פגשתי אותו בראשונה לפני עשרים ושלש שנה. הימים ימי מלחמת השיחרור. הייתי רק כמה חדשים בארץ ועדיין הייתי בשירות צה”ל כאשר ביקרתי אצלו בביתו, ברחוב יבנה בתל-אביב.
הוא היה כולו לבן. השערות, הזקן, הפאות הרחבות, גבות העינים העבות. העינים נוצצות. הפנים נוהרות. “חכמת אדם תאיר פניו”. והוא כולו שמחה, שובע שמחות של תורה. “שש אנוכי על אמרתך”.
מעודי אהבתי את כתיבתו. גלגלנו שיחה על ספריו. הזכרתי קונטרס שכתב נגד אחד מחכמי הזמן שיצא לחזק חשדיו של רבי יעקב עמדן כלפי רבי יהונתן אייבשיץ כי היה מן הנוהים אחרי כת שבתי צבי,
נענה ר’ ראובן ואמר “רגיל אני לפרש דברי הלל הזקן “נגיד שמא אבד שמיה” (אבות א, יג) – מי שכל תהילתו בנויה על דברי התנגדות ובקורת שכתב על אחרים – אבד שמיה, אין קיום לשמו. יצירות עצמיות משלו הן תפארת האדם וכבודו”.
ואמנם רב היה לו משלו. כל שבילי תורת ישראל היו נהירים לו. מקרא, תלמוד ומדרש, מפרשים ופוסקים, ראשונים ואחרונים, ספרי מחקר וספרי דרוש, קבלה וחסידות – בכל מקצועות התורה היה עושה גדולות ונצורות.
בשנת תרע”ב, והוא בן עשרים ושתים, הופיע בדפוס ספרו הראשון “תולדות אדם” על המהרש”א. “יודע אתה מה שרציתי להראות בספרי זה” – אמר לי פעם ר’ ראובן – “באתי להוכיח כי כאשר המהרש”א היה לומד מסכת מסויימת, היתה לפניו על השולחן רק מסכת זו, ולא שום פפר אחר מלבדה”.
יש פרקים בספר זה בהם מראה ר’ ראובן כי מפני שהמהרש”א לא היה מרבה לבדוק בספרים, ולרוב היה סומך על זכרונו, יש שכתב בחידושיו דברים המצויים ברש”י או בתוספות או אפילו אצל חכמי התלמוד במקומות אחרים, ויש שהוא כתב דברים, שאילו היה מרבה לבדוק, היה כותב אותם באופן אחר. ויש שהוא משיג על ראשונים – ונעלם ממנו לרגע, כי דבריהם מיוסדים בהררי קודש, בדברי התלמוד.
בסוף ספרו כותב ר’ ראובן כמתנצל “מחברתי נראית כספר השגות ויאמר עלי אחד מן המקנאים קנאת רבינו כי מתוך שבחו באתי לידי גנותו ח”ו. לא כן הדבר. אין זה גנות חלילה אך שבח… בשר ודם, אם כי כגובה ארזים גובהו, הוא מהולל יותר בהפרט שגיאותיו אחת לאחת אשר תעיד כי בלעדי זה כולו טוב וישר, ולהיפך כל המספר אחת לאחת מעלותיו הטובות של חברו כמה הם, הרי זה בא לגנות כי יראה שמלבד אלו אין בו מתום…”.
