב על עשרות אלפי שקלים שאין לך, או שבתך תשב בביתך עד שתלבין שערותיה". הבעיה היא שאין לו עשרות אלפי שקלים מיותרים. הוא בקושי גומר את החודש, ופעמים רבות גם זה לא. נו – לא רוצה? זבש"ך [זו בעיה שלך]. שבתך תתרגל לשבת על הספה להגיד תהילים ולקחת הפסקות להשתתף בשמחות של חברותיה – אבל לא שלה. אהההה- אתה כן רוצה אבל אין לך כסף? תמכור את הדירה שלך כדי לממן דירה לחתן המיועד! כבר מכרת דירתך כדי לחתן את הבת הקודמת? תמכור כליה או אברים נוספים לא חיוניים. רעיון נוסף [אחרי שיגמרו לך האברים לסחר]: סע לחוץ לארץ ותתבזה כשגבירים נותנים לך עשרים סנט אמריקאי אמיתי או אומרים לך להשאיר מעטפה עם הכתובת שלך .... שתגיע מהר מאד לפח. הם כבר שמעו "הכנסת כלה" עשרות אלפי פעמים ואינם מעוניינים לקנות לחתן שלך דירה ולתמוך בו אחר כך. מה עושים? גמ"חים. אבל אין מאיפה להחזיר ו"לווה רשע ולא ישלם". אין ברירה.
מי ישמע את נאקתם וצעקתם החרישית של אין ספור אבות שקורסים תחת נטל של חובות. זבולונים בעל כרחם. וזה לא שהם לא רוצים. הם מאד רוצים את הזכות לתמוך באברך, ובמיוחד אם הוא חתנם. אבל אין להם.
מה עושים???     

שבת שלום ואורות אין סוף!!!




















יום שבת, 23 בדצמבר 2017

הרב אבינר על המצאות חדשות בחתונות



זמן האחרון יש אינפלציה של המצאות כדי לקשט את טכס החופה. שמא הידור מצוה? להיפך: עלבון החופה. כאילו החופה אינה דבר די משמח כשלעצמו, ואז יש להוסיף לה תכסיסים שונים. הרי הנישואים הם הדבר השמח ביותר לחתן ולכלה, והם אינם זקוקים לתוספות. שמא תאמרו: אין זה כדי לשמח אותם, אלא כדי לשמח את הקהל. הנה זו כבר המצאה . הקהל בא כדי לשמח את החתן והכלה, ועתה המצאתם שיש לשמח את הקהל. ובכלל, אולי אין זה משמחו אלא זו טרחא דציבורא.


והנה רשימה חלקית של המצאות.


1. לומר אם אשכחך ירושלים. אין לזה מקור קדום. לשבור כוס ולשים אפר על הראש החתן - יש לזה מקור קדום. אך לומר אם אשכחך זה דבר חדש שמוזכר אצל כמה אחרונים (ט"ז תקס ס"ק ד). המצאה דרגה ב' ששרים זאת, ולזה אין שום מקור. דרגה ג' שמנגנים זאת. המצאה דרגה ד' שמוסיפים עוד פיוט.


2. המנהג במשך הדורות הוא ששני האבות מובילים את החתן ושתי אמהות את הכלה.אך יש המצאה חדשה שמיובאת מאמריקה שהאב והאם מובילים את בנם או ביתם. פוסקים גדולים באמריקה כתבו בכל תוקף נגד (עי' שו"ת משנה הלכות ג קמז, ד רו). ומעשה שהגר"א שפירא היה צריך לערוך חופה כזאת. הוא הודיע שאם כך הוא לא יערוך, כי זה נגד מנהג ירושלים. שיבדקו, ואם יש מנהג כזה הוא חוזר בו. כמובן, לא מצאו.


3. המצאה נוספת: לנגן בין ברכה לברכה. יש בזה בעיה של הפסק (הנישואים כהלכתם רסו).


4. עוד המצאה - לומר דברי תורה לפני ברכות האירוסין, בין אירוסין לקידושין וגם בין ברכה לברכה, שיש בזה הפסק כנ"ל. המצאה דרגה ב' שנשים אומרות דברי תורה.


5. הזכרת נשמות. מזכירים את בני המשפחה שמתו שלא יכולים לבוא לחופה, אך הם יחד אתנו. אמנם יש מנהג שהחתן והכלה הולכים לבית הקברות להזמין אותם לחופה (זוהר פרשת בלק ופנחס. נטעי גבריאל נשואין ד, ז. והאדמו"ר מגור אמרי אמת אמר לבנו קודם החתונה לילך לכותל המערבי ולקבר רחל. שם הערה יד). אך לעשות הזכרת נשמות תחת החופה, זו המצאה.


6. אשה קוראת בכתובה. מעשה שהג"ר צבי שכטר נשאל אם מותר. הוא השיב שגם קוף יכול לקרוא. נשים נעלבו והייתה סערה. הן לא ידעו שזה מושג הלכתי שמציין שאין צורך במעשה אדם (כגון מה שכתב החת"ס שמותר לקוף להיות שליח להביא משלוח מנות. חת"ס גיטין כב ב. או מזון שהוכן ע"י קוף עדיין נחשב כ"בישול עכו"ם". שו"ת שבט הלוי ט קסד), כי מטרת הקריאה אינה אלא לעשות הפסק.


7. הכלה מברכת שהחיינו. ברור שהכלה מאוד שמחה, ויכולה לברך על בגד חדש שלובשת ולכלול במחשבתה את שמחת נישואיה, כדי להודות לד'. אבל הודאה לד' הוא ענין פנימי אישי ולא ענין של הצגות.


8. נשים מחזיקות את עמודי החופה. אין צורך להמציא ולשנות. גברים יודעים להחזיק טוב מאוד. כמובן, נשים מחזיקות את הבית, אך זה לא קשור.


9. החתן והכלה מתחבקים מול הקהל. אנו שמחים מאוד שהם אוהבים. אך נשיקה במעמד זה ודאי אסורה מכמה סיבות.


10. המצאה נוספת: אדם מכובד באחת משבע ברכות ואשתו עומדת לידו כדי לספק לו תמיכה נפשית. שלב ב: הוא ואשתו אומרים יחד את הברכה. שלב ג: האשה מברכת כשלעצמה. גדולי ישראל כבר כתבו שיש בזה איסורים רבים (הגרז"נ גולדברג בשו"ת בנין אריאל עמ' 135. וכן הג"ר יעקב אריאל בשו"ת אהלה של תורה ו לא).


11. הכלה גם נותנת טבעת לחתן ואומרת לו: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, או אני לדודי ודודי לי. הגר"מ פיינשטיין דן אם זה מבטל את כל הקידושין. מסקנתו היא שדיעבד הם חלים (שו"ת אגרות משה אה"ע ד לב ב). הגר"א ליכטנשטיין נשאל אם ממילא החליטו לעשות זאת, כיצד לעשות על הצד פחות גרוע, כגון אחרי החופה, אחרי הכרזת: תמה החופה. אך כאשר גמר לתת ייעוץ ,הוא הוסיף: דעו לכם שכך התחילו הרפורמים.


12. כמובן אנו לא מדברים כאן על דברים מופרזים, כגון שהחתן והכלה יורדים מתקרת האולם עם כלוב קטן וכך נוחתים בתוך החופה. ומעשה שפעם המגנון התקלקל, הם נשארו תלויים באוויר, אך לקח הרבה זמן לתקן, הציבור חסר סבלנות התחיל לאכול, לעיני שני הציפורים בכלוב.


13. המצאה מענינת: חופה בתוך סירה באמצע בריכת מים והציבור צופה על שפת הבריכה.


14. ולסיום, מעשה שערכו חופה על שפת בריכת המים. אך התחיל ויכוח קולני בין הרב והחתן באיזה ענין שולי. הויכוח התלהט, עברו לדחיפות, עד שהחתן דחף את הרב למים, לעיני הקהל שהריע לו. אז התברר שזה לא היה הרב, אלא שחקן שהתחפש לרב כדי לביים מריבה עם החתן, ואז הגיע הרב האמיתי,ושמחה ליהודים.


אנא חתן וכלה יקרים, אין צריך להוסיף ממרח שוקולד על סוכירה. זכורני עד היום שהתחתנתי רגיל, בפשוט, בלי כל ההמצאות האלה, והייתי מאושר עד השמים, ואני מאושר עד היום הזה.

