אורות הגבעה – וישב תשע"ח

שנאת האחים ליוסף

המילה "שנאה" קרובה למילה "שונה". דוק ותמצא שאנחנו לא סובלים [קרי "שונאים"] הרבה אנשים, מהסיבה הפשוטה שהם שונים מאיתנו. טבע האדם לאהוב את הדומה לו. ברגע שהאדם משתחרר מהמשבצת הצרה של ה"אני" הוא נפתח לאהוב את כולם – גם את השונה. רוב הבעיות בשלום בית נובעות מהנקודה הזאת, כי הטבע הנשי שונה בתכלית מהטבע הגברי. והתוצאה שבמקום ה"יו"ד" ו"ה"א" שולטת האש. השכינה מופעיה דווקא מהרכבת האותיות השונות, ודוק. 

ידוע בספרים שדרכו של יוסף בעבודת השם היתה שונה משל אחיו, ומכאן שורש השנאה שפתח פתח לשנוא אותו גם משום שיעקב העדיף אותו על פניהם וגם על חלומותיו. הקנאה והחלומות רק הוסיפו שמן למדורה. ואכמ"ל בזה.

"אלו תולדות יעקב יוסף"

ברש"י בשם המדרש יעקב ראה כל האלופים וכו' מה כתיב למטה "אלה תולדות יעקב יוסף" וכתיב "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש", ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם. דברים אלו דומים לדברי הגמרא בבבא בתרא [קכ"ג ב'] ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשיו נמסר אלא בזרעו של יוסף שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש" עיין שם. כבר עמדו בזה רבים, הרי בית יעקב עצמו הוא אש ולמה יש צורך דוקא בהלהבה של בית יוסף. ואיתא בספרים, אשר החילוק בין אש ללהבה הוא, כי האש עומדת ובוערת היא במקומה ואילו הלהבה הולכת למרחוק ובכן הכח לצאת למרחוק לכלות אלופי עשיו ולהפוך את ביתו לקש הוא ביד זרעו של יוסף עד כאן דבריהם. ועדיין צריכים אנו למודעי, מדוע נתייחד כח זה של הלהבה ההולכת ומכלה את כוחות הרע שמרחוק לבית יוסף דייקא?

הלכה מיוחדת נאמרה במשכן שילה אשר קדשים קלים היו נאכלין בכל מקום הרואה את המשכן, ואמרו על כך בגמרא זבחים [קי"ח ב'] כי שילה בחלקו של יוסף ועין שלא רצתה ליזון וליהנות מדבר שאינו שלה תזכה ותאכל כמלא עיניה עיין שם. ביאר בזה בעל אבני נזר ז"ל שמהות חומת ירושלים היא הפסקה בין גבולות הקדושה וגבולות החול ומטעם זה קדשים שיצאו חוץ למחיצתן נפסלין, כי מהלאה למחיצות הקודש יכולים החיצונים להתדבק לקדשים, אך יוסף שגם בהיותו בתוך מצרים ערות הארץ עמד בנסיון אשת פוטיפר ונשמר מליהנות ולהדבק בדבר שאינו שלו והתגבר על החיצונים מחוץ לגבולות הקודש, זכה במעשה זה שלא ידבק זר בקדושתו אף מעבר למחיצות. ולכן בחלקו של יוסף אוכלים קדשים בלי חומה בכל הרואה עכ"ד. יש לומר על דרך זה אשר זהו סוד להבתו של יוסף. קדושה זו אשר עמדה בתוקפה ולא יכלו לה כוחות הטומאה אף בתוך תחומי שלטונם היא אשר בכוחה להגביר עליהם את הקדושה לכלותם ולבערם אף מחוץ לגבולות הקודש ולהפוך את בית עשיו לקש הרי קדושתו של יוסף מגיע עד לביתו וגבולו של עשיו.

בספר של"ה, חלק תורה שבכתב ספר בראשית, מראה שייכות הפרשיות וישב מקץ ויגש לימי החנוכה החלים בימי קריאת פרשיות אלו. וקשר פרשת וישב הוא בדברי רש"י אלו בשם המדרש על הניצוץ היוצא מיוסף ומכלה את בית עשיו, המקבילים להרמוז בדברי המשנה [ב"ק ס"ב ע"ב], גץ שיצא מתחת הפטיש וכו' בנר חנוכה פטור, ראה דבריו העמוקים. לפי דרכנו יש לבאר קשר זה בסגנון אחר. ידועים דברי האריז"ל שהדלקת נר חנוכה בתוך עשרה טפחים הסמוכים לארץ היא משום שבניגוד להכלל שבגמרא [סוכה ה' א'] מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, באשר הוא מקום שליטת החיצונים כביכול, בכח נר חנוכה יורדת הארת השכינה אף למטה מעשרה, והדברים עתיקין. להאמור הרי זהו ממש ענין הניצוץ היוצא מיוסף התפשטות והשראת הקדושה אף בגבולות החיצונים.

בכך יובן היטב הלשון בנוסח על הנסים והדליקו נרות בחצרות קדשך. רבים עמדו על התמיהה הרי הדלקת הנרות היא בהיכל ולא בעזרה. ואחד הביאורים הוא אשר השפעת הנרות ואורותיהן התנוצצו מחוץ למחיצתן אל חצרות הקודש. להאמור הדברים מאירים, הארת נר חנוכה הן היא כח להבתו של יוסף ובכן הארת המנורה מחוץ להיכל היא אותה הבחינה של אכילת קדשים קלים בכל הרואה והן הן הדברים.

לסגולתם זו של ימי החנוכה לפריצת גבולות הקדושה והתפשטות מחוץ למחיצתה כדברי האריז"ל, יש להשוות דברי המשנה במסכת מדות [פ"ב מ"ב] אשר היוונים פרצו י"ג פרצות בסורג החיל שהפריד בין גבולות הקדושה בעזרה שבמקדש. וראה תוי"ט שם שהסיבה לכך היתה היות סורג זה מבדיל בין מקום עמידת הנכרים למקום עמידת בני ישראל כדברי המשנה בכלים [פ"א מ"ז] החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמא מת נכנסים לשם. מערכת היוונים היתה נטושה איפוא על הגבולות והמחיצות המבדילות בין הקודש ובין החול ובין ישראל לעמים, לטשטשם ולבטלם ולהעמיק אחיזת הכוחות החיצונים בתוך גבולי הקדושה רח"ל. ידועים דברי רבותינו בעלי ספרי המחשבה אשר כל דבר נתפעל מהפכו והגאולה באה באותה צורה של הצרה. ובכן בעת הנצחון על היוונים זוכים אנו לשבירת הגבולות במובן ההפכי ומתפשטת ויורדת השכינה כביכול אף למטה מהגבול של עשרה טפחים.

בניגוד לאופן עבודתו הקדושה של יוסף הצדיק המבוססת על פריצת גבולות הקדושה והעמידה בקשרי מלחמה עם הכוחות החיצונים ביד רמה כאמור, היתה עבודת הקודש של יעקב אבינו באופן שונה האש ולא הלהבה, ומובא מספרי חסידות אשר דעת יעקב אבינו שעל האדם להתחיל ולבסס עבודתו הרוחנית בהתעסקות של עשה טוב אף לפני שבירר והסיר בחינת הרע שלא כדעת יוסף שראשית העבודה היא לברר ולנצח בחינת הרע וזה פשר חלוקי הדעות ביניהם האם להקדים את מנשה או את אפרים ואכ"מ.

הדברים משלימים את האמור לעיל בהבנת שייכות פרשיות אלו לימי החנוכה, איתא בחדושי הרי"מ מאמרי חנוכה אות ח' ביאור יסודי במחלוקת בית שמאי ובית הלל בסדר הדלקת נרות חנוכה פוחת והולך או מוסיף והולך. תוכן דבריו הוא אשר ישנם שני סוגי אש של קודש, אש המאירה ואש השורפת. בחינת האש המאירה היא הארת הדרך לפני העוסק בעבודת עשה טוב ובחינת האש השורפת היא הסיוע להעביר החוחים ולהכרית הקוצים מלפני העוסק בעבודת סור מרע. סדר העבודה של עשה טוב הוא בבחינת מוסיף והולך שמגדיל ומרבה בחינת הטוב וסדר העבודה של סור מרע הוא בבחינת פוחת והולך להמעיט ולהפחית כוחות הרע. ובזה חלוקים בית שמאי ובית הלל איזו הדרך ישכון אור עבודת האדם. לבית שמאי על האדם לעסוק באש השורפת של סור מרע ולבית הלל באש המאירה של עשה טוב עד כאן דבריו.

תולדות יעקב ויוסף המתוארים בפרשיות אלו הן הן שני המהלכים בעבודת ימי החנוכה שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, אשו של יעקב היא אש בית הלל האש המאירה, ואשו של יוסף היא אש בית שמאי הלהבה השורפת את הרע ומכלה את אלופי עשיו, הגץ היוצא מתחת הפטיש ודולק בפשתן שעל הגמל.

לאור האמור, יתכן שנוכל להתבונן קמעא כמציץ מן החרכים באורו של משיח הגנוז לעתיד לבא על בריאת האור שהוא מיסוד האש. ראה זוה"ק ח"ב קמ"ט ע"ב נאמר בפסיקתא רבתי פרשה ל"ו וירא אלקים את האור כי טוב - זה אורו של משיח. יתכן לומר, שגם אור זה יש בו שתי הבחינות הנ"ל אור של הארה ואור של שריפה וכילוי החושך ואלו הם בחינותיהם השונות של משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ששניהם יהיו הגואלים לעתיד כמבואר בגמרא סוכה נ"ב א' שבתחלה יעמוד משיח בן יוסף להלחם בגויים ויהרג ואחריו יתגלה משיח בן דוד.

משיח בן דוד החוטר מגזע ישי, ענינו הוא כח המלוכה הכללי על כל שבטי י-ה יוצאי ירך יעקב, והוא יאיר בכל העולם אורו של יעקב האור המאיר של עשה טוב ועל ידו יבואו כל בשר לקרוא בשם ה' ויטו שכם אחד לעבדו. תפקידו של משיח בן יוסף יהא לעורר בעולם כח של סור מרע להעביר גילולים מן הארץ להסיר את הזוהמא בכח להבת אשו של יוסף המכלה והשורפת ולזכך את כל העולם מן הטומאה. והרי נודעים דברי האר"י ז"ל אשר לעתיד לבא תהיה ההלכה כבית שמאי, ולדבריהם סדר עבודת האדם הוא להקדים בחינת סור מרע ואח"כ לעסוק בעשה טוב. יתירה מזו מצינו בספרים אשר כל עיקרו של ויכוח זה האם להקדים עשה טוב או סור מרע הוא רק מפני אלו שאין בכוחם לעסוק תחלה בביעור הרע אבל בשורש הענין ודאי מקומה של עבודת הסור מרע הוא קודם עבודת העשה טוב. בכן בעת הגאולה העתידה אשר ישוב העולם לתיקונו יחזור הסדר לתיקונו ולכן יקדים משיח בן יוסף להעביר הרוח הרעה מן הארץ ואחר כך יזרח לעד האור המאיר ע"י משיח בן דוד משיח אלקי יעקב ונתענג על ה' מתוך הוספה תמידית בעשיית הטוב. [עפ"י הספר 'בי חייא' פ' וישב עיי"ש].

