יום רביעי, 25 באפריל 2018

קוים לדמותו של הרב שמחה עלברג ז"ל

ר' טוביה פרשל ז"ל 

גדול בתורה, נואם מצוין, בעל קולמוס מזהיר. היו חייו קודש להרבצת תורה ולהגנה על קדשי ישראל. היה לוחם מלחמת היהדות בכתב ובעל-פה.


במשך תקופה ארוכה היה משמש יושב ראש ועד הנהלת אגודת הרבנים דארצות הברית וקנסה. היה מכוון דרכה ומתכנן פעולותיה.


ארבעים וחמש שנה ערך את “הפרדס”, הירחון הרבני הוותיק והנודע ביותר. היה כותב מאמרים ראשיים על בעיות שעמדו על סדר יומה של יהדות התורה, דברים אחרי מיטותיהם של גדולי ישראל, מסות על ערכי היהדות, חידושי תורה והערכות ספרים חדשים.


הוא נולד בוורשה.


אביו הרב החסיד ר’ אהרן שמעון ז”ל, הי”ד. היה תלמיד חכם גדול, כל משאלת לבו היתה שבניו יהיו גדולי תורה ויראה, אבי-זקנו, הרב הגאון רבי אליעזר מרדכי, היה רבה של סליזיעוו, אמו מרת גיטל ז”ל, הי”ד, שהיתה מפורסמת בחכמתה ויראתה, היתה בתו של הרב הגאון ר’ אליהו יהודה ליפשיץ זצ”ל, אב”ד גריצא והגליל. שהיה מגדולי רבני פולין, ממיסדי “אגודת הרבנים” שבמדינה זו וחבר “מועצת גדולי התורה” של אגודת ישראל.


רבותיו המובהקים היו הגאונים המופלאים רבי נתן שפיגלגלאס ורבי מנחם זמבא, זצ”ל הי”ד. רבי נתן שפיגלגלאס עמד בראש ישיבת “עמק הלכה”, רבי מנחם זמבא לא היתה לו ישיבה. קבוצה של בחורים בעלי כשרונות מצויינים היתה לומדת אצלו שיעור של חמש-שש שעות ליום.


כרוך מאוד היה אחרי רבותיו והם קירבו וחיבבו את הצעיר ברוך-הכשרונות שנפשו חשקה בתורה ושקד על תלמודו.


לימים כתב רבי שמחה על לימודיו בימי נעוריו: “כד הוינא טליא ערגה וכלתה נפשי לחיים של תורה ובכל לבי ונשמתי נתקשרתי לבית המדרש, שמה בישיבת עמק הלכה, בראשותו של מורי ורבי המובהק עטרת תפארת ישראל, הגאון והצדיק, רבי נתן שפיגלגלאס זצ”ל, שמתי לילות כימים ומיטב חלבי ודמי הקדשתי על מזבח התורה, ובאותו זמן למדתי כל לילה ולילה, בקביעות אצל מורי ורבי הגאון האמיתי רבי מנחם זמבא זצ”ל שפתח לפני נתיב חדש בהבנת התורה והכניסני לעולם חדש של עמקות התורה, זכיתי ללמוד אצלו הרבה שנים וליהנות מזיו תורתו (דבריו בהקדמה ל”שלמי שמחה” חלק ה’).


דמויותיהם של שני רבותיו ודרכיהם בלימוד התורה תיאר במסות גדולות ב”אלה אזכרה” (בעריכת הרב ד”ר יצחק לוין) ובספרו הנפלא “וורשה של מעלה”.


ר’ שמחה היה עורך (בתחילה יחד עם ר’ יהודא אריה רוטנברג ולאחר מכן לבד) את כתב-העת התורני “עמק הלכה” שיצא מטעם הישיבה של רבי נתן שפיגלגלאס ובו השתתפו מגדולי הרבנים של פולין, הוא פירסם באותו כתב עת, שממנו הופיעו כמה חוברות, לא רק חידושי תורה – מתוכם משא-ומתן בהלכה עם הרוגאצ’ובי זצ”ל – אלא גם מאמרים.


בשנת תרצ”ו הוא נמצא במערב אירופה, בשהותו במונטרה שווייצריה, הגיד שיעורים בישיבה מיסודו של הרב אליהו בוצ’קו ז”ל.


באותה שנה הוציא בוורשה את ספרו “מנחת בכורים” (“רעיונות הגיונות, חידושים והערות בכמה מקצועות של תורתנו הקדושה”) שבשעתו עשה רושם גדול בעולם התורה, הספר, בו נכנסו דברים משלו שכבר ראו אור ב”עמק הלכה” ובספר היובל לכבוד רבי מאיר שפירא, כולל, בין היתר, חליפת מכתבי תורה עם גדולי ישראל.


הכרך מעוטר בהסכמות ומכתבי תהילה של גדולי ישראל, אשר, לפי דברי המחבר, “נתגדלתי על ברכם ותמיד עמדתי עמם בחליפות מכתבים”. רבי נתן שפילגלאס (הקורא לו: תלמידי יקירי, הנצמד בקירות לבי, הרב הגדול בתורה, צנא דמלי ספרי, איש אשכולות, כליל המדעים). רבי מנחם זמבא (הכותב אליו: אהובי תלמידי, הבחור המצוין בכשרונותיו הנעלים, בקי טבא… קנקן חדש מלא ישן… ולאשר הנני שש ושמח בראותי, כי בעהשי”ת הנך שוקד על התורה, ותקותי חזקה כי אם כה תעשה להרבות מקנתך לאילנא רברבי תתעביד, אמרתי להכירך קבל עם…), זקנו הרב אליהו יהודה ליפשיץ (הכותב: נכדי יקירי, הרב הגדול בתורה, חריף ובקי, צנא דמלי ספרי, איש אשכולות), רבי ישראל יצחק (האדמו”ר מסקירנוויץ), ורבי יצחק זעליג מורגנשטרן (האדמו”ר מסוקולוב).


כעבור יותר מחמישים שנה, כאשר הדפיס מחדש חלק של ספרו “מנחת בכורים”, כתב המחבר כי רובם של חידושי התורה שבספר “זכיתי לחדש בהיותי בגיל בין שיתסר לשיבסר וחלק מהם עוד טרם הגעתי לשנת העשרים”.


באותו זמן החל לכתוב מסות ומאמרים ב”דאס אידישע טאגבלאט”, העתון היומי של “אגודת ישראל” שהופיע בוורשה. הוא השתתף בעתון זה עד סגירתו אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה.


הוא ברח מוורשה הכבושה בידי הגרמנים, על פי הוראתו של רבו, רבי נתן שפיגלגלאס. מספר הוא על כך בספרו “וורשה של מעלה” (עמ’ שי”ב). לילה אחד כשהיה ישן בביתו של רבי נתן שפיגלגלאס, עייף מעבודת פרך – הגרמנים חטפו כבר אז יהודים ברחובות והעבידו אותם בפנוי עיי המפולת של הבתים ההרוסים – העיר אותו רבו והפציר בו לעזוב מיד את העיר. “חלמתי עכשיו עליך, ברח לך מהר מכאן! אסור לך להוסיף ולהישאר אצל הגרמנים”, אמר.


רבו נתן לו סכום כסף, את התפילין ושעון הזהב שלו, ומכתב המלצה לגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי בווילנא.


הוא עזב את הבית לחפש אפשרות לצאת מן העיר “מיד אירע לי נס”, כותב הרב עלברג, “בו במקום מצאתי קבוצת נמלטים ששכרו עגלה וסוס בצאתם לביאליסטוק”.


בנתיב הבריחה פגש את הגאון רבי וולוולה סולווייצ’יק זצ”ל, רבה של בריסק, שנס מעירו, רבי וולוולה אמר אז לרבי שמחה: “החידושים שלך הם על דרכה של בריסק”.


הוא הצליח לצאת מפולין ולהגיע לווילנא, בספרו “מנחת בכורים” הדפיס מכתב ששלח לגאון רבי חיים עוזר גרודזנסקי ובו הערה על ספרו “אחיעזר”. כעת נפגש פנים אל פנים עם רבה של ווילנא. רבי חיים עוזר קיבל את רבי שמחה בחמימות וקירב אותו מאד.


אמר רבי שמחה לרבי חיים עוזר: “רבי, מבקש אני מכבודו את שמו הטוב – חיים עוזר, שיעזור לי לחיות חיים של תורה”.


הוא עבר לקובנה. בישיבת סלובודקה, בה קבע מקום לימודו, נתקבל בכבוד על ידי בעל המוסר רבי אברהם גרודזנסקי הי”ד, לעתים ביקר אצל הגאון ר’ אברהם דובר שפירא-כהנא זצ”ל, רבה של קובנה, שהתפעל מידיעותיו וקרא לו “העלוי מוורשה”.


רושם גדל עשו המאמרים שפירסם בשבועון החרדי “דאס אישיע לעבען” שיצא בקובנה, ובו השתתף גם הרב אשר כצמן, פליט מפולין כמוהו. גם פירסם "אליין" חוברת שישים ביידיש (קובנה, 1940).


הוא מצטרף לתלמידי ישיבת מיר ועושה עמהם את הדרך למזרח הרחוק, לקובה שביפן ומשם לשנגהאי. הוא מתידד עם אנשי הישיבה הגדולה, ביחוד, היא ידידותו עם הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל, ראש הישיבה.


בשנגהאי הוא שם לילות כימים על לימודיו ומשתעשע בדברי תורה עם ראש הישיבה ועם גדולי תלמידיו.


הוא מפרסם חוברת שניה של שירים ביידיש “וואנדער-וועג” (ראה על שיריו מאמרו של גרשון גורא “שירה בנדודים” ב”שערים”, כ”ז מרחשון תש”ז) וחוברת ברוסית “בין דם ואש” (1942).


הוא נושא לאשה את מרת חי’ מרים בת הרב ר’ יהודה זליג ודינה סלוצקר. הרב סלוצקר, שבנעוריו היה מבחירי התלמידים של ישיבת סלובודקה, שימש רב בחארבין.


בשנת 1946 הדפיס רבי שמחה בשנגהאי חוברת ביידיש בשם “עקידת טרעבלינקא”, הרהורים על השואה. הרב הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל, המשגיח הרוחני של ישיבת מיר, שיבח את החוברת מאד וקרא לה מעין של אמונה ובטחון (קטעים מ”עקידת טרעבלינקע” נדפסו בעברית ב”הפרדס”, מנחם אב תש”ז).


בשנת תש”ז הגיעו הרב שמחה עלברג ורעיתו לארצות הברית, הופעתו כאן של האיש שהיה בן ביתם של גאונים באירופה ובעודו צעיר לימים הוציא ספר חשוב, עשתה רושם. לא עברו ימים מועדים וזקני הרבנים שבאמריקה עמדו על גדלותו בתורה והכירו בכישוריו.


בשנת תש”ט חלה הרב הגאון ר’ שמואל אהרן הלוי פרדס זצ”ל, מיסדו ועורכו הראשון של “הפרדס”, והוא חיפש איש שיערוך את הירחון במקומו. הוא מצא את רבי שמחה, שמאז בואו לארצות הברית השתתף ב”הפרדס”, ראוי לכך ומסר לו את העריכה.


כעבור כמה שנים, בתשי”ג, נבחר רבי שמחה לסגן יושב ראש ועד הנהלת “אגודת הרבנים”, בשנת תשי”ז נבחר יושב ראש בתמיכתו החזקה של הגר”א קוטלר זצ”ל.


מאז השתמש בשני הכתרים יחד: יושב ראש ועד הנהלת אגודת הרבנים ועורך “הפרדס”. ספרא וסייפא במלחמתה של היהדות.


היה פעיל “באגודת ישראל”, בכנסיה הגדולה החמישית, שהתקיימה בקיץ של שנת תשכ”ד בירושלים, דיבר על משמעותה של הגלות וסיפר על תחייתה החרדית של היהדות באמריקה ועל גידול לימוד התורה בה במשך עשרים וחמש השנים האחרונות.


היה קרוב לליובאוויטש בכלל, ולאדמו”ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן זצ”ל בפרט, ונקרא לנאום בכינוסיהם.


בסניף “אגודת ישראל” בבורו-פארק, ברוקלין, הגיד את “הדף היומי” כשלושים וחמש שנה. כל שיעוריו היו שוים לטובה, אבל למודו במסכתות סדר קדשים היה לעילא ולעילא. אשרי האיש ששם אזנו כאפרכסת לשמוע את הסבריו.


בז’ חשון, יום השנה לפטירתו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל, מיסד דף היומי, היתה מתקיימת מסיבה בסניף זה של “אגודת ישראל”. הרב עלברג ישב בראש והשתתפו בה לא רק תלמידיו, לומדי “הדף”, אלא גם תלמידים לשעבר של “ישיבת חכמי לובלין”.


בחגים דרש בסניף בואו-פארק, מאות באו לשמוע את דבריו, צר היה המקום מלהכיל את כולם.


“הפרדס” לא היה במתו היחידה. כתב בעתונים וכתבי-עת שונים. ביניהם “המודיע”, “המחנה החרדי” (ירושלים), “דאס אידישע ווארט”, “די אידישע היים” ו”דער אלגעמיינער זשורנאל” (ניו-יורק). חתם בשמו ובפסידונימים (ע. שמחוני, ש. אהרונזון, ועוד).


במאמרים ומסות, כתובים בלשון עשירה וציורית, הסביר רעיונות יסוד של היהדות ותיאר מדותיו הטובות של היהודי שומר התורה, היופי של הבית היהודי, והחיים חדורי אהבת תורה ויראת שמים על אבותינו. דבריו שיצאו ממעמקי לבו, חדרו ללב קרואיו הרבנים, לא היה בדורנו רב סופר כמוהו.


היה מרבה בנסיעות בכל מקום בואו, לא רק בארץ ישראל, ביקר אצל גדולי ישראל ושוחח עמהם בדברי התורה. היה נוסע במיוחד למונטרה, שווייצריה, כדי להתראות עם ידידו הרב הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ”ל.


גדול היה האיש, לא רק בתורה, אלא גם במעשי חסד, עשה חסד בגופו ובממונו. ביתו, שהיה בית ועד לחכמים, היה פתוח לכל, תמיד היו לו אורחים, מוכן היה בכל עת לעזור לזולת, הרב מנחם פרוש סיפר בהספדו בניו-יורק, בדמעות בעינים, כי כל אימת שהיה פונה אל רבי שמחה בענין של עזרה – נענה מיד. פעם כששוחחנו על בקוריו בארץ ישראל, העיר דרך אגב: “כאשר אני מבקר בארץ ישראל צריך אני לקחת עמי כיס גדול של כסף”.


פנו אליו להתערב או להפעיל השפעתו למען יחידים או מוסדות, ביקשו ממנו לנאום באסיפות או במסיבות לכבודם של אישים או לטובת קרנות צדקה שונות – אף פעם לא סירב.


תלמיד חכם שבא מארץ ישראל לניו-יורק וחיבורו בידו, ואין מכירים אותו כאן, היה רבי שמחה עושה לו פירסום ב”הפרדס”.


מוכתר היה במדות תרומיות. היה מן הנעלבים ואינם עולבים, זהיר היה בכבודן של הבריות. מוחל היה בכל לב לאלה שפגעו בו.


חמיו, הרב יהודה זליג סלוצקר ז”ל, היה אוהב אותו אהבה עזה. כתבו דברי תורה איש אל רעהו. בשלוש השנים האחרונות של חייו, היה הרב סלוצקר חולה מאד, סבל יסורים גדולים, אך בכל יום היה מודה לה’ על שחנן אותו ב”בן” כזה. אחרי מותו, בישראל, בשנת תשי”ד, עברה אלמנתו, הרבנית דינה, לביתו של רבי שמחה בניו-יורק. עשרים וחמש שנה ישבה בביתו והוא דאג לה ושרת אותה כמו איש את אמו.


בשבתו בארצות הברית פירסם רבי שמחה ספרים אלה:


“וורשה של מעלה” (בני ברק, תשכ”ט), תאור נפלא של וורשה, עיר של תורה וחסידות וגדוליה (המחבר פותח את הספר בדברים אלה: “ביד רועדת ובלב פועם ומתחלחל אפתח בכתיבתי על ‘וורשה של מעלה'”).


חמישה חלקים של “שלמי שמחה” (ניו-יורק, תשכ”ד-תשנ”א). חידושים וביאורים בתלמוד בבלי וירושלמי, בדברי הרמב”ם ובראשונים (הרבה בעניני קדשים החמורים), ועוד. תמצא בו, בין היתר, משא ומתן בהלכה עם הגאונים: הרב דוד מנחם מאניש באבד, רבה של טרנופול (ח”ד, סימן ב’, התשובה נדפסה בשו”ת “חבצלת השרון”, מהדורה תנינא, סימן י’); הרב ישראל יעקב קניבסקי; הרב יחזקאל אברמסקי (ראה ח”ד סימן ל”ו. רבי שמחה פותח תשובתו: “אחרי הברכה באהבה רבה. השיחה שלנו בדברי תורה בביתו, שארכה כמה שעות, השאירה עלי רושם בל ימחה. ומה מאד נפשי עורגת להיפגש את מעכ”ת כשאהי’ אי”ה בירושלים בפעם השני’, ואי”ה תיכף בבואי ארצה אקבל את פני הדר גאונו שליט”א. באותה שיחה דיברנו ארוכות ע”ד השאלה אם ניסוך המים בחג הוא חובת היום או חובת הזבח, ופלפלנו ע”ד מה שכתב בספרו “חזון יחזקאל, בענין זה. ובבואי הביתה חזרתי ושניתי פרק זה ואמרתי לדון לפניו בהרבה מדבריו בפירושו על התוספתא, וזה החלי…”. ועיין שם סימן ס”ב. דברי הגר”י אברמסקי שם נדפסו ב”חזון יחזקאל”, כרך י”ח, תשמ”א, עמ’ קס”ז), הרב צבי פסח פראנק, הרב משה פיינשטיין, הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן, הרב ליב גורוויץ, הרב יחיאל מיכל חרל”פ, הרב מרדכי סוויצקי, הרב יצחק ישראל פיקרסקי, הרב י. ל. הכהן קאגאן, הרב משה ראזין, כולם זכרונם לברכה, ויבל”א הגאונים הרב פנחס הירשפרונג הרב מרדכי גיפטר, הרב אפרים אשרי, הרב אייזיק ליעבעס, שליט”א, ועוד ועוד. הכרך הראשון מעוטר בהסכמות מאת הגאונים רבי אליעזר יהודה פינקל, רבי משה פיינשטיין, והרב חיים לייב שמואלביץ.


שני כרכים “אמרי שמחה”, אוסף של מאמרים, רעיונות, הגיונות, פרקי מחשבה, ביאורים והבהרות בדברי חז”ל (ניו-יורק, תשמ”ט-תשנ”ג).


“ההוגה בספר זה ימצא רעיונות ומחשבות הנוגעים להשקפת היהדות הנאמנה, יהדות מקורית, בלתי משתנית, המעיין בספר ימצא ענינים כוללים רציניים שאדם תורני-רוחני, צריך לדעת בכל מקום ובכל עת, כי הם מלווים לו לאדם בדרכו בחיים, הרעיונות המובעים בספר זה יוציאו אותו מבלבול דעות מסולפות.


