יום רביעי, 13 בדצמבר 2017

אורות הגבעה – מקץ תשע"ח



"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר"

שאלו במדרש וכי כל הבריות אינם חולמים אלא אינו דומה חלומו של אדם פשוט לחלומו של פרעה. השאלה לא מובנת, וכי מי זה אמר שכל הבריות אינם חולמים, ודאי כולם חולמים אלא שכאן מספרים על חלום פרעה, ומה השאלה?
על זה אספר מעשיה ששמעתי: פעם בא חסיד להרבי מליובאוויטש בעל הצמח צדק ואמר לו בעירי יש יהודי אחד שנכשל בעבירה חמורה, וביקש אותי שכשאהיה בליובאוויטש, שאבקש מהרבי שיתן לו סדר של תשובה. אמר לו הרבי ולמה לא בא הוא בעצמו. השיב לו, הוא מתבייש. אמר לו הרבי, מתבייש הרי יש לו עצה. יכול לבא ולומר שמישהו שלח אותו.
והנה אנחנו רואים ששר המשקים לא רצה בטובתו של יוסף הוא ביזה אותו והנה שם אתנו נער עברי עבד כפי שרש"י מפרש, אם כן היתה לו עצה אחרת. היה יכול לבוא ליוסף ולומר לו אני חלמתי החלומות האלה והוא יגיד לו את הפתרון, ואחרי כן יבוא אל המלך אל פרעה ויאמר לו הפתרון בשם עצמו והוא יעלה לגדולה. וזו שאלת המדרש, וכי הבריות אינם חולמים הרי היה יכול להגיד שאני חלמתי?! ועל כך השיבו במדרש, שהוא לא היה יכול שאינו דומה חלומו של מלך לחלומו של אדם פשוט. ביחס לפרעה הפתרון אחר וביחס לאדם פשוט הפתרון הוא אחר. ובכן, דברים המתאימים ביחס לאדם אחד יתכן שאינם כשרים ביחס לאדם אחר. [מדברי הגרש"י זוין זצ"ל במסיבה לכבוד השקת ספר 'אוצר מפרשי התלמוד' וכ"כ הגרמ"ל שחור בס' היקר "אבני שוהם"].

"וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ"

"יפות מראה" - סימן הוא לימי השובע שהבריות נראות יפות זו לזו שאין עין בריה צרה בחברתה".

א] כשיש שובע – יש שלום. כשיש מצוקה כלכלית – יש לחץ נפשי וגם עין רעה אחד לחבירו. אחד מהשורשים של הרבה בעיות בשלום בית הוא המצוקה הכלכלית שממנה סובלים רבים מבני התורה. חובות הם סגולה בדוקה ומנוסה להפרת שלום בית. למי שמעוניין.... ויש להרחיב ואין כאן המקום. 

ב] יש לעיין מרש"י [בראשית כ"ט י"ז] שפירש על רחל שהיא יפת מראה "הוא זיו קלסתר". וא"כ קשה איזה "זיו קלסתר" יש לפרות שהפסוק מתאר אותן כ"יפות מראה"? וראיתי מפרשים שלכן רש"י פירש מיד את פתרון החלום של פרעה, כדי שלא יקשה משם לכאן, שאם יפת מראה פירושו "זיו קלסתר" אין זה מתאים לומר על פרות. אשר על כן, בהכרח פירושו אחרת, שהבריות נראות יפות וכו'. [עי' כאן בנחלת יעקב, משכיל לדוד, בדרך חיים למהר"ל ח"ג עמ' שלג, אבן משה [פרלמוטר פ' מקץ], ובקובץ תמים בחוקיך מעמ' 184].

 "עַל שְׂפַת הַיְאֹר"

מתרגם אונקלוס "על כיף נהרא". בשפה המדוברת, מדברים רבות על "כיף", מבחינת "איזה כיף זה היה". "אבא, זה לא כיף!!" "כיף לא נורמלי" וכדו'. פוק חזי מאי עמא דבר! אבל בלשון הקודש אין מילה כזאת. כנראה שבמושגים תורניים אין מקום לחפש "כיף" – בודאי לא "כיף לשם כיף". המילה היא במקורה מערבית [!!]. כמובן, שילדים צריכים ליהנות מהחיים, וגם מבוגרים צריכים פורקן לפעמים והוא בריא לגוף ונפש יחד אבל הפכנו יותר מדי לתרבות של "כיף". מחפשים "כיף" בחו"ל אע"פ שדברי הרמב"ם הם ברור מללו "שכל היוצא לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה" [מלכים ה, י"ב]. מחפשים "כיף" בבין הזמנים ונוסעים לטיולים מפוקפקים שהם סכנה לגוף ונפש, וכו' וכו'. אנחנו דור של נהנתנות וזה משתקף באין ספור מישורים – גם בציבור החרדים לדבר ה'. ואין כאן המקום להאריך בזה. [אגב, אין גם מילה בלשון הקודש להרפתקה [adventure], וגם לא למילה "פייר" [fair]. ויש דוגמאות נוספות].
מבאר בס' פרשגן [שמות עמ' ל"ה]  ש"כיף" נגזר מן גף על פי חילופי ג-כ. יסודו של גף בשם הארמי "גפא" – כנף, והושאל גם לדברים שהם כעין זרועות וכנפיים, כמבואר בפסוק "ועשית לו מסגרת" [כ"ה כ"ה] "ותעביד ליה גדנפא". על פי זה תרגם גם ועל יד הירדן במדבר [יג כט] "ועל כיף ירדנא", "ודברתם אל הסלע" - "עם כיפא", "כתף ים כנרת" - "כיף ים גניסר". "כל יד נחל יבק" [דב' ב' ל"ז] - "כל כיף נחל יובקא", כולם כעין כנפיים.
     
 "וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ

אונקלוס תירגם "וַהֲוָה בְּצַפְרָא וּמִטָּרְפָא רוּחֵיהּ" –  פירוש, נשברה רוחו. מעניין הניגוד החריף בין יוסף ופרעה. יוסף סבל נורא במשך שתים עשרה שנה אבל תמיד נשאר אופטימי ושמח, מוצא חן בעיני כולם, אף פעם אינו מתלונן על גורלו המר, שם שמים שגור בפיו וכו' כו'. ואילו פרעה חולם שני חלומות בלילה אחד שאפילו אינו יודע את פתרונותיהם, וכבר נשברת רוחו. "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" [ישעיהו נ"ז כ'].  "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱ-לֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה" [תהילים ס"ח ד'].

"וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר"

וברש"י:  נער עברי עבד" - ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה מזכירו בלשון בזיון.
"
נער" - שוטה ואין ראוי לגדולה.
"
עברי" - אפילו לשוננו אינו מכיר.
"
עבד" - וכתוב בנמוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים (ס"א שירים וכן גרס רא"ם(.
"
איש כחלומו" - לפי החלום וקרוב לענינו.
א] אני מזועזע!! יוסף התעניין בו ["מדוע פניכם רעים היום"], פתר את חלומו לטובה [והחלום הולך אחרי הפתרון] וביקש ממנו שיזכיר אותו בפני פרעה. מילא ששכח אותו ויוסף נאלץ לסבול שנתיים נוספות בבור המצרי האיום, אבל כשסוף סוף נזכר בו, הוא מזכיר אותו לגנאי ועוד משקר אודותיו "אפילו לשוננו אינו מכיר". איזה שפה הוא דיבר איתו? יידיש? אנגלית ישיבתית? ודאי שדיבר מצרית. עין רעה אני רואה כאן! [עי' במאמר "כפוי טובה וצר עין לרב חיים זייצ'יק בספר מעייני החיים].
ב] יתכן שהכוונה האלוקית בדברי שר המשקים הייתה שזכות הצלת יוסף לא תיזקף לזכות שר המשקים ואצל גוים "מחשבה רעה מצטרפת למעשה". כי הוא ביזה אותו ואמר שאינו ראוי לגדולה ואילו פרעה בחר בו מכוח השגחה פרטית.  
וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה
פליאה דעת מאתנו הכיצד נכנס יוסף לתוך דבריו של פרעה, ובטרם שסיפר לו את חלומו כבר נענה ואמר 'בלעדי'. והרי חכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו [אבות פ"ה]. יתר על כן הרי מצינו [רש"י איוב ג' ב'] שכל מקום שנאמר ויען אינו אלא הרמת קול. ואיך לא היה יוסף ירא להרים קולו לפני המלך ואין זה מכבודה של המלכות.
וכתב בס' באר משה [לאדמו"ר מאוז'ורוב] שכאן גילתה לנו התורה עד היכן הגיעה ענותנותו של יוסף, כי בו ברגע שאמר לו פרעה ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו וכל חרטומי מצרים לא היו מסוגלים לכך, חשש שמא יחשוב פרעה שתולה הגדולה בעצמו ולכן לא המתין עד שפרעה יסיים דבריו ואף הרים קולו בצעקה 'בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה', כלומר אין החכמה משלי [רש"י] וכארז"ל [בראשית רבה פפ"ט]  תלה הגדולה בבעליה לפי שרצה לפרסם קבל עולם, שהשי"ת מלך העולם ואין עוד מלבדו.
ותראה שדברי יוסף אינם ענוה רגילה אלא דרגה מופלאה בענוה שהרי השפיל עצמו לאחר שזכה לכבוד נעלה ורם. וזוהי התמעטות על ידי גדולה מדתו של אברהם אבינו, ולפיכך אמר לו הקב"ה אתה לא רצית להתגדל בעצמך חייך שע"י כך תעלה לגדולה ולמלוכה [תנחומא מקץ ג'] עכ"ד.
רגיל בין הלומדים להדגיש את ה"אני". "אני חשבתי", "אני חידשתי" "אני הקשיתי". מיוסף לומדים שהביטוי המועדף הוא "הקב"ה הכניס למחשבתי", "בס"ד התחדש לי", וכו'. כי ה' יתן חכמה מפיו, דעת ותבונה.  



וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.
כתוב ב'ליקוטי מהר"ן' תנינא סימן סג:
דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל. וזה סוד, קחו מזמרת הארץ בכליכם וכו' (בראשית מג). בחי' זמר וניגון, ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפירש רש"י מזמרת, לשון זמר וכו'.
כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד, שהיא צריכה לאכלו. גם, אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחי' פרק שירה. ומשירת העשבים, נעשה הניגון של הרועה. וזה סוד, מה שכתוב (שם ד) ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב. כי תיכף כשהיה בעולם רועה מקנה, היה תיכף כלי זמר כנ"ל.
ועל כן דוד המלך ע"ה שהיה יודע נגן (שמואל א טז), על כן היה רועה (שם) כנ"ל (גם מצינו באבות העולם כולם, שהיו רועי מקנה). וזה בחי' (ישעיה כד) מכנף הארץ זמירות שמענו, היינו שזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ. כי על ידי העשבים הגדילים בארץ, נעשה ניגון כנ"ל. ועל ידי שהרועה יודע הניגון, על ידי זה הוא נותן כח בהעשבים, ואזי יש להבהמות לאכול. וזה בחי' (ש"ה ב) הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע. היינו, שהנצנים גדילים בארץ, על ידי הזמר והניגון השייך להם כנ"ל. נמצא, שעל ידי הזמר והניגון שהרועה יודע, הוא נותן כח בעשבים, ויש מרעה לבהמות.
גם, הניגון הוא טובה להרועה בעצמו. כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות, היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה בחי' רוח האדם, לרוח הבהמיות, עד שיראה הרועה את עצמו. בבחי' (בראשית לז) וילכו לרעות את צאן אביהם וכו', ופירש רש"י שהלכו לרעות את עצמן. וע"י הניגון, ניצול מזה. כי הניגון הוא התבררות הרוח, שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה, בבחי' (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה. כי זהו עיקר הניגון, ללקט ולברר הרוח טובה, כמבואר במקום אחר. ועל כן, על ידי הניגון, ניצול מרוח הבהמיות. כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה, על ידי הניגון כנ"ל:
ויש חילוקים רבים בנגינה, כי יש ניגון שלם, ויש ניגון שהוא בכמה בבות, ויכולים לחלקו לבבות וענינים:
ודע, שהמלך יש לו כל הניגון כולו בשלימות. אבל השרים, אין להם רק איזה חלק בניגון, כל אחד לפי מקומו. ועל כן אמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד) אנת הוא אילנא וכו' ומזון לכולא ביה. כי נבוכדנצר שהיה מלך, ויש לו כל הניגון, על ידו נמשך כל המזון, כי המזון נמשך על ידי הניגון כנ"ל. ועל כן יעקב אבינו, אף שלא היה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שסיפרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו ניגון השייך לשר כמותו, כפי מה ששמע מבניו דרכיו והנהגותיו. כי יעקב רצה לפעול אצלו על ידי הניגון, מה שהיה צריך, על כן שלח לו אותו הניגון של ארץ ישראל. וזהו שאמר לבניו, קחו מזמרת הארץ בכליכם. היינו, שיקחו בחינת הניגון הנ"ל, שהוא בחינת זמרת הארץ כנ"ל, בכלים שלהם. והורידו לאיש מנחה, מעט צרי מעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים. הם בחי' משקולות ומדות הניגון, כי הניגון נעשה מגידולי הארץ כנ"ל.
והסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה רבי נחמן מגלה בתורה זו את גודל כח הנגינה, ואיך שיש לה כח להרים ולהגביה מח האדם ולדבקו בהשם יתברך, וכמובא בשיחת רביז"ל (שיחות הר"ן סי' רע"ג), שטוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאד מאד, ויש לו כח גדול לעורר ולהמשיך את לב האדם להשם יתברך, ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו, יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון כפי שיוכל לזמר אותו, כי מעלת הנגון אין לשער, עיין שם, כי הניגון נמשך ממקום גבוה מאד, מאתר דנביאין ינקין, היינו ממקום שהנביאים מקבלים נבואה, ועל כן נקרא המנגן "חזן", מלשון חזון ונבואה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ג'), כי הנגינה משמח לב האדם, ומרים אותו מרוח נכאה של עצבות, לרוח טובה של שמחה ודביקות, ובפרט כשמנגן גם עם כלי שיר, אזי גם ידו נכנס בתוך השמחה, ועל ידי זה מברר הרוח טובה שבקרבו מן הרוח רעה, וכמו שכתוב (שמואל א' י"ט) וניגן בידו וטוב לך, ויכול לזכות על ידי זה להארה של נבואה, כמו שכתוב (מלכים ב' ג') והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' נ"ד), נמצא שנגינה יש לה כח גדול להמשיך לב האדם אל השם יתברך.

והנה רבי נחמן מגלה שזהו סוד נגינת הרועה, שלכל רועה יש ניגון שמנגן בשעה שרועה הבהמות בשדה, ועל פי רוב גם מנגן על איזה כלי, כמו חליל וכיוצא בו, כי מחמת שהוא יושב תמיד בין בהמות, היה יכול ליפול למוח של בהמה, ולשכוח את מעלת אדם שלו, ולכן הטביע הקדוש ברוך הוא שהרועה תמיד מנגן איזה שיר וניגון, כדי להרים מוחו ודעתו מעל הבהמות, ויזכור שהוא אדם, שהוא על שם (ישעיה י"ד) אדמה לעליון, שיכול להרים עצמו אל מדריגות עליונות, שזהו סוד (בראשית ד') "ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי ישב אהל ומקנה, ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב", שתיכף ומיד שהיה בעולם רועה מקנה, היה גם כלי זמר, כי הם תלויים זה בזה, ודייקא על ידי ניגון וכלי שיר יכול אדם לבוא להשגות גבוהות ועליונות.

ואומר רבי נחמן, שהניגונים נעשים כפי המקום שהרועה יושב שם, כי כל עשב ועשב אומר שירה להקדוש ברוך הוא, ומהלל ומברך לשמו יתברך תמיד, שהוא ענין "פרקי שירה" המובאים בדברי חכמינו הקדושים, וכפי השיר של העשבים שבאותו מקום, כן מקבל הרועה התעוררות לשיר אל הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה מרים עצמו מרוח של בהמה לרוח של אדם, שזהו עיקר תכלית הבריאה, שיכיר אדם את הקדוש ברוך הוא וישיר ויהלל לשמו יתברך תמיד, על כן אשרי מי שזוכה תמיד לשיר ניגון של התעוררות ודביקות אל השם יתברך, כי הניגון בעצמו ירים את מוחו ודעתו, וידבק אותו בהקדוש ברוך הוא בדביקות אמיתי ונצחי, אשרי לו ואשרי חלקו

וקישר מוהרא"ש ז"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה רבי נחמן אומר שסוד הנ"ל מרומז בפרשת השבוע, בפסוק (בראשית מ"ג) קחו "מזמרת הארץ" בכליכם וגו', שיעקב אבינו שלח ליוסף זמר וניגון של ארץ ישראל, ולכאורה יפלא, מהו ענין של "ניגון של ארץ ישראל", ומה רצה יעקב אבינו לפעול עם ניגון זה אצל יוסף, ובפרט שעדיין לא ידע שזהו בנו יוסף הצדיק, אבל על פי הנ"ל מובן הענין מאד, כי ניגון של ארץ ישראל הוא ניגון של אמונה, וכמו שכתוב (שיר השירים ד') תבואי תשורי מראש אמונה, כי על ארץ ישראל נאמר (תהלים ל"ז) שכון ארץ ורעה אמונה, ששם מתגלה האמונה ביותר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ז'), ושם רועים אמונה ממש, שמי שיושב בארץ ישראל לשם שמים, נאכל אל האמונה ונתהפך למהותה (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' קכ"ט), נמצא שמי שיושב בארץ ישראל הוא כמו רועה של אמונה, שיש לו ניגון מיוחד של אמונה, העולה מתוך קדושת הארץ, וניגון זאת שלח יעקב אל יוסף להרים ולהגביה את דעתו, שיתנהג באמונה ובכשרות כלפי בניו, כי כפי שמסרו השבטים אל יעקב אביהם, הבין יעקב שמי ששולט של ארץ מצרים הוא נמצא תמיד בין בהמות, כי רק נשמות ישראל נקראים אדם, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (יבמות ס"א.) אתם נקראים אדם, ואין אומות העולם נקראים אדם, ובפרט מצרים אשר נמשלו לחמורים, וכמו שכתוב (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם וגו', ועל כן המה בוודאי ירודים מאד, ולכן שלח יעקב אל יוסף ניגון של ארץ ישראל, שהוא ניגון של אמונה, כדי להרים ולהגביה את דעתו למוח עליונה של אדם, כדי שיתנהג עמהם באמונה וביושר, ויתהפך לבבו אליהם, וכמו שהיה אחר כך, שקירב אותם מאד, והביא אותם אל תוך ביתו, ונתקרבו הלבבות ביחד, וכמו שכתוב (בראשית מ"ג) וישתו וישכרו עמו.

וזהו המשך הפסוק, ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם כן אפוא "זאת" עשו, "זאת" מורה על האמונה הקדושה, וכמובא בתיקוני זוהר (תיקון כ"א) על הפסוק (ויקרא ט"ז) ב"זאת" יבא אהרן אל הקודש, וכן (תהלים כ"ז) ב"זאת" אני בוטח, שאמר יעקב אבינו, שהוא רעיא מהימנא קדישא, אל בניו, אם כן שאתם יורדים למצרים אל יוסף, אנחנו צריכין לעורר אותו על אמונה, שזהו העצה היחידי בעת צרה, וכמו שאומרים (בתפילת ראש השנה) "עצתו אמונה", ועל ידי שתמסרו לו ניגון של אמונה, בוודאי יתרצה אליכם, וזהו שפירש"י, איפוא, צריך אני לחזור ולבקש איה פה תקנה ועצה להשיאכם, ואומר אני זאת עשו, עיין שם, היינו שעיקר העצה הוא רק אמונה, קחו מזמרת הארץ בכליכם, היינו שיר וניגון של ארץ ישראל, שהוא שיר של אמונה, "בכליכם" דייקא שהוא ענין כלי שיר, שמועיל ביותר לעורר הלב, והורידו לאיש מנחה, שתדעו איך למסור לו את הניגון, ולרדת אל רוח האדם שיש בקרבו, ולהרים אותו מתוך רוח הבהמה, וכמו שכתוב (קהלת ג') מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים, שהם משקולות ומדות הניגון שנעשים מגידולי הארץ, כמו שמפרש רביז"ל, כי בכל אלו הדברים גנוזים התעוררות והתחזקות לאמונה, ובוודאי תפעלו ישועה על ידם, והשם יתברך יזכינו להגיע אל שמחה ודביקות אמיתי בו יתברך, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.