"וירד יהודה"

כוחו של יהודה היה כח ההתחדשות ואי הכניעה בפני מצבים קשים אשר נראים כבר כאבודים. המצב בבית יעקב היה קשה ביותר, יעקב ממאן להתנחם על אובדן יוסף והאחים התחרטו מאד על מכירתו מבלי יכולת להשיב את הנעשה, וכולם עסקו בשקם ובתעניתם. יהודה היה צריך להיות שרוי בשק ותענית יותר מכל אחיו כי הוא זה שבעצתו נמכר יוסף וכבר פירש"י שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם ואמרו שאילו יעץ יהודה להשיבו היו שומעים לו. ובכל זאת יהודה לא נתפס להלך רוח של יאוש וחדלון אלא החליט לפתוח דף חדש ולבנות בית בישראל שמסמל תחילת חיים חדשים ולעבוד את בוראו כשהוא מתחזק בכוחות מחודשים. מעלה זו של יהודה טבועה בשמו כאשר נולד קראה לו אמו 'יהודה' כי "הפעם אודה את ה"' אדם שמודה לה' על חסדיו, הרי זה מתוך הכח של התחדשות, כי על נסיך שבכל יום עמנו אין אדם מודה מכיוון שהתרגל כבר לקבלם באופן טבעי ואין הוא חש צורך להודות. כך גם מוצאים אצל יהודה במצב הנואש שהיה בהמצאות הגביע באמתחת בנימין והיה צריך בנימין להשאר עבד אצל יוסף האחים ראו שאין כל פתרון והתיאשו. אך יהודה ניגש אל יוסף והחל לשחזר את כל המאורעות וכמו שהעירו כבר המפרשים שלכאורה לא חידש יהודה בסיפורו שום דבר, ובכל זאת הגם שיהודה לא חידש כלום בשחזור זה, הוא לא מרים ידים ומנסה לעשות משהו. ובאמת בסופו של דבר השתדלותו נשאה פרי והביאה את יוסף להתרגשות גדולה עד שגילה עצמו לאחים. זהו הכח של יהודה, לא להכנע למצב שנראה אבוד ולהתחיל מחדש לכן נקראים עם בני ישראל יהודים, כי את התכונה הזאת של התחדשות והתחלה מחדש בכל מצב ומצב השריש יהודה בקרב בניו עד סוף כל הדורות. וכחו של יהודה נמצא אצל כל איש יהודי באשר הוא, לכן על היהודי תמיד לזכור זאת ואף אם הוא נמצא במצב של שפל רוחני או גשמי אין לו להכנע להרגשת יאוש ח"ו אלא לבטוח בה' ולפתוח דף חדש. כחו של יהודה הוא גם הכח שיביא במהרה בימינו את ביאת משיח צדקינו דוקא מתוך חשכות מתוך מצב שנראה קשה וכלאחר יאוש ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע וכדברי חז"ל על מלחמת גוג ומגוג לפני ביאת המשיח.

וזהו כוונת המדרש שכולם עסקו בשקם ותעניתם ואילו יהודה עסק בליקח לו אשה, התחדשות והתחלה חדשה ואז ברא הקב"ה את אורו של משיח שיבוא ג"כ בכח הענין הנ"ל. [עפ"י דברי הבית ישראל מגור זי"ע]

"וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם".