מזל טוב.


הספד על ידי אישה - שו"ת עם הרב אבינר




יש אופנה חדשה שנשים מספידות בבית הקברות. אך לא מצאתי התייחסות בפוסקים אם מותר או אסור?

התשובה נכללת בשאלה: כיון שזו אופנה חדשה, ממילא השאלה לא עלתה על שולחנם של רבותינו. גם התשובה אם מותר או אסור נכללת בשאלה, שהרי אין לחדש סדרים בעבודת ד', כפי שכותב הרשב"א (שו"ת הרשב"א א שכג).

זה גם מה שהחרדים אומרים: "חדש אסור מן התורה", כאמירתו של החתם סופר. אבל אנחנו איננו חרדים…




לא כל מה שהחרדים אומרים אינו נכון. יש לבדוק כל דבר לגופו. גם מרן הרב קוק במאמרו "החדש במדינה ובמקדש", שולל מי ש"יבחר אלהים חדשים" (שופטים ה ח), ומסביר שביחס לכל דבר חדש, יש צורך להוכיח שהוא נעוץ בישן (מאמרי הראיה 182-181). כלומר, כיון שזה דבר חדש, יש צורך להוכיח שהוא מותר.



אולי להיפך, חובת ההוכחה היא על האוסר?

לא. כי בכל הדורות היו הספדים ונשים לא הספידו. הרי תמיד היו נשים חכמות, ובכל זאת לא ראו לנכון להספיד. וכי אנו חכמים יותר מהן?!

אולי בכל הדורות לא היו נשים חכמות. אפשר להוכיח זאת מכמה שאלות ותשובות של רבותינו. וב"ה עתה הן חכמות.

בכל הדורות היו נשים חכמות. כמובן לא בכל זמן ובכל מקום. איפה שהגברים לא היו חכמים, גם הנשים לא היו חכמות. ואם הגברים היו חכמים, גם הנשים. יתר על כן, הספד אינו ענין של חכמה, אלא מטרתו לעורר בכי. ואולי בזה יש לנשים כשרון יותר גדול מגברים. הרי עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, נשים לקחו תשעה קבים וגברים לקחו קב אחד. זה הכלל, אין לשנות סדרי עבודת ד'.

אבל, לגופו של עניין, מה הבעיה?

שתי בעיות. שמיעת קול אשה והסתכלות על אשה.

שמיעת קול אשה?! אסור לשמוע רק קול זמר של אשה!

אין זה מדוייק. הרמב"ם לא כתב קול זמר אלא קול (הלכות איסורי ביאה כא ב) וכן השולחן ערוך (אה"ע כא א).

אבל הב"ש (שם סק"ד) כותב בפירוש שקול דיבור מותר וכן חיי אדם (ברכות ותפילות כלל ד ו) ועוד?

לא מדוייק. הרי יש גמרא קידושין שרב יהודה לא רצה לומר שלום לאשתו של רב נחמן, פן תשיב לו, וקול באשה ערוה (קידושין ע א).

איני מבין, הרי בנות צלופחד דיברו עם משה רבנו, דוד דיבר עם אביגיל, אליהו הנביא דיבר עם הצרפית, אלישע הנביא עם השונמית…

יישר כח! אלו קושיות הבן איש חי על קידושין שם (בן יהוידע). הוא מתרץ על פי דברי הרשב"א ברכות שקול אמירת שלום אסור בגלל שיש בו קירוב דעת (חי' רשב"א ברכות כד א).

מובן מאוד. אבל הספד בבית הקברות אין בו קירוב דעת.

לא מדוייק. זה נכון בשיחה רגילה. אך כאשר אשה נואמת, היא עלולה להנעים קולה כמו קול של אמירת שלום.

זה חידוש גדול!

אני הדל לא הייתי מחדש, אבל בשו"ת שבט הלוי הוא אוסר דרשה ונאום של אשה מטעם זה (שו"ת שבט הלוי ג יד) וכן בשו"ת דברי יואל הוא אוסר על נשים להספיד מטעם זה (א יו"ד צח). אך כנגד, שו"ת אגרות משה מתיר שאשה תתן שיעור אם זה עומד בשלושה סייגים: באקראי, בבית פרטי ולא בבית הכנסת, והאשה תשב באופן צנוע ביותר (או"ח ה יב), למשל לא על בימה (שם ד לו). לכן, מי שרוצה, יכול להקל מבחינה זו, ולא לחשוב זאת כקול אסור. אגב, יש עוד אופנה חדשה בלוויות, שכל הקהל שר שירי קודש ואפילו שירי חול כולל נשים. כמובן, שאין זה מתאים לקבורה. אך לענייננו יש עוד בעיה, שגם נשים שרות.

ומה עם המקוננות שמוזכרות במשנה מועד קטן (ג ט)?

קושיא טובה. אינינו יודעים בדיוק במה מדובר, אך זה היה כדי לעורר בכי. וכבר התפארת ישראל שאל איך זה מותר, הרי זה קול אשה. והוא מתרץ בשם אביו שכשהמת מוטל לפניו, אין חוששים ליצר, כי יזכור יום המיתה. והוא מקשה על אביו ונשאר בצריך עיון (שם אות סח). ויש להוסיף קושיא מהסוגיא של ההספד על משיח בן יוסף לעתיד לבוא, שיש להפריד גברים מנשים, אף על פי שזו שעת צער ושלעתיד לבוא היצר נעלם (סוכה נב א). על פנים, אנו רואים משם שאם כי נשים קוננו,אך הן לא הספידו. ועיין עוד בספר רץ כצבי (אבילות סי' ט).


אם כן, מדין קול אשה אפשר להקל. אך נשאר הנימוק שאין לשנות סדרי עבודת ד'. ומה עם הנימוק השלישי של איסור הסתכלות על אשה?

זה נימוק פשוט. כתוב בכל הפוסקים שאסור להסתכל על אשה, ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה כא ב), בשולחן ערוך (אה"ע כא) ובקיצור שולחן ערוך (קנב ח) וגם ספר מסילת ישרים האריך בזה (פ' יא). אין זה דומה לאיש שקונה בחנות בה יש קופאית, שזה נקרא ראיה בעלמא לפי תומו שהמשנה ברורה מתיר (שו"ע או"ח עה סק"ז). אבל פה, הגברים מסתכלים על המספידה באריכות ומכוונים מבטם.

אבל לצערנו, גברים רבים ממילא מסתכלים על נשים?

ידוע. אך אין זה הופך את האיסור להיתר. ומה שהם עושים בחייהם הפרטיים, ד' ירחם עליהם. אך אי אפשר לקבוע על פי זה סדרי ציבור של מצוות.

יתר על כן, אותן נשים שמספידות, הרי יודעות שגברים רבים כן נוהגים על פי ההלכה שלא להסתכל על נשים, והן מכניסות אותם במבוכה, בין שמירת ההלכה לבין רצון לכבד את המת והמשפחה, לכן אין זה מן היושר לנהוג כך, ודרך ארץ קדמה לתורה.

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

שיחת הגר"י שפירא פרשת ויגש


'לא אתם מכרתם אתי'

'וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה' ובהמשך הפסוקים לכאורה יהודה לא מחדש שום דבר ליוסף. הוא בסך הכל חוזר על כל המשא ומתן שהיה בין יוסף לאחים. 'וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים'. לכאורה יהודה מאריך יותר מדי. עם מלך לא לא מדברים באריכות רבה כל כך, והוא היה צריך להגיד: 'כי אני עבדך ערב את הנער, תן לי לעבוד במקומו'. מיד לאחר מכן רואים שהסיפור של יהודה שכנע את יוסף. 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו' משמע, שיוסף מבחינתו היה מוכן להמשיך את כל התהליך עם האחים לזמן נוסף. הרי בסך הכל היתה פה לכאורה סוג של 'הונאה', הוא יודע שהם האחים, הוא משחק איתם, הושיב את 'הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ'. למה התורה אומרת שהוא לא יכל להתאפק, כלומר, אילו היה מסוגל להתאפק, היה ממשיך ולא שומע בקולו של יהודה. ובאמת חז'ל אומרים (ב'ר ויגש צג ח) שיוסף לא יכל להתאפק מפני שחשש ילכו להחריב את כל מצרים, אבל לולא החשש הזה, היה ממשיך עם ה'משחק' הזה. מה רצה יהודה מיוסף ומה המשמעות של 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק... וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי'? בהמשך, כשיוסף מתוודע לאחים הוא אומר: 'אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם'. כלומר: אתם התכוונתם לרעה, אבל בסופו של דבר יצא מזה טוב. ובהמשך: 'וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים'. ההיפך ממה שאמר קודם. בהתחלה הוא אמר אתם מכרתם אותי מצרימה, ובהמשך אמר כי לא אתם מכרתם אותי כי האלוקים, דהיינו, לא רק שאתם מכרתם וזה יצא לטובה, אלא יותר מכך, אתם בכלל לא הייתם כלום, הקב'ה שלח אותי.

והשבני דבר
בפר' וישב יעקב אבינו שלח את יוסף 'לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן' (בראשית לז יד). האם יוסף קיים את השליחות? לכאורה לא. כשיוסף שולח לקרוא ליעקב, נאמר: 'וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף', ומסביר רש'י שיוסף רמז לו שהוא זוכר כי עסקו בפרשת עגלה ערופה לפני עשרים ושתים שנה. [ העולם שואל, אם יוסף נשאר כזה למדן שזוכר את כל פרשת עגלה ערופה לאחר עשרים ושתים שנה, למה צריך לשלוח את יהודה לפתוח בית מדרש במצרים (תנחומא ויגש יב)? שיוסף עצמו שכבר נמצא במצרים יקים שם בית מדרש! ומתרצים, שראש ישיבה שעשרים ושתים שנה לומד את אותה הסוגיה- אסור לו לפתוח ישיבה. ] לכאורה כשיוסף מודיע ליעקב 'כי למחיה שלחני', הוא בעצם מודיע שהוא קיים את השליחות של יעקב. מה היתה השליחות? 'לך נא ראה את שלום אחיך'. הוא הלך לראות את שלום אחיו. אבל את 'והשיבני דבר' הוא לא קיים. כשיוסף התוודע לאחיו ולאחר מכן ליעקב, אז הוא קיים את 'והשבני דבר'. זו הכוונה 'כי למחיה שלחני', הקב'ה סובב שהוא באמת נשלח לראות את שלום אחיו, שאילולא יוסף הגיע למצרים, אז לא היה 'כי למחיה שלחני', לא היה 'שלום אחיך'. פה יוסף קיים את השליחות שלו.
יוסף בעצם אמר לאחיו שני עניינים. ראשית, אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה, אך יצא מזה דבר טוב, ושנית, 'וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה: וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים'. דהיינו, אף על פי שיעקב הוא הרי זה שאמר 'לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר', זו בודאי היתה השגחה גדולה מצד מסבב הסיבות. את מה שנוגע לאחים, שהם מכרו אותו, הוא באמת אומר להם: אתם מכרתם אותי, אבל רק טוב יצא מזה, אבל הוא צריך גם לקיים את השליחות שיעקב שלח אותו, וזו באמת היתה השגחה פרטית מיוחדת משמים שיוסף הציל את אחיו, את אביו ואת כל ביתו, ועל זה אומר יוסף לשון שליחות – 'וישלחני אלוקים לפניכם'. אמנם אתם מכרתם אותי ויצא מזה דבר טוב, אך היה לי עוד תפקיד בחיים, מה שיעקב שלח אותי, בזה לא הייתם שותפים, זה הכל היה מעשה שמיימי מאת הקב'ה.
פי המדבר לשון הקודש
בהמשך מיד, הפסוק אומר: 'וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי, הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם' אומר רש'י: 'שאני אחיכם, שהרי אני מהול ככם. ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש'. הפסוק הזה בא להוכיח להם שהוא אכן יוסף, אז הוא היה צריך להיות כתוב מיד כשיוסף אמר להם 'אֲנִי יוֹסֵף... גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ', שם אומר שם רש'י שיוסף אמר גשו אלי כדי להראות להם שהוא מהול על מנת להוכיח להם שהוא אחיהם. זה אחד הסימנים. אחר כך כשאומר להם 'מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי', שוב הוא חוזר ואומר להם 'עיניכם רואות ועיני אחי בנימין', אומר רש'י, שוב הראה להם שהוא מהול, ולא סתם מהול - מהול ככם. הכוונה, כי כשהגויים עושים מילה הם רק מלים בלי לפרוע, אנחנו מקיימים גם פריעה, ואע'פ שפריעה לא נתנה לאברהם אבינו אלא במתן תורה, אבל האבות קיימו את התורה גם קודם שנתנה, אז הוא קיים בזרעו גם מילה וגם פריעה, ולכן יוסף מוסיף 'ככם'. וגם מדבר לשון הקודש. כל זה היה צריך לומר להם כשהוכיח להם שהוא יוסף, לא עכשיו כאשר הוא מצווה להביא את יעקב.

סדרת חינוך לאחים
אומר השפת אמת (ויגש תרל'ז): מצד האמת, לולא זה, באמת יוסף היה צריך להמשיך בתהליך של 'סדרת חינוך' מחודשת עם האחים שלו. יוסף לא התעמר באחיו. יוסף רצה לראות אם באמת האחים חזרו בהם מכפי שהתנהגו עם יוסף. הוא רצה לראות אם באמת יש להם רחמים אחד על השני. הוא רצה לשמוע את כל ה'דרשה' הארוכה של יהודה, איך יהודה מרחם על אחיו הקטן. 'כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי'. היה ; תהליך, שיוסף רצה שאחיו, בניה של לאה, ובפרט יהודה, ידעו שהבכורה שייכת לבני רחל. הרמב'ן מוסיף ואומר, שכשיהודה אוצר ליוסף שיעקב אמר לו: 'אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי', כיצד יתכן לומר דבר כזה? הרי היו לו שנים עשר בנים? אלא הכוונה שאשתי זו רחל. הוא רצה באמת את רחל, ומרחל נולדו ליעקב רק שני בנים. יוסף רצה לראות איך יהודה מגיב על כך. יהודה לא חשב שיוסף ימלוך וימשול, אבל ברגע שהוא שומע את יעקב - שנים ילדה לי אשתי, הכוונה לרחל, ורק בדירוג המאוחר יותר באים בניה של לאה, זו היתה עוד איזושהי דחיפה של יהודה לחשיבה מחודשת ממה שחשב עד כה, להקדים באמת את יוסף ובנימין לבני לאה. להם המלוכה ולהם הממשלה. לכן, מצד האמת, יוסף היה צריך להמשיך כדי לראות אצל כל אחד מהאחים, שהוא חזר באמת למה שהיה אמור להיות מלכתחילה, אלא שיוסף לא יכל להתאפק, בגלל צערו של יעקב כפי שסיפר שם יהודה.
'ומחלן לשבטי ישורון'
כשיוסף נפגש עם בנימין, אז יוסף 'וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו'. אומר רש'י: 'על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב'. אומר השפ'א (ויגש תרנ'ו) : אילו יוסף היה מתאפק, היה מגיע לתיקון השלם של חטא אחי יוסף בזה שהיו חוזרים בתשובה כמו שראינו ביהודה, ומפני שהתאפק ולא הגיע לתיקון השלם, חז'ל אומרים שבכל דור הקב'ה פורע על מעשה מכירת יוסף. וכפי שהבאנו בשעתו את ה'משך חכמה' (ויקרא טז ל ד'ה 'יכפר עליכם'), שאומר כי מה שאנו אומרים ביום כיפור 'כי אתה סלחן לישראל', זה על על עבירות שבין אדם למקום, 'ומחלן לשבטי ישורון', זה על חטא מכירת יוסף, שעשו אותו שבטי ישורון, שהוא השורש הנגע של החטאים שבין אדם לחברו, ולכן מדגישים אותו במשפט נפרד: 'מחלן לשבטי שורון בכל דור ודור', כדי שלא יפרע מאיתנו את אותו העוון. בגלל שיוסף לא היה יכול להתאפק, אז עדיין לא הגיעו למציאות השלימה של תיקון מושלם של חטא האחים כלפי יוסף, לכן כשיוסף ובנימין נפגשו, הם בכו על חורבן הבית. חורבן הבית בא בגלל שהתיקון לא היה מושלם. בגלל שהיתה שנאת חינם (יומא ט ע'ב). יוסף כל הזמן דחף לתקן את השנאת חינם בין האחים ליוסף, אבל בשלב מסוים הוא נעצר, בגלל שהוא לא יכל להתאפק, לכן התיקון לא היה מושלם, ויוסף ובנימין ידעו שכתוצאה מכך יהיה חורבן הבית. מפני שכששני אחים נפגשים לאחר הרבה זמן, אם הם בוכים- הם בוכים משמחה, ופה חז'ל אומרים להיפך, הם בכו מצער על החורבן- זה הזמן לשמוח, אז מה פתאום אתם בוכים מצער על דברים עתידיים?! מפרש השפת אמת, שהם ידעו שבגלל הפגישה העכשווית, שבגלל שיוסף לא היה יכול להתאפק, בגלל זה חסרה השלמה של התיקון שתוביל לחורבן הבית. גם לאחר מותו של יעקב, יוסף חוזר ומדגיש: 'וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה', וצריך בירור, הרי סוף כל סוף פגעו בו, וכי על כוונה להזיק אין נענש? (כמו אצל בלעם שקללתו נהפכה לברכה, ובכל זאת (דברים כג ד-ה) 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ד'... וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ'). וכנראה, יש לחלק בין דברים שהם בין אדם לחברו לבין דברים שהם בין אדם למקום, וכאן במכירת יוסף, שזהו ענין שבין אדם לחברו, נמדדים הדברים גם ע'פ תכליתה בפועל, וזה מהות החילוק בין יוסף, שעסק גם בגאולה פיזית של העם, הבוחן דברים על פי תוצאותיו המעשיות, לבין יהודה שמלכותו היא רוחנית, והדברים נמדדים על פי כוונתם, והיא משפיעה על רוחניותה, ובפרשתנו (וכן בהפטרה) בא השילוב בין כוחות אלו, ואכמ'ל.

'בנימין אושפיזכן לגבורה'
למה זכה בנימין שקדש הקדשים יהיה בחלקו? לומדים את זה מהפסוק (דברים לג יב) 'וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן' אומרים חז'ל (יומא יב א), מפני שבנימין תמיד היה מתאווה להיות 'אושפיזכן לגבורה'. יותר מכל אחד אחר. לכן הר הבית בחלקו של יהודה, וקדש הקדשים בחלקו של בנימין. ועל זה אומר המשך חכמה בפרשת אחרי מות (ויקרא טז ל ד'ה 'יכפר עליכם'), קדש הקדשים, לשם נכנס אהרן הכהן עם קטורת שמכפרת על לשון הרע וחטאים שבין אדם לחברו, זה אפשר לכפר רק בחלקו של בנימין, רק במי שלא היה נגוע בחטא של מכירת יוסף. הוא היה נקי מהענין הזה של בין אדם לחברו. ומפני כך, רק לשם נכנס הכהן הגדול פעם בשנה עם קטורת שמכפרת על לשון הרע, כדי לכפר על חטא שבין אדם לחברו ששורשו במכירת האחים את יוסף, כמו שהזכרנו, לגבי 'ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור'.
יש גמרא שאומרת: בנימין מת בעטיו של נחש. דהיינו, לא מת בגלל חטאו, אלא בגלל שאחרי החטא הקדמון נגזרה מיתה על העולם. (שבת נה ע'ב ובבא בתרא יז ע'א). בספרי (וזאת הברכה שנב) כתוב שבנימין היה הקטן שבשבטים, ומפאת קומתו הנמוכה יעקב אבינו היה נשען עליו כל פעם שהיה נכנס ויוצא הביתה. בנימין היה אדם כזה שלא תפס מקום. לא היתה לו בעיה של מקום, של מיקום, לא היתה לו בעיה של קידום. הוא תמיד ביטל את עצמו ליעקב אבינו. אמר הקב'ה: בגלל שהוא כזה, הוא יזכה שבנחלתו אני משרה את שכינתי. ומפני כך, גם בנימין נקרא 'הצדיק' (יומא יב ע'א; מגילה כו ע'א ועוד).
כתוב במדרש (בראשית רבה עא ה), שאבן הישפה, שהיא האבן של בנימין בחושן, נקראה כך מלשון 'יש פה'. היתה לו יכולת לדבר. ובכל זאת, אע'פ שידע את ענין מכירתו של יוסף, ישב ושתק. לכן האבן של בנימין, בנה של רחל שתפסה פלך של שתיקה (מדרש שמואל כח א), יש יכולת לדבר אך בכל זאת מתאפקים.
רש'י ביומא בדף יב (ד'ה 'אושפיזכן') שהארון, שנתון בקדש הקדשים, היה נתון כל הזמן בחלקו של בנימין. המכנה המשותף לכל המימרות האלו של חז'ל, שהזכות הגדולה של בנימין היתה הביטול שלו, הקטן מכל השבטים שעליו יעקב היה נשען - לא תפס מקום. דווקא מי שלא תופס מקום, הוא זה שהקב'ה מגלגל עליו שהוא יתפוס מקום. קדש הקדשים הוא בחלקו, הארון הוא בחלקו, הכפורת בחלקו, הכפרה הכי גדולה ביוה'כ- בחלקו.

'היכלא קליא קלית'
כשבנימין ויוסף נפגשו, הם בכו על חורבן הבית, לא רק בגלל שהאבנים של הבנין נחרבות, אלא כמו שאומר בספר 'נפש החיים' (שער א פ'ד), שכשהרס נבוזראדן את המקדש יצאה בת קול ואמרה: 'עמא קטליא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחנת' (סנהדרין צו ב), דהיינו, החורבן הפיזי של הבית הוא רק תוצאה, החורבן התחיל קודם מאז שנסתלקה השכינה, בחטאי עמ'י. להרוס רק את הבניין זה 'היכלא קליא קלית'. על זה בכו יוסף ובנימין. שני האחים האלה, בניה של רחל, שעל שניהם חז'ל אומרים שנקראו צדיקים. יוסף אמר לאחיו: על אף שהייתי במצרים שמרתי על הברית כמו שיהודי צריך לשמור. וכן שמרתי על דיבור בלשון הקודש. מה הדגש פה שיוסף הקפיד לדבר בלשון הקודש? ומה בכך שהוא מדבר עמם בלשון הקודש, הרי המלך יודע לשונות רבות? [מסופר, שפעם השר מונטיפיורי נפגש עם האדמו'ר מגור בעל 'חידושי הרי'ם'. השר אמר לאדמו'ר: במגילת אסתר כתוב שמרדכי הציל את האומה היהודית בכך שהיה בקי בשבעים לשון, סימן שצריך לדעת שפות, צריך לעשות בגרות באנגלית. אמר לו החידושי הרי'ם: משם ראיה בדיוק הפוך! אם זה היה כמו שאתה אומר לי, מי היה מעז לדבר ליד מרדכי בשפה אחרת? אין שפה אחרת. מרדכי שהיה חבר סנהדרין, הם צריכים להיות בקיאים לכתחילה, לא לעיכובא, כדי שיוכלו לשמוע כל עדים שמעידים עליהם. לא יותר מזה.].
'מצווה קלה- למידת לשון הקודש'
אז מה מדגיש פה יוסף 'כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש' וחז'ל אומרים במדרש: ברוח הקודש. 'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה' (אבות פ'ד מ'ב), מה זו מצווה קלה? אומר הרמב'ם בפירוש המשניות: למידת לשון הקודש. בנדרים (דף ב) יש משנה שעוסקת באדם שנודר לא בלשון ברורה, לא במטבע הרגילה. אומר שם הר'ן (ד'ה 'כל כינויי נדרים'), שיש הבדל בין לשון הקודש שהיא שפה בעצמותה לבין כל הלשונות של הגויים שהן אוסף של מילים שהגויים המציאו שכך מבטאים עניינים שונים. אבל לשון הקודש היא הלשון הקדומה שבה נתנה תורה, איתה למדו את התורה, על לשון הקודש כתוב בחז'ל (ילקוט שמעוני שמות רמז קע'ז) שרבי עקיבא היה יודע לדרוש על כל תג ותג שבאותיות שבתורה, שמרומזים בכל תג ותג תלי תלים של הלכות. רש'י אומר את זה על מה שאומרת המשנה (סוטה מט ע'א) על ר'ע, 'משמת ר'ע בטל כבוד תורה', ומסביר רש'י 'שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות'. זה אפשרי בלשון הקודש, בלשונות אחרות. אומר הר'ן, שזו השפה האמיתית בעצם, בעצמיותה. כתוב בהלכה שברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקודש (סוטה לב ע'א; רמב'ם תפילה יד א). 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים'. אומר רש'י שהכוונה היא לשון הקודש. לשון הקודש מבארת לא רק דברים מסוימים שאין לנו שפה אחרת, אז אנו אומרים אותם בעברית, אלא היא שפה עצמית, שפה שיש בה קדושה. יש מחלוקת בין הרמב'ם במו'נ (ח'ג פ'ח) לבין הרמב'ן (שמות ל יג) למה הלשון הזאת נקראת לשון הקודש, הרמב'ן אומר שבגלל שבה נתנה התורה, והרמב'ם במו'נ אומר, בגלל שבשפה הזאת אין מילים גסות. אבל על כל פנים, לכולי עלמא היא השפה היחידה שנקראת 'הקודש'. זה מה שאמר להם יוסף. אני יוסף לא רק בגלל שזה מתבטא ע'י שמירת ברית, אלא גם בגלל לשון הקודש. כשעברי מדבר לשון הקודש, זה נשמע מקודש. כשגוי מדבר לשון הקודש, זה ניכר שאצלו זו לא שפה אמיתית, ולכן אפשר לשמוע שיוסף מדבר לשון הקודש כמו שעברי מדבר ולא כמו גוי.

לברך את עמו ישראל- בלשון הקודש
ולכן ברכת כהנים נאמרת דווקא בלשון הקודש, שהיא החיבור בין ישראל לכהנים, אבל יש גם מצוות עשה על הישראלים להתברך. כהן שהוא לא אוהב אחד מהציבור, הוא לא יכול לברך אותם באהבה, כתוב שלא יעלה לדוכן (זהר נשא קמז; מג'א קכח יח). זו כל התכונה של הכהנים. ומפני כך התכונה שלהם, של 'וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם' יכולה להתבטא רק בלשון הקודש שהיא שפה אחת שעושה את כולם לאחד, מה שאין כן בלשון לע'ז, שב לא לא שייכת ברכת כהנים.

לשון הקודש- ראיה רוחנית
זה מה שיוסף אמר להם. 'פי המדבר אליכם' בלשון הקודש, אין הכוונה שאמר להם שהוא יודע הרבה כמה שפות, אלא הוא דיבר על המשמעות של מה שהלשון הזאת מבטאת. ברגע הזה שיש 'התוועדות' של יוסף ואחיו [ 'וישתו וישכרו עמו', זו ודאי היתה התוועדות... ] . עד אז כתוב שלא שתו יין (שבת קלט ע'א). על זה אומר להם יוסף: כשאדם מרגיש שגם השפה שמדברים איתו היא שפה אחדותית, זה לא להראות להם שאני באמת יוסף, אלא יוסף אמר להם: תראו שמה שאני אומר לכם זה נכון, ללכת להביא את יעקב, מפני שפה תמצאו את המיקום הנכון לעת עתה במציאות הזאת שהיתה באותם השנים. הוא לא אמר להם עוד פעם על המילה ועל לשון הקודש כמו שאמר להם בפסק ג' וד' כדי להוכיח שהוא יוסף. אלא כדי להראות להם, עיניכם רואות, לא מדובר על ראיה גשמית של העין, אלא תדעו שכל מה שאני עושה ומדבר, זה הכל נובע ממחשבות של קדושה. מדברים של קדושה, זה מדבר אחרת. כך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין בספר מחשבות חרוץ (אות יג): 'מה שאין כן עכו'ם שמדבר בלשון הקודש לשונו סרוח כי אין להם אחיזה בשום אות מאותיות הקודש ודיבורם רק כנוערת בהמות וצפצוף עופות, וכל אות יש לו אור מיוחד וקדושה מיוחדת ומאיר באבר מיוחד בגוף ובזמן מיוחד בשנה...'.

אתערותא דלתתא
חז'ל אומרים במסכת יומא (לה ע'ב), שאף אחד לעתיד לבוא אין לו תירוץ. יוסף מחייב את הרשעים. לכאורה מה ראיה מיוסף? כתוב (סוטה לו ע'ב) שדמות דקיונו של אביו נראתה לו, או כמו הירושלמי בהוריות (פ'ב ה'ה) דמות דיוקנה של אמו. היה משהו שלא נתן לו להכשל, אז איך ניתן להגיד שלכן יוסף מחייב את כולם? יש שתי אפשרויות להסביר: או שדמות דיוקנו של יעקב מופיע אצל כל אחד – יעקב אבינו, או יותר מכך, יוסף זכה שדמות דיוקנו של אביו נראתה לו בגלל שעשה את המקסימום של מה שאפשר לעשות מצדו. לכן זכה להתגלות כזאת שתשמור עליו. זו הכוונה שיוסף מחייב את הרשעים, מפני שהיה במצוקה הכי גודלה שבחור בגילו יכול להיות, ובכל זאת, היות ועשה את המקסימום באתערותא דלתתא, הקב'ה גמל לו באתערותא דלעילא שדמות דיוקנו של אביו תראה לו כדי שתהיה לו איזושהי נקודת אחיזה.

ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו
אנחנו נמצאים לפני עשרה בטבת. יש משהו מיוחד בעשרה בטבת שאין בשאר התעניות. כתוב בטור (או'ח תקפ): 'בח' בטבת היה מעשה דתלמי המלך', שתרגמו את התורה ליוונית, 'בט' בו לא כתבו רבותינו על מה הוא' במקום אחר (הלכות גדולות יח; כל בו סי' סג ועוד) כתוב שהכוונה היא שבאותו יום מת עזרא הסופר. כך אומרים בסליחות של עשרה בטבת. 'בי' בו סמך מלך בבל על ירושלים להחריבה'. אנחנו בסליחות מזכירים את כל שלושת הדברים .תרגום התורה ליוונית, מותו של עזרא, ומה שכתוב בספר יחזקאל (פר' כד פס' א-ב): 'בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ... סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה'. לגבי תשעה באב כתוב (משנה תענית ד, ו): 'חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב... בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר'. החתם סופר אומר, שעד ימיו של עזרא הסופר היתה אפשרות ללמוד מתוך אותיות התורה והתגים בצורתה, והיה מסור הדבר לחכמים ולנביאים, שכשהיו מעיינים בספר התורה שהיה כתוב בלשון הקודש וגנוז בארון הקודש, ואילו שאר העם לא היה להם אלא כתב לבונה. אולם בזמן עזרא הסופר גלתה שכינה וירדה שכחה לעולם, וראה עזרא צורך למסור את אפשרות הלימוד הזאת לכלל החכמים, כמו שבזמן רבי הוצרכו לכתוב את התורה שבע'פ משום 'עת לעשות לד' הפרו תורתך', לכן מסר עזרא הסופר את כתב הקודש לכלל ישראל ולכן אמרו חז'ל בסנהדרין (כא ע'ב) שמעשהו של עזרא נחשב כמסירת התורה לישראל ע'י משה רבנו וראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אילולי קדמו משה, ועזרא עשה זאת כדי שיוכל כל חכם לדרוש תלי תלים של הלכות כמו שכתוב שהיה ראוי עזרא שתנתן תורה על ידו אילולי קדמו משה.

עיניו דמיין לדידיה
מוסיף על כך המשך חכמה (דברים לא, ט) בשם הירושלמי (יבמות פ'ו ה'א): 'ראה (רבי דוסא בן הרכינס) את ר' לעזר בן עזריה וקרא עליו (תהלים לז, כה) 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי' מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועיניו דמיין לדידיה'. הוא ידע להגיד שיש לו את העיניים של עזרא הסופר. מה הפשט? 'הענין, כי מצאנו בעזרא ששינה הכתב. והוא כי באמת יאות לפי משפטי התורה אשר התורה תהא מסורה ביד הכהנים הלויים, והזקנים אשר יש בהם כל מכמני השלמות, והפרושים היושבים בירושלים. וכל מי שנדבו לבו להתקרב אל התורה יבא לירושלים, כמו שמצאנו בר' אליעזר בן הורקנוס'. ר' אליעזר בן הורקנוס היה בן עשרים ושתים שנה ולא למד, הוא רצה ללמוד ואביו לא נתן לו. עלה לירושלים ובא לפני חכמים. אביו לא האמין מה יצא ממנו, עד שבא לירושלים וראה את ר' אליעזר יושב ולגיונות לגיונות של לומדי תורה יושבים לפניו (אדר'נ פ'ו). 'והיו הישיבות הגדולות אשר נקבצו כל הראוי בהן לפי חכמת בינתם. ומפני זה היה התורה כתובה בכתב עברי, למען לא ילמד מי שאינו ראוי, ויהיה כזורק אבן למרקוליס (ע'פ חולין קלג ע'א), ולא ירהב הנער בזקן לאמר: גם אנכי הרואה ויודע סתרי החכמה כמוך. אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים והשכח מאתם עקרי תורה [כאשר מצאנו בנחמיה ובדברי הימים] ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נאות לכתבה בלשון מובן לכל הרוצה לדעת, 'חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה' (משלי א, כ), ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ [כאשר באמת נתפשטה עד מאוד התורה בזמן בית שני, כידוע] ולסבול ההיזק המגיע אשר כבר הגיע מזה בבית שני כידוע מתלמידים שלא שימשו כל צרכם (ע'פ סנהדרין פח ע'ב). וזה שפט ברוח הקודש רוח אלוקי אשר הופיע עליו ממרום, והפליגו חז'ל זה עד כי אמרו (סנהדרין כא, ב) ראוי היה עזרא להינתן תורה על ידו כמו על ידי משה.' דהיינו, הנקודה הבסיסית של עזרא בשינוי הכתב, היא לא סתם שלמד בלשנות וידע לשנות את הכתב, אלא ידע שמלכתחלה, לא למסור את כל מה שאפשר בתורה שבע'פ לידי כל אחד, כי זה יכול להביא לידי בעיה, אבל כשראה שישראל מפוזרים בין האומות ואם לא תתן את התורה לכל אחד בשפה שלו, אז תשכח תורה לגמרי, אז עדיף לסבול את הצרות מתרגום התורה ליוונית - העיקר שתהיה תורה בישראל. 'וכן מצאנו ענין כזה לרבי אלעזר בן עזריה, שרבן גמליאל הנשיא היה בדעתו לסתום כל דבר המקובל ולבלי לפרש טעמו, כאשר מצאנו לו בכמה מקומות 'מקובל אני מאבותי' (ר'ה כה ע'א ועוד). וכן שלא לקבל רק הנאות להגיע אל מטרת השלמות ולמעט התלמידים, וכל מי שאין תוכו כברו - אל יכנס (ברכות כח, א). לא כן ראב'ע, מצאנו לו שמיד שישב בנשיאות אמר: כל הרוצה לכנוס יבא ויכנס, ואיתוספו ארבע מאות ספסלי בבי מדרשא'. הירושלמי שהמשך חכמה מביא בתחילת דבריו אומר על עיניו של ר' אלעזר בין עזריה שהן כעיני עזרא ' רצונו לומר עינו הצפויה למרחוק הבטה כללית כמו 'עֵינֵי הָעֵדָה' (במדבר טו כד) וכמו 'עֵינַיִךְ יוֹנִים' (שיר השירים ד א) בהבטה אל הנהגת הכלל - הוא דומה להנהגת עזרא הסופר, ונכון.'
צום העשירי
צום עשרה בטבת מפורש בספר מלכים ב' (כה א): 'בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב'. ובאותו הזמן יושב יחזקאל בגולה ונאמר לו בנבואה לכתוב את 'עצם היום הזה' שבו סמך מלך בבל על ירושלים. וברד'ק ביחזקאל (כד) מבאר את הצורך להדגיש את זמן הנבואה למופת, שיחזקאל בגלות בבל יודע הנעשה בירושלים, ויאמינו לדברי הנביא.
ובאבודרהם (סדר תפלת התעניות) כותב שבי' בטבת נאמר לשון 'בעצם היום הזה' כמו שכתוב ביום הכפורים, ועל כן הוא בעקרון דוחה שבת. הבית יוסף חולק עליו, וכן רש'י (מגילה ה ע'א), לגבי תשעה באב שחל בשבת, שדוחים אותו ליום ראשון, ומפרש רש'י: דהוא הדין לעשרה בטבת, עי'ש. וחומרת היום הזה, מפני שהיה תחילת הפורענות. ובגמרא (ראש השנה יח ע'ב), אמרו שצום העשירי הוא י' בטבת, ואע'פ שהוא הראשון, נמנה לאחרונה כפי סדר החודשים ולא לפי סדר המאורעות. וידוע כי תענית עניינה תשובה (עיין רש'י ראש השנה יא ע'ב), ותשובה עניינה נחמה, 'כי אחרי שובי נחמתי' (ירמיהו יא), ואינה קשורה לאבלות. ובתפילת תשעה באב אומרים: 'מנחם ציון ובונה ירושלים', נחמה היא באמונה שימלא חסרוננו, וציון הכוונה למקדש, שם אנו מייחלים להשלמה, ועד אז הרי מקריבים אע'פ שאין בית, משא'כ ירושלים, יש צורך בבנין. תשעה באב הוא על חרבן בית המקדש אע'פ ששכינה לא בטלה, ואילו י' בטבת הוא על חרבן ירושלים. והרי אין בנין בית המקדש דוחה שבת, שהרי מקריבים אע'פ שאין בית, ואילו בנין ירושלים, מבואר בגיטין, שכותבים עליו אונו אפילו בשבת (עיין שם ברמב'ן). ועל כן כתב האבודרהם לחלק בין תענית י' בטבת שהיא על בנין ירושלים והתענית דוחה שבת, לבין תעניות אחרות שאינן דוחות שבת.

'עיניכם ראות'
על זה אני מוסיף, שזה מה שכתוב פה אצל יוסף. 'וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת... כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם' פה יוסף לא בא לומר להם מה שאמר קודם - הוכחות 'מדעיות' שאני יוסף. את זה הוא כבר אמר להם. פה הוא הרי שולח אותם ליעקב. עיניכם רואות שהקב'ה נתן לי את ההנהגה הזאת הכללית שנקראת 'עיני העדה', ועיניכם רואות כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש, כל מה שאני עושה במצרים זה כי אלוקים שמני לאדון ,לא בגלל שפרעה מינה אותי, הכל בא מהשראה משמים, הכל מהלך אלוקי, שהשחקנים בו הם פרעה והשרים, אבל אני פועל כי אני מרגיש שהקב'ה שלח אותי, צריך עינים מיוחדות כדי לראות את ההנהגה המיוחדת הזו. על זה יוסף מדגיש: 'עיניכם ראות'. אם הפירוש היה כפושטו- תשמעו שאני מדבר בלשון הקודש, אז היה צריך לומר: 'אזניכם השומעות', לא 'תראו'. יוסף מדבר על ההנהגה, הנהגה היא כמו בלשון הקודש, הנהגה של קדושה, הנהגה מקורית, הנהגה מאחדת, שהכוונות של יוסף שיעקב ירד למצרים הן לא כדי לשלוט על מישהו, אלא כדי לחבר את כל המשפחה יחד.
בט' בטבת, שבו נפטר עזרא הסופר, אומר הטור 'לא ידענו מה היה בו'- זו גופא היתה הצרה הגדולה, שלא הרגישו מה היה בחסרונו של עזרא הסופר. לכן הטור אומר לא ידעו מה היה בו. זה היה יום פטירתו של עזרא, אבל לא ידעו להעריך באותו בזמן מה היה עזרא הסופר (עיין מה שכתב בזה בספר מורשה לא'מ זצ'ל).

תורה דיליה
הגמרא (מגילה ג ע'א) אומרת 'תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה'. למה נזדעזעה? זה ריבוי תורה! אומר התוספות רי'ד שם במסכת מגילה: אדם עמל בתורה, אז הוא שובר את הראש להבין מה כתוב. יוצא לו פירוש כזה ופירוש כזה, סברא לפה וסברא לשם. אבל כשהכל כתוב לו על הנייר, יש לו סיכום סוגיות, הוא מגיע לשיעור, כל מילה שניה שהרב אומר: פה כתוב כך, שם כתוב כך. מעצמו הוא לא אומר שום דבר. [היה ספר שמישהו הוציא פעם, ואמרו עליו: שחוץ מהמילה 'עכ'ל' אין שום דבר מהמחבר. הכל מספרים אחרים]. 'תורה דיליה' (קידושין לב ע'א)- שהוא יעמול על זה, תורה שלו. אומר הרי'ד שעל זה נזדעזעה הארץ. תן לאדם הנאה אמיתית שתבוא ע'י זה שהוא יודע לפרש את העניין, אבל כל הזמן לצטט ולצטט? אמנם מברכים על זה ברכת התורה- אבל יש משהו שהוא מפסיד, תורה דיליה. הקיום הוא ע'י זה שאדם מוסיף מעצמו.
אנו אומרים בברכות קריאת שמע: 'ותן בלבנו בינה ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות'. על מה מתכוונים 'ולעשות'? לכאורה הכוונה עשיה בפועל, אבל מיד אחר כך אנו אומרים 'ולקים את כל דברי תלמוד תורתך', משמע ש'לעשות' זה משהו אחר מ'לקיים'. אומר הנצי'ב מוולוז'ין בהקדמה ל'העמק שאלה' פירוש מקורי: 'ולעשות' הכוונה לחדש. שנדע להגיד סברא. שנדע להבין משהו עם ההגיון התורני שיש לכל אחד. זה גם כן נקרא עשיה. אולי זה הפירוש של 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' (קידושין מ ע'ב)- תלמד, ותראה שיש לך גם את ה'תורה דיליה', איזשהו חידוש שלך, סברא שלך. ואין הכוונה 'חידוש'- שכל אחד יכתוב ספר כמו 'קהלות יעקב'. ר' חיים מוולוז'ין כותב, שכל הבנה נוספת שיש לאדם בפעם השניה שהוא לומד את הסוגיא, שהיא יותר ממה שהבין בפעם הראשונה- גם היא גם נקראת חידוש.
תורה עם בית אב
זו היתה התרומה של עזרא להפיץ את התורה כמה שיותר. ואע'פ שאם אתה מתרגמים את התורה ללע'ז, יהיו אנשים שיוציאו את דברי התורה לדברי הבאי, אבל עזרא בדורו ראה שצריך את זה, כדי שיהיה ריבוי של התורה. זה עדיין לא אומר שהתורה לא צריכה שמירה. כתוב שספר התורה במקדש היה מונח בארון- עדות הוא לבאי עולם, הכוונה היא שכשמישהו היה רוצה למצוא מה המקור של התורה, לראות מה הנוסח המקורי של התורה, הספר המקורי הוא אותו ספר שהיה בארון העדות, כדי שלא יבוא אף פעם מישהו ויסלף דברי אלוקים חיים. לכן היו צריכים לשמור את ספר התורה המקורי בתוך ארון נעול, שבמידה ומישהו יבוא לזייף, ישאר המקור ונדע מה מזויף ומה לא. אותו דבר כשבקיש רבן יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה (גיטין נו ב), בקשו בקשה נוספת: לרפא את ר' צדוק. מה הקשר לפה? שילכו לבית חולים! בשביל מה ביקש יחד עם הבקשות האלה לרפא את רבי צדוק? מפני שאם רבן יוחנן בן זכאי רצה להקים בית מדרש, הוא ידע שלהקים בית מדרש אי אפשר עם תורות חדשות. בית מדרש אפשר להקים רק עם יהודי כמו רבי צדוק, שהוא יהודי מדור קודם, שהוא יגרום לך לא לזייף את התורה. לכן ביחד עם הקמת בית מדרש שם דגש מיד על רבי צדוק. אם לא יהיה את רבי צדוק, אם לא יהיה את הספר תורה המקורי הזה, אם לא יהיה את החיבור למה שהיה קודש -זה לא נקרא להקים בית מדרש


שבת שלום.



יה'ר שיהיו הימים האלה כמו שכתוב בספר זכריה: 'צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'.

יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

ולא ראיתי צדיק נעזב

שמעתי בשם הרב אליהו יונג זצ"ל, פירוש אחר על הפס´ "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב". מה הכוונה ב"לא ראיתי"? נוכל ללמוד דבר זה ממגילת אסתר, שם אומרת אסתר למלך אחשורוש (ח,ו): "כי איככה אולי וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי". לא מדובר על ראיית-העיניים, אלא על ראיה של התעלמות. איככה אוכל להתעלם כאשר העם שלי סובל ואובד?

וכך גם הכוונה כאן – נער הייתי, גם זקנתי, ומעולם לא התעלמתי כאשר ראיתי צדיק מסכן ועזוב. תמיד באתי לעזרתו ככל יכולתי.

למשמעות ה"שבר"



א. בראשית מא' - ותרעב כל ארץ מצרים.. ויאמר פרעה.. לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו.. וישבור למצרים.. וכל הארץ באו מצרימה לשבר אל יוסף.. רש"י - וישבור למצרים - שבר לשון מכר ולשון קנין הוא, כאן משמש לשון מכר, שברו לנו מעט אוכל, לשון קנין. ואל תאמר אינו כי אם בתבואה, שאף ביין וחלב מצינו (ישעיה נה) ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף - אם תפרשהו כסדרו היה צריך לכתוב לשבור מן יוסף.

ב. בראשית מב' - וירא יעקב כי יש שבר במצרים.. ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ושברו לנו משם.. וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים.. ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים.. ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ.. ויאמר אלהם מאין באתם ויאמרו מארץ כנען לשבר אכל.. ויאמר אלהם מרגלים אתם.. ויאמרו אליו לא אדני ועבדיך באו לשבר אכל.. ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם.. וישאו את שברם על חמריהם וילכו משם. בראשית מג' - ויהי כאשר כלו לאכל את השבר אשר הביאו ממצרים ויאמר אליהם אביהם שבו שברו לנו מעט אכל.. ויאמרו בי אדני ירד ירדנו בתחלה לשבר אכל.. וכסף אחר הורדנו בידנו לשבר אכל. בראשית מד' - ואת גביעי גביע הכסף תשים בפי אמתחת הקטן ואת כסף שברו.. בראשית מז' - וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שברים.. רש"י - בשבר אשר הם שוברים - נותנין לו את הכסף.

ג. בראשית רבה צא'- וירא יעקב כי יש שבר במצרים, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלוקיו (תהלים קמו), וירא יעקב כי יש שבר במצרים.. כי יש שבר זה הרעב, כי יש סבר זה השבע, כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה, כי יש סבר ויוסף הוא השליט, כי יש שבר ועבדום וענו, כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול..

ד. זוהר ויקהל קצח. - שברו על ד' אלוקיו, שברו ולא אמר תקותו ולא בטחונו אלא שברו, אל תקרי שברו אלא שברו, דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו ולאתברא תבירו על תבירו וכלא על ד' אלוקיו..

ה. אוה"ק ג' דרך הקודש ל' - כל מה שהחוש המוסרי מתחדד, האדם רואה את מערומיו, ומרירות נפשו על ערכו המוסרי הבלתי מפותח מתגברת בקרבו, עד שלפעמים מר לו מאד. בכל זאת משכיל כל ישר לב לקבל באהבה תכונה זו, המזקקת את האדם, ומביאתו למדות יקרות ותכונות זכות, ועל זה נאמר, אשרי שא-ל יעקב בעזרו שברו על ד' אלוקיו, דניחא להו לצדיקיא דמתברן גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה.

ו. אסתר ט' א' - ..אשר שברו איבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם.

ז. אוה"ק ד' הדבקות הכללית ג' - וכל מה שבאה ההופעה האלוקית ע"י ברירה יותר עמוקה, ע"י מלחמה יותר כבדה. ע"י נסיונות יותר קשים, ע"י דחיות יותר מרובות של כל סעיפים בודדים וזרים, הרי היא יותר מתבלטת, יותר מתעצמת, יותר מאירה את החיים ואת העולם, ויותר מהדרתם אח"כ בכל פאר כלילותיה. אשרי שא-ל יעקב בעזרו, שברו על ד' אלוקיו, ניחא להו לצדיקיא לתברא גרמייהו בגין יקרא דקוב"ה, אל תקרי שברו אלא שׁברו.

ח.  ערכין ז. - האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. גמרא. מ"ט? כיון דעקר, גופא אחרינא הוא. מלכים ב' יט' - ויהי כשמע המלך חזקיהו.. וישלח.. אל ישעיהו הנביא בן אמוץ.. כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדה.

ט. קובץ ב' שלא' - הצדיקים הגדולים מוצאים בעצמם מגרעות גדולות, שהן באות מפני כל צדדי החיים הרבים הנמצאים ברוחם שהם מוכנים להוציאם אל הפועל, וכל זמן שלא יצאו אל הפועל הגמור הרי הם מחלישים את עוז הרצון, ומרגיש האדם את רוחו על ידי זה נשבר, ורצונו רפוי, ונכשל תמיד בשגיאות חדשות. וכן הדבר נוהג ביחש הדורות. כל זמן שהדורות היו רחוקים מהמטרה העליונה של כנסת ישראל, לא יכלו בעצמם לשער את גודל ערכו של האור החדש. ובקרבתם אל האור, הרי הם מתמלאים רפיון, מפני שהוא מוכן כבר לצאת אל הפועל, ועדיין לא יצא.

י.  עולת ראי"ה א' תלו' - להודות ולהלל. יש כאן שני חלקים.. ההלל הוא על הצד הטוב שישאר לעד לישראל דוקא ע"י פגישת המכשול העצום, החוזק הגדול של אמתת האמונה כשיוצאת אל הפועל דוקא במה שהדעות הרעות מתפשטות מאד, עד שרבים יבהלו משאתן, וידמו שהן מבלעות את אמונת ישראל, וכאשר למרות כל אלה קמנו ונתעודד, ודבר אלוקינו יקום לעולם, הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם. וגם מה שאותם הקנינים, שהם טובים לשמש את האור האמתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותם "דקריבין לארחא דמהימנותא", נצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת להסיר מהם כל סיגיהם ובדיליהם, זאת היא טובה עליונה, שמאת ד' היתה זאת להכין הכל להטיב באחרית. וההודאה היא על ההצלה הזמנית.. אמנם היסוד התכליתי של ימי קודש אלו הוא להכיר את הערך הנשגב של הנהגת אדון כל ית', איך שמהמון הדברים המתנשאים להשחית ולבלע כל קודש הכין רטיה למכה, עד שמלאך רע בעל- כרחו יענה אמן, וכאשר אירע ליעקב עם שרו של עשו, שלא נפטר ממנו בעצם התאבקותו עמו עד אשר ברך אותו שם. ומזאת התכונה עצמה נצמחת ג"כ התשועה ההוית, שהיא פרטית לערך התשועה הכללית הרוחנית הגדולה, ההולכת ומתפשטת להפוך את החשך לאור. ועל שתיהן יחד נקבעו הימים הטובים הללו, בהלל גם בהודאה.

[מקורות משיעורו של הרב יצחק חי זאגא שליט"א] 

יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

להעלות הכל

כל אהבה חומרית היא בעצם אהבה אלוקית שירדה והשתלשלה בסתר המדרגות. כל פחד מוחשי הוא למעשה יראה אלוקית מוסתרת. כל יופי חומרי הוא בעצם זוהר אלוקי שהשתלשל וירד למטה. עלינו לרומם את האהבה והיראה החומריים ולהשיבם לאהבה ויראה מהבורא. להעלות את כל יופיו של העולם לתפארת אלוקית. 

הבעש"ט 

יום שבת, 16 בדצמבר 2017

הגדרת האמונה

האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך. וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, שלא משרתיה, השכל והרגש, הם הנם עצמותה. ותהיה קבועה באיתן מושבה, אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך, ובהמצאת האמצעיים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה. ההסתכלות המיוחדת של האמונה שהיא חלק בעצמה, הוא האור של הנבואה, וברדת המדרגה, שפעת רוח הקודש, שגם אלה יורדים לפעמים ומתאחים עם השכל והרגש בדרכי גילוייהם.

חלומות

יוסף היה מומחה בחלומות. הוא בעצמו חלם חלומות מופלאים וידע גם לתת פתרון הולם לחלומות של זולתו.

בהתחלה החלומות גרמו לו בעיות ובעקבותיהן נזרק לבור של נחשים ועקרבים ונמכר לעבד. אבל בסוף החלומות גרמו שמונה משנה למלך מצרים.

מסקנות:

א] תחלום ותאמין בחלומות ואל תתיאש כי בסוף יתקיימו [אם הם אמיתיים] כמו יוסף, שבסוף באמת קיום בו "המלוך למלוך עלינו".

ב] אם יש לך כשרון, זה המפתח שלך להצלחה בחיים ואל תתן למכשולים בדרך לייאש אותך.  

אומללה היא הריאליות

כמה אמללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה ורוצה להנתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית. כשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל. המתאדק בריאליות, מוכרח הוא להיות טובע והולך בה. היא תמשיכהו אחריה קמעא קמעא, ואם לא יעיר בעצמו את הנימא הרוחנית שבלבבו ואת זיק האורה שבנשמתו, תלך הלך ועמם, עד שלא יוכל עוד האדוק הריאלי להכיר כל תוכן נשמתי אמיתי ותשאר נשמתו חרבה - למרות מה שיוכל להיות עם זה, איש מדעי, מוסרי ובעל עליליה. העסקנים הריאליים, כשהם נתונים לאיזה אידיאל המעסיק אותם, הם נתונים במצב של ניגוד עצמי עצום מאד. מתוך ההשקפה הריאלית אין מקום למסירה לשום אידיאל, כי כל אידיאל ענינו המענין והמושך את הלב, הוא מצד כחו המוסרי, שהוא בעצמו ערך רוחני נשמתי, שאין הריאליות כוללתו. ומתוך כך, אם בלב שלם תהיה ההתמכרות, אז יתגבר הטבע הרוחני של האדם, ויצא האדם מתוך ממעמקי השיקוע הריאלי ע"י ההתמכרות להריאליות עצמה, שהאידיאליות שבהתמכרות הזאת עצמה תזכך את תוכן החיים הפנימיים, וההכרה הרוחנית תתבלט בקרבו. ואם באמת אין ההתמכרות זכה, אז לא תעמוד, ותלך הלך והתקרר, ולכל היותר לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר - על דורות הבאים, ממהותה. המגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה.

חשיבות המעשה

צריכים לבאר, איך המעשים כולם, הדינים ופרטי המצות, נובעים מהדעות ומהרגשות, שהם הם יסודי הנפש של האומה, והם בונים את המחשבה ואת הרגש הלאומי ע"י פעולתם החוזרת. וכשמבטלים מהמעשה, הרגש והמחשבה הולכים וחרבים, והנשמה מתדלדלת, ורקב נורא הולך ונוסס.

צאן מרעיתי

החזיון הרזי מדבר כח החיים שנתגלה בכבשיו של יעקב, הוא אוצר הנשמות של ישראל. יחש גדול יש לרועה עם צאנו. השפעה נעלמה השפיע יעקב על נפש החיה של הצאן הללו. היצירה הכניסה אוצר חיים זה, בקירוב ומגע עם האב הגדול המיוחד - שהוא בעצמו בכל נשמתו הוא חיי האומה - ישראל סבא, שכל הפרטים של ישראל זוטא, כלומר פרטי האישים של האומה כולה, הם נצוצי שלהבת החיים שלו. אי אפשר להאנושות שתוציא מקרבה מין נשמות, כנשמותיהן של ישראל. שאיפה אחרת לגמרי יש בהן שאינה נמצאת במציאות בכל משפחות האדמה. במעמד זעיר של חיים כמדתה של נשמת כבש, הפעולה הנטיית של הרועה הטבעה עמוק מאד. הולך הוא זרם החיים ומתעלה, משתכלל דרך כמה צינורות, לפעמים במהלך הדרגי ולפעמים בדליגה ג"כ. אלה צאן קדשים בית ישראל הנה. נפש החיים שלהם, הוא נפש צאנו של יעקב, מובלות מנטייתו. ואתן צאני מרעיתי אדם אתם.