בבואי לכתוב על חיבוריו של ר’ ראובן צריך אני למודעה ולהתנצלות. לייחד את הדיבור על כל ספריו הרי אי- אפשר. אמנה רק מקצתם – ואני נראה כפוגם ופוגע בדמותו. אזכיר ספריו על התלמוד, מן “יסוד המשנה ועריכתה”, “לחקר שמות וכנויים בתלמוד”, “שם עולם”, “מחקרים בדרכי התלמוד וחידותיו” ועוד ועוד, עד ספריו הגדולים “מרגליות הים” על מסכת סנהדרין ו”ניצוצי אור” הארות והערות על הש”ס – הרי אקפח חבורי ר’ ראובן בקבלה: הגהות ובאורים לספרי הזוהר; “שערי זוהר”, שהוא מסורת הזוהר לש”ס ומדרשים, פירושו לספר “הבהיר”, וספרו “מלאכי עליון” בו מסודרים ומתוארים לפי סדר א”ב כל המלאכים הנזכרים בבבלי וירושלמי, במדרשים, זוהר ותיקונים, תרגומים וילקוטים. אמנה גם את אלה, עדיין לא אמרתי דבר על ר’ ראובן בעל המונוגראפיות על רבני-גאונים וגדולי-החסידות. וכיצד אוכל לדלג על ר’ ראובן מהדיר כתבי ראשונים: ספר שו”ת מן השמים, אגרות וכתבי ר’ אברהם בן הרמב”ם, ויכוח ר’יחיאל מפאריז, ויכוח הרמב”ן, ספר חסידים עם פירושו “מקור חסד”. וספרו “נפש חיה” על ש”ע אורח חיים מלתא זוטרתא היא? ומלבד כל אלה כתב ר’ ראובן עיונים במקרא, מחקרים ביבליוגראפיים, וגם ספרי דרוש. כל ספר משלו הוא אוצר בלום של בקיאות מופלאה, דעות מקוריות והערות מאירות עינים.
הוא נולד בלבוב. אביו ר’ משה, תלמיד חכם ומוקיר ורחים רבנן שהיה עובד קשה להרוויח לחמו, שכר לו מלמדים טובים. רבותיו התגאו בתלמידם. בקטע אבטוביוגראפי שנשאר בכתובים, ואשר חלק ממנו נתפרסם ב”הצופה”, מספר ר’ ראובן: “פעמים רבות סבבו עמי רבותי לחזור על שיעורי בבתי בעלי בתים שונים, שחפצו לקבל ילדיהם לחדרם, ושם הרווחתי פירות של שבת ושבחים. הפירות היו שלי, אבל השבחים חלקתי עם חברי בחדר”…
שמעתי מפי ר’ ראובן את הסיפור כיצד המלמד שלו ביקר עמו בשבתות בבתי בעלי-בתים. בכל מקום הופיע בשם אחר, כי מלמדו רצה להראות כי הוא גידל כמה וכמה תלמידים מצויינים. כאשר ר’ ראובן היה מעלה בזכרונו את “פירות-שבת” שהיה מקבל בבתי הבעלי-בתים מפני שידע את פרקו, הייתי חש כי עדיין עמדו בו, כעבור עשרות בשנים, טעמם המתוק של הפירות והשמחה ששמח בהם. לאחר שיצא מידי מלמדים ישב על התורה בקלויז של חסידי זידיטשוב. בן חמש עשרה נתייתם מאביו ועול נהול החנות נפל על שכמו. במשך כמה שנים היה עובד בחנות מראשית הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה. באותה תקופה היה יכול להיפנות רק מעט ללימוד התורה, ראש מאווייו.
לפני שמלאו לו י”ח שנה בא בברית האירוסין. ספרו “תולדות אדם” הקדיש לזכר אביו והגיש בברכה לאמו והורי רעייתו. כשנה לאחר שהופיע ספר זה, הוציא חיבורו השני “קב בשמים”, הערות והגהות על דברי התוספות. אז רצה להוציא גם חיבורו על ר’ חיים בן עטר בעל “אור החיים” על התורה, אשר היה עמו בכתובים עוד לפני שהדפיס ספרו על המהרש”א, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע ממנו את הדבר.
בימי המלחמה נקרא לשרת בצבא האוסטרי-הונגרי. אם כי כל ימיו לא היה חפץ להשתמש בכתרה של תורה, כסבור היה אז שמוצדק הוא לבקש שיחרורו מן הצבא על סמך תעודות הרבנות שקיבל מגדולי גליציה, שנתים ימים היתה בקשתו תלויה ועומדת ובמשך אותו זמן היה מסתתר במחבוא. את שעבר עליו בתקופה זו הוא מספר בהקדמתו לספר “נפש חיה”, שכתב בימים ההם, ואשד הדפיסו רק כעבור חמש עשרה שנה לזכרה של אשת נעוריו, שמתה עליו בדמי ימיה: “אזכרה לילי חורף הארוכים בהיותי סגור ומסוגר לבדי בחדר בחוסר נר, כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה, לכן לא נדלק גם נר, אך לאור להב האש שבתוך תנור החורף למדתי וכתבתי שטוח על הרצפה”. לבסוף קיבל שיחרור מן הצבא. עזרה לכך, כך שמעתי מפיו, “דרשה” שהדפיס לכבוד הקיסר קארל הראשון, לרגל עלותו לכסא המלוכה.
עוד לפני מלחמת העולם הראשונה היה שולח יד במסחר הספרים. הוא המשיך בעסק זה לאחר המלחמה. הדפיס ספרים שונים והוציא ספרים משלו. מוניטין יצאו לחיבוריו. גדולים גמרו עליהם את ההלל ורבים שתו בצמא את דבריו. והאיש – לא רב יושב-על-מדין ולא ראש ישיבה, אלא מוכר ספרים העומד בחנות ד’ על ד’ ברחוב קאז’מירז’ווסקה בלבוב. באותה עת הנו גם עסקן רב פעלים: פרנס בקהילה, מראשי “המזרחי” בגליציה ופעיל בשטחים שונים בחיים החברתיים היהודים.
בשנית תרצ”ה הוא עולה לארץ. באותה שנה חגגה יהדות העולם את יובל שמונה מאות שנה להולדת הרמב”ם. בתל-אביב נוסדה ספריה תורנית על שם הרמב”ם. ור’ ראובן נתמנה מנהלה. רוב שעות היום היה יושב בספריה, מסדר ורושם ספרים, עוזר ומסייע לקוראים ומעיינים ומקבל פני מבקרים ואורחים. דלתו פתוחה תמיד. כל הנכנס אצלו יוצא מלא, משופע במילי מעלייתא, חידושים שנתחדשו לר’ ראובן באחרונה. ידיו עסקניות בספריה – ומחשבותיו חכמניות. בלבו מאה מחשבות של מקרא, מאה מחשבות של משנה, ומאה מיני תשובות של תלמוד.
בשנות שבתו בארץ נדפסו רוב ספריו על ידי “מוסד הרב קוק”. עבותות-אהבה של ידידות ותיקה היו מקשרות אותו עם הרב י. ל. מימון מייסדו ונשיאו של המוסד. כמדומני ששמעתי מפי ר’ ראובן, שכאשר בא הרב מימון בפעם הראשונה ללבוב קיבל את פניו בתחנת הרכבת.
במסיבה במוסד הרב קוק לפני למעלה משלוש שנים ראיתי את ר’ ראובן בפעם האחרונה. פניו היו נפולות. עיניו אפורות. דעך האיש. הלך לעולמו והוא בן שמונים ושתים.
ספרים רבים, רבים מאד הדפיס בחייו, ורבים גם כתבי-היד שהשאיר אחריו. כשהייתי מבקר אצלו בביתו, היה פותח את ארון הבגדים, מרים את שולי הבגדים ומגלה חבילות של ניירות, כתבים המוכנים לדפוס.
גדול מאד בתורה היה האיש, אך הוא לא הלך בגדולות. עניו וצנוע היה. כל אישיותו שפעה חמימות וידידות. ידענו אותו וקראנו את ספריו, ראינו אותו ושמענו רבות על אודותיו. על טוב לבו וצדקותיו, על אהבתו היוקדת לעמו ולארצו אך האם הכרנוהו באמת? נפש גדול בישראל מי יעריכנה? ומי יביא לנו תמורתו?!
טוביה פרשל מתוך “שנה בשנה” תשל”ג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה