יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

עליית הכל

"העין הפקוחה רואה את החיים המתפשטים בכל ההויה, בכללותה ובפרטיותיה. ומביט ומקשיב לעליותיהם וירידותיהם של כל הפרטים, מאחד בשכלו את נשמת האדם, מדעו ושאיפת רצונו עם כל ההויה, והכחות היותר נמוכים מצומצמים ונרדמים, ומגביה למעלה את ציורו, עד רם ונשא. כל אשר יבא עמו במגע רחוק או קרוב הוא נתפס בפנימיות חייו שלו. מדי אכלו, שתותו, וכל עסקי גשמיותו, מכיר הוא גלי חיים שוטפים מן הכל אליו, מתבקשים להעלות על ידו ועמו. אוהב הוא את הכל, מרחם הוא, מלא הוא הוד ויפעת גבורה, רוצה בעליית הכל. ובעלייתו הוא מתדבק הוא דבקות פנימית תמיד, בתשוקת הרוממות, שאין עמה הגה ורעיון, מפני שהיא גדולה מכל מחשבה, אדירה מכל שם, עושה הוא בסיס לתשוקת עולמים זאת כל מוסר וכל צדק וטוב".

האור העליון שבהוויה

"כשהאדם מסתכל בעצמו ורואה את כחותיו הגשמיים והרוחניים, את כחות החיים שלו ושל המציאות כולה, ומכיר הוא בהכרה פנימית את העילוי הרוחני, האור העליון שבהויה, חודר ומבחין בטובה העצום של שפעת המציאות במקורה האלהי, מיד כל כחותיו מתחילים להיות כמהים לאותה האורה, והשלמות הכללית מטבעת את חותמה על נשמתו".

לחפש את האור במעמקי הקליפות

"משתוממים הם הרעיונות מפני הדעות הזרות ההולכות ושוטפות בעולם, בין דעות זרות של כפירה מוחלטת, בין דעות זרות של נטיות לאמונות זרות - נוצריות, מושלמניות, בודיות, וסתם עבודות זרות. וכל אלו פורצות הן בשטף אל תוך המחנה, לוקחות לבבות, רבים ומעוותות את הדרכים. המגינים על הדעות, ביחוד של היהדות, מרימים קול צוחה, מבטלים את הדעות הרעות, מגלים את זיופם ושקרם, והדבר מסופק מאד אם יעלה בידם החפץ להשיב אחור את מה שהחל להתפרץ כהר פרצים. אבל הסתכלות יותר חודרת צריכים אנו למאורע כזה, הסתכלות כללית ומקפת, ועם זה פרטית וחודרת עד לפנימי פנימיותן של כל המון הדעות ותוכני הרעיונות האמוניים שבעולם בכל יש ניצוץ אור. הנטיה הכללית של האדם שואפת אל הטוב, אל האמת, אל האושר הרוחני במעמקי מובנו, עותה אמנם הרשעה והבערות האנושית את הדרכים. אותו הניצוץ הטוב, אור ד', אור האורים, שא"א לנו לבטאו, אינינו יכול להתלבש באותיות של שום מבטא, גם לא של שום רעיון. גנוז הוא, חבוי הוא במעמקי הקליפות היותר גסות. הולך העולם ומתבסם, הדעה הישרה הולכת ומרחבת את דרכה, ההגיון הבריא והניסיונות הרבים מפנים את הדרך מהמכשולות, הטעיות הולכות ומתמעטות, הסיבוכים של הדמיון הגס הולכים ומתפרקים. נשאר בחובו בעוצם תקפו עז הרוח הפנימי, הדוחף את ניצוצי הטוב להגלות, וניצוצי הטוב, שהם זיקי אור אמת מזוהר אור אלהים אמת, מתחילים להתראות מתוך כל חגוי ארצות מאפליות. על כן מתחילים להתנוצץ אבקי האמת והאור, המפוזרים בין כל האמונות השונות, שהם כולן נובעות ממעין החי היחיד, שעקרו ושרשו הוא תמיד אור ישראל, האמונה הטהורה העומדת על הבסיס היחידי שמעמידה לעד, ושלעד לא ימעד. לזאת, תחת לדחות את כל התוכן של הארג המחשבי - שהניצוצות הקטנות של הטוב מתחילות להתנוצץ ממנו, ושהם בעצמם מצודדות נפשות ללכת אל עמקי התהום, ששם עוד החושך שולט בעוצם גבורתו שזה לא יצלח - עלינו להרבות את האור המקורי, לגלות את הרוחב ואת העומק, את הכלליות והנצחיות שיש באורן של ישראל ואיך שכל ניצוץ שהוא טוב שבעולם אחר מתגלה הוא, נובע הוא ממקורו ומתחבר אליו בחיבור טבעי. אז מכל הניצוצות המתגלים מחדש יתוסף אור וחיים לנשמת האומה הכבירה בעז רוחה, בכח אלהים שבה, ולבבות צמאי אורה יביטו אליה ונהרו, ולא ילכו לרעות בשדי אחר, גם את אותו המרעה אשר החלו לחשוב שאך שם הוא מקומו".

יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

מעשה בראשית והמדע המודרני

"להשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד. אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, וע"י איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, ע"י יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים. התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי. והודיע הכתוב שקדושת המשפחה קדם להבושה הנימוסית בזמן, וכן במעלה, שאחר ההתעוררות מהתרדמה הוחלט דבר זאת הפעם, ומ"מ היו שניהם ערומים ולא יתבוששו. ולמדנו, שלא רק עבירה נמוסית היא פרצת העריות, שפורצים בה כשאין רואה, ועין נואף שמרה נשף, אלא דבר עמוק מוטבע בשורש נשמתו של אדם, שחוטאו חומס נפשו, והפורש מהם נקרא קדוש בעצם".

[שמונה קבצים א' תקצ"ד] 

סוד ה"הכלה" וסיפורים על גדולי ישראל


לכב' ......  

כמה טיפות ושביבי רעיונות על סוד ההכלה במקורות יהודיים [כפי שנתבקשתי] – בנוסף מומלץ לקרוא בספר "אמנות ההכלה" של ד"ר מיכאל אבולעפיה. ויש כמובן עוד מקורות עשירים בנושא [דוגמת הסיפור עם הלל והטרדן שניסה להקניטו במס' שבת ל"א עיי"ש עם פירוש העין אי"ה].   
א.     
הקבלה מגלה, שלפני בריאת העולם, כל המציאות היתה מלאה אך ורק בנוכחות האלוקות. כדי לאפשר את הבריאה, הקב"ה [כביכול] צמצם את עצמו. נמצא, שכל האפשרות שלנו להיברא היא תוצאה מנכונותו של ה' לצמצם את עצמו ולהכיל גם בריאה גשמית. 

יש  מצוה של "ובו תדבק" להידבק בדרכי הבורא. מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה וכו'. אפשר לומר שהמוצא מקום להכיל את הזולת מקיים מצוה זו.

בהקשר המשפחתי, דרושה מידה גדושה של הכלה וצמצום, ורוב ככל הבעיות בבית נובעות מחוסר היכולת להכיל את הזולת. כשגרים בקירבה כ"כ גדולה עם אנשים שונים, בהכרח יהיו חיכוכים, והדרך לפתור אותם הוא ללמוד היטב ולתרגל את סוגיית ההכלה.

ב.      כתוב בחז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה. הפלגה זו אינה כתובה בשום מעשה חסד מלבד הכנסת אורחים. במה מיוחדת הכנסת אורחים מכל מעשי חסד? בכל חסד מרגיש אדם טוב עם עצמו כי מציאותו מתפשטת ומתרחבת ע"י הנתינה. לעומת זאת, כל אחד יודע את הקושי בהכנסת אורחים. צריכים להכניס אדם זר לתוך השטח הפרטי שלי. זה דורש צמצום עצמו והכלת האחר. לאור הקושי המיוחד מובן למה הפליגו חז"ל בחשיבות מצות הכנסת אורחים שהיא גדולה מהקבלת פני השכינה. הרמב"ם קורא להכנסת אורחים "החק שחקקו אברהם אבינו". אולי כאן הוא רומז להיבט הנפשי. כדי לקיים מצוה זו כראוי, צריך האדם לעשות "חקיקה" [מלשון לחרוט] בעצמו ובנפשו כדי לתת מקום לזולת. הסיפור של אברהם עם המלאכים הוא דוגמה קלאסית של הכלה. אברהם, איש קדוש וטהור, מתאמץ כדי לשרת שלשה "אנשים" הדומים לערבים ומשתחוים לאבק שברגליהם. [חז"ל מציינים שהכנסת אורחים קשה יותר לנשים מאשר לגברים. ההסבר הוא שהאשה מטבעה מזדהה יותר עם הבית ולכן מצות הכנסת אורחים דורשת ממנה יותר הכלה וצמצום מאשר לגבר]. 

ג.      משה רבינו ביקש מה' למנות מנהיג חדש שאפויו מתואר כ"איש אשר רוח בו" אומר רש"י - שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד. משימה לא פשוטה אבל הכרחית לכל הורה ומורה. למצוא את רוחו המיוחדת והייחודית של בנו/ בתו/  תלמידו להכילה ולכבדה.

ד.      כתוב בגמרא [כתובות י"ז] לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות – אומר רש"י לעשות רצון איש ואיש. לכל אחד מצוקות שונות, צרכים מיוחדים, ורצונות אישיים. כתוב כאן "לעולם" תמיד תמיד צריך לחפש למה השני זקוק ולנסות לתת לו.

ה.      בנביא מלאכי (ב ו) נאמר: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". "תורת אמת היתה בפיהו", זה אהרון שלא טימא את הטהור ולא טיהר את הטמא. "ועולה לא נמצא בשפתיו", זה אהרון שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור. "בשלום ובמישור הלך אתי", זה אהרון שלא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. "ורבים השיב מעוון", זה אהרון שהשיב את הפושעים ללימוד התורה. היה אהרון קושר חבל של ברזל במותניו, ומחזר על כל פתחי ישראל, וכל מי שאינו יודע לקרות קריאת שמע, לימדו קריאת שמע. ומי שאינו יודע להתפלל, לימדו תפלה. ומי שאינו נכנס בגופה של תורה, היה מלמדו. [ולא אהרן בלבד, אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, אלא מלמד את כולם כאחת, מתוך כך הקב"ה מרחם עליו, ונותן בו רוח חכמה ובינה ודעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב.] (ספרא שמיני פרשה א. ילקוט שמעוני פרשת אחרי תקעט. תנא דבי אליהו יד.


שפל רוח היה אהרון, מנין? שאין לך שפל רוח יותר ממי שהוא רודף שלום. חשוב בדעתך, היאך אדם רודף שלום, אם אינו משפיל רוחו והולך?! הא כיצד, אם היה אדם מקלל את אהרון, היה אהרון אומר לו שלום. אם היה אדם מריב עמו, היה שותק. אם רבו שני אנשים, הוא משפיל רוחו והולך אצל זה ומרצה אותו על זה, וכן לזה, שכך היתה אומנותו של אהרון הצדיק, כששמע על שניים שהיו רבים זה עם זה, הולך אצל האחד, ואומר לו שלום עליך רבי, והוא אומר לו שלום עליך רבי ומורי. מה מבקש מורי כאן? והוא אומר: "פלוני חברך שלח אותי אליך לפייסך, הוא כה מתחרט על מה שעשה לך! ושרוי הוא בצער גדול ואומר: אוי לי, איך אשא את עיני בחברי, בושתי ממנו, שהרי אני הוא שפגעתי בו וחטאתי כנגדו! הלוואי ויסכים להשלים עימי ולסלוח לי!" כך היה אהרון יושב אצלו עד שהיה מוציא כל קנאה והקפדה שיש בלבו על רעהו. מיד אותו האיש היה מהרהר בדעתו, וכי כזה צדיק בא אלי לפייסני. היה אומר לאהרון, רבי, אני הוא שציערתי את חברי. לאחר מכן, היה אהרון הולך אצל החבר, ואומר לו גם כן כדברים הללו, עד שאף הוא היה מוחל וסולח בלב ונפש. וכשנפגשו השניים זה עם זה, מיד חיבקו ונשקו זה לזה, ושב השלום לשרור ביניהם.

אם שמע אהרון על בעל ואשתו שעשו מריבה ביניהם, היה הולך אצל הבעל ואומר לו, שמעתי שהיה לך ריב עם אשתך, אם אתה מגרש אותה, ספק תמצא כמותה ספק לא תמצא. וגם אם אתה מוצא כמותה, אם תריב איתה, היא תאמר לך, כך עשית גם לראשונה. וכך היה נעשה שלום ביניהם, וכשנולד להם בן, היו קוראים אותו 'אהרון' על שמו. ועל זאת היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו. (כלה רבתי פרק ג הלכה א. ילקוט שמעוני מלאכי ב תקפח)

כאשר היה אהרן מהלך בדרך, היה מאיר פנים לכולם. גם כאשר נפגש עם אדם רע או רשע, היה אומר לו 'שלום' בסבר פנים יפות. וכאשר אותו אדם רשע היה מתאווה ללכת ולעבור עבירה, היה אומר לעצמו: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את אהרון?! מתבייש אני ממנו, שהרי הוא כה מתעניין בשלומי! וכך היה אותו האיש מונע את עצמו מלעבור עבירה. זה שנאמר: ורבים השיב מעוון, שהשיב פושעים לתורה. (אבות דרבי נתן יב ג. ספרא שמיני א) .
הרי לנו שאהרן כהן גדול הנכנס לקודש הקדשים, נביא ה', עוסק בשלום בית, בהשקטת מריבות בקירוב רחוקים וכו' וכו'. כל אחד לפי מה שהוא צריך ובמקום הנפשי-רוחני שהוא נמצא.

ו.        "די מחסורו" - אתה מצווה עליו להחיותו ואין אתה מצווה עליו לעשרו.
אשר יחסר לו - הכל לפי כבודו, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שלא היה יכול לאכול עד שיהא מתעמל והעבד משמשו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין. [כתובות ס"ז]
ז.       נאמר בגמ' בחולין (פ"ט.): "אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה – אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני "ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן, אמר "ונחנו מה" לדוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש"…
אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן גדול, שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר. ואילו במשה כתיב ונחנו מה…"
מסביר המהר"ם שפירא: מדוע גדול משה, דאילו כשאברהם אבינו אומר לקב"ה "ואנכי עפר ואפר" אין זו רבותא, וכפי שמאריך בספרו "ניצוצי אור המאיר", אבל משה רבינו "העניו מכל אדם", אמר, "ונחנו מה" למתלוננים. אפילו לגבי נרגנים אלה, ראה עצמו כאפס.
הסיפור הבא מחמם את הלב לא רק בשל הדאגה לשני, אלא משום שהוא שיעור יוצא דופן בהכרת ערך הענווה והשפלות של גאון גדול.
בספר "ויאמר הנני" מסופר על הגאון ר' אברהם גניחובסקי זצ"ל שהיה נוסע תדיר במוניות שירות מב"ב לירושלים, לישיבה בטשעבין, וכך גם חזור. פעם אחת נכנס ר' אברהם למונית שירות לנסוע מירושלים לב"ב. כהרגלו, התיישב מאחור בספסל הפנימי, כדי לא להפריע לאיש, וגם רוב נוסעי המונית לא יפריעו לו ללמוד במנוחה.
כשהחל הנהג בנסיעה, עודם בירושלים טרם שיצאו מהעיר, פנה ר' אברהם לבחור ישיבה שישב בספסל לפניו, וביקש ממנו שיעשה עמו חסד, ועל הטובה הזו הוא מוכן להשתתף אתו במחיר הנסיעה. שאל הבחור "מה רצונך רבי?" ענה לו ר' אברהם: "אמרו לי כי על הכביש בדרך, נצפים לאחרונה מכוניות חדשות, אני אדם מבוגר שמעניין אותי לראות את הכביש ומכוניותיו, גם אמרו לי כי יש גן חיות בדרך (ספארי) וכאשר אני יושב מאחורה אינני רואה כלום. האם מסכים אתה להחליף איתי מקום?"
הבחור הביט עליו בתדהמה, אך הסכים בשמחה לבקשתו המשונה של האיש המבוגר. יושבי המונית העלו אף הם חיוך על פניהם, והבושה היתה במלואה.
בתחנת הדלק, לפני היציאה מירושלים, עצר נהג המונית את רכבו למען הזקן, והבחור שלא הכיר כלל את ר' אברהם החליף איתו מקום. הנהג "הבין" מיד כי יש לו נוסע מיוחד שמוכן לשלם בשביל לראות את הדרך, ולכן פעמים מספר באמצע הדרך, נעמד לעזרתו והראה לו "דברים מעניינים".
"שם יש מנזר עתיק",
"עוד מעט חולפים אנו ליד שדה התעופה  ודאי שמעת עליו",
ר' אברהם הגיב בסיפוק: "אה? אה, ככה? באמת? תודה רבה!"
גם את הספארי הראה לו הנהג האדיב.
מקורבו של ר' אברהם (הרב מרדכי קרימילובסקי שיחי'), שנסע אף הוא במונית, נרעש מאשר ראו עיניו. מיד כאשר החליף ר' אברהם את מקומו ועבר לשבת במקומו של הבחור, הבחין כי הרב הוריד את החליפה והעמיד אותה פרושה באוויר מולו. הוא תלה אותה בצורת מחיצה לפניו משך כל שעת הנסיעה, כך הבין הרב קרימלובסקי את סוד ה'ספארי והמכוניות'…
ר' אברהם נוכח שהבחור יושב מאחורי אשה, והיה סבור כי גם בישיבה בנסיעה אין לשבת מאחורי אשה. כדי למנוע את הבחור ממכשול, הבריק במוחו הרעיון להתחנן לבן הישיבה שיחליף איתו מקום, והוא, הרי יש לו דרך פשוטה – לפרוש את החליפה שתחצוץ בינו לבין המושב הקדמי.
בסוף הנסיעה הודה לבחור והשתתף עמו בחלק מן התשלום. הוא אף הביע את תודתו לנהג על יחסו האדיב.
הרב גניחובסקי יצא מגדרו ודאג לזולתו בכל ליבו, אך מעבר לכך, הוא עשה זאת מתוך ענווה ושפלות רוח עצומים, שחלילה לא יישמע כי יש לו מטרה כלשהי ודאגה לרוחניותו של הבחור.
מסופר כי רבי אברהם הגיע למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כדי לעקוב אחר טיפול רפואי הניתן לאחד ממקורביו, והנה פגש שם יהודי שהמתין בעצמו לטיפול. אותו יהודי התבייש מאוד, אך בטרם הספיק לעשות דבר, ניגש אליו רבי אברהם , הנמיך עצמו ולחש לאזנו: "עשה לי טובה, אל תספר לאף אחד כי פגשת אותי פה"... כך הציל יהודי מבושה גם במחיר הורדה מכבודו.

הרב שלמה זלמן אוירבך

לצד גאונותו העצומה, בלטו אצל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שתי תכונות: חביבות וענווה. ר' שלמה זלמן קיבל כל יהודי, קטן כגדול, במאור פנים מופלא, בסבלנות ובסבר פנים יפות. כל מי שזכה להיפגש עמו לא ישכח את חיוכו כובש הלב, וכפי שסיפר אחד מנהגי המוניות שנהגו להסיעו בקביעות: "אדם כזה סימפטי - לא פגשתי! תמיד עם חיוך, תמיד נכנס ואומר בוקר טוב מהלב, ובנסיעה מדבר איתי ושואל כל פעם: איך האישה? איך הילדים? אני מסיע הרבה רבנים, אבל עוד לא יצא לי להסיע אדם כזה נחמד! ביקשתי אז מכל הנהגים בתחנה, שרק אני אסיע אותו..." הוא היה קורא לנהגים "המנהיגים שלי". גדול הדור ויודע להכיל גם נהגי מונית שרחוקים מאד מהוויתו הרוחנית ומגאונותו השכלית.

ילד יתום שהתבייש להגיד קדיש על אביו, זכה לביקורו של ר' שלמה זלמן, שישב עמו והסביר לו בנחת עד כמה אמירת הקדיש עושה לאביו נחת רוח בשמים. הדברים סייעו ליתום הקטן, שהחל לומר את הקדיש בביטחון.

אברך סיפר: "הרבנית ע"ה נפטרה בשבת. במוצאי השבת מיהר ר' שלמה זלמן ל'שערי צדק' וירד במעלית לחדר המתים. נקל להבין מה עובר במוחו של אדם שאשתו נפטרה בפתאומיות שכזו. המחשבות... הזכרונות... כשעצרה המעלית באחד הקומות, נכנס אליה אברך, שהיה אחד מתלמידיו, ולא ידע כי רעייתו של ר' שלמה זלמן נפטרה לפני שעות ספורות. האברך פנה וסיפר לרב באושר כי אשתו ילדה בן בשעה טובה". ר' שלמה זלמן בירך אותו בלבביות, איחל לו כל טוב. משם פנה אל מתו".

הרב עובדיה יוסף

שעת לילה מאוחרת היתה, כאשר מרן ובני משפחתו שבו משמחה משפחתית. ובעוד כל בני המשפחה פורשים לשנת הלילה, ניגש מרן בזריזות לחדרו, התיישב על כסאו, והמשיך את לימודו, באותו מקום בו הפסיק קודם צאתו.
השעות נקפו וחלפו, ומחוגי השעון הורו על השעה שתים עשרה וחצי בלילה. מרן עוד היה ספון בחדרו ורכון על ספריו, כמו בכל לילה. הוא ישב ולמד לבדו, בריכוז עצום, כאשר עשרות ספרים פתוחים נערמו לפניו, בזה אחר זה.
אולם הוא לא ישב לבדו. בחדר הסמוך ישב המאבטח שדאג לשלומו של מרן. מולו היה מונח מסך, שהיה מחובר למצלמה שהותקנה בפתח הדירה. כך יכול היה לראות מה מתרחש בחוץ, ולהתכונן לכל מקרה שלא יבוא.
רחוב הקבלן היה שומם בשעה כה מאוחרת, אולם לפתע קלטו עיניו של המאבטח התרחשות מוזרה. דמות כלשהי התיישבה בפתח ביתו של הרב כשהיא בוכה בכי תמרורים.
רבע שעה חלפה, והדמות לא עזבה את המקום. חשד עלה בליבו של המאבטח, והוא החליט לרדת ולבדוק את הענין. הוא דילג בזריזות על פני המדרגות ופתח את הדלת. "מי את?" פנה לאשה הבוכייה, "ומה את מחפשת כאן, בשעה כה מאוחרת?"
אך בקושי הצליחה האשה לבטא את משאלת ליבה. "באתי לבקש ברכה מהרב, כי הרופאים אומרים שיש לי בעיה רפואית" השיבה בקול חנוק.
ליבו של המאבטח התמלא בצער, אבל הוא חש כי אינו יכול לסייע. "הרב עסוק מאוד עכשיו, וגם השעה מאוחרת מאוד. לא נראה לי שתוכלי להיכנס" אמר.
אלא שהאשה פרצה בבכי נורא, בכי כזה שהמיס את ליבו של המאבטח המנוסה.
לאחר כמה דקות התרצה. "טוב, אעלה ואשאל את הרב", אמר ונעלם בפתח הבית. הוא עלה במדרגות, נכנס לחדרו של מרן ביראת כבוד, וסיפר לו על המתרחש בחוץ. הוא לא צפה את תגובתו של מרן.
"תכניס אותה לכאן מיד!" הורה מרן למאבטח כשהוא נרעש, "אשה יהודיה בצער, כיצד אפשר להתעלם?!"
ואכן, האשה הוכנסה אל החדר, ומרן זירז את המאבטח: "תגיש לה כוס מים, אתה לא רואה שהיא חלשה?"
"מהיכן באת?" שאל את האשה, "מחוץ לעיר" השיבה. "יתכן שהיא רעבה" אמר מרן למאבטח, "הצע לה לאכול". לאחר שהאשה השיבה בשלילה, שאל מרן לבקשתה. האשה פרצה בבכי וסיפרה על בעייתה הרפואית, ועל הערכת המצב העגומה של הרופאים. בעיניו של מרן עמדו דמעות.
"אל תבכי" ביקש, "אני אדאג לענין". הוא אחז את שפופרת הטלפון בידו, וחייג אל ד"ר שטסמן, רופאו האישי. "ד"ר שטסמן" אמר, כאשר נענה מעבר לקו, "אני מבקש ממך לקחת על עצמך את הטיפול האישי באשה הזו" ביקש בלשון רכה.
ד"ר שטסמן נענה ברצון, והבטיח לעשות כל שביכולתו. מרן השיב את שפופרת הטלפון למקומה ואמר לאשה: "הנה, את רואה? אנו נעשה את ההשתדלות מלמטה, והקדוש ברוך הוא ישחל את עזרתו ממעל. הכל יסתדר, בעזרת ה'". ובמילים חמות האציל עליה מברכתו, שתזכה לרפואה ולישועה, בקרוב ממש.
רוח של עידוד נשבה בחדר. האשה חשה לפתע כי אכן כן, בעזרת ה' הכל יסתדר, ומרן פנה אל המאבטח ואמר: "אשה זו באה מחוץ לעיר. דאג לה למקום לינה, בביתו של בני, רבי משה".
רק הבטחתה הנאמנה של האשה, כי יש לה קרובים בירושלים, שתוכל ללון בביתם, הרגיעה את רוחו של מרן.



 לא מוגה 
הערות ביאורים וציונים בסוגיית אמירה בקידושין ויישובים לקושיא על תוספות

הצעת דברי הגמרא

אומרת הגמ' שצריך לכתוב 'ויצאה חנם' וצריך גם 'כי יקח איש', דאי כתב רחמנא 'ויצאה חנם' לבד הוה אמינא היכא דיהבה איהי לכסף קידושין לדידיה וקידשתו דתיהוו קידושי, לכך כתב רחמנא 'כי יקח' ולא 'כי תקח' לומר שהוא לוקח וקונה אותה ולא שהיא לוקחת וקונה אותו.

פשוט לתוספות שיש מיעוט לאופן שנתן הוא ואמרה היא וקשה למה הגמרא לקמן מסתפקת בזה

וכתבו התוספות [ד"ה היכא דיהבה לדידיה וקידשתו] פי' בקונטרס שאומרת הרי אתה מקודש לי. וקשה שהרי באיש אינו נופל לשון קידושין שאין נאסר בכך לשאר נשים [ועי' ביאור האדר"ת זצ"ל בדברי רש"י בס' אהל חייא]. ויש לפרש שאומרת 'הרי אני מקודשת לך'. וצריך לומר דיהבה לדידיה [שמשמעותו שהנערה נתנה את הקדושין] לאו דוקא שהרי אביה מקבל הקדושין [מהבעל, כמו שלומדים מ"אין כסף לאדון זה אבל כסף לאדון אחר ומנו אב, ואין הו"א שהיא תתן לבעל ובכך תתקדש] אלא רוצה לומר [שהבעל נותן כסף] ואמרה [היא הרי אני מקודשת לך] עכ"ד.
וכבר הקשו ע"ז [הג"ר אלחנן זצ"ל בקוב"ש אות י"ט ועוד הרבה מאד אחריו], שלפי דברי התוס' מבואר שהמיעוט של הפסוק "כי יקח" - ולא כי תקח, מתיחס ל"נתן הוא ואמרה היא" וא"כ הרי צריך שבכה"ג בודאי לא יהא קידושין. ולהלן בדף ה' ע"ב מבואר בגמ' דנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קדושין כן מבואר שם לפי דברי הרבה ראשונים ע"ש וצ"ע.

האשה לא יכולה להיות המקנה אם כי יכולה לקיים את האמירה אבל למאי נפק"מ

וכתבו האחרונים [עי' בד קודש קידושין סי' י"ג] דחלוקין הן, דהנה לולא המיעוט דכי יקח ולא כי תקח, מלבד מה דהיה מועיל אמירתה דידה, ואך היא היתה נחשבת המקנה כמו כל מוכר ולוקח והיתה היא נחשבת המוכרת. ולזה נתחדש בהמיעוט דכי יקח ולא כי תקח דאין האשה נחשבת מקנה כלל וכמש"כ הר"ן בנדרים דף ל' ע"א ד"ה ואשה נמי וכו' ואך דהיא מפקרת את עצמה שהבעל יוכל לקנות אותה וזה מדין ודאי, וספק הגמ' הוא דאה"נ דאין היא נחשבת מקנה, מכ"מ יש להסתפק אם ע"י אמירתה לחוד ג"כ חשוב בכלל כי תקח או לא. אכתי צ"ע, מאי נפק"מ לן?? דסכ"ס אם נתן הוא ואמרה היא מועיל, א"כ במאי נאמר לן המיעוט ולא כי תקח ומאי נפק"מ לן בזה וצ"ע.

נפק"מ שהיא לא יכולה לומר במפורש שמקנה את עצמה וא"כ לא מועילה דעת אחרת מקנה של האשה להקנות את עצמה

וביאר בזה בס' ברכת יעקב [לג"ר יעקב נטע ליבוביץ זצ"ל בסי' ס"ה] דאיך יהא אם האמירה שלה יהא במפורש היא מקנה את עצמה לו, דכך יהא קנין הקדושין על אופן כזה? אה"נ לא יועיל מתורת ודאי, וע"ז נאמר המיעוט דולא כי תקח. אלא דלולי המיעוט הרי היא היתה יכולה להקנות עצמה לו א"כ כשאומרת הרי אני מקודשת לך אין זה רק אמירה דידה גרידא כי אם דהיתה היא המקנית את עצמה וע"י אופן זה היה קנין הקדושין. ואשר ע"כ ע"ז נאמר המיעוט דבאופן כזה לא מועיל מדין ודאי. ואולם לאחר המיעוט, דנתחדש דאין היא המקנית אח עצמה ורק מפקרת את עצמה לו, א"כ כשאומרת הרי אני מקודשת לך לא נכלל בזה שהיא המקנית את עצמה לו ורק אמירה דידה גרידא וע"כ בזה הוי שפיר ספק קדושין והנפק"מ יהא באופן שתאמר במפורש שהיא מקנית את עצמה לו ובזה לא יועיל ודאי וכמש"נ. נמצא, שספק הגמרא הוא באופן שאמרה הרי "אני מקודשת לך", ומכוח המיעוט של כי יקח ולא כי תקח, אנחנו מבינים שאין היא מתכוונת להקנות עצמה, ואה"נ אם תאמר במפורש שהיא מקנה עצמה אינה מקודשת מדין ודאי.

ונראה נפק"מ בזה, דהנה לולא המיעוט דכי יקח ולא כי תלקח יעויין בברכ"ש סי' י' היה מועיל הדעת אחרת של האשה לענין לעשות קידושין [כמו שמבואר בריטב"א ביבמות דף נ"ב ע"ב דלא מקרי דעת אחרת מקנה אותו דיועיל אפילו בלא כוונה של הבעל משום דבדידיה תלה רחמנא יעויי"ש] הרי זה נתחדש בהמיעוט דכי יקח ולא כי תלקח וזה מדין ודאי לא מועיל עכ"ד. ועי' עוד שם שכתב נקפ"מ שלא תועיל אמירה חלקית שלה מדין ידות עיי"ש.

בתוספות מדובר שנתן את הכסף לאביה והבת אמרה והספק הוא באופן שהבת קיבלה את הכסף ואמרה הריני מקודשת לך   

ותבט עיני בס' אהל חייא [בעמ' ק"צ] שכתוב שם לבאר דסבירא ליה לתוס' דהא דנתן הוא ואמרה היא הוי רק ספק היינו כשנתן להאשה עצמה ואמרה היא, דאז יש לומר דכיון דהאשה שקיבלה הכסף היא שאמרה הריני מקודשת לך, יש מקום לומר דאף ששתק הבעל מ"מ התכוין לשם קדושין דהרי הספק הוא דשמא לא נתנו לשם קידושין אלא לשם מתנה [עי' משל"מ פ"ג מהלכות אישות ה"ב] הוי ספק קידושין. אבל כשנתן הכסף לאביה והבת אמרה הריני מקודשת לך, סבירא להו לתוס' דודאי דלא הוי קדושין דאין אמירתה כלום כיון שאין לה חלק במעשה הקידושין דהא היא לא קיבלה כסף ובזה אפילו ספיקא ליכא דודאי דלא הוי קדושין. וזה דממעטינן מקרא כי יקח ולא כי תקח, דמה שהיא אמרה הריני מקדושת לך אינו כלום ורק היכי שנתן להאשה עצמה והיא אמרה הריני מקודשת לך בזה הוי ספיקא.

ביאור ההו"א שהאשה נותנת את הכסף

והנה על מה שכתוב בגמרא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי ופירש"י דכיון דאשמועי' דכסף עביד אישות מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה עכ"ל [ודלא כהתוס']. וביאור דבריו מש"כ רש"י דכסף עביד אישות דרש"י מתרץ בזה קושית הפנ"י דהק' היכי ס"ד דשייך קידושין באשה הנותנת הכסף והא היא המקנה עצמה והאיש הוא הקונה ובכ"מ בקנין כסף הא צריך הקונה ליתן המעות. ולזאת פי' רש"י דשאני קנין כסף בקידושין מקנין כסף בכל מקום דבכל מקום ענין קנין כסף הוא ענין דכסף פרעון ולכן צריך הקונה ליתן הכסף כגדר פרעון שהקונה נותן להמקנה משא"כ בקידושין סובר רש"י כשיטת הט"ז חו"מ סי' ק"ץ ד"כסף קנין" הוא ולא כסף פרעון דלא יתכן כסף שיווי באישות ע"ש. מיהו הט"ז ס"ל כן בכל הקנינים דקנין כסף קנין הוא ולא פרעון ואנן בעינן למימר דבכל הקנינים קנין כסף הוי פרעון ודוקא באשה שאני דקנין כסף הוא קנין ולא פרעון ואפשר לכווין כן בשיטת הסמ"ע שם, ע"ש. וביאר בס' שיעורי רבי יעקב משה שורקין [עמ' כ"ה וכ"כ בס' שיעורי הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א, ועי' עוד על דרך זו במאמרו של הגרנ"צ פינקל זצ"ל בס' זכרון אבות מעמ' ק"ה-קי"א ובמיוחד בעמ' ק"י, וכ"כ בס' מסילות ים סי' א' אות ו'] עפ"י היסוד הידוע של האחרונים שאין אשה נקנית כחפץ אלא ענין קנין באשה הוא רק ענין דפעולת דינים ואיסורים בה ולכן אינו דומה לכסף פרעון בכ"מ רק כסף קנין הוא. ולפ"ז יש ליישב דאף דבעלמא צריך הקונה ליתן הכסף היינו דוקא בכסף פרעון דעלמא משא"כ בקידושין הוי כסף קנין ולזה ס"ד דיתכן גם כשהאשה נותנת הכסף וזהו דפי' רש"י כאן דכיון דאשמועי' דכסף עביד אישות ר"ל דהוי כסף קנין ולא כסף פרעון, לכן ס"ד מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה. וכך נראה ברש"י גיטין כ"א דאיתא שם ס"ד בגמ' דיכול לגרש בכסף וכתב רש"י שם שהבעל נותן הכסף ואע"ג דלכאורה האשה קונה עצמה בגירושין מ"מ לא צריך דוקא הכסף לבא מהקונה דאין זה כסף פרעון רק כסף קנין וכנ"ל ודו"ק.

ביאור הקשר בין שתי המחלוקות בין רש"י לתוספות וחילוק נוסף בין הסוגיא כאן לסוגיא דלהלן

מבואר שנחלקו רש"י ותוספות בשתי נקודות: א – לפי רש"י היא נותנת את הכסף [כפשט דברי הגמרא] ואילו לפי תוספות הבעל נותן. ב- לפי רש"י הנוסח שלה הוא "התקדש לי" [ותוספות הביאו רש"י שלא כגירסא המופיעה אצלנו שאומרת "הרי אתה מקודש לי"] ואילו דעת תוספות היא אומרת "הרי אני מקודשת לך". מסגנון תוספות יש משמעות ששתי המחלוקות קשורות, וצריך לבאר מה הקשר.

וביאר הגר"ד פוברסקי זצ"ל [בשיעוריו בעמ' פ"ט] שרש"י פירש שמדובר כשהיא נתנה לו הכסף, הרי בהכרח דהקנין צריך לחול עליו, שהרי נותן הכסף הוא הקונה ולא המקנה ולכן מוכרח לפרש שאמרה הרי אתה מקודש לי דאם תאמר הריני מקודשת לך, הרי פירושו שהקנין הוא בה וזה לא יתכן מאחר שהיא נותנת הכסף ובהכרח שהיא הקונה. ולכן מוכרח לפרש שאמרה הרי אתה מקודש לי. אבל התוס' שפירשו שמדובר שהוא נתן הכסף והיא רק אמרה, שפיר פירשו דמיירי שאומרת הרי אני מקודשת לך כיון דבאמת הוא נתן הכסף והקנין הוא בה.

 ועי' באריכות בס' קונטרסי שיעורים עמ"ס קידושין [בענין נתן הוא ואמרה היא], ובתוך דבריו [באות ח'] הקשה, שכיון דלא הוקשה לתוספות על פירש"י רק הלשון "קדושין" שאינו נופל באיש ולא יותר, למה נטו בשביל קשיא זו לגמרי מפירוש רש"י? היה להם רק לומר שלא אמרה בלשון קדושין רק בשאר לשון שנופל גם באיש כגון 'הרי אתה קנוי לי' או 'הרי אתה בעלי' וכדומה. וגם העצמות יוסף שם הרגיש בקושיא זו ועיי"ש מה שנדחק בזה. וכתב שהוכרחו התוס' לפרש כן מלשון הגמרא דקאמר "וקדשתו" ולא קאמר דיהבה לדידיה ואמרה היא דהוי משמע בכל לשון שאמרה רק "וקדשתו" משמע בלשון קדושין וגם לרש"י נראה שלשון וקדשתו הכריחו לפרש כן. ונראה שהבינו התוס' עוד מלשון וקדשתו דהכוונה בזה שלא רק שאמרה היא אלא המכוון בזה שהיא המקדשת והיא הפועלת כל הקדושין וכמו שאמרו האיש מקדש שאין המכוון בזה רק על לשון הקדושין, ה"נ וקידשתו המכוון בזה שהיא נקנית על ידי עצמה והכל נגרר על ידי דבורה. ובאופן כזה כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח שאין הבעל אלא כמפקיר דעתו ורצונו לגבה. אבל בסוגיא דלהלן [דנתן הוא ואמרה היא] מיירי רק באמרה היא שהאמירה בלבד הוא על ידה, לא שהיא המקדשת, בזה אמרו דספיקא דאורייתא הוא.

[ועי' עוד בס' שיעורי קידושין לגר"י רוזן שליט"א סי' י"א ובמיוחד בעמ' ק"ז וקי"ח, 

הרב ברוך וידר שליט"א - רב ותלמיד