יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

מי שמחמת סכנה אסור לו לאכול מצה וגם ללא הסכנה לא הי' אוכל מצה האם נחשב כמבטל מצות מצה

 


בס"ד 
הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה, "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה". וביבמות ס"ד א' אמרינן, "ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין". 

והנה בהא דאמרינן דאין ישיבת חו"ל מן המנין, נחלקו הראשונים ז"ל האם הלכה זו נוגעת גם לאלו הדרים בחו"ל, דדעת רוב הראשונים ז"ל דהדר בחו"ל ונשא אשה ולא ילדה עשר שנים כופין אותו להוציא, והא דאמרי' אין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין היינו רק למי שרגיל לישב בא"י וירד לחו"ל ושוב חזר לא"י אין עולה לו ישיבת חו"ל מן המנין דזה הוי דומיא דאאע"ה, כן הביא הרמב"ן ז"ל שם בשם הרב אב בי"ד ז"ל. ודעת הרמב"ן ז"ל גופי' דקאי אמי שישב בחו"ל ועלה לא"י, דמתחילין למנות לו י' שנים מישיבתו בא"י דשמא זכות א"י תעמוד לו שיזכה ליפקד, יעו"ש. 

אמנם ההגהות מיימוניות ז"ל בפט"ו מאישות אות ד' הביא בשם הראב"ן ז"ל בחידושי יבמות סי' תק"י והראבי"ה ז"ל וכ"כ האור זרוע ז"ל בסי' תרנ"ג, דהדר בחו"ל גם האידנא אין כופין אותו להוציא לאחר עשר שנים, ובפשוטו נראה, דהיינו טעמא דכיון דיש לתלות דעון חו"ל גורמת, אין תועלת שיגרשה דגם אם ישא אחרת מאן יימר שיזכה ליבנות ממנה. 

אלא דצ"ע למש"כ המנח"ח ז"ל במצוה כ"ג אות ו' דלהרשב"א ז"ל דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא כופין נמי על ספק מצוה וא"כ גם בחו"ל אמאי לא נכפנו להוציא משום ספק שמא יבנה מאשה אחרת, ואם נימא דבספק מצוה אין כופין, תיקשי לאידך גיסא א"כ אמאי בא"י כופין, מאן יימר דיזכה ליפקד מהשניה, וי"ל דהיינו טעמא משום דרוב אנשים אינם עקרים ורוב נשים מתעברות ויולדות, ויותר נראה דכיון דבודאי חייב אלא ספק אם יצליח לקיים, בזה לכו"ע כופין, וסימוכין לזה מדברי הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' תקצ"ה מ"ז אות א' לענין ב' עירות באחת תוקעין ובאחת מברכין יעו"ש. 

והנה הנודע ביהודה ז"ל קמא אהע"ז סי' א' נשאל באחד שגר בחו"ל ונשא אשה ועברו עשר שנים ולא ילדה והבעל רוצה לעלות לא"י והאשה מעכבת עליו האם יכול לכופה לקבל גט, וכתב הנוב"י ז"ל דאי באנו לחייבו לגרשה משום שמסרבת לעלות לא"י, ואמרינן בכתובות ק"י ב' דיוציא ויתן כתובה, מ"מ הא מרן המחבר ז"ל באהע"ז סי' ע"ה ס"ה הביא יש מי שאומר והוא דעת הרשב"ש ז"ל דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה אבל בזה"ז דאיכא חשש סכנה אין כופין את האשה לעלות. וגם רבינו חיים ז"ל בכתובות שם תוד"ה הוא, כתב דעכשיו אין מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם, וא"כ משום טעם זה א"א לכופה לעלות וא"י לגרשה. 

ואי משום דכבר שהתה עשר שנים ולא ילדה נמי א"א לכופו לגרשה, דהא לדעת כמה ראשונים ז"ל הנ"ל אין נוהג דין זה בחו"ל. אמנם כ' הנוב"י ז"ל דיש לכופה לקבל גט ע"ד ממ"נ, דהנה הא דאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין היינו משום דתלינן בעון חו"ל, אבל היכא דליכא חיוב או מצוה לעלות לא"י, שוב ליכא עון בישיבת חו"ל וליכא לתלות דעון חו"ל גורם. וא"כ ממ"נ, אי מעכבת לעלות לא"י משום סכנה א"כ ליכא עון בישיבת חו"ל ושוב יכול לגרשה משום דלא ילדה לו, ואי ליכא סכנה בישיבת א"י, א"כ יכול לגרשה משום דמעכבת עליו לעלות לא"י. 

ולדבריו ז"ל נמצא, דמי שירד לחו"ל בהיתר וכגון ללמוד תורה וכדאמרי' בע"ז י"ג א' וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה ממלכים ה"ט, ונשא אשה שם ושהתה י' שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש, דבזה ליכא למימר דעון חו"ל בידו, ולא עוד, אלא דאם ירד לחו"ל לישא אשה דאמרי' התם דשרי לירד מא"י לחו"ל לצורך זה, ושהה שם י' שנים כופין אותו לגרש, ונמצא דהסיבה שהתיר לו לירד לחו"ל הוא הגורמת לחיובו לגרש. 

אבל ההפלאה ז"ל בתשו' גבעת פינחס ס"ב כ' לחלוק וז"ל, בענין מ"ש בספר נודע ביהודא בשהה עשר שנים ורוצה לעלות לארץ ישראל דכופין ממ"נ, דאם אין מצוה מפני סכנת הדרכים אין לתלות בחטא חוץ לארץ ע"ש, ולענ"ד פשוט דמה שאדם עושה מרצונו ממש, אף דמוכרח ואנוס גם כן מכל מקום מיקרי רצון". ויליף לה ההפלאה ז"ל מהא דס"ל לאבוה דשמואל בכתובות נ"א ב' דהנבעלת באונס לאחר נאסרת על בעלה דתחילתו באונס וסופה רצון, ואע"ג דגם לולי הרצון הרי אנוסה לכך, יעו"ש. 

והנה ההפלאה ז"ל קיצר מאד, ולא ביאר מסקנת ההלכה לדעתו ז"ל ובמה חלוק עם דברי הנוב"י ז"ל, ונבוך אני מאד בכונת דבריו ז"ל. דהי' מקום לומר דכונתו ז"ל דכיון דמה שהאשה מעכבת לעלות לא"י הוי עבירה ברצון ולא באונס א"כ אין צורך לממ"נ, אלא יכול לגרשה משום שמעכבת לעלות לא"י, אלא דזה אינו, דסו"ס היאך יכול לכופה לעלות אם ליכא מצוה בזה"ז לעלות לא"י, ומה איכפת לן במה שהעיכוב שלה הוי עבירה, דאין הכפיה באה כעונש על העבירה אלא דכופין על מצות ישוב א"י ובזה"ז דליכא מצוה א"א לכוף ע"ז. 

והי' מקום לומר דכונת ההפלאה ז"ל לחלוק דליכא ממ"נ, והיינו דמש"כ הנוב"י ז"ל דכיון דליכא מצוה לעלות לא"י, לכו"ע ישיבת חו"ל עולה מן המנין, ועלה פליג ההפלאה ז"ל, דכיון דגם בלא הסכנה אין ברצונה לעלות לא"י, שוב איכא עבירה בישיבת חו"ל ושוב נימא דאין ישיבת חו"ל עולה מן המנין וא"א לגרשה משום ששהתה י' שנים ולא ילדה [וקצת נראה שם מהמשך הדברים דזאת כונתו ז"ל], הא נמי ליתא, דאדרבא כיון דהבעל רוצה לעלות והאשה מעכבת ועבירה בידה ולא בידו, יותר יש לכופה להתגרש, דהוא הגורמת שממנה לא יוכל ליבנות מחמת עון חו"ל שבידה, וצ"ע. 

והנה בגוף דברי ההפלאה ז"ל דאונס ורצון כאחד נחשב רצון כבר דשו בזה רבנן בתראי ז"ל ונלע"ד בעז"ה להעיר בדבר החדש בתרי אנפי. 

א] יש לחלק באופן נכון, בין אונס בביטול מצות עשה לבין אונס בעשיית עבירה, ואפרש שיחתי. הנה באחד שאנוס משום שאין לו לולב או שמחמת סכנה אינו יכול לאכול מצה, הגדרת פטור אונס הוי בעצם החיוב, והיינו דהתורה לא חייבתו לקיים המצוה כשהוא אנוס, אבל באחד שעבר עבירה אלא דהי' אנוס לעבור, אין פטור אונס נוגע לעצם העבירה, דודאי העבירה הוי מעשה עבירה, אלא דילפי' מקרא ד'ולנערה לא תעשה דבר' דהתורה פטרתו מעונש דמאי הוי לי' למעבד. [ואין זה ענין לפלוגתת האחרונים ז"ל בגדר פטור אונס האם הוי כמאן דלא עביד או דהוי רק פטור מעונש, דעכ"פ לב' הסברות אין זה מיעוט בגוף העבירה, דעבירה באונס נמי הוי מעשה עבירה, אלא דעכ"פ אין העבירה מתייחסת לעושה]. 

וחילא דידי מהא דיש להוציא מדברי המרדכי ז"ל בהל' ציצית רמז תתקמ"ד דמדאורייתא מותר ללבוש בגד בלא ציצית היכא דאינו יכול להטיל בו ציצית ולפיכך בשבת דאסור להטיל בו ציצית מותר ללבוש הבגד יעו"ש, ומדבריו ז"ל למדנו דאין חיוב לאדם מן התורה להוציא עצמו מביטול מצות עשה. דאל"כ תיקשי, נהי דליכא איסור ללכת בלא ציצית, מ"מ אמאי לא יתחייב לפשוט הבגד דהרי מבטל מצות עשה בכל רגע שלובש הבגד, אלא בע"כ דלא מצינו חיוב להוציא עצמו מביטול מצות עשה, אבל בעבירה פשיטא דאדם הנמצא במצב של אונס המכרחתו לעבור עבירה חייב למיעבד כל טצדקי שבעולם להוציא עצמו מהאונס כדי שלא יעבור. 

וגדולה מזו כתב הרמ"א ז"ל בסי' י"ג ס"ג, דלא רק דאינו חייב להוציא עצמו מביטול מ"ע היכא דבלא"ה לא יוכל לקיים המצוה, אלא מותר נמי מדאורייתא להכניס עצמו לביטול מצות עשה. דהא כתב דאם אין לו בגד ללבוש אלא טלית שנפסקה אחת מציציותיה, שרי ללובשו במקום דאיכא כבוד הבריות. 

ובע"כ כחילוק הנ"ל, דבמצוה הוי אונס פטור מעצם החיוב וכיון שהוא אנוס אינו חייב להוציא עצמו מהאונס, אבל בעבירה אע"ג דהוא אנוס, האונס לא הוי פטור בעצם החיוב אלא דהתורה פטרתו מעונש או שאין העבירה מתייחסת אליו. 

ויתכן דזה נמי החילוק בהא דבמצות עשה אינו חייב להוציא יותר מחומש מממונו ובאיסורים חייב להוציא כל ממונו, והיינו דבמצות עשה יותר מחומש הרי הוא כעין אונס וממילא ליכא מצוה, אבל באיסורים גם באונס הוי עבירה וכדי לינצל מהעבירה חייב להוציא כל ממונו. 

וממוצא הדברים נראה בע"ה להוציא ב' הלכות, א] מי שנדר מן הככר ומחמת אונס נאלץ לאכלו, חייב אח"כ לישאל על הנדר כדי לעקור הנדר ולבטל העבירה, ב] תו יש להוציא הלכה, דאחד שהי' פטור ממצוה מחמת אונס, וכגון אחד שאסור לו לברך בהמ"ז מחמת סכנה, ועבר וסיכן עצמו ובירך בהמ"ז ונתכוין בזה לפטור את חבירו, דינא הוי דחבירו לא נפטר מחיובו בזה, דהו"ל כשומע ברהמ"ז מאחד שאינו בר חיובא. [והרבה יש להאריך בגדר אונס במצוה ואכ"מ]. 

והנה המג"א ז"ל בסי' רצ"ז סק"ה כ' דאם אינו יכול להריח אינו יכול להוציא אחרים בברכת בשמים דעיקרו להנאה הוא בא אבל אם נחשיב ברכת הבשמים כברכת המצוות יכול להוציא אחרים משום 'ערבות' דיצא מוציא, והק' הגרעק"א ז"ל דגם אם הוי ברכת המצוות מ"מ כיון שאינו יכול להריח הו"ל כאינו מחויב בדבר דליכא 'ערבות', ונראה קצת דנחלקו בגדר פטור אונס במצוות דהמג"א ז"ל דגדר אונס אינו בעצם החיוב והגרעק"א ז"ל ס"ל דהוי פטור מעצם החיוב, ומצינו דוגמתו בדברי המג"א ז"ל בסי' ל"ט סק"ה דגידם שאין לו יד שמאל יכול לכתוב תפילין ולא נחשב כאינו בקשירה דבר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב לי', ואזלא לטעמי' למש"כ גבי ברכת בשמים. 

ומ"מ נראה דדברינו הנ"ל א"ש לב' הצדדים, דגם לדעת המג"א ז"ל דמיקרי בר חיובא, מ"מ גדר האונס הוא פטור מעצם החיוב, אלא דס"ל להמג"א ז"ל דעכ"פ שייך במצוה זו ולא נחשב כאינו בתורת המצוה. 

ושוב הראוני לדברי החלקת יואב ז"ל בדיני אונס ענף ד' ושם האריך בגדר פטור אונס במצוה, והביא לדברי המג"א ז"ל הנ"ל, והביא קושית הגרעק"א ז"ל, ואסיק שם דהיכא דיכול לקיים המצוה אלא דחז"ל פטרוהו לכו"ע מיקרי אינו בר חיובא יעו"ש, ולפי"ז בנד"ד דיכול לעלות לארץ ישראל אלא דמשום סכנה פטרוהו מיקרי אינו בר חיובא. 

והשתא אי כנים אנו בעז"ה ביסוד שכתבנו, נראה דנדון דההפלאה ז"ל באונס ורצון כאחד אי הוי אונס או רצון, שייך רק בעבירה, דכיון דגם באונס הוי מעשה עבירה אלא דקאתי' לפוטרו מעונש כיון דעשה כן באונס, בזה י"ל דכיון דעשה העבירה ברצון וגם לולי האונס הי' עושה העבירה, אינו יכול ליפטר בטענת אונס שעשה כן רק מחמת שהי' אנוס. 

אבל בביטל מצות עשה מחמת אונס, נהי דגם בלי האונס הי' מבטלה, מ"מ כיון דאמת הוא דהשתא אנוס ואינו יכול לקיימה דאין לו אפשרות להשיג לולב א"כ לא חייבתו התורה השתא במצוה זו ומה יתן הא דגם בלי האונס הי' מבטלה. 

והגע עצמך אחד שכדי להשיג לולב צריך להוציא יותר כל ממונו, וגם אם הי' לו בעל ממון יותר מזה לא הי' מוציא מממונו לקנות לולב, אטו נימא דנכפנו לקיים המצוה ויוציא כל ממונו, או גידם שאינו יכול ליטול לולב וגם קודם שהי' גידם לא נטל לולב אטו נימא דנחשב עתה כמבטל מצוה במזיד. 

והשתא לפי"ז האשה שאינה רוצה לעלות לא"י מפני הסכנה, וגם לולי הסכנה לא היתה עוקרת לא"י, מ"מ כיון דליכא האידנא מצות ישוב א"י, או משום הסכנה או משום דא"א להיות זהירים במצוות התלויות בה, א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שגם לולי הסכנה לא היתה עוקרת לא"י סו"ס כיון דאיכא אונס ליכא מצות ישוב א"י. 

ב] נלע"ד בעז"ה לחלק בסברא נכונה בין היכא דהוי אונס ורצון לבין פיקו"נ ורצון, ואפרש שיחתי. הנה יש להסתפק באחד שהוא חולה מסוכן וחייב לאכול בשר נבילה אמנם גם בלא הסכנה הי' אוכל בשר נבילה, האם נימא דעבר עבירה דאינו נדון כאונס אלא כרצון. ומסברא נראה ברור דלא עבר עבירה, דאכילתו השתא הוי מצוה והתורה חייבתו לעשות כן והיאך נאמר דעבר עבירה, ולא דמיא להך דאבוה דשמואל דהתם הוי עבירה אלא דנעשה באונס, אבל בפיקו"נ דהוי היתר גמור ולא עוד אלא דמצוה איכא בזה לא יתכן לומר דיענש ע"ז. 

וגדולה מזו מצינו בדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שהביא השיטמ"ק ז"ל במנחות ס"ד א' והמתבאר מדבריו ז"ל דאחד שפרש מצודה והי' בדעתו לצוד דג ולא ידע כלל דתינוק נפל למים, ולבסוף ע"י המצודה העלה רק תינוק פטור גם לדעת רבא דס"ל התם דנתכוין להעלות דג והעלה דג ותינוק חייב דבתר מחשבתו אזלי', והיינו טעמא כיון דהעלה רק תינוק ונתברר דפעולתו היתה מעשה הצלת נפשות לכו"ע לא אזלי' בתר מחשבתו יעו"ש, וא"כ כ"ש היכא דקודם המעשה יודע הוא שחייב לעשות המעשה לצורך הצלת נפשות דלא איכפת לן ברצונו. 

והשתא דאתינן להכי, יש לבאר הא דמיאן הנוב"י ז"ל בסברת ההפלאה ז"ל, די"ל דבנדון דהנוב"י ז"ל שא"א לעלות לא"י מפני חשש סכנה, א"כ אע"ג דגם ללא הסכנה היתה מסרבת לעלות לא"י, מ"מ השתא מה שאינה עולה הוי משום חשש פיקו"נ לא משגחינן ברצונה, מיהו לטעמא דכתב רבינו חיים ז"ל בתוס' כתובות הנ"ל דהא דאין כופין לעלות לא"י משום דקשה לקיים מצותיה, הנה לפי"ז שפיר איכא סברת ההפלאה ז"ל [ועי' בדברי הבית הלוי ז"ל עה"ת בפר' שמות בפסוק וירא אלקים ומדבריו ז"ל נראה דנקט כדעת ההפלאה ז"ל דגם בפקו"נ ורצון ה"ז נחשב כעבירה ברצון]. 

ובזה יש ליישב נמי הא דרמז ההפלאה ז"ל להק' מהא דאמרי' בשבת פ"ח א' "אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעה רבה לאורייתא" ופרש"י ז"ל וז"ל "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם יש להם תשובה שקבלוה באונס", ותיקשי הא כלל ישראל רצו לקבל התורה ומה שייך טענת אונס בזה. 

ולדברינו ניחא מאד, דהתם מה שקיבלו עליהם המצוות הוי מחמת סכנה ובזה לא איכפת לן דהוי נמי רצון. 

שו"ר דיש לגמגם בדברינו, דהנה הא דס"ל להרשב"ש ז"ל דכיון דאיכא חשש סכנה ליכא מצוה לעלות, לא יתכן לפרשו דהוי חשש מצוי של סכנה, דא"כ מ"ט דמאן דס"ל דגם בזה"ז כופין לעלות יעוי' בדברי הבית שמואל ז"ל סי' ע"ה סק"כ, ותו, דא"כ לא רק דליכא מצוה אלא עבירה איכא דאסור לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי לקיים מצוה, אלא בע"כ דהוי חשש רחוק של סכנה, אלא דס"ל להרשב"ש ז"ל דבחובת השתדלות לקיים מצות א"י אין אדם צריך להכניס עצמו אפי' לספק רחוק של סכנה. 

והשתא לפי"ז ליכא למימר כסברתינו דמה שנמנע מלעלות לארץ ישראל הוי מעשה הצלת נפשות, דאין הפטור לעלות משום סכנת נפשות אלא פטור בחובת השתדלות לקיים המצוה. 

אבל מה נעשה דלישנא דהרשב"ש ז"ל מורה להדיא דהוי גדר סכנה, דכ' שם בתשו' ב' וז"ל "מיהו זהו לענין דינא דגמרא, אבל עכשיו בארצות הללו [אין] אנכי דן לכפות לעלות, לפי שהנך רואה כל עם ועם יודעים בזה הטעם כי הדרכים בחזקת סכנה גדולה בין בים בין ביבשה שבים בימות הגשמים חשש טביעה ובימות החום חשש השבי ח"ו", ומרן הב"י ז"ל באהע"ז סוסי' ע"ה העתיק דברי הרשב"ש ז"ל וז"ל "דדבר פשוט הוא דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאיפשר בלא סכנה דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו הילכך בזמן הזה בארצות הללו כל שהוא מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות", וצ"ת. 

תמצית העולה מהדברים. 

א] אמרי' ביבמות דנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש, תו אמרי' התם דישיבת חו"ל אינה עולה לו מן המנין, ולדעת הרבה ראשונים ז"ל קאי רק אמי שהי' דר בחו"ל ועלה לא"י דמונין לו י' שנים מביאתו לא"י, אבל הדר בחו"ל חייב לגרש לאחר י' שנים. 

ב] אמנם הראב"ן והראבי"ה והאו"ז וההג"מ ז"ל ס"ל דגם האידנא הדר בחו"ל אין כופין אותו לגרש דתלינן שמא עון חו"ל גורם. 

ג] הנוב"י ז"ל דן באחד שדר בחו"ל ושהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה והבעל רוצה לעלות לא"י ואשתו מעכבת, וכ' הנוב"י ז"ל דכופין אותה להתגרש ממ"נ, דאי נמנעת לעלות משום דאיכא סכנה א"כ ליכא עון במה שדר בחו"ל וא"כ גם להראשונים ז"ל הנ"ל כיפינן לה להתגרש דא"א למיתלי בעון חו"ל. 

ד] אבל ההפלאה ז"ל פליג וכ' דכיון דמה שמסרבת לעלות לא"י אין זה משום סכנה אלא מרצונה, א"כ אונס ורצון כאחד נידון כרצון. 

ה] ולא נתבאר במה חלק על דברי הנוב"י ז"ל, דאי כונת ההפלאה ז"ל דכיון דנידון כרצון שוב אמרי' דעון חו"ל גורם, הא ליתא, דאדרבא א"כ עון חו"ל בידה ולא בידו דברצונו לעלות, ויותר יש לכופה לקבל גט. 

ו] ובגוף היסוד שכ' ההפלאה ז"ל דאונס ורצון כאחד מיקרי רצון יש להעיר בדבר החדש, דהנה נראה דחלוק אונס בביטול מצוה מאונס בעבירה, דבמצוה הוי אונס פטור בעצם החיוב דלא חייבתו תורה במקום אונס אבל בעבירה גם באונס הוי מעשה עבירה אלא דאונס הוי פטור מעונש או משום דאין העבירה מתייחסת אליו. 

ז] ויש להכריח חילוק זה, מהא דיש להוציא מדברי המרדכי ז"ל דאדם שבאונס אינו יכול לקיים מצוה אינו חייב להוציא עצמו מהאונס, אבל בעבירה ודאי חייב למיעבד כל טצדק להוציא עצמו מהאונס כדי שלא יעבור. 

ח] והשתא לפי"ז נראה דאונס ורצון כאחד דהוי רצון שייך רק בעבירה דבעינן לפוטרו משום אונס דמאי הו"ל למעבד, אבל בביטול מצוה כיון דאנוס הוא אינו חייב במצוה ומה לי שגם בלא האונס לא הי' מקיים המצוה. 

ט] תו יש להעיר, דגם אם אונס ורצון נידון כאונס מ"מ פיקו"נ ורצון כיון דבמקום סכנה התורה מחייבתו לאכול נבילה גם אם הי' אוכל נבילה בלא"ה מ"מ השתא קעביד מצוה באכילת הנבילה. 

י] ויש להוכיח כן מדברי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל דבנתכוין להעלות דג והעלה תינוק לכו"ע פטור דלא אזלי' בתר מחשבתו. 

י"א] והשתא לפי"ז כיון דהוי סכנה לעלות לא"י א"כ מה שהאשה נמנעת הוי מעשה הצלת נפשות ולא איכפת לן במה שגם לולי הסכנה לא היתה עולה לא"י. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה