יום שבת, 24 בפברואר 2018

ראשי פרקים מדרשה שנשאתי בס"ד בבית כנסת בית אליהו שבת פרשת זכור תשע"ח

תכלית התורה היא לעדן ולרומם את האדם מעבר למה שכבר נטוע בו מעצם היותו נברא בצלם. כל אדם נברא עם מצפן מוסרי בתוך אישיותו ועליו לפתח את הצד הטוב. אמר ר' יוסף, אם לא מתן תורה, "כמה יוסף איכא בשוקא" [פסחים ס"ח:], רש"י "שלמדתי תורה ונתרוממתי". התרוממות. לגבי מתן תורה כתוב "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים" [כ' ט"ז] - נסות מלשון להעלות על נס - לרומם לנשא. ועי' משנה פ"ו באבות שלימוד תורה לשמה "מרוממתו על כל המעשים". אין אנחנו שואפים ללמוד בצורה אינטלקטואלית כמו שלומדים בפקולטה לתלמוד באוניברסיטה ח"ו אלא להשתנות לטובה.

גם לפני מתן תורה היה כבר מושג של טוב ורע, כמו שרואים לדוגמה בעץ הדעת [דהיינו שמאפשר להבחין] בין טוב ורע. מתן תורה אמור היה לקדם את התגשמות הטוב בעולם ולעצור ולבלום את הרע.

עי' לשונו של הרמב"ם בס' המצות [קפ"ט] שמדגיש את הצורך לשנוא עמלק ושלא תיחלש שנאתנו עם הזמן. אנחנו מחנכים לשנאה? זה לא מסוכן? ה' נקרא "רחמנא" - אוהב. ר"ע - כלל כל התורה הוא אהבה. כל השירים קודש ושיר השירים [שיר האהבה] הוא קודש קדשים. איך נבין ציווי זה? איפה הרוממות?

הרמב"ם כותב בהל' סנהדרין [ט"ז] שהמלקים צריכים להיות חסירי כח ויתירי מדע, דהיינו הכח הדומיננטי יהיה הדעת. ביאר בפח"י [ר"ה מאמר ד' וגם בספרו על יו"כ] שהתכלית היא לא הכאב והצער הפיזי של הנלקה אלא שיתקן את מעשיו. לכן חשוב שהמלקים יהיו חלשים בכח, ואדרבה יפעילו את כח הדעת שלהם לחתור אל תכלית ההלקאה שהיא התשובה ושיפור המעשים, עיי"ש וינעם לך.  

השפ"א [זכור תרמ"ו] מסביר את הרצף בין שקלים לזכור, שההתלהבות והאהבה לה' המתבטאות ע"י נתינת השקלים גורם למחיית עמלק. דהיינו מתוך אהבה יוקדת לה', א"א לסבול את עמלק. לאור דברי הפח"י מובן עומק הדבר: האהבה והנדיבות הן כח ראשון ואילו השנאה היא כח. אין כאן שנאה נטו אלא שורשה אהבה ודביקות בה'. אין כאן טינה אישית - "הם פגעו בנו, אנחנו נחזיר להם מנה אחת אפיים", אלא הכל למען ה' ולגוילוי יחודו. המלחמה נגד עמלק - לסלק את המפריעים לגילוי מלכותו בעולם כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק.

כמו קנאת "בקנאו את קנאתי" - קנאת ה'. אצל פינחס כתוב "ויקח רומח בידו" פשוט שאם דקר לקח רומח, אז למה כתוב? אלא, מסביר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שיש אנשים שמסתובבים עם רומח כדי למצוא אנשים לדקור. לא כן פינחס...


כל דיני שמים מטרתם להחזיר את הסוררים לקו הטוב והחסד. עולם חסד יבנה.

ה' הוא טוב וטבע הטוב להיטיב. השנאה היא לא התכלית של שום דבר. היא רק בבחינת כח שני.

 עי' לשונו הזהב של רמב"ם סוף מלכים שאין אנחנו רוצים גאולה כדי לשלוט באומות ולא להתנקם בהם אלא כדי שיוכלו לעסוק בתורה ולעבוד את ה' ללא מפריע. החזון המשיחי אינו ח"ו רצון ילדותי וקטנוני להראות "מי הבוס" אלא להופעת עולם מתוקן מלא אלוקות ושבו אהבתו היא גלויה ומוחשית.

לאור דברינו מובן הדגש בפורים הוא על נתינה אהבה וחיבור לבבות. משלוח מנות. מתנות לאביונים. וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות. העיקר הוא האהבה והשנאה היא לסלק את המפריעים. אפשר להבין את פרצופו האמיתי של עמלק אחרי שחווינו על בשרנו את שנות הזעם במחנות המוות.  

היה עתונאי חילוני אנטי-דתי ישראלי שאמר שהוא שונא את כל הדתיים חוץ מהרבי מסאטמר....

הסיפור היה שהגיע לרבי מסאטמר אחרי היסוסים רבים ובלית ברירה מחוסר אמצעים לבקש עזרה לממן ניתוח אשתו. הרבי נתן לו את כל ההוצאות כולל תקופת ההתאוששות בארה"ב. לפני שחזר הביתה רצה להיכנס לרבי להודות. כשנכנס הרבי נזף בו קשות וצעק עליו את מיטב ה"מחמאות" כנאה וכיאה לציוני חילוני.

אצל הרבי האהבה וטוב לב היו כח ראשון. הקנאות הייתה "כח שני" שנבעה מאותה אש יוקדת של אהבה לה' ולברואיו.  

יה"ר שנכה למחיית עמלק וממילא לריבוי אהבה וגילוי כבוד ה' בעולם, אמן.  

יום חמישי, 22 בפברואר 2018

הנסירה והחיבור מחדש


אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי-אפשר לכנסת-ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר גבוהה גבוהה, על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על-ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.

התיקון שבהריסה


תיקון העולם שיצא ממקורם של ישראל, הוא האידיאל של התשובה. כל זמן שהאדם קובע לו את תכסיס החיים שלו ע"פ מדה קבועה, אז לא יוכל לצאת לעולם מידי החסרונות שבשכל, במדות, ובמעשה, ואיכה זה ישתלם אופיו של האדם היחידי והפרטי? כל חידושי החיים, וכל השיטות המהפכות את סדרי העולם כדי להטיבו, הנם אך ארחות של תשובה, ותמיד צריכה התשובה להיות עומדת בראש הפסגה של הסולם אשר לההשלמה האנושית. לעולם צריך האדם היחיד, וכן החברה כולה, צריכה להיות מתקנת את עצמה, מרפאה את שבריה הרוחניים והמעשיים, וחלילה לההרגל להיות הכח העקרי בהנהגת החיים הפרטיים והכלליים. נמצינו למדים, כי המרידה והכפירה, האומרת לזנח טוב המנוחל מאבות בשביל איזה חזון לב חדש, זהו רעיון של תשובה שהוא מכה גלים. וכשממצין את עומק דינו מוצאים, שהצד הטוב שיש בו, הוא הגרעין הכללי של התשובה מכל שפלות ומכל קלקול התלוי בו, ומתוך כך באים ג"כ לשוב מהקלקלה הגדולה שיש בההריסה בעצמה, ואז שבים אל ד' באמת, וגאולה באה לעולם.

לזכות לאור החיים באמת


אדם מישראל שהוא רוצה לזכות לאור חיים באמת, צריך הוא שיסכים להיות שותל עצמו בכנסת-ישראל בכל חושיו וכחותיו הגשמיים והרוחניים, שישים את מגמת חייו לקנות לו לפי היכולת שבידו את המדות הישראליות ואת הידיעות המיוחדות לישראל, שראש לכולן היא התורה בכל רחבה בכל סעיפיה, ועמה כל מה שמיוחס לחכמת ישראל, ומתוך עליתה של כנסת-ישראל יבא לעליה כללית של מקור החיים האנושיים והעולמיים.

יום רביעי, 21 בפברואר 2018

כשחב"ד ופונוביז' נפגשו ..... בידידות





הרב פוברסקי, הרב ברמן והרב כהן




עם בואו ארצה של הגה"ח רבי יואל כהן שליט"א, 'החוזר' המפורסם של הרבי, התקיים השבוע מפגש הסוגר מעגלים היסטוריים (ובמובנים רבים) בין ה'חוזר' שקיים בארץ מסע אינטנסיבי במהלכו נפגש עם גדולי תורה מרכזיים, ראשי ישיבות ואדמו"רים חשובים, לבין ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א.

הרקע טבעי; 'החוזר' יצא לארצות-הברית לפני כשישים שנה כדי להיות במחיצתו של כ"ק האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, אבל כאשר הגיע לחופי אמריקה, קידמה אותו הידיעה המצערת על פטירת הרבי. יואל קאהן, אז בחור צעיר לימים, החליט להישאר בכל זאת בארצות-הברית, ועד מהרה הפך לחסידו של הרבי החדש שהוכתר עם מלאות שנה לפטירת חותנו, הריי"צ. עד מהרה הפך יואל קאהן, בחור שהגיע מתל אביב, לאחד המקורבים ביותר לרבי מליובאוויטש.

החסידים שגילו את כישרונותיו הפנומנאליים של 'התל אביבי' הצעיר, שמעו אותו עד מהרה חוזר על שיחותיו הארוכות, המורכבות ומלאות התוכן של הרבי, כאילו היה רשמקול. שיחות של חמש ושש שעות קלחו מפי ר' יואל ש'הקליט' אותם במוחו. אומרים כי עד היום הזה הוא מאפסן בתאי הזיכרון שלו שיחות שלימות של הרבי שהוא זוכר בפרוטרוט כאילו נאמרו לפני מספר שעות.

לפני הגיעו לניו-יורק, למד רבי יואל – כבנה של משפחה חב"דית-שורשית, בישיבת 'אחי תמימים' חב"ד בתל-אביב, שבראשה עמדו המשפיע החב"די הרה"ח רבי חיים שאול ברוק ('ר' שואל'), ו הגר"ד פוברסקי זצ"ל, בעל ה'ישועת דוד', שהיה רבו הראשון של 'החוזר'.

השבוע, עם בואו ארצה, התקיים המפגש שכאמור סוגר את כל המעגלים, בין 'החוזר' לבין הגרב"ד פוברסקי, בעל ה'בד קודש', בנו של הגר"ד, שאמנם לא למד בישיבה, בשל העובדה כיהן כראש הישיבה, אבל ביקר רבות בישיבה והכיר מקרוב את תלמידיה, ובהם כמובן את רבי יואל, שכבר אז, בימי הנעורים שלו, נודע כמי שניחן בכישרונות גאוניים.

כאשר עלתה במערכת 'שעה טובה' היוזמה להפגיש את השניים, התעוררו – באופן טבעי – חששות. ככלות הכל, בדור האחרון קמו מחיצות, אפשר לומר חומות, בין המחנות. אבל ההפתעה הייתה גדולה; גם 'החוזר' המפורסם וגם ראש הישיבה, קיבלו את ההצעה בחיוב, ויותר מכך. לשאלתנו, אמר ראש הישיבה כי ישמח לארח את ה'חוזר' בביתו שבקרבת ישיבת פוניבז' בבני ברק, ו'החוזר' שכבר היה בבני-ברק מספר ימים קודם לכן, ניאות בשמחה להגיע למפגש שעל-פניו מגשר בין תהומות. אם כי, יש לומר כי בפועל התברר כי התהומות היו בעיקר וירטואליים – בדמיונו של הציבור, אך בל נקדים את המאוחר. השיחה שאפשר בהחלט להגדירה כהיסטורית התקיימה ביום שני, כיממה לפני שובו של 'החוזר' לארצות-הברית.

העוברים והשבים הרבים שחלפו ברחוב בן זכאי בשעת הצהריים העמוסה של בני-ברק, זקפו גבות למראה דמותו המוכרת של ה'חוזר', הפוסע בהילוך איטי לעבר ביתו של ראש הישיבה, ועד מהרה עברה כברק השמועה על המפגש ההיסטורי.

"יואל איז נאך שטארקר פאר שלמה"

בישיבת 'אחי תמימים' חב"ד בתל-אביב, למדו באותה תקופה בחורים רבים מבתים של חסידי חב"ד, אך חלק מן התלמידים היו גם בנים למשפחות ליטאיות שחיו בתל-אביב, והמחסור שהיה בישיבות בארץ-ישראל באותן שנים הביא אותן לשלוח את בניהם לישיבת 'תומכי תמימים', גם בשל דמותו של רבי שאול ברוק, שהיה ידוע כתלמיד-חכם ובקי עצום.

בין תלמידי הישיבה באותה העת ניתן למנות, את הגאון רבי שלמה ברמן זצ"ל – לימים חתנו של בעל הקהילות יעקב זצ"ל, מראשי ישיבת פוניבז' ומחותנו של ראש הישיבה, הגרב"ד פוברסקי שליט"א. כמו-כן למדו בישיבה הגאון רבי משה שמעון דיסקין זצ"ל, לימים מראשי ישיבת 'קול-תורה', ואחיו הגר"י שליט"א, הגאון רבי רפאל כגן זצ"ל ועוד רבים וטובים שהוריהם שלחו אותם ללמוד בישיבת חב"ד.

בקיץ של שנת תש"ב, באמצע מלחמת העולם השניה, הגיע לישיבת 'אחי תמימים' חב"ד הגר"ד פוברסקי זצ"ל כדי לכהן בראשות הישיבה. הגר"ד, שזה לא מכבר עלה לארץ מליטא, הוזמן על-ידי הרב ברוק לכהן בתפקיד. אף שהיה אברך צעיר אז, התפרסם שמעו של רבי דוד כלמדן ועילוי. רבי דוד הגיע למקום ולאחר דין-ודברים עם הנהלת הישיבה הסכים לקחת על עצמו את התפקיד, שכלל מסירת שיעורים יומיים ומסירת שיעור-כללי אחת לשבוע.

מספרים כי רבי ירוחם הגדול ממיר שהיה מורו הרוחני של רבי דוד עוד מימי לימודיו בישיבה בליטא, הורה לו שלא לחשוש מלקבל עליו עול לימוד תורה בישיבה חסידית, ועל פי הוראה זו פעל רבי דוד.

סדר יומו של רבי דוד בישיבת חב"ד היה עמוס מאוד. בכל יום הוא מסר שיעור בפני תלמידי שיעור ג' של הישיבה-קטנה, זאת לאחר ששהה בתפילת שחרית בהיכל הישיבה, כמו גם במשך הסדרים. במקביל לשיעורים שמסר רבי דוד בישיבה-קטנה מסרו שיעורים בשיעור א', רבי ניסים הבר, והמשפיע הרב ברוק בשיעור ב'. מעבר לכך, היה מוסר רבי דוד שיעור-כללי בו היו משתתפים בחורים מהקיבוץ ומהישיבה-גדולה.

בכל אותה תקופה, למרות שלא היה הגרב"ד, בנו של הגר"ד, אחד מתלמידי הישיבה, הוא נהג, כאמור לשהות בה רבות, והכיר היטב את תלמידי הישיבה. השבוע, שישים שנה לאחר מכן, בהיכנס 'החוזר' לביתו של הגרב"ד פוברסקי שליט"א, התיישב לצידו של ראש הישיבה בסלון הבית, ליד השולחן העמוס בספרים. השניים מחליפים בקצרה זיכרונות מימים עברו. בעוד הם לוחצים ידיים בחיבה ובחמימות הנראית לעין, אומר ראש הישיבה, הגרב"ד פוברסקי: ''אני זוכר כי אבא פעם הגיע הביתה והביע התפעלות. הוא אמר 'יואל איז נאך שטארקר פאר שלמה' (רבי יואל (קאהן) מגלה כשרון רב יותר מר' שלמה ברמן, שהגר"ד פוברסקי הפליא מאד את גאונותו – א.א.)".

בתחילת השיחה ראש הישיבה מקדים ומפתיע, במה שגם ה'חוזר' בעל הזיכרון המדהים לא זכר, או אולי לא ידע. "כבר לפני שנים רבות", מספר ראש הישיבה, "הייתי אצל הרבי מליובאוויטש..."

"ר' פינייע אלטהויז (איש חב"ד ידוע), הסדיר את הביקור. זה היה בשעת לילה מאוחרת. נכנסתי לרבי בשעה אחת-עשרה בלילה, חשבתי שאהיה בחדרו מספר דקות, אולי רבע שעה, אבל השיחה התארכה, ונמשכה עמוק אל תוך הלילה, עד שעה אחת וחצי אחר חצות".

הראש-ישיבה דיבר עם הרבי בלימוד?

"לא. רציתי לדבר איתו בלימוד, אבל הוא דיבר על העניינים שלו".

דהיינו?

(כמסתיר) "העניינים שלו. הוא דיבר גם על ענייני חסידות, יותר משעתיים".

ראש הישיבה פונה אל הגר"י קאהן: "אני לא יכול לשכוח את אביכם, 'פולע' (רפאל). הייתי אצלכם הרבה בצריף שלכם ברמת-גן".

רבי יואל קאהן חוזר גם הוא לזיכרונות אישיים מהימים ההם, לפני שישים שנה ומעלה, בתש"ט ותש"י.

ראש הישיבה מצביע על תצלום של אביו, הגר"ד פוברסקי מלפני עשרות בשנים, שנמצא על אחד הקירות בבית, וה'חוזר' קם להביט בתמונה מקרוב, אבל שישים השנה עושות את שלהם ו'החוזר' שזוכר כל פרט משיחות הרבי אינו מזהה את הדמות שבתמונה עם רבו בימים הרחוקים ההם.

הגרב"ד פוברסקי: "כאשר אבא הגיע אליכם, לישיבה, רבי שאול (רבי חיים שאול ברוק, ראש ישיבת 'אחי תמימים' – א.א.) שאל אותו מה יהיה שכרו. אבא אמר לו: 'כמה שאתם מקבלים גם אני אקבל'. אמר לו רבי שאול: 'מה ההשוואה, אני חי פה לבדי ואין לי צרכים מיוחדים, אתם מחזיקים משפחה'. אמר אבא: 'לא, כמה שאתם מקבלים אני אקבל'. לימים, כאשר אבא עבר להיות ראש ישיבת פוניבז', הגיע מועמד להיות ראש-ישיבה חדש במקום אבא, שהיה חסידי, ורבי שאול שוב חזר על השאלה, אבל הפעם הוא התבקש להעלות את השכר. אמר רבי שאול: 'כבר בתחילה תראו את ההבדל, זה ליטוואק וזה לא ליטוואק..."

'ויכוח' בין שני ראשי הישיבה

באותה תקופה, בישיבת 'אחי תמימים' היו נמסרות שיחות מוסר שנאמרו באווירה חסידית, על ידי המשפיע, רבי שאול ברוק שהיה 'חסיד' בכל נפשו. לא פעם היה המשפיע מסב את תשומת-לב תלמידיו בשיחותיו, לדמותו של הגר"ד פוברסקי. גאון ותלמיד-חכם עצום שמגיע בכל-יום בקביעות ובדיוק באותה שעה, מקיים את חוק לימודיו ושב לביתו. כוח הקביעות וההתמדה שאפיינו את רבי דוד שאף פעם לא איחר לסדר בישיבה בה כיהן כראש-ישיבה, היוו דוגמא חיה ומאלפת לתלמידי הישיבה.

לא ניתן לומר שלא היה ניגוד בין שתי האסכולות. הגר"ד זצ"ל קנה את עיקר תורתו במיר, מאדירי תורה ומוסר, רבי אליעזר יהודה פינקל ורבי ירוחם ממיר. התלמידים החב"דיים בישיבה, היו מבחינים שדרכו של הגר"ד זצ"ל שונה מדרכה של חב"ד. אבל עובדה זו לא הפריעה למשפיע הישיבה, הרה"ח רבי חיים שאול ברוק. הוא ידע את ערך התורה, והבין לעומק, שמוטב שתלמידיו ישמעו שיעורים ותורה אפילו ממי שאינו חסיד חב"ד, ובלבד שיראו בעיניהם מהו עמל התורה, מהי השקידה ועבודת מוסר אמיתית, ויקבלו מושגים ברוחניות.

את הגר"ד עניין אך ורק תורה.

ראש הישיבה: "רק תורה, שום דבר אחר לא".

רבי יואל קאהן: "רבי שאול היה יהודי אמיתי. היה פעם ויכוח בינו לבין אביכם, כשהישיבה היתה אז במבנה שלה".

ראש הישיבה: "ברחוב הרב קוק עשרים ושש".

רבי יואל: "ליד הישיבה נפטר 'אגוטער אידאל'ה' (קוד בחב"ד לאדמו"ר שמחוץ לחב"ד – א.א.), שלא היה משהו מיוחד. לא למדן וגם לא דברים אחרים. אבל היתה הלוויה גדולה. אז התעורר דיון, רבי שאול אמר שצריך ללכת, ואילו רבי דוד אמר שכיוון שלא מדובר באחד מגדולי הדור יש עניין של ביטול תורה. אמר רבי שאול: 'בשאלה כזאת צריך לחשוב, איזה רושם זה יעשה ברחוב, כאשר בחורי ישיבה שנמצאים ממש בסמיכות מקום להלוויה של אדמו"ר, לא ישתתפו בה'. ואז אמר רבי דוד: 'הצדק אתך, צריך לדאוג שלא יהיה חילול השם', והשתתפנו בהלוויה".

ראש הישיבה אומר לכבוד האורח שמאזין בהקשבה רבה, דבר תורה מפרשת השבוע: "נאמר בפרשה 'ויחן את פני העיר', חז"ל אומרים שהכוונה לשמירת שבת. ולמה נאמר דווקא ביעקב שמירת שבת, לא באברהם, לא ביצחק, הרי גם אברהם שמר שבת?"

'החוזר': "קיים את כל התורה כולה".

ראש הישיבה: "אלא שהתורה היא תורה תמימה, דהיינו עם שלמות. אצל יעקב אבינו הייתה שלמות בשמירת השבת, לפני יעקב עוד לא הייתה שלמות. לכן בתפילת המנחה נאמר יעקב ובניו ינוחו בו.

"אצל הגאון (מוילנא) כתוב שתפילות השבת תוקנו כנגד שלוש שבתות; תפילת ערבית כנגד שבת בראשית, תפילת שחרית כנגד שבת מתן תורה ומנחה, הרי זה ליום שכולו שבת לחיי העולמים. לכן במנחה יכול להיות כתוב יעקב ובניו ינוחו בו".

"חסידים ומתנגדים? על מה מדברים בכלל, זה לא היה"

הראש ישיבה למד עם רבי יואל בישיבה?

"לא. כי אבא היה ראש ישיבה. אבל הייתי הרבה בישיבה והכרתי את כל הבחורים".

הייתה לכם חברותא עם הגאון הגדול רבי שלמה ברמן זצ"ל?

רבי יואל: "כן, כן, חברותא של שנים".

ראש הישיבה: "למדתם בחברותא?"

'החוזר': "כן, בוודאי, זמן רב".

ראש הישיבה ו'החוזר' מפליגים שוב לזיכרונות מהימים ההם ומעלים בזיכרונם שמות שונים. ראש הישיבה מזכיר את שמותיהם של כמה מפרחי החסידים של אז.

הנושא של חסידים ומתנגדים לא היה אז?

ראש הישיבה (בביטול): "על מה מדברים? זה לא היה קיים בכלל. לא היה הבדל".

החוזר (בחיוך): "מי בכלל חשב על ההבדלים האלה, לא היה מצב כזה בכלל".

מסתבר שגם אחרי שישים שנה בלי ריב אפשר להיפגש...

ראש הישיבה והחוזר כאחד: "הנושא הזה בכלל לא היה ואיש לא התעניין אם מדובר בחסידים או בלא חסידים. היתה אחדות מלאה".

ה'חוזר' גומל בדבר תורה משלו, על חנוכה. "כולם מדברים על קושיית ה'בית יוסף'. יש תירוצים, אבל כולם דנים בנושא זה..."

ראש הישיבה: "כל הפשטים קשים".

'החוזר': "כולם קשים. יש את הקושיה של רבי חיים ( הגר"ח מבריסק – א.א.) שזה שמן של נס ואין משתמשים בנס. אפשר לעשות 'קווץ'' על תרוץ זה ועל תרוץ אחר, אבל זה 'קווץ" (ראש-הישיבה ו'החוזר' נכנסים לדיון בלומד'ס). אז אומרים שהפך שמן לא התרוקן וזה היה הנס, ששפכו למנורה והשמן נשאר".

ראש הישיבה: "זה כבר תירוץ טוב, אבל יש בעיה, שמה שנמצא במנורה נקרא 'דשן' וצריך להחליף בשמן חדש".

'החוזר': "מצאתי פעם שדנים בנושא מעניין, מה זה שמן זית, האם מדובר בשמן שמגיע מזית או שמן שיש לו תכונות של שמן זית? על-כל-פנים, הידור זה לא. מעיר על כך הרבי, שלא נעשה כאן שמן חדש, אלא על-דרך 'הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל'. שבאה אש משמים ונאחזה בסנה, ולכן איננו אוכל. ואם זה מה שקרה בנס חנוכה, הרי זה אש משמים ולא אש שמגיעה מהשמן".

ראש הישיבה (בהתפעלות): "האש לא מגיעה מהשמן..."

'החוזר': "אלא הפירוש שהנס היה כפול, שהאש בכל זאת ינקה מהשמן והשמן לא התכלה".

ראש הישיבה: "בספר כתבתי על זה, אם השמן לא התכלה והנר לא כבה, אז לא צריך להדליק נר חדש".

אנו מנסים לחזור שישים שנה לאחור, לימי 'אחי תמימים', ולעובדה שהייתה זו ישיבה חסידית, חב"דית, עם ראש-ישיבה ליטאי.

'החוזר': "מה זה היה משנה, צריכים להבין שהנושא הזה של חסידים וליטאים בכלל לא היה גורם".

ראש הישיבה: "לא היה בזה ואין בזה בכלל מקום לנושא, הרי התורה לא מתחלפת ולא משנה מי לומד".

'החוזר': "כולם למדו באותו דרך הלימוד, וגם את אותו רבי חיים. הזכרתם את 'זאת התורה לא תהיה מוחלפת', מעניין שבהלכות יסודי התורה הרמב"ם לא מזכיר את 'זאת התורה לא תהא מוחלפת' שהוא מונה בי"ג עיקרים".

"אבא בא הביתה ואמר: "יואל איז גיווארען א-עובד"

איך הראש ישיבה, האבא, התייחס לנושא של 'חסידות' בישיבה?

ראש-הישיבה: "אני זוכר שפעם אבא בא הביתה ואמר: 'יואל איז גיווארען א-עובד' (יואל נעשה 'עובד' – מושג חסידי)".

הישיבה היתה גדולה?

'החוזר': "לא, כמה עשרות למדו בה".

רובם חסידים?

ראש-הישיבה: "כמעט כולם. חוץ מרבי שלמה ברמן ועוד כמה, רבי חיים קרפ. זאת היתה תקופה אחרת..."

אפשר לחזור לאותה תקופה, בלי ההבדלים של היום?

ראש הישיבה: "למה צריך ללכת אחורה? אפשר תמיד ללכת קדימה..."

'החוזר': "אפשר ללכת קדימה, צריך ללכת קדימה".

וכל הדיבורים על מחלוקת עם חב"ד?

השניים, ראש הישיבה ואורחו, משיבים יחדיו: "צריך לחשוב קדימה וללכת קדימה".

הנה, נפגשים ביחד והאווירה מאד טובה.

ראש-הישיבה: "נו, לנו אין בעיה".

בשלב זה נכנס לחדר הגאון רבי חיים פרץ ברמן שליט"א, כיום בעצמו ראש ישיבה בפוניבז', וראש הישיבה, הגרב"ד שליט"א, מציג אותו בפני 'החוזר': "הוא בנו של רבי שלמה (שבימים אלה ימלאו חמש שנים לפטירתו) וחתני, והוא גם נכד של הסטייפלער.

הגרח"פ ברמן: "אבא תמיד הזכיר אתכם, את החברותא שהייתה לו איתכם. אבא שלכם, ר' פולע, פגש פעם את אבא (הגר"ש), ואמר לו: 'היית ביחד עם הבן שלי, הבן שלי יושב בקודש הקדשים ותראה מה יצא ממך...'

ראש הישיבה: "ר' פולע היה יהודי שאי אפשר לשכוח. (חוזר לאחור), האימא איבדה את הראיה".

'החוזר' מאשר בנענוע ראש והמעגלים נסגרים ומתחברים, כאילו לא היה מה שהתרחש בעשרות השנים האחרונות. כאן המחלוקת לא קיימת והסיבה למחלוקת לא קיימת.

רבי יואל קאהן נראה נרגש מהמפגש הכפול, עם בנו של ידידו והחברותא שלו, והיום חתנו של ראש הישיבה, ושוב מועלים זיכרונות מהימים ההם.


לשון הרע בין איש לאשתו



מאת הרב חיים רבי/ מחוברת תמוז תשס"ב (שנה ב') סי' פג




בס"ד פסח תשס"ב
לכבוד מערכת הירחון המתוק "וקנה לך חבר"
שלום וברכה!




ראה ראיתי מ"ש האברך היקר והחביב מזכה הרבים נעים הליכות ר' ניצן ראובן שליט"א בגליון ניסן תשס"ב (סי' ס) בענין דיבור לה"ר בין בעל ואשתו על אחרים, דברים נעימים וברורים והקיף והביא מכמה מקומות מרבנו הח"ח זיע"א בספרו שמירת הלשון ומסקנתו לאיסור, ותמה על מה שכתב בס' "אום אני חומה" בשם החזו"א להקל בזה. ולע"ד יש ליישב את קושיותיו ולהצדיק את הצדיק מעיקרא הוא רבינו החזו"א, ומאידך, גם לקיים את דבריו של הה"כ נר"ו בירחון, שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.




ונראה שיש להקדים תחילה, יסוד חשוב בדין לשון הרע, והוא שאיסור לה"ר, היינו שיזהר מלומר דברי גנאי על חבירו אפי' אם הוא מלכתחילה משער שלא יבוא למדובר שום רעה ע"י דיבורו (כלל ג' סעיף ו') וביאר (שם) רבנו הח"ח בפירושו הנפלא "באר מים חיים" (אות ז) שהתורה אינה רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו ע"ש. ולכן אסור לספר אפי' לאחד בלבד שמבטיחו שלא יגלה לאחרים (ריש כלל ב'). ואם יספר לה"ר באופן שלא יתגלה לעולם מיהו המדובר, וכגון, שלא אמר שם העיר או המקום, ולא שאר סימנים כלל, מותר לכתחילה לשמוע כמו שמתבאר מלשון רבנו הח"ח (כלל ג' סעיף ד') שאם מתוך ענין הסיפור נשמע לשומע על איזה איש כיון המספר הזה, בכלל לה"ר הוא ע"ש. משמע, שאם לא מבינים על מי מדובר אין חשש איסור לה"ר.




ומעתה יש לחקור היאך הדין נוטה בבעל לאשתו שרוצים לספר זה לזה מה שעובר עליהם, ועל ידי כן נרגעים. ויש בתוך סיפוריהם דברי לה"ר, האם נאמר שאשתו כגופו, וכאילו אף אחד לא יודע מזה, ושרי. ואל תתמה על החפץ, שכבר מצינו כיוצא בזה בענין נדרים, שאין שליחות בנדרים חוץ מבעל ואשתו, דאשתו כגופו (יו"ד סי' רלד סנ"ו). ונראה, שהדבר תלוי מי הם אותם בני הזוג, כי בעל המכיר באשתו שיכולה לספר לאחרים, אסור לספר לה ולא כלום, כי אפשר שיצא תקלה מזה. וכך הדגיש במפורש רבנו הח"ח (כלל ח' ס"י) בזה"ל: בודאי תיטור שנאה ותריב עם פלוני או אנשי ביתו וכו' ע"ש. אבל אם הזוג הם אנשי תורה ומכירים זה את זה ויודע צדיק נפש בהמתו (עיין כתובות סג.) וע"י שמדברים ביניהם לא זו בלבד שאין כאן לה"ר לאחרים אלא גם מרגיעים ומעודדים זה את זה, וזהו באמת מחיובים וזכיות של בעל ואשה זה עם זה. ובאופן זה התכוין להתיר בס' אום אני חומה בשם רבנו החזו"א זיע"א. ואפי' אם דבר זה יגרום שהצד השני יאמין מחמת הקרובה שביניהם.




ולפ"ז נראה שיש ליישב מה שתמה ידי"ן הרי"ך שליט"א (והובא בירחון שם ריש עמוד רצ) על ההיתר הנ"ל, שלא מצינו חיוב אישות שיש לאשה כלפי בעלה כי אם השנויים בכתובות (נט:) וכן הבעל יש לו חיוב אישות כלפי אשתו, כגון, שארה כסותה ועונתה. ואף שהבעל צריך לשמוע אותה ולהאזין לצרכיה, מ"מ זהו דוקא בדברים המותרים, אבל דברי לה"ר ורכילות איה איפוא מצאנו שהותרה הרצועה כדי להרגיעה. עכת"ד. ולהנ"ל יתכן ליישב, שבין בעל ואשתו זה היתר גמור, כי זהו באופן שלא יעבור לאחרים כלל, ואפשר שבכה"ג יש שיעבוד בין בעל ואשה לשמוע ולהרגיע זא"ז אף אם יהיה לה"ר באמצע. והרי זה דומה לרפואה שחייב לרפואתה ודינה כמזונות (כתובות נב:) ומה לי רפואת הגוף או רפואת הנפש וחז"ל בכתובות (סה:) אמרו על המשנה ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, שהכוונה אוכלת ממש. ומרן בב"י (אה"ע סי' ע') הביא מחלוקת ראשונים בזה, שי"א דכל זה מרצונה, אבל בלא"ה כל יום חייבים לאכול יחד, ובודאי מן הסתם שלא יאכלו בתענית הדיבור, אלא יושבים ומדברים על כל מה שמפריע להם זה עם זה. ועיין כתובות (פה.) שרבא סמך על אשתו בדיני שבועות וקריעת שטרות יותר ממה שסמך על רב פפא ורב אדא בר מתנא. כי היה קשור לאשתו מאוד וסמך על דבריה. וכמו שביאר רבנו הח"ח בהלכות רכילות (כלל ו', בבאר מיים חיים אות יב) ואפי' להאמין כיעו"ש היטב. ודבר זה מצוי מאוד בין בעל ואשתו, ועל זה התיר הרב אום אני חומה. וזהו מה שמצינו בכתובות (סה.) שסיפר רבא לה"ר לאשתו על אשת אביי שנהגה בחוסר צניעות. וכן בסוטה (מ.) מצינו שאשתו של רבי אבהו סיפרה לבעלה לה"ר על אשתו של המתורגמן. ומשמע זהו היתר גמור, ובעלה שמע וקיבל. כי שניהם צדיקים ולא מגלים לאחרים אלא יודעים הדברים לעצמם כדי לדעת כיצד להגיב ולפתור בעיות. וזה פשוט יותר ממ"ש הה"כ נר"ו (שם בעמו' רפט) ליישב לפי דרכו ההיא דסוטה הנ"ל.




וזה גם מרומז בכתובות (עב.) שאמרו על בעל ואשתו, אין אדם דר עם נחש בכפיפה, כלומר, בתוך סל אחד. הרי שבעל ואשה נחשבים זהו כמו זוג בסל אחד, וכן אמרו בסנהדרין (ז.) שהתירו לצדקיהו את שבועתו, אף שזה היה נגד ההלכה. והטעם פירשו התוס' שם, שהתירו לו כי היה לו קשה לשמור את הסוד בקרבו, וזה הפריע לו במלאכת שמים. ע"ש. וזה דומה קצת לדין בעל ואשתו, כשלא מגלים לאחרים. ונראה שלזה א"ץ שבעה תנאים, כי אין כוונתם לפעול עם אחרים בענין, אלא לשמוע זה את זה ולעזור ולהתקדם בחיים בצורה נכונה חיים של תורה וירא"ש. ומכאן יש ללמוד שמותר לרב לגלות באזני אשתו מסתורי לבו על אחרים, כי זה חיובים שביניהם, וגם זה יעזור להם לנהל היטב את ענייני הציבור כי שניהם כאחד טובים לפתור בעיות ולהציע הצעות לטובת הפרט והכלל, וגם לצורך קיומם וחיזוקם בעבודת הקודש יום יום שעה שעה. ואין זה דומה לרבקה אמנו שהיתה נביאה, ולא היתה צריכה לחיזוק מיצחק אבינו כלל, ובפרט שהיה סומא. ולכן אמרה לו סיבה אחרת. ודברי הרב אור החיים הקדוש זצ"ל שהביא הה"כ נר"ו (שם) צריכים עיון, מה שייך לומר רכילות ברשע כמו עשו. ואפשר, שכוונתו שבגלל אהבת יצחק לעשו לא יאמין לה, ודמי לרכילות. וצ"ע. ועכ"פ בנ"ד תלוי מי הם בני הזוג, ודי בזה.




בסיכום: אם ע"י הדיבורים יגרם שיאמינו זה לזה, ולא יודע הדבר לאחרים כלל ועיקר, אין בזה איסור.




[תגובה על הנ"ל]
מאת ר' ניצן ראובן/ מחוברת תמוז תשס"ב (שנה ב') סי' פה




ראיתי כל הכתוב לחיי'ם מורנו ורבנו שליט"א בסימן הקודם להשיב על מה שכתבנו בגליון ניסן ש"ז. ואחר בקשת המחילה רבה, ירשה לי לנגוע בדב"ק ולשאת ולתת דבריו כדרכה של תורה.




ראשית, הנה אחר שהקדים הקדמה נפלאה הקשורה לדיני לשון הרע כתב וז"ל: יש לחקור בין דין בעל לאשתו הרוצים לספר זה לזה מה שעובר עליהם ועל ידי זה נרגעים ויש בזה גם לשון הרע, אם נאמר אשתו כגופו וכאילו אף אחד לא יודע מזה יהיה מותר. ע"כ. הנה הן אמת שמצאנו ראינו בגמרא בכמה מקומות שאמרו "אשתו כגופו" בענין התרת נדריה, ובבכורות (פ"ה מ"ד) שנינו, שאשת כהן אינה יכולה להעיד על מום שנפל בבכור מטעם שאשתו כגופו, ועוד. וכעין זה אמרו עוד חז"ל ביבמות (סב:) אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו. מ"מ הדבר ברור, שזהו דוקא בעניינים שיש טעם לקשור מעשי האשה לבעלה, כגון ההיא דנדרים, הואיל והאשה נתונה ברשות בעלה, יש רשות לשלוט גם על נדריה ולהפר את הנדרים הקשורים אליו ופוגעים בחייו עם אשתו. ולכן אע"פ שאשתו כגופו איננה יכולה להפר נדרי בעלה. וגם בבכורות הנ"ל מה שאמרו "אשתו כגופו" משום שיש בזה הנאה משותפת ואשתו נחשבת כנוגעת בדבר. אבל כשהדברים מגיעים לענייני איסורים כגון דיבור לה"ר ביניהם שהתורה אסרה לדבר עם חבירו דברי גנות על ישראל אחר ואפי' כשלא יזיק לו הדיבור, מאין הרגלים לומר שאין בני הזוג נחשבים כשנים המדברים אלא כאחד המדבר עם עצמו. וכמו שלא יעלה על הדעת לומר הואיל "ואשתו כגופו" אם עשתה דבר איסור יחשב כאילו עשאו הבעל או שנתיר לאשה ח"ו ללבוש בגדי גברים הואיל ואשתו כגופו וכן עזה"ד, הוא הדין והוא הטעם בנ"ד. ומה גם שנודע מ"ש בעלי הכללים דהיכא דאמרינן "כף" הדמיון אינו השואה גמורה עיין שד"ח ח"ג (עמוד 255 מערכת כף כלל עה), ולכן מה שאמרו אשתו "כגופו" ולא גופו ממש. וברור.




גם מה שחילק מו"ר בין בעל ואשה שהם בעלי תורה ומכירים זה את זה שלא יצאו הדברים בפרהסיא, מותר לדבר בניהם לשון הרע. לבין בעל ואשה שאינם בעלי תורה שיש לאסור להם לדבר ביניהם לשון הרע. ע"כ. הנה אף לו יהי כן, הרי נתנו דברינו לשיעורין, כי ידוע ידעתי שכל אחד בשומעו זה החילוק יבא להתיר לעצמו לדבר עם אשתו מהטעם הנ"ל דקי"ל אדם קרוב אל עצמו ומי מדד בשאלו מים לקבוע מי הוא זה ואיזה הוא. וכבר כתב בזה החפץ חיים בהלכות רכילות כלל ו בבמ"ח ס"ק טז (וציינו גם מו"ר) ולשון חכמים תיטיב: כי מי יאמר שהן [הנשים] נאמנות אצלו כבי תרי, הלא אפילו הצנועות שבהן אנו רואים שהן גורעות ומוסיפות, ולא מצוי כלל שיהיו דבריהם בצמצום אמיתי עכ"ל הנצרך. הרי דקרי בחי'ל שאף הנשים הנאמנות (היינו צנועות) גורעות ומוסיפות, כי ט' קבין נטלה האשה.




ומ"ש עוד מו"ר נר"ו, שזה דומה לרפואה שחייב לרפואתה וכו', לפע"ד שתי תשובות בדבר, חדא, כי הן אמת שצריך לרפואתה מ"מ בנ"ד רפואתה תלויה בשמיעתו ולא בדיבורם אחד עם השני. ועוד, אף אם ידברו ביניהם הרי יכולים לדבר מבלי להזכיר שמות כלל, ושב ורפא לה. ומה שהביא מו"ר נר"ו מדברי הגמרא בכתובות (סה:), וכתב, הדבר ברור "שלא אוכלים בתענית דיבור", אמת יציב נכון וקיים, מ"מ מהיכא תיתי שדיברו דיבורים אסורים ולא חסר על מה לדבר וכמו שלמדנו להועיל מו"ר בעצמו כמה פעמים ומרגלא בפומיה: דבר עם אשתך על אשתך, תדברי עם בעלך על בעלך". עכ"ל. וכבר הזהירונו רבותינו במשנה אבות (פ"א מ"ה) כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ותנא במאי קמיירי, אם נאמר בדברי עלמא, הרי מצוה איכא. ואם נאמר לשון הרע, האם מותר לדבר?! ואם נאמר בדברי חיבה ושאשתו נדה, פשיטא דאסור. אלא ודאי, שהואיל ואשה מטבעה דברנית (ואף הצנועות שבהן) וכמו שהעד העיד החפץ חיים הנ"ל יכולה להביאו לדבר לשון הרע וזה יגרום לו רעה וסופו לירש גיהנם. וע"ע בפירוש רבינו עובדיה מברטנורא שם שכתב וז"ל: מצאתי כתוב כשאדם מספר לאשתו קורותיו כך וכך ארע לי עם פלוני, היא מלמדתו לחרחר ריב. א"נ, מתוך שהוא מספר לה שחבריו גינוהו וביישוהו אף היא מבזה אותו בלבה. עכ"ל. ומסתימות לשונו משמע דמיירי שאף באשת ת"ח הדברים אמורים, מפני שטבע האשה להיות דברנית, וכיו"ב היה המעשה עם ברוריה אשתו של ר' מאיר שרצתה לומר שמה שאמרו "נשים דעתן קלה" אינה בכל אשה אלא יש נשים שדעתן לא קלה ולבסוף ראתה שאין השערתה מוכרחת כיודע סוף המעשה. ומ"ש מו"ר להביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא בכתובות (פה.), הנה התם מיירי אם אשה נאמנת כבי תרי או לא ולא מצאתי שנזכר שם היתר לדבר עמה לשון הרע, ואף אם נפשך לומר כן, מ"מ יראה נא מו"ר מה שכתב החפץ חיים שם בהלכה הבאה שכל זה בזמן התלמוד משא"כ בזמנינו. ור"ל, שבזמנינו אנו אין אדם יכול לומר שהוא באשתו שנאמנת כבי תרי כידוע. ומה שסיפר רבא לאשתו שחומא [חומה]אלמנתו של אביי גילתה זרועה אין בזה משום לשון הרע, כי המעיין בלשון הגמרא ישר יחזה פנימו שלא עשתה זאת בכוונה תחילה אלא מתוך שהרימה זרועה להראות לרבא גודל הגביעים "איגלי" זרועה והיינו שלא במתכוון, ולכן הרשה רבא לעצמו לספר לאשתו מה שארע בבית הדין אולם היא לא ראתה זאת הרוח נוחה ועשתה מה שעשתה. ע"ש. שו"ר לרבינו יוסף חיים בספר בן יהוידע (שם)שכתב שרבא כיון לתועלת גמורה כי רצה להרחיקה מן העיר ולפי דבריו נחה שקטה כל האר'ש.




ומ"ש מו"ר נר"ו לתרץ דברי הגמרא ולא הסכים לתירוצנו במאמרנו הנ"ל הוא לפי מה שכתב בראש מאמרו, אבל לפי מה שבארנו לעיל שאפילו לזוג בני תורה אסור לספר אחד לשני דברי גנות על חבירו לא יכון היטב תירוצו של מו"ר נר"ו, מה גם שהמעיין בגמרא (סוטה מ.) ימצא מבואר כתירוצנו השני שכתבנו במאמרנו. ומה שהביא מו"ר ראיה לדבריו מהגמרא בכתובות (עב.) שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו', לא זכיתי להבין מה דימיון יש לנ"ד, כי הדבר ברור שמה שאמרה הגמרא הנ"ל הוא בדרך משל (כדרכם של חז"ל) ור"ל, שזוג כביכול גרים בסל אחד לומר שהנזק כאשר יש נחש בתוך סל והאדם נמצא שם בהיסח דעת קטן, שלא ישמר מן הנחש, ישכנו, משו"ה הבעל שאשתו נדרנית יכול להוציאה בלא כתובה. וה"ה לענין הפרשת חלה שלפעמים לא מן הנמנע שיאכל בלא הפרשה. ועל זו הדרך יש לתרץ גם הראיה שהביא מו"ר נר"ו מסנהדרין (ז.) שדרך משל אמרו חז"ל.




ומש"כ מו"ר "שכוונתם לעזור ולהתקדם בצורה נכונה וכו' ומכאן שמותר למרא דאתרא לגלות מסתורי לבו וכו'. דין אמת הוא, שהרי מוכח להדיא שלתועלת הוא עושה זאת בכדי שתעזור לו בעצות נכונות ועל ידי זה יוכל המרא דאתרא לכוון את צאן מרעיתו לדרך הנכונה. והחפץ חיים (כלל י ס"ק לא) התיר זאת להדיא גבי מעשה רב ענן שסיפר למר עוקבא כיצד רב הונא שלח אליו מכתב ולכאורה הוא סיפר לשון הרע ותירץ, שכוונת רב ענן לא היה לגנות בזה לרב הונא רק בדרך עצה שאל, כאומר מה לעשות במה שיש לרב הונא תרעומת עלי. עכ"ל. ומבואר שהרוצה להתייעץ מותר להציג את מכלול הסיפור ועל מי הנדון כשאינו מכוין לגנות אלא לצורך עצה בלבד. אלא שהרב אום אני חומה שליט"א מתיר אפילו בדרך סיפור צער בעלמא שאין אשתו יכולה לעזור לו בזה אלא מספר לה משום צערו בכדי להפיג דאגתו, ומדברי החפץ חיים משמע שאין להתיר בזה.




ומש"כ מו"ר שאין ראיה מרבקה שהיתה נביאה ואינה צריכה חיזוק מיצחק ע"כ. אחר המחילה רבה, הנה גם שרה אמנו היתה גדולה בנביאות וברוח הקודש ואפילו הכי כאבה וזעקה באומרה לאברהם אבינו "חמסי עליך", ומבואר שאף גדולה כמו שרה אמנו צריכה עידוד. וכן מתבאר מרחל שאף שהיתה נביאה אמרה ליעקב אבינו "הבה לי בנים" כאשר ענה את המעונה "התחת אלוהים אני", אמר לו הקב"ה ככה עונים למועקות. ע"כ. ומבואר שאף רחל היתה צריכה חיזוק, ודון מינה לרבקה.




ומש"כ מו"ר להביא ראיה דבריו ממש"כ החפץ חיים בהלכות לשון הרע כלל ו' בבאר מים חיים סק"ל ששם מבואר שלהאמין מותר במקום שלא תצא תקלה, הנה מלבד שיש ליישב הדבר, גם לפ"ז יהיה מותר לקבל לשון הרע בין בעל לאשה אפילו כשאין ז' תנאים, וקשה, שהרי החפץ חיים זצ"ל בכלל י סעיף ב להדיא כתב שאפילו כשיש ז' תנאים אסור לקבל וכ"ש בנ"ד שאין ז' תנאים, ואם כנים אנו בזה, צ"ל גם הרב אום אני חומה שליט"א לא התיר לקבל. זהו הנלע"ד ועם מורנו ורבנו הסליחה כי נטיתי מהשורה כי תורה היא וללמוד אני צריך.




ובקשני מו"ר ועט"ר הגר"ח רבי שליט"א לפנות לכמה רבנים לשמוע חוו"ד בנ"ד. ושלחתי הדברים הנ"ל עם מ"ש בעניותין בחוברת ניסן תשס"ב (סימן ס) אל הגר"י רצאבי שליט"א מגדולי רבני תימן בדורנו. וגם אל הרה"ג ר' שלמה רוזנר מח"ס חפץ חיים וקיבלתי תשובתם במכתבם אלי כדלהן.




וזה לשון הגר"י רצאבי שליט"א במכתבו אלי




לק"י ה' אייר ה'תשס"ב ב' שי"ג




שלום רב, יאתה ויערב, לקראת האברך הנעלה שוקד באהלה של תורה, אוה למושב לו כולל "עטרת חכמים" בעיר חולון שהתלמוד נקנה בחבורה, כש"ת הר"ר ניצן ראובן שליט"א ואמיתו צנה וסוחרה.




א) מאי דבדיק לן מר בדין דיבור לשון הרע בין איש לאשתו, ואייתי מתניתא בידיה ספר אום אני חומה כרך שני דף ש' סימן נ"ז, שדעת הגרשז"א שאינו בכלל איסור לשון הרע כשמספר הבעל לאשתו דברים שמציקים לו, וכן האשה לבעלה, כיון שהוא חיוב אישות דידהו שכל אחד יסיר מהשני דאגתו, ועדיפא האי עניינא טפי ממה שנסתפק הח"ח אם יש איסור לה"ר כשאומרו משום דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים. והרחיב קצת באא"ח שם לברר הדבר, ומסיים ששמע שהחזון איש ג"כ היקל בכיוצא בזה. וכת"ר האריך על זה בחוברת "וקנה לך חבר" ניסן ה'תשס"ב סימן ס' שמכמה מקומות בספר ח"ח יש סתירות לזה, בהלכות לה"ר כלל ח' סעיף י' וסעיף י"ד ובהלכות רכילות כלל ז' סעיף ה'. גם מהר"ח בן עטאר באור החיים על הפסוק (בראשית כ"ז מ"ו) קצתי בחיי מפני בנות חת, כתב, שלא רצתה רבקה לגלות הדבר ליצחק משום איסור רכילות, ואמרה סיבה אחרת. אבל מה שגילתה ליעקב, אדרבא קיימה מצות (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך ע"כ. וידוע שכל דברי האוה"ח סובבים הולכים לפי ההלכה. ושהטעם שנתן הגרזש"א זצ"ל להיתר משום חיוב אישות, אינו מובן, שלא מצינו שום חיובים בכגון זה בכתובות דנ"ט ע"ב ועכ"פ לא בדברים האסורים, והרחיב כיד ה' הטובה עליו.

ומלבד זה עוד שלחת לי משא ומתן נוסף ביניכם שלא נדפס עדיין [אמר הכותב: והנה הוא נדפס כעת בחוברת זו בסי' פג] בנושא דנן, שקלא וטריא בהלכה, אשרי העם שככה לו. ונדרשתי מאתכם לחוות דעתי העניה בזה. ומה אעשה, ובביתי אין לחם ואין שמלה, גם אין עיתותי בידי כעת לשדד עמקים, בפרט שנסתעפו הדברים לעניינים עמוקים, החובקים מרחבי הש"ס והפוסקים. ומה גם בדבר הנוגע למעשה יום יום, והעוון חמור וקרוב הדבר למכשול כי החילוקים דקים. מאידך גיסא, לעשות רצון מעלתכם חפצתי, ואהבה דוחקת את השורה לכתוב לכל הפחות על מקצת דמקצת מן הפלפולים שהעליתים ומיני ומינייכו מסתייעא מילתא ורווחא שמעתא.




ב. טעמו של הגרש"ז שזה מחיוב אישות וכו' אפשר שהדברים נוגעים ופוגעים במאי דכתב השל"ה בשער האותיות ע' דרך ארץ דף מ"ד ע"א, האשה בעת כעסו של בעלה תיישבהו, ובעת צרה תשיחהו, ובעת רעתו תנחמהו וכו' ע"כ. ודבריו ידועים והובאו בכמה ספרים. וסובר הגרשז"א בפשיטות דהוא הדין להיפך הבעל לאשתו. וכפי הנראה אין כוונתו שבדין לה"ר הותרה להם הרצועה, רק שלפי המציאות שכיח יותר אופני ההיתר ביניהם טפי מבאינשי אחריני, מהאי טעמא דקאמר. אבל אה"נ אין להם דין מיוחד, כי בודאי אין לנטות מהפשטות שבגמ' ובפוסקים לא מצינו חילוק בזה. ואילו היה לבעל ואשתו היתר, כל כי האי גוונא הוה להו לפרושי, כמו שמצינו בדוכתי טובא שמכח זה נעלו הפוסקים דלת בפני המצאות מחודשות, כיעויין למהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"א סי' קכ"ה ד"ה והנה, וח"ב סימן ב' וסוס"י ל"ב, וח"ג סימן מו. ואדרבא באדר"נ פרק ז' אות ג' משמע לאיסור, כמו שלמד משם הח"ח בבאר מים חיים כלל ה' אות כ"ד. אלא מיירי באופן שאילו היה שייך כזאת באדם אחר, ג"כ היה מותר. ולענין מה שהזכיר אודות זה שנסתפק הח"ח כשאומר לשון הרע משום דאגה, עיין מ"ש בס"ד בעיני יצחק על שו"ע המקוצר יו"ד הלכות שמירת הלשון סי' קמא אות ט' ד"ה ויש. ואודות השמועה מהחזון איש שהעיר כת"ר שקשה לסמוך על שמועות וכו' אמת ויציב, גם אני הקטן שמעתי לפני שנים רבות מחכם אחד חריף בשמו של החזו"א לענין דיבור על ת"ח, שזה כמו לדבר על אומנות של נגר ונפח, ובפירוש אמר, שדעתו בזה דלא כחפץ חיים, ומי יודע. עכ"פ דברינו הם דלא כהבנת האא"ח, שסובר דלהגרשז"א לא בעינן ששת התנאים שנזכרו בח"ח שם.




ג. ודברי אור החיים קילורין לעיניים, דמוכח מיניה דפשיטא ליה דשייך איסור רכילות בין אשה לבעלה כמו שאר אדם. הגם שעיקר פירושו אינו מוכרח דמטעם זה הוא, כי אפשר לומר שסברה רבקה שלא יאמין לה יצחק, וא"כ לא יסכים יעקב ללכת בלא ידיעתו. והרי מעיקרא היו יצחק ורבקה מחולקים בדעותיהם, כמו שנאמר (בראשית כ"ה כ"ח) ויאהב יצחק את עשו וגו' ורבקה אוהבת את יעקב. ושם כתב באוה"ח טעם שלא גילתה רבקה ליצחק רשעו של עשו, אפשר שהיה מרמהו שלא בפניה יעו"ש. ומה שכתב האוה"ח שאמרה סיבה אחרת, והוא תנא דמסייע למאי דכתב הח"ח בהלכות רכילות כלל ט' סי"ב תנאי רביעי, שאם יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת שלא יצטרך לגנותו, לא יספר לשון הרע, יש להעיר כי בנר השכלים (סראג אלעקול כת"י) הבין כי לא היה אמת בדבריה, כמובא בתו"ש שם אות ר"ה, קצתי קו"ף קטנה, מלמד שלא קצה אלא ערמה בלבה כדי שיברח יעקב. וקרוב לזה כתב הרשב"ם וז"ל: דרך חכמה אמרה רבקה ליצחק להרחיק יעקב מעשו ולא גלתה לו שבשביל שטימת אחיו עשתה כן. ע"כ. וגם הלא מסתברא שבדעת יעקב היה שלא לשאת אשה עדיין, כמו שאמנם נתעכב הרבה אחרי כן. אלא הוזקקה רבקה לכך משום פיקוח נפש ואי אפשר ליכנס לאיסור שקר, כדי להנצל מאיסור רכילות.




ד. ועובדא דכתובות דף (פה.) שהאמין רבא לאשתו מטעם דקים לי בגווה, פירש"י דלא משקרא, ולא האמין לרב פפא, והביא הח"ח בבאר מים חיים בהלכות רכילות כלל ו' אות י"ב בשם מהרי"ק שורש פ"ב שברור דרב פפא היה כשר והגון מאוד, אך צריך שיהא גס בו טובא, לכן לא הימניה כבי תרי, ומזה למד ידידנו המופלא הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א לנידוננו, יש להאיר בזה, דמ"מ אינו דין מיוחד בין איש לאשתו, כדמוכח מנידונו של מהרי"ק התם שאם יאמין הבעל לעד שאמרו לו בשם אשתו, שזה דוקא אם קים ליה בגוויה דעד זה טובא. כמו כן ראיתי באגרות משה יו"ד סימן נ' שביאר באופן אחר, כי קים ליה בגווה היינו שזה כאילו היא ידיעתו עצמו, משא"כ רב פפא שהוא רק מפני עדות, וא"כ לא מהני כיון שאינו אלא עד אחד יעו"ש באריכות ביאור נפלא, אך מובן מדבריו שזה לאו דוקא באשתו, כמו שאמנם דן מזה לענין שנשאל עליו להתיר לאדם שיאכל אצל בתו אף שאינה נאמנת באיסורין אבל ברור לו שלא תשקר [והוא חידוש גדול]. ובלאו הכי, זה מוכח מן הגמרא עצמה, שהרי שם בתר הכי אמר רב פפא זאת כלפי "אבא מר ברי" דקים ליה בגוויה, קרענא שטרא אפומיה, הרי שסמך על דברי בנו ובתוספות רי"ד שם הגירסא "אבא מרי".




ולפי קוצר דעתי אענה חלקי גם אני ליישב פלא זה, איך יתכן שהאמין רבא לאשתו שלא תשקר, ולא לרב פפא שהוא מגדולי רבותינו האמוראים, דשאני רב פפא שהוא עוסק בתורה והיא מכנסת בלבו של אדם ערמומיות משא"כ באשה שאסורה בת"ת מהאי טעמא כדאיתא בסוטה דף כ"א ע"ב. ומה גם, שיודע בחכמתו תירוצים וחילוקים אימתי מותר לשקר ולשנות וכיוצ"ב. הגם שנכון הדבר מצד ההלכה, מ"מ רבא אינו יכול לסמוך על זאת. ואכן מצינו ברב פפא עצמו בברכות דף מ"ג ע"ב שאמר הלכה כבית הלל, וקאמר תלמודא עלה, דלא היא, לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד. ופירש"י, שנתבייש לפי שטעה, והשמיט עצמו בכך. ועיין שם בהגהות הב"ח והגר"א. ומה שנדפס שם בגליון בשם שו"ת הרמ"ע, ובניב שפתיים דף ס"ו ס"ז. ובתשובתי עולת יצחק ח"א סימן קכ"ב אות י"ג לענין אם מותר לשקר כדי להסתיר טבילתה משום צניעות. ואבא מר דקים ליה לרב פפא דלא משקר, היינו שגם באופנים שלפי ההלכה מותר, מ"מ ידע היה שמדת חסידות היתה בו, וכגון רב טביומי בסנהדרין דף צ"ז ע"א דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה. [וע"ע מ"ש בס"ד בנפלאות מתורתך פרשת מצורע על פסוק ואיש כי תצא ממנו, ד"ה ובכתובות, שם עמדנו על ענין מה שאמר רבא לבת רב חסדא על חומה דביתהו דאביי, כדאיתא בגמ' כתובות דף ס"ד ע"א שדנתם גם בזה בתשובותיכם]

ובכן אחתום בשים שלום טובה וברכה, ותקותי שקירבנו את הדעות להשכין שלום ביניהם אלא שכל אחד מיירי באוקימתא שונה. ותזכו להגדיל תורה ולהאדירה.




כעתירת הצב"י יצחק רצאבי ס"ט




וזה אשר השיב לי אשר על ידו השנ'י הרה"ג רבי שלמה רוזנר שליט"א




לכבוד הרה"ג ר' ניצן ראובן שליט"א
שלום וברכה וכל טוב סלה




קבלתי מאמרו בענין דיבור לשון הרע בין בעל לאשתו, ומאוד נהנתי מדבריו אשר לא השאיר פנה וזוית שלא דן בה בצורה קולעת. וכן דעתי להשיב לכל מי ששואל אותי שאין להקל בזה למי שרוצה להתנהג עפ"י מיש שמשנתו ברורה מרן הח"ח אלא עפ"י התנאים שכתב הח"ח זצוקללה"ה.




ושאלה זו נפוצה מאוד ולאו דוקא בין בעל לאשתו אלא גם בין אם לבתה ובין ידידים שרוצים להפיג דאגתם וצערם, והח"ח לא חילק בזה. ואם דעת החזו"א זצוקללה"ה לחלק ולהתיר, מי יבוא אחרי המלך לחלוק על החזו"א אבל לדעת הח"ח נראה שאין להקל בזה.




ואם ירצה אדם לפייס את אשתו או אשה את בעלה הרי יש דרכים מחוורים להתיר כגון ההיא דכתובות ס"ט והביאו הח"ח בכלל י' סקל"א שאם כוונתו להתייעץ מה לעשות אזי מותר.




וכן יכול הבעל ללמד זכות על מי שאשתו מספרת וכן להיפך, הרי התיר הח"ח לכתחילה לשמוע כמ"ש בכלל ו' סק"ז, שאם משער שיכול לתקן הדבר מותר ע"ש. ומקור דברי הח"ח הם מספר חסידים אות ס"ד "שצריך השומע ללמד זכות על מי שדיברו עליו ולומר למספר דברים טובים על המדובר". ומאי שנא בעל לאשתו או אדם לחבירו, וכן אדם לאביו, וכי בעל לאשתו אינו מצווה בלימוד זכות. וכי משום שאשתו מתרעמת על שכנתה או על מעביד או על מנהל ביה"ס מותר לקבל דבריה בלא שום לימוד זכות, ולשפך קיתון של רותחים על המנהל וכדומה. סוף דבר, אם החזו"א התיר מי אנחנו שנבוא אחריו לאסור. אבל עפ"י דברי מרן הח"ח זצוקללה"ה לא נראה שסבר לחלק בין איש לאשתו בין אב לבתו ובין אדם לחבירו וכמ"ש כת"ר להוכיח מכלל ח' ס"י שאין לחלק, וכמבואר שם בס"ק כ"ד. וכל היכא שיש תועלת כגון שמקפת למי שאינו הגון התיר, ובלאו הכי לא חילק הח"ח.




אשר על כן נ"ל שאם אדם ינהיג בביתו שדיבור לשון הרע הוא כמו כל לאו אחר, כגון תולעים וכו' אזי כמו אשתו נזהרת מאוד שלא להאכילו תולעים, כן גם אם יש לה בלבה איזה טינה על השכנה או על המנהל וכדומה, אזי ידונו בדיבור עפ"י הכללים המסורים שכתבנו כמו בשאר איסורים שצריך לדון להתיר או לאסור עפ"י הכללים המסורים לנו. ואין מילה "לתועלת" מתירה לספר. וכן לא ההיתר של "להשיח דאגתו" אלא א"כ הם בגדרי הח"ח שכתב כמה וכמה אופנים להקל, והבאני אותם בשו"ת לחפץ בחיים ח"א סי' ב'.




יה"ר שנזכה לקדש מחשבותינו דיבורנו ומעשינו מבית ומחוץ. באופן זה, שידעו בני הבית שאין מדברים דיבורים האסורים בבית, ויתרגלו שדיבור האסור הוא ככל לאו שבתורה. ויקבלו בנפשם להזהר מלאו זה ותהיה תורתם ותפלתם רצויה לפני אדון הכל.




בברכת התורה הדו"ש
שלמה רוזנר




ועלה מן האר'ש: שבדיני לשון הרע בכלליו ובפרטיו אין חילוק כלל בין אדם לחבירו לבין איש לאשתו. אלא שבין איש לאשתו מצוי יותר שיפלו בהם דרכי ההיתר והם שבעת התנאים המבוארים בח"ח כלל י' סי"ד ובהגה שם. וכן הסכימו שני הרבנים הנזכרים למעלה. ולא זו אף זו שדברתי עם חתנו של הגרשז"א זצוק"ל [שממנו יצאה השמועה על דבר ההיתר הנ"ל וכנראה שעליה בנה דייק בעל אום אני חומה] ואמר לי במפורש, שמעולם לא התיר חותנו הגרשז"א לבעל ואשתו לדבר לשון הרע ללא תנאי ההיתר אלא שאמר שמצוי הדבר שבין בעל ואשתו יתקיימו תנאי ההיתר הנ"ל. ואף תנאי ה' שיכוין לתועלת מתקיים היטב בין בעל ואשתו עפ"י מה שכתב הח"ח (שם) בהגה: ואפשר דה"ה אם כוונתו בסיפורו להפיג את דאגתו מלבו הוי כמכוין לתועלת על להבא וכו' ע"ש. ואע"פ שכתבו בלשון "ואפשר" מ"מ בין בעל ואשתו יש להתיר בפשיטות מטעם זה. וזהו כל חידושו של הגרשז"א עכת"ד חתנו של הגרשז"א הנ"ל. ודברים אלו מחזקים ביתר שאת מ"ש בסוף מאמרי הקודם (ניסן תשס"ב סימן ס) שאין לסמוך על השמועות. ובפרט שהוכחנו מדברי הרב אור החיים והח"ח לאסור איסור בזה.

ספק ספיקא ותרתי דסתרי

הגר"א וייס שליט"א

א



ספיקא דרבנן וס"ס דסתרי אהדדי



הנה נחלקו גדולי הדורות בשני כללים אלה, ספיקא דרבנן לקולא, וס"ס לקולא, האם אזלינן לקולא היכא דסתרי אהדדי.



ושני מקורות מצאו להלכה זו בהלכות מקרא מגילה.



כתב הר"ן (מגילה ב' ע"א מדה"ר):



"ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון או לא הורו הגאונים ז"ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן בי"ד. ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול ה"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני".



והקשה המשנה למלך (הל' מגילה פ"א הי"א) דהר"ן סותר את דבריו במה שכתב לגבי הסיבה בד' כוסות, דהנה נחלקו בפסחים ק"ח ע"א אם צריך להסיב בתרי כסי קמייתא או בתרי כסי בתרייתא ואמרו שם "השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו הסיבה".



וכתב שם הר"ן (כ"ג ע"א מדה"ר):



"ואף על גב דבעלמא קיימא לן איפכא דכל ספקא דרבנן לקולא הכא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כך פירשו ז"ל. ולי נראה דעל כרחך [בעי] למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזיל לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרוייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי".



והקשה המשל"מ למה בד' כוסות הסיקו דכולהו צריכי הסיבה ולגבי מגילה בעיירות המסופקות הסיקו דקוראין בי"ד בלבד.



ותירץ דשאני ד' כוסות דאם ניקל מצד ספיקא דרבנן לקולא תתבטל כל עיקר דין הסיבה בד' כוסות, משא"כ בעיירות המסופקות דלא תתבטל מצות מגילה אלא בעיירות מעטות שהם מסופקות אבל רובא דעלמא יקראו כמצוותן הפרוזים בי"ד והמוקפין בט"ו, עי"ש.



ותמה אני דאין בסברא זו אלא לבאר למה אין פוטרין את כל הכוסות מהסיבה משום ספיקא דרבנן לקולא, אבל אין בזה כדי לבאר למה במגילה קורין בי"ד בלבד ובד' כוסות מסובין בכולם.



ולדידי לא מיבעי שאין כאן סתירה כלל אלא שהר"ן אף הולך לשיטתו ודבריו משלימין אלה את אלה, ובשני המקומות כתב יסוד אחד, דכיון דחייבין להסיב לכו"ע, אלא שנסתפקו באיזה כוסות להסיב אם בראשונים או באחרונים א"א לפטור את כל ארבעתן משום דספיקא דרבנן לקולא, דא"כ נבטל לגמרי מצות ההסיבה.



וכך גם בענין מקרא מגילה בעיירות המסופקות דאם נבא להקל משום ספיקא דרבנן יש לפוטרם בשני הימים וממ"נ חייבים הם בקריאה או בי"ד כפרזים או בט"ו כמוקפין, ומשו"כ אין להקל משום דין ספק ספיקא, והיינו טעמא דד' כוסות והיינו טעמא דמגילה.



אלא שבמגילה מסקנת הסברא דכיון שא"א לפוטרן לגמרי בשני הימים יש להן לקרוא בי"ד, כיון שרוב העולם קורין בי"ד, ואף אם לא אזלינן בתר הרוב, בספיקא דרבנן, וספיקא דרבנן לקולא גם במקום רוב, מ"מ כיון דאין לפוטרן משום ספיקא דרבנן, מ"מ קורין בי"ד משום דרוב העולם קורא בי"ד, אבל בד' כוסות אין כל עילה וסברא לחייב האלה יותר מבאלה ומשו"כ בהכרח צריך הסיבה בכל הד' כוסות.



ולענ"ד הדברים ברורים ופשוטים.



ב



הנה אמרו בנדה (כ"ו ע"ב):



"המפלת מין בהמה חיה ועוף ושליא עמהן, בזמן שהשליא קשורה עמהן - אין חוששין לולד אחר, אין שליא קשורה עמהן - חוששין לולד אחר, הריני מטיל עליהן חומר שני ולדות (זכר ונקבה)".



והקשו התוס' דלא תטמא אלא ז' משום טומאת לידה, אלא תשב לזכר משום דהוי ספק ספיקא, שמא אין ולד בשליא ואת"ל יש ולד שמא זכר היא. ותירצו דא"כ גם לנקבה לא תשב משום ס"ס שמא אין כאן ולד ואת"ל יש ולד שמא נקבה היא וא"כ "א"א בתרווייהו למיזל לקולא דסתרו אהדדי אזלינן בתרווייהו לחומרא".



הרי דאין להקל בס"ס דסתרי אהדדי דממ"נ אם יש ולד בהכרח זכר הוא או נקבה.



ורבינו המהרש"ל הניף ידו הגדולה לחלוק על התוס' ובחכמת שלמה שם כתב:



"ותימה רבה מה בכך סוף סוף כל חד מכח ספק ספקא נשרי ומה שסתרי אהדדי לחומרא נמי סתרי אהדדי ואין שייך לומר דא"א להקל בתרוייהו דהא ממ"נ נעשה איסור ומה בכך שמצטרפים לכל חד וחד עוד ספק עמו כי היכא דנשרי".



והנה מבואר בר"ה (כ"ט ע"א) דטומטום אינו מוציא בתק"ש אף לא את מינו. וכך נפסקה הלכה גם לגבי מקרא מגילה בשו"ע (סימן תרפ"ט ס"ג). והקשה רבינו אליהו מזרחי בביאור לסמ"ג (הלכות מגילה) דיוציא את מינו משום ספק ספיקא, ספק שמא זכר הוא, ואם את"ל שנקבה הוא שמא גם זה ששומע כדי לצאת יד"ח נקיבה היא ונשים מוציאות זא"ז דאף הן היו באותו הנס. ולקמן (אות ג') נבאר מה שתירץ הרא"מ.



ובטורי אבן (ר"ה כ"ט ע"א ד"ה טמטום) הקשה גם הוא קושיא זו ותירץ:



"וי"ל משום דלפעמים תהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא דאם טומטום אחר בא להוציאו מאיזה מצוה של תורה שאין הנשים חייבות בו כמו ק"ש וכיוצא בו ותאמר נמי שיוצא מחמת ס"ס כזו שמא המוציאו איש ואת"ל אשה שמא זה הטומטום נמי אשה הרי להוציא הוא טומטום אחר אזלת לקולא מחמת ספיקא שמא זכר הוא וה"ל ס"ס וכשטומטום אחר בא להוציאו אתה מספקת לי' בנקיבה וה"ל ס"ס ה"ל תרתי קולי דסתרן אהדדי ומש"ה לא אמרי' כלל לס"ס זה".



וכבר תמה עליו הגרעק"א (שם ד"ה מתניתין וד"ה ת"ר, ובשו"ת הגרעק"א סימן ו') דאין זה דומה כלל לכל המקורות דסתרי אהדדי שיש בהם פירכא מיניה וביה ועבדי איסור ודאי (כהא דמס' נדה), או מבטלין מצוה בודאות (וכנ"ל אות א') משא"כ בטומטום הקורא את המגילה אם אכן אמת נכון הדבר דיש להקל שיוציא את הטומטום ה"ה דטומטום יוציא אותו משום ס"ס, ואין בזה סתירה כלל. וכתב ליישב בד"א דבתרי גופי לא אמרינן ס"ס, עיש.



ב



ביסוד גדר ספק ספיקא



הנה גמרא מפורשת היא דספק ספיקא מותר אף בדאורייתא כך אמרו בכתובות (ט' ע"א). אך בניגוד לשאר דיני בירור הספיקות, רוב, חזקה, קרוב שבהם שאלו חז"ל מנא לן, לא פירש טעם ומקור מנין לן דס"ס מותר בכל התורה ומה טעם יש בדבר, ואף רש"י ותוס' ושאר רבותינו שם לא גילו מצפונם, ונראה מזה לכאורה דהיתר זה בניגוד לכל עיקר דין רוב, חזקה, קרוב וכדו', לא גזה"כ היא אלא הנחה פשוטה המושתתת על יסוד אחר ידוע ומקובל, אך מגששים אנו באפילה לדעת סוד הדברים.



וכבר הבאתי במנחת אשר (שמות סימן מ"ג אות א') שני דרכים בהלכה זו:



א. בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן ת"א) כתב:



"ותדע לך עוד דהא ספק ספיקא עדיף כרוב. ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב".



וכל האחרונים הבינו בדבריו דרוב צדדים שע"י הספיקות דינם כרוב, ואזלינן בתר רוב בכל דיני התורה, וכ"כ הפר"ח (סימן ק"י ס"ק מ"ט).



ב. כתב הפני יהושע בכתובות (ט' ע"א ד"ה ל"צ ובקונטרס אחרון שם אות כ"ח מ"ו) לפי דברי הרמב"ם, דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא, וא"כ כל ספק ספיקא הו"ל ספיקא דרבנן, וכ"כ הגר"ב רנשבורג בחכמת בצלאל (נדה ס"א ע"ב ד"ה והנה כתבו) וכ"כ הפמ"ג בכמ"ק (פתיחה להל' ברכות השחר ד"ה הנה יש, פתיחה להל' ברכות אות ד' וביו"ד ק"י שפ"ד ס"ק כ"ה) ובספרו גנת ורדים (כלל ח' ד"ה והטעם השני).



וכ"כ בשו"ת שאילת יעבץ (ח"ב סימן קמ"ג) ובשו"ת תורת חסד (או"ח סימן ז' אות ד').



ולולי דברי האחרונים הנ"ל היה מקום לומר דלשיטת הרמב"ם דכל איסור הספיקות מדרבנן אין צריך טעם בהיתר ס"ס משום דהוי ספיקא דרבנן, אלא י"ל בפשטות דלא אסרו חכמים אלא את הספיקות אבל בס"ס לא גזרו, וזה פשוט.



ובמנחת אשר שם כתבתי את הנלע"ד עיקר דאין כונת הרשב"א דס"ס הוי מדין רוב משום דרוב צדדים הוי כרוב בחפצים או במקרים, דהלא כתב דאפשר דעדיף מרוב, ואם מדין רוב הוא איך יהיה עדיפא מרוב, אלא דדומה ס"ס ביסוד גדרו לדין רובא דליתא קמן, וכשם שגדר רדל"ק הוא דאין אנו מצווין להסתפק כנגד המקובל והטבעי, כך אין אנו מצווין לחשוש אלא לספק אבל במקום שעצם הספק מוטל בספק אין כאן גדר ספק כלל וכולי האי אין אנו מצווים לחשוש.



וזה הנראה כוונת המשנה למלך (פ"ד מהל' בכורות ה"א ד"ה עוד אחרת) שכתב לחדש דכשם שמקילין בס"ס בדאורייתא, כך יש להחמיר בס"ס לחומרא אף בדרבנן ובטעם הדברים כתב להסביר:



"שהרי כי היכי דגבי איסורי תורה דקי"ל בספקן לחומרא אמרינן דבס"ס אזלינן לקולא וטעמא דמלתא דכיון דאיכא ס"ס חשיב מעוטא דמיעוטא ולא חשיב ספק ומש"ה אזלינן לקולא וא"כ גבי ספיקא דרבנן נמי קי"ל דאזלינן לקולא היכא דאיכא ס"ס להחמיר הוי מעוטא דמעוטא הקולא ולא חשיב ספק ולית לן למיזל לקולא". (ועי"ש שכ"כ גם בהלכות שאר אבות הטומאה פ"ח ה"ה).



וכדרך זה משמע מלשון הירושלמי (יבמות א' ע"ב):



"טומטום ואנדרוגינס שראו דיין שעתן מה את שמע מינה אמר רבי יוסי טומטום ואנדרוגינס ספק ומעת לעת ספק ואין ספק לספק".



ובמקום דין ספק ספיקא שבבבלי אמר בירושלמי "אין ספק לספק". ונראה דכוונצם כמבואר דכל שיש ספק ספיקא אין זה בכלל ספק, דספק אם יש ספק אינו בכלל הספק.



וכך נראה גם מלשון הרמב"ם בהלכות ביכורים (פי"א ה"ל) שהסביר מה דאזלינן בתר ספק ספיקא "הואיל והדבר רחוק", עי"ש. (ובגוף דברי הרמב"ם שם השיג עליו הראב"ד והאחרונים התחבטו טובא ביישוב שיטת הרמב"ם, ואכמ"ל.



וכך נראה גם מדברי הריטב"א (ב"ב נ"ה ע"ב) שכתב שגם בספק אחד אם הדברים נוטים להיתר יש להקל "וכספק ספיקא בשאר איסורין", הרי לן דכל דין ס"ס משום דאין צריך לחוש למקרים וספיקות רחוקים שאין הדעת סובלתן.



ודו"ק בכ"ז.



והנה הפנ"י ורבים מן האחרונים חידשו דרך חדשה בביאור היתרא דס"ס, ולכאורה מצינו להם בית אב בדברי אחד הראשונים, במרדכי במס' יבמות (סימן כ"א) שכתב:



"דכל ספק ספיקא דאורייתא הוה כגון חדא ספקא דרבנן".



ואף שיש מקום לפרש דאין כוונתו אלא לדמיון בעלמא דמסתבר לדמותן בפרטי הלכותיהן, לכאורה נראה טפי לפרש כדרך האחרונים הנ"ל דאכן שני צדדים המה של מטבע אחד כמבואר. (ובגוף דברי המרדכי הארכתי לקמן אות ה')



ב



בענין ס"ס לקולא לכתחלה



והנה נחלקו הפוסקים בס"ס אם אזלינן בו לקולא אף לכתחלה או רק בדיעבד.



בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תצ"ז) כתב להדיא דהלכה זו דס"ס לקולא נאמר אף לכתחלה. וכ"כ בפרי חדש (סימן ק"י כללי ס"ס ס"ק ד' וס"ק י"ח).



ובפר"ח דחה את דברי הרא"ם בביאורו לסמ"ג בהלכות מגילה (ד"ה שמא א' זכר) שהקשה במה דטומטום אינו מוציא את מינו ולמה לא הוי ס"ס, שמא הקורא זכר הוא, ואת"ל נקבה היא שמא אף השומע נקיבה היא ונשים מוציאות זו את זו, ותירץ דלכתחלה אין מקיליו בס"ס. ודחה הפר"ח את דבריו, עי"ש.



והרא"ם חזר על שיטתו להחמיר לכתחלה בס"ס גם בתשובת רבינו אליהו מזרחי (סימן כ"ה) לגבי מי שגירש אשתו מחשש שזינתה תחתיו וכתב דאף שיש להתירה לו משום ס"ס שאין לעשות מעשה לכתחלה, עי"ש.



ועוד מצינו בזה במדרכי יבמות (סימן כ"א) ששאל רבינו שלמה שדראויש את רבינו ברוך במי שמת הוא ובנו ביום אחד וספק מי מת קודם ואשתו חלצה מאחיו, ושוב רצה האח לישא אחותה והשיב רבינו ברוך דאף שהיה מקום להקל משום דספק אחות חלוצה הוי ספיקא דרבנן, אין להקל לכתחלה, דהרי מצינו בכמ"ק שאף בס"ס החמירו לכתחלה ודין ספיקא דרבנן כדין ס"ס בדאורייתא, עי"ש.



והש"ך הביא את דברי המרדכי להלכה (סימן ק"י ס"ק ס"ו, דיני ס"ס אות ל"ד), עי"ש.



ג



ס"ס בקיום מצות עשה



ובשו"ת מוצל מאש למרן הר"ח אבועלפיה (ח"א סימן י"ג) כתב לחלק בין מצות עשה לדין איסור והיתר, וחידש דגם הרא"מ לא החמיר אלא לגבי מצות עשה כהא דמקרא מגילה ע"י טמטום, אבל באיסורין לכו"ע מקילין בס"ס.



וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד להג"ר דוד פרדו (או"ח סימן י"ז) וחזר על משנתו בספר מזמור לדוד (יו"ד הלכות תערובת אות ל') ושילש דבריו בספרו חסדי דוד על תוספתא (עבו"ז פ"ט), עי"ש.



אך לכאורה איפכא מסתברא דהלא בכל מקום חמור ל"ת מעשה, ואם בביטול עשה הקל בשוא"ת אין לסמוך על ס"ס לכתחלה ק"ו בחשש איסור לאו החמור בקו"ע.



ועוד דאף אם בדברי הרא"ם על הסמ"ג אכן מדובר בביטול מצות מגילה בדבריו בתשובותיו מדובר בחשש איסור סוטה שהוא בלאו, עי"ש.



ובאמת נראה דסתמא דשמעתתא דאף לכתחלה מקילין בס"ס, וכ"כ אדונינו המהרש"ל בים של שלמה (כתובות פ"א סימן מ"ג), וכ"כ באבני מילואים (סימן ב' ס"ק ב') וכ"ה בערוך השלחן (אהע"ז סימן י"ז סעיף רמ"ט), עי"ש.



ובשדי חמד (כללים אות ס' כלל ל' אות ג') האריך בזה, וכתב דאין חומרת הרא"מ אלא שאין לעשות ס"ס לכתחלה, אבל כשיש לפנינו ס"ס אם דבר מסויים אסור או מותר לכו"ע יש להקל לכתחלה ואין מקום להחמיר כלל. ויסוד סברתו דכאשר באים אנו לדון אם טמטום יכול להוציא בני מינו הרי זה כאילו באים אנו לעשות ס"ס לכתחלה, דכיון דיכול לצאת מזכר ודאי למה יסתמך על ס"ס. ולשיטתו מודי כו"ע דסמכינן אס"ס לכתחלה.



וכך נראה מדברי הרא"ם בשו"ת (סימן כ"ה) שם כתב "דהא דמקילינן בספק ספיקא אינו אלא בדבר שכבר נעשה אבל לעשות מעשה לכתחלה לא". הרי שעיקר שיטתו שאין לעשות מעשה לכתחלה אבל "בדבר שכבר נעשה" מקילין, ודו"ק בזה.



והנה חידש כתב בהלכה זו בנחפה בכסף (ח"ב יו"ד סימן א') דאף לדעת המחמירים בשני ספיקות כאשר מדובר בג' ספיקות לכו"ע יש להקל אף בדאורייתא לכתחלה. וכ"ה בשו"ת יוסף אומץ (סימן פ"ג), ועיין עוד בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סימן ל"ו) שגם כתב להקל בג' ספיקות אף לדעת י"א דלא מהני ס"ס נגד חזקה בג' ספיקות מהני, עי"ש.



ודברי חידוש הם אלה, דמהי"ת לחלק בין שנים לשלשה ספיקות, מ"מ כיון דמעיקר הדין סמכינן אס"ס לכתחלה וכמבואר לעיל, יש לסמוך אהני גדולי עולם שהקילו טפי בג' ספיקות, ודו"ק בכ"ז.



ד



בדין זה להלכה



הנה כתב השו"ע (יו"ד סימן קכ"ב ס"ו):



"סתם כלי עו"ג הם בחזקת שאינם בני יומן, לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר, התבשיל מותר".



ובט"ז ובש"ך (שם סק"ד) הביאו את דברי הטור בטעם הלכה זו משום ספק ספיקא, ספק אם הוי בן יומו, וספק שמא נשתמש בדבר הפוגם, ומשום ס"ס מותר.



ומקור טעם זה בדברי התוס' הרא"ש והר"ן בעבו"ז (ל"ח ע"ב), עי"ש.



ויש לעיין לפי"ז למה לא התירו לכתחלה להשתמש בסתם כליהם, ולא התירו אלא את התבשיל אם השתמש בהם בדיעבד.



ובחסדי דוד (שם) אכן הביא מזה ראיה לשיטת הרא"ם דלכתחלה מחמרינן בכל ס"ס, ושוב חזר בו, ובאמת תשובת שאלה זו פשוטה, וכבר כתב הש"ך שם דהלא גזרו אינו בן יומו אטו בן יומו וא"כ אין לנו אלא ספק אחד, ורק בעבר ובישל בדיעבד יש ס"ס, וכ"כ בחסדי דוד, עי"ש.



וכבר נדרש רבינו הרשב"א לשאלה זו בתשובתו (ח"א סימן תצ"ז) וכתב דבסתם כלי עו"כ יש ג' ספיקות דמלבד שני הספיקות הנ"ל, אפשר שבישל בו הגוי מאכלי היתר, וכתב הרשב"א:



"ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחילה ככל ספק ספקא דמותר אפילו לכתחלה אלא דעשו הרחקה יתירא באסורי גוים".



ומבואר להדיא בדבריו דבכל ס"ס מקילין אף לכתחלה.



ויש לתמוה על מה שכתב הבית מאיר בשלש מקומות דאין ראיה מדברי הרשב"א להקל בס"ס לכתחלה.



והנה איתא ביו"ד (סימן קכ"ב ס"ט):



"יש ליזהר מלהניח בבית עו"ג כלי סעודה, דחיישינן שמא ישתמש בהם. הגה: ואפילו אם נתנם לאומן לתקנם, צריך לעשות בהם סימן שלא ישתמש בהם העובד כוכבים (ב"י בשם א"ח). ואם עבר ולא עשה, כשחזר ולקחן מן העובד כוכבים צריכים הגעלה. ודוקא אם שהו קצת אצל העובד כוכבים, דהיינו כחצי יום, אבל לפי שעה אין לחוש (מרדכי פא"מ). וכל זה כשרוצה להשתמש בו ביום שנתנו לו, דליכא אלא חדא ספיקא שמא נשתמש בו העו"ג או לא, אבל אם לא לקחו מן העו"ג עד לאחר זמן, דנוכל לומר אף אם נשתמש בו העובד כוכבים כבר נפגם ונשתהא מעת לעת; או נשתהא ביד ישראל לאחר שלקחו מן העובד כוכבים מעת לעת, אזלינן לקולא ואין חוששין בדיעבד".



וכבר כתב הש"ך (שם ס"ק ח') דמה שהתיר הרמ"א בדיעבד אין כוונתו אם כבר בישל בו ומתירין את התבשיל בדיעבד אלא כוונתו שבדיעבד אם הניחו אצל הגוי ושהה בידו יותר ממעל"ע בדיעבד יש להקל להשתמש בכלי ללא הגעלה, אבל אין להפקיד כלי בידו על מנת להקל בו אח"כ מדין ס"ס, דאין עושין ס"ס לכתחילה, ודבריו פשוטים.



ומ"מ למדנו מדברי הרמ"א דמתירין כלי שהיה ברשות עכו"ם לשימוש ללא הגעלה מדין ס"ס, ולכאורה זה שלא כדברינו הנ"ל דאין כאן ס"ס משום שגזרו איסור על כלי שאינו בן יומו, ובדברי הרמ"א צ"ל דאף שגזרו במקום ודאי אבל היכא דמספקינן מ"מ יש כאן ס"ס. ואפשר דמ"מ אין להקל אלא במי שהניח כלי ביד גוי וקרוב לומר שלא השתמש בו כלל, משא"כ בודאי נשתמש אלא דמספקינן מתי ובמה.



ה



אם סמכינן אס"ס למעשה



והנה כתב המרדכי ביבמות (סימן כ"א):



"שאל רבינו שלמה מדרואיי"ש את ר"ת [רבינו ברוך] ילמדנו רבינו על מעשה שאירע שנהרג יהודי אחד והניח אשה ובן קיימא וביום שנהרג מת הולד וספק אי זה מת תחלה ועמד האח וחלץ האשה מספק והויא ליה אחותה לגביה ספק אחות חלוצה והנה אותו אח רוצה ליקח אחות חלוצתו וספק דאחות חלוצתו מדרבנן וספק דרבנן לקולא... והשיב רבינו ברוך על ספק אחות חלוצה דעתי חוכך בי כי אף על פי שיש למנות ולהתיר אינו רשאי לעשות מעשה לכתחלה דהא בכמה מקומות אשכחן דאפילו בספק ספיקא מחמרינן דכל ספק ספיקא דאורייתא הוה כגון חדא ספקא דרבנן... ועוד יש חילוקין ושאלתי את פי רבותי ואמרו שאין רשאין להתיר לעשות מעשה ואתה ראה מה תעשה ושלום ברוך ברבי שמואל".



ולשונו עמומה וסתומה, ומחד כתב שהיה ראוי להימנות ולהתיר, ומאידך כתב שאין להתיר לכתחלה, ולא ידענו האם טרק את השער לחלוטין או שדרש זהירות יתירה.



והנה הש"ך מביא דבריו בדיני ספק ספיקא (יו"ד סימן ק"י ס"ק ס"ו אות ל"ו):



"ויען כי דיני ס"ס רחבים מני ים ושום אחד מגדולי הראשונים או מהאחרונים לא ירדו לדיניהם ולא הזכירו הכל באר הטיב ויש בהם ענינים וחלוקים הרבה כמו שנתבאר בארוכה בס"ד ע"כ נראה שאין לנו עכשיו לבדות שום ספק ספיק' להקל אפילו לדמות מלת' למלת' אם לא באלו שנתבארו למעלה או הדומה להן ממש...".



ומ"מ מצינו מקורות רבים מספור שגדולי האחרונים הקלו בהרבה ס"ס. ונראה עיקר כוונתם שיש ליזהר מאוד ולעיין הדק היטב שמא יש פירכא.



וכן אכן כתב הפרי חדש (כללי ס"ס אות י"ח) בשם רבינו המהרי"ט שביאר את דברי המרדכי בדרך זו. "שאין כוונתו לדחות הכללים המסורים בידינו מרבותינו דס"ס בדאורייתא לקולא אלא להעיר לב המעיינים שלא כל הדברים שווים וצריך לדקדק היטב כשעושים ס"ס להקל".



והפר"ח כתב שהדברים ברורים והוסיף "ומ"מ אין להתיר ע"י ספיקות המבודים מן הלב... כי בנקל יוכל האדם לטעות בענין הספיקות, וכבר ראיתי קצת אחרונים שבדו בלבם ס"ס להתיר איסורי תורה בדברים שאין בהם ממש", עי"ש.



ודרך אחר כתב בזה הפלתי (סימן ק"י בית הספק ד"ה והנה הש"ך) על דברי המרדכי והש"ך הנ"ל:



"ולא ראיתי לרבותינו שמשכו ידם לדון דיני ס"ס ולכן האמת כי הש"ך הוציא דין זה מהמרדכי דס"ל כשיטת הרשב"א והר"ן דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא אבל לפי מה שהעליתי שהעיקר דברי הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, א"כ כל עיקר ענין הס"ס להתיר איסור דרבנן שהספיקות מדברי סופרים, ובזה אין מחמירין כולי האי וסמכינן על דעתינו דעת של תורה ובלבד שתהיה הכונה לשם שמים".



ויש לתמוה בדבריו, דהלא עיקר דברי המרדכי מיירי בדין ספיקא דרבנן לקולא והנידון היה ספק אחות חלוצה דהוי איסור דרבנן, והשיב רבינו ברוך דאין להקל בספיקא דרבנן לכתחלה כשם שאין מקילין בספק ספיקא לכתחלה, הרי לן להדיא דאף בדרבנן ס"ל להחמיר.



ולא מיבעי לפי מש"כ לעיל (אות ב') לפרש דברי המרדכי לפי דברי הפנ"י, הרי דעת המרדכי מבוססת על שיטת הרמב"ם, אלא אף אם לא נשתית את דברי המרדכי על סברת הפנ"י, מ"מ להדיא החמיר גם בספיקא דרבנן ולא כדברי הפלתי.



ומשו"כ נראה יותר בביאור דבריהם כהבנת המהרי"ט והפר"ח, אלא דרוב הפוסקים והאחרונים נקטו למעשה דאין להחמיר יותר מדי, וכדחזינן שעסקו בהרחבה בדין ספק ספיקא לקולא, ודו"ק בכ"ז.