אומללה היא הריאליות

כמה אמללה היא הריאליות, בשעה שהיא מתגדרת בעצמה ורוצה להנתק לגמרי מההארה הרוחנית הנפשית. כשם שהיא מאירה את ההכרה בדברים הסובבים והממלאים את חוג הרגשותינו, כך היא מחשיכה את העולם כשהיא חפצה להיות השלטת בכל. המתאדק בריאליות, מוכרח הוא להיות טובע והולך בה. היא תמשיכהו אחריה קמעא קמעא, ואם לא יעיר בעצמו את הנימא הרוחנית שבלבבו ואת זיק האורה שבנשמתו, תלך הלך ועמם, עד שלא יוכל עוד האדוק הריאלי להכיר כל תוכן נשמתי אמיתי ותשאר נשמתו חרבה - למרות מה שיוכל להיות עם זה, איש מדעי, מוסרי ובעל עליליה. העסקנים הריאליים, כשהם נתונים לאיזה אידיאל המעסיק אותם, הם נתונים במצב של ניגוד עצמי עצום מאד. מתוך ההשקפה הריאלית אין מקום למסירה לשום אידיאל, כי כל אידיאל ענינו המענין והמושך את הלב, הוא מצד כחו המוסרי, שהוא בעצמו ערך רוחני נשמתי, שאין הריאליות כוללתו. ומתוך כך, אם בלב שלם תהיה ההתמכרות, אז יתגבר הטבע הרוחני של האדם, ויצא האדם מתוך ממעמקי השיקוע הריאלי ע"י ההתמכרות להריאליות עצמה, שהאידיאליות שבהתמכרות הזאת עצמה תזכך את תוכן החיים הפנימיים, וההכרה הרוחנית תתבלט בקרבו. ואם באמת אין ההתמכרות זכה, אז לא תעמוד, ותלך הלך והתקרר, ולכל היותר לא תוכל לעשות פרי להשפיע על אחרים, וביותר - על דורות הבאים, ממהותה. המגמה הנצחית החיה בקרבנו, תכריחנו בשביל כך להיות חושקים אל התוכן האידיאלי, ולא תתן לנו מנוחה בריאליות מוגבלת ויבשה.