 "וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם"


כותב רש"י:  גם עתה כדבריכם" - אף זו מן הדין אמת כדבריכם כן הוא שכולכם חייבים בדבר עשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין אשר ימצא אתו יהיה לי עבד".

הרמב"ן כתב וז"ל כי אין חיוב בעשרה בהמצא גניבה ביד אחד מהם בלתי אם נועדו בה בהוסדם יחד ללכת לגנוב ולקח אחד מהם את הגניבה לדעת כולם אז יתחייבו עכ"ל. ויל"ע דבב"מ דף ח' ע"א איתא דשותפין שגנבו חייבין ופירש"י שגנב אחד מהם לדעתו ולדעת חבירו והרמב"ן גופא שם נחלק על רש"י וכתב דבכה"ג אין שניהם חייבים דאין שליח לדבר עבירה אלא מיירי כשהוציאוה ביחד מרשות בעלים וכן פירשו בתוס' וריטב"א וכו' וכתב בספר אמרות משה לבאר עפ"י המדרש רבה בראשית פל"ד דבבן נח יש שליח לדבר עבירה. ולפ"ז ניחא דהרמב"ן עה"ת מיירי מדין בן נח. ועדיין צריך ביאור דעת רש"י דמשמע דמן הדין כולם לוקים ואף שלא נועדו ביחד לגנוב ועי' רשב"ם שם שכתב דמנהג סוחרים ללקות זה על זה וצ"ע. ועי' בדרש משה, מנחת אשר, אלומות יוסף, אש תמיד, דברי יציב [חו"מ ס"ז], אור אברהם, דף על דף בבא מציעא, נחלת בנימין ועוד ועוד.

שבת שלום חנוכה שמח ואורות אין סוף!!!




יום שני, 11 בדצמבר 2017

גרפולוגיה - חלק ה'


הנה אשכול 


עפרה הר כסף, מכון קו נקודה, ירושלים:

כשאנו באים לדבר על כתב היד, עלינו להתייחס תחילה לשתי נקודות:

1. הבנה מסוימת של ההיגיון העומד מאחורי האבחון הגרפולוגי

2. מידת האמינות שאנחנו יכולים לייחס למקצוע הזה.

ובכן, מהו ההיגיון העומד מאחורי הגרפולוגיה. כתב היד נוצר במוח. הוא מתחיל את דרכו ממרכז הכתיבה שנמצא ליד האונה הרקתית השמאלית, ועובר דרך ארוכה עד הדף. למעשה הפאלידום הסטריאטום והקורטקס אחראים ביחד על התנועה, המודולציה של היד, התיאום, וההבעתיות של תכנים במעשה הכתיבה. הדברים התבהרו מאד עם בדיקות האם-אר-אי הפונקציונאליות. יוצא, אם כך, שהכתיבה היא תוצר נוירולוגי של המוח.

כל מה שהמוח חולש עליו נמצא בכתיבה, אבל לא תמיד הגרפולוגיה יודעת לזהות בבטחה, איזה סימן מביע איזו תכונה או הרגשה, תפישת עולם, או זיכרון. בשביל זה צריך מחקר, ואיתו אכן יש בעיה בעברית. אין פקולטה, אין תקציבי מחקר מתאימים, אבל בכל זאת נוצר גוף ידע מספק כדי להגיע לתוצאות שבתחומים מסוימים, נחקרים ובולטים יותר, יש לגביהם אמינות גבוהה מאד, ואחרים , פחות אמינים. לדוגמא אביא את תחום הבריאות. הפרעות הפוקדות את המוח בולטות מאד בכתב- רעד של זיקנה בגלל נימים סגורים באזור הבזלים בתחתית המוח, נראה שונה מפרקינסון. עם זאת, אזורי אי נוחות המתבטאים בכתב אינם יכולים לשמש תחליף למעבדה הרפואית. אם כי הם קיימים ומאובחנים, אבל אין לנו תואם של 1 ל1: לא בכל פעם שמופיע הסינדרום מופיע אותו סימן וההיפך. חסר מחקר!

משום כך נוכל להסביר את עניין האמינות בגרפולוגיה כך: ישנם תחומים ואבחונים בעלי אמינות גבוהה, וישנם פחות, אבל הגרפולוג יכול לומר ולכמת את מידת האמינות בכל אחד מהתחומים.

כתב היד והציור, רוויים בסימנים גרפיים ברי משמעות. תת המודע משתמש בדרכים שונות על מנת לבטא את עצמו, כמו חלומות או פליטות פה, אבל הכלי המובן ביותר הוא הכלי הגרפי. זוהי שפה, שכשלומדים להבין אותה, שומעים אמירות ישירות מפנימיות האדם. גם ילדים בעלי אוצר מילים מוגבל משתמשים בה. כל עוד עולם הדימויים והפנמת הארכיטיפים שלהם, נורמטיבית, יחולו עליהם תוצאות הידע הגרפולוגי, ונוכל לפרש את "השפה". הארכיטיפים כפי שתיאר אותם קרל יונג, הם דימויים שונים הנתפשים בצורה זהה בזיכרון הקולקטיבי האנושי, וכל התרבויות מפרשות אותם באופן זהה.

הארכיטיפים טבועים בנו הרבה מעבר למה שאנו משערים. נוכל להתנסות באחד מארכיטיפים היותר שימושיים בתחום הגרפולוגיה, שישמש אותנו גם בהמשך, על מנת להבין חלק מסימני המצוקה. עצמו עיניים וחישבו שאתם מציירים גלים.----- ימניים בעלי צידיות מפותחת רגילה, התחילו משמאל ושמאליים מימין.

הרי כל אחד מאיתנו נכנס לדף מאות אלפי פעמים בכתב העברי מימין! מה קרה?

ההסבר לא לעכשיו אבל הפליאה מעצמנו מלמדת משהו על עד כמה הארכיטיפים מוטבעים בכל אדם.

תת המודע לא שואל באיזה צד לימדו אותך לכתוב, הוא מבטא בדיוק מה שהוא רוצה, וזה היסוד לאבחון הגרפולוגי.



אמינות הגרפולוגיה

ניקח את תחום הרפואה כדוגמא:

השאלה האם אפשר לאבחן את מצב בריאותו של אדם דרך כתב ידו אינה שאלה סתמית, אלא בעלת השלכות מרחיקות לכת עד מאד. והיה ונמצא, שהגרפולוגיה הרפואית אכן עומדת בציפיות- הרי שמצאנו דרך קבלת מידע נוחה, קלה ואפילו זולה מאד יחסית לבדיקות רפואיות. הבדיקה הגרפולוגית אינה פולשנית, אין צורך עבורה בנוכחות המאובחן, ולכן היא נגישה ביותר. השאלה המרכזית היא כמובן, מהי מידת האמינות שאפשר ליחס למידע רפואי העולה מאבחון כתב יד, והאם הוא שווה בכל התחומים של הרפואה והבריאות.

מטבע הדברים, כיון שלכל אדם יש בריאות כלשהיא – יש לו גם איזה סיפור טוב על אבחון מדהים. הסיפורים רבים מאד, מוכרים לרובנו, בין הגרפולוגים ובין הקהל הרחב. רב הסיפורים נכונים, האבחונים מדברים על הקיים או אפילו מקדימים את פריצת התופעה הבריאותית.




עם כל זה, התמיהה נותרת בעינה: אם כל כך טוב – אז למה עדיין כל כך רע…




יש לחלק לשניים את האבחון הרפואי בכתב היד. הקבוצה הראשונה הם סימנים של אי נוחות או כאב הניכרים בכתב. קביעת המיקום של הסימן הגרפי יכול להראות את האזור בגוף הגורם לכאב, במקרים רבים, כמו בסיפור הכליות.




הקבוצה השנייה, הם סימנים של הפרעות הנובעות ישירות מהמח ומשפיעות על הכתב.




למרות מעוט המחקר הגרפולוגי באופן יחסי, יש תופעות, שהגרפולוגיה מיטיבה לאבחן. בראשן ההפרעות הנוירולוגיות, המשפיעות ישירות על הכתב. לדוגמא, מחלת פרקינסון, המשנה את המח והמשפיעה על התהליך בו, גורמת לרעד אופייני. הבעיה באבחון נכון היא שיש גורמים נוספים העלולים לגרום לרעד, שסיבתם אינה פרקינסון. בחלקם הרעד נראה שונה, ולכן ניתן לקבוע אבחנה ברובם המכריע של המקרים, עוד לפני שהחולה חש בשינוי תפקודי משמעותי.




כעת, כשיש בדיקות MRI תפקודי, החושפות בפנינו את המיקום של האזורים הפעילים במצבים רגשיים מגוונים, ובסוגי תפקוד שונים, נפתח כר נרחב של מחקר גרפולוגי. סביר, שההתפתחות המואצת של חקר המח, תגרור אחריה התפתחויות בשדה הגרפולוגי, ותאפשר, בין היתר, אבחון רפואי יותר מדוקדק ואמין מהקיים בידינו כיום.

גרפולוגים עסוקים בבדיקה ובמחקר, ומתמקדים בהתאמה של סימפטומים ופתולוגיות לסימנים גרפיים. ישנן השערות מתבקשות – ואפילו "מקובלות" בגרפולוגיה, שבמחקר נמצאות לא נכונות. ד"ר מ. בן אסא, ביקשה מטכנאית רנטגן שתבקש מהמטופלים שסבלו מכאבי ראש כה חזקים עד שנזקקו לצילום רנטגן - לכתוב משפט לצורך מחקר גרפולוגי. היו גרפולוגים שטענו שבמקרה של כאבי ראש, תופיע נקודת דיו מזערית בראשה של האות ס'. 20 הנבדקים כתבו: סבא וסבתא נסעו לכפר סבא. רק אחד מבין החולים הדגים נקודת דיו כזו. מכאן שכאשר רואים כזו נקודה – יתכן שהכותב סובל מכאבי ראש, אך עדיין אין ראיות שלאלו שאין נקודה אין כאבי ראש! מכאן שאין ערך אבחוני רב לאיתור הסובלים מכאבי ראש, כל עוד לא רוב או כל החולים מראים בעקביות אותו סימן.