“אני מודה להשי”ת אשר חנן אותי בכושר ההרגשה ובתחושת הבנה, לגלות לפעמים רעיונות חבויים וסמויים, לא חסתי על כל עמל והעליתי רעיון אחר רעיון על הכתב בשביל אלה הצמאים לדבר ה’, אני תפילה כי דברי יעשו רושם על קוראיהם וישפיעו על רוחם…


“ואכף לאלוקי מרום שברוב רחמיו וחסדיו זכיתי לשבת בד’ אמות של הלכה ובה בשעה למשוך בעט סופרים ולכתוב מאמרים המהוים בתוכנם שיחות תורתיות…” (מתוך ההקדמה לכרך ב’).


הוא ערך את “ספר היובל של ‘הפרדס'” (תשי”א), והמהדורה השניה של הספר “אבני שמואל” לרב אהרן שמואל פרדס זצ”ל עם הוספות רבות, ועם דברים לזכרו של המחבר, שהיה מיסדו ועורכו הראשון של “הפרדס” (ירושלים, תשנ”ג).


הוא תרם לכרכי “אלה אזכרה” (בעריכת הרב ד”ר יצחק לוין, בהם כתב מלבד על רבי נתן שפיגלגלאס ורבי מנחם זמבא, גם על רבנים אחרים), והשתתף בדברי תורה ב”קובץ כינוס תורה” (חוברות ב’-כ’, תש”ל-תשנ”א) של ליובאוויטש, ב”קובץ אור המאיר” (שנה א, תשמ”ד) ובספרי הזכרון להגאון רבי שמריהו ליב מדליה ולבנו הגאון רבי הלל מדליה זצ”ל (ירושלים – אנטוורפן, תשמ”ג) לגאון רבי יעקב בצלאל ז’ולטי (בו הערכה ודברי תורה ממנו, ירושלים תשמ”ז) ולגאון רבי יצחק ידידיה פרנקל (מכון ירושלים, תשנ”ב).


בהקדמותיו לספריו מביע רבי שמחה תודה לרעיתו הרבנית חיה מרים תחי’ העומדת לימינו, עוזרת לו ומעודדת אותו, ודואגת שיוכל לשבת במנוחה באהלה של תורה.


רבי שמחה כתב מאמרים ומסות רבים על חייהם ודרכיהם של גאונים, אדמורי”ם ורבנים גדולים, משתקפת מהם האהבה והכבוד הרב שהיה רוחש לגדולים מכל המחנות ומכל הפלגים של יהדות התורה, מקושר היה במיוחד לאדמור”י גור, אך הוקיר וחיפש קרבתם של כל גדולי החסידות.


בשנה האחרונה לחייו כינס את כל המאמרים והמסות האלה כדי להוציא אותם יחד בספר, שהחליט לקרוא אותו “עיני העדה”, הוא סידר וערך אותם וכתב להם הקדמה, בה הוא מדגיש שהוא מוציא את הספר כי “חשוב מאד שהדור החדש ידע אלו צדיקים ועסקנים לשם שמים היו לנו פעם, ובמספר גדול, כדי שהדור הזה יוכל להמשיך במהלך המחשבה ובהשקפת היהדות שלהם”. את ההקדמה הוא מסיים במלים: “מקווה אני כי ספר זה יסייע במדה רבה לבנינה של תורה בהיקף גדול, בכך אראה את הצלחתי התמידית, והיה זה שכרי”.


רבי שמחה לא זכה לראות בהופעת הספר. הוא נפטר בז’ חשון, תשנ”ו, הוא יום השנה של הסתלקותו של רבי מאיר שפירא, הוגה הרעיון של הדף היומי, אשר רבי שמחה לימד אותו ברבים ועשה לו נפשות רבות.


המון רב השתתף בלויות בניו-יורק ובירושלים. בין החולקים את הכבוד האחרון לנפטר היו גאונים, אדמורי”, רבנים, ראשי ישיבה ועסקני ציבור, בעיר הקודש הספידוהו האדמו”ר מגור שליט”א והגאונים רבי יצחק קוליץ, רבה של ירושלים, רבי יצחק אזרחי, מראשי ישיבת מיר, ורבי יצחק פלקסר שליט”א. הנפטר הובא לקבורה בהר המנוחות.


יהי זכרו ברוך.

יום שלישי, 24 באפריל 2018

מחמין לו חמין


א) מתני' ביומא דף ל"א [ע"ב] אם היה כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צינתן, ובש"ס יומא שם דף ל"ד ע"ב תניא אמר ר"י עששיות של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ ומטילין לתוך צונן כדי שתפיג צינתן, ופריך והלא מצרף כו', אביי אמר דבר שאין מתכוון מותר, ומי אמר אביי הכי כו', ומשני הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן היא, וברש"י שם [עיין שם ד"ה ואין שבות ובתוד"ה הני] דבאיסור דרבנן גם לר"י דבר שאינו מתכוין מותר, והתוס' שם חלקו ע"ז עי"ש, וכבר תמהו ע"ז מה דחקו לרש"י ז"ל, כיון דס"ל לרש"י דצירוף הוא רק איסור דרבנן א"כ בפשיטות ניחא משום דאין שבות במקדש, ורש"י שם כתב דאין שבות במקדש לא גרסינן עיין שם.

ב) עוד הקשו דלפי מה שהעלו התוס' ז"ל דכל ההיתר דהטלת עששיות היא משום דאין שבות במקדש, א"כ כל זה תינח בד' טבילות שהיו בקודש, אבל טבילה הראשונה שהיה בחול כמבואר בש"ס יומא דף י"ט [ע"א] ובמתני' שם דף ל' [ע"א] מדוע שרי, הלא לא שייך ההיתר דאין שבות במקדש [עי' עירובין ק"ג ע"א], ולפי מה דמוכח מהתוס' בסנהדרין דף י"ח [ע"ב] ד"ה משום צינה גם בטבילה הראשונה שרי לחמם לו המקוה עי"ש. [ועיין בתוספות רע"א במשנה דיומא פ"ג מ"ה בשם הפרי חדש [ספר מים חיים על הרמב"ם דבסמוך] דדעתו דבטבילה הראשונה לא הי' מותר לחמם לו, וצ"ע מהתוס' הנ"ל].

ג) הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ד פוסק היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש, או מערבין מים חמים במי המקוה עד שתפיג צינתן, ועיין שם בלחם משנה [עיין שם מה שמביא בסו"ד מהמגיד משנה פי"ב מהל' שבת ה"א] דהרמב"ם ע"כ ס"ל דצירוף הוי פסיק רישא, והא דפוסק דשרי משום שאין שבות במקדש, הוא משום דס"ל דאיסור צירוף עששיות לא הוי רק איסור דרבנן ע"ש. והקשה הישועות יעקב בסי' שי"ח [סק"י] מסתירת הרמב"ם בפי"ב מהל' שבת ה"א דפוסק שם דצירוף אסור מדאורייתא, ועיין שם בכסף משנה [הל' שבת] מה שכתב ביישוב הסוגיות מש"ס שבת מ"א [ע"ב] לש"ס יומא דף ל"ד [ע"ב], ע"כ קושיתו.

והנ"ל, דהנה בירושלמי יומא פ"ג ה"ה פריך ויחם לו חמין כו', ומשני שלא יאמרו כהן גדול טובל במים שאובין ביום הכיפורים, [ועיין ביור"ד סי' ר"א בש"ך שם אות ס"ג ודגול מרבבה שם שהעלה דבמעיין ליכא משום מראית עין, וצ"ע מירושלמי הלז דמבואר שגם במעיין איכא משום מראית עין]. וצ"ע לי הלא חזינן דרבנן [יומא ל"א ע"ב במשנה] מתירין להחם לו חמין ולא חיישינן לזה דדילמא יאמרו כהן גדול טובל במים שאובין, וע"כ משום דאין שבות במקדש וע"כ לא גזרינן האי גזירה, ועיין במרדכי פ"ב דשבועות [סי' תש"נ] [מובא בב"י יור"ד סוף סימן ר"א [ד"ה כתב המרדכי] שהעלה דמשו"ה היה מותר להחם לו חמין ולא גזרינן גזירת מרחצאות, משום דאין שבות במקדש, אלמא דס"ל דלאו דוקא באיסור שבת אלא אפילו בשאר איסורין אמרינן ג"כ אין שבות במקדש, [ולא כדעת המהרש"א בשבת דף מ"ב [ע"א ד"ה וכיון] עי"ש], ועיין בשו"ת חתם סופר יו"ד סימן רי"ד, וא"כ צ"ע אמאי רבי יהודה [יומא ל"ד ע"ב ובירושלמי הנ"ל] אוסר להחם חמין הא ר"י ג"כ ס"ל [יומא שם לפי גירסת התוס' הנ"ל ועירובין ק"ב ע"א עיין שם ברש"י ד"ה והמונח] דאין שבות במקדש.

אולם באמת נכון, דהא מבואר ברמב"ם סוף הל' בית הבחירה כפי שביאר הכסף משנה שם דהיכי דאפשר בהיתר גמור אזי במקדש לא הותר שבות, וא"כ הכ"נ לרבי יהודה דלפי דעת רש"י ז"ל דבר שאינו מתכוין באיסור דרבנן מותר לגמרי לר"י, א"כ ע"י עששיות ליכא שום איסור שבות וע"כ ממילא לר"י אסור להחם לו חמין משום גזירה שמא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין. [והמשנה למלך שם הקשה על הכסף משנה מדברי הרמב"ם הנ"ל [הל' עבודת יוה"כ] דמתיר להחם ע"י עששיות וגם ע"י מים חמין, והקשה לפי דברי הכסף משנה אמאי מותר להחם ע"י עששיות כיון דאפשר בהיתר גמור ע"י מים חמים. ונפלאתי דהא ע"י מים חמים איכא גזירת שבות שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין כנ"ל, ושפיר מיושב קושיתו].

ולפי"ז י"ל דלזאת הוכרח לרש"י ז"ל לפרש דלא גרסינן אין שבות במקדש, משום דרש"י ז"ל פירש כונת הש"ס דפריך והלא מצרף הוא כן, דפריך אמאי ס"ל לר"י דע"י מים חמים אסור משום גזירה שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין, והיינו משום דאפשר בהיתר גמור ע"י עששיות, ופריך הלא גם ע"י עששיות איכא עכ"פ איסור שבות דמצרף, וא"כ לא עדיף עששיות מהטלת מים חמים, ועל כן שפיר פירש רש"י דלא גרסינן אין שבות במקדש, כיון דעיקר הקושיא היא דעכ"פ איכא איסור שבות א"כ לישתרי תרווייהו, וע"כ משני לפי פירוש רש"י דדבר שאינו מתכוין באיסור דרבנן שרי לגמרי, וכיון דלר"י בכה"ג ליכא שום איסור שבות כלל ועל כן שפיר אסור להחם לו מים כנ"ל, דהיכי דאפשר בהיתר גמור אסור גם איסור שבות במקדש ודו"ק.

ולפי"ז נ"ל דלעולם י"ל דהרמב"ם ס"ל דצירוף אסור מדאורייתא כמו שפוסק בפי"ב מהל' שבת, והא דמתיר ללבן עששיות ולהטיל לתוך המקוה, י"ל ע"פ מה דמבואר במתני' דשבת דף ק"ו [ע"ב] הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו, וכתב הרשב"א שם [ק"ז ע"א סוף ד"ה אף] דבירושלמי [שם פי"ג ה"ו] מבואר דמותר לנעול ביתו לשמור אף שהצבי בתוכו כיון שאינו מכוון לשמירת צבי. וכתב השלטי גבורים [שם ל"ח ע"א מדפי הרי"ף אות ג'] בביאור הדבר, דלא חשיב פסיק רישיה רק היכא דתחילת כונתו אי אפשר לו לעשות רק בענין שעשה מלאכה האסורה, וכיון שכוונתו לגמור רצונו הרי הוא כאילו מכוין לעשיית מלאכה, אבל היכא שאפשר לגמור רצונו בלי עשיית מלאכה, אף שעושה כעת באופן שהיא פסיק רישיה עם עשיית המלאכה לא חשיב פסיק רישיה. ובישועות יעקב או"ח סי' שט"ז אות ה' העיר שכן מבואר ברש"י זבחים דף צ"א [ע"ב] דבנדב יין מביא ומזלפו על גבי אישים כו', ופריך והא מכבה, ומשני ר"ש הוא דדבר שאינו מתכוין מותר, וברש"י שם [ד"ה הא רבי שמעון] הקשה דהא הוי פסיק רישיה, ותירץ דאפשר דמזלף בטיפין דקין, הלכך אי נמי מזלף בטיפין גסים נמי דבר שאינו מתכוין חשיב עי"ש, והדברים עתיקין, ועיין בש"ס סוכה דף ל"ג [ע"ב] דמשני הכא במאי עסקינן דאית ליה הושענא אחריתי ופירש"י [ד"ה לא צריכא] כנ"ל.

ולפי"ז י"ל דשפיר הרמב"ם מתיר ללבן עששיות אף על גב דהוי פסיק רישיה כדברי הלחם משנה הנ"ל וגם ס"ל דצירוף דאורייתא, משום דאפשר להחם המקוה בהיתר ע"י הטלת מים חמים, וא"כ אפשר בהיתר ולא הוי פסיק רישיה וממילא מותר לדידיה כיון דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר, והא דמבואר ברמב"ם דמותר משום שאין שבות במקדש, י"ל דנהי דאפשר בהיתר לגבי דאורייתא אבל מ"מ גם בהטלת מים חמים איכא איסור דרבנן משום שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין, וא"כ לגבי דרבנן לא חשיב אפשר בהיתר, ועל זה שפיר איכא היתר דאין שבות במקדש.

ועפי"ז נ"ל ליישב קושיא הנ"ל שהקשו כיון דכל ההיתר הוא משום שאין שבות במקדש א"כ תקשה אמאי התירו גם טבילה ראשונה, ולהנ"ל דכל הא דאיכא איסור שבות בליבון עששיות הוא משום דגם בהטלת מים חמים איכא שבות שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובים, א"כ לפי מה שתמהו [עי' הגהות מרדכי שבועות סו"ס תש"פ] על האוסרים הטלת מים חמים מתוספתא [מקואות פ"ה ה"ה לפי גירסת הגהות הגר"א שם אות י"ב] המובאת בר"ש פ"ו דמקואות מ"י דמבואר להדיא דמותר להטיל מים חמים למקוה, ובשו"ת אריה דבי עילאי יור"ד סימן י"א ביאר דרק בכהן גדול שטובל בפנים ולא היה רואה שום אדם שמטילין המים למקוה רק רואין מבחוץ שנושאין המים, שפיר איכא גזירת שמא יאמרו, אבל במקוה שעומדת מבחוץ וכל אדם רואה ששופכין להמקוה כשרה ליכא שום גזירה, עי"ש בנועם דבריו. [ולדעתי נראה סעד גדול לדבריו הקדושים מדברי הר' אלחנן [מובא בריטב"א מכות ד' ע"א ד"ה והא דקאמר] מובא בב"י הלכות מקואות [סי' ר"א בדק הבית ד"ה והריטב"א], שכתב דמשו"ה ים של שלמה היה נקוב כמוציא רימון [ירושלמי יומא פ"ג ה"ח] ולא היה סגי בנקב כשפופרת הנוד, משום שמעיין עיטם היה קטן ולא היה נראה והיה נראה כטובל בכלי. ועפי"ז יהיה מיושב מה שהעירותי לעיל על הדגול מרבבה שהעלה דבמעיין ליכא משום מראית העין, והעירותי מירושלמי, ולהנ"ל ניחא דשאני מעיין שהוא מבפנים ע"כ איכא משום מראית העין, והכ"נ לענין נדון דידן שהיה קטן ולא היה נראה ע"כ שפיר איכא גזירת שאובין].
וא"כ בטבילה שהיה מבחוץ ליכא גזירת שאובין ואפשר לחמם בהיתר גמור, וממילא גם בליבון ליכא שבות משום שאפשר בהיתר ולא הוי פסיק רישיה כלל ודבר שאינו מתכוין מותר ללבן בטבילה ראשונה, וההיתר דאין שבות במקדש נצרך רק לטבילה שהיה בקודש, אבל לטבילה שהיה בחול שפיר פשיטא דשרי משום דליכא איסור שבות כלל, והוא נכון על דרך הפלפול.
דובב מישרים ח"ב סי' ל' 

ציונים בהל' עבודת יוה"כ: פ"א ה"ז - חלק ד'

"בימי בית שני צץ המינות בישראל. ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה. והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים. הטעם. זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה'. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות. היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות. והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום":



א] ביומא מ"ב ע"א בשחיטת פרו נחלקו רב ושמואל אם כשרה בזר וכו' מאי שנא פרה דכתיב אלעזר וחוקה, פרו נמי הא כתיב אהרן וחוקה, שחיטה לאו עבודה היא וכו' עיין שם, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מפסולי המוקדשין ה"ב דאע"פ שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר עיין שם בכס"מ ובלח"מ שפסק כר' יוחנן. ובתוס' יומא ל"ב ע"ב בד"ה א"כ, דלכו"ע קרבן תמיד דלא שייך לחובת יוהכ"פ לא קאי עליה אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא, ולחד תירוץ שם כתבו דמ"מ פסול מדרבנן עיין שם ובריטב"א שם, וכן בחולין כ"ט ע"ב בתוד"ה א"כ, ובריטב"א יומא י"ב ע"ב [בד"ה ה"ג] בשם רבינו הגדול דמדאורייתא אין חובה בכה"ג אלא בעבודת היום ממש ורבנן שוו חובה בכה"ג אף בתמידין וכו' עיין שם, והביאו בכס"מ פ"א מעבודת יוה"כ ה"ב מהריטב"א בשם הרמב"ם, ובהג"ה שם בריטב"א דמכאן שדבר זה רבינו הגדול אמר הוא הרמב"ן ז"ל ובזה סרה תמיהת הפר"ח על הכס"מ עיין שם. וכן נראה מלשון הרמב"ם בפסולי המוקדשין הנ"ל דבשחט זר כשר גם מדרבנן ודו"ק.
ובזה אמרתי ליישב דעת הרמב"ם בפ"א מעבודת יוה"כ ה"ז שהביא לשון המשנה דאומרים לו אתה שלוחנו ושליח ב"ד, וזה דלא כמסקנת הגמ' ביומא י"ט ע"א דפריך מהך מתני' לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע וכו' דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי, ומשני הכי קאמר ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב"ד עיין שם, ובמ"ש בזה אא"ז בשו"ת דברי חיים ח"א או"ח סי' ל"ג. ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם לשיטתו דשחיטה כשרה בזר נמצא שבזה לא שייך מי איכא מידי וכו', ושפיר אמרו אתה שלוחינו כיון דהוי שלוחא דידן לגבי שחיטה, והש"ס בדף י"ט רצה לאוקמי אליבא דכו"ע גם למ"ד דפסול בזר ודו"ק. [שו"ת דברי יציב חו"מ סי' צ"ז]

ב]  בס' עיונים ומחקרים [לש.ח. קוק ז"ל אחיו של מרן הרב זצ"ל בעמ' 50] למד בפשטות שהיו משביעין כל כה"ג אבל בס' אורה בשמחה כתב  דצ"ב קצת למה ליה למימר שמא כהן גדול "זה" נוטה לצד מינות, דלכאורה מילת "זה" מיותר לגמרי, ואולי יש לומר דלא לכל כהן גדול השביעו, וכדמוכח קצת ממה דמסיים בסוף ההלכה "והן פורשין ובוכין לפי שחשדו מי שמעשיו סתומין", משמע דאיירי כאן מכה"ג שמעשיו סתומין, אבל אדם שהוחזק במעשיו בכשרות לא היו צריכים להשביעו, ולפי"ז שפיר כתב שמא כה"ג "זה" דר"ל דלא היו חושדין אלא ל"זה" דייקא שמעשיו סתומין, ובזה ניחא מאי דקשה אמאי בכה הואיל והוא יודע שכך משביעים לכל כהן גדול וסדר כללי הוא, אך לפי מה שמבואר שלא היו משביעין למי שהוחזק בכשרות ניחא. ובדרוש בספר דברי יואל מועדים יוה"כ סי' ס"ד העיר כעין זה ותמה דכל שמשביעין לכולם לית בזה משום חושד בכשרים, ולדברינו ניחא: 

ג] הרמב"ם כתב שמפי שמועה למדו שאין נותן את הקטורת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. ויש סמך ברמב"ן [שמות ל' ל"ו הובא במשמר הלוי זבחים ס"ס ע"א] ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד – יתכן שנפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטרת, אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים, והוא קטרת של יום הכפורים, ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום, ואשר אועד לך שמה יחזור על העדות". הרי לפי הרמב"ן הפסוק מרמז לקטורת שמקטירים ביו"כ "לפני העדות" דהיינו בין הבדים לפני הארון. אלא שלפי הרמב"ם אין מקור בפסוק אלא נלמד מפי השמועה. ועי' בגבורת ארי מילואים לדף נ"ב שמבואר שאין כלל דין להקטיר בין הבדים. ועי' בהררי קדם [ח"א עמ' קכ"ז] שהיה דין במקום הארון ולא בארון. וע"ע במשנת חיים עמ"ס יומא סי' ס"ז.

ד] עי' להורות נתן ח"ד [עמוד ש"ו-ש"ט] שביאר שהצדוקים היו אוהבי עולם הזה ובכך ביאר כמה מטעויותיהם.

ציונים בהלכות עבודת יו"כ - פ"א ה"ז: חלק ג


"בימי בית שני צץ המינות בישראל. ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה. והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים. הטעם. זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה'. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות. היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות. והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום":





א] השפ"א כתב [פ' צו תרמ"ז-תרמ"ח] במנחת חביתין שנקראת מנחת חינוך וכהן גדול מקריב כל יום, ונראה כי הכה"ג מתחדש בכל יום ומתעלה מיום ליום לכן מביא בכל יום מנחה, ובגמ' נדרים ל"ה מיבעי כהני שלוחי דידן או דרחמנא ואפשר כי הכה"ג לכו"ע שלוחי דרחמנא שנקרא מלאך ה' צב-אות וכמו שהמלאכים מתחדשים חדשים לבקרים כמו כן הכה"ג עכ"ל. קשה עליו מדברי הגמ' ביומא י"ט על הא דתנן במשנה אמרו לו אישי כה"ג אנו שלוחי ב"ד ואתה שלוחנו ושליח ב"ד, ומקשה הגמ' לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דר' יהושע דאמר רב הונא בריה דר' יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן, מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצי עבדי ע"כ, הרי דמבואר דגם הכה"ג שווה בזה לשאר הכהנים אם שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן.

וכתב הג"ר חזקיהו שרייבר לתרץ [בקובץ נזר התורה תשס"ד עמ' רל"ט], דוודאי כוונת השפ"א היא לכהנים שהיו בבית ראשון ועליהם נאמר 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא', והם בוודאי לכו"ע שלוחי דרחמנא משא"כ במשנה ביומא איירי בכהנים שהיו בבית שני וכמש"כ שם במשנה אישי כה"ג קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת. ומקשה שם הגמ' [יומא י"ח.] בשלמא שמא שכח לחיי אלא שמא לא למדת מי מוקמינן כי האי גוונא, והתניא הכהן הגדול מאחיו שיהיה גדול מאחיו בכח בנוי בעושר. ומשני אמר רב יוסף לא קשיא כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני דאמר רב אסי תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת בייחוס לינאי מלכא על דאוקמיה ליהושע בן גמלא לכהנא רברבי עיי"ש בגמ' ובפירש"י דבמקדש ראשון לא העמידו אלא ע"פ התורה כהנים מהוגנים.

ולזה נתכוין השפ"א הוא לכו"ע שלוחי דרחמנא משא"כ בכהנים של בית שני, וראיתי פרפרת נאה באמרי אמת ליקוטים עמ"ס יומא וכי כהני בית שני לא דרשו את הפסוק הכהן הגדול מאחיו שיהיה גדול בתורה וכתב שם יש לפרש דכיון דהכסף היה חשוב וחביב אצלם א"כ עשו מעלת העושר למעלה הגדולה ביותר דמש"כ הכהן הגדול מאחיו נתקיים לדידם בעושר לפי סברתם משא"כ בבית ראשון הסבירו דכוונת התורה הכהן הגדול הוא גדול בתורה ולזה נתכוין השפ"א ודו"ק בזה עכ"ד עיי"ש.

ב] "והוא פורש ובוכה וכו'" - למה כל הבכי הזה? הרי זה חלק מה"טקס" שנעשה כל שנה ולא חשד אמיתי. ואולי הם באמת אמורים לחשוד בו ולא רק להשביע אותו סתם, ולפחות ברגע שהם משביעים אותו נכנס כבר החשד בלבם.

 ג]  והנה הרמב"ם מביא בה' עבודת יוה"כ, אתה שלוחינו ושליח ב"ד, ותמהו עליו דהרי בגמ' דחי זאת מכח קושיא דהני כהני שלוחא דידן והגמרא תיקנה  "הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין", וע' ביד דוד, והנלפע"ד דבאמת לפי המבואר בב"ק ק"י דכהן מצי לעשות שליח כל אימת שירצה. א"כ מאי מקשה ביומא מהא דאמרו אתה שלוחינו והרי גם לכהנים הי' חלק בתרומת הלשכה. דהרמב"ם פסק בשקלים שגם כהנים נתנו שקלים ע' מנחות כ"א, א"כ הכה"ג הי' שליח של הכהנים ושל כל ישראל ושפיר מצי אמרו אתה שלוחינו דהוא שליח של הכהנים. ועוד מגו דמצי להיות שלוחן של הכהנים. הוא שלוחן של ישראל ג"כ כמ"ש בדרוש וחידוש להגאון רע"א בכתובות י"א דמתוך שנעשה שליח של ישראל נעשה שליח לנכרי וכ"כ בביאור דברי התוספת לעיל דמתוך שנעשה שליח דרחמנא נעשה שליח דידן וכיון דהקטורת יביאו מתרומת הלישכה שהי' להכהנים חלק. והוא שליח של הכהנים ומאי מקשה ביומא.

ונ"ל כיון דכל עבודת יוה"כ אין כשרה אלא בכה"ג וכל כהנים כזרים נחשבו לגבי עבודת יוה"כ. שייך גם גבי כהנים מי איכא מידי ושפיר מקשה, אמנם לפי המבואר בקדושין כ"ג: לא שייך לגבי כהנים מי איכא מידי, דבעי [שאל] רבה: לר' שמעון בן אלעזר, עבד כנעני מהו שיעשה (שימנה) שליח לקבלת גיטו (שטר שחרורו) מיד רבו? האם כיון דגמר [שלמד] לגבי עצם השחרור בשטר של עבד בגזירה שווה "לה" "לה" מאשה, הרי הוא כאשה ורשאי למנות שליח, או דילמא [שמא] אשה דאיהי מצי [שהיא יכולה] להיות מקבלת גיטה בעצמה — שליח נמי מצי משויא [גם כן יכולה לעשות]. אבל עבד דאיהו לא מקבל גיטיה [שהוא עצמו אינו מקבל את שטרו] לשיטת ר' שמעון בן אלעזר — שליח נמי לא מצי משוי [גם כן אינו יכול לעשות]. בתר דבעיא הדר פשטא [אחר ששאל את השאלה חזר ופתרה]: כיון שלמד גזירה שווה"לה" "לה" מאשה דינו לכל דבר כאשה ויכול לעשות שליח.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הני כהני [הכהנים הללו] שלוחי דרחמנא נינהו [הקדוש ברוך הוא הם], שעבודתם היא כשליחותו של הקדוש ברוך הוא. דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו[שאם עולה על דעתך לומר ששלוחים שלנו הם], מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדינן ואינהו מצי עבדי [האם יש דבר שאנו המשלחים איננו יכולים לעשות והםהשליחים יכולים לעשות]? וכיון שאסור לישראל לעבוד במקדש ככהנים — משמע שאין הכהנים נחשבים שליחי ישראל!

ויש לשאול: ולא?! והאם אין דבר ששליח יכול לעשות אף שאין המשלח יכול לעשותו?! והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיטיה [והרי לפי מסקנת רבא יש כגון זה בעבד, שהוא עצמו אינו יכול לקבל את גיטו] ושליח לקבל את גיטו מצי משוי [יכול הוא לעשות, למנות]!

ודוחים: ולא היא, אין זו קושיה שהרי ישראל לא שיכי [אינם שייכים]בתורת קרבנות כלל, שאינם רשאים להקריב קרבנות בשום אופן, ואילועבד שייך בצד מסויים בגיטין (בשטרות    שחרור). דתניא כן שנינובברייתא]: נראין הדברים שהעבד מקבל את גיטו (שטר שחרורו) של חבירו מיד רבו של חבירו, אבל לא מיד רבו שלו אם רוצה לשחרר על ידי כך עבד אחר שלו. כי אין כאן קנין, שהרי לא יצא השטר מרשות הבעלים, שרשות העבד היא כרשות רבו. וכיון שכל עבד ראוי לקבל שטר שחרור (לפחות עבור עבד אחר) אפשר לומר שיש לו שייכות לדיני שטרות, ורשאי למנות שליח לכך שיקבל בשבילו שטר שחרור ע"כ.   נמצא שדוקא גבי זר דלאו בר עבודה כלל הוא שייך מי איכא מידי אבל בעבד כיון דמשכחת לי' שיקבל מיד רבו עבור חבירו שייך בגווי' ול"ש מי איכא מידי. א"כ בכהן ששייך בעבודה בכל ימות השנה וגם ביוה"כ לשאר עבודות. לשטת הרמב"ן שהי' פיוסים לשאר עבודות ל"ש מי איכא מידי ומאי מקשה.

ונ"ל דכבר הקשו שסוגיא דקדושין סותרת לסוגיא דנזיר י"ב. דמוכח דמאי דלא מצי עביד השתא לא משוה שליח אף דשייך בכגון זה עי' באורח מישור נזיר י"ב ובית מאיר סי' קי"ט. א"כ הסוגיא דיומא קאי למאי דס"ל בנזיר דמלתא דל"מ עביד השתא ל"מ שליח. אבל הרמב"ם ס"ל כסוגיא דקדושין ובפרט לפמ"ש דגם כהן הדיוט כשר בשאר קרבנות שאינם עבודת היום שייך כהן גם היום בשאר עבודות. ויכול להיות שליח של הכהנים ושפיר מביא אתה שלוחינו. כן נ"ל ולפמ"ש הריטב"א ביומא י"ז ול"ב דמדאורייתא הי' כהן הדיוט כשר בתמיד ורק מדרבנן בעי כ"ג. א"כ לפמ"ש המל"מ בפ"ב מביאת מקדש דהיכי דמדרבנן ל"מ עביד, משוה שליח ע"ש, א"כ הכהן הדיוט שייך בעבודה מדאורייתא עכ"פ אף ביוה"כ בשאר עבודות ומשוה שליח ושפיר פסק הרמב"ם דאומרים אתה שלוחינו בשביל כהנים, ומ"ה ניחא דמסרו זקני ב"ד לזקני כהונה וזקני כהונה משביעין משום שהוא שליח הכהנים ודוק. ומיהו הרמב"ם לא העתיק הך דזקני כהונה ומשמע דהב"ד השביעוהו:

ונ"ל דהרמב"ם הוכיח כן דהוא שליחא דידן. דאל"כ אלא דהוא שליחא דרחמנא א"כ קשיא מאי מהני השבועה, והרי הוא נשבע לבטל את המצוה, דאם הוא צדוקי לדידי' מצוה שיעשה כן. ומאי מהני השבועה. וכבר הקשו כן המפורשים ובאמת כבר הרגיש בזה המאירי. אמנם אם הוא שליחא דידן נכון דאין אנו עושין אותו שליח רק על אופן שלא יעשה כצדוקי. ואם הוא עושה כצדוקי בטל השליחות ושוב לא עשה מצוה ועבר אשבועה. וזה אי הוה שליחא דכהנים. אבל אם הוא רק שליחא דרחמנא קשי' מאי מהני השבועה הרי הוי נשבע לבטל את המצוה. ומשום הכי מביא הרמב"ם שליחא דידן. מיהו לדעתי גוף הקושיא ל"ק. דע"כ צ"ל אף אם נחשוד אותו לצדוקי. אבל שיעבור על שבועה לא חשיד ויפרוש מהכהונה. א"כ ה"ה בנשבע לבטל את המצות עובר על שבועת שוא כמבואר במשנה דשבועות. א"כ אס"ד שהוא צדוקי לא ירצה לעבור על שבועת שוא ויפרוש מהכהונה וע"כ אינו צדוקי ואי דאז הוה נשבע לקיים את המצוה. בזה ל"ה שבועת שוא. דחל לענין בל יחל כמ"ש הר"נ נדרים ח' ומ"ה נשבעין לקיים את המצוה. וז"ב מיהו לפמ"ש לקמן דמיירי דלא אמר אמן ל"ש כלל איסור שבועת שוא עליו ודוק:

עוד נלפע"ד דמשום הכי מביא הרמב"ם דהוה שלוחינו. דלכאורה קשיא מאי מהני השבועה. שמא יתיר לעצמו השבועה ובפרט למ"ד א"צ לפרט את הנדר. וא"ל כיון שנשבע על דעתינו הוה כע"ד רבים להרבה פוסקים, דז"א דהרי לדבר מצוה מתירין. וכיון שהוא ס"ל כצדוקי וסובר דהוה מצוה חיישינן שמא יתיר וישאל על השבועה ויסמוך ע"ז שסובר שהוא דבר מצוה. ומ"ה יותר נכון לומר דהוא שליחנו. והוא כנשבע לחבירו בשביל טובה שעשה לו שעושה אותו לשליח. ול"מ גם לדבר מצוה כמ"ש הטו"ז רכ"ח ס"ק ל"ג בשם ריב"ש. שלא כדעת התוס'. וע' בש"ך שם. ואמנם לדעת הגמ' דמשני על דעתינו צ"ל דל"ח שיתיר בשביל שסובר שהוא מצוה ויסמוך ע"ז. דהרי הסברא דלדבר מצוה מתירין דמסתמא ניחא להו. וכאן לא ניחא להמשביעין דהרי הם אינם צדוקים:

ובגוף הסוגיא צריך להבין דאינו מבואר שהכהן אמר אמן. וכל שלא אמר אמן ל"מ שבועה כלל, ונ"ל דזה ל"ה דין שבועה. רק כמו חרם כשבועת יהושע שכ' הפוסקים ואין משמע כן. ונ"ל דזה טעם הרמב"ם דלא ס"ל דזקני כהנים היו משביעין אותו דאין להם כח להשביע אחרים. רק לב"ד יש רשות להשביע, ובהכי ל"ק כלל מנשבע לבטל את המצוה. דהוא אינו נשבע. רק הב"ד הטילו עליו חומר שבועה וחרם כחרמי ציבור. ואצלם ל"ה מצוה. והוא אינו חשוד לעבור על חרמי ציבור. גם לא יוכל להתיר בלא דעתם והגמ' ס"ל דזקני כהנים השביעוהו ממש, ואולי ענה אמן. ומ"ה משני על דעתינו שלא יהי' לו התרה ולהרמב"ם בלא"ה ל"מ התרה לחרמי ציבור וב"ד בלא ב"ד ומ"ה לא ס"ל תי' הגמ', ועדיין צ"ע ויותר נראה דמכאן ראי' לשטת המרדכי פ"ק דב"ב, דהראשים יכולים להשביע וחל השבועה, אף בלא ענה אמן דלא כרמב"ן הובא בב"י סי' קכ"ח. [עפ"י שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ס"ג] 



ד] היו משביעין אותו ערב יום הכפורים. בתפארת ישראל על משניות (פ"א דיומא) כתב דהיה צריך לענות אמן אחרי השבועה, ולענ"ד לא נראה כן מסתימת דברי הרמב"ם ושאר הראשונים אלא ששבועה זו היא כעין הא דאמרינן בנדה (ל:) משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וכעין ההשבעות שעושין על עינא בישא וכיו"ב שאומרים משביע אני עליכם וכו' דאנו לא צריכים כאן שיענה אמן אלא שאנו מחייבים אותו עם השבעה בעל כרחו שלא ישנה ודו"ק. ובהכי יש ליישב שפיר מה שדקדקו המפרשים (עיין במים חיים מהפר"ח ובהגהות דרעק"א על משניות פ"א יומא ועוד) מאי מהני השבועה שהשביעוהו אותו שלא ישנה והא לדעת הצדוקים לא חל השבועה לבטל דבריהם כי לפי דעתם הר"ז נשבע לבטל את המצוה, והרבה תירוצים נאמרו בזה (עי' שפ"א וחז"א ועוד), אבל לפי מה שכתבתי הכל מיושב דהשבעה זו אינה שאנו רוצים שישבע שלא ישנה דודאי אם הוא צדוקי אין אנו מאמינים בשבועתו ומה יתן ומה יוסיף בשבועתו שהרי לפי דעתו הלכה כמותו וכטענת הפר"ח והגרע"א הנ"ל, אלא שכאן היו שלוחי ב"ד משביעים אותו ומחייבים אותו בעכ"ח שאין לו רשות לשנות, ואין אנו חוששים שיעבור על מה שנצטווה, דהנה כהן גדול כל כוחו הוא מכח ב"ד שמנוהו אותו כמבואר בפ"ד מכלי המקדש הט"ו ולולא כח ב"ד פסול הוא לעבודה לכו"ע והוי כזר שהרי עבודת יוה"כ הוא דוקא ע"י כהן גדול, ולפיכך השביעוהו ב"ד שאין לו רשות לשנות ואם ישנה הרי אין הוא שליח ב"ד ואין הוא כהן גדול, והשתא עכ"ח לא היה יכול לשנות דאם היה משנה א"כ מעיקרא לא היה חל עליו כלל דין כהן גדול ולא היה יוצא ידי חובת העבודה גם לפי שיטתם והיה מחלל העבודה ויום הכיפורים במלאכה דאורייתא גם לפי שיטתם מאחר שאינו ככהן גדול ונחשב ככהן הדיוט, וזהו שהם אומרים לו אנו שלוחי ב"ד וכו' משביעים אנו עליך שלא תשנה, כמו שנתבאר דאין זה שהוא נשבע אלא זהו דאנו משביעים אותו בעכ"ח, ודו"ק היטב [אח"כ מצאתי בח"ס או"ח סי' קע"ו כעין דברינו כאן, וזה עתה מצאתי גם בספר דברי יואל מועדים יוה"כ סי' ס"ד שכתב כרעיון זה]. 
אלא דאכתי יש לעיין אם הוא נוטה לצד מינות הא הרי הוא כגוי והרי הוא פסול לעבודה וכמבואר להדיא בפ"ד מהל' שחיטה הי"ד שמין הוא כגוי ושחיטתו נבילה, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. ואולי יש לומר עפ"י מה שמשמע ברמב"ם פ"ג מהל' ממרים ה"ב שתלמידי הצדוקים שהדיחו אותם אבותם הרי הוא כתינוק שנשבה וכו' עיי"ש, וא"כ יש לומר דכאן אין אנו חוששין שהוא מין אלא שהוא "נוטה לצד מינות" ר"ל שנתגדל בטעותם וכה"ג אפשר שדינו כתינוק שנשבה ואינו כגוי לפסול עבודתו. וראיתי בערוך השולחן (סי' קנ"ח סעי' י"ז) שפירש שזה הכה"ג אינו צדוקי אלא שחששו שמא יש בלבו איזה הטייה עיי"ש [וזה עתה מצאתי כן גם בספר דברי יואל הנ"ל]:אורה ושמחה 

יום שני, 23 באפריל 2018

ציונים בהלכות עבודת יוה"כ ב' : פ"א ה"ז

לע"נ מרת אסתר בת שמואל
ולהצלחת משה יהודה בן פעשא דינה 
וגילה שושנה בת נעכא גיטל   


"
בימי בית שני צץ המינות בישראל. ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו שאינן מאמינין בתורה שבעל פה. והיו אומרין שקטרת של יום הכפורים מניחין אותה על האש בהיכל חוץ לפרוכת וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקדש הקדשים. הטעם. זה שכתוב בתורה כי בענן אראה על הכפרת אמרו כי הוא ענן הקטורת. ומפי השמועה למדו חכמים שאין נותן הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון. שנאמר ונתן הקטרת על האש לפני ה'. ולפי שהיו חוששין בבית שני שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות. היו משביעין אותו ערב יום הכפורים ואומרים לו אישי כהן גדול אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין. משביעין אנו עליך במי ששכן את שמו בבית הזה שלא תשנה דבר שאמרנו לך. והוא פורש ובוכה על שחשדוהו במינות. והן פורשין ובוכין לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין שמא אין בלבו כלום":


א] הטעם. נראה דצ"ל הִטְעָם הה"א בחיריק והעי"ן בקמץ, ור"ל שהפסוק הִטְעָם, ודומה לה בפ"י מהל' מא"ס הי"ח, ולא כמו שראיתי בספר מנוקד שניקד הַטַעַם. [אורה ושמחה]

ב] אמרו שהוא ענן הקטורת. צ"ע דמשמע דרק הצדוקין מפרשים בענן זה שהוא עשן הקטורת, והרי גם לפי האמת כ"ה וכמו דאיתא בגמ' (דף נג.) וברמב"ם להלן פ"ה הכ"ה, וכן הוא להדיא בפי' רש"י פר' אחרי (טז ב) כי בענן אראה וכו' ומדרשו לא יבוא כי אם בענן הקטורת, ובאמת גם מדברי הרמב"ם עצמו מה דמסיק ומפי השמועה למדו חכמים וכו' משמע שבאמת חכמינו ז"ל אין חולקים בפירוש בענן דקאי על ענן הקטורת אלא קבלת חכמינו ז"ל דנותן הקטורת בקה"ק ולא בחוץ, וצריך לי עיון. [אורה ושמחה]. 

ג] צץ המינות בישראל - "ברור שפריחת המינות בבית שני אינה על צד ההזדמן, בודאי שראוי לנו להשתדל לבאר שייכותה של פריחת מינות זו לתקופת בית שני דוקא. אמנם לפני ביאורה של שייכות זו נניד, כי שרשו של גוף המאורע נעוץ הוא בפרשה שלמה בתורה, שתי תוכחות יש לנו בתורה האחת בתורת כהנים השניה במשנה תורה. והנה עניני התוכחה דתורת כהנים מסתיימים בסיום גוף התוכחה אבל לא כן הוא בתוכחת דמשנה תורה דמאחרי סיום גוף התוכחה, ישנה עוד פרשת שלמה המטפלת במי שישמע את התוכחה ואעפ"כ יתברך בלבבו "שלום יהיה לי כי בשרירות" וגומר, ואילו בתוכחה דתורת כהנים לא מצינו כלל רמז לדיבורים הללו וצריך לפרש מה מלמדת אותנו השמטת דיבורים הללו בתוכחה דתורת כהנים אלא שהדברים האלו מעידים הם על השרש שהשריש בנו הרמב"ן כי תוכחה דתורת כהנים עוסקת היא בחורבן בית ראשון ותוכחה דמשנה תורה עוסקת היא בחורבן בית שני. ומכיון שדיבורים הללו של 'שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך' הם דברי מינות של פריקות עול, לכן אין מקומם בתקופת בית ראשון, כי פריחת מינות שייכת היא לבית שני. והרי מצינו פרשה שלמה בתורה המורה באצבע כלשונו של הרמב"ם דבימי בית שני צץ המינות". [פחד יצחק חנוכה מאמר י' ועיין שם בהמשך כי דוקא בבית שני עבודה זרה מיוחסת לעובד ולא לאליל, ויש כאן פריקת עול מיוחדת המסווגת את העובד בתור "מין" בפני עצמו]. 

נאמר בסדר עולם [פרק ל'] "וכעמדו תשבר [דניאל י"א ד'], הוא אלכסנדרוס מוקדון שמלך י"ב שנה, עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים שנאמר [משלי כ"ב י"ח] כי נעים כי תשמרם בבטנך. וביאר הגר"א [בהגהות שם] עד כאן היו נביאים מתנבאים וכו' פירוש משהרגו את היצר הרע בטלה הנבואה". פירוש, פעם היה יצר של קבלת עול, או של אמת [התורה] או של שקר [ע"ז], מכאן ואילך היצר הוא לפריקת עול. ולכן דווקא בבית שני צץ המינות. [עי' בס' דולה ומשקה על פסח מעמ' נ"א עד נ"ה].  

ד] רבים נתקשו דלפי דעת הצדוקים הוי נשבע לבטל את המצוה, ומה תועיל השבועה? והרב פר"ח ז"ל תירץ דהצדוקים מודו דאי בעי ליתן הקטורת לפנים רשאי דהכתיב ונתן את הקטרת על האש לפני ה' אלא דמשמע להו מקרא דכי בענן דאי בעי הכי ליעבד ואי בעי הכי ליעבד יעו"ש. מבואר מדבריו שלדעת הצדוקים אפשר גם להקטיר מבפנים ואין הכרח להקטיר דוקא בחוץ, ולכן אם נשבעו להקטיר מבפנים יקיימו את השבועה

וקשה מאד, שמדברי הש"ס רש"י ביומא דף י"ט ע"ב ד"ה מבחוץ אין נראה כן דכתב רש"י ז"ל שהיו דורשין אל יבוא כי אם בענן וכו'. שוב ראיתי דדברי רש"י ז"ל הם מוכרחים מתלמוד ערוך פרק הוציאו לו דף נ"ג ע"א דאיתא שם להוציא מליבן של צדוקין שאומרים יתקן מבחוץ ויכניס. מאי דרוש כי בענן אראה וכו' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש ע"כ. הרי לנו שלדעת הצדוקים חייבים לתקן דוקא מבחוץ. [ועי' בשפ"א שכ"כ]. 

ונוראות נפלאתי על הרב פר"ח ז"ל איך עלה בדעתו הרחבה ליישב היפך דברי הש"ס והוא פלא וצ"ע. וכן מצאתי הדבר מפורש ג"כ בתורת כהנים פרשת אחרי פ"ג סימן י"א דאיתא שם שהצדוקים אומרים יתן מבחוץ אם לפני בשר ודם עושין כן ק"ו לפני המקום ואומר כי בענן, אמרו להם חכמים והכתיב ונתן את הקטורת וכו' יעו"ש וכמו שפירש הרב קרבן אהרן [עפ"י הס' 'אמר יוסף' הלכות עבודת יום הכיפורים פרק א].

ובאבן האזל תירץ הקושיא דמה מהני השבועה, הא אצל הצדוקי שסובר שצריך לעשות כשיטתו הוי נשבע לבטל את המצוה ואינו צריך לקיים שבועתו, שהוא פשוט דהא נשבע לבטל את המצוה הוי שבועת שוא כמש"כ הרמב"ם פ"א מהל' שבועות, ושבועת שוא הוא ג"כ דבר שהצדוקין מודים, וא"כ איך יתיר לעצמו אפי' צדוקי לישבע שיעשה העבודה שלא לפי שיטתו, ובודאי מצות עבודת יו"כ אינו דוחה איסור שבועת שוא מלבד דאינו מוכרח אם הצדוקין סוברים דינא דעשה דוחה ל"ת שנלמד מדרשא דכלאים בציצית, אבל אפי' אם סוברים כן לא שייך אלא היכי דבשעת קיים העשה עובר הל"ת, וכדאמר הגמ' בעידנא דמקיים עשה, אבל הכא שהוא בזמן מוקדם בודאי לא שייך לדינא דעדל"ת, וזהו פשוט בסברא שגם הצדוקין מודין בו.

ויש מפרשים [ערוך השלחן העתיד קדשים עמ' ט"ז ועוד] שאין השבועה עבור מי שהוא ממש צדוקי אלא למי שכדברי הרמב"ם "נוטה לצד מינות" והשבועה תרתיע אותו. ועי' אריכות גדולה בס' דברי יואל [מועדים מעמ' שע"ה והלאה]




יום ראשון, 22 באפריל 2018

אורות הגבעה - אמור




                         אורות הגבעה פרשת אמור

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ."
א] יש כאן בעיה גדולה בפשוטו של מקרא. למה כתוב פעמיים שבעל מום לא יקרב להביא קרבנות? ומה הפירוש הפסוק "כי" כל איש אשר בו מום לא יקרב, כאילו יש כאן נתינת טעם. למה אסור לבעל מום להקריב? "כי" אסור לבעל מום להקריב. כאילו אמרנו –  למה אסור לחלל שבת? כי אסור לחלל שבת! למה אסור לאכול נבילות וטריפות? כי אסור לאכול נבילות וטריפות. והתמיהה זועקת. [ועי' בגילון הש"ס לגרע"א שבת כ"א. ובס' חבצלת השרון עמ' עת"ר].
ב] רש"י אומר "אינו דין שיקרב כמו 'הקריבהו נא לפחתך'" [רש"י]. ואומר הרא"ם "פירוש: האי "לא יקרב" תנינא, אין פירושו כפירוש 'לא יקרב להקריב' דלעיל (פסוק יז), שהוא אזהרה, דאם כן תרתי למה לי. ועוד, דלשון 'כי כל איש' משמע שהוא נתינת טעם על האזהרה, למה לא יקרב להקריב, כי אינו ראוי שיקרב, שכמו שאין ראוי שיהיה הקרבן בעל מום מטעם 'הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך', כן אין ראוי שיהיה המקריב בעל מום מזה הטעם עצמו".
ובכתב וקבלה חולק עליו ואומר ש"כי" פירושו "כן" ופעמיים "לא יקרב" להזהיר על מום קבוע ומום עובר, יקרב קמא אזהרה שלא יעבוד כהן בעל מום קבוע, לא יקרב תניינא אזהרה אפי׳ לבעל מום עובר (ת״כ, וכ״כ הרמב״ם פ״ו מביאת מקדש); ומוסיף הכתב והקבלה "נראה לי דמלת יהיה דבקרא קמא יורה ע״ז, שמצאנוהו על הקביעות, כמו ואשים את הלוחות בארון וגו׳ ויהיו שם (עקב י׳), ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן ויהיו שם (יהושע ד') לכן אוקמוה לקרא קמא במום קבוע, ובתניינא דליתא למלת יהיה במום שאינו קבוע; ורש״י שפי׳ לא יקרב תניינא אינו דין שיקריב הוא ע״ד הפשט, דלשון כי משמע שהוא נתינת טעם, למה לא יקריב לפי שאין מן הראוי שיקריב בעל מום, כענין הקריבהו נא לפחתך, והרא״ם שכתב בטעם רש״י דאם כן תרתי למה לי, במכ״ת נתעלם ממנו דברי ת״כ הנ״ל. ולרבותינו אין מלת כי לנתינת טעם כמו לרש״י, אבל ישמש כמלת כן. ומצאנוהו על שמוש זה  (מ"א ג') וזאת אומרת לא כי דתרגומו לא כן, והרבה ישמשוהו חכמי המשנה כאמרם (ב״ק פ״ג) והמזיק אומר לא כי אלא תם היזיק, וטעמו כאן לחבר שני המשפטים האלה ולייחסם זע״ז בבחינת הדמיון והשואה, כמו שבעל מום קבוע לא יקרב כן בעל מום עובר". ועי' בס' שפתי המלך [עמ' רט"ז] שביאר עפ"י סדר הפסוקים את דעת הרמב"ם שבאיסור עבודה יש דרשה מיוחדת לבעל מום עובר ואילו לענין איסור כניסה, פסוק אחד כולל מום עובר ומום קבוע, עיי"ש וינעם לך.

ג] בס' עץ הדעת [טעלז] כתב דברים נפלאים: הנראה בזה כי באמת קשה מדוע יהא בעל מום פסול לעבודת המזבח וכי נגרע ערכו בעיני הבורא ב"ה משום שיש בו מום גופני, הלא נאמר "ואת דכא אשכון" ועל המלך המשיח אמרו חז"ל סנהדרין צ"ח כי הוא יושב בין עניים וסובל חלאים, ומדוע לא תהא עבודתו על גבי המזבח רצויה בעיני ה'. בשלמא פסול בהמה בעלת מום מובן כי ענין הקרבתה הוא הקרבת גופה ובשרה וכל מה שתרבה חשיבות גופה חשוב הקרבן יותר, ועוד כל מה שהאדם מרבה לתרום מנכסיו לה' מה ששוה יותר, הוא מראה בזה יותר את מסירותו לה' וקין שהביא מפרי האדמה ולא כמו הבל שהביא מבכורות צאנו וחלביהם לא שעה ה' אל מנחתו. אבל הכהן שאין בכחו להסיר את מומו ועובד את ה' בכל יכולתו, מדוע יפסל בשביל שהוא בעל מום?
לזאת מצאה התורה הקדושה לראוי להדגיש כי פסול כהן בעל מום אינו משום שאין הבורא ב"ה רוצה בו ח"ו אלא מפני חולשת האדם שאינו מרגיש רגש של כבוד לאיש שיש בו מום כמו לאיש בריא בכל אבריו, ואם יהיה צריך איש אשר ימליץ בעדו אל השר, יבחר באיש נאה בחיצוניותו כי הוא כי איש כזה יעורר יותר רגש של כבוד בעיני השר. לכן אם הכהן המקריב קרבנו לה' יהיה בעל מום, יפעול זה על רגשות נפשו להרגיש זולות ואי חשיבות לעבודת הבורא, לכן אחרי אשר אמר הכתוב כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב לחם אלקיו, חזר הכתוב והדגיש כי אין זה מפני שאין איש כזה רצוי בעיני הבורא ב"ה אלא הטעם הוא כי כל איש אשר בו מום לא יקרב שאין דרך בני אדם לשלוח איש כזה לאיזה שרות חשובה ומפני שכן הוא רגש בני אדם לכן אינו דין שיקריב, כמו שמצינו טעם כזה גם במומי קרבנות הקריבהו נא לפחתך אע"פ ששם ישנם גם טעמים אחרים אמנם אילו היינו דנים על פי שכלנו אנו היינו מוצאים טעם וסברא להיפך להראות כי לפני הקב"ה לא ניכר שוע לפני דל ואדרבה כאן יש מקום לעקור שורש רגש נפסד כזה להרגיש אי כבוד לאיש אשר בו מום גופני. אבל התורה הקדושה היא תורת חיים וירדה כוחות נפש האדם ומצאה כי עד כמה שידע האדם את האמת הזאת, אף על פי כן הרגש עושה את שלו ובמקום אשר היה צריך לעורר על ידי זה את הכרת האמת בחשיבות מעלות הנפש ובשקר שיש בהתחשבות עם מעלות וחסרונות גופניות, הנה תהיה ההשפעה אחרת שירגיש האדם כי לשר וגדול יש לשלוח איש נאה בחיצוניותו אבל לעבודת הבורא אין לחזור אחר איש חשוב ומכובד ולכן ההכרח הוא שגם לעבודת הקרבנות יהיה הכהן שלם בגופו ונאה בחיצוניותו.
למדים אנו מזה כי דיני התורה לא נקבעו ע"פ האמת המופשטת אלא תורת חיים היא להתחשב עם רגשות האדם אפילו כשאינם נכונים באמת, כי הבורא ב"ה תוכן לבות יודע כי אי ההתחשבות לא תפעול את פעולתה במקום הראוי. וזהו מה שאמר הכתוב כי המצוה הזאת לא בשמים היא כלומר אין זו תורה הקובעת הלכותיה על פי ההשקפה השמימית לבד אלא התורה נותנת מדותיה ע"פ כוחות האדם ותכונותיו עכ"ד.
יש אנשים שטוענים שהם מתייחסים לזולת עפ"י "האמת האובייקטיבית", ולכן אם אמרו משהו שפגע בזולתם, הם מתגוננים ואומרים שהנפגע פגיע מדי [במיוחד ביחס לנשים וילדים הפגיעים ורגישים מאד] ואין הוא [הפוגע] אשם בכך. מכאן לומדים שהתורה היא לא "אובייקטיבית" אלא מכוונת לבני אדם וחייבים להתחשב עם כל אדם כפי מה שהוא, הן כפרט והן ככלל. כל אחד יש את סף הרגישות שלו, נושאים רגישים ספציפיים, זמני חולשה וקושי וכו' וכו' וחייבים להתחשב בכל אדם באשר הוא, אפילו אם בעינינו, הרגשות שלו מופרכים, אין להם מקום, ולא מבוססים על האמת הטהורה. כל אחד נושא בתוכו משאיות שלמות של חוויות נעימות ובלתי נעימות שחווה בחייו, חרדות, חששות, כעסים, פגיעות, אכזבות וכו' וכו'. אין לזלזל בזה. כי זה כל האדם. אפשר להאריך בנושא הזה מאד. ישמע חכם ויוסף לקח.
ג] דבר אל אהרן איש מזרעך – כותב הרמב"ן: לא אמר בכאן "דבר אל אהרן ואל בניו" כאשר יאמר בפרשיות כלן, והטעם כי שם צוה בפרשיות הקרבנות זאת תורת העולה (ויקרא ו':ב') וזאת תורת החטאת (שם פסוק י"ח) והאשם וכיוצא בזה אבל בכאן אם אמר "דבר אל אהרן ואל בניו" ראוי שיאמר "איש מכם לדורותיכם" ולא ירצה להזהיר את אהרן עצמו בתורת המומין כי אהרן קדוש ה' כולו יפה ומום לא יהיה בו אבל יזהירנו על זרעו שיורם ויזהיר אותם לדורותם, ובפרשת הטומאה בסמוך (ויקרא כ"ב:ב') "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל", כי יתכן שגם באהרן ארע טומאת המגע במת או בשרץ, וכאשר בא להזכיר הצרעת והזוב חזר ואמר (שם פסוק ד') איש איש מזרע אהרן כי לא יארע זה בגופו כי מלאך ה' צבאות הוא. ואמר בסוף הפרשה (פסוק כ"ד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו, שרצה משה להזהיר גם את בניו שיקחו מפיו תורה ואמר כן לבני ישראל להזהיר ב"ד של ישראל על כך.
ובת"כ (פרשה ג':ה') מצאתי כל איש מה תלמוד לומר לפי שנאמר זרע אהרן אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין תלמוד לומר כי כל איש אשר בו מום (פסוק י"ח). וכן שנו שם (פרק ד':א') זרע אהרן אין לי אלא זרעו, אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר והוא צרוע או זב (ויקרא כ"ב:ד') ופירוש "אהרן עצמו" הכהן הגדול תחתיו מבניו כי בעבור שהתיר האנינות לכהן גדול אולי יתיר לו המום והצרעת והוצרך לרבותו או שתרמוז דין אהרן עצמו כי לא תסמוך התורה באזהרותיה על הנס אבל כסתה על אהרן לכבודו ולרמוז לנו שלא יארע לו כן עכ"ד.
הנה כתב הרמב"ן לפי פרושו השני בדברי התורת כהנים שהתורה הזהירה את אהרן בענין תורת המומין רק בדרך רמיזה ולא הזהירה אותו במפורש, כדי שלא לפגוע בכבודו של אהרן, וגם לרמוז לנו שלא יארע לו כן. ודברי הרמב"ן צריכים ביאור, למה לא נפגע כבודו של אהרן גם כאשר הזהירתו בדרך רמז ואילו הי' מזהירתו במפורש הי' כן נפגע כבודו, והרי בין כך ובין כך הכל הבינו שהקב"ה הזהיר את אהרן?
וכתב בס' 'חידושי הלב' שהרבה תלוי באיזה אופן נאמרים הדברים והאדם נפגע מהאופן שבו הדברים נאמרו, מהטון, שפת הגוף וכו' יותר מאשר מהדברים עצמם ולפיכך לא נפגע אהרן כאשר הקב"ה הזהירו בתורת המומין, כיון שהקב"ה הזהירו באופן יפה בדרך רמיזה, ואילו הי' מזהירו במפורש כן הי' נפגע.
היוצא מדברינו הוא, שאפילו במקום שהאדם צריך לומר דברים שאינם נעימים לשומעם בכל זאת עליו להזהר באופן אמירתם כדי שלא לפגוע בכבודו של השומע. ודאי שקשה מאוד להזהר בזה. וכבר אמר רבי אלעזר בן עזרי' [ערכין טז] על דורו שהי' מלא בתלמידי חכמים וצדיקים 'תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח' ופרש"י שיודע להוכיח דרך כבוד שלא יהו פניו משתנים. ועל כן, בטרם נוכיח את הזולת או שום דיבור שאינו נעים, עלינו לתכנן איך לומר את הדברים בצורה הכי רגישה ורכה, באופן שלא ייפגע ח"ו.
ה] וצ"ע בדעת הרמב"ן שכתב שאהרן לא יהיה צרוע מדברי הגמרא בשבת צ"ז שיש מ"ד שנצטרע אהרן כשדבר עם מרים על משה רבינו אלא שנתרפא לפניה. עי' בס' פני מנחם [פ' בהעלותך עמ' ע"ב], ובס' אמרות משה [עמ' פ"ח-פ"ט]. ועי' בס' צבא הלוי שכתב עפ"י הרשב"ם בב"ב שאהרן לא היה יכול להיות מצורע כי בניו ונכדיו עד סוף כל הדורות פסולים לטמאו עיי"ש.   
ו] בספר להורות נתן ביאר כפל לשון, שבעל מום לא יקרב לחם אלקיו כי באמת צריך המקריב לכוין שהוא עצמו הוא קרבן, ואם הוא עצמו בעל מום ואינו ראוי לקרבן ממילא לא יוכל להקריב גם לחם אלקיו.והיינו שנותן טעם שלא יקרב להקריב לחם אלקיו, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב – את עצמו.    
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי"
למה זר אינו פסול מטעם 'אי עביד לא מהני' בלבד? חילוק בין פסול חיובי לפסול שלילי
בזבחים בתחילת פרק שני ממעטת הגמרא מהפסוק הנ"ל שזר שעבד, חילל את הקדשים עי"ש. ובתורע"א הקשה שלפי רבא שאמר בריש תמורה דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני, לשם מה צריכים פסוק לפסול העבודה בזר וטמא ששימש וכדומה, הרי מכיון שמוזהרים שלא לעבוד, ממילא א"ע לא מהני וכו'.
והנה במה שזר מחלל עבודה, מבואר בכמה מקומות שמלבד שאין עבודתו כשרה מחסרון כהונה, יש בו פסול של זר, היינו דזר מחלל עבודה, וכמש"כ התוס' במנחות י"ח גבי בלילה במנחה, דאף שלא בלל כשר, מ"מ בלל זר גרע, וע"כ משום דזר הוי פסלות בעבודה, שאם נאמר שזר פוסל רק משום חסרון כהונה ונחשב כאילו לא עשה את העבודה, הרי בלילה אינה מעכבת. אע"כ שזר הוי פסול ומשום כך, פוסל גם בבלילה [ועמד בזה במק"ד].
וכן מתבאר בדברי השיטמ"ק בזבחים שכתב להקשות דתיפ"ל דעכו"ם מחלל עבודה דל"ה כהן? ותירצו דשמא פסול דזרות לא שייך אלא בבני ישראל והיינו דאף דאה"נ עבודה ע"י עכו"ם פסולה ומשום חסרון כהונה, מ"מ פסול זרות אינו קיים בעבודת עכו"ם, דפסול זרות היינו דוקא בבני ישראל. ונ"מ בזה י"ל בזר וכהן שעבדו יחד שמסתבר שפסול שעבד יחד עם עכו"ם יהא כשר כיון דנתבאר דלשיטמ"ק בעכו"ם אין פסול זר ופסולו הוא רק מחסרון כהונה. ובזה שפיר י"ל דאם העכו"ם עבד ביחד עם כהן יהא כשר ואין חסרון כהונה. וכמ"כ י"ל שבעכו"ם שבלל מנחה שיהא כשר כיון שאין לגביו פסול זר אלא חסרון כהונה, ושפיר י"ל שכיון שבלילה אינה מעכבת, שוב אינו פוסל.
ולפ"ז מיושבת קושיית הרע"א, שהרי אם פסול זר הוא מדין אי עביד ל"מ הוי כאילו לא עשה את העבודה ["פסול שלילי"] אבל לא יודעים מכאן "פסול חיובי" של זר, ולזה צריכים לילפותא מקרא, שזר הוי פסול לעבודה. ונ"מ בזר וכהן שעבדו יחד, שאם פסול של זר הוי מדין א"ע ל"מ הוי כאילו לא עשה את העבודה שלו אבל מ"מ יוכשר מדין עבודת כהן משא"כ לאחר דילפינן שזר פוסל ה"נ בכה"ג פסול וכמש"נ.
ב] והנה בקדושין [כא, ב] נאמר "וחכ"א אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ, ויעשה בע"מ? אמר רבה בר רב שילא אמר קרא 'ושב אל משפחתו' -  למוחזק שבמשפחתו". ובהל' עבדים פ"ג ה"ח כתב שבכהן בע"מ, ה"נ נרצע דאינו פוסלו מעבודה. ויעויין באו"ש בהל' עבדים שם שהסתפק בכהן שנמצא חלל דלשיטת הרמב"ם אינו עובד לכתחילה ועבודתו כשרה בדיעבד גם מכאן ולהבא, א"כ ע"י הרציעה פוסלו, עיי"ש באו"ש.
ונראה בזה דעי' ברמב"ם בביא"מ פ"ו ה"י שכתב "כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא חילל שנאמר ברך ה' חילו וכו'". הרי שהדגיש הר"מ על עבודת חלל מכאן ולהבא שלא חילל, ולא כתב הרמב"ם דעבודתו כשרה, והיינו דאה"נ אין עבודתו כשרה מחסרון כהונה ורק דילפינן מהך קרא "ופועל ידיו תרצה" שבחלל אין פסול זרות אף מכאן ולהבא. ונ"מ שבחלל שיעבוד עם כהן, ה"נ עבודתם כשרה כיון שאין כאן פסול זרות לפסול.
ומטעם זה נראה במש"כ הרמב"ם בהל' רוצח פ"ה הי"ג "אין קולט אלא גגו של מזבח וכו' אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד וכו'" וצ"ב דפשיטא שזר אינו קולט, ונראה דהכוונה לענין חלל שעבודתו כשרה ולית ליה פסלות דזר וזהו שחידש הר"מ דאף שאין לו פסול זר, מ"מ אינו קולט כיון דאין עבודתו מכאן ולהבא כשרה כעבודת כהונה. אמנם המנ"ח במצוה ת"י נקט דבחלל לשי' הר"מ ה"נ קולט דה"ל לענין זה ככהן אף שהוא כזר לכל דבר עי"ש ואינו מוכרח.
וע"ע בלשון הרמב"ם בפ"א מביא"מ ה"ט ואין פרועי ראש מחללין עבודה אע"פ שהוא במיתה עבודתו כשרה וברדב"ז מכ"י כתב לא ידעתי מה בא ללמדנו שהרי כ' לעיל דאינן מחללין ואפשר דאשמועינן שעלתה לבעלים לשם חובה ע"כ. ולהמבואר כוונת הר"מ לומר דבפרו"ר מלבד שאין לו דין חילול, גם עבודתו כשרה, והם ב' ענינים וכמש"נ.
ונראה לפי המבואר לעיל שבחלל אין פסול זרות אבל מ"מ אין העבודה כשרה, א"כ אף שעל ידי הרציעה עושהו בע"מ והוא חלות פסול בכהונה, מ"מ כיון דבלא"ה אין עבודתו מכאן ולהבא כשרה מחסרון כהונה, לא שייך איסור ברציעה דאינו פוסלו בכך מעבודה. [עפ"י 'משא יד' ח"א].
סתירה ברמב"ם בדין מחוסר כיפורים שעבד אם חייב מיתה
ג] הרמב"ם (פ"ד מביאת מקדש ה"ד) כתב בדין מחוסר כפורים שעבד, שאע"פ שעבודתו פסולה וחילל, ה"ז פטור ממיתה בידי שמים, והרי הוא בעצמו (פי"ט מסנהדרין ה"ב) כתב שמחוסר כפורים ששימש חייב מיתה, והוא ברייתא מפורשת במס' סנהדרין (פג ב) דמחוסר כפורים ששימש במיתה.
למה זר אינו חייב מיתה אלא על ד' עבודות? זר אינו מחלל אלא שיש בו איסור שימוש ואין שימוש אלא בד' עבודות 
ונראה, דהנה קי"ל (סנהדרין פג ב), טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה על זה שחילל, דילפינן מתרומה שמחויב מיתה על החילול; וא"כ איך אמרינן (יומא כד א) דאין זר חייב מיתה אלא על ארבע עבודות זריקה והקטרה ניסוך המים וניסוך היין, הא כיון שחילל העבודה למה לא יתחייב על החילול כמו זר שאכל תרומה, דהחיוב על החילול הא ילפינן בג"ש מתרומה. ואפשר דאף דילפינן גז"ש מזר שאכל תרומה, אעפי"כ גזירת הכתוב הוא כדילפינן מקרא דעבודת מתנה כו', כדאיתא בגמ' דיומא (כד א).
אכן לדידי נראה דאין הדבר כן, אלא דטמא שעבד עבודה, שחילל בזה את העבודה, וחיובו מיתה בידי שמים, הוא מחויב על כל העבודות הולכה וקבלה וכדומה; אלא דזר אין מחויב מיתה על החילול, דהרי זר שחילל ילפינן (זבחים טז א) לתנא דבי ר' ישמעאל מק"ו מיושב ואונן, והרי יושב ואונן אינם במיתה, כדאיתא בגמ' סנהדרין (פג א) וכן בגמ' זבחים (כג ב), וא"כ אף זר, אף שחילל אין על חילולו חיוב מיתה.
ואף לסתמא דגמ' (זבחים טו ב) דילפינן דזר מחלל עבודה מן קרא דוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, הנה עיקר קרא אתי לטמא שעבד, וכן כתב הרמב"ם (פ"ד מביאת מקדש ה"א) וז"ל, טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים על עבודתו, אעפ"י שלא שהה, שנאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי, ה"ז אזהרה לעובד בטומאה, ולהלן הוא אומר ומתו בו כי יחללוהו, מה חילול האמור שם כו' ע"כ, הרי דקרא דוינזרו ילפינן לטמא ששימש, אלא דהאי 'בני ישראל' מיותר, אמרינן דאתא לרבות דאף זר מחלל, אבל אין כאן כתוב מפורש דישראל מחלל; ולקמן (טז א) אמרינן דאונן מחלל, וילפינן זה מקרא דכהן גדול שלא יצא לא חילל, כדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, הא אחר שלא יצא חילל, ואעפי"כ אין מחויב מיתה על חילולו, ואיתא בגמ' סנהדרין (פ"ד) דמש"ה לא ילפינן דאונן שעבד, שבזה חילל העבודה, שיהא במיתה, ולא ילפינן בזה חילול חילול מתרומה, משום דחילול בגופיה לא כתיב אלא רק מכללא ידעינן, א"כ גם גבי זר שעבד לא כתוב חילול בגופיה דרק מריבויא ילפינן ליה. א"כ זר אין מחויב מיתה על עבודתו משום חילול אלא מקרא דוזר לא יקרב, והאי קרא דמחייב על העבודות שעבד בלא איסור החילול, זה אינו אלא בארבע עבודות שהם גמר העבודה שזה השימוש, אבל עבודה שיש אחריה עבודה לא חייבה בה התורה מיתה על איסור השימוש, שאין זה שימוש אלא הכנה לשימוש.
כהן מחוסר בגדים דינו כזר שאינו חייב על חילול העבודה אלא על שימושו בלי בגדים
ולפי זה מתורצת קושית התוס' בזבחים (יז: ד"ה אין), שכתבו וז"ל, אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן, מהכא ילפינן מיתה בפרק הנשרפין, דקאמר אין בגדיהן עליהן הוי להו זרים, ואמר מר זר ששימש במיתה, והקשה הרב ר' יעקב מאורלינש, והא מיתה כתיבא בהדיא בפרשה תצוה, עכ"ל. דהיינו, למה הוצרכנו ללמוד שמחוסר בגדים שעבד חייב מיתה מתוך זה שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והרי הם כזרים, והלא במחוסר בגדים גופו יש כתוב מפורש בפרשת תצוה שחייב מיתה?
אכן לפי דברינו, בדיוק נמרץ הביאה הגמ' הלימוד למיתה מהאי קרא, דאילו הוה מייתי הקרא דואתה תצוה, הו"א דמחוסר בגדים מחויב מיתה מפני איסור עצמו, וא"כ הוי אמינא שמחויב מיתה אף על הנך עבודות כמו הולכה וקבלה, על זה שחילל העבודה; משו"ה מייתי קרא דאין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן, א"כ הוי רק כמו זר, דאין חיובו על חילול העבודה שעבד, אלא על איסור שמושו, כמו זר, א"כ אין מחויב מיתה אלא על ד' עבודות, עבודת מתנה ועבודה תמה, דלא כטמא שיש בו חיוב גם על החילול, והוא מחויב על כל שעבד וחילל. [והא דכתב מיתה במחוסר בגדים (שמות; כח, מג), ולפי הנ"ל הוא מיותר דהרי ילפינן מזר; אלא כדי שיהיו שני כתובים הבאין כאחד למעט יושב, כדאיתא לקמן (כג ב)].

ביאור לשונות הרמב"ם בטמא שעבד, במחוסר בגדים ובזר
ולשונות הרמב"ם מדויקים, דבפ"ד מביאת מקדש (ה"א) כתב טמא שעבד במקדש חילל עבודתו וחייב מיתה, דהיינו על כל העבודה שעבד אף בהולכה וקבלה וכדומה, דהרי שיש בו חיוב גם על החלול. אכן בפ"י מכלי המקדש (ה"ד) כתב הרמב"ם, כה"ג ששימש בפחות משמנה בגדים אלו או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבעה בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר 'ששימש'. [ואף שגם בפ"ט מביאת מקדש (ה"א) גבי זר שעבד כתב לשון זר 'שעבד' ולא זר 'ששימש', אכן התם הא מבאר בהדיא שחיובו לא משום החילול אלא משום העבודה שעבד, וביאר בפירוש (שם ה"ב) שזה דווקא בארבעה העבודות. ובשלא רחץ ידים ורגלים (רמב"ם פ"ה מביאת מקדש הל' א, ב) מחויב מיתה על כל העבודות, דמיתה בגופו כתיב (שמות; ל, כ), ומקרא דחוקת עולם ילפינן (זבחים יט ב) שמחלל, וא"כ מחויב על כל העבודות [שקשה, דכיון דילפינן שלא רחוץ ידים ורגלים ממחוסר בגדים א"כ נימא דאינו חייב מיתה אלא בד' העבודות שזר], דמיתה בגופו כתיב על חלולו, דבו האיסור שלא רחץ ידים ורגלים].
למה אין טמא חייב על קבלת הדם וקומץ?
ואין להקשות מדברי הרמב"ם (פ"ט מביאת מקדש ה"ה), ששם מנה העבודות שאין הזר חייב עליהן מיתה ומנה ביניהן הקומץ והמקבל דמים, ואח"כ כתב (שם ה"י) וז"ל, הטמא ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים אינן חייבין [מיתה] אלא על עבודות שהזר חייב עליהן, הרי דעל קבלה וקומץ גם טמא והנך אינן מחויבין, ולדברינו הא טמא מחויב עליהן.
אכן פשוט דיש שני דינים, החילול שחילל, ואיסור השימוש; על איסור השימוש גם טמא אין מחויב אלא על ארבע העבודות שהן עבודות מתנה ועבודה תמה; אבל על איסור שחילל את הקדשים, בזה טמא מחויב על חילולו, ולא זר ומחוסר בגדים. ונפק"מ, אם הטמא יהיה שוגג על איסור חילול, ועל איסור שימוש יהיה מזיד, אז יהיה פטור אם העבודה איננה תמה או שאינה עבודת מתנה.
כמו שאין חילול ע"י אכילת דם בטומאה, כך אין חילול ע"י קבלת הדם בטומאה
ועוד נראה לי, דאם קבל טמא מקצת הדם וטהור קבל מקצת דם בחד זמנא, דאז לא נפסל הקרבן שנחייבנו מטעם חילול הקרבן, אז הטמא ג"כ יהיה פטור ממיתה בידי שמים, דעל הדם שהטמא חילל בקבלתו, אפשר דאין חייבין על זה, דהרי מהאי קרא ד'וינזרו ולא יחללו' ילפינן לחילול ע"י הקרבה בטומאה, וחילול ע"י אכילה בטומאה, א"כ כמו שעל אכילת הדם של קדשים אין חייבים משום אכילת קדשים בטומאה, כדאיתא לקמן (מו א), יש לומר דגם על זה שהטמא חילל את הדם שקיבל ע"י עבודתו, ג"כ אין חייבין עליו משום חילול, דדם מיעטה התורה מאיסור חילול בטומאה, ואת הקרבן הא לא חילל, שהרי גם הכשר קיבל, ויוכשר הקרבן ע"י הקבלה שקיבל הכשר; ועל איסור העבודה של קבלת הדם אין הטמא מחויב מיתה, שהרי איננה עבודה תמה.
טמא אינו חייב על הקומץ משום שבשעת הקמיצה המנחה כבר מחוללת
וכן לא קשה מקומץ, שכתב הרמב"ם שאין חייב על שימושו אף שחילל את המנחה, דהא תיכף כשנגע הטמא בהמנחה נטמאה המנחה ונפסלה, א"כ אין מחויב על חילולו את המנחה ע"י העבודה שקמץ, שהרי כבר המנחה מחוללת, וכדאמרינן (זבחים קח א) שאם נטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף ואכל בטומאת הגוף פטור, ה"נ חילול ע"י העבודה באה אח"כ, ואף שעבודתו עבודה היא, מטעם שאם עלתה לא תרד, וגם שהציץ מרצה, אבל על העבודה אין מחויב מיתה, שהרי אין זו עבודה תמה.
נמצא לפי דברינו שיש בטמא שעבד שני חיובים, חיוב מטעם החילול, וחיוב מטעם שאסור לשמש בטומאה, ואיסור השימוש הוא דווקא בהקטרה וזריקה, ובניסוך המים והיין; לפי זה מיושבת הקושיא על הרמב"ם, איך כתב הרמב"ם (פ"ד מביאת מקדש ה"ד), דמחוסר כפורים שעבד אעפ"י שחילל הרי זה פטור, והא בברייתא דסנהדרין (פג ב) מני מחוסר כפורים בין הנך דאם שימשו חייבים מיתה בידי שמים, וכן כתב הרמב"ם (פי"ט מסנהדרין ה"ב), דמחוסר כפורים ששימש מחויב מיתה בידי שמים.
מחוסר כיפורים אינו חייב מיתה על החילול משום שאינו מחלל אבל חייב מיתה על השימוש שלומדים מזר שחייב על ד' עבודות
אכן לדברינו פשוט, אף דילפינן (זבחים יז א) דמחוסר כפורים שעבד חילל, מקרא דקדושים יהיו ולא יחללו, ומחוסר כפורים איננו קדוש, שהרי מקצת טומאה עדנה בו, כדילפינן מקרא דוכפר עליה הכהן וטהרה; אעפי"כ אין לחייבו מיתה על החילול, דהרי מיתה על החילול ילפינן (סנהדרין פג ב) מתרומה, ומחוסר כפורים הא אין מחלל תרומה, משו"ה מחוסר כפורים אין לחייבו מיתה על החילול; אבל על העבודה שעבד, כיון שפסלתו התורה משימוש, מחויב מיתה על השימוש. א"כ, בהלכות סנהדרין (פי"ט ה"ב), דמיירי באיסור שימושו, כתב הרמב"ם דמחוסר כיפורים ששימש מחייב מיתה, כמו זר ששימש, אבל אין מחויב על שימושו, אלא בהנך עבודות דהוי עבודה תמה ועבודת מתנה; אבל בהלכות ביאת מקדש (פ"ד ה"ד), דמיירי לענין לחייב על חילולו, ע"ז כתב הרמב"ם דמחוסר כפורים פטור ממיתה בידי שמים על חילולו, כיון דחיוב המיתה על החילול ילפינן מתרומה, ובתרומה מחוסר כפורים אין מחלל, אבל על השימוש ילפינן מזר. [ואף דיושב פטור ממיתה, ולא ילפינן מזר, הא קאמר בגמ' (זבחים כג ב) משום דהוי שנים ושלשה כתובים הבאים כאחד, ולא ממעטינן אלא מי שאין חסרון בגופו כמו יושב דבגופו אין חסרון, כמו מחוסר בגדים, שאין חסרון בגופו; אבל מחוסר כפורים דהחסרון בגופו, שהרי יש בו מקצת טומאה לא ממעטינן, ממילא מחויב מיתה על השימוש כזר, אבל לא על החילול]. [לבוש מרדכי, זבחים סי' ד']
טומאת כהנים לצדיקים וקברי צדיקים
ב"ה, קרית צאנז, יום ה' כ"ו תמוז תשכ"ו
א) במ"ש בענין קברי צדיקים אם אינם מטמאים. הנה היה אפשר ליישב בזה הך דנדה דף ע' ע"ב בן שונמית מהו שיטמא וכו' עיין שם, ותמהו דלמה לא שאלו על בן הצרפתית שהחיה אליהו שזה היה קודם מעשה דאלישע עם בן שונמית, ועיין רדב"ז ח"ו סי' ב"א ר"ג.
ויש לומר דהנה התוס' בב"מ קי"ד ע"ב [בד"ה אמר ליה] הקשו היאך החיה אליהו בנה של האלמנה כיון שכהן היה וכו' עיין שם. ואפשר לומר דכיון דבן הצרפתית היה צדיק, וכמ"ש התוס' שם [בסוד"ה מהו שיסדרו] מסדר אליהו רבא שהיה משיח בן יוסף, שפיר החיה אותו, כיון דצדיקים אינם מטמאין.
וא"ש דלא שאלו על בן הצרפתית מהו שיטמא, דכיון שאליהו החיה אותו ע"כ דצדיק היה ואינו מטמא. משא"כ בבן השונמית דאין ראיה שהיה צדיק, דאלישע לאו כהן היה, וכמ"ש בכתובות דף ק"ה ע"ב וכי אלישע אוכל בכורים הוה עיין שם [ברש"י ובתוס'], ולזה שאלו רק על בן שונמית מהו שיטמא. (ושוב הראו לי שכן תירץ בערוך לנר שם). אך המפרשים לא נחתו להכי, ומזה דלא ס"ל הא דצדיקים אינם מטמאין.
ב) אמנם הביאו מהחינוך מצוה רס"ג דס"ל שצדיקים אינם מטמאין. וכשעיינתי בלשונו שם שכתב, שארז"ל כי צדיקים גמורים אינם טמאים ולפי הדומה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיאו נפשם וכו' עיין שם, עלה בדעתי שכוונתו ע"פ הספרי זוטא [חוקת י"א], והובא גם בילקוט פרשת חוקת [רמז תשס"א], הנוגע במת נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא עיין שם, והיינו שמת אין לו טומאה עצמיית באופן שיטמא הוא אלא טומאת אחרים בנגיעה בו.
ואפשר לומר שרק בצדיקים אין עצם גופם טמא במיתתם, דזה כעונש ופגם לנפש אם יש בו טומאה מחמת עצמיותו. וזה הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא וגו', אפילו בצדיק, [ולזה נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא]. וזה הכוונה בחינוך צדיקים אינם טמאים, והוא ע"ד הספרי זוטא, וז"ש לפי שגופם טהור וכו'. אבל מ"מ מטמאים במגעם ודו"ק.
ג) ובדרך אגדה י"ל דמצינו [ברכות י"ח ע"א] צדיקים במיתתן נקראו חיים, ואף שבנוגע לכל דיני התורה דינם כמתים, דרק באשת אליהו וריב"ל דן בתרומת הדשן [פסקים וכתבים סי' ק"ב] והובא בד"מ אבהע"ז סי' י"ז אות ה' ובב"ש סקי"א, משא"כ בצדיקים שמתו ודאי שנקראת אשת המת להנשא וליבום וכיו"ב, וההכרח לומר בזה דהא דקרויין חיים היינו לגבי עצמן שפגם המיתה אינו פועל בגופם, ומ"מ לגבי אחרים אמרינן תורה לא בשמים היא ויש לו דיני מת, ולזה אף שבעצמו אינו טמא מ"מ מטמא אחרים במגעו.
ובזה מובן הא דבסוטה דף י"ג ע"ב י"א לא מת משה וכו' עומד ומשמש, ותמוה [דהא כתיב וימת שם משה ועיין עיון יעקב שם], וע"כ שלגבי אחרים היה מת ולגבי עצמו היה חי. ויעויין בח"א מהרש"א שם שהביא מהך דב"ב ט"ו ע"א אפשר משה מת וכתב וימת שם משה וכו', ושמשום הך קושיא קאמרי כאן דלא מת עיין שם. ובזה מובן דעת ר"ש בב"ב שם שמשה כתבן בדמע, דצ"ב מה התירוץ [ועיין במפרשים שם בעין יעקב], ולהנ"ל א"ש ודו"ק.
ובפרט למ"ש בספר חסידים סי' תתשכ"ט לגבי רבינו הקדוש שהיה פוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות וכו' והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם וכו' עיין שם, ובברית עולם להחיד"א שם מבעלי התוס' על משה, וכן בספרו פתח עינים בכתובות ק"ג ע"א עיין שם, וכיון שמחוייב במצוות שפיר הס"ת כשרה ודו"ק היטב.
ובהאמור י"ל גם בש"ס נדה שם מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין א"ל לכשיחיו נחכם להן, ועיין שו"ת חתם סופר יו"ד סי' של"ז [בד"ה והנה בנדה]. ולדרכינו אפשר לפרש נחכם להן היינו שנתבונן בהם אם היו צדיקים בבחי' הנ"ל, שאם כן לא היו טמאים בעצמיותם ולא יצטרכו הזאה על טומאת עצמן ודו"ק.
ד) ושם ברש"י בן השונמית שהחיה אלישע מהו שיטמא לאחר שהחייהו, ובמהרש"א שהם טעו לומר שהגוף חשוב כמת ואלו החיים אשר באו לו ע"י תפלת אלישע אינם אלא מקריים והגוף הוא עדיין מת ויטמא וכו' עיין שם. ולהנ"ל מובן מאוד שחשבו שע"י המיתה נפסק החיים ואף שאחר כך חי, וכמו אלו הצדיקים שנקראים חיים כשמתו דמ"מ מטמאין אחרים משום עצם המיתה, וה"נ בבן השונמית אף שחי מ"מ המיתה בעצם גורמת שיטמאו במגעו ודו"ק.
ובאמת יל"ע בדברי רש"י דלמה לא פירש מהו שיטמא למפרע, וע"ד מ"ש בברכי יוסף אהע"ז סי' י"ז אות א' להסתפק בהאי דקם רבה ושחטיה לר"ז אם המיתה הזו מפקיע הקידושין וכי הדר חי מילתא חדתא הוא וצריך קידושין חדשים, או דלמא הא דהאשה קונה עצמה במיתת הבעל היינו דוקא כשנשאר מת אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל האדם ולא פקעי קידושי קמאי עיין שם. וא"כ היה אפשר לפרש ג"כ דזה שאלתם אם מטמא למפרע, והשיבם מת מטמא ואין חי מטמא היינו דאינו בגדר מת בכה"ג דאגלאי מילתא שלא היתה מיתה כמות כל האדם.
אמנם בספרי זוטא שם, אמרו בנה של שונמית כשמת כל שהיה עמו בבית טמא היה טומאת שבעה וכשחיה היה טהור לקודש עיין שם, נראה דממה שטימא במיתתו לא פקעה הטומאה ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע, ולזה פרש"י מהו שיטמא לאחר שהחייהו ודו"ק.
ה) והשתא דאתינא להכי י"ל גם בהך דאליהו, שכתוב במדרש שאליהו הנביא [שהוא כהן] נטמא בהבאת רבי עקיבא לקבורה, וכמפורש בדברי אליהו הנביא "שאין טומאה בצדיקים ואף לא בתלמידיהם דמבואר בשו"ת חתם סופר ח"ו סי' צ"ח [בד"ה אבל האמת] לחלק דכשמתלבש בגופו אז הוא ככל אדם מחכמי ונביאי ישראל ותשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, משא"כ כשמתגלה בנשמתו שאז אינו מחוייב במצוות עיין שם, וי"ל גם לגבי גופו ששורה בג"ע התחתון, וכמ"ש בח"ס שם שיש לו חיות בלתי הנשמה וחייב במצוות, דמ"מ כיון שקשור אל עולם הנשמות אינו נטמא.
ולזה אליהו שמצד גופו קשור בעולם הנשמות לו דייקא היה מותר לטמאות לר"ע דייקא שג"כ גופו טהור, והפגם דמיתה אינו נוגע לעולם הנשמות. וז"ש בילקוט משלי ט' [רמז תתקמ"ד] שאמר אליהו שאין טומאה בת"ח וכו' עיין שם, דלפי שאין טומאה בעצמיותו לכן אליהו שהוא מעולם הנשמות יכול להטמאות לו ודו"ק. ואין מזה ראיה לאחרים שגופם טמא בעצמיותם, שלהם גם אליהו אין רשאי לטמא ואף שהוא מעולם הנשמות ודו"ק.
ויש לומר כן גם במשה שאף בחיים חיותו נקרא מלאך, וכמ"ש במד"ר ריש ויקרא, נקראו הנביאים מלאכים הה"ד וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וכי מלאך ה' היה והלא משה היה ולמה קורא אותו מלאך, אלא מכאן שהנביאים נקראים מלאכים וכו', פנחס בשעה שהיתה רוח הקדש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים עיין שם. ובספה"ק הביאו מהכתוב [דניאל ב' י"א] ומלתא וגו' להן אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי, דמשמע דאיכא מלאכים שמדרהון עם בשרא. ועיין באורח לצדיק מהרה"ק מהר"א בנו של הרה"ק הנועם אלימלך זי"ע בפרשת תזריע וזל"ק, כמו ששמעתי מאאמו"ר ז"ל שאמר כמ"פ הלואי שיהיה לבני אדם נשמה טהורה מזדככת כמו הגוף שלי וכ"ז גרמה הנשמה בתורתה ובשכל עליון עד שנעשה הגוף מרכבה שלמה לקדושתו ית' עכ"ל, והדברים מרעישים. וזה מהזדככות הגוף שאף בשעת התפשטות הגשמיות יש לה חיות עליונה מלאכיית. ובאלו שהם בבחי' זאת גם מיתתם כמעט שאינה עושה התפעלות בגופם וקרויים חיים, ולזה גם בחייהם קשורים והדוקים המה בעולם הנשמות והבן.
ומיושב בזה קושיית הפנים יפות פרשת חוקת במ"ש המדרש דמשה היה במערה כשמת אהרן וכן משמע שאלעזר היה שם ואף דאמרינן בזבחים ק"א ע"ב דמשה כהן גדול היה וכו' עיין שם. ולהנ"ל משה שהוא בבחי' מלאך, וכן אלעזר אף שנעשה כ"ג כיון שהיה בבחי' הנ"ל [ועיין ויק"ר סו"פ כ"א], שפיר מותר להם לטמאות לאהרן הכהן אשר בעצמיותו אינו טמא ודו"ק.
ואפשר ליישב בזה גם קושיית הנחלת בנימין מצוה י' דמשה נטמא במגע מת כשהרג את המצרי וטהרה לא היתה לו עד שמיני למלואים עיין שם. ולהנ"ל אפשר דבגוי לרוב גריעותו ופחיתותו נמי אינו טמא בעצמיותו [עיין אוה"ח ריש פרשת חוקת], ואף לדעת הרמב"ם שמטמא במגע [פ"א מטומאת מת הי"ב, ובטושו"ע יו"ד סו"ס שע"ב]. ולזה משה שהיה בבחי' מלאך לא נטמא במת כזה שבעצמיותו אינו טמא ודו"ק.
ובזה י"ל שם בנדה דא"ל נחכם להם איכא דאמרי לכשיבא משה רבינו עמהם, שכוונת האיכא דאמרי להוסיף בזה דכשיבא משה רבינו עמהם נשאל אותו איך נטמא לאהרן וכן למה טימא עצמו בהריגת המצרי, ומתוך תשובתו נדע שיש כאלו שאינן טמאין בעצמיותן ואינם צריכים הזאה וכנ"ל ודו"ק.
ו) ובזה יש לדון לגבי מ"ש ר"ח כהן בתוס' כתובות ק"ג ע"ב [בד"ה אותו] אלמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו וכו' עיין שם, שע"ז רצו כמה לבנות יסוד להיתר, ולדרכינו אין ראיה משם דהא לא קאמר ר"ח כהן שהיה אומר לכל תלמידים הכהנים שיטמאו אלא על עצמו אמר, ומשום דידע בנפשיה שהוא בבחי' הנ"ל וכמ"ש באורח לצדיק, ודייקא לו הותר לטמאות לר"ת דייקא ודו"ק.

וגם מה שהביאו מהזוה"ק פרשת וישלח דף קס"ח ע"א, ובגין כך צדיקיא דמשתדלי באורייתא לא מסתאבי גופא דלהון אלא הוא דכי, כגון אליהו בבי קברי וכו' א"ל צדיקיא לא מסאבי במיתתהון כמה דתנינן ביום שמת רבי בטלה כהונה וכו' עיין שם, לדרכינו אין ראיה משם דאליהו שאני וכנ"ל.
אמנם כבר תמהו בגירסא זו דאיך אפשר שר"א שנפטר קודם רבי יאמר כמה דתנינן ביום שמת רבי בטלה כהונה [עיין נצוצי אורות שם]. ובאמת שאא"ז שר בית הזוהר ראש המקובלים בעטרת צבי שם קיים גי' הספרים דמחקי מן אלא עד דאתעסקו ביה עיין שם, וכן באור החמה נראה להדיא שלא היה לו גירסא זאת ועיי"ש בזהרי חמה, וכנראה שהעיקר כגירסא הישנה שכל הקטע לא היה בו ודו"ק. וכן כתב דו"ז הגה"ק בדברי יחזקאל [בשו"ת סימן א'], וחידוש אצלי שלא הביא מהעטרת צבי ודו"ק.
ז) כל זה כתבתי בדרך אגדה, אבל לעיקרא דמילתא להלכה כבר הרעיש בזה דו"ז בדברי יחזקאל שמה כי מה שיש מקילין ואומרים שמותר לילך על קברי צדיקים הוא טעות ואין להם על מה לסמוך להקל באיסור דאורייתא ח"ו עיין שם. ובאמת לא נזכר בשו"ע שום דעה להקל בזה ח"ו, וידוע מ"ש בתומים בקיצור תקפו כהן סי' קכ"ד שכל דעה שהרב ב"י והרמ"א שמו זכרונו אחרי הדלת אין לחוש לו וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האומר במטבע הקצר שו"ע והגהת רמ"א עיין שם, והרי בשו"ע לא נזכר שום חילוק בזה.
ובפתחי תשובה יו"ד סי' שע"ב סק"ב הביא מבתי כהונה ב"ד סי' כ"ג, דמה שנהגו איזה כהנים להשתטח על קברי צדיקים אין להם על מה שיסמוכו, דאי סמכי אהא דאיתא במדרש הובא בילקוט משלי סי' ט' דאמר אליהו אין טומאה בת"ח ליתא, שכבר כתבו התוס' בפרק המקבל דף קי"א ובפרק הבא על יבמתו דף ס"א שהיה דוחה אותו ועיקר טעמו משום דהוי מת מצוה וכו', ולכן שלא כדין עושין הנוהגין כן עיין שם באריכות. ודו"ז שם הביא מתשובות מהרי"ל סי' ק"נ שכתב להדיא קברי צדיקים מטמאין באהל כדאיתא בתוס' פרק המקבל עיין שם.
וראה בספר האשכול הל' טומאת כהנים [עמ' קע"ד], ואמרו בהנושא יום שמת רבי בטלה כהונה דנשיא היה, אבל לרבו אפילו מובהק או לצדיק דעלמא לא מטמא, דאי הכי מאי רבותא דרבי דבאותו יום בטלה בכל צדיקי עלמא הכי, ודאמר במדרש כשקבר אליהו לר"ע אמר לר"י אין טומאה בת"ח, אין סומכין על הלכות שבמדרשים אם לא נראה שנתקבלו לבעלי תלמוד עיין שם. ובנחל אשכול אות ג' מהא דב"ב נ"ח ומשו"ת הרי"ף סי' שי"ג. ושם ג"כ נקט בלשונו, כי היכי דלפרסם מקום טומאה דלאבדלי כהני מינה עיין שם. ואפילו למ"ש ר"ח כהן הנ"ל מ"מ אין היתר לילך על קברי צדיקים, דרק אותו היום של פטירתו בטלה קדושת כהונה וכמו ברבי.
ח) ובגוף דברי הר"ח כהן עיין ב"י סי' שע"ד שתמה שהרי ר"ת לא היה נשיא ואם התירו להטמאות לרבי שהיה נשיא למה יתירו להטמאות לר"ת שלא היה נשיא, ושמא היה סובר ה"ר חיים דגדול הדור דינו כנשיא, ואף על פי שהגה"מ מספקא להו אי גדול הדור דינו כנשיא ה"ר חיים פשיט ליה עכ"ל. ולהדיא כן באגודה פרק הנושא [סי' קנ"ב] שהיה מטמא לו שהיה גדול הדור. ובמהרי"ט שם בכתובות כתב על דברי התוס' הנ"ל, ואין לומר רבי שאני, דכי היכי דלרבי אטמו הכל כדאמר אין כאן קדושת היום, ה"נ בגברא רבא אחרינא מטמאין לו תלמידיו דהוי דומיא דכל העם בנשיא, א"נ מדאמרינן איפוך ור' חייא הוה עיין שם, והיינו שר"ח כהן דימה תלמיד לרבו לנשיא. ועיין שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד והר"ן, דכהנים נטמאו במיתתו שהכל חייבין לטמא לנשיא עיין שם.
נמצא שכל הפלוגתא דר"ח כהן ושאר בעלי התוס' והראשונים, לפי האגודה והב"י היינו אי גדול הדור כנשיא, ולמהרי"ט נחלקו אי תלמיד לרבו כנשיא, והוא בעיא דלא איפשטא בירושלמי נזיר פ"ז ה"א [דף ל"ג ע"ב] עיין שם, ובביאור הגר"א ביו"ד סי' שע"ד סק"א. אבל מצדיקים מאן דכר שמיה. הרי להדיא שלכו"ע אסור להטמאות לצדיקים, ומכ"ש לילך על קבריהם וכנ"ל.
ט) ובשו"ת טוב טעם ודעת להגרש"ק במהדו"ג ח"ב סי' רל"א ג"כ מסיק, דכהן המטמא אין לו דין כהן וישתקע הדבר ולא יהיה נעשה עוד עיין שם. ובפאת השולחן הלכות ארץ ישראל סי' ב' סי"ח, שיש למנוע מנהג איזה בני אדם כהנים שהולכים על קברי צדיקים וכו', וטעות הוא בידם כי מי גדולים וצדיקים מאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ואדם וחוה והאמהות הק' ויוסף הצדיק ואמרו רבותינו בגמ' שעצמותיהם מטמאין, ורבנן קשישאי וקמאי לא עבדי הכי עיין שם, ובבית ישראל שם ס"ק כ"ה. וע"ע באבני נזר יו"ד ח"ב סי' תס"ט [אות ג'], לפמ"ש הרמב"ן פרשת חוקת שהנפטרים בנשיקה לא יטמאו ע"כ הא דרב בנאה ציין למערת המכפלה משום אדה"ר הקבור בתוכו, ולהבדיל אלף הבדלות משום רישא דעשו ובפ"ק דקידושין עשו ישראל מומר הוה עיין שם. וע"ע בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב [דף ל"ה ע"ב], רבי ינאי אמר או בקבר אפילו נגע בקבר אדם הראשון עיין שם.
וכל הראשונים, רבינו גרשום הרשב"ם התוס' הרמב"ן הריטב"א חי' הר"ן והנמוק"י בחידושיהם בב"ב שם [נ"ח ע"א], פירשו דר' בנאה ציין מערתא משום טומאת כהנים, וכן בתשובות הרי"ף הנ"ל. ובעיון יעקב שמה (להגאון בעל שבות יעקב) כתב דמזה יש להביא ראיה שאף המת שלא ע"י מלאך המות רק ע"י הקדוש ברוך הוא ג"כ יש בו דין טומאה וכו' עיין שם.
י) והיה לי בזה הערה מסנהדרין ל"ט ע"א, אלקיכם כהן הוא וכו' כי קבריה למשה במאי טביל וכו' א"ל בנורא טביל עיין שם, וברש"י דדריש ליה הכי כל מי שאינו יכול לבא באש וכו', ועיי"ש במהרש"א ובעיון יעקב דנחתו להכי שגבי הקדוש ברוך הוא לא שייך זה, אבל לגבי משה גופא נראה להדיא שסברו ג"כ שלדין טומאת מת אין לחלק, וכמו שהוכיח העיון יעקב הנ"ל מהך דר' בנאה ודו"ק.
ולפי מה שכתבתי בדרך אגדה יש מקום לומר לפי מה דאיתא בב"מ פ"ה ע"א בר' זירא דלא הוה שלטא ביה נורא עיין שם, דבצדיקים כה"ג נמעט נמי מדין טומאת מת, בכה"ג שליכא עצם הטומאה רק לנוגע כספרי זוטא הנ"ל ודו"ק היטב.
יא) והיה לי להעיר שדו"ז בדברי יחזקאל בתשובתו העיר על רש"י ב"מ פ"ה ע"ב גבי ר"ל דמציין מערתא דרבנן דאמאי רק מערתא דרבנן עיין שם, ובש"ס ב"ב [נ"ח ע"א] נמי גרס הרשב"ם מערתא דרבנן וכתב אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו לרשות ליכנס בקברי צדיקים אבל אחר לא כדאמרינן גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן עיין שם, וא"כ יש לפרש נמי גבי ר"ל בכה"ג [שבמערתא דרבנן רק הוא היה יכול לציין], וכנראה מגופא דעובדא דאיעלמא מיניה מערתא דר"ח עיין שם.
ואולי יש לפרש בזה האופן ברש"י שכתב רק שלא תארע תקלה ע"י צדיקים, דהנה בודאי הך רק בצדיקים גמורים וגדולים, ולזה חשש ר"ל שכיון שלא ניתן רשות לבני אדם להכנס ונעלמים מעין רואה יכשלו בהם, משא"כ במערות סתמא הלא כל אדם רואה אותם ונכנסים בהם וליכא חשש שיבאו למכשול, שהמכשול יוכל להיות רק בצדיקים שלא ניתן רשות להכנס, וזה נכון בס"ד. ועכ"פ ברור שאף בכה"ג שייך דין טומאת מת ודו"ק.
על כל פנים מי יהין ח"ו להקל כנגד המפרשים הראשונים והאחרונים וכל הפוסקים שכתבו כן להלכה פסוקה בלי חולק, באיסור דאורייתא החמור של טומאת כהנים. ובעוה"ר שאין לנו כהנים בעבודתן ונשאר לנו לפליטה רק קדושת כהונה עכ"פ לענין טומאת מת, מי יערוב בנפשו להקל ח"ו בזה ודו"ק. [שו"ת דברי יציב]
עוד בענין טומאת קברי צדיקים
 שיל"ת ב' אויפאלו ג' חקת תרס"ב לפ"ק.
שוכ"ט לידידי הרבני המופלג, מלא פלג, חו"ש כמו"ה אהרן זאב גלויבער נ"י בק"ק ב' טשאבא:
מכתבו הגיעני ובדבר אשר האריך אם צדיקים מטמאין במותם ונתקשה בתוס' כתובות ק"ג ע"ב ד"ה אותו שכתבו שרבינו חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו וכו' משום דצדיקים אינם מטמאין במותם, והקשה מדברי רש"י בחומש פרשת נשא בפסוק וישלחו מן המחנה שכתב דטמא מת מותר במחנה לויה והוא מגמ' פסחים ס"ז, ואמרינן שם לא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו, וא"כ מי לנו גדול כיוסף הצדיק ושפיר לקח עצמותיו עמו במחיצתו שאינו מטמא וליכא הוכחה דשאר מת מטמא מת מותר במחנה לויה, וכן תקשי לדבריו מאנשים שהיו טמאים לנפש אדם בין למ"ד סוכה כ"ה נושאי ארונו של יוסף היו ובין למ"ד מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקים בנדב ואביהו הא צדיקים אינם מטמאין, ושמעתי קושיא זו מבני הבחור החו"ש כה' משה נחום נ"י בשם הגאון מוהרש"ק [עיין בטוטו"ד מהדו"ג ח"ב סימן רל"א]:
הנה יעיין בש"מ שם דלאו משום דצדיקים אינם מטמאין בטלה כהונה אלא משום שהכל חייבים לטמא לנשיא וכתב הפלא"ה שם דמתוס' משמע דלכל ת"ח מופלג בדורו כר"ת מותרים לטמאות ועיין פסחים דף ע' ע"ב וטעמא נ"ל דהרי אמרינן בשבת ק"ה ומו"ק כ"ה דחכם שמת הכל כקרוביו ע"ש ועיין ביו"ד סוס"י שע"ד וא"כ כמו שמותר לכהן לטמאות לקרובים ומ"מ הוא טמא וחייב כרת על ביאת מקדש ה"נ בצדיקים וחכם מופלג מותר לטמאות אבל חייב על ביאת מקדש, והכי דייק לישנא דקאמר בטלה כהונה ולא אמר בטלה טומאת מת אלא ודאי דטומאת מת לא בטלה לשאר דברים ודיני טומאה רק כהונה בטלה שכהן מותר לטמאות לו, וכן לישנא דהרבינו ח"כ הייתי מטמא לו משמע הכי דמטמא אותו אלא דמותר לטמאות וא"כ לק"מ ועיין מל"מ פ"ג ה"י מאבל מבואר כמ"ש דרק כהונה בטלה אבל הם טמ"מ ע"ש [מלשון החינוך מצוה רס"ג קצת לא משמע כן]:
ועונ"ל דהרי דעת הראב"ד פ"ה מנזירות דקיי"ל כרבה בנזיר מ"ב דטומאה וטומאה לא ואפילו פירש מן המת וחזר ונגע פטור והכהנים בזה"ז טמאי מתים הם ועוד אין עליהם חיוב טומאה, ונ"ל דאף דאמרינן בנזיר שם דשלא בחיבורין חייב היינו משום דכל זמן שנוגע במת כל הנוגע בו טמא ז' וכשפירש מן המת הנוגע בו טמא רק טומאת ערב וס"ל לראב"ד דזה דוקא אם הדבר נוגע להלכה ולמעשה משא"כ בזה"ז שכולנו טמאי מתים דליכא אפר פרה א"כ בלא"ה כל אדם טמא טומאות ז' שוב ליכא חילוק בין בחיבורים בין שלא בחיבורים, ועיין בתשובת רשב"א סי' שכ"ד שר"ת התיר כניסת כהנים לביה"ק דהלכה כר"ע דאמר נטמא ביום פטור לפי שאינו מוסיף יום על ימים ואפילו אוסר ר"ע לכתחילה מ"מ טומאתן בו ביום מדבריהם הוא וגדול כבוד הבריות ע"ש וא"כ במוסיף יום על ימים דחייב גם לר"ע היינו בזמן שהיה אפר פרה ומשום שהיה אפשר לו ליטהר יום אחד קודם אבל עכשיו דליכא אפר פרה אפילו ביום אחר אינו מוסיף יום על ימים דהא א"י ליטהר שפיר אין איסור לטמאות למת רק מדבריהם וטומאה דדבריהם דוחים מפני כבוד הבריות כדאמרינן ברכות כ' ואף דלא קיי"ל כראב"ד ור"ת מ"מ אפשר דר"ח כהן כוותייהו ס"ל ולכן אמר שהיה מטמא לו ועיין בדג"מ סי' שע"ב ובשו"ע סי' שע"ג ס"ז ובחת"ס יו"ד סי' של"ח, אבל עכ"פ טמא הוא וכ"ש בזמן שהיה אפר פרה דאפילו טומאת כהנים לא הותרה ושפיר מוכח דמת וטמא מת מותר במחנה לויה וגם האנשים שהיו טמאים בין נושאי ארונו של יוסף ובין נתעסקו בנדב ואביהו וא"ש:
ואמנם בתוס' ב"מ קי"ד ע"ב כתבו וכן מצינו [ילקוט משלי ט' סי' תתקמ"ד בשינוי לשון קצת מדברי תוס' וזוה"ק פרשת וישלח דקס"ח ע"א] כשהיה קובר את ר"ע [היינו אליהו] היה דוחה שא"ל וכי אינך כהן א"ל צדיקים אינם מטמאין ודחה אותם כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה וכו', הרי שכתבו תוס' דהא דצדיקים אינם מטמאין היה רק דחייה:
אבל לפענד"נ דתוס' לשיטתייהו דס"ל סדא"ו מה"ת לחומרא וא"כ נהי דזה אמת דצדיקים אינם מטמאין אבל מאן מפיס ומי יודע אם הוא צדיק גמור שאינו מטמא והרי אדם יראה לעינים ואין מורין דין עפ"י נבואה ורוה"ק עיין ב"מ בצלעות הבית סי' א' ובמק"א הארכתי בזה [ע"ל סי' של"א ושל"ב] ואפי' ע"י בת קול אין מורין דלא בשמים כמעשה דתנור עכנאי ועיין ישמח משה פרשת שמיני אלא דמידי ספיקא לא נפקא שמא הוא צדיק גמור ואינו מטמא ולהכי דחי אותם אליהו הצדיקים אינם מטמאין ואי סדא"ו מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא שפיר מותר לטמאות לו משום גדול כבוד הבריות, אבל תוס' ס"ל דסדא"ו מה"ת לחומרא לכן כתבו דהוי רק דחייה, אבל ר"ח כהן אפשר דס"ל כדעת הרמב"ם דסדא"ו מה"ת לקולא ושפיר אמר שהיה מטמא לר"ת דעכ"פ ספק הוא אולי הוא מצדיקים שאינם מטמאין, וכ"ז לענין טומאת כהנים שהוא לאו בעלמא אבל לענין ביאת מקדש ושילוח מחנות שהוא בכרת כבר כתב כ"מ פ"ט מטומאת מת הי"ב דבספק כרת מודה רמב"ם דספיקו לחומרא ושפיר מוכח מדלקח ארונו של יוסף עמו במחנה לויה דמת וטמא מת מותר במחנה לויה דאל"כ היה אסור מספק, וכן אנשים שהם טמאים לכנס לעזרה שפיר באו לשאול מה יהא עליהם בעשיית פסח ואכילת קדשים שהוא בכרת בטומאת הגוף ולק"מ קושיתיו, ומבואר דלהני טעמים אין הלכה כרח"כ, ועיין פ"ת סי' שע"ב אות ב', ואלקי הצבאות יעשה עמנו לטובה אות, עדי יחוש ישיעות הנביאות, כנפש ידידו החותם בברכת התורה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל [שו"ת בית שערים יו"ד קמ"ח]  

משנת העמרמי - הערות הגאון רבי מנשה הקטן זצ"ל
בדין טומאה לנשיא כדברי רבינו כאן מבואר להדיא בירושלמי ברכות פ"ג ה"א וירושלמי נזיר פ"ג ה"א וז"ל מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא כד דמך רבי יודן נשיאה אכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום כד דמך רבי יודא נשיאה בר בריה דרבי יודה נשיאה דחף רבי חייא בר אבא לר' זעירא בכנישתא דגופנא דציפורן וסביה וכו' אמר רבי נסא במיתתן עשו אותן כמת מצוה ע"כ הרי מפורש דהטעם שבטלו טומאה לכהונה הוא משום דעשאוהו כמת מצוה הוי, ועיין רמב"ם פ"ג מאבל ורדב"ז וכ"מ שם ובארחות חיים (לרא"ה) יו"ד סי' ע"א נשיא שמת הכל מטמאין לו ואוננין עליו לפי שהכל חייבין בכבודו עשאוהו כמת מצוה ע"כ, ועיין משנה הלכות ח"ג סי' קכ"ז. אבל הרמב"ן ז"ל פ' חקת כתב דקברי צדיקים אינם מטמאין וז"ל וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין והחינוך מצוה רס"ג כתב וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת שארז"ל כי הצדיקים גמורים אינם מטמאים, ולפי הדומה שהכוונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיאו נפשם אבל סייעה לזכותם ע"כ תעלה נפשם בנשיקה ועל גוום ישכון אור זרוע לעולם ע"ש. והקושיא מפורסמת על דבריהם ז"ל מעצמות יוסף בגמ' סוכה ומישאל ואלצפן דמי לנו גדול מהם, גם הקשו מרבי בנאה דמציין מערתה דאבות בגמ' בבא בתרא, ובענייתי הקשתי עליהם מרבן של ישראל משה רבינו דאמרינן בסנהדרין ל"ט ע"א שאל וכו' אלקכם כהן הוא כי קא קבר למשה במה קטבל ומשני ועיקר טבילות בנורא ע"ש. וקצת אמרתי ליישב בדיוק לשון הרמב"ן ז"ל והחינוך ז"ל שכתבו כי צדיקים הנפטרים בנשיקה אינם מטמאין וא"כ י"ל דדוקא הנפטרים בנשיקה אבל יוסף ונדב ואביהו י"ל דלא בנשיקה מתו דלא כתיב בהו נשיקה אף שצדיקים גמורים היו מ"מ יש לחלק בין מתו בנשיקה ללא מתו בנשיקה והבן, ובפרט אם נאמר לפי מה שאמרו בגמ' סוטה מפני מה קרא יוסף עצמות בחייו וגם שאמרו רקב עצמותיו קנאה גם בנדב ואביהו י"ל שבחטאם מתו אף שהיו צדיקים גמורים מ"מ לא מתו בנשיקה (הגם שבמקום אחר כתבתי דבנשיקה מתו דכתיב בקרבתם לפני ה' וימותו ושבעים פנים) אבל כל זה לקושית אחרונים אבל משה רבינו ודאי קשה דהרי במשה מפורש שבנשיקה מת כמשז"ל מיתה שהתאויתה לה ואפה"כ אמרו דמטמא. ואף דבר זה מדברי אגדה הוא ואין למדין הלכה מאגדה, ועיין נוב"י מ"ת סי' קס"א ושו"ת שבו"י ח"ב סי' קמ"ט אבל עיין תוס' חולין פ"ח ע"א ואין ראי' מן המדרש משמע דאי הוה ראי' הוה מביאין ראי' מן המדרש ורשב"א מגילה ט"ו על קושית התוס' למה לא גירש מרדכי את אסתר, ורי"ו נתיב י"ד ח"ב ושמא יקשה אדם עלינו ממה שמצינו באגדה וכו' ועיין עוד ברכ"י או"ח סי' רט"ו ס"א ותוס' ב"ב ע"ד ובשו"ת משנה הלכות ח"ב סי' מ"ד הארכתי בזה ע"ש. מ"מ גילוי מילתא הוי דאל"כ לישני ליה צדיקים אינם מטמאין ובפרט כי הא מילתא דקברי צדיקים אינם מטמאין נמי מאגדה הוא בתד"א הביאוהו התוס' ב"מ קי"ד באליהו שקבר את ר"ע. וקצת יש ליישב לפי מה שכתב שם ביד רמ"ה דמה שתי' בסנהדרין הקדוש ברוך הוא בנורא טבל לקיים מה שנאמר ענה כסיל כאולתו דח"ו דאיכא טומאה קמיה קב"ה דהא כל הטינופות לא יטנפוהו ח"ו שיצטרך טבילה ע"כ, ולפי זה י"ל דבאמת לא צריך טבילה אבל לא מוכרח דאדרבה י"ל שהרי הרמ"ה ג"כ לא כתב הטעם דאינו מטמא אלא נתן טעם דכל הטינופות לא יטנפוהו משמע דלעולם מטמא אלא שח"ו שיטמא להקב"ה, וקב"ה הוא טהור ושמו טהור, ברא לנו לב טהור, ממקור טהור, קדוש ה' צבאות. ונשלמו ההגהות, בנפשות צדיקים טהורות, שבח והודאות, למאות ולאלפים ורבואות, לאלקים צבאות, רוכב בערבות, וכאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות, בפרוע פרעות, ובהרים וגבעות, יראינו מתורתו נפלאות, וברחמיו יצילנו משגיאות וטעות, ויעשה עמנו לטובה אות, להחיש בימינו קץ הפלאות, ויראו עינינו בציון נחמות, וירושלים בבנינה באקדמות, ובעל מלחמות בשונאינו יעשה נקמות, ובטובו יחיה כל הנשמות, ויציצו כעשב עלי אדמות, והשיב לב בנים על אבות.

עוד בענין הנ"ל
בכתובות ק"ג ע"ב במעשה דאשכבתיה דרבי איתא "אותו היום בטלה קדושה" ובתוס' שם מצינו ב' פירושים. א' ביום מיתת רבי בטלה קדושה מן העולם שלא הניח כמותו קדוש וטהור ומשום כך נקרא רבינו הקדוש וכונת חז"ל כעין מה שאמרו בסוף מסכת סוטה משמת רבי בטלה ענוה וכדו', אך התוס' הביאו מר"ח כהן שפירש שבו ביום בטלה קדושת כהונה והתירו לכהנים להתעסק בכבודו, ואמר שאילו היה במיתתו של ר"ת היה מטמא לו וכמו שאמרו באשכבתיה דרבי דבטלה קדושה היינו קדושת כהונה, ובאמת כן הוא בגירסא בירושלמי ברכות פ"ג דהכריז ר' ינאי במיתתו של ר' יהודה הנשיא "אין כהונה היום", ולכאורה משמע מזה דאין צדיקים מטמאין במת. וכך כתב שם לפרש בהגהות הרש"ש, וכ"כ באגרא דכלה לבעל הבני יששכר בפרשת בהעלותך עי"ש.
אך באמת חזינן בכל רבותינו הראשונים שם דאין זה משום שאין צדיקים מטמאין אלא דמשום כבוד הנשיא שכולם יתעסקו בקבורתו ובכבודו עשוהו כמת מצוה שמותר לכהנים לטמאות לו וכמבואר בדברי הריטב"א והר"ן שם, והריטב"א האריך בזה גם במגילה ג' ע"ב וכך הוא גם ברמב"ם פרק ג' מהלכות אבל הלכה י' "נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים עשאוהו כמת מצוה לכל מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננין עליו" הרי דמותר לכהן לטמא עצמו לנשיא ישראל ולא משום שאין הצדיק מטמא וכ"ה בירושלמי נזיר ל"ג ע"ב וברכות כ"ג ע"ב כמו שהביאו הראשונים שם.
והבית יוסף והב"ח ביו"ד סימן שע"ד ביארו שנחלקו ר"ח כהן עם בעלי התוס' אם גדול הדור דינו כנשיא בזה וגם משום כבודו התירו טומאת כהנים כדעת רח"כ שאמר שהיה מטמא עצמו לכבודו של ר"ת או שמא לא אמרו כן אלא משום כבוד הנשיא ולא משום כבוד התורה, ובשו"ע סי' שע"ד סי"א איתא דמותר לכהן לטמא עצמו לנשיא עי"ש, ולפי"ז אין כלל ראיה דצדיקים אינם מטמאין ואדרבה מוכח מזה דגם רבינו הקדוש היה בו טומאת מת אלא שהתירו לכהנים לטמאות לו משום כבוד הנשיא אך לא התירו אלא ביום מותו ושעת קבורתו וכמו שאמרו אותו היום בטלה קדושה, ובירושלמי אמרו אין כהונה היום אבל בודאי אין מזה היתר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים.
ולכאורה תימה גדולה על הרש"ש והאגד"כ שלא ראו את כל דברי הראשונים הנ"ל, אמנם גם לדרכם יש בית אב בכד הקמח לרבינו בחיי (סוף שער אהבת ה') דבטלה קדושה משום שרבי מת בנשיקה ולא היה מטמא באהל עי"ש.
ב          
אמנם במדרש משלי פ"ט והובא גם בילקוט שמעוני משלי רמז תתקמ"ד איתא "מעשה היה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ור' יהושע הגרסי תלמידו משמשו, ערב יוה"כ נפטר ממנו והלך לביתו, בא אליהו ועמד על פתח ביתו וא"ל כהן אני ובאתי להגיד לך שר"ע מת בבית האסורים, מיד הלכו שניהם לבית האסורים והשכיבו את ר"ע על המטה ויצאו, מיד נטפל אליהו ונטלו על כתיפיו, וכשראה ר' יהושע כך א"ל לאליהו, רבי והלא אמרת לי אמש שכהן היית וכהן אסור ליטמא למת, א"ל דייך ר' יהושע בני, חס ושלום, שאין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם", הרי לן שאין טומאה בתלמידי חכמים.
אך אף בזה דעת התוס' ביבמות ס"א ע"א ובב"מ קי"ד ע"ב שלא א"ל אליהו כך אלא בדרך דיחוי בלבד ועיקר הטעם שנטמא לו משום שר"ע היה מת מצוה ממש וכך פירש מה דאיתא בב"מ שם שאליהו היה בבית הקברות של נכרים ואמר לרבה בר אבוה דהלכה כרשב"י דקברי עכו"ם אין מטמאין באהל, וכתבו דלא אמר כן אלא בדרך דיחוי בעלמא ועיקר טעמו משום דרוב ארונות יש בהם פותח טפח. וכ"כ המאירי שם, עי"ש, (ועיין בספר האשכול (ח"ב עמוד  על הא דאל"א "אין סומכין על הלכות שבמדרש אם לא שנראה שנתקבלו לבעלי התלמוד")
אמנם רבים מן הראשונים הוכיחו ממדרש זה דבאמת אין טומאה בצדיקים עיין רמב"ן בפירושו עה"ת בפרשת חוקת ובחינוך מצוה רס"ג וברבינו בחיי בפרשת אמור, (והרמב"ן כתב "וטעם טומאת המת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין והוא שאמרו צדיקים אינם מטמאין" וביבמות שם דחה את מש"כ התוס' שאמר כן בדרך דיחוי דאיך יאמר בדרך דיחוי דבר שאפשר לבא ממנו לידי מכשול), אלא שגם מדבריהם מבואר דאין הדברים אמורים בכל צדיק וצדיק אלא במי שמת מיתת נשיקה שאין מיתתו ע"י מלאך המוות ולכן אין בו טומאת מת עיין בדבריהם (אמנם דעת הרמב"ם במו"נ דאין מיתת נשיקה אלא במשה ואהרן ומרים שעליהם אמרו חז"ל בב"ר י"ז שמתו מיתת נשיקה עי"ש, ועיין ב"ב (יז' ע"א) דששה לא שלטא בהם מלאך המות, אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים, ויש להעיר מרש"י בפרשתנו שבנ"י אמרו על מיתת אהרן "מי שעמד נגד המלאך ועצר את המגיפה מלאך המות שולט בו" עד שמשה הראה להם מטתו של אהרן, ולדברי הראשונים הנ"ל מיתת נשיקה אינה ע"י מלאך המות ואפשר דאה"נ, אך משה העדיף להראות להם מיטת אהרן מלפתוח להם שערי מות, ודו"ק.(ועצם היסוד דאין טומאת מת אלא במי שמת ע"י מלאך המות ולא במי שמת בנשיקה, כתוב בזוהר (ח"א קפ"ה ע"א) דמשו"ה אין צדיקים מטמאים, וכ"ה שם (קס"ח ע"א) עי"ש.
וא"כ גם לדברי ראשונים אלו אין סמך מדברי המדרש להתיר לכהנים להטמאות לקברי צדיקים דמי יגלה עפר מעינינו לדעת איזה צדיק מת מיתת נשיקה והלא הנסתרות לה' אלקינו ובהדי כבשי דרחמנא למה לן וברור לפי"ז דאין היתר לכהן להשתטח על קברי צדיקים.
וראיתי באבני נזר יו"ד סי' תס"ו אות י"ז חידוש גאוני ונאים הדברים למי שאמרן, דצדיק שנהרג ע"י אדם אין בו טומאת מת אבל אם מת מיתה טבעית מטמא, דשני טעמים יש בטומאת מת, א' משום ג' טיפות מרה שמטיל מלאך המות לגוף האדם להמיתו וכמ"ש הרח"ו, ב' משום דהקליפות וכוחות הטומאה נדבקים במנא דקדושה כמ"ש בזוה"ק (ח"ג דף פ"ח), וטעם זה לא שייך בצדיקים שגופם קדוש בעצם ולא לבוש בעלמא לקדושה, ולפי"ז חידש דצדיק הנהרג ע"י אדם אינו מטמא טומאת מת דממ"נ שני הטעמים לא שייכי בי' דבזוה"ק (ח"א קי"ד) מבואר דהנהרג ע"י אדם אין מיתתו ע"י מלאך המות עי"ש, ואף שהדברים מתקבלים בשילוב של פלפול וקבלה מ"מ אין לסמוך עליהם להלכה כמובן.(ועיין באבני נזר שם סימן סי' תס"ט דאף לחדש הלכה לפי טעמי המצוות, הטעמים שבזוה"ק עדיפי ויש  לקבוע הלכה לפיהם ויש לקבוע הלכה לפיהם, ועדיין צ"ע).
ג
ומקורות רבים יש לכאורה דפשיטא דגם צדיקים מטמאים בטומאת מת ונפרט כמה מהם.
א' בסנהדרין ל"ט ע"א א"ל ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם כהן כשקבר את משה במאי טבל א"ל בנורא, ולמה לא א"ל דאין צדיקים מטמאין ומי לנו גדול ממשה, אך באמת יש לדחות דכבר כתב הרמ"ה שם דהשיב לו לקיים מש"כ ענה כסיל כאולתו דודאי אין טומאה בקב"ה, וא"כ אין להביא ראיה דלשיטתו האוילית ענהו.
ב' מישאל ואליצפן נושאי ארונו של יוסף נטמאו ונדחו לפסח שני ומי לנו צדיק גדול מיוסף הצדיק, וכבר כתבו האחרונים ראיה זו וכבר הקדימן המהרי"ל בסי' ק"נ אות ו' .(ועי" באגרא דכלה לפלפל בזה).
ג' בב"ב נ"ח ע"א מבואר דר' בנאה היה מציין קבורת הצדיקים ואף את קברו של אאע"ה במערת המכפלה ומבואר שם ברשב"ם שציין זה כדי שלא יכשלו הכהנים, וכן מבואר בב"מ פ"ה ע"ב דריש לקיש היה מציין מערתא דרבנן וברש"י שם שהכהנים לא יכשלו על ידם, הרי דגם בקברי צדיקים היו הכהנים נזהרין ומוזהרין מלהיטמאות.
ד' בברכות כ"ח ע"ב אמר רבי יוחנן בן זכאי לפני מותו פנו כלים מפני הטומאה הרי דצדיק מטמא באהל, ויש לדחות דריב"ז בענותנותו לא האמין בעצמו וכדרכן של צדיקים החזיק את עצמו בשפלות ולא בצדקות והרי אמר שם לתלמידיו בבכיו שאינו יודע באיזה דרך מוליכין אותו וא"כ לא יפלא שחשש לטומאת אהל במותו, ומשום כך אין להוכיח גם מה דאיתא בעץ החיים שער הגלגולים הקדמה ל"ט דהאריה"ק צוה לפני מותו לר' יצחק הכהן תלמידו לצאת מחדרו, דבענותנותו לא החזיק עצמו בצדקות, וכ"כ כן בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג סי' ס"ד, וראיתי ביוסף דעת להגרי"ש נתנזאהן יו"ד סי' שע"ג שהביא ראיה מהא דריב"ז ויש לדחות כמבואר.
ד
וכבר דנו בשאלה זו למעשה גדולי הדורות, ובפתחי תשובה בסימן שע"ב סק"ב הביא משו"ת בתי כהונה שאוסר, וכן בשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג סי' רל"א האריך מאד לאסור לכהנים ליכנס לאהל על ציון קדשו של מהר"ם מטשרנוביל, ועיין אמרי יושר ח"א סי' ל"ד שדן באופן עשיית האהל על צ"ק של הצדיק רד"מ מטשורטקוב שלא יטמא באהל ולא עלה על דעתו להתיר בלא"ה וגם הצה"ק משינאוע בתשובה שנדפסה בסוף דברי יחזקאל על התורה סי' א' אסר בתוקף רב עי"ש, ועיין עוד מש"כ לאסור בפאת השלחן הל' ארץ ישראל פ"ב סי' י"ח, ועיין בשד"ח ח"ט (עמוד 56) שכתב בזה אריכות נפלאה, ותמצית דבריו שאין יסוד להיתר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים.
ולעומת זאת יש מן האחרונים שהראו קצת פנים להיתר ע"ש בשו"ת מנח"א דמשמע מדבריו שהיה מוצא מקום להתיר לולי שחשש שכל אחד יבנה במה לעצמו ומי זה שיקום ויאמר שפלוני לאו צדיק הוא, וגם בשו"ת בית שערים סי' תמ"ח הראה פנים שוחקות ודן בזה בדיני ספיקות, ובאגרא דכלה פרשת בהעלותך כתב דהמנהג בארץ ישראל שכהנים הולכים להשתטח על קברות הצדיקים עי"ש.
אך באמת לא מצינו בזה מנהג ברור, והשדה חמד היה בארץ ישראל והאריך מאוד ולא כתב מנהג בזה ועיין עוד בשו"ת זית רענן ח"ב סימן כ"ו שנשאל מא' הגר"ש סלנטר רבה של ירושלים אם מותר לכהנים להיכנס  לאהל בקבר רחל ושניהם כתבו בזה איסור גמור, ומאידך כתב החיד"א בספרו פני דוד בפר' בשלח שהמנהג להקל בזה, וכן בספר טהרת מים בקונטרס שיואי טהרה אות ט' שהמנהג בא"י להקל ואין פוצה פה ומצפצף, עי"ש.
ה
והנה לכאורה יש לדון להתיר מכח ספק ספיקא, דאפשר דמ"מ הוי ספק אם קברי צדיקים מטמאין וספק אם הלכה כראב"ד בפ"ה הי"ז מנזירות דכהן שכבר נטמא בטו"מ שוב אין עליו איסור להטמאות, וכבר כתבו המל"מ בפ"ג ה"א מאבל ובדגול מרבבה ביו"ד שע"ב דלכאורה יש להתיר לפי"ז לכהנים לטמא לקברי עכו"ם משום ס"ס, ספק אם קברי עכו"ם מטמאין (נחלקו הראשונים אם הלכה כרשב"י ביבמות ע"א ס"א דאין קברי עכו"ם מטמאין באהל או כרשב"ג דמטמאין, התוס' שם פסקו כרשב"ג ודעת הרמב"ם בפ"ג ה"ג מאבל ובטו"מ א' י"ג כרשב"י ואכמ"ל) וספק אם הלכה כהראב"ד או לא.
אך באמת אין לעשות מזה ס"ס דכבר נתבאר דאין כלל ספק שקול אם צדיקים מטמאין וכמעט שאין סמך בראשונים ובפוסקים להניח שאין מטמאין משא"כ לגבי קברי עכו"ם שנחלקו בו תנאי והראשונים והפוסקים וגם בשו"ע בסי"א נשאר בספק וכתב המחבר דנכון להזהר. ועוד דגם בדגו"מ חזר בו שם ובד"ה "אמר יחזקאל" כתב דנמלך בדעתו דאפשר דגם להראב"ד יש איסור תורה אלא שאין מלקות עי"ש, ובשו"ת חת"ס יו"ד של"ח העיד שהיה עם רבו הגה"ק ר' נתן אדלר כשביקר אצל הנוב"י ושכנע אותו שיש איסור דאורייתא אף להראב"ד ועל ידו חזר בו הנוב"י, אך ברעק"א שו"ת תניינא סי' י"ח נקט דלהראב"ד אין איסור כלל ועיין שואל ומשיב מהדו"א ח"א סי' ש"ה – שי"ז פישר בין הדעות ונקט דיש איסור דרבנן עי"ש. ומ"מ אין לעשות בזה ס"ס, וכבר הארכתי במק"א דבודאי אין לדון על כהני זמנינו דין ספק כהנים ולצרף ספק זה לס"ס דהלא מברכין כל יום על נשיאת כפים ועל פדיון הבן ואכמ"ל. (אמנם בגליון מהרש"א יו"ד סימן שע"ב צירף ספק זה דכהנים בזה"ז לס"ס).
ובספר אביר הרועים מובא שלאחר הסתלקותו של השפת אמת שאלו זקני החסידים את האבנ"ז אם מותר לכהנים להטמא לכבודו, ואמר להם ששאלה זו נשאלה בהסתלקות הרבי מקוצק והחי' הרי"ם קבע נחרצות שאסור לכהנים לטמא למת אפילו במיתת צדיקים.
מסקנא דמילתא חלילה להתיר לכהנים להשתטח על קברי צדיקים כמבואר. [הגר"א וייס שליט"א] 
שבת שלום ואורות אין סוף!!!!