אורות הגבעה – מקץ תשע"ח

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר"

שאלו במדרש וכי כל הבריות אינם חולמים אלא אינו דומה חלומו של אדם פשוט לחלומו של פרעה. השאלה לא מובנת, וכי מי זה אמר שכל הבריות אינם חולמים, ודאי כולם חולמים אלא שכאן מספרים על חלום פרעה, ומה השאלה?

על זה אספר מעשיה ששמעתי: פעם בא חסיד להרבי מליובאוויטש בעל הצמח צדק ואמר לו בעירי יש יהודי אחד שנכשל בעבירה חמורה, וביקש אותי שכשאהיה בליובאוויטש, שאבקש מהרבי שיתן לו סדר של תשובה. אמר לו הרבי ולמה לא בא הוא בעצמו. השיב לו, הוא מתבייש. אמר לו הרבי, מתבייש הרי יש לו עצה. יכול לבא ולומר שמישהו שלח אותו.

והנה אנחנו רואים ששר המשקים לא רצה בטובתו של יוסף הוא ביזה אותו והנה שם אתנו נער עברי עבד כפי שרש"י מפרש, אם כן היתה לו עצה אחרת. היה יכול לבוא ליוסף ולומר לו אני חלמתי החלומות האלה והוא יגיד לו את הפתרון, ואחרי כן יבוא אל המלך אל פרעה ויאמר לו הפתרון בשם עצמו והוא יעלה לגדולה. וזו שאלת המדרש, וכי הבריות אינם חולמים הרי היה יכול להגיד שאני חלמתי?! ועל כך השיבו במדרש, שהוא לא היה יכול שאינו דומה חלומו של מלך לחלומו של אדם פשוט. ביחס לפרעה הפתרון אחר וביחס לאדם פשוט הפתרון הוא אחר. ובכן, דברים המתאימים ביחס לאדם אחד יתכן שאינם כשרים ביחס לאדם אחר. [מדברי הגרש"י זוין זצ"ל במסיבה לכבוד השקת ספר 'אוצר מפרשי התלמוד' וכ"כ הגרמ"ל שחור בס' היקר "אבני שוהם"].

"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ"

"יפות מראה" - סימן הוא לימי השובע שהבריות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה".

א] כשיש שובע – יש שלום. כשיש מצוקה כלכלית – יש לחץ נפשי וגם עין רעה אחד לחבירו. אחד מהשורשים של הרבה בעיות בשלום בית הוא המצוקה הכלכלית שממנה סובלים רבים מבני התורה. חובות הם סגולה בדוקה ומנוסה להפרת שלום בית. למי שמעוניין.... ויש להרחיב ואין כאן המקום. 

ב] יש לעיין מרש"י [בראשית כ"ט י"ז] שפירש על רחל שהיא יפת מראה "הוא זיו קלסתר". וא"כ קשה איזה "זיו קלסתר" יש לפרות שהפסוק מתאר אותן כ"יפות מראה"? וראיתי מפרשים שלכן רש"י פירש מיד את פתרון החלום של פרעה, כדי שלא יקשה משם לכאן, שאם יפת מראה פירושו "זיו קלסתר" אין זה מתאים לומר על פרות. אשר על כן, בהכרח פירושו אחרת, שהבריות נראות יפות וכו'. [עי' כאן בנחלת יעקב, משכיל לדוד, בדרך חיים למהר"ל ח"ג עמ' שלג, אבן משה [פרלמוטר פ' מקץ], ובקובץ תמים בחוקיך מעמ' 184].

 "עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

מתרגם אונקלוס "על כיף נהרא". בשפה המדוברת, מדברים רבות על "כיף", מבחינת "איזה כיף זה היה". "אבא, זה לא כיף!!" "כיף לא נורמלי" וכדו'. פוק חזי מאי עמא דבר! אבל בלשון הקודש אין מילה כזאת. כנראה שבמושגים תורניים אין מקום לחפש "כיף" – בודאי לא "כיף לשם כיף". המילה היא במקורה מערבית [!!]. כמובן, שילדים צריכים ליהנות מהחיים, וגם מבוגרים צריכים פורקן לפעמים והוא בריא לגוף ונפש יחד אבל הפכנו יותר מדי לתרבות של "כיף". מחפשים "כיף" בחו"ל אע"פ שדברי הרמב"ם הם ברור מללו "שכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" [מלכים ה, י"ב]. מחפשים "כיף" בבין הזמנים ונוסעים לטיולים מפוקפקים שהם סכנה לגוף ונפש, וכו' וכו'. אנחנו דור של נהנתנות וזה משתקף באין ספור מישורים – גם בציבור החרדים לדבר ה'. ואין כאן המקום להאריך בזה. [אגב, אין גם מילה בלשון הקודש להרפתקה [adventure], וגם לא למילה "פייר" [fair]. ויש דוגמאות נוספות].

מבאר בס' פרשגן [שמות עמ' ל"ה]  ש"כיף" נגזר מן גף על פי חילופי ג-כ. יסודו של גף בשם הארמי "גפא" – כנף, והושאל גם לדברים שהם כעין זרועות וכנפיים, כמבואר בפסוק "ועשית לו מסגרת" [כ"ה כ"ה] "ותעביד ליה גדנפא". על פי זה תרגם גם ועל יד הירדן במדבר [יג כט] "ועל כיף ירדנא", "ודברתם אל הסלע" - "עם כיפא", "כתף ים כנרת" - "כיף ים גניסר". "כל יד נחל יבק" [דב' ב' ל"ז] - "כל כיף נחל יובקא", כולם כעין כנפיים.

     

 "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ" 

אונקלוס תירגם "וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּמִטָּרְפָא רוּחֵיהּ" –  פירוש, נשברה רוחו. מעניין הניגוד החריף בין יוסף ופרעה. יוסף סבל נורא במשך שתים עשרה שנה אבל תמיד נשאר אופטימי ושמח, מוצא חן בעיני כולם, אף פעם אינו מתלונן על גורלו המר, שם שמים שגור בפיו וכו' כו'. ואילו פרעה חולם שני חלומות בלילה אחד שאפילו אינו יודע את פתרונותיהם, וכבר נשברת רוחו. "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" [ישעיהו נ"ז כ'].  "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱ-לֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה" [תהילים ס"ח ד'].

"וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר"

וברש"י:  נער עברי עבד" - ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה מזכירו בלשון בזיון.
"נער" - שוטה ואין ראוי לגדולה.
"עברי" - אפילו לשוננו אינו מכיר.
"עבד" - וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים (ס"א שירים וכן גרס רא"ם(.
"איש כחלומו" - לפי החלום וקרוב לענינו.

א] אני מזועזע!! יוסף התעניין בו ["מדוע פניכם רעים היום"], פתר את חלומו לטובה [והחלום הולך אחרי הפתרון] וביקש ממנו שיזכיר אותו בפני פרעה. מילא ששכח אותו ויוסף נאלץ לסבול שנתיים נוספות בבור המצרי האיום, אבל כשסוף סוף נזכר בו, הוא מזכיר אותו לגנאי ועוד משקר אודותיו "אפילו לשוננו אינו מכיר". איזה שפה הוא דיבר איתו? יידיש? אנגלית ישיבתית? ודאי שדיבר מצרית. עין רעה אני רואה כאן! [עי' במאמר "כפוי טובה וצר עין לרב חיים זייצ'יק בספר מעייני החיים].

ב] יתכן שהכוונה האלוקית בדברי שר המשקים הייתה שזכות הצלת יוסף לא תיזקף לזכות שר המשקים ואצל גוים "מחשבה רעה מצטרפת למעשה". כי הוא ביזה אותו ואמר שאינו ראוי לגדולה ואילו פרעה בחר בו מכוח השגחה פרטית.  

וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה

פליאה דעת מאתנו הכיצד נכנס יוסף לתוך דבריו של פרעה, ובטרם שסיפר לו את חלומו כבר נענה ואמר 'בלעדי'. והרי חכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו [אבות פ"ה]. יתר על כן הרי מצינו [רש"י איוב ג' ב'] שכל מקום שנאמר ויען אינו אלא הרמת קול. ואיך לא היה יוסף ירא להרים קולו לפני המלך ואין זה מכבודה של המלכות.

וכתב בס' באר משה [לאדמו"ר מאוז'ורוב] שכאן גילתה לנו התורה עד היכן הגיעה ענותנותו של יוסף, כי בו ברגע שאמר לו פרעה ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו וכל חרטומי מצרים לא היו מסוגלים לכך, חשש שמא יחשוב פרעה שתולה הגדולה בעצמו ולכן לא המתין עד שפרעה יסיים דבריו ואף הרים קולו בצעקה 'בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה', כלומר אין החכמה משלי [רש"י] וכארז"ל [בראשית רבה פפ"ט]  תלה הגדולה בבעליה לפי שרצה לפרסם קבל עולם, שהשי"ת מלך העולם ואין עוד מלבדו.

ותראה שדברי יוסף אינם ענוה רגילה אלא דרגה מופלאה בענוה שהרי השפיל עצמו לאחר שזכה לכבוד נעלה ורם. וזוהי התמעטות על ידי גדולה מדתו של אברהם אבינו, ולפיכך אמר לו הקב"ה אתה לא רצית להתגדל בעצמך חייך שע"י כך תעלה לגדולה ולמלוכה [תנחומא מקץ ג'] עכ"ד.

רגיל בין הלומדים להדגיש את ה"אני". "אני חשבתי", "אני חידשתי" "אני הקשיתי". מיוסף לומדים שהביטוי המועדף הוא "הקב"ה הכניס למחשבתי", "בס"ד התחדש לי", וכו'. כי ה' יתן חכמה מפיו, דעת ותבונה.  

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.

כתוב ב'ליקוטי מהר"ן' תנינא סימן סג:

דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל. וזה סוד, קחו מזמרת הארץ בכליכם וכו' (בראשית מג). בחי' זמר וניגון, ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפירש רש"י מזמרת, לשון זמר וכו'.

כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד, שהיא צריכה לאכלו. גם, אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחי' פרק שירה. ומשירת העשבים, נעשה הניגון של הרועה. וזה סוד, מה שכתוב (שם ד) ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב. כי תיכף כשהיה בעולם רועה מקנה, היה תיכף כלי זמר כנ"ל.

ועל כן דוד המלך ע"ה שהיה יודע נגן (שמואל א טז), על כן היה רועה (שם) כנ"ל (גם מצינו באבות העולם כולם, שהיו רועי מקנה). וזה בחי' (ישעיה כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, היינו שזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ. כי על ידי העשבים הגדילים בארץ, נעשה ניגון כנ"ל. ועל ידי שהרועה יודע הניגון, על ידי זה הוא נותן כח בהעשבים, ואזי יש להבהמות לאכול. וזה בחי' (ש"ה ב) הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע. היינו, שהנצנים גדילים בארץ, על ידי הזמר והניגון השייך להם כנ"ל. נמצא, שעל ידי הזמר והניגון שהרועה יודע, הוא נותן כח בעשבים, ויש מרעה לבהמות.

גם, הניגון הוא טובה להרועה בעצמו. כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות, היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה בחי' רוח האדם, לרוח הבהמיות, עד שיראה הרועה את עצמו. בבחי' (בראשית לז) וילכו לרעות את צאן אביהם וכו', ופירש רש"י שהלכו לרעות את עצמן. וע"י הניגון, ניצול מזה. כי הניגון הוא התבררות הרוח, שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה, בבחי' (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה. כי זהו עיקר הניגון, ללקט ולברר הרוח טובה, כמבואר במקום אחר. ועל כן, על ידי הניגון, ניצול מרוח הבהמיות. כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה, על ידי הניגון כנ"ל:

ויש חילוקים רבים בנגינה, כי יש ניגון שלם, ויש ניגון שהוא בכמה בבות, ויכולים לחלקו לבבות וענינים:

ודע, שהמלך יש לו כל הניגון כולו בשלימות. אבל השרים, אין להם רק איזה חלק בניגון, כל אחד לפי מקומו. ועל כן אמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד) אנת הוא אילנא וכו' ומזון לכולא ביה. כי נבוכדנצר שהיה מלך, ויש לו כל הניגון, על ידו נמשך כל המזון, כי המזון נמשך על ידי הניגון כנ"ל. ועל כן יעקב אבינו, אף שלא היה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שסיפרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו ניגון השייך לשר כמותו, כפי מה ששמע מבניו דרכיו והנהגותיו. כי יעקב רצה לפעול אצלו על ידי הניגון, מה שהיה צריך, על כן שלח לו אותו הניגון של ארץ ישראל. וזהו שאמר לבניו, קחו מזמרת הארץ בכליכם. היינו, שיקחו בחינת הניגון הנ"ל, שהוא בחינת זמרת הארץ כנ"ל, בכלים שלהם. והורידו לאיש מנחה, מעט צרי מעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים. הם בחי' משקולות ומדות הניגון, כי הניגון נעשה מגידולי הארץ כנ"ל.

והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה רבי נחמן מגלה בתורה זו את גודל כח הנגינה, ואיך שיש לה כח להרים ולהגביה מח האדם ולדבקו בהשם יתברך, וכמובא בשיחת רביז"ל (שיחות הר"ן סי' רע"ג), שטוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך, ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו, יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו, כי מעלת הנגון אין לשער, עיין שם, כי הניגון נמשך ממקום גבוה מאד, מאתר דנביאין ינקין, היינו ממקום שהנביאים מקבלים נבואה, ועל כן נקרא המנגן "חזן", מלשון חזון ונבואה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ג'), כי הנגינה משמח לב האדם, ומרים אותו מרוח נכאה של עצבות, לרוח טובה של שמחה ודביקות, ובפרט כשמנגן גם עם כלי שיר, אזי גם ידו נכנס בתוך השמחה, ועל ידי זה מברר הרוח טובה שבקרבו מן הרוח רעה, וכמו שכתוב (שמואל א' י"ט) וניגן בידו וטוב לך, ויכול לזכות על ידי זה להארה של נבואה, כמו שכתוב (מלכים ב' ג') והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' נ"ד), נמצא שנגינה יש לה כח גדול להמשיך לב האדם אל השם יתברך.

והנה רבי נחמן מגלה שזהו סוד נגינת הרועה, שלכל רועה יש ניגון שמנגן בשעה שרועה הבהמות בשדה, ועל פי רוב גם מנגן על איזה כלי, כמו חליל וכיוצא בו, כי מחמת שהוא יושב תמיד בין בהמות, היה יכול ליפול למוח של בהמה, ולשכוח את מעלת אדם שלו, ולכן הטביע הקדוש ברוך הוא שהרועה תמיד מנגן איזה שיר וניגון, כדי להרים מוחו ודעתו מעל הבהמות, ויזכור שהוא אדם, שהוא על שם (ישעיה י"ד) אדמה לעליון, שיכול להרים עצמו אל מדריגות עליונות, שזהו סוד (בראשית ד') "ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי ישב אהל ומקנה, ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב", שתיכף ומיד שהיה בעולם רועה מקנה, היה גם כלי זמר, כי הם תלויים זה בזה, ודייקא על ידי ניגון וכלי שיר יכול אדם לבוא להשגות גבוהות ועליונות.

ואומר רבי נחמן, שהניגונים נעשים כפי המקום שהרועה יושב שם, כי כל עשב ועשב אומר שירה להקדוש ברוך הוא, ומהלל ומברך לשמו יתברך תמיד, שהוא ענין "פרקי שירה" המובאים בדברי חכמינו הקדושים, וכפי השיר של העשבים שבאותו מקום, כן מקבל הרועה התעוררות לשיר אל הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה מרים עצמו מרוח של בהמה לרוח של אדם, שזהו עיקר תכלית הבריאה, שיכיר אדם את הקדוש ברוך הוא וישיר ויהלל לשמו יתברך תמיד, על כן אשרי מי שזוכה תמיד לשיר ניגון של התעוררות ודביקות אל השם יתברך, כי הניגון בעצמו ירים את מוחו ודעתו, וידבק אותו בהקדוש ברוך הוא בדביקות אמיתי ונצחי, אשרי לו ואשרי חלקו. 

וקישר מוהרא"ש ז"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה רבי נחמן אומר שסוד הנ"ל מרומז בפרשת השבוע, בפסוק (בראשית מ"ג) קחו "מזמרת הארץ" בכליכם וגו', שיעקב אבינו שלח ליוסף זמר וניגון של ארץ ישראל, ולכאורה יפלא, מהו ענין של "ניגון של ארץ ישראל", ומה רצה יעקב אבינו לפעול עם ניגון זה אצל יוסף, ובפרט שעדיין לא ידע שזהו בנו יוסף הצדיק, אבל על פי הנ"ל מובן הענין מאד, כי ניגון של ארץ ישראל הוא ניגון של אמונה, וכמו שכתוב (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמונה, כי על ארץ ישראל נאמר (תהלים ל"ז) שכון ארץ ורעה אמונה, ששם מתגלה האמונה ביותר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ז'), ושם רועים אמונה ממש, שמי שיושב בארץ ישראל לשם שמים, נאכל אל האמונה ונתהפך למהותה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' קכ"ט), נמצא שמי שיושב בארץ ישראל הוא כמו רועה של אמונה, שיש לו ניגון מיוחד של אמונה, העולה מתוך קדושת הארץ, וניגון זאת שלח יעקב אל יוסף להרים ולהגביה את דעתו, שיתנהג באמונה ובכשרות כלפי בניו, כי כפי שמסרו השבטים אל יעקב אביהם, הבין יעקב שמי ששולט של ארץ מצרים הוא נמצא תמיד בין בהמות, כי רק נשמות ישראל נקראים אדם, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (יבמות ס"א.) אתם נקראים אדם, ואין אומות העולם נקראים אדם, ובפרט מצרים אשר נמשלו לחמורים, וכמו שכתוב (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם וגו', ועל כן המה בוודאי ירודים מאד, ולכן שלח יעקב אל יוסף ניגון של ארץ ישראל, שהוא ניגון של אמונה, כדי להרים ולהגביה את דעתו למוח עליונה של אדם, כדי שיתנהג עמהם באמונה וביושר, ויתהפך לבבו אליהם, וכמו שהיה אחר כך, שקירב אותם מאד, והביא אותם אל תוך ביתו, ונתקרבו הלבבות ביחד, וכמו שכתוב (בראשית מ"ג) וישתו וישכרו עמו.

וזהו המשך הפסוק, ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם כן אפוא "זאת" עשו, "זאת" מורה על האמונה הקדושה, וכמובא בתיקוני זוהר (תיקון כ"א) על הפסוק (ויקרא ט"ז) ב"זאת" יבא אהרן אל הקודש, וכן (תהלים כ"ז) ב"זאת" אני בוטח, שאמר יעקב אבינו, שהוא רעיא מהימנא קדישא, אל בניו, אם כן שאתם יורדים למצרים אל יוסף, אנחנו צריכין לעורר אותו על אמונה, שזהו העצה היחידי בעת צרה, וכמו שאומרים (בתפילת ראש השנה) "עצתו אמונה", ועל ידי שתמסרו לו ניגון של אמונה, בוודאי יתרצה אליכם, וזהו שפירש"י, איפוא, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו, עיין שם, היינו שעיקר העצה הוא רק אמונה, קחו מזמרת הארץ בכליכם, היינו שיר וניגון של ארץ ישראל, שהוא שיר של אמונה, "בכליכם" דייקא שהוא ענין כלי שיר, שמועיל ביותר לעורר הלב, והורידו לאיש מנחה, שתדעו איך למסור לו את הניגון, ולרדת אל רוח האדם שיש בקרבו, ולהרים אותו מתוך רוח הבהמה, וכמו שכתוב (קהלת ג') מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים, שהם משקולות ומדות הניגון שנעשים מגידולי הארץ, כמו שמפרש רביז"ל, כי בכל אלו הדברים גנוזים התעוררות והתחזקות לאמונה, ובוודאי תפעלו ישועה על ידם, והשם יתברך יזכינו להגיע אל שמחה ודביקות אמיתי בו יתברך, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.

 "וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם"

כותב רש"י:  גם עתה כדבריכם" - אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהיה לי עבד".

הרמב"ן כתב וז"ל כי אין חיוב בעשרה בהמצא גניבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה בהוסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגניבה לדעת כולם אז יתחייבו עכ"ל. ויל"ע דבב"מ דף ח' ע"א איתא דשותפין שגנבו חייבין ופירש"י שגנב אחד מהם לדעתו ולדעת חבירו והרמב"ן גופא שם נחלק על רש"י וכתב דבכה"ג אין שניהם חייבים דאין שליח לדבר עבירה אלא מיירי כשהוציאוה ביחד מרשות בעלים וכן פירשו בתוס' וריטב"א וכו' וכתב בספר אמרות משה לבאר עפ"י המדרש רבה בראשית פל"ד דבבן נח יש שליח לדבר עבירה. ולפ"ז ניחא דהרמב"ן עה"ת מיירי מדין בן נח. ועדיין צריך ביאור דעת רש"י דמשמע דמן הדין כולם לוקים ואף שלא נועדו ביחד לגנוב ועי' רשב"ם שם שכתב דמנהג סוחרים ללקות זה על זה וצ"ע. ועי' בדרש משה, מנחת אשר, אלומות יוסף, אש תמיד, דברי יציב [חו"מ ס"ז], אור אברהם, דף על דף בבא מציעא, נחלת בנימין ועוד ועוד.

שבת שלום חנוכה שמח ואורות אין סוף!!!