הדעה נחרצת, שעל הגרפולוג לשלוח את המאובחן לבדיקות רפואיות כאשר מתעורר חשש בכתב היד בלי להיכנס לתחום של עיסוק רפואי האסור על פי החוק.




הדברים נוגעים הן לרפואת הגוף, הן לרפואת הנפש. יש בידי אנשי המקצוע כלים די טובים לאבחון הפרעות אישיות, ואף לאתר מגוון הפרעות פסיכיאטריות. בחלק נדיר מהמקרים, לא ניכרת המחלה או הסטייה בכתב.

מבדיקה רחבה של הדברים עולה, שאין להתייחס לתחום הרפואי באבחון הגרפולוגי במידה שווה של אמינות בכל הבעיות הרפואיות: יש תופעות ברורות, ויש שאמינות אבחונן בכתב אינה



חד משמעית. אין ספק שישנה התפתחות מתמדת המשולבת בחקר במח, אך עדיין אנו רחוקים מלהסתמך על הגרפולוגיה במקום על הקליניקה והמעבדה.




לפני כמה שנים, התפרסמה כתבה שלי על זיהוי מחלות בכתב יד, במגמה להבהיר את יכולות ומגבלות הגרפולוגיה בנושא, על פי מחקרים עדכניים. לא כל הממצאים החמיאו לגרפולוגיה, למרות שכולם ערים לכך שגרפולוגים מרבים לזהות מחלות בכתב יד. מסקנתי הייתה, שמידת האמינות שיש לייחס לאבחון בעיות רפואיות, משתנה מבעיה לבעיה בהתאם ליכולות המוכחות של הגרפולוגיה, ואלו, למרבה הצער,לא מספקות בשלב זה.

כתבה זו עוררה גל של בקורת בקרב אנשי מקצוע בארץ והיגיע אף לחו"ל . משום כך מעניינת במיוחד תגובתה התומכת ששלחה אלי הסמכות הגבוהה ביותר- נשיאת איגוד הגרפולוגים האמריקאים, גב' פט סיגל.

בתחילת דבריה, היא מפקפקת בתועלתם של מחקרים, אפילו מפורסמים, על סימנים גרפיים של בעיות לב, וזיהוי ( אפילו מוקדם) של סרטן, ומסכמת:

" בעבר נעשו קשרים בין אלמנטים שונים בכתב יד לבין אבחונים רפואיים...לפי דעתי, אין לנו מספיק מידע על מנת לאבחן בעיות רפואיות ספציפיות, בניתוח כתב יד מסוים- מלבד מקרים של התפוררות איכות הקו. אז, אפשר לומר שבדרך כלל, ישנה סיבה פיזית לאותה התפוררות, המשפיעה על צורת הכתב.




אני אישית מנסה להתרחק מסוג ניתוח כזה. יתכן שיש מחקר שהוא אכן ממוקד וגם אומת- אך נכון להיום לא ידוע לי על כך."




מחקרים רבים על נטיות אובדניות בקרב בני נוער הצליחו מאד- בזיהוי מוקדם ובאיתור סימני מצוקה בכל הגילים.



גרפולוגיה חלק ד - ניתוח כתב ידו של המהר"ש מחב"ד





בפרסמו את מחקרה על כתב ידו של הרבי הזקן, ב״ספר הקן״ [קובץ מאמרים על אדמו״ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי ־ למלאות ק״ן שנה להסתלקותו] הקדים מר שז״ר, מתרגם המחקר, הדברים הבאים:

גברת רות צוקר, מחברת הנתוח הגרפולוגי הזה של כתיבת יד האדמו״ר הזקן ר' ש״ז מלאדי, הינה חוקרת שחוות דעתה שמשו שנים רבות יסוד להכרעות בתי דין ובתי משפט בישראל, היא למדה את תורת הגרפולוגיה מפי הפרופסור ג.א. מאגנאט, נשיא ארגון הגרפולוגים בג'ניבה שבשויץ, ואחדים ממחקריה הגרפולוגיים על סופרים, חדשים גם ישנים, נתפרסמו בירחונים מקצועיים בלועזית וקנו להם שם.

כאשר בקשתי אותה לערוך נתוח גרפולוגי זה, עוד לא ידעה עברית כלל, מלבד צורת האותיות בלבד, ולא הבינה את פירוש המילים, וכמו כן בחנתי אותה יפה, ונוכחתי כי לא היה לה אז כל מושג על אישיותו של אדמו״ר הזקן, לא על תולדותיו ולא על תפקידו בעולם הרוחני של היהדות. כל כתיבתה זאת לא היתה אלא על יסוד נתוח האותיות בלבד ולא סיפרה אלא את אשר סיפרו לה האותיות.

המחקר נעשה על יסוד צילום של כתיבת יד אויטנטי, שקבלתי לצורך זה מידי האדמו"ר רמ״מ שניאורסון שליט״א, שגם קרא את הנתוח הזה והסכים לפרסמו.

בשעת תרגומי את מחקרה מאנגלית לעברית, לא נסיתי לחפש למונחים שלה לבושים המקובלים בספרות החסידות, אלא נזהרתי יותר, שהמונחים ישארו בפשטותם, כפי שהיא השתמשה בהם.

עד כאן הקדמתו לתרגום.

במכתבו מיום כ״ח חשון תשט״ו, אל מר שז״ר, [אג״ק ח״י ע׳ צט], כותב כ״ק אדמו״ר זי״ע:

במה שכותב ע״ד כתבי יד נשיאינו הק' הנה גוף הכתי״ק שבתורת שמואל אופייני הוא לכתב יד אדמו״ר מהר״ש…

גוף כתבי יד רבינו הזקן שראיתי צילומם בספרים ומקומות שונים, הנה כמעט אין חילוק ביניהם… כתב יד הצ״צ ואדמו״ר אביו של מריח אדמו״ר בקשתי את אנ״ש להמציאם לכבודו…

ובמכתבו אל הנ׳׳ל, מיום ט״ז מנחם אב תשי״ט, [״צדיק למלך׳ ח״ו עמוד 110], כותב כ״ק אדמו״ר זי״ע:

מאשר הנני קבלת מכתבו מי״ג בתמוז, שהגיעני באיחור זמן רב; בצירוף ניתוח הגרפלוגי, ומוכרחני להודות, שלולא קראי במכתבו בפירוש שהמנתח ־ זולת הכת״י ־ לא ידע דבר על בעל הכתב יד ולולא הכירי את כ׳ אישית, לא הייתי מאמין באפשריות הדבר.

להלן, מחקרה הגרפולוגי של רות צוקר, על כתב יד קדשו של הרבי מהר״ש:


הסגולה האופיינית ביותר של כתב יד זה היא – הצפייה, היא איננה רק פסיבית בלבד. היא מתבטאת ביחס יצירתו אל העולם, לא רק על מנת לקבל, כי אם לדעת לספוג ולהעניק, בבל מקום ובכל שעה שיש צורך בכך.

הוא היה מסוגל לראות את הפנימיות הנסתרת שבכוונת הדברים, ולתפוס תכונה וקשרים בין יסודות במו בהברקה של תבונה. הכח האינטלקטואלי הזה להבחין דברים, הובר בנראה בבל פעליו.

המחבר, אם לדון לפי כתב ידו, היה כנראה איש רב פעלים, מציאותי בכל גוניו, על אף היותו מוקדש כולו לרוחניות עילאית.

שווי המשקל הנדיר שלו היה מורכב משלשה כוחות-עוז: מבחינה רוחנית אינטלקטואלית ומעשית. על בן, בנראה, רכש לו את יחס הכבוד של כל הפונים אליו, גם אם היו רחוקים מלהבין – הם, בנראה,היו נאלצים לקבל את השפעתו. אף על פי כן לא היה מאוהב בעצמו יתר על מידה. לפי כתיבתו הוא נראה להיות עניו כלפי שמים, אולם גאה בפני הבריות.

הוא הצטיין בסבלנות מרובה כלפי התפקידים שהוא מילא, באהבתו אותם. הוא היה מסוגל לרדת ממרומים גבוהים רוחניים, שהיה מתבונן בהם, אל ענייני יום יום ותפקידי מטה. היה נבון ורחום, לא רק בשל חדירותו הרוחנית כ״א גם הודות לנסיונו וקשריו עם הצדדים האכזריים וחסרי האונים של הגורל האנושי. הפרעות מסוימות מכתיבה זו מוכיחות כי הוא היה טבוע בחותם של סבל אישי רב, גם מבחינה רוחנית גם מבחינה פיזית. האבקותו המרה, כנראה, גרמה לכך שהוא למד להבין, למעשה, את כל איש ואיש כאילו פתח בקרבו את הכשרון להזדהות עם המתרחש בלבם, בנפשם, כאילו למד לחשוב את מחשבתם.

לשם בהירות נסתכל בכל מה שצפון בכתיבה הזאת בפרקים מיוחדים, קודם, מצד האינטלקטואלי והמעשי של אישיותו ואחרי בן בצד האמוציאני והרוחני.

השגתו היתה מודעית, היה מסוגל לנתח נושא לכל פרטי פרטיו הזעירים והדקים מאד ולשוות להם הגדרות מדויקות כבדולח, הוא כנראה חיה מוכשר לצקת את החומר ההיולי של רוחו לתוך כלי רב תפארת ספרותית או אומנות-אחרת, הכתב מוכיח כי הוא היה אמן גם של נתוח וגם של הרכבה, וההרכבה היתה עדינה ואמיתית, כמעט מפולפלת, או רבת עוז ודינמיות, בהתאם לענין שגירה או הלהיב אותו.

עז היה רצונו לרכז יסודות רוחניים, על ידי צמצום והעמדת הדברים על עיקרם – הוא שואף להביאם לשלימותם. הוא כנראה מאס את המלאכה הבלתי מתוקנת, ובהיותו מושרש באמונתו – הוא שאף לדעת, לדעת צרופה. הוא רצה להתבונן ולהבין עד אשר כל תא יתגלה לפניו על כל צפונותיו, מפני הדברים ועד שורשם הגרעיני.

הנטיה שלו היתה לקראת התקדמות, היה לו רצון מתמיד להתקדם תוך כדי הרמונית, מבלי לצאת לעולם מגדר של בינה, סדר ומדה. משמעת זו היתה נחוצה לו כדי לשים רסן לשפע הרעיונות הפוריים הנובעים ממנו. הוא פסל כל דבר שאיננו חיוני ועיקרי, וגם כשמחשבותיו נבעו מעולם המופשט בלבד הוא השתדל להלביש אותן במחלצות קונקרטיות. מעולם לא ארבה לו הסכנה להתעלם מראיה של עובדות.

כל כתיבתו מעידה כי הוא היה בן עולם הזה, אעפ״י שמטרתו היתה בעיקר רוחנית. אעפ״י שדרך מחשבתו חיתה מאוד מקורית, הוא לעולם לא שכח את תנאי המציאות, מכל דמיונותיו הנשאים הוא היה תמיד מסוגל לרדת אל האדמה הבריאה, של החיים הממשיים, והפוריים. על כן הוא, כנראה, גילה אמיתות לא סוביקטיבית לעצמו כי אם ידיעות חיוניות ונחוצות לכלל כולו.

חדירה לפנימיות הדברים היתה חשובה לו יותר מהרחבת שטח השפעתו. הוא מעולם לא ירד לעשות פרסומות לעצמו. אבל הוא התמכר למחשבות שערכן לנצח. אין פירושו של הדבר שהוא היה נעדר חוש המעשיות, כתיבת יד זו בכל תנועותיה כאילו שואלת תמיד: "מה התכלית המעשית, מהי החובה המוסרית הנובעת מהשגותי׳". יחס כזה לחיים מטיל חובה עצומה, ואישיות אשר כזאת קונה לח את ההרמוניה הפנימית שלה במחיר יקר מאד.

כמעט כל שורה שלו מעידה כי הוא מגיב בנאמנות ובשיטתיות וכי תמיד אפשר לסמוך עליו, משום שהוא נשאר תמיד אותה האישיות ההומוגנית, בכל מצב שהוא ואפילו במצב החמור ביותר. כל מעשיו כאילו מוכיחים על הכרחיותו היסודית לאחד את העומק עם הרום, את השפל עם המעודן.

הצד המעשי שבחיים היה כפי הנראה תעודה קלה בשבילו. על אף כל תשוקתו להתבודדות, הוא היה יכול להיות מלא חן וכובש לב בריות בשעת הצורך, וכנראה, היה לו קל למצוא את המלים הנכונות בשביל כל ציבור מסוים. הגמישות המופלאה שבכתיבתו מעידה כי סגולה זו היתה כנראה מהמצוינות בכשרונותיו.

מבחינה מעשית הוא כנראה השתדל לאגור, לא לעצמו כי אם בשביל הדורות הבאים, כל נכס יקר שניתן לו להשיג, רוחני, אידיאולוגי ואפילו חומרי. זה יש ללמוד מחתימתו שבהם הוא כאילו מושך ומוסיף למשוך את החוט המאגד, למרות כל נטייתו המתקדמת. הוא היה מסוגל להיות זהיר בשעת הצורך, אבל איתן בתביעתו. הוא כנראה היה תקיף בדעתו אבל היה נכון לקבל עצה מגבוה ממנו אילו היה יכול למצוא אותה,אין זאת אומרת שהוא היה נוח לקבל השפעה, במובן המקובל של המושג. טוב-לבו רב החסות כבש לו, כנראה, לבות רבים שידעו יפה כי נאמנות הינה אחת מסגולותיו האופייניות. אבל זהו רק טעם אחד לכוח השפעתו על הבריות.

רב היה כוחו להכריע. זה נבע מאהבתו את החוק, הסדר והצדק. ואהבתו זו התלהטה על ידי כה ההגיון והמוסריות, ושוכללה על ידי יכולת רבה של ארגון.

אבל, על אף כל כשרונותיו המעשיים הללו, כל העובדות החיצוניות לא היו לא הסיבה האמיתית ולא המטרה העיקרית של מחשבותיו, גם אם המחשבות האלה (כנראה בשל לחץ הסיבות החיצוניות של המציאות) הרבו להכנס לתוך התחומים המעשיים. חשיבות הרבה יותר עצומה היתה לו, כנראה, נודעת לרעיונות הרוחניים שלו, לעולמו הפנימי. זה עולמו הפנימי הוא שנתן לו את העוז המיוחד ואת האמונה והכח להתמיד.

כתיבת ידו מעידה כי הוא היה ענק רוחני. אולם לפני שנחקור את התגלות העיקרית הזאת של כתיבתו, נשתדל קודם לפתח את דמותו האמוציונלית האנושית והיום יומית שגם היא היתה בתכונתו של הכותב.

כאמור, מוכיחה כתיבת היד כי המחבר סבל הרבה, והסבל העמוק הזח הטביע את חותמו על כל הצד האמונציונלי שלו. הרגשותיו היו מטבען עמוקות ואימפולסיביות, אולם הוא לא הרשה להן להתגלות כלפי חוץ, בלתי אם דרך מסננת מעודנת של תרבות ומתינות. הוא היה מעיין מתגבר של התלהבות ומרץ, אולם הוא כבש את עצמו על ידי השכל וההוכחה. הכח הדינמי לכתיבה זו מוכיח כי הוא ידע אהבה לכל הנברא, ולעולם הקונקרטי של החושים. אולם בכל תנועה שבכתיבתו מודגש בעליל כי הוא, כנראה מעבר לכל הגילויים של העולם הקונקרטי, חש תמיד בכוונה העמוקה והגדולה שלהם.

צורת הקו שבכתיבתו מוכיחה כי היתה לו עין (אולי גם יד) של אמן. אבל מודגש כי הוא חש שהבלתי נראה היה לו מציאות הרבה יותר יקרה מהנראה והמוחש.

..סגולת הצפיה, הצפונה בכל כתיבתו, מתגלית ביתר שאת בחתימתו, שבה מופיע כוחו להעלות את נפשו ולשוות לנחושיו הטמירים דמויות מאירות. האש הפנימית שיוקדת בקרבו היא שנדמה לשפע הרב של הדמיון, חזיון, שירה יוצרת וסמליות הגולש בגודש רב כזה מחתימתו. אולם כל זה לא היה אלא הגילוי החיצוני, ואם אנו הרשינו לעצמנו לכנות את כותב השורות בשם ״ענק רוחני״ הרי זה בעיקר בשל, היינו אומרים, ״הציור הטרנסצנדנטלי״ של חתימתו.

חתימתו זאת מעידה כי היו לאיש.. שאין כלל יכולת לבטא אותם במילים. כנראה היו זמנים שהתעלה מעל לגשמיותו הארצית לחוות בדברים שהאני האנושי שלו לא יכול או לא העיז כלל להתיצב בפניהם. הוא כנראה היה שוב ושוב אחוז ומוקסם ״בפנימיות שלמעלה מהדברים הנגלים״ שהיתה נושאת אותו הרחק הרחק מכל קיומו היום יומי ומעניקה לו את חשלום האמיתי שאין להשוות כלל את אורו עם שום נסיון אנושי רגיל. בשעת העליותיו אל הנסתרות אל המטרות העילאיות והנישאות ההן הוא כנראה היה מתלבש בעוז זה שהתבטא בכל מעשיו. הוא היה כנראה שב מעליותיו אלו כאילו מוקדש למטרות הללו עד שידע לגלות את כוחן היצירתי בכל דבר שהסתכל בו, ועל אף כל הכיעור שבעולם היה הוא שליו ובוטח ומשוחרר מכל אימת הבאות.

הדבר הנדיר והאישי מאד שנובע מכתיבתו הוא שה… הללו עם כל היותם נשגבים ונשאים מעל כל דבר שבהגיון, הם מעולם לא עשו אותו זר או מנותק מענינים פשוטים של חיי יום יום של אנוש. להיפך, הרושם הוא כי כל גילויו אלו עשהו יותר רחום, ויותר מבין את הבריות ומלא יראת הרוממות, כפי שמוכח מהציור הצנוע של התיבה ״שניאורסון״ שבחתימתו. הוא היה מוכן להקריב את האני החיצוני שלו למען האחרים, על ידי גילוי העוז והאחידות מתוך מעינותיו הפנימיים והנסתרים הוא כאילו גידל את האישיות האנושית של עצמו.

החשיבות האצילית ששיוה המחבר לחתימתו יחד עם כל צניעותה – מכריזה כי כאן שוכן כבוד רם ונשא, כבוד למעשיו וכבוד לכל הויתו.

(אוצר סיפורי חב"ד, כרך 18, ע' 240 ואילך)

גרפולוגיה - חלק ג' כתב ידו של מרן הרב קוק זצ"ל

שלחתי לפורום גרפולוגיה באינטרנט את כתב היד של הרב קוק (מובא בעין איה). לא יודע אם זה מעשה נכון .מ"מ זה הניתוח שנתן אחד המומחים, ואולי זה יעניין את הרב. כמובן לא ציינתי של מי הכתב:

על קונוונציות הכתיבה הרבנית

כתב היד שלפנינו הוא מראשית המאה הקודמת (כך מציין אלעד שהביא את הכתב), וכבר ממבט ראשון ניתן להבחין שלא מדובר באדם מן השורה, אלא באישיות משכמה ומעלה, מנהיג רוחני ואיש חזון.
כתב זה, שעשוי להיראות זר למדי למתבונן בן ימינו, הוא תוצר מובהק של הכתיבה הרבנית בת התקופה, וכך יש לשפוט אותו. הגודש והצפיפות הרבה, ההפשטה הניכרת, הקישורים המסובכים בין האותיות באיזור התחתון, כולם אופייניים לסוג כתיבה זה, המשקף את החשיבה הלמדנית הסכולסטית שהתפתחה בישיבות ליטא, המבליטה את האוטונומיה של הדמיון היוצר הלמדני ואת הפלפלנות התלמודית.
ואולם, גם על רקע זה כתב היד שלפנינו בולט ביחודו. עושר הצורות, הקישורים המגוונים והמקוריים והרגש העצום המשוקע בכתיבה מעידים שלפנינו אדם בעל אינטלקט חד, עושר מחשבתי ועומק בלתי מצוי. יתרה מזו, בניגוד ליובש מסויים המאפיין לעתים את הכתיבה הליטאית, כותב זה הוא קודם כל בעל לב ועושר חוויתי, דמיון פורה ונפש של משורר או מיסטיקן. הוא אותנטי עד כדי נאיביות, רגשני באופן הגובל בפתטיות, ועם זה בעל עומק וחוש אבחנה חד וחודר.
יותר משהוא מנהיג העוסק בהגשמה, הוא איש של אידיאות וחזון, וחי בעולם של רוח ויצירה (גם החושניות של קוי הכתיבה שלו מציינת יותר את אינטנסיביות החוויה של המיסטיקן, מאשר נגיעה לעולם החומר). אינדיבידואליסטי ונועז במחשבותיו, אך רך ופייסני באישיותו. ובכל זאת, הוא עשוי היה לצמוח למנהיג בזכות הכריזמה האינטלקטואלית שלו, אישיותו הקורנת ואצילות הליכותיו.

גרפולוגיה - חלק ב'


למרות שהיו חוקרים שהסתפקו באמינותה של תורת הגרפולוגיה, אדמו"ר מוהריי"צ מליובאוויטש זי"ע מתייחס לשיטה זו באופן חיובי, וכך נאמר במאמר שלו (ספר המאמרים תרצ"ד, מאמר ד"ה 'ואני תפילתי' עמ' 624):

"מן הכתב אפשר להכיר במהותו של הכותב לא רק בטבעי מידותיו, אם הוא בעל התפעלות או מיושב אלא גם במעלת שכלו ומהלך נפשו.. בגוף ועצם התמונה של האות יש צורה עצמית.. אשר בה ועל ידה יכולים להכיר במעלת הכותב וחסרונותיו..."

חתנו, האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, במכתבו לפרזידנט שז"ר (בקשר להמחקר שנעשה ב"ספר הק"ן"), כתב:
"מוכרחני להודות, שלולא קראי במכתבו בפירוש שהמנתח זולת הכתב יד לא ידע דבר על בעל הכתב יד ולולא הכירי את כבודו אישית, לא הייתי מאמין באפשריות הדבר".

[המכתב מתאריך ט"ז מנחם אב תשי"ט, נדפס בחוברת "צדי"ק למלך" ח"ו עמ' 110. -- מופיע ב'אוצר'].

גרפולוגיה

ליקוטי מוהר"ן תורה קעג

ע"י הכתב יכול הצדיק האמת להכיר הנפש ופנימיות הנפש של הכותב, והאמונה ושורש האמונה שלו, כי יש בחי' שורש האמונה, כי האמונה בעצמה יש לה חיות ושורש, דהיינו שיש עולם אמונה שמשם נלקח האמונה, ועולם האמונה יש לו ג"כ אמונה בהש"י, וזה בחי' שורש האמונה שהיא בחי' פנימיות האמונה, והיא בחי' פנימיות הנפש, כי הנפש והאמונה הם בחי' אחת כמ"ש (ישעי' כו) נפשי אויתיך בלילה, וכתיב (תהלים צב) ואמונתך בלילות, וע"י הכתב אפשר להכיר הנפש ופנימיות הנפש שהיא בחי' פנימיות האמונה כנ"ל, בבחי' אנכי שאחז"ל (שבת קה) אנא נפשי כתבית יהבית היינו שהכותב נותן נפשו בתוך הכתב וגם פנימיות נפשו, כי איתא בזוה"ק אני נוטריקון אנא נפשי יהבית דא שכינתא חצוניות אנכי דא שכינתא פנימיות נמצא שהכ' מרמז על בחי' שכינתא פנימיות(א) וכן איתא בע"ח לענין התלבשות העולמות שהכתר היא פנימיות הנפש, והכ' היא בחי' כתר כמובא לעיל(ב), כי השכינה היא בחי' נפש כידוע, נמצא שע"י הכתב שהוא בחי' כ' נתגלה ונראה בחי' פנימיות הנפש פנימיות האמונה כנ"ל: והדיבור שמדבר עם הצדיק האמיתי הוא במעלה גדולה מהכתב, כי הכתב אינו רק פעולת הנפש, ומתוך הפעולה יכול הצדיק להבין מהות הנפש, והדיבור הוא הנפש בעצמו, כמ"ש (ש"ה ה) נפשי יצאה בדברו, ואף על פי שהדיבור הוא דבר שאין בו ממש, אעפ"כ מחמת שהוא צדיק אמת, והדיבור הוא מהות הנפש בעצמה, ע"כ יכול לראות מהות הנפש בעצמה:

יום ראשון, 10 בדצמבר 2017

כשרבי נחמן הציל מהשואה - שבעים שנה - תש"ס



זה היה בערב שבת קודש משבתות החורף בשנת תשכ"ח הגעתי מהישיבה בבני ברק לירושלים לעשות את השבת במחיצת קודשו של כ"ק מרן בעל הבית ישראל מגור זי"ע. בהזדמנות זו נכנסתי כדרכי לבקר במעונו של סבא, החסיד רבי נתן ברסקי, ברחוב מאה שערים 61.

סבא היה בן נין של הצדקנית מרת שרה'קה ע"ה בת רבי נחמן מברסלב זיע"א, חתניו של סבא היו כולם מנשואי הפנים בקרב חסידי גור (הרה"ח ר' חיים קנופף ז"ל, הרה"ח ר' שמואל ליברמן ז"ל הרה"ח ר' יצחק דריימן ז"ל, הרה"ח ר' צבי מאיר ברקוביץ ז"ל והרה"ח ר' שלום ווקס ז"ל). גם בניו הדגולים, הרה"ח ר' ישראל ז"ל ויבדלחט"א הרב רבי שמשון שליט"א מגדולי עדת ברסלב שלמד בישיבת 'שפת אמת' דחסידי גור – הסתופפו לאורו הגדול של 'הבית ישראל'.

אברך משי היה סבא בעיר לובלין שבפולין, כאשר ביום מן הימים, בסוף הקיץ של שבת תרצ"ט, הגיע הביתה לאחר תפילת שחרית והפתיע את זוגתו ושבעת צאצאיהם בהודעה, כי יוצאים על אתר את פולין ועולים לארץ הקודש. בחלומו באותו לילה ראה דמות מאירה של איש קדוש, צעיר לימים, אשר אמר לו: דע כי הנני זקנך הנקרא רבי נחמן מברסלב, והריני פוקד עליך לעלות לארץ ישראל תיכף ומיד, כדי להציל את נפשותיך ונפשות אנשי ביתך.

בהקיצו נרעש ונפחד, ניסה מתחילה להעביר מדעתו את החזיון, באומרו כי מן הסתם אף הוא נכלל בגדר 'חלומות שווא ידברון', אך החלום חזר על עצמו בשנית – ושוב התעורר והסיח דעת. כאשר הופיע סבא קדישא בשלישית, חזר על הדברים והוסיף: "וכדי שתאמין כי החלום אמת הוא, אתן לך סימן" – ונתן לו אות בדבר מסויים שהיה נצור בליבו של ר' נתן, בינו לבין אלוקיו, ולא היה ידוע לאיש בעולם.

מיהרו אפוא לצאת את פולין, ברגע האחרון שלפני פרוץ המלחמה האיומה – בחודש אלול תרצ"ט, וזכו להינצל לחיים. בעודם על האונייה בדרך אל ארץ הקודש, נודע להם מפי רב החובל, כי צבאות הצורר ימ"ש פלשו זה עתה לפולין.

בהגיעם אל ארץ הקודש, התארחו מתחילה במעונם של חסידי ברסלב, ולאחר זמן קצר רכשו בדמי מפתח את דירתם ברחוב מאה שערים מידי הרה"ק רבי יוחנן טווערסקי זצ"ל ('רבי יוחנ'טשע'), לימים האדמו"ר מראחמסטריווקא. הוא, זצ"ל, הקל עליהם את תהליך הרכישה בכל האפשר והפחית את המחיר ככל הניתן, באומרו כי זכות היא לו להעביר דירה לידי זרעו של אותו צדיק מוהר"ן מברסלב זיע"א.

בהשתכנו בירושלים נעשה רבי נתן ברסקי לחלק בלתי נפרד מאחוזת הטוהר שבעיר הקודש והמקדש, ואת ילדיו שתל בערוגתה של גור, שיגדלו ויעשו פרי תפארת. הם אכן הקימו דורות לשם ולתהילה, גדודים מבורכים של משפחות יקרות וגדולות בישראל בלי עין הרע בקרב חסידות גור המעטירה.

בהיכנסי אל סבא, מצאתיו יושב ליד השולחן כאשר לפניו מונחים ספריו התמידיים – "ליקוטי מוהר"ן" ו"ליקוטי הלכות" למורנו רבי נתן תלמידו הגדול של מורנו רבי נחמן – וכולו אומר יישוב דעת ושלוות נפש. בחור צעיר הייתי אז. גץ בוער ותוסס מאותה להבה רותחת שבערה מאשמורת בוקר ועד ליל בחצרה של גור, לא קל היה עבורי המעבר ממחיצת הרבי שנסערה מאוד, אל הדומייה החרישית שבסביבתו של סבא.

נעימות מיוחדת הייתה בו, בסבי, ענוות רוח, קדושה ויראת שמים, פשיטות ותמימות, סבלנות היתרה נתנה לי פתחום פה להשיח לפניו את כל אשר על לבבי הצעיר. הבטתי על ה'ליקוטי תפילות' שעל השולחן, הבלוי מרוב שימוש, ופציתי פה נמהר לשטוח תמיהה רבתי שטרם נתיישבה על דעתי הקצרה:

"אבקש כי יואיל נא סבא לבאר לי. הנה אנוכי בא עתה ממקום שכולו חיים וחיות, רבי חי ובית מדרשו קיים, דלתו פתוחה ומענהו לכל, חצר וחסידים, ישיבות וקהל גדול השוקק חיים של קדושה. עניינה של ברסלב שהרבי שלה אינו חי עמה עליי אדמות, כי אם ספריו – ובדבריו גדולות ונצורות על אודות השתטחות על חלקת ציונו הספונה וחבויה אי שם, באוקראינה הקפואה, שלא תדרוך בו כף רגל יהודית עד ביאת גואל. וכי איזו חיות רוחנית כבר תוכל לנבוע מדברים נעלמים כאלה, שכמו אינם קיימים כלל?"

נער הייתי אז וטרם ידעתי איך לחשוב, מה לדבר ובפני מי וממה להימנע, ילדות הייתה בי, כנכד רך הסמוך על שולחנו של סבא אהוב ונערץ, ואת שהיה במוחי באותה שעה גלגלתי אל לשוני – בלי לדעת שהנני מרעיד נקודתו הפנימית ביותר.

לשמע דבריי, התעטף סבא שרעפים ושקע במחשבות, ראיתיו הולך ונסער בהתרגשות גוברת, ואז פצה פיו והחל לדבר ברתת: " מוהר"ן זיע"א אמר שהאש שלו תוקד עד ביאת המשיח".

במילים אלה נעצר ופרץ בבכי מזעזע וממושך. כרבע שעה ישב ובכה, ואני לא ידעתי את נפשי אל נוכח המעמד המרטיט, מעולם לא ראיתיו כך, והמראה הזה הבהיל אותי מאוד. ויבך ויאמר עוד: "ודע לך יקירי כי קבלה בידנו, שכאשר אמר מוהר"ן זי"ע לבתו שרה'קה את דבריו הנודעים, שבהסתלקותו מן העולם הרי הוא כעובר מחדר זה אל החדר הסמוך וישמע את כל מה שידברו אליו – הוסיף אז לרמוז לשלושה תלמידיו הגדולים שעמדו אצלו, שתהיינה שבעים שנה שבהן לא יוכלו לראותו.

"תלמידיו סבורים היו, כי בכוונתו להיסגר מן הקהל בחיי חיותו – כפי שהיו צדיקים שעשו כן – ואז תהיה העת שיוכלו לעמוד אחורי דלתו הסגורה ולדבר אליו הכול, כי הוא שומע. לא העלו על דעתם שההסתלקות כה קרובה, הן היה אז אברך, טרם מלאו לו ארבעים.

"לאחר הפטירה בשנת תקע"א אמר תלמידו הגדול רבי נתן מברסלב זצ"ל שמאמינים אנחנו בדבריו הקדושים שכולם אמת וצדק, ועל כן יש לדעת כי עוד עתידים לבוא על העולם שבעים שנה שבהם לא תהיה אפשרות להגיע אל ציונו הקדוש באומן".

בעת ההיא – יותר ממאה שנה לפני עלות השלטון הקומוניסטי - עדיין היו הדברים בגדר תעלומה, מדינה רוסיה שקקה חיי יהגות פורחים. בחצרות החסידות וקהילות הקודש חיו רבבות יהודים וחסידים. מי יכול היה להעלות על הדעת שכל זה אמור להיכחד רח"ל, עד כי מציאות של שבעים שנות תוהו וישימון?

"אולם עתה" רעד כולו של סבא "הננו עומדים בתוך השבעים שנה אלה, ואין אנחנו יכולים לעלות ולהיראות. אך על פי הקבלה שבידינו, בחלוף שבעים שנות ההסגר, ייפתחו השערים לרווחה – ויגיעו למוהר"ן זיע"א אלפים ורבבות מבני ישראל"

התייפחותו של סבא הלכה וגברה, טיפי הדמעות ניגרו מעיניו הטובות, ובתוך כך המשיך לדבר אליי דברים שהפליאוני והתמיהוני שבעתיים: ואתה מרדכי'לה, דע לך, שלא נותרו עוד שנים רבות עד קץ שבעים שנה אלה. כיוון שכך, אתה תזכה לראות זאת במו עיניך. והרי הנך נכדו של מוהר"ן זיע"א, אם כן אף אתה תקום ותיסע עם האלפים שיעלו ויבואו".

הבכייה הגדולה הרטיטה את כל גופו ונפשו.

תדהמה ופחד נפלו עליי. חרדה לפתה את מוחי: מה אירע לסבא, שהוא נמלא בכיות ודיבורים שלא ממין העניין, כלום זקנה קפצה עליו? לא ידעתי כיצד להגיב, במבוכה ובלבו קמתי להיפרד ממנו, יצאתי לדרכי מבוהל ומוטרד.

באותה שעה, דלו כלי נפשי מכדי להכיל דיבורים נשגבים כאלה. נשמעו לי הדברים כאילו קם נביא והוזה בחוצות שבעוד זמן לא רב תקום קריה חסידית בתוך רצועת עזה, יתגוררו בה מאות משפחות חרדיות, ובגלילותיה יתנוססו ישיבות גדולות וכוללים, חצרות קודש והיכלי תורה וחסידות, ואף אני וצאצאיי נהיה בנוהרים אליהם.

אכן, חזיון נהדר, אך שלא מעלמא הדין. ואני רוצה את סבא עמי 'על הקרקע' ביומא הדין, בירושלים דהיום, בבני ברק הממשית ובכל מה שקיים בפועל מול עיני בשר – ואינו נתלה באמונה עלומה ב'קבלה בידינו' מאי פעם, שאפילו אינה רשומה על גבי נייר מצהיב.

באותם הימים שלט הקומוניזם שלטון של עריצות ברוסיה, כיבה ניצוץ שנותר מן הגחלת היהודית, כל אסיר ציון בודד שעלה משם נחשב לאחר מעיר, צאתו לפליטה התפרסמה בהשתאות בכל מקום, וסבא מדבר עמי על אלפים ורבבות העולים לשם ברננה לנסיעת קודש לכבוד יום טוב ולכבוד הצדיק.

הבנתי כי הורע מזלי להיות עד קרוב לרגע אומלל של התערערות נפשית ברוחו המזקינה של סבא, חשתי בכל כולי, כי עליי לספר על כך למישהוא גדול, במהלך השבת שעשיתי במחיצת ה'בית ישראל', החלטתי כי משום כבודו של סבא, לא אגלה את הדבר לאיש מן המשפחה, הכתובת היחידה היא בקודש פנימה. אכנס אל הרבי ואשטח לפניו את הסוד הנורא, הוא כבר ידע בקדושתו מה יש לעשות, איך להקדים רפואה למכה ולמנוע מצב שכזה של בלבול מדאיג ומפחיד.

הרבי העריץ מאוד את סבא, בהיכנסי פעם אל הקודש עם סבא יחד, ראיתי את הרבי מתרומם מכיסאו וקם לכבודו מלוא קומתו. בלכתו פעם לפנות בוקר ברחובות ירושלים הבחין ה'בית ישראל' בסבא המהלך בצידי הרחוב, החווה למלווהו (הרה"ח רש"צ וייטמן ז"ל) לעבר דמותו והפטיר בהערכה: "הא לך יהודי שנוטפת ממנו יראת שמים...נכדו של רבי נחמן...".

סבור הייתי כבמוצאי שבת קודש, בחלפנו במרוצה לפני הרבי לקבל ברכת פרידה ארהיב לבקש רשות ולהשיח את הדבר, אולם בעטיו של איזה עניין דחוף שעומד על הפרק, הורו לכולם לעבור במהירות ולא לעצור. מצאתי את עצמי אחר הפרידה אנוס לשוב לבני ברק אל הישיבה, אולם החלטתי כי למחרת אשוב לירושלים ואעשה את המוטל עליי.

ביום ראשון, לאחר תפילת שחרית, ניגשתי אל המשגיח רוזנשטרוך ז"ל ואמרתי לו כי עליי לנסוע לירושלים, יען יש בפי עניין אישי שעליי להשיחו לפני הרבי. המשגיח תמה: הרי זה עתה היית, מה פשר הדבר שתקום ותיסע שנית? הורה לי אפוא לשוב למקומי, ללמוד במשך היום היטב, ושלמחרת שוב אבוא לפניו לדון בעניין.

בלית ברירה קבלתי את הדין, אך ראשי וליבי שוטטו במקומות אחרים. הדאגה לשלומו של סבא מילאה את חושיי, וידעתי כי על העניין לעלות על שולחנו של הרבי, יפה שעה אחת קודם.

אתא בוקר של יום שני, והנני ניצב דרוך לפני המשגיח, מוכן ומזומן לקבל את הרשות לצאת לדרך. בקושי עצמתי עיניי בלילה, המשגיח שלא קיבל ממני רמז במה דברים אמורים, חכך בדעתו. הרי לא יעלה על הדעת להתיר לכל בחור לנסוע בכל עת שיעלה רצון ברחו הצעירה. בסופו של דבר הכריע שאתכונן לכך יום נוסף, והבטיח שלמחרת בבוקר אצא לדרכי.

באותו הערב לקחתי דף נייר גדול והעליתי על הכתב 'קוייטל' מפורט ובו כל אותו מעשה. סיפרתי את השאלה ששאלתי את סבא, ואת הדברים הסתומים שענה לי מתוך בכי סוער, וסיימתי בשורה התחתונה שכיוון שהדברים מעידים שהוא זקוק לרפואה שלמה, על כן אזכירו בזאת בשמו ובשם אמו 'נתן בן מרים' שיעוררו עבורו רחמי שמים ויפעלו בעדו את כל הדרוש.

...תמימותו של ילד. אבל גם לפניה פתח ה'בית ישראל' את דלתו הגדולה. אף היא עניין העולה ובא לפני מי שהועידתו ההשגחה העליונה לאחוז בשרביט הנהגת הדור, כאותה שעה שבה הרכיב משה רבינו על כתפו את הגדי הבודד, הצמא והעייף, ואמר לו הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל".

ביום שלישי לאחר תפילת שחרית יצאתי לדרך. עליתי לירושלים בלב דואג ונרגש. באמתחתי ה'קוייטל' הארוך, שמור בקפידה. בשעות שלפני הצהריים התקיימה קבלת קהל אצל הרבי ואליה הועדתי את פניי. שמחתי בכך כי ידעתי שבאותה שעה אין רבים הממתינים להיכנס, קיוויתי כי זו תהיה שעה ראויה להעניק אל עינינו של סבא את העת שתידרש לכך.

הגעתי בחרדת קודש. התור הלך והתקדם במהירות, ועד מהרה מצאתי את עצמי מתקרב אל הדלת – וליבי פועם בעוז.

באותו הרגע נעצר התור בידי הגבאי, הרה"ח ר' חנינא שיף ז"ל. אל המקום נכנס בהדרו הרב הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל שהגיע אל הרבי. רחש של כיסאות עלה מבפנים. עמדנו בחדר ההמתנה והבטנו אחר המחוג המסובב על השעון דקה שלימה, ועוד אחת. שלוש דקות תמימות שהה הרב בפנים – ובעינינו זה היה חידוש. בסיומן נפתחה הדלת לרווחה והרב יצא, כאשר הגבאי ר' חנינא מלווה אותו החוצה בכבוד לעבר היכל בית המדרש.

רגע לאחר מכן נרמזתי כי הגיע הרגע שלי. פסעתי פנימה והתייצבתי רועד כולי לפני הרבי ה'בית ישראל' – שישב בהוד על כיסא קדשו.

הגשתי את הדף הגדול, והרבי העיף בו הצצה קצרה ואמר בקול אבהי ורך: "מגילה שלמה הבאת". אחז בה בשתי ידיו וקראה מתחילתה ועד סופה, שורה אחר שורה, בהגיעו אל השורה האחרונה, שבה כתבתי שסבא זקוק לרפואה שלמה, הפטיר לעברי רחימאית: "אפשר שאתה הוא הנצרך לרפואה שלמה".

נשען על מסעד הכיסא, החווה לעבר ה'קוויטל' ופתח לומר: "אל תדבר כך. הנך נכד ועליך לציית, סע אפוא לחיים ולשלום"

נדהמתי בקבלי מפה קדשו ברכת פרידה לנסיעה לאומן. סבור הייתי לשבריר של רגע, כי הרבי מצווה עליי לקום ולנסוע היום לרוסיה הסובייטית. ווען? (מתי?) שאלתי מתי? מתי אסע. מוכן ומוזמן הייתי להבריח גבולות תכף ומיד, לנסוע במסירות נפש, כפי שחונכתי לעשות 'ככל אשר יורוך'.

אחז הרבי בימינו את הדף הגדול, הניפו והשיב בו רוח קלה על פניו הקדושות. עיניו הביטו נכחו, צופות לימים רחוקים – ויען ויאמר: "ראש השנה תי"ו שי"ן סמ"ך". נחתמו דברי קדשו. ידו הקדושה הושטה לעברי לפרידה.

יצאתי לאחור כהלום רעם. העולם הסתחרר עלי כגלגל. בקושי נשאוני רגליי. תש"ס מתי זה בכלל? היכן אנו כיום? שנת תשכ"ח. מתי יחול תש"ס? באלף הנוכחי? בן כמה אהיה אז?

בקושי מצאתי את הדלת לצאת החוצה, עבר, הווה ועתיד התערבו לאחת. שבעים שנה, תשכ"ח, תש"ס. האם הנני חולם בהקיץ? הרבי מדבר על שנת תש"ס כאילו היא יום העומד לחול בשבוע הבא.

כשהתפכחתי הבינותי כי זכיתי היום הזה לברכת חיים למשך שלושים ושתיים השנים הבאות. הנני בן שש עשרה. בהיותי בן ארבעים ושמונה, תגיע השעה שבה יתרחש דבר הנראה כיום בלתי מציאותי: אלפים ייסעו אז לאומן, אל זקני הקדוש מוהר"ן מברסלב זיע"א, היום הזה התבשרתי כי גם אני אהיה בהם.

ועוד ידעתי: שלושים ושתיים שנה עליי לשאת בקרבי את סוד הברכה, לנצור אותה סמוייה מן העין ולא לספרה לאיש בעולם. באותו הרגע נחשקו שפתיי וננעלה בליבי דלת כבדה על אוצרי שנטמן עמוק בנבכי מעמקיו.

עם שובי אל הישיבה כאשר החברותא קידמני בפליאה על היעדרותי וביקש לדעת מדוע שוב נסעתי לירושלים – עניתי לו, אפוף מחשבות: "אולי עוד מאה שנה אספר לך". כך נראתה בעיני רוחי שנת תש"ס, כמצויה אי שם.

היחיד תחת השמש שחלק עימי את הרז, היה הרבי בכבודו ובעצמו. בחלוף תקופה הגעתי לחצר קודשו והופתעתי כאשר ניגש אלי המשב"ק באשמורת הבוקר להודיעני שהנני קרוא לעלות ולבוא אל הקודש. להתכבד ב'תה' במעונו של הרבי. זה היה כיבוד השמור לנבחרים שזכו לכך. לא היה מובן מאליו כלל שבחור בגילי נמנה עם הקרואים. הגעתי אל חדר ההמתנה. הרבי נכח שם באותה שעה. כמה נכבדים שנקראו לבוא, קיבלו את ה'תה' מידיו של המשב"ק. באותו הרגע נפתחה הדלת לרווחה והרבי יצא בעדה, אוחז כוס תה בידיו הקדושות, והנה ניגש עד אליי כשנהרה שפוכה על פניו – באומרו: "זקנך רבי נחמן הורה לכבד את צאצאיו, שתה וחזור ללימודך". ובתוך כך נתן בידי הכוס ונתן בי מבט חם, צופן סוד, חודר כליות ולב.

בחודש אלול תשל"ב נפטר סבא לבית עולמו זקן ושבע ימים. בטרם צאת הלוויה, ניגשתי אל מיטתו וכה לחשתי על גבי הטלית: "זכרתי, סבא, את צוואתך אליי, כשאהיה בן ארבעים ושמונה – לקום ולנסוע לציונו של סבא קדישא מוהר"ן זיע"א".

מבטן הנוקב של הרבי היה עמי לאורך עשרות השנים שבהן גדלתי והייתי לאיש. זכיתי והקמתי בית בישראל, בחסד השם עליי ראו עיניי בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות, ואין איש היודע מה נצור בתוכי. בשנת תשל"ז כבו המאורות ונשמתו של הרבי עלתה למתיבתא דרקיעא. המשכתי לספור את השנים אחת לאחת, עשור לעשור, וליבי שמר את הדבר.

מפעם לפעם הייתי דולה פרטים מאמי ע"ה, לקבל הימנה עוד ועוד מידע על הנסיעות לאומן בימים ההם – ולהבין מתי ואיך החלו שבעים שנות ההסגר. ממנה שמעתי שבשנת תר"פ החלו פרעות באומן וכבר היה קשה לבוא לאומן.

מעיינות של געגועים המו בקרבי, ולעיתים סערו וגעו על גדות הלב באהבה וכיסופים. בתורתו של זקני הקדוש מוהר"ן זיע"א נוסדה ההמתנה כאחד מיסודי דרך השם, הלא הוא העניין הנודע 'המתן' (ליקוטי מוהר"ן ו').

ובכל עת שהייתה נפשי פוקעת מרוב השתוקקות וייחול להימצא כבר אצל אותו אפרסמון קדוש, שמעתי כאומר לי: המתן לי, נכדי, עד שנתבסם אני ואתה. "כי תיכף כשרוצין להתקרב לה' יתברך באמת, אז צריכים להיזהר מאוד מהריסה, שלא לדחוק את השעה... רק צריכין להמתין ולחכות הרבה לתשועת ה'... כי אי אפשר להמשיך שלימות הדיבור, כי אם על ידי השתיקה והיחול שקודם הדיבור. כי צריכים תחילה לידום ולשתוק, רק להמתין ולהתגעגע ולכסוף ולהשתוקק לחסדי השם" (השתפכות הנפש)

כמה הלמו אותי במשך שלושים ושתיים השנים, אותן מלים קדושות עטופות רז ומסתורין, שנכתבו בספר הקדוש 'סיפורי מעשיות' למוהר"ן מברסלב זיע"א, והן דבריה של בת המלך שאבדה, אשר ענתה אל השליח שביקש לחלצה ממסגרים ולהשיבה אל היכל אביה, וכה אמרה לו: שאי אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחריי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה ל פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה".

לקראת שנת תש"ן החלו נודעים בעולם דבריו הפלאיים של כ"ק הרבי מליובאוויטש זי"ע, על נפילתה הקרובה של חומת הברזל הקומוניסטית. שבעים שנות ההסגר – שכאמור החלו בשנת תר"פ – עמדו להגיע לסיומן. "קץ שם לחושך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפלה" (בראשית רבה פ"ט). אותה קבלה שהועברה מדור לדור, מפה לאוזן, ממוהרנ"ת מברסלב ועד ימינו, הלכה והתממשה – ועיני העולם רואות ומשתאות.

ואכן הפלא הגדול אירע גם אירע. הקבוצות הראשונות לאומן יצאו לדרכן, ויהיו כחולמים. שנה נקפה אחר שנה, גל הבודדים הפך לעשרות, גלי מאות נעשו אלפים. עשור ועוד עשור – ויהיו האלפים לרבבות, ההתכנסות בראש השנה באומן היא כיום הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בעולם, (בשנת תשע"ז נשק מספר הבאים לאומן שישים אלף יהודים). הקבלה שהייתה בידי סבא זצ"ל התקיימה מילה במילה עד לאחת.

אולם גם כאשר הנסיעה הגדולה לאומן הפכה למציאות אדירה וסוחפת, עדיין לא הצטרפתי אליה, לא בקלות עלתה לי ההתאפקות. ה'בית ישראל' הורה תי"ו שי"ן סמ"ך – ולא דחקתי את השעה, נותרתי "רק מתגעגע ומבקש ומצפה".

אלא שכבר אמר דוד המלך: "לכל תכלה ראיתי קץ"(תהלים קי''ט) וברש"י "לכל סיום דבר יש קץ גבול. קרבה העת והגיעה, מלאו ל"ב השנים עד תומן, ואקום לנסוע, כשרוחו של סבא זצ"ל חופפת עליי ומפעמת בקרבי. ברכת הצדיק מתקיימת.

בראש השנה תש"ס בהיותי בן ארבעים ושמונה, הגעתי לשם בחיל וברעדה, ה'בית ישראל' הורה לי לציית ובירכני שאסע לכאן לחיים ולשלום והנה זכיתי להגיע. בבואי לאומן, קידמה אותי המולה יהודית כבירה אשר עלתה באדיר מהתקבצותם המופלאה של רבבות אלפים מבני ישראל, שנענו לקריאתו ולהבטחתו של זקני הקדוש זיע"א והגיעו מכל קצווי תבל להסתופף בצל קודשו בימי ראש השנה. קול בכיו של סבא הדהד באזניי: "אתה עוד תזכה לראות זאת במו עיניך"

אלה היו הרגעים של קרבת אלוקים, של שער שנפתח לנשמה. שלושים ושתיים שנה הייתה הברכה סמוייה מן העין, ועתה התממשה עין בעין. ניצבתי בקרב אלפי ישראל אצל ציונו הקדוש של רבי נחמן סבא קדישא – ואומר 'הנני'.

פורסם לראשונה במוסף החג של מגזין 'משפחה'