ומזה הרי בא שסיפרו לו את חלומותיהם ובהמשך הדברים 'מקץ שנתיים ימים' הריצו את יוסף מן הבור לפתור את חלומותיו של פרעה. ומזה נודע 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו', 'אין נבון וחכם כמוך' ועל כן 'ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל אח מצרים'. 'וירא אתם והנה זעפים', ולכאורה הרי יוסף עצמו אסור בבית האסורים ודי לו בצרות עצמו ומטבעו של עולם אדם הנמצא בצרה מתכנס בתוך עצמו ואינו שם לב לזולתו. ואף גם הרי מדובר בסריסי פרעה השייכים לשלטון שעל ידו הושלך לכלא השלטון שאליו שייך בית אדניו, כך שודאי צפוי שיהיה מרחק נפשי בין הנער העברי לבין סריסי פרעה ושלא יהיה לו ענין בהיותם זועפים. ובנוסף לכך, הרי תהום היתה פעורה בין יוסף הצדיק עובד ה' מנעוריו לבין סריסי פרעה מלך מצרים ערות הארץ, כך שלפי הבנתינו גם כאשר מכורח הנסיבות הוא נמצא אתם בבור אחד ועומד מולם פנים אל פנים, הוא לא יראה כלל את פניהם הרעים היום. ואף גם זאת, אדם היושב בבית הסוהר אין פניו צוהלות, אין חידוש בכך שפניו רעים. ועל כרחך שיוסף הבחין בכך שהיום פניהם רעים יותר משל אתמול והבחנה זו ודאי דורשת שימת לב מיוחדת. והא קמן שאע"פ שהם לא אמרו דבר ולא חצי דבר, יוסף הבחין בהם שהנם זועפים והיה איכפת לו מזה. והוא התעניין והוא שאל מדוע פניכם רעים היום. ומזה הרי נפתח פתח ישועתו וע"י דיבור אחד זה הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות 'להחיות עם רב' 'לפליטה גדולה'. שאע"פ שהם לא אמרו דבר ולא חצי דבר, יוסף הבחין בהם שהנם זועפים והיה איכפת לו מזה. ויוסף הבחין ראה והרגיש גם מעבר למלה המדוברת והנם זועפים. הוא היה ער ורגיש לזולתו. ובסופו דבר זה היה הטריגר והגורם לכל יציאת מצרים. אילו יוסף לא היה שם לב והיה נשאר מכונס בתוך עצמו, היה נשאר בכלא ולא היינו זוכים לכל מה שהתרחש בעקבות אכפתיותו ורגישותו [כמובן שהקב"ה מסוגל לסבב כל הסיבות לאן שהוא רק רוצה אבל בפועל הגורם כאן היה הרגישות של יוסף].

וזה מה שנאמר בפסוק תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב.  עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. וכתוב בגמרא [סוטה ל"ו] שבשעה שאמר פרעה ליוסף ובלעדיך לא ירים איש את ידו גו' אמרו איצטגיני פרעה עבד שלקחו רבו בעשרים כסף תמשילהו עלינו. אמר להן גינוני מלכות אני רואה בו. אמרו לו א"כ יהא יודע בשבעים לשון בא גבריאל ולימדו שבעים לשון כו' שנאמר עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע ע"כ. הקשוב למה שמעבר למילים זוכה ל"שפת לא ידעתי אשמע" זוכה ל'שבעים לשון'. הוא פרץ את מחסום השפה הוא מבין את כולם והוא מובן לכולם.

וזה גם פשר תקיעת שופר בראש השנה. בר"ה יצא יוסף מבית האסורים [גמרא בר"ה י,ב עפ"י הפסוקים הנ"ל]. בזכות שיוסף היה קשוב למה שמעבר לשפה המקובלת, גם ה' ישמע את זעקת בניו שירדו מטה מטה ואין להם שפה לבטא את עומק נפילתם, ונשאר להם רק לבכות 'גנוחי גנח וילולי יליל' לפני בוראם – וה' מקשיב. בזכות יוסף.

לעומת זאת האחים "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת", הם לא שמעו אפילו את התחנונים המפורשים שיצאו מפי יוסף.

התיקון לחטא הוא להיות קשוב לזולת, לצאת מהבועה האישית שלנו, להרגיש את מצוקת השני, לשים לב למבע פניו, אם "פניו רעים היום". איש איש וצערו, איש איש וסבלו. כשאדם נושא משא כבד ובא השני ונושא יחד עמו, הנשיאה הופכת להיות קלה יותר. הנושא בעול עם חברו מקל עליו את המשא הנפשי הכבד. מחקרים מראים שאנשים שמרגישים שהם לא לבד חיים יותר – בכמות ובאיכות. יהא חלקנו עם אותם המוצאים מקום בנפש שלהם להיות נוכח עם זולת, להכיל, לקבל ולחבק.

הגמרא בחולין [ז'] מספרת מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים ולא רצה הנהר להפסיק את זרימתו וטען אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה לא הפסיק הנהר את זרימתו עד שאיים עליו רבי פנחס בן יאיר 'אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם'.

וממשיכה הגמרא ומספרת כי עמדו שם בסמיכות גם איש אחד שהלך לטחון חיטין לפסח "וההוא טייעא" [סוחר ערבי רש"י]. וביקש רבי פנחס בן יאיר את הנהר 'חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק'. והסכים הנהר וחלק מימיו אחר כך ביקש מהנהר שיחלוק גם לטייעא והסיבה שלא יאמרו כך עושים לבני לויה והסכים הנהר וחלק מימיו גם לערבי בן לווייהם. והדבר פלא! הלא כשרצה רבי פנחס בן יאיר לחלוק מימיו של הנהר לפדיון שבויים עלה לו הדבר בויכוח נוקב ולא הסכים הנהר אלא לאחר שאיים עליו באיום מאיים כל כך. ואילו בשביל הטייעא הישמעאלי הזה לא היה צורך בשום איום בשום אמצעי שיכנוע מיד לאחר ההסבר הקצר כדי שלא יאמרו וכו' מיד חלק את מימיו, אתמהה.

הערך הזה של וכי כך עושים לבני לוויה, הוא חיוני כל כך כמו זרימת המים בנהר, אף הנהר אין לו ספיקות בשליחות הזאת. שליחות של אדם הוא להיות לברכה לסביבתו, להיות תמיד למחיה לכל אשר יש לו קשר עמו אף קשר סביבתי בלבד. אם אך בן לוויה הוא לא יתכן שלא ידאג לו ולא יחיה אותו שלא יהיה לו לברכה. זה יוסף! [עפ"י הספר באור פניך מעמ' קצ"ח וברכת מרדכי פ' וישב עיי"ש].

 וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.

הנה פתח בכד [החטא נגד אדונו] וסיים בחבית [וחטאתי לאלקים]. ואפשר לפרש קצת ע"פ המבואר ברמב"ם בתחילת אישות שבב"נ תלויה האישות במציאות של היחוד ביניהם, שהרי ליתנייהו בתורת גיטין וקידושין ונמצא שבעל שמפקיר את אשתו באמת פוסקת שאירותם בבני נח. וע"כ בא יוסף לומר שמכיון דחזינן שאין אדוני מונע ממנו מאומה ואעפ"כ את אשתו חושך ממנו, זהו סימן ליחוד החזק שבינו לאשתו. וממילא איכא אישות גמורה, ושוב חוזר כאן האיסור של ביאת א"א במלא חומרתה ואיך יחטא לאלוקים.

נמצא מבואר שכל טענתו לא היתה אלא משום החטא שבין אדם למקום. והיה אפשר לדון בהא דקמן ויהי ביום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, דאיכא למ"ד בפ"ק דסוטה שביקש לבוא עליה שיסוד הדבר היה משום דסבר שהותרה לו בהאי יומא דמכיון שהלכו כולם מן הבית והשאירו את שניהם ביחוד חשיב הדבר כאילו שלחה בעלה מעליו ביום הזה ולכן סבר לבוא עליה. אלא שגם זה לא היה אמת אלא שהיתה עצת היצר להטעותו ולכן חזר בו כשראה צורת אביו [לוית חן עמ' י"ג].

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ

בחלום השני נאמר 'ויקנאו בו אחיו' ולא הוזכרה שנאה. ויל"פ שבחלום הראשון חשדו שחולם מהרהורי לבו והרי ראו שרוצה להתנשא עליהם בהביאו דיבתם רעה אל אביהם, ולכן שנאו אותו שע"י החלום ניכר שהיה הדבר אצלו במחשבה בפועל ולכן חלם ע"ז, וזו סיבה לשנאה. אבל בחלום השני שהיה גם על אביו ואמו שישתחוו לו, בהא כבר לא מסתבר שחלם מהרהורי לבו דפשיטא שלא חושב שאביו ראוי להשתחוות לו ולכן כבר קנאו בחלומו זה דאפשר שהוא אמת וסיבה לשנאה אינה קיימת. [שם]

שבת שלום ואורות אין סוף!!!