יום ראשון, 18 ביוני 2017

אורות הגבעה פ' קרח


                                   אורות הגבעה פ' קרח תשע"ז  


העלון השבוע מוקדש להצלחת ידיד נאמן, אהוב למעלה ונחמד למטה [וגם נחמד למעלה ואהוב למטה], צדיק נסתר המבקש להישאר בנסתריותו, שתרם תרומה משמעותית להצלחת המפעל. יה"ר שה' ירעיף עליו ממרומים שפע אין סופי בשגם וברוח יחד עם רעייתו החשובה וכל בני ביתו ויגיל וישיש תמיד מתוך שמחת הלב ושלות הנפש!!! תיאור: 

"ויאמר משה אל קרח, שמעו נא בני לוי, המעט מכם כי הבדיל ה' אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה. לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו". [פרק ט"ז ח' - י"א]

ועלינו לבאר מה היא הראיה ממש"כ בפסוקים ט' י' שלכן אתה וכל עדתך נועדים אתם על ה' ולא על אהרן, והרי קרח אמר בפסוק ג' ומדוע תתנשאו על קהל ה', דהיינו שאתם מתנשאים מדעתכם ומעצמכם ולא מכוח ציווי עליון וכיצד מבואר מכל מה שאמר משה שאין זה תלונה על אהרן אלא על ה'. ועיין בזה באוה"ח.

ונראה לבאר כך [עפ"י הס' די באר]: האדם מטבעו מלא וגדוש באינטרסים אישיים המעוותים את יכולתו להיות אובייקטיבי. קשה מאד לקבל החלטות הנקיות מכל נגיעות אישיות ומשיקולים טהורים בלבד. וכבר אמר החכם מכל אדם במשלי [פט"ז ב'] 'כל דרכי איש זך בעיניו'. וכן כתוב [שם בפכ"א ב'] 'כל דרך איש ישר בעיניו' והיינו שע"י נגיעותיו ורצונו יחשוב על דרכו שישרה היא ושאינה באה ע"י נגיעות כלל אלא שזכה וטהורה מנגיעות היא ההחלטה, ושכך צריך להיות. ועי"ז כל שחושב שנכון הוא בטוח הוא שאכן נכון וישר הוא וזך וטהור הוא מכל נגיעות. אני אוהב לומר שאנשים מתבלבלים בין השקפתם, הבנתם, ותפיסתם לבין המציאות. הם מדמים לעצמם שנקודת מבטם והמציאות זהות – ולא היא.  
ואיך באמת ידע האדם אם נכון הדבר באמת ודרכו ישרה על פי קנה מידה אובייקטיבי או שמחמת נגיעותיו נראה לו נכון וראייתו עקומה? וע"ז כתוב במשלי [פ"ד כ"ח] 'עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישרו נגדך', והיינו שכל דבר שבא להחליט עליו, ידון עליו "לנוכח", היינו שההחלטה אינו קשורה אליו אלא לחבירו ואיך מסתכל על המצב כאשר ההשלכות של החלטתו תהיינה לחבירו ולא לו. ואחרי שיחליט מה הנכון כשהנידון הוא לנוכח – לחבירו העומד מולו, אז "עפעפיך יישירו לנגדך" ותעשה כן כלפי עצמך. ואז אמנם יהיה הדבר ישר כמוש"כ ועפעפיך יישירו לנגדך.

וזהו ביאור דברי המשנה באבות [פ"ב מ"א]: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם. והיינו שכדי לדעת שאכן ישר הוא צריך לדעת גם איך הדבר ייראה בעיני אחרים שאינם נוגעים בדבר ולא מספיק מה שהיא תפארת לו עפ"י דעתו אלא צריך שיהיה גם "תפארת לו מן האדם". ואמנם כמובן לא רק עפ"י אחרים [עיי"ש ברע"ב] אבל צריך גם את המרכיב שיהיה תפארת לו מן האדם, הביקורת החיצונית. אחרת, רוב הסיכויים שאין זו דרך ישרה. ובדרך חיים למהר"ל זצ"ל פירש כן, עיי"ש שכיון שדרך איש ישר בעיניו לפיכך צריך שתהא גם תפארת לו מן האדם.

ומעתה נראה, שאמנם אמר קרח כל העדה כולם קדשים וגו' והיינו שכולם שווין, ומדוע תתנשאו על קהל ה' לעשות רק את אהרן ובניו לכהנים. אבל לא מצינו כלל שוויתר קרח על בחירת הלוויים וקירבתם המיוחדת לה'. והיינו משום שמעט הוא בעיניו ולא חשוב בעיניו שיש בזה מעלה מיוחדת שאין לה מקום כשכל העדה כולם קדושים. משה רבינו אומר לקרח – "אתה דוגל בשוויונות? נו, אז למה לא מפריע לך שאתם נבחרתם להיות מובדלים ולשרת את ה'??" אדם צריך להיות עקבי ולא רק להתלונן על אי-צדק וקיפוח כאשר הדבר נוגע אליו אבל כשאחרים נראים מקופחים להישאר בשקט. "המעט מכם כי הבדיל וכו'". למה זה מעט ולא חשוב בעיניך שאתם נבחרתם לתפקיד מיוחד?? היית צריך להרים קול רעש גדול על כך שכל העדה כולם קדושים ולמה דוקא השבט שלי נבחר. כי זה באמת דבר גדול מאד הוא כמבואר בדברי משה, שיש כאן הבדלה להקריב אתכם אליו לעמד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפניו לשרתם, ואיך לא הבין זאת קרח?! מכך שקרח לא היה מודע לסתירה הפנימית בגישתו ובהשקפתו, סימן שהכול נובע מצד נגיעות ואותה נגיעה שהביאתו לתבוע את הכהונה לכולם מחמת מעלתה ושלא תהא התנשאות בקהל ה' הביאתו לראות את מעלות הלוי' בגדר של מעט. ומזה ראיה שאין הדבר לש"ש אלא שורש  הכול מחמת נגיעות ואינטרסים אישיים. [ואיך התורה דורשת מאיתנו לחטט בנבכי נפשנו!!]

ומזה באה המסקנא במש"כ לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה', היינו שאין מעשיך לש"ש כדבריך שרוצה אתה במה שציוה ה' שכאילו לא כן נצטויתי אני אלא יודע אתה את האמת שכן ציוה ה', ודבריך נגד ה' הם ואהרן מה הוא כי תלינו עליו כשהתלונה היא על ה'. ועיי"ש באלשיך כאן וגם בבית הלוי פ' ויגש שאומר אותו יסוד.

"וישמע משה ויפול על פניו"

יש להסתפק בהשקאת סוטה, אם היתה כשרה בקרובים והיינו כהן שהוא קרוב לאשה הנחשדת או לבעל או לנחשד שגם אותו בודקים המים כמבואר בסוטה [כ"ז ע"ב במתניתין] 'כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו' היינו את הנחשד, אם רשאי להשקות אותה.
בס' הדרש והעיון העיר בזה מדברי הגמרא [בסוטה י"ז ע"ב] מגילת סוטה שכתבה בלילה פסולה, מאי טעמא? אתיא תורה תורה, כתיב הכא, ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, וכתיב התם [דברים י"ז] על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט וגו' מה משפט ביום אף מגילת סוטה ביום. ועיי"ש בתוס' [ד"ה מה] שכתבו, שדין סוטה איתקש לא לבד לדיני ממונות אלא גם לדיני נפשות, ומה"ט גם גמר דין פסול בלילה דומיא דדיני נפשות [ולא כדיני ממונות שרק תחלת דין ביום אבל גמר דין אפילו בלילה]. ועל פי ההנחה שדין סוטה נחשב כדיני נפשות, שוב י"ל שהקירבות פוסלת בסוטה כמו שפוסלת בדיני נפשות, ואם הכהן קרוב לאחד משלש אלה היינו או להאשה הנחשדת או להבעל או להאיש הנחשד אינו רשאי להשקות.

ויש לדמות זאת להא דאיתא בסנהדרין [ל"ד ע"ב] ר' מאיר אומר, מה ת"ל על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע [דברים כ"א], וכי מה ענין ריבים אצל נגעים? אלא מקיש ריבים לנגעים וכו' ומקיש ננעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. וה"נ כיון שהשקאת סוטה איתקשא לדינים ולא לבד לדיני ממונות אלא גם לדיני נפשות, ה"ה שהקריבות פוסלת בזה וכמ"ש. אכן גם בנגעים לאו לדברי הכל הקירבות פוסלה, דרק ר"מ ס"ל הכי וקרוב פסול לראיית נגעים, אבל חכמים פליגי ע"ז וס"ל דקרוב כשר לראיית נגעים וכדאיתא בנגעים [פרק ב' משנה ה'] דר"מ אמנם ס"ל שכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ונגעי קרוביו אבל חכמים חולקים ע"ז וס"ל שרק נגעי עצמו אין אדם רואה אבל נגעי קרוביו רואה. והלכה כחכמים שקרוב כשר לראיית נגעים, וה"ה שגם בהשקאת סוטה י"ל שקרוב כשר לראיית  נגעים וה"ה שגם בהשקאת סוטה י"ל שקרוב כשר.

והמשיך בס' הנ"ל להביא ראיה נחמדה שהשקאת סוטה היתה כשרה בכהן קרוב, מהא דאיתא בסנהדרין [ק"י ע"א] "וישמע משה" מה שמועה שמע? א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן שמע שחשדוהו באשת איש? שנאמר [תהלים ק"ו] "ויקנאו למשה במחנה" מלמד שכל אחד ואחד קינא את אשתו ממשה. ועיין בתרגום יב"ע בפרשת קרח שם שתרגם כן על מקרא וישמע משה ויפול על פניו. וז"ל "ושמע משה היך קניין כל חד מנהון ית אנתתי' לאשקיותהן מיא בדוקיא מטול משה ונפל על אנפוי מן כסופא [פירש שכל אחד קנא אשתו להשקותה מים בדוקים המאררים מטול משה שחשדוהו באשת איש וכו' מן כיסופא פירש מחמת הבושה לא הי' יכול להסתכל בפניהם]. וביאר במפרש לתרגום יב"ע שם דה"ט שחשדו דוקא כעת למשה, כי קרח וסייעתו חלקו על אהרן ודרשו לסלקו מן הכהונה ורצו לתת טעם לדבריהם שלא נכון שאהרן יהי' כהן כי יש צורך להשקות סוטות רבות משום החשד שחשדו את משה, ואהרן בודאי ירצה לחפות על כבוד אחיו ויעשה כן שלא יבדקו המים, וע"כ מהראוי לסלקו מן הכהונה עיי"ש. ואם נאמר שכהן קרוב פסול להשקאת סוטה, א"כ אהרן בלא"ה לא הי' יכול להשקות את הנחשדות ממשה כיון שהוא קרוב למשה וכמו שמצאנו בסגירת מרים שאם נאמר שראיית נגעים פסולה בקרובים לא הי' יכול אהרן לסגרה משום שקרוב הי' [וכדאיתא בזבחים קיא סע"ב], מרים מי הסגירה משה זר הי' ואין זר רואה את הנגעים. ואם תאמר אהרן הסגירה? אהרן קרוב הי' ואין קרוב רואה את הנגעים אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים אותה שעה, אני כהן ואני מסגירה אני חולטה ואני פוטרה. ועיין תוס' שם [ד"ה אהרן]. וה"נ אם נאמר שהשקאת סוטה פסולה בקרובים, הנה בלא"ה לא יכלו אלה החושדים את משה להשקות ע"י אהרן ומה טעם היה זה איפוא מצדם לסלק את אהרן מן הכהונה משום שיחפה על משה ויקלקל בדיקה המים, הרי ההשקאה לא תהיה כלל ע"י אהרן משום שקרוב הוא וע"כ דהשקאת סוטה כשרה בקרובים. ולכן אמרו קרח וסייעתו שבודאי ירצה אהרן דוקא להיות המשקה ואף שהשקאת סוטה אינה טעונה כהן גדול אבל כיון שכהן גדול נוטל חלק בראש ומקריב בכל עת שירצה [כדאיתא ביומא י"ז ע"ב] כיצד מקריב [הכה"ג] חלק בראש? אמר עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב עיי"ש. וא"כ בכל עת שירצה הוא להשקות את הסוטה ולהקריב מנחתה הרשות בידו ובודאי ירצה אהרן להיות המשקה כדי שיחפה על משה ולכן אמרו שיש לסלקו מן הכהונה וזו ראיה נפלאה.

ולעצם הענין שחשדו במשה, הלב מתקשה לעכל עלילה מגוחכת כזאת. הרי משה רבינו היה חצי אדם וחצי מלאך [עפ"י המדרש], משה רבינו דיבר פנים אל פנים עם הקב"ה ומ' יום לחם לא אכל ומים לא שתה וקרן אור פניו וכו'. משה רבינו הרי פרש מאשתו [!!] – ואיך יתכן שמשה ח"ו מזנה עם אשת איש, ומה מקום לחשד כה מופרך??

ואולי יש להציע הסבר פסיכולוגי. ניקח למשל זוג שיש להם בעיות בשלום בית. הם יתאמצו מאד, הרבה יותר מזוג רגיל, להפגין לעולם שהכול הולך כשורה. דווקא משום שהמצב כל כך מעורער, הם מנסים להסתיר זאת ולעשות הצגה כאילו שהכול תקין. אח"כ בסתר, הם רבים ואפילו הולכים מכות כחפץ לבם הטוב....

וכך אפשר להסביר את החשד על משה רבינו. הטענה הייתה, שדווקא משום שהוא כ"כ פרוץ בסתר הוא עושה הצגה בפומבי ומנסה להראות לכולם כמה הוא רחוק מענין עריות ולכן פרש מאשתו. נמצא שפרישתו אינה קושיא על טענתם אלא הוכחה. אבל זה עדיין לא עונה על התמיהה שהעלינו שעל כולם אפשר "לעבוד" - חוץ מהקב"ה. ואם הקב"ה מדבר עמו פנים אל פנים, וקורן אור פניו וכו' וכו', לא יתכן שבסתר הוא רשע, כטענת החושדים.
במהר"ל [גבורת השם פי"ז] הסביר שמשה היה איש כללי וממילא חשדו בו היה שייך לכל הנשים, אבל טעו כי משה היה שקול כנגד כל ישראל ואינו צורה פרטית וממילא הזיווג שלו היא אשתו של כולם, ולא אמרו שהוא בא עליהן בפועל אלא שאמרו שכל אדם בעצם מציאותו יש לו זיווג הראוי, והזיווג לפי מציאות משה הוא אשת איש של כל אחד ואחד. אבל האמת הייתה שלמשה לא היה שיתוף עם ישראל אלא היה נבדל מהם וכו' עיי"ש במהר"ל ובהערותיו החשובות של הרב הרטמן שליט"א במהדורת מכון י-ם.  ועי' עוד בס' דברי יואל [פ' קרח], ובס' חידושי הלב. ועוד צ"ע.

"ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם"

א] מה פשר הלשון שאמר משה "ולא הרעתי את אחד מהם" ולא אמר "ולא הרעתי להם". מבאר המשך חכמה ש"אחד" משמעו המיוחד שבהם כפרש"י [בראשית כו י] ש"אחד העם" הוא מלשון "המיוחד בעם". וזהו שאמר משה, שאפילו למיוחדים שבהם לא הרעותי. אלא שעדיין צריך ביאור, שהרי משה היה צריך לומר הפוך - שאפילו לפחותים ולקטנים לא הרע שהוא חידוש גדול יותר מאשר לא להרע למיוחד שבהם. ומבאר המש"ח שאלו שיש להם עונה פסולה ומזוייפת, דרכן שלא בקודש להפגין מדת הענווה שלהם לבריות, לכן דרכן להיכנע לאנשים פחותים כדי להראות מדת הענווה, כי בתוך תוכם הם יודעים שהם גדולים מאותם אנשים, וגם הרואים יודעים זאת, וא"כ אין להם בעיה להשפיל את עצמם ו"לשחק את זה". טוב להם שאנשים יגידו "פששששש – כמה עניו"! לעומת זאת, נמנעים מלכבד למי שנמצא בדרגה שוה להם או שגדול מהם, שכאן לא יאמרו שמכבדים את הגדולים מחמת מדת הענוה אלא שהם באמת שפלים מהם ולכן ראוי לכבדם. ואדרבה – הענווים הצבועים משפילים אנשים החשובים כערכם ומתכבדים בקלונם כדי להרגיש עליונות והתנשאות. אבל משה רבינו ע"ה היה עניו אמיתי, כמו שמצאנו שלא קינא למתנבאים. ואדרבה, ביקש מה' שישרה רוח נבואה על הזקנים [במדבר י"א]. לכן אמר משה ולא הרעתי את אחד מהם שאפילו למיוחדים שבהם גם לא הרעותי. והבן זאת כי הוא חידוש גדול בנבכי הנפש.
וכלשון הזהב של המש"ח: "יתכן כי המשתבחים בענוה, וענותנותם היא פחותה [ולא אמיתית] מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם. אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה רק מצד הצדק והנמוס שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם. לא כן אדוננו משה, הוא היה עניו אמיתי ולא קנא להמתנבאים במחנה והתפלל כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה [במדבר יא]. וזה שאמר "ולא הרעותי את אחד מהם" כי משקל אחד נאמר על הרוב על המיוחד וגדול שבהם וכמו שכתוב [בראשית כו י] כמעט שכב אחד העם [רש"י שם] שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם אדרבא הוסיף על מעלתם וכבודם. בינה זאת."

לפעמים יש רוח תחרותית בין בחורים ואפילו אברכים. מרגישים שאם השני הוא ה"פגז" של הישיבה או הכולל – איפה זה משאיר אותי?? ואם מתקיים שיעור מרב מסויים לא יגיעו, כי "מה הוא יכול ללמד אותי? אני יודע ללמוד טוב יותר ממנו". קל מאד לתלמיד חכם לכבד עם הארץ, כי הוא מרגיש בתוכו שאין כאן שום שוויון, והכל למראית עין, והת"ח יודע מי באמת חשוב בעיני הקב"ה [מצפות לנו הפתעות כשנגיע למעלה. יתברר שפעמים רבות טעינו בהערכת בני אדם, וכדברי הגמרא "עולם הפוך ראיתי"]. אבל כשמדובר באדם שנמצא ברמה שלו, הוא כבר חושש לכבד אותו, כי זה סוג פגיעה ב"אגו" שלו. [אפשר לעשות מבחן פשוט – לתלות מודעה שאברך פלוני מוסר שיעור כל שבוע בשעה כך וכך, ונראה כמה יגיעו. או ליתר דיוק כמה לא יגיעו... לא מנסים כי יודעים מה תהיינה התוצאות].

 אולי לאור דברי המשך חכמה נתחזק בנושא כיבוד אברכים [ורבנים] כמונו מתוך ידיעה שיש הרבה מה ללמוד מכל אחד, הן בתורה והן במידות. ובנוסף, צריך לדעת ש"כבוד" הוא מזון לנשמה לאלו שלא מרגישים מספיק מכובד בעצמם בלי אישור חיצוני [כלומר – כמעט כולם]. צדיק אחד כתב שלפעמים צריכים לקבל כבוד, וליהנות ממנו, כדי לאמץ את הכוחות הרוחניים לעבודות רמות, כשם ששותין כוס יין להחליף כח ולחדש שמחת הרוח. והתפקיד של מקבל הכבוד הוא להביט במהות הכבוד, הכבוד הרי ניתן כדי להבליט את מעלת נפשו של המכובד, כך שבקבלת הכבוד, אדם מחדיר לעצמו את רוממות מעלת נפשו, ומתוך אותה רוממות עובד את ה' מתוך ביטחון עצמי שעבודתו חשובה ומועילה. "אזמרה לאלקי בעודי". אני מזמר לה' על כל "עוד" שיש לי. על כל תוספת מעלה, על כל מידה ייחודית, על כל שביב של גילוי נשמתי האישית, הנועדת להרבות כבוד ה' בעולם. כל בוקר מודים לה' שהחזרת בי "נשמתי" דהיינו הנשמה המיוחדת לי. חסד גדול לגלות לאדם את המיוחד שבו ואין כל צורך להרגיש נחות, כי גם לך ה' נתן כוחות מיוחדים ותפקיד אישי. לאדם עם ביטחון עצמי גבוה, אמונה ביכולתיו וכוחותיו, אין בעיה לרומם את הזולת. ואדרבה – הוא מתכבד יותר. איזהו מכובד – המכבד את הבריות.  

ב] רש"י ביאר על המילים "ויחר למשה מאד" – "נצטער עד מאד". מה הכריח את רש"י לשנות מהמשמעות הפשוטה של ויחר שהוא כעס??

כתב באורחות צדיקים שער הכעס וז"ל הכעס מבטל כוונת לב האדם בתפילה ואין שכינה שורה מתוך כעס. בספר אמרי שפר מהגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל מביא מחז"ל ערובין ס"ה א' רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי, וא"כ קשה ממשה רבנו שכתוב "ויחר למשה מאד" [במדבר טז טו] ומיד אח"כ התפלל להקב"ה אל תפן אל מנחתם. וראיתי בס' "מתיקות התפילה [עמ' קכ"ו] שלפירוש רש"י אין זה קושיא שרש"י מפרש שנצטער. [ומן הסתם הצער פה חיזק והעצים את תפילתו ולא גרם לבלבול והיסח הדעת כמו צער רגיל].

ג] על המילים "אל תפן אל מנחתם" פרש"י וז"ל לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר, אל תפן אליהם. והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור [ובמדרש רבה פי"ח ז"ל באותה 'מנחה' שהקריבו שנאמר מלבד עולת התמיד 'ומנחתה'] אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו עכ"ל.

והעיר הגרי"ד הלוי סאלאווייציק [בן הגרי"ז] זצ"ל מדוע אמר משה 'אל מנחתם' וכי רק ב'מנחת הנסכים' של התמיד יש להם חלק והלא בכל קרבנות ציבור וגם בתמיד עצמו יש להם חלק? ועוד מה זה הלשון 'יודע אני' וכי רק משה יודע זאת והלא הכל יודעין שיש לכ"א מישראל חלק בכל קרבנות הציבור? ואמר שהביאור בזה הוא כמו שמוכח מהרא"ש בהוריות דף ו' שזה שקנו בעד שקלו הפרטי קרבן יש לו שם בעלים מסויים יותר משאר הציבור דהגמ' שם מייתי ראיה דאין חטאת ציבור מתה משעירי ר"ח דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה ודילמא מתו מרייהו דהנהו זוזי כו' ופי' הרא"ש ז"ל בהוריות דדילמא מתו אותן ששקלו השקלים שלקחו בהם אותם השעירים עכ"ל הרי שיש בעלות מסויימת לאלה שהקרבן בא משקלם הפרטי יותר מאשר שאר הציבור.

וזהו מה שאמר משה 'יודע אני' היינו ברוה"ק, ורק משה ידע זאת שיש להם חלק במנחת נסכים שקרב באותו היום דהיינו שמשקלם נקנה חלק מהמנחת נסכים של אותו היום ויש להם הזכות של מקדיש מסויים ע"ז, אותו החלק תניחנו האש ולא תאכלנו כדי שלא יהיה להם הזכות וריצוי המיוחד הזה ולכן רק משה ידע זאת ורק המנחה ולא התמיד דכך היה מעשה שהיה להם חלק במנחה ולא בתמיד עכ"ד.

ויסוד זה גם מופיע במקדש דוד [סימן י"ט אות י' כפי שהעיר בס' פרשת השבוע עמ' קכ"א] שהביא את הרא"ש הנ"ל וכתב וז"ל ונראה מזה דבר חדש דאע"ג דבקרבנות ציבור יד כולן שוה, מ"מ לענין חטאת שמתה בעליה חשיבי בעלים אותם שבעד שקליהם נלקחו החטאות דחשיבי בעלים טפי בהקרבן משאר אינשי. והנה בזה אתי שפיר טפי הא דאמרינן בשקלים פ"ג משנה ג' של בית ר"ג נכנס ושקלו בין אצבעותיו וזורקו לפני התורם והתורם מתכוין ודוחפו לקופה שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר טפי דאע"ג דכולהו מתכפרי בקרבנות ציבור מ"מ מי שבעד שקלו נלקח הקרבן חשיב בעל הקרבן טפי וזה הנחת רוח להם שהם בעל הקרבן. וקצת יש להוכיח כן מההיא שקלים פ"א מ"ד דהעיד בן בוכרי דכל כהן ששוקל אינו חוטא כו' אלא שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן כל מנחת כהן כליל תהיה ואם ישקלו עומר ושתי הלחם ולחם הפנים איך יהיו נאכלים. ואע"ג דאפילו אם אין הכהנים שוקלין, מ"מ הרי ודאי יש להם חלק בקרבנות ציבור ומתכפרין כשאר ישראל. ומוכח דלענין שיקרא מנחת כהן דכליל הוא דוקא אם נלקחו בשקליהן ממש דמיקרי בעלים טפי עכ"ל המקד"ד. ועי' מה שהארכתי בס"ד בספרי "נגילה ונשמחה" במאמר "לבירור המושג ציבור" עמ' ק'-ק"ה ותמצא נחת [אני עכ"פ שאבתי מלוא חפניים נחת מאותו מאמר והודו לה' כי טוב!].

ד] צא ולמד! תמיד תמיד מסר משה רבינו עצמו על הצלת כלל ישראל. עמד עליהם בתפילה לימד עליהם זכות. הרמב"ן והמלבי"ם מאריכים להסביר כי המכחיש נבואתו של משה רבינו מכחיש הוא בעצם את התורה כולה ואף על פי כן גם בהכחשה של אלה אלהיך ישראל [שמות לב ד] כשהעגל עומד לפניהם גם אז עומד עליהם משה רבינו בתפילה.

אחת בכל הנהגתו מתפלל משה רבינו "אל תפן אל מנחתם סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וגו"'. על הפסוק [שם טז ד'] "וישמע משה ויפול על פניו" אומרים חז"ל [סנהדרין ק"י ועיין גם בתרגום יהונתן בן עוזיאל במדבר שם] שכל אחד קינא את אשתו ממשה, ובכל זאת עדיין לא כעס. לא אמר "אל תפן אל מנחתם". אבל כאשר אמרו לו "המעט אשר העליתנו מארץ זבת חלב ודבש" כאן באה התפילה "אל תפן אל מנחתם". כאן "אם בריאה יברא ה"' וגו'.

וכל כך למה? משום שכפיות טובה היא מפלצת. כפיות טובה היא עיוות מהותי של האדם רק הפלצות היא אשר תעצור את המפלצת [ברכת מרדכי ועי' בספורנו].

ה] המעיין בפסוקים ישים לב שדתן ואבירם אמרו "לא נעלה" פעמיים [ט"ז י"ב וט"ז י"ד]. מה פשר הכפילות?

וביאר הגרי"ז על פי דברי הרמב"ם [לא מפתיע הצמד בריסק-רמב"ם...] בהלכות בית הבחירה פ"ו הי"א, דלמשה רבינו היה דין מלך, וכן היה הנשיא וראש הסנהדרין. וכאן שלח לקרוא להם בתורת בית דין וכדאיתא בגמ' מועד קטן [ט"ז ע"א] אמר רבא מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא דכתיב "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם וגו'", ומבואר שקראתו התורה למשה רבנו בית דין. וא"כ היו חייבים בכבודו ולשמוע בקולו משני דינים, ובכל זאת סרבו לשמוע בקולו ואמרו "לא נעלה" הא' פירושו לא נשמע בקולך אף שאתה נשיא. ושוב אמרו לא נעלה ופירושו דאף מדין מלך סרבו לשמוע בקולו.

לפי"ז מדוייק היטב מה שהשיבוהו דתן ואבירם "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם וגו'" ולכאורה צ"ב מה שייך לומר טענה זו לבית דין, וכן מה טיבה של טענה זו. אמנם כיון ששלח לקרוא להם גם מדין מלך ומלך הרי צריך לדאוג לצרכי עמו, על כן טענו לו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו וגו' וזהו דכתיב להלן [פסוק ט"ו] "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' וגו"' כיון שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול [גמ' קידושין ל"א ע"ב], על כן לא היה משה רבינו יכול למחול על כבודו והקפיד עליהם. אבל כשלא רצו לבוא כשקרא להם בתורת בי"ד לא חרה לו, כי זו לא הייתה פגיעה במלכותו אלא פגיעה אישית ומשה [העניו מכל אדם] לא נפגע אישית.
אלא שהעיר בן הגרי"ז, הלא ניהו הגרמ"ד, שלא ברור אם הכלל "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" תקף רק במקרה שפגעו במעמדו כמלך או אפילו אם פגעו בו פגיעה אישית. ואם גם בפגיעה אישית שייך הכלל – שוב קשה למה רק חרה למשה כשאמרו "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש וכו'" ולא כשסירבו בפעם ראשונה ואמרו "לא נעלה".

ויש להעיר עוד על הנחת הגרי"ז [לאחר בקשת מחילה רבה והתפלשות בעפר רגליו] שמשה היה מלך שלא היה יכול למחול על כבודו, שאין זה פשוט. שהרי הדין הזה נלמד מהפסוק "שום תשים עליך מלך" [כתובות י"ז] אבל מלכותו של משה לא הייתה מעוגנת בפרשת "שום תשים עליך מלך", כמבואר ברמב"ם [הל' מלכים א' א'] שנצטוו במצווה זו רק בכניסתם לארץ ישראל ולא לפני וא"כ אין בעיה הלכתית למשה למחול על כבודו מלכותו.

סימוכין להערה זו נמצא בספר המקנה בקידושין דף ל"ב שהקשה על מה שכתוב בפ' יתרו [י"ח י"ב] "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים" והביא שם רש"י דברי המכילתא וז"ל ומשה היכן הלך והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם עכ"ל. והרי קשה שאיך עשה כן משה רבינו, והא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול? וע"ז תירץ כנ"ל שהרי כל עיקר דין זה, הרי לומדים מהפסוק ד'שום תשים' וגו' ודבר זה לא נהג אלא לאחר כניסתם לארץ. ועי' בס' היקר אור אברהם [הלכות תשובה סי' י'] שכמו כן האריך להוכיח שמשה לא היה מלך מכוח הפרשה של "שום תשים" [ולא משום שהיו עוד בחו"ל כדברי המקנה אלא משום שכל יסוד מלכותו היה שונה ממלכות רגילה עיי"ש באריכות ובס' אמרי חן ח"ה עמ' קס"ד]. והעיר בצדק [עי' ישעיהו מ"א ב'] על הגרי"ז שהניח הנחה פשוטה שמשה לא היה יכול למחול על כבוד מלכותו. אלא כנ"ל שמלכות שלא שואבת את כוחה מפרשת 'שום תשים', אינה מוגבלת באפשרות מחילתה. וכמה זה מתאים לאישיות של משה שנהג בו דין 
מלך שמחל על כבודו-  כבודו מחול! 

והגרמ"ד פירש באופן אחר, דיעוין בתרגום יונתן בן עוזיאל שתרגם "העיניהון דגובריא האינון דבארעא ההיא" [ר"ל בארץ ישראל] מסנוור ותנצח יתהון לא ניסוק לתמן". ויש לפרש עפמש"כ בפרשת משפטים [כג כח] "ושלחתי אח הצרעה לפניך" ופירש"י 'מין שרץ העוף והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים' וכן הוא בגמ' סוטה [ל"ו א'] על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימאה עיניהן מלמעלה וכו'. ולפ"ז י"ל שזהו מה שאמרו דתן ואבירם שהם לא מאמינים שיצליחו לנצח את האומות בא"י עי"ז שיסמא את עיניהם וכפרו בהא דכתיב ושלחתי את הצרעה. ולפ"ז ניחא דאמרו ב' פעמים לא נעלה, הראשון לא נעלה למשה והשני לא נעלה לארץ ישראל. [ואולי המילה "נעלה" אפשר לפרש שלהגיע לצדיק הוא עלייה וכן להגיע לא"י. נמצא שהייתה כאן גם הודאה במעלת משה וארץ ישראל. ואין זה סתירה למרידה שלהם כי מצד אחד ידעו נאמנה על מעלת משה רבינו וארץ ישראל, ומצד שני מרדו. ויש להאריך].

אכילת תרומה לפני קריאת שמע

כתוב בפסוק בפרשתנו [י"ח י"ב] שצריך לתת מתנות כהונה של תרומה, והנה מבואר במשנה בריש ברכות, מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, והיינו בכהן טבול יום דמותר לאכול בתרומה רק בצאת הכוכבים. והקשה המהרש"א (שם ב' ב' תוד"ה משעה) האיך יאכל תרומה מיד בצאת הכוכבים, הרי אסור להתחיל בסעודה לפני קריאת שמע, כמו שמבואר בגמרא סוכה (ל"ח א') שלפני נטילת לולב אסור לאכול.

ויש לדון ליישב בכמה אנפי:

תירוץ א' – מקרים שיש היתר אכילה

יש ליישב, דאיירי שהתחיל לאכול חולין מבעוד יום, וממשיך עכשיו בתרומה, דהרי אם התחילו אין מפסיקין. עוד יש ליישב,  להסוברים דמהני שומר. עוד יש ליישב, דאוכל פירות תרומה, דזה מותר לפני קריאת שמע גם בכמות רבה, [אך מתניתין סתמא קתני בכל האופנים, ומשמע דאיירי גם בפת[  .

תירוץ ב' - דברי הגרע"א דאיירי בטעימה

הגרע"א (תוס' על המשניות) מיישב, דהרי נחלקו תרומת הדשן (סי' ק"ט(  ומגן אברהם (סי' רל"ה סק"ד) אם מותר רק טעימה בעלמא לפני קיום מצוה, ולדעת המגן אברהם דשרי, יש ליישב דאיירי המשנה בטעימה . ובספר פתחא זוטא (הלכות חלה כלל א' סק"י) מביא בשם הגרע"א תוספת ביאור בדרך הנ"ל, דלכאורה תיקשי אמאי אינו אוכל כל צרכו,  הרי למצוות תרומה צריך לתת לכהן אחד מחמישים לבינוני, ואחד מארבעים לעין יפה, ואחד מששים לעין רעה, ואם כן הרי יש לו כדי קביעת סעודה, ואמאי רק טועם, [ויש לדחות, דאיירי בגוונא דטועם, ואחר כך יקרא קריאת שמע, ואחר כך ימשיך אכילתו, אלא יש לעיין אם זה מקרי טעימה בעלמא, או דילמא מיקרי דהוה כבר חלק מהסעודה[ .  אך דעת הנודע ביהודה (תניינא סי' ר"א, וע"ע בדרך אמונה ג' הל' תרומות סק"י) דהני שיעורין הוה דוקא בישראל שנותן לכהן, אבל כהן שמפריש לעצמו, חטה אחת פוטרת את כל הכרי, דלא שייך לומר שיתן בעין יפה לעצמו, ונמצא דזהו מה שהמשנה אומרת משעה שהכהנים נכנסים לאכול 'בתרומתן', ויש לדייק אמאי לא כתוב 'בתרומה', אלא יש לבאר דאיירי בתרומה שהפרישו הם עצמם ממה שצמח בשדהו, וזה רק חטה אחת, ואם כן אתי שפיר דאיכא רק טעימה בעלמא. [והעירו דאמרינן בגמרא ברכות (מ"ו א') בוצע בעין יפה,  ומשמע גם כשבוצע לעצמו, ויש לעיין בדיני בציעה[

אך קשה על זה, דהרי מבואר בגמרא פסחים (ע"ב ב') דאכילת תרומה הוה 
מצוה, ואם כן יכול לאכול גם סעודה שלימה, כי מכיון דעוסק במצוות תרומה פטור ממצוות קריאת שמע, אך התירוץ הוא, שעוסק במצוה הוא רק אם כבר התחיל מקודם, אבל אם שניהם באים בבת אחת, אין דין של עוסק במצוה, ולכן המשנה מדייקת משעה שהכהנים 'נכנסין' לאכול בתרומתן.

 תירוץ ג' - איסור אכילה בספק

הנה יש לעיין בגוונא דמסופק אם נטל לולב, דמחייבינן ליה מספק לחזור וליטול, האם שרי ליה לאכול מקודם, מי אמרינן דכיון דמכח דינא דספק דאורייתא לחומרא חייב ליטול לולב פעם שנית, אם כן נקבע כך גם לענין איסור אכילה, או דילמא אמרינן דשאני איסור אכילה קודם מצוה, דאיסורו אינו אלא מדרבנן, ואם כן לגביו דנין דספיקא דרבנן לקולא, ואינו חייב ליטול לולב שנית, ואם כן אין לאוסרו לאכול קודם שיטול.  ולכאורה מצאנו דפליגי בזה, דהנה בגוונא דבירך המוציא, ונזכר שלא הבדיל, והשתא אם לא יאכל תהא ברכת המוציא לבטלה, ואם יאכל הא יאכל קודם הבדלה, וכתב הרמ"א (סי' רע"א סע' ה') דיאכל, וביאר המגן אברהם (שם) בשם הפוסקים, דיאכל רק על מנת שהברכה לא תהא לבטלה ולא יאכל יותר, אמנם הגרע"א (גליון שם) כתב דיש לומר דלא כן, דהרי כתב המגן אברהם (סי' רצ"ט) דאע"פ דאם התחילו לאכול באיסור קודם הבדלה מפסיקין, היינו רק למאן דאמר הבדלה דאורייתא, אבל למאן דאמר הבדלה דרבנן הא קיימא לן דאם התחילו אין מפסיקין, ומעתה לדידן דהוה ספק אם הבדלה דאורייתא או דרבנן,  אמרינן בו דספק דרבנן לקולא, ואם התחיל לאכול אין מפסיקין.  חזינן מדברי הגרע"א דלא אמרינן דמכיון דחייב להבדיל מכח דינא דספק דאורייתא לחומרא, אם כן נקבע כך גם לענין האיסור אכילה,  אלא דנין האיסור אכילה בפני עצמו, ואמרינן בו ספק דרבנן לקולא.  ולפי"ז נילף מינה, דהיכא דהוה ספק אם מחויב בהמצוה, יהא מותר גם להתחיל לאכול לפני המצוה, ולפי"ז יש ליישב קושית המהרש"א, דאיירי בגוונא דקראו קריאת שמע בבין השמשות, דהשתא חיובייהו לקרוא רק מספק, ואם כן יכולים לאכול בתרומה מיד בצאת הכוכבים,  דספק דרבנן לקולא, אמנם דוחק גדול לאוקמי מתניתין הכי, [ועוד, הא חייבים בתפילת ערבית, אלא אם כן נוקי מתניתין כר' יהודה דמפלג המנחה, אך הא לדידיה גם קריאת שמע קורין מאז כמו שכתבו התוספות ריש ברכות[.  ויש לדון לדחות, דאין הכי נמי אמרינן דהיכא דחייב לחזור מדין ספיקא דאורייתא לחומרא, ממילא נקבע כך גם לענין איסור אכילה,  משא"כ הא דהבדלה שאני, שאין נידון כלל אם חייב בהבדלה, וממילא לא בעינן לחייבו מפאת ספיקא דאורייתא, ואם כן נימא דלא נקבע הדין כך, אמנם לא נראה לחלק כן, דמכל מקום יש כאן ספיקא דאורייתא. [עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי זצ"ל]

קרח פגם באחדות ישראל

לכל אדם ובריה יש תשוקה להגיע למדרגה היותר נשאה ורוממה. ואם מצוי זה בכח, מוכרח שיוכל גם להתגלות בפועל. ואם יש חפץ בלב כל אדם להיות הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים, מוכרח גם שיוכל כל אחד להגיע לזה אלא שצריך שתביא תשוקה זו להכיר אחדותם של ישראל, הגוי הקדוש כולו, ואז אין מקום לקנאה. אז מבינים שאם אהרן הכהן הוא הנכנס לפני ולפנים, הרי כאילו כל אחד ואחד מישראל הגיע לזה ונכנס עמו. כפי שלא תקנא היד השמאלית בימנית, כך לא יהיה מקום לקנאה של אישים המחולקים, כי כל הגדולה של אחד היא באמת של כל אחד ואחד.
כל כך הוא מפני אחדותם של ישראל, לפי שהם חלק ד' עמו. ומה הוא אחד אף עמו אחד. אולם בזה כפרו קרח ועדתו, ועל כן תשוקתם להגיע למה שאהרן ומשה הגיעו. וכיון שבאמת כל תשוקה מלמדת כי יכולה היא גם להתגלות בפועל, שפטו מזה כי אין הכהונה מיוחדת לאהרן בלבד. "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ומדוע תתנשאו על קהל ד'". זהו שאמרו [במשנה אבות פ"ה] איזו היא מחלוקת שלא לשם שמים? זו מחלוקת קרח ועדתו. ותמוה, וכי רק מחלוקת שלא לשם שמים יש פה והלא כפרו בנבואת משה נאמן ביתו של הקב"ה? אמנם גילתה המשנה פה את שרש ההסתבכות בפרשתנו, כי כל זמן שאין מבינים את רוממות האחדות הנפלאה של כל ישראל וכי את אביהם של ישראל עובדים כל העת, ובשם כל ישראל, בלתי אפשר שתהיה העבודה לשם שמים אלא כל דעבדין לגרמייהו עבדין, היינו שיסוד מחלוקתו של קרח שלקח עצמו לצד אחד [עיין רש"י כאן] להיות נחלק על הכהונה, נובעת מתוך שכל מבוקשו היה על דבר עצמו בלבד בניתוק מכלל ישראל. [מי מרום]
שבת שלום ואורות אין סוף!!! תיאור: תיאור: 


  

יום רביעי, 14 ביוני 2017

אורות הגבעה פרשת שלח תשע"ז

                               
                         


העלון יוצא לאור לזכות כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א, הגאב"ד מנהיג ונשיא דקהילתנו הקדושה עטרת ישועה דז'יקוב, חריף ובקי בכל התורה כולה באופן מבהיל ממש, המסור בלב ונפש לכל צרכי הפרט והכלל הגשמיים והרוחניים בכל שעות היממה שבעה ימים בשבוע, והרבנית הצדקת שתחי', העומדת לימינו בכל עת, לרגל השמחה השרויה במעונם באירוסי בתם שתחי' המהוללת ברוב תשבחות עם החתן המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים. יה"ר שהזוג יבנו בית מלא וגדוש בתורה, שמחה, יראת שמיים וכל מידה הגונה ויראו אך טוב וחסד כל ימי חייהם.

הכותב הצב"י בשם כל חסידי, אוהבי, מעריצי ותלמידי מורינו ורבינו שליט"אתיאור: 珞

"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה. ויהושע בן נון וכלב בן יפונה וגו' ויאמרו טובה הארץ מאוד מאוד. אם חפץ בנו ה' וגו'"

יש כאן קושי בפסוקים. המרגלים גם שיבחו ארץ ישראל שהיא "ארץ זבת חלב ודבש" אבל טענו שלא שווה לנו להיכנס משום ש"אפס כי עז העם" ונשקפת בפנינו סכנה גדולה. ואז באו יהושע וכלב ואמרו שהארץ טובה מאד מאד – אין פה חידוש שגם המרגלים יסכימו לקביעה הזאת. אלא שהוסיפו "אם חפץ בנו ה'". נכון אם חפץ בנו ה' נצליח – אבל מה יהיה אם לא חפץ בנו השם?? יאכלו אותנו חי, כי הרי זו "ארץ אוכלת יושביה"!! הסכנה עדיין מרחפת עלינו??! אז מה הטענה של יהושע וכלב?

זאת ועוד, נראה מדברי יהושע וכלב שיש כאן הסתפקות והתלבטות בעצם רצון ה' בהם, והרי השי"ת אמר להם "והבאתי אתכם אל הארץ וכו'" וא"כ איך אפשר להסתפק בדבר? זה מזכיר את הסמיכות של שאלת "היש ה' בקרבנו אם אין" להתקפה של "ויבא עמלק". עמלק בגימטריא ספק [ובמאמר מוסגר גם בגימטריא "דולר" ו"פוליטקה" ו"איך יוצאים מזה"J]. איך אפשר להסתפק לנוכח הבטחה אלוקית של והבאתי אתכם אל הארץ? אין מקום לשאלה "היש ה' בקרבנו" ואין מקום להתלבטות "אם חפץ בנו ה'".

ויש לבאר כך: ראשית כל – המרגלים אמרו מילה אחת שהיא הייתה ההרסנית מכולם. מילה זו היא "אפס". "אפס כי עז העם היושב בארץ". כותב הרמב"ן "  בעבור שצוה אותם לראות השמנה היא אם רזה, השיבו לו כי היא שמנה וגם זבת חלב ודבש היא. ועל שאלתו היש בה עץ אם אין השיבו לו "וזה פריה" כי כן צוה אותם להראותו. והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו, והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם החזק הוא הרפה הבמחנים אם במבצרים. אבל רשעם במלת "אפס" שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין כלשון "האפס לנצח חסדו" (תהלים עז ט) "ואין עוד אפס אלהים" (ישעיהו מה יד( . והנה אמרו לו הארץ שמנה וגם זבת חלב ודבש והפרי טוב אבל אי אפשר לבא אליהם כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם עכ"ד.

אומר הרמב"ן שהמרגלים היו בסדר גמור. נשלחו כדי לדווח את האמת ודיווחו. הכל כשר וישר. הקלקול היה שהוסיפו מילה של פרשנות פסולה ושקרית. אפס. מן הנמנע. אין סיכוי. חבל על הזמן. לא "חבל על הזמן" במובן שזה דבר נפלא כמו שהשתרש והשתבש בשפתנו העכשווית ["האוכל במלון היה חבל על הזמן", "הטיול היה חבל על הזמן" "השיעור? חבל על הזמן"] אלא במובן הפשוט של חבל על בזבוז הזמן כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. והרבה יותר מזה שהזמן יתבזבז – יחסלו אותנו. ירוצצו את הגולגלות שלנו. לפי הרמב"ן חטאם היה טמון במילה "אפס" והמשמעות הכרוכה בה.
לכן השיבו יהושע וכלב "אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו וכו'". אצל ה' הכול יכול, תקיף ובעל היכולת כולם,  אין שום דבר מן הנמנע. אין אצלו אפס. אדרבה – לעומתו, כל גיבורי הארץ הם אפס. ["אפס" בגימטריה "בטח היה נחמד" – כי נחמד מאד כשמבינים שכולנו אפס...]. במידה וה' יחפוץ בנו הכל יהיה בסדר גמור וה"אפס" יתברר כשקר.

והמעיין בתרגום יגלה עומק נוסף. על המילים אם חפץ בנו ה' כותב התרגום אונקלוס "אם רעוא בנו קדם ה'". מה הכוונה [אני חלש בארמית]? ישנן שתי דרכי הבנה. א – אם ה' רוצה בנו. ב – אם בנו יהיה רצון בה'. סימוכין לאפשרות השנייה נמצא בהמשך "אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ וכו' וה' אתנו אל תיראום". נפלא מאד!! אם תרצו את ה' ולא תמרדו בו, אין לכם סיבה בעולם לדאוג והכל יבוא על מקומו בשלום. אין לנו עסק עם ה"מקרה העיוור" אלא הכל תלוי  באמונתנו האיתנה בה'. אם נחפוץ בה' אז "לחמנו הם" – אנחנו נחסל אותם בקלי קלות. 

כאן היה הוויכוח העקרוני בין כלב ויהושע לבין שאר המרגלים: האם יש לנו סיכוי נגד הענקים השוכנים בארץ ישראל. לפי המרגלים - אין! באו יהושע וכלב ואמרו שאם רק נחפוץ בה' אין להם סיכוי נגדנו – או ליתר דיוק, אין להם סיכוי נגד ה'. [דברינו היו מבוססים בחלקם על הס' תורת אמת של האדמו"ר מגזע תרשישים רבי לייבלה איגר זצ"ל עיי"ש].

קדושת ארץ ישראל יוצאת לפועל ע"י בנ"י וכן להיפך

בפסוק כתוב "טובה הארץ מאוד מאוד אם חפץ בנו ה' והביא אותנו כו'", משמעות הפסוק שהארץ טובה מאד אך ורק בתנאי שחפץ בנו ה' ויביא אותנו לארץ. כלומר, טוב הארץ יתגלה אם ה' יחפוץ בנו וניכנס לארץ אבל אם לא – ה"טוב" שבארץ לא יבוא לידי ביטוי. ואכן כך הם פני הדברים. היופי הרוחני שבארץ ישראל מתגלה ע"י בני ישראל. וההשפעה היא הדדית – היופי של בני ישראל מתגלה ע"י הארץ. קיימים יחסי גומלין בין הארץ לעם.

כותב השפ"א "כי באמת ארץ ישראל מוכן רק לבנ"י ולהם נגלה אור הטוב הגנוז בתוכה. ובמד' מסעי חבלים נפלו לי כו' אף נחלת שפרה עלי, א"י נאה להם והם נאים לה ע"ש כי בנ"י נתקנו ע"י הארץ וא"י נתקן ע"י בנ"י".

יש כאן מהפך בהבנת היחס שלנו לארץ ישראל. התפיסה הפשוטה גורסת שאנחנו זקוקים לארץ אבל כאן זכינו להארה שהארץ זקוקה גם לנו.

הד לדבר בברכת ההפטרה "רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו". מי זאת אותה עלובת נפש הזקוקה לרחמים? ציון. ואיך תרחם עליה? הסיומת של הברכה אומרת "משמח ציון בבניה". שמחת ציון תתגלה ותצא לפועל כשבניה יחזרו אליה. יחסי גומלין. אנחנו זקוקים לציון וציון זקוקה לנו.

ממשיך השפ"א "כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה". שוב אותו עיקרון – האדם משפיע על המקום. יצא מן העיר יצא זיוה והודה. 

"ובנ"י עמך כולם צדיקים לכן לעולם יירשו ארץ - פי' לעולם אעפ"י שהוא נסתר ונעלם הקדושה שבתוכה הם כלים להוציא מן הפועל אור הגנוז בתוכה". בלעדינו לא תצא קדושת הארץ לפועל.  "וכ"כ והארץ היתה תוהו כו' אח"כ ויאמר אלקים יהי אור לכן קודם שנכנסו בנ"י לתוכה לא הי' נראה טוב הגנוז בתוכה".

כתוב "ויציאו דבת הארץ אשר תרו אותה אל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

וע' רש"י אכלת יושביה - בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטורדם באבלם ולא יתנו לב לאלו.

כל אחד מספר לעצמו סיפור על המציאות ונותן אינטרפרטציה למה שרואה. קשה להגיע לראייה אובייקטיבית בחיים. אפשר לפרש כל מציאות בוואריאציות שונות. כל אחד והנרטיב שלו. הם ראו את המצרים קוברים מתים ונתנו לזה פרשנות שלילית – הארץ אוכלת יושביה. מפחיד. האמת הייתה הפוכה לגמרי – הקב"ה עשה לטובה כדי שיהיו טרודים באבלם ולא ישימו לב למרגלים. ויותר מכך – הארץ לא סובלת גויים ומקבלת יהודים בלבד.

"והמרגלים אמרו אוכלת יושבי' היא, ומזה עצמו הי' להם להבין כי א"י מוכן רק לבנ"י, לכן קאה את הגוי אשר לפניהם כמ"ש בתורה ולא תקיא כו' אתכם כו' כאשר קאה כו' הגוי כו'".

היחידים שהשכילו לתת פרשנות נכונה למצב היו יהושע וכלב. "ולכן כלב ויהושע אמרו טובה הארץ כו' אם חפץ בנו כו' והביא כו' אז יתגלה הטוב הגנוז בתוכה. וארץ ישראל הוא כמו השבת דלא אשתכח בי' מנא וכל ברכאן בי' תליין כמ"ש בזוה"ק כמו כן אין ניכר שבח א"י מבחוץ אבל שורש כל הברכות בא"י תליין כי שם צוה ה' את הברכה".

יש מושג של "חילול שבת". "חילול" הוא מלשון חלל ריק. כשאדם עושה מלאכה בשבת הוא מחלל את השבת. הוא מוציא את הקדושה משבת ובכך מפקיע עצמו [והעולם] מהברכות ששבת מסוגלת להשפיע. כמו שקדושת ארץ ישראל תלויה בישיבת עם ישראל בתוכה כך קדושת שבת תלויה במידה רבה בשמירתנו אותה [אם כי קדושתה העצמית קביעא וקיימא מששת ימי בראשית]. השפעת הברכה בעולם תלויה בקשר בינינו לבין קדושת המקום [א"י] והזמן [שבת].

קיום מצוה בשעת שינה

הנה יש לחקור בשעה דאדם ישן, מי אמרינן דחשיב דאינו חייב במצוות מכיון דמצוות צריכות כוונה, ובשעת השינה אינו מכוון, ותו, דאפילו אי לא צריכות כוונה, מכל מקום לכולי עלמא איכא פטור מפאת מתעסק, או דילמא אמרינן דאדם מיקרי בר חיובא בזמן השינה, דסגי בהא דמכוון מקודם שישן.

ויש לעיין בהאי חקירה מכמה אנפי:  

א.      הוכחה מציצית דחשיב חייב

הנה חזינן דלדעת הרא"ש הישן עם טליתו בלילה, לא יברך עליה בבוקר, דהרי כיון דכסות יום חייבת גם בלילה, לא היה באמצע זמן פטור, ותיקשי דעכ"פ הא כשאדם ישן הוה פטור ממצוות, נמצא דהיה באמצע הפסק זמן דפטור, ואם כן לכולי עלמא חייב לברך בבוקר.  אלא על כרחך שמעינן מהכא יסוד גדול, דאין הכי נמי אמרינן דאדם חייב במצוות בעת השינה, ונמצא דקיים מצוות ציצית גם באמצע השינה.  ולפי"ז הוא הדין נימא לענין מצוות סוכה, דאין המצוה רק פעולת ההירדמות בסוכה, אלא מקיים המצוה גם בשעת השינה, ונמצא דאסור להוציא אדם ישן מן הסוכה אל הבית, כי מבטלים ממנו מצות עשה, וכן בנפסלה הסוכה בעת שנתו יש לתקן הסוכה.  

ב. דברי הפרי יצחק דאינו מקיים מצות תפילין בשעת שינה

הנה איתא בגמרא סוכה (כ"ו א') ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע, והקשו קמאי אמאי שרינן לישן שינת עראי עם התפילין, הא איתא בגמרא בשבת (י"ב א') דילפינן מהציץ דלא יסיח דעתו מהתפילין, והרי בשעת השינה מסיח דעתו מהתפילין, ותירץ הרא"ש (ברכות פ"ג סי' כ"ז) בשם רבינו יונה דהיסח הדעת הוה רק באיכא קלות ראש, ובשעת שינה לא חשיב קלות ראש. אמנם הקשה בתשובות פרי יצחק (להגר"י בלאזער זצ"ל ח"א סי' ה'(  דלדעת הרמב"ם (פ"ג הל' תפילין הי"ג) אין ליישב כך, דהרי הרמב"ם פוטר מתפילין גם כשאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, חזינן דאע"פ דאין בזה קלות ראש אפילו הכי חשיב דמסיח הדעת מהתפילין.  ותירץ הפרי יצחק לדעת הרמב"ם, דעיקר החיוב שלא יסיח דעתו מהתפילין הוא רק בזמן מצותן, אבל שלא בזמן מצותן כמו אם מניח תפילין בשבת ויו"ט, מכיון דלאו זמן תפילין ואינו מקיים שום מצוה, אין צריך להיזהר מהיסח הדעת, ונמצא דהוא הדין בעת השינה, מכיון דכאשר ישן פטור מתפילין מכיון דאינו בר דעת, אם כן לא מיקרי היסח הדעת, ואתי שפיר דאסרינן בתפילין רק שינה קבועה, מפאת דאיכא חשש אחר, דשמא יפיח בהתפילין.

איברא הרי הוכחנו מציצית דבעת השינה חייב במצוות, ונמצא דגם יחשב היסח הדעת, ותיקשי דברי הפרי יצחק.  ויש ליישב, דהרי לדעת רבינו יונה והרא"ש בפשוטו שמעינן דישן חשיב בר חיובא במצוות, דאם לא כן אמאי כתבו דאיכא היסח הדעת בשעה שינה, [אלא אם כן נימא דסברי רבינו יונה והרא"ש דגם כשאינו זמן תפילין כמו בשבת איכא דינא דהיסח הדעת], ומעתה נימא דאין הכי נמי הא דקיימא לן דבישן בציצית לא הוה הפסק ואינו מברך,  היינו רק אליבא דרבינו יונה ורא"ש, ולא אליבא דרמב"ם.

ג.        הפסק זמן דאינו מקיים בה המצוה

הנה העירו דאין ראיה מציצית כנגד הפרי יצחק, דיש לבאר דאין הכי נמי מודה הפרי יצחק דאדם הישן הוה בר חיובא, אלא אע"פ דהוה בר חיובא, מכל מקום הוה כאינו מתכוון וכמתעסק, ואין קיומו קיום, [וכלשון הפרי יצחק], והלכך לענין תפילין, הנידון הוא אי איכא קיום, ומכיון דבשינה אין קיום מצוה, ליכא איסור דהיסח הדעת, משא"כ לענין דיחשב הפסק זמן לחייבו בברכה אחרי שישן עם ציצית, לא סגי בהא דבלילה אין קיומו קיום, אלא בעינן שלא יהא בר חיובא כלל.  אך נראה דיש לדון דהא דהפסק זמן פוטר מחיוב ברכה, היינו גם אם אינו פטור לגמרי אלא רק לא הוה קיום, ונפקא מינה בגוונא דישב בסוכה ואמרו לו שיורד גשם, ולא הלך לביתו, ואחר כך אמרו לו שפסקו הגשמים, ובסוף נתברר לו שלא ירדו כלל, מי אמרינן דצריך לחזור ולברך מכיון דבהזמן דלמחשבתו ירד גשם לא כוון לקיים המצוה, ונמצא דהיה הפסק זמן דלא קיים המצוה או  דילמא אמרינן דמכיון דהוה בר חיובא בהמצוה רק לא כוון לקיימה לא חשיב הפסק לענין ברכה, [והיינו כד נימא דבלא כוונה הוה ביטול עשה, וכדחזינן בביאור הלכה סי' ס' ד"ה וי"א לענין ציצית], ונראה דיש לומר כהצד הראשון, דחשיב הפסק ויחזור ויברך.  ולפי"ז אכתי תיקשי על הפרי יצחק, דחזינן מהא דאמרינן בציצית דלא הוה הפסק, דכשאדם ישן בלילה לא רק דמיקרי בר חיובא אלא חשיב גם קיום.

 ד. הפסיק בזמן דפטור מחמת שכרותו

הנה איתא בגמרא עירובין (ס"ה א') דמי שנשתכר כשכרותו של לוט, אינו חייב מלקות ומיתה על מה שעושה בעת שכרותו. ויש לעיין מי אמרינן דהאי שכור חשיב דאינו בר חיובא כלל, או דילמא אמרינן דחשיב בר חיובא, ולא הוה אלא אונס, ואם היה בסוכה דינו כישן דעלמא, [ואית ליה כוונה מפאת הא דכוון מקודם, וכמו בישן].

ולכאורה יש להוכיח כהצד הראשון, דהא כתב המשנה ברורה (סי' צ"ט ס"ק י"א) בשם הפרי חדש, דבהגיע לשכרותו של לוט הוה שוטה ופטור מכל המצוות, ואם קרא קריאת שמע בשכרותו לא עלתה לו,  ואע"פ דיש לבאר ראשית דבריו מפאת חסרון כונה, אך מכל מקום הא כתב עוד, דפטור מכל המצוות, מבואר דהוה שוטה גמור. [ועוד עיין במשנה ראשונה (ריש מסכת תרומות) דכתב דדינו כשוטה[.  ומצאנו דפליגי בהאי נידון, דהנה כתב הבית שמואל (סי' קכ"א סק"ב) לענין שליחות גט, דאם בשעת ציווי לא היה שיכור, אע"פ שנשתכר אחר כך, לא איכפת לן, דדומה לישן דהרי ממילא פג יינו , וכתב בגט מקושר (מהרא"ל צינץ אות י"ד) להוכיח כדבריו, דאם לא כן מי שהוא רגיל בשכרות איך שולח גט ממדינת הים, ניחוש שמא היה שיכור בשעה שמוסר השליח הגט, והרי בעינן דעת המשלח בשעת נתינה, אלא ודאי דמי לישן.  וכן הוכיח מהא דאיתא בגמרא סנהדרין (מ"ז א') דר' יוחנן סובר דהאוכל חלב והפריש קרבן ונשתטה הוי דיחוי, ולפי"ז אם שולח חטאתו ממדינת הים מי נימא דנאסר עליו היין שלא ישתכר ויגיע לשכרותו של לוט, אלא ודאי שיכור דומה לישן. [רק כתב דמכל מקום אפשר שלכתחילה אם אנו יודעים שהוא שיכור בשעת נתינה יש להמתין לחוש למה שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' גירושין הי"ד) דחיישינן שמא אחזו קורדייקוס]. איברא החידושי הרי"ם (אהע"ז שם אות ב') פקפק בדברי הבית שמואל, וסובר דבהיה שכור כלוט חשיבא כשוטה לענין נתינת הגט, והא דלא חיישינן בכל שליח גט דילמא הבעל שכור כלוט, כיון דהוה מילתא דלא שכיחא, [ותו יש לדון נמי מפאת חזקה דאינו שכור[ .

ומעתה יש לעיין, בשכור שהלך לישן, ואחר כך פג יינו, האם יברך על ד' כנפות שהיה לבוש, והדין נותן דכד נקטינן דדינו כשוטה, אם כן אפילו לשיטת הרא"ש דכסות יום בלילה חייב בציצית, מכל מקום הא שכרותו מיקרי הפסק זמן דפטור, והוה דומיא להא דלדעת הרמב"ם לילה הוה זמן פטור מציצית, ואם כן חייב לברך על הציצית בבוקר.  והיה מקום לדון לחלק לענין ברכה, דשאני לילה דהוה פטור של זמן, משא"כ שכור הוה פטור של גברא, ובכהאי גוונא לא חשיב הפסק זמן דפטור, אך הנה חזינן לא כך, דהמשנה ברורה (סי' כ"ה ס"ק מ"ז) כתב דהחולץ תפילין ונכנס למבואות המטונפות ומתפנה צריך לחזור ולברך, מפאת דהיה בפטור, אע"פ דאינו אלא פטור של הגברא, ואם כן הוא הדין בנשתכר, וצריך עיון. [עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי זצ"ל]

 שבת שלום אורות אין סוף!!! תיאור: תיאור